א    🔗

כל המטיח דברים בימינו כלפי שלטון הדת ומעשי אמרכליה, עשוי לעורר עליו כנוי של גנאי: משכיל. הנה הוא, יאמרו עליו, שעדיין לא נשתחרר ממלחמת “הדת והחיים” בנוסח “המשכילים”, המבקש לקעקע את בירתו של הקב"ה בעבירות לתיאבון ולהכעיס. ומיד ישלפו מן הנרתיק פסוקים ומימרות, שתכליתם להוכיח עד כמה אין הדבר הזה אקטואלי עכשיו, הואיל ושאלות חשובות יותר מנסרות בעולמנו והפולמוס עם אנשי הדת האמיתיים והמדומים הוא פולמוס מיותר.

אילו הייתי אף אני סבור, שתקופת ההשכלה בגולה השיגה לנו הישגים מוחלטים בשדה החירות הרוחנית והאישית, וכל אלה התוקפים אותם ומבקשים להמירם שוב בכבלים רוחניים אינם אלא שרידים אחרונים העתידים להבטל במהרה – לא היה כדאי לי לטפל בדבר. ברם, הכרה ברורה היא בי, שלא זו בלבד, שכוהני הדת, נושאי כליה ורומנטיקניה שאינם מסתפקים בפינה שהחיים הקצו להם, אלא שהמגמות הקלריקליות, התיאולוגיות והריאקציוניות עוד הולכות ומוסיפות בארץ. בשנים האחרונות נערכת התקפה חזקה מצד רבנים כשרים על ההגדרה העצמית החפשית של כל אדם מישראל, על הספרות העברית המודרנית ועל אורח־החיים של היהודי המתקדם בישוב. אל הכת הזאת, שיש בתוכה, לפחות, גם אנשים ישרים, הדולים את דרישותיהם להטיל שמתא וחרמות על העבריינים מן הדת עצמה, נצטרפו ומצטרפים מדעת ושלא מדעת בני אדם שנשארו נעוצים באמצע מהפכתם בחיים, שקניני השכלתם לא נקלטו בדמם ועולמם מעורבב עליהם, והם ממלמלים פעם בשפה רפה ופעם בדרך הדגשה על “תשובה אל הדת” ועל “מצוות מעשיות”, שלא הם ולא קוראיהם ושומעיהם יודעים ידיעה לאמיתה מה רצונם וכוונתם בכך. אנשי הדת ונציגיה הרשמיים ושאינם רשמיים שמחים לקראת מלמולים אלה כמוצאי שלל רב, ורואים בזה סימן טוב וטכסיס טוב והם מסתערים יותר ויותר על מצודות החירות האישית והציבורית, בתחום החיים והיצירה. אחרי שני הסוגים האלה, שיש בהם איזה יסוד רציני, מקרטעת כנופיה של צבועים וסנובים, שאין בהם למעשה אף שמץ דתיות והם מתחילים לגלגל עינים כלפי מעלה ומדליקים את עצמם באש־דת כביכול ע"י שפשוף בגפרור הקאריירה. רובה של העתונות נענית להם והיא מסיידת את כתליה פתאום לקראת כל חג ומועד ותאריך דתי במאמרי־הסברה ופנגיריקה דתית. ובשעה שכותבי המאמרים האלה ועורכיהם אינם נמנעים מנסוע בשבת, ומלאכול ביום הכפורים ומשאר מיני עבירות שחייבים עליהם סקילה וכרת – מצטיירת בעתנונות תמונה מזוייפת מיסודה ומתוכה, כאילו כל הישוב אדוק במצוות הדת וכל הגיגיו נתונים לדרישותיהם של הרבנים הראשיים בתל־אביב ובסביבותיה, וכי התפקיד הראשי הוא להגביר את חילם ושלטונם של הללו.

