בתוך חצי־חבית אוכלים שחרחר ואפרפר כמו פּרות, רגליהם מתחממות מתחת לפרווה. יש להם ארוחה אחת הנמשכת כל היום.

אם מאחרים לזרוק להם עשב טרי, הם מכרסמים את הישן עד השורש, ואפילו השורש עצמו מעסיק את שיניהם.

בדיוק נפל בחלקם קלח של חסה. שחרחר ואפרפר מחסלים אותו יחדיו.

חוטם אל חוטם, הם מתייגעים, מניעים את ראשם, ואוזניהם מרצרצות.

כאשר אין עוד אלא עלה אחד, הם תופסים בו, כל אחד בקצה אחר, ומתחרים מי יהיה מהיר יותר.

אפשר לחשוב כי הם משחקים, אם לא צוחקים, וּכשׁיּבּלע העלה, ליטוף של אחווה יאחד את הפיות.

אבל אפרפר חש שהוא נחלש. מאז אתמול בטנו נפוחה וכיס של מים מנפח אותה. הוא באמת זלל יותר מדי. אף כי עלה של חסה נכנס גם בלי תיאבון, הוא לא יכול עוד. הוא זונח את העלה ונשכב בצד, על גלליו, בעוויתות קצרות.

וכבר הוא קשוח, הרגליים פשוקות, כאילו בשביל פרסומת של יצרן נשק: הורגים נקי, הורגים רחוק.

לרגע, נעצר שחרחר בהפתעה. ישוב על רגליו המופנות למעלה, הוא נושף בעדינות, שפתיו קפוצות ועינו מוקפת ורוד, הוא מסתכל.

הוא נראה כמכשף החודר אל מסתורין.

שתי אוזניו הזקופות מסמנות את השעה הגורלית.

אחר כך הן מתקפלות.

והוא גומר את עלה החסה.