כשהגעתי לפנות ערב אל “טאבּוּר־אל־עמליה” (גדוד העובדים) השישי, אשר בדרך הרכבת בסביבת עסלוג' (צקלג), לקחני מיד השאויש אל “הקוֹמנדר” (המפקד) – צריך אני להירשם.
רחוק כעשרה רגעים מן המחנה עמד אוהלו של המפקד. נכנסנו אליו. אדם מגושם וגבוה, פוזל ושזוף שמש, סרוח על מרבד שטוח – לקח את ניירותי, עיין בהם, הצליף עלי מבט אחד וציווה לשאויש לשום אותי במשמר. כעין פסול נראה לו בניירותי, ומחר יעיין בדבר.
יצאתי כפוּף ראש, מוּבל אל המאסר. כל היום הלכתי ברגל, תחת שמש קודחת, בודד, עלוב וצמא לטיפת מים בדרך החרבה, ומשבאתי למחוז חפצי הוכן לי מאסר.
התבוננתי אל מקום המחנה. כיכר רחבה מוקפה מרחוק גבעות חרבות ושוממות. בכל המרחב נטויים אוהלים קטנים מזוהמים ששוליהם קרועים כבלויי סחבות. כעין דמויות מאוסות, שקפאו בכשפים מיד סתר אכזרייה וּמשפילה, נראו לי אוהלי צבא אלה. דממת שממון קודרת במחנה. פה ושם מושלכים שברי מעדרים, מגרפות, מריצות חלודות הפוכות על־פניהן, מטילי ברזל ואופנים מרוסקים כשלדי נבלות שנתפרקו – אותות עמל עובדים בפרך, עמל ימים רבים וקשים… וכמו רוח נעה מתלבטת פה בין אלו הגבעות, תוהה ומקוננת חרש, על הדלוּת והעזוּבה, ההפקרות, העצלות והיתמות.
באנו אל אוהל המאסר. בפינה שוכב חולה אחד, חייל חולה.
“פה תשב,” אמר השאויש, ומיד קרא לחייל אחד מרחוק והעמיד אותו למשמר עלי.
“ולמה דווקא באוהל זה שחולה שוכב בו?..” שאלתי בענווה את השאויש.
“אין לנו מקום אחר, זה האוהל בשביל מאסר… אבל אתה, ח’ואג’ה, הראשון אצלנו…”
“ומה עושים לחייל שנתחייב עונש?”
“מה עושים? מכים… מכים אותו עשרים, שלושים ‘מקלות’ – כך נוהגים פה…ולך… הרי חצי אוהל, כלום לא יספיק לך?”
הוא יצא, הלך לו, ואני – באוהל.
האוהל קטן, החולה נוחר. פניו אל הדופן. לפעמים גונח הוא קשה, ממלמל וקורא לעזרה, ובאין שומע לו – משתקע שוב בנחרתו.
ישבתי ונשענתי ליד הפתח. הלב מתכווץ וקובל בלי דברים. להיסגר פה עד מחר בלא איזה מצע שהוא, בלא אוכל כל שהוא – “מנוחה” כזו, לאחר יום הליכה ברגל! וזה, החולה, השוכב פה עזוב ונשכח – מי הוא? מה מחלתו? האין זו מחלה מידבקת?..
וקשה הנשימה. דמי לוהטים בי. עקיצות דקות, נשיכות טורדות חש אני בכל גופי פה ושם – מה היה בי?.. שלא בכוונה נסתכלתי ביריעות האוהל הבלות, והנה בין הקמטים, בתפרים, זזות, שורצות נקודות כהות – מיני נמלים? לא, כינים… כינים ממש, גסות, דקות… גרוני נחנק בגועל־נפשי… נקרשו דמעות בעיניים דמעות אסיר חדל־אונים, משולל אפשרות לקבול לפני מי שהוא…
“אחא,” פונה אני אל שומרי, “שמא תיתן לי לצאת ולישב בחוץ, על־יד האוהל, פה, בפנים, ראה – נורא!..”
“אה, כינים? קללת אלוהים עליהן!.. כן. האוהל הזה מן הישנים הוא… אפשר, אפשר מלא הוא…”
“התיתן לי לצאת קצת?”
“כיצד, חביבי? עתה אי־אפשר. בלילה, איש לא יראה – תבקש את השומר שיעמוד כאן וירשה לך. עכשיו, עמוד לפי שעה פה, על־יד הפתח… מהיכן אתה, ח’ואג’ה?”
