I    🔗

הן נותנות לי שיעור בכל יום.

הן מנקדות את האוויר בציוצים עדינים.

הן מתוות קו ישר, מסמנות פסיק בקצהו, ולפתע, מתחילות פסקה חדשה.

הן שמות בתוך סוגריים משוגעים את הבית שאני גר בו. זריזוֹת מכדי שבריכת הנוי שבגן תרשום העתק של מעופן, הן עולות מן המרתף אל עליית הגג.

בנוצת כנף קלה הן מסלסלות את חתימותיהן, שלא ניתן לחקותן.

אחר כך, שתיים־שתיים, הן מתחברות בגיפוף לאוגדן, מתערבבות, ויוצרות בכחול השמים כתם דיו.

אבל עינו של ידיד רק היא יכולה לעקוב אחריהן, ואם אתה יודע יוונית ולטינית, הרי אני יודע לקרוא את העברית שרושמות באוויר סנוניות הארובה.

II    🔗

הפרוש: אני חושב שהסנונית טיפשה: היא חושבת את הארובה לעץ.

העטלף: ויאמרו מה שיאמרו, מבין שנינו היא עפה גרוע יותר: באמצע היום היא תועה בדרכה כל הזמן; אילו הייתה עפה בלילה, כמוני, הייתה הורגת את עצמה בכל רגע.

III    🔗

כתריסר סנוניות לבנות־אחוריים מצטלבות לנגד עיניי בלהיטות רוגשת ודמומה, במרחב מוגבל כמו כלוב. מתחת לאפי זו עבודת אריגה מהירה של פועלות דחוקות בזמן.

מה הן מחפשות מבוהלות באוויר המחורר במעופן? האם הן מבקשות מקלט? האם יש להן ברכת פרידה לומר לי? ללא תנועה, אני חש את רעננות הנשיפות הקלות, ואני חושש, מקווה למפגש שבו שתיים ממטורפות אלה יתרסקו. אבל, בזריזות מייאשת, הן נעלמות לפתע ללא התנגשות אחת.