פיליפ הבטיח להראות לי אחד במאורה. זה קשה ונחוצה לכך עין של ציידים ותיקים.
חצינו שדה שלף שגבעה מגוננת עליו מרוח צפון.
ארנב מוצא בו בבוקר מחסה מן הרוח הנושבת, ואפילו אם הרוח משנה כיוון במשך היום, הארנב נשאר במחסהו עד בוא הלילה.
בעת הציד אני מסתכל על הכלב, על העצים, על העפרונים, על השמים; פיליפ מסתכל על האדמה. הוא נועץ מבט בכל תלם במורד ובמעלה. כל אבן, כל רגב, מושכים את תשומת לבו. אולי זה ארנב? הוא הולך לברר.
והפעם זה אכן אחד מהם!
“אתה רוצה לירות בו?” אומר לי פיליפ בקול מאופק.
אני מסתובב. פיליפ נעצר, עיניו קבועות בקרקע בנקודה אחת, הרובה מורם, ניצב מוכן.
" אתה רואה אותו? הוא אומר.
־ היכן?
־ אינך רואה את עינו המתנועעת?
־ לא.
־ שם, לפניך.
־ בתלם?
־ כן, אבל לא בראשון, בשני.
־ איני רואה דבר."
לשווא אני משפשף את עיניי המלאות אד. פיליפ, חיוור מפעימות הלב שאחזו אותו בראותו את הארנב, חוזר ואומר:
“אינך רואה אותו? אתה ממש לא רואה אותו!”
וידיו רועדות. הוא חושש שהארנב יסתלק.
"הראה לי אותו עם הרובה שלך, אני אומר.
– ראה, שם, העין שלו, בקצה הקנה.
– הה! איני רואה דבר; הכתף את הרובה, פיליפ, כוון אליו."
אני מתייצב מאחורי פיליפ, ואפילו בקו הכוונת של רובהו איני מוצא!
זה מעצבן!
אני רואה משהו, אבל זה לא יכול להיות ארנב; זו תלולית קרקע, צהובה כמו כל הרגבים של שדה השלף. אני מחפש את העין. אין שום עין. אני מתאפק שלא לומר לפיליפ:
“מילא, תירה!”
והכלב, שרץ למרחקים, חזר וקרב אלינו. מכיוון שהרוח אינה בכיוונו, אין הוא מריח את הארנב, אבל הוא יכול להסתער סתם כך. פיליפ מאיים עליו בקול שקט, בסטירות ובבעיטות, לבל יזוז.
פיליפ אינו מדבר אליי עוד. הוא עשה את הבלתי־אפשרי והוא מצפה שאני אוותר.
הו! העין השחורה הזאת, עגולה וגדולה כמו שזיף קטן, עין זו של ארנב מבועת, היכן היא?
הה! אני רואה אותה!
עם הירייה שלי זינק הארנב אל מחוץ למחסהו, ראשו מרוצץ. ואכן היה זה הארנב שראיתי. ראיתי אותו כמעט מיד, יש לי עיניים טובות. הוטעיתי בשל תנוחתו של הארנב. חשבתי שהוא מכורבל, כמו כלב צעיר, וחיפשתי את העין בכדור. ואולם הארנב מתחבא שרוע לאורכו, הרגליים הקדמיות מחוברות והאוזניים שמוטות. הוא חופר חור רק כדי להחביא את אחוריו, להיות ככל האפשר בגובה השלף. אחוריו כאן והעין שם, רחוק מאוד. מכאן היסוסי הקצר.
"זה נבזי להרוג ארנב במחבואו, אני אומר לפיליפ. היינו צריכים ליידות בו אבן, לחלצו ולירות בו שנינו במרוצתו. הוא לא היה מסוגל לנוס מפנינו.
– זה יהיה בפעם אחרת, אומר פיליפ.
– יפה שהראית לי אותו, פיליפ, אין הרבה ציידים כמוך.
– לא הייתי עושה את זה בשביל סתם מישהו", אומר פיליפ.