"מירושלים, ושלחוני הנה. אין הם מקבלים יהודי לנשק – "
“מסכן.. יצילנו האל מטאבּוּר זה, טאבּוּר אל־עמליה השישי… יימחה שמו של טאבור אל־עמליה השישי! כן, יימחה, בזכות הנביא הרחמן!”
“מה יש? מה בו, בטאבור זה?”
“טאבּוּר משַכּל, טאבּוּר מקולל. מאלף איש שהיו בו לפני תשעה חודשים נשארו אך ארבע מאות.”
“ומפני מה כך?”
“האל יודע…טאבור שחור מזל! יקולל הוא וכל הדומה לו… בחורף, בשעות הגשמים, גרף ה’ואדי' אצל באר־שבע כמה וכמה אוהלים מטאבור זה וטבעו כמאתיים איש. עתה, בקיץ, מחלות… חולים אחד אחרי השני ומתים. נשארו כארבע מאות איש – גם אחי מת פה, ירחמהו האל – עתה שולחים חדשים…ומי שלחך דווקא לכאן? אתה, ח’ואג’ה, חלש – איך תהיה כאן? האל יסתירך… ירחם האל – מה לעשות?”
הוא נאנח אנחה ממושכה, ואחרי רגע אמר:
“הנה הם שבים מן העבודה.”
כפפתי את ראשי ונסתכלתי מן הפתח. עשרות־עשרות עוברים העמלים. בצעדים נחשלים הם צועדים, אין קול חיים במחנה זה. חיילים, כביכול, כרוכי־סחבות, באין אף אות של “אוּניפוֹרם” עליהם; כולם כפופי ראש, צנוּמי פנים – שברי בני־אדם, ותו של יגון ועלבון על פניהם… ואלה הם אחיהם של הנגרפים במים, של מוכי מגפת הטיפוס…וכאן – הלא זהו מקום הזדון והזוועה אשר יספרו עליו בעיר ברעד וביראה – “טאבור אל־עמליה” וטאבור זה הידוע הוא, השישי, המשַׁכּל, זה שחור המזל… וכאן דרך הרכבת, זו הסלולה קרבנות אדם, חללי רעב, מוּכּי חולי – גם אתה תעבוד פה… עוד אחד..
כרבע שעה ארכה תנועת השבים, ושוב – אותה מנוחת האבל והדממה בחוץ.
החשיך הלילה.
השאויש – רבע מג’ידיה (מטבע, בערך שילינג) ניתנה לו מידי לידו, ולי נתנה הרשות לשכב בחוץ בלי שמירה. הוא אמנם ביקש מג’ידיה שלמה – במג’ידיה העריך אותי לפי צוארוני הלבן ומשקפי שעל חוטמי – אך אחרי שבועת־אמון שאין לי יותר והבטחה גמורה שלא אברח, נתרצה.
אני מוטל על שמיכתי הדלה, והלילה קודר.
מבין האוהלים הרחוקים קצת נשמע לפרקים קול שיעול, אנחה מרוסקה הנחנקת מיד לאחרי הישמעה. ודומה כאילו כל אנחות העמלים והעלובים התגלמו פה לחשכה כבדה, והיא־היא המעיקה על כל הכיכר הזאת ולא תיתן לשמוע דבר ברור מבין אלה מאות האנשים שבאוהלים…
ופעם בפעם מגיע אלי קולו של החולה, קול חלש, גונח – – – מי הוא זה? כיצד יתנו לאדם לשכב כה בודד וגלמוד? הייתי נכנס אליו לראות מה לו, אך מה אראה וחושך באוהל, בכל האוהלים חושך.
ושוב יוצא קול מתוך האוהל – כקול העולה מן הארץ:
“לשתות… השקוני… מעט מים… אנשי אמת… עבדי אללה… האין נמצא… מעט… מעט מים… האין… אין… אין מים… אָין.”
וכיצד אשמע עוד את הקול הזה, אשמע ואעמוד מרחוק? מה עלי לעשות? האקום ואלך בין האוהלים לבקש עזרה? ואני הרי אסור אני… אין רשות לי לעזוב את מקומי…יפגע בי איזה קצין ואמיט שוֹאָה על השאויש אשר היטיב עמי… החשכה כבדה. איני מכיר את המקום ואיני מכיר אדם… אנה אלך? אל מי אפנה?.. ובכל־זאת הרי עומד אני על דמו של אדם… והיכן הם אלה, שיודעים ששוכב פה חולה? יודעים – ועוזבים אותו כך… מי יאמין לעלבון, לזלזול שכזה בין עובדי המדינה שבתבל כולה?
