בזינוקים פתאומיים הן מתרגלות את קפיציהן.
הן קופצות מן העשב כמו טיפות כבדות של שמן מטוגן.
הן מתייצבות, אבני־אכף של אָרד, על העלים הרחבים של הנופר.
אחת מתפטמת באוויר. אפשר להכניס מטבע בפיה, בקופת החיסכון של בטנה.
הן עולות מן הרפש כמו אנחות.
ללא ניע, עיניהן במפלס המים, הן נראות כגידולים של השלולית השטוחה.
יושבות ישיבה מזרחית, כמו המומות, הן מפהקות אל השמש השוקעת.
אחר כך, כמו רוכלי הרחוב מחרישי־האוזניים, הן זועקות את חדשות היום האחרונות.
הערב תהיה אצלן קבלת־פנים; התשמע אותן מדיחות את הכוסות?
לעתים הן לוכדות חרק.
ואחרות אינן עוסקות אלא באהבה.
וכולן, הן מהוות פיתיון לדייג.
אני שובר ללא קושי מוט בשביל חכה. יש לי, תקועה באדרתי, סיכה שאני מכופף אותה לקרס.
חבל אינו חסר לי.
אבל אני זקוק עוד לחוט צמר, בדל של דבר אדום כלשהו.
אני מחפש עליי, באדמה, בשמים.
איני מוצא דבר ואני מביט בעצבות בלולאה הסדוקה של דש בגדי, כולה מוכנה, אשר, בלי שאבוא בטענות, אין מזדרזים כלל לקשטה בסרט אדום של אות הצטיינות.
