כאשר אני כותב לאור מנורה את דף כתיבתי היומי, אני שומע רחש קל. אם אני עוצר, הוא פוסק. הוא מתחדש מרגע שאני שורט בנייר. זה עכבר שמתעורר.

אני מנחש את התרוצצותו ליד החור האפל שהמשרתת שלנו מניחה בו את המטליות והמברשות.

הוא קופץ על הרצפה ומרצרץ על מרצפות המטבח. הוא עובר קרוב לקמין, מתחת לכיור, אובד בין הכלים, ובסדרת סיורי גישוש, שהוא מקדם יותר ויותר, הוא מתקרב אליי.

בכל פעם שאני מניח את עטי, דומייה זו מדאיגה אותו. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב, הוא חושב כי יש אולי עוד עכבר במקום כלשהו, והוא נרגע.

אחר כך איני רואה אותו עוד. הוא מתחת לשולחני, בין רגליי.

הוא מסתובב מרגל אחת של הכיסא לאחרת. הוא מתחכך בנעלי העץ שלי, כוסס את העץ, או בהעזה, הנה הוא על נעלי!

אסור לי להזיז את רגלי, לנשום חזק מדי: הוא יברח.

ואולם עליי להמשיך לכתוב, ומן החשש שמא יזנח אותי לשיעמום בדידותי, אני כותב תגים, כּלומים, בדוחק, קטנטנים, זערוריים, כפי שהוא מכרסם.