קול החולה נשתתק בינתיים. עברה שעה קלה בדממה. נשבה רוח חרישית… חשכה… ישימון – – –
בבוקר, טרם תנץ החמה, הוּשבתי בפקודת השומר אל האוהל. העייפות, מהליכה ברגל משך יום שלם, הטילה עלי תרדמה חזקה במשך כל הלילה; אך גופי שבור ורצוץ מהשכיבה על הקרקע.
שומר אחר עומד על־יד האוהל.
יושב אני באמצע האוהל, בריחוק מן היריעות… ומה יהיה היום? עד מתי יארך מאסרי? אם שוכחים פה חולה שכזה – למה לא ישכחו אותי לימים אחדים?
העפתי עין על החולה. הלה שוכב על צדו כמו אתמול – דומה שלא זז כלל כל הלילה. ישן הוא? נושם הוא? אני מסתכל בו רגע ארוך, וגופו אינו נע כלל… הוא אינו נושם… האוּמנם?
ולמה לא? הוא גנח וקבל בוודאי הרבה הלילה, בשעה שישנתי בחוץ, ובאחד הרגעים – חדל…
אני קורא לשומר.
זה נכנס, מישש ונגע פה ושם – “קר כקרח – חסל, המסכן” – אמר במנוד ראש.
הוא יצא אל פתח האוהל – ועמד…
"כיצד? ומי הוא האיש הזה? האין פה רופא? כיצד נותנים לאיש למות ככה?
“אַל תשאל, אנוש, אַל תשאל. מי שׂם אל לב פה? לא הוא הראשון… היה האדם בזה הזמן כדומן… מה יכול רופא לעשות? יש רופא אצלנו, ודאי ראה אותו… כשהיה חולה אחד או שניים היה נותן הרופא מעט יין, קוניאק, משלו – אבל כשיש רבים, שמונה, עשרה – מה יכול זה לעשות? והקוֹמנדר, גם הוא מה. מה בידו? והוא שיכור… וגם קץ בחייו… ומה תדבר ומה תאמר?”
“אבל כמה ימים שוכב זה פה?”
“מהיכן אדע אני זאת? אני הולך יום־יום לעבודה. איני מכיר אותו. היום נתחבה זכוכית בידי, פה – ופטרני הרופא מעבודה ושלחני השאויש הנה.”
“אבל הרי צריך להודיע על המת.”
השומר קרא מרחוק לאיזה חייל וסיפר לו על “המקרה”.
“חבל, חבל על ראגב המסכן… (כך שם המת), הוא יליד עירו, מחמה (חמת) – הוא היה גיבור כגמל… באלוהים – שק של חמישה־עשר, עשרים רוטל היה מרים לבדו על כתפו ונושאו כנוצה. סבּל היה.”
"ולמה שכב פה עזוב כל הזמן?, שאלתיו אני.
“אי, חביבי –נַציבּ (מזל) הוא מהחדשים ששולחים… לפני שבוע בא… לא הספיק אף לצאת לעבודה – וחלה. הרופא אמר שיש סכנה… ושני הגמלים שמובילים את החולים לבאר־שבע הלכו לפני שלושה ימים ועוד לא שבו… היו צריכים לבוא תמול, שלשום, ולא באו…”
הוא סיפר שמובילים את החולים עד תחנת הרכבת האחרונה, דרך ארבע שעות, ומשם נוסעים ברכבת. ויש שאין הרכבת באה. או שהגמלים מאחרים… ובתוך כך מתים פה…
בא הרופא. הוא בחן רגע את המוּטל. “הלך לו,” אמר בפנים מביעות צער, “דלקת ריאה בשני צדדים. לא סבל אותה גם שישה ימים – מה תעשה ומה תדבר?..”
הוא יצא את האוהל.
אחרי חצי שעה בערך באו ארבעה חיילים ולקחו את המת בארון קל לקבורה.
