הלילה מתבלה מרוב שימוש.
אין הוא מתבלה כלל בגבהים, בכוכבים. הוא מתבלה כמו שמלה הנגררת על הקרקע, בין האבנים והעצים, עד עמקי המחילות העכורות והמרתפים הלחים.
אין פינה שלא חודר אליה שובל של לילה. הקוץ בוקע אותו, הצינה סודקת אותו, הבוץ משחיתו. ובכל בוקר, כאשר הלילה שב ועולה, ניתקות ממנו מטליות, תלויות על בלימה.
כך נולדים העטלפים.
והם חבים למוצאם זה את אי־יכולתם לשאת את זוהר היום.
עם שקיעת השמש, כשאנו נהנים מצינת הערב, הם ניתקים מן הקורות העתיקות, שעליהן היו תלויים, רדומים, בטופר אחד.
מעופם המסורבל מדריך את מנוחתנו. בכנפיהם בעלות הסמוכות וחסרות הנוצות, הם מפרכסים סביבנו. הם מכוונים את דרכם באוזניהם יותר מבעיניהם הפצועות, שהן חסרות תועלת.
ידידי מסתיר את פניו ואני מסב את ראשי מפחד מכה נאלחה.
אומרים כי בלהט גדול מאהבתנו עצמה, הם היו מוצצים את דמנו עד מוות.
איזו הגזמה!
אין הם מרושעים. אין הם נוגעים בנו לעולם.
בני הלילה, אין הם מתעבים אלא את האור, וברפרוף צעיפי האבל הקטנים שלהם הם מחפשים נרות לכבותם בנשיפה.