I    🔗

לא אכפת לו מכלום. בכל בוקר הוא מוליך בצעד קטן של פקיד ממשלתי, שדוף ונמרץ, את הדוור ז’אקו המחלק בכפרים את המשלוחים שנעשו בעיר, התבלינים, הלחם, הבשר מן האטליז, כמה עיתונים, מכתב.

משנסתיים סיבוב זה, עובדים ז’אקו והחמור למען עצמם. הרכב משמש כעגלה. הם הולכים יחד אל הכרם, אל החורשה, אל התפודים. הם מביאים לפעמים ירקות, לפעמים מטאטאים ירוקים, אלה או דברים אחרים, לפי היום.

ז’אקו אינו חדל לומר: “דיו! דיו!” ללא כל סיבה, כאילו הוא נוחר. לעתים החמור, בגלל חוחן שהוא מריח, או בגלל רעיון שבא לו, אינו צועד עוד. ז’אקו מניח זרוע מסביב לצווארו ודוחף. אם החמור מתנגד, ז’אקו נושך באוזנו.

הם אוכלים בתעלות לצד הכביש, האדון – קרום לחם ובצלים, החיה – מה שהיא רוצה.

הם חוזרים רק בלילה. צלליותיהם עוברות באטיות מעץ לעץ.

לפתע, אגם הדממה, שבו הדברים כבר טובלים וישנים, מתפוקק ומתערער.

איזו עקרת בית מושה בשעה זו בגלגילה חלודה וחורקנית דליים מלאי מים מבּארהּ?

זה החמור החוזר ומטיח החוצה את כל קולו ונוער, עד איבוד הקול, ולא אכפת לו, לא אכפת לו.

הארנב נעשה כה גדול.