היא נולדה מאבן, חיה מתחת לאבן ושם תכרה את קברה.
אני מבקר אותה תכופות, ובכל פעם שאני מרים את האבן, אני חושש למצוא אותה וחושש כי לא תהיה שם עוד.
היא שם.
חבויה במרבץ יבש זה, נקי, צר, כולו שלה, היא ממלאת אותו עד תום, מנופחת כמו ארנק של קמצן.
אם הגשם מוציא אותה, היא באה לקראתי. כמה קפיצות מסורבלות והיא מביטה בי בעיניה המאודמות.
אם העולם המרושע מתייחס אליה כאל מצורעת, אני איני חושש להשתופף לידה ולקרב אל פניה את פני האדם שלי.
אחר כך אתגבר על שיורת של קבס, ואלטפך בידי, קרפדה!
הרי בולעים בחיים כאלה המכאיבים יותר ללב.
עם זה, אתמול, הייתי חסר טאקט. היא תססה והפרישה, כל גבשושיותיה מתפקעות.
“ידידתי המסכנה, אמרתי לה, איני רוצה לצער אותך, אבל, אלוהים! כמה את מכוערת!”
היא פתחה את פיה, תינוקי וחסר שיניים, ובהבל חם ענתה לי בהיגוי אנגלי קל:
“ואתה?”