כך הולכת ומתהווה שוב אותה אוירה רוחנית מחניקה, שלשם טיהורה נלחמו דורות אחדים של סופרים ואנשי מעשה והשקיעו את מיטב כוחם וכשרונם. ובתוך אוירה זו מתחילים לבצבץ רצונות עכורים ומגמות של חשכה תרבותית, המבקשים להשתלט על מעט ההישגים שנרכשו בשדה החיים והיצירה בת החורין.

ב    🔗

באמת אמרו: אל תתיראו מאגודת ישראל ומן היהודים שלומי אמוני ישראל, השומרים על המסורת כהלכתה. הללו שלמים בנפשם וברוחם, אינם מוותרים ואינם דורשים ויתורים, אלא קיום הדת כפי שהיא נמסרה בכתב ובעל־פה. יש יסוד לכך שנהא מתארים לעצמנו אפשרות של חברה יהודית, שחלק זה יהא שרוי בצד החלק אחר, בעל השקפה שונה משלו, בשלום ובשלווה. ההבדלים היסודיים, שאינם בני פשרה וטשטוש בשטח העיוני, מחייבים פשרה בתחום חיי המעשה והמדינה בדרכי שלום. אבל התיראו מפני “המזרחי” והדומים לו, הדוגלים בדת ומחשבים חשבונות של פשרות, המדברים על תורה וספרות בנשימה אחת, המשלימים עם חטאים ידועים (גילוח, גלוי ראשוכו') ומתקוממים על חטאים אחרים, הדורשים אפילו “להקה דרמטית משלנו”. הללו מסוכנים עד מאוד. לעולם אין אתה יכול לדעת מה אצלם בגדר קולא ומה בגדר חומרא. זכה מצב־דברים ידוע בעיניהם – הריהם דורשים אותו לקולא, לא זכה – לחומרא. מיטשטש הגבול בין הדיבור המהוגן בשם הדת לבין האסטרטגיקה המפלגתית, הנותנת דברים לשיעורים ועושה חשבון של ריווח והפסד. עם אנשים כהאי גוונא, שהם לבדם פוסקים פסקי היתר ואיסור, מוותרים וויתורים ומשיירים שיורים לפי שורת הגיונם, לא קל לדור בכפיפה אחת. וכבר עכשיו הם מזלפים את טיפותיהם המרות לתוך כל כוס מזוגה או שעומדים למזגה. ולא עוד אלא שגם את המרירות הזאת הם מוכנים להפיג כשתהיה שעה כשרה לכך והחשבון יהיה כדאי. בכל העמים ובכל הזמנים כשפוליטיקה נתערבה בדת עירוב גדול, נדחקה האחרונה ע"י הראשונה ונעשתה לה כשפחה חרופה.

לפיכך צורך הוא שנדבר גלויות עם עצמנו ועם יריבינו הן מטעמים חינוכיים והן¹ מטעמים עניניים. פולמוס כזה כבר נשמע באויר, אלא שהוא נערך רק ע“י אנשי צד אחד, צד אנשי הדת, החש עצמו משום־מה תקיף בזמן האחרון, ואילו הצד הנתקף מחריש מתוך סברא מוטעית, שאין הדבר נוגע לו ושהדברים יסתדרו ממילא ע”י החיים עצמם.