התחילו העובדים עוברים קבוצות־קבוצות לעבודתם. ושוב נשתתק המקום… השמש התחילה לוהטת כרגיל, ובתוך הדממה הכבדה רבצו בכיכר ובשורות האוהלים העזובה והשכחה, השוכנות פה בין אלו הגבעות ותלי המדבר…
ואני יושב באוהל הריק… החולה איננו עוד, ואש לא בא אחרי הנעדר… איש לא בא גם לאסוף את עזבונו; זו המיטה הדלה והשמיכה הבלה נשארו במקומן פה בעלבונן… ולא נשמעה ולא נראתה שום תמורה במחנה… החיילים לא ליוו את ה“האמשרי” (“האח”) החייל, לא חלקו לו את החסד האחרון – לא דמעה, לא אנחה אחת אחריו – והפינה ריקה… אבל רוחו מתלבטת עדיין כאן, בתוך האוהל המזוהם הזה… היא נצטמצמה שם באותה פינה, במקום אשר אפסה נשימתה – ואין היא קובלת… אין היא מקללת… “אין מים… אין… אין”… לא כדאי להתרגז… אין מנוס… אין תקווה… היום או מחר… היום הוא, ומחר אני… מחר אתה, ומחר גם אתה… מוות שכולו עלבון? – אך היינו הך… החשבון הן אחד הוא: מוות בציבור, מוות ביחידות… בבית, או במדבר נשמה…
“מעַלמִי (מרי), יש לך סיגרה?” הכניס שומרי את ראשו בתוך האוהל ושאל בלשון בקשה, “מה אתה עושה? שב אצל הפתח – נדבר קצת.”
הוא נתיישב אצל הפתח מבפנים. אדם נמוך הוא ופניו מגושמים, אך תמימים מאוד, פני בן־כפר, כרגיל.
“מה אדבר,” עניתי לו, “הייתי רוצה שיקראו לי מזה… שיוציאו אותי מפה…”
“לא, ח’ואג’ה, מה לך למהר? אדרבא, מוטב שישכחו בך יום או יומיים. כלום נחפז אתה לצאת ל’עמליה' – לעבודת פרך זו? תן שישכחו בך – הלואי שיקרה בי כך.”
"אבל כמה עוגמת־נפש פה באוהל הזה… לו הובילוני אל אוהל אחר – "
“איזה הבדל, חביבי, אצלנו הכל כך… פה מדבר מקולל… ארץ זעומה הממיסה בני־אדם כדונג באש… ותמיד עוגמת־נפש כאן… באוהלים, לא תשמע פה אף פעם קול שירה או “מואל” – אזל חפץ החיים בזמן הזה ואבדה השמחה בין גלי עפר אלה…”
כמה יגון עממי־עולמי בפי האיש הישר הזה.
עישנו סיגרות, והחלה שיחה בינינו על המצב שב“טאבור”. הוא מייעץ אותי, היות שחלש אני מהתרגל לחיים כאלה – עלי להשיג בשביל הזאבּט (קצין) שאהיה תחת רשותו, בקבוק קוניאק או ערק – על־ידי זה אוכל “לחיות כמלך”… למראית־עין יתנו לי רק עבודה קלה… והוא מתפלא בכלל כיצד לא הבאתי אתי מירושלים אותו דבר… בקבוקים אחדים… אבל אפשר לתקן. יש כאן אנשים שהולכים לשליחות לבאר־שבע, ואם אתן להם רק לירה או שתיים של נייר כסף, המטבעות, מוטב שיהיו עמי – ויביאו שניים־שלושה בקבוקים: וזאת, לפי דעתו, צריך אני לעשות בהקדם, כי בלי זה איש כמוני לא יוכל להיות פה, כי גם הם, שאר החיילים אינם יכולים… אבל הם הולכים פראר (עריקים) – אם שמקבלים רשיון ואינם שבים כלל, או סתם בורחים לחודש, לחודש וחצי.
“ואינם חוששים ל’ירייה'?”
“מה פחד הירייה? המוות אחד הוא. אם יבוא לאט פה, בעמליה, על־ידי היסורים, או בבת־אחת… מוטב בבת־אחת.. אנו, עייפי חיים אנו… עייפים מעצמנו, וגם מדתנו… אבקש סליחה מהאל… ועל מי יירו ראשונה, וכולנו, כולנו פרארים… נתרגל לכך גם הזאבט שלנו ־ מכה הוא ל’פראר' מספר מכות, כמספר ימים שברח וחסל… בעצם, הנאה יש לו מה’פרארים‘, הם מביאים לו איזה דבר כשבאים… ו’הטעין’ והאסתחקאק' (מנת הלחם והאוכל) של ה’פרארים', גם מזה יש לו הכנסה לא־קטנה…”
"ובעוד שנמשכה שיחתנו על בטליונים שונים, על קצינים ועל ענייני מלחמה – והנה נשמעו קולות של עוברים ושבים בחוץ. קוראים שמות מרחוק ועונים. השעה קרובה לאחת־עשרה לפני־הצהרים, והחום לוהט גם באוהל.
