אין הוא יפה, הסוס שלי. יש לו יותר מדי תפיחות וּגממיּוֹת, צלעות שטוחות, זנב עכבר ושיניים חותכות של אנגלייה. אבל הוא נוגע ללבי. קשה לי להבין כיצד הוא ממשיך לשרת אותי וניאות להסתובב הלוך ושוב בלי להתמרד.
בכל פעם שאני רותם אותו, אני מצפה שיאמר לי: לא, באיתות פתאומי, ויסתלק.
אבל לא. הוא מרכין וזוקף את ראשו הגדול כאילו כדי ליישר כובע, נסוג בכניעות אל בין היצולים.
לכן איני חוסך ממנו לא שיבולת־שועל ולא תירס. אני מברישו עד ששערו מבריק כמו דובדבן. אני מסרק את רעמתו, אני קולע את זנבו הרזה. אני מלטפו בידי ובקולי. אני מוחה את עיניו, אני מושח את רגליו.
האם זה נוגע ללבו?
אין לדעת.
הוא מפליץ.
בעיקר כשהוא מוביל אותי בכרכרה אני מתפעל ממנו. אני מכה בו בשוט והוא מאיץ. אני עוצר אותו והוא נעצר. אני מושך במושכות לשמאל והוא סוטה שמאלה, במקום לצעוד ימינה ולהשליך אותי לתעלה בבעיטות טלפיים במקום כלשהו.
הוא מפחיד אותי, הוא מעורר בי בושה ורחמים.
האם אין הוא עומד בקרוב להתעורר מחצי־שנתו, ובתפסו את מקומי במפגיע, להורידני למקומו?
על מה הוא חושב?
הוא מפליץ, מפליץ, מפליץ.