אך קודם־כל יש להדגיש, שאין הכוונה לחדש את הויכוח עם הדת עצמה, על הצורך בה ועל ערכה. זוהי שאלה פילוסופית ומיתפיסית, שדוקא קברניטי הדת היהודית ממעטים לעסוק בה בזמננו. הללו ממטירים עלינו על פי הרוב פסוקים ומאמרות חז"ל ופתגמי חכמה קדמוניים, או שהם מסתפקים בנוסח עתיק של הטלת חרם, אך אל הגרעין אינם חודרים ואינם מחדירים לתוכו את הרבים. כשמסתכלים במפלגות השמאל הקיצוני והימין הקיצוני ורואים באיזו מידה הן ניזונות מן הפלאקאט והסיסמא, יש לחשוב שזוהי דוקא מורשה יהודית־דתית. מעמיקי הדת היו לעתים רחוקות קברניטיה הרשמיים, הם ישבו על פי רוב במדור התחתון של היהדות, על כל פנים לא זכו למדור עליון בחייהם. ואילו מטיפי הדת ומניגיה הסתפקו בסעיפים ובדינים ובקיצורים, שבזמננו קוראים להם סיסמאות. אך אין זה המקום ואין השעה כשרה לכך לעורר את השאלות הגדולות של הדת, אלא את השאלות הצבוריות הכרוכות בעקבות בעלי הדת, שמבקשים שוב להשתרר עלינו ולעצב את חיינו על פי פקודות וצוויים ולהחזיר לתוהו את כל ההתפתחות הרוחנית שהגענו אליה דרך הציונות ותנועות־הנוער והספרות העברית והמחשבה המודרנית. הרבנים, שמשיהם ונושאי־כליהם בקודש ובחול, התחילו לחתור חתירה תחת בירת חיינו, שאמרנו ליצור אותם על יסוד החופש האישי והקיבוצי וברוח של תרבות מודרנית וסבלנות־גומלין. ואילו היו עושים זאת בדרך של ויכוח והוכחה, ודאי שלא היה בכך משום נזק. אך הם נוקטים בשיטה של איומים, הצעת גזירות וסנקציות, הוקעה לעמוד הקלון בלוית פסוקים יבשים ונושנים, המתמלטים מן הפה ומן הקולמוס בלא כל חיות.

תנועת הפועלים בארץ ידעה להמנע ממלחמת הדת בתוך שורותיה ובתוך הישוב. עמדה זו היתה נכונה ונבונה. התביעה המוסרית לחופש המצפון המונחת ביסודה של תנועת הפועלים העברית הביאה אותה לידי כך. האמונה והאדיקות במצוות הן ענינים המסורים ללבו של כל אדם. כשם שהמאמין רוצה בחופש לקיים את אמונתו וצווייה, כך רוצה בעל הדעה השונה להגשים את צוויי השקפתו ואמונתו. זוהי, עמדה מכובדת, שאילו נתקבלה על דעת הכל, היינו בני חורין ממלחמות והתאבקויות. אך הרגשתם של שליטי־הדת היא, שבאוירה של חופש ומושגים תרבותיים אין הם וצווייהם עשויים להצליח. ועל כן הם מקדשים מלחמה בנוסח עתיק יומין.

ג    🔗

בשלושה דברים מורגשת התקפתם של שליטי הדת וטכסיסניה: השבת, העתונות והספרות. רעיון השבת של ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות אינו זקוק להגנה מצד רבני דורנו. כל יהודי בעל הגיון ובעל רגש לאומי מודה, שיש לשוות לשבת אופי של שבתון צבורי, של הפסקת מלאכה ועסק פומבי. יום המנוחה בשבוע כמוסד סוציאלי מחייב, אינו יכול להיות אלא היום המסורתי. אולם ההודאה בשבת אינה יכולה להתפרש כהודאה בכל הדינים, האיסורין והלאווין, התלויים בה דורות רבים. אנו לא נוותר אגב כך על מושגינו החברתיים, המוסריים והצבוריים ולא נחייב אף באחת מארבע מיתות בית דין את העובר על אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. כל הלכה דתית שתיתקל בחופש המצפון תהא צריכה להרתע לאחוריה. מנוחת השבת וסגנון ההתנהגות בה צריכים לההפך למנהג יפה, ולסדר חברתי, שהפוגע בהם כפוגע בנימוס המקובל. אך תוּ לו.התנהגותו של יהודי בביתו ובחצרו ובטיולו אינה יכולה להיות ענין לרבנים ולכלי־קודש.