“מה קרה? מה התנועה בשעה זו אצלנו?” שואל שומרי לנפשו – והוא ממהר לצאת מהאוהל, לבל יראוהו מועל בתפקידו. אני עמדתי לקראת הפתח לראות בנעשה.
רחוק, כחמישה רגעים, מצד שמאל לאוהל, עמדו שני אנשים על־יד גל אבנים ושוחחו. אחד מהם קרא בקול: “עבד אל־וַהַבּ, עבד אל־והב! שלח שני אנשים מאצלך!”
"זה הקורא, החיזמג’י (משרת) של הרופא הוא, "מודיעני השומר, "ומה יש שם?.. הרופא גר בקרבת אותו מקום.
עברו שני האנשים אשר נדרשו והלכו אל אותו מקום.
אחרי רגעים מספר הלך משרתו של הרופא הלוך והתקרב לעברנו, ובידו גליון נייר. הוא עבר על־יד אוהלנו.
“מה יש שם?” שואל שומרי.
“לא־כלום… נבלה. הפרדה המובילה מים מהבאר רבצה אתמול בערב שם ומתה. הרופא ציווה שיוציאוה מכאן ועוד לא הוציאוה. ואני הולך לחתום את ה’מזבטה' (תעודת אישור) מידי הקומנדר, שמתה הפרדה.”
עוד לא נתרחק הלז ושומרי אמר אליי בדחילו: “הנה, הוא, המפקד בעצמו, הולך, היכנס פנימה…”
היה הרושם: נפל דבר במחנה – ונשתנתה הקביעות…
משרתו של הרופא קרב ל“קומנדר” והגיש לו את הנייר. זה לקחוֹ מידו – דיבר אתו רגע קל וימהר את צעדיו לילך. והנה התקרבו הרופא, השאויש, האון־באשי (ראש־עשרה) ושני החיילים לקראת המפקד ודרשו בשלומו ביראה ובכבוד.
הוא פנה בקול כעס ותלונה לשאויש (זה שטיפל בי תמול): “האיך? למה לא הביא זה לחתום תמול את ה’מזבטה'?”
השאויש ממלמל איזו התנצלות, אך כנראה אף זו לא מספיקה. והמפקד גער בו, שלח ידו – וסטר על לחיו אחת ושתים… ובעודו משפיע דברי נאצה, הוציא את חותמו מכיסו, ליחך בלשונו את קצה הנייר והרטיבו – והתעודה נחתמה. הוא ציווה לסחוב מכאן את הנבלה, לפשוט את עורה ולמסרה לדבויה (דפו, מחסן), והריהו חוזר אל אוהלו בלוויית הרופא בצעדים מהירים מפני חום השמש.
“למה הכה אותו?” שואל אני את שומרי, “מה חטאו?”
“מפני… שצריך ה’קומנדר' לחתום על ‘מזבטה’ שהפרדה מתה, ויהא מותר להשליכה, כי אם לא כך, מי יאמר שמתה? שמא אבדה, או אפשר מכרה הזאבּט… מבין אתה?.. יכולים למכור בהמות אלו… כמה פעמים קרה כך…והנה השאויש לא הביא לחתום את ה’מזבטה' ונתעכבה הנבלה…”
הפרדה המתה, היא אפוא שהוציאה החוצה בחום השמש גם את ה“קומנדר”, גם את הרופא, אותם ואת משמשיהם – הקימה תנועה במחנה, היו קולות, כעס ומכות… וה“מזבטה” שלה נחתמה במעמד כל הנמצאים ונתאשר מותה כחוק…
“ומה תאמר, אחא?” פניתי ואמרתי אל שומרי בכדי לשמוע מה בלבו על זה, “כשמת ראגב פה בבוקר, לא נכתבה שום ‘מזבטה’ ולא בא איש, שום ברייה לא ידעה ממותו…”
“כן… אצל הפרדה הרי הקומנדר ‘מַסאוּל’ (אחראי) עליה, אבל החייל, מי ישאל מותו ומי יבקש חשבון־נפשו?..”
ושוב דממה. שמש הצהריים לוהטת, משתיקה ומחניקה כל רמז של תנועה, כל הגה של חיים במדבר הזה…