לאחר שחציתי מישור חרוך שמש פגשתי אותם.
אין הם מתגוררים לצד הדרך, בגלל הרעש. הם שוכנים בשדות בור, לצד מעיין הידוע רק לציפורים.
מרחוק הם נדמים כבלתי־חדירים. ברגע שאני מתקרב, גזעיהם מתרווחים. הם מקבלים את פניי בזהירות. אני יכול לנוח, להתרענן, אך אני מבין כי הם מתבוננים בי בחשד.
הם חיים במשפחה, הזקנים יותר במרכז והצעירים, אלה שעליהם הראשונים נולדו זה עתה, כמעט בכל מקום, בלי להתרחק לעולם.
דרוש להם זמן רב למות, והם שומרים על המתים, עומדים זקופים עד שיתפוררו לאבק.
הם מלטפים אלה את אלה בענפיהם הארוכים, כדי לוודא שכולם נמצאים, כמו העיוורים. הם מנופפים בזעם כאשר הרוח מתנשפת כדי לעקרם משורש. אבל בינם לבין עצמם אין שום ויכוח. אין הם לוחשים אלא מתוך הסכמה.
אני חש כי הם צריכים להיות משפחתי האמיתית. אשכח עד מהרה את האחרת. עצים אלה יאמצוני אט אט, וכדי להיות ראוי לכך אני לומד את שיש לדעת:
אני כבר יודע להביט בעננים החולפים.
אני גם יודע להישאר במקום.
אני כמעט יודע לשתוק.