לכו לראות את הקופים (פרחחים ארורים, הם קרעו לגמרי את אחורי מכנסיהם!) מטפסים, רוקדים בשמש הרעננה, מתרגזים,
מתגרדים, מקלפים דברים ושותים בחן ראשוני, בעוד מעיניהם, לעתים עכורות, אך לא לזמן רב, חומקים ניצוצות וכבים במהרה.
לכו לראות את השקיטנים (פלמינגו), הצועדים על המלקחיים מן החשש שמא ירטיבו במימי הבריכה את חצאיותיהם הוורודות; את הברבורים והצנרת הגאוותנית של צווארם; את היען, כנפיו כשל אפרוח, ולראשו כובע מצחה כשל מנהל תחנת רכבת אחראי; את החסידות המושכות כל הזמן בכתפיים (לבסוף אין לזה כל משמעות); את המרבּו המצטנף במעילו הדל, את הפינגווינים בשכמייה; את השקנאי, הזוקף את מקורו כחרב עץ, ואת התוּכוֹנים, שהמאולפים ביותר שבהם עדיין מאולפים פחות מן השומר עצמו, אשר בסוף לוקח מאתנו מטבע של עשרה סוּ.
לכו לראות את היאק השקוע בהרהורים פרהיסטוריים; את הג’ירף המראה לנו מעל לסריגי הגדר את ראשו בקצה חנית; את הפיל הגורר את אנפילאותיו לפני דלתו, כפוף, חדקו מושפל: הוא כמעט נעלם בשק של מכנס מוגבה מדי, ומאחור תלוי לו קצה חבל קטן.
לכו לראות את הדרבן המצויד בקני־עט המפריעים מאוד לו ולידידתו; את הזברה, העתק שמש של כל הזברות האחרות; את הפנתרה שירדה למרגלות מיטתה; את הדוב המשעשע אותנו ואינו משתעשע כלל, ואת האריה המפהק עד שגם אנו מפהקים.