איזה רעיון זה היה לקנות את הציפור הזאת?
מוכר הציפורים אמר לי: “זה זכר. חכה שבוע עד שיתרגל, ואז ישיר.”
אבל, הציפור מתעקשת לשתוק ועושה הכול הפוך.
ברגע שאני ממלא את ספלונה בגרעינים, היא עטה עליהם במקורה ומפזרת אותם לארבע הרוחות.
אני קושר רקיק בין שני כפיסים ותולה אותו על חוט. היא אוכלת רק את החוט. היא דוחפת ומכה ברקיק, כמו בפטיש, והרקיק נופל.
היא טובלת במים הזכים ושותה את מי האמבט שלה. היא מחרבנת בשניהם איך שמתחשק לה.
היא מדמה לה כי העוגה היא עיסה מוכנה שבה הציפורים בנות מינה כורות להן קנים, ומתכרבלת בה מתוך אינסטינקט.
היא עדיין לא הבינה את השימוש בעלי החסה ומשתעשעת רק בקריעתם לגזרים.
כאשר היא לוקטת גרעין ברצינות, כדי לבלעו, היא מתאמצת קשות. היא מגלגלת אותו במקורה מפינה אחת לאחרת, דוחקת ודורסת אותו, ומפתלת את ראשה, כמו קשיש שאין לו עוד שיניים.
חתיכת הסוכר שלה אינה משמשת אותה כלל. האם זו אבן שבולטת, מרפסת או שולחן לא שימושי במיוחד?
במקומה היא מעדיפה את פיסות העץ שלה. יש לה שתיים כאלה המצטלבות זו על גבי זו ומגעיל אותי לראותה קופצת. היא דומה לטיפשות המכנית של מטוטלת שאינה מסמנת דבר. איזה עונג יש לה מן הקפיצות הללו, לאיזה צורך היא מקפצצת?
כאשר היא נחה מן ההתעמלות המדכדכת שלה, ישובה ברגל אחת על מוט שהיא לופתת, היא מחפשת ברגלה האחרת, מתוך הרגל, את אותו מוט.
מרגע שמדליקים את האח עם בוא החורף, היא חושבת כי הגיע האביב, תקופת הנשירה, והיא משירה את נוצותיה.
אור המנורה שלי מפריע את לילותיה, פורע את סדר שעות השינה שלה. היא הולכת לישון עם הדמדומים. אני מניח לחשכה להתעבות סביבה. אולי היא חולמת? לפתע, אני מקרב את המנורה אל כלובה. היא פוקחת את עיניה. מה! כבר יום? ומיד היא מתחילה להתנועע, לרקוד, לנקב עלה, והיא פורשת את זנבה כמניפה, פורשת את כנפיה.
אבל אני מכבה את המנורה ומצטער שאיני רואה את פרצופה ההמום.
עד מהרה אני קץ בציפור אילמת זו שאינה חיה אלא לפי איפכא מסתברא, ואני מוציא אותה החוצה בעד החלון… אין היא יודעת לעשות שימוש בחופש יותר מאשר בכלוב. אפשר לקחת אותה ביד.
שאיש לא יעז להביא לי אותה שוב!
לא רק שלא אציע לו כל תשלום, אלא אשבע כי איני מכיר את הציפור הזאת.