יש לתמוה על התעמולה ועל הביסוס ההיסטורי, שמוקירי השבת המסרתית טורחים בהם, כדי להוכיח את ערכה של השבת ולחבבה עלינו. כאילו הכל תלוי בערך שהיה לדבר או למוסד בעבר, כאילו ערכים אינם משתנים. מה מועיל בכך, שיותר מששמרו בני ישראל את השבת שמרה השבת את בני ישראל, אם הצורה המסרתית של שמירת שבת מנוגדת לכל סדר־יומנו בכל ימות השנה. משום שהשבת אינה אלא פרט חשוב במסגרת של השקפה כוללת. המעוגן בנפשו להשקפה זו, מקבל את חומרות השבת ומתענג עליה, אך מי שמתנגד לה אין השבת בשבילו אלא מעמסה נטולת טעם, גזרה רעה וענוי נפש. שהרי אין לך דבר, שבן־דורנו מענג את עצמו בו שמותר לעשותו בשבת. טיול מחוץ לתחום שבת, משחק אספורטיבי, כדור רגל, הצגה, נסיעות משפחתיות – כל אלה אסורים בשבת בתכלית האיסור. אם כן מהו עונג שבת שרבנינו מוכנים להציע לנו? האם די בתעמולה ובהדפסת “ספר השבת”, המלא כל טוב מכל הדורות? ומה לעשות אם נשתנו התנאים וכל מה שהיה עונג לראשונים אינו אלא נגע לאחרונים, ולהיפך" יודע אני יפה, שמנהיגי הדת אינם מתענינים בכך, אם המוני העבודים יתענגו ביום המנוחה או שישתעממו ויצאו מדעתם; הללו חדלו מזמן לדאוג לתוכן והם מסתפקים בצורה. העיקר הוא להם, שהשבת תישמר והאות הכתובה תנצח. אך הפורמליזם הזה והמיכניות בשמירת מצוות אינם יכולים להתקבל על דעת שום אדם בן תרבות זמננו. אנו הוכחנו בארץ, כי איננו פורקי עול, מצוות שטעם הדור בהן, נשמרות על ידינו באדיקות רבה ומתוך מסירות נפש.

וכשאני שוקל את כל ההכרזות על השבת ואת כל האיומים והגזרות הכרוכים בעקבותיהן, הכרזות, שלא תמיד הן יוצאות מפי חסידים שוטים אלא גם מפי רבנים ומאמינים פקחים, שיודעים בודאי את האמת של מצב דורנו ודרישותיו – אינני יכול שלא לבוא לידי מסקנה: שהפוליטיקה הדתית השתרגה על צוארי הדת וחונקת אותה. ובמקום שיש פוליטיקה – אין מקשין קושיות של הגיון.

והדבר השני – העתונות. הצופה פני עתונותנו אי אפשר לו שלא יהא תמה וחרד למראה הגלגולים שנתגלגלה. הדרוש לשבת ולמועד, חידושי תורה ופלפול, פשט’ליך ומילי דבדיחותא ממלאים את מקומה של המחשבה החיה והמורדנית. מה שהיה מופרש ומובדל בעלוני רבנים ובספריהם פרץ והתפשט וכבש את העתונים היומיים, שעוד לפני שנים אחדות השתדלו ללבוש צורה אירופית. כאילו על פי צו נעלם נמנו וגמרו להבריח כל מה שיש בו רוח חיים ורוח התקופה והתחילו מעתירים עלינו שפע של דברי חכמה, שמקומם במאספים לפולקלור ובספרי־בדיחה, או ב“שאלות ותשובות” של רבנים ופסקנים. לא פעם יש לך רושם, כאילו איזו יד טמירה מחוללת ריפורמה ביהדותנו, ריפורמה לפי התבנית הפרנקופורטית. יהדות פרנקפורטית זו, שהיא פרי תנאים סבוכים ומשונים, שבעיני יהודי המזרח היתה תמיד מוזרה ותחליפית, התחילה לגלות רצון להשפיע עלינו דוקא בא“י. מכאן כל עירוב התחומין ועירוּב התבשילין שבעתונותנו: מעט יהדות מסורתית, הרבה להג וחקירות בכל הזדמנות; קצת שמירת מצוות בפרהסיא והרבה נימוקים לערכן של המצוות הללו; מעט שרשים יהודיים אמיתיים והרבה סנוביזם ריליגיוזי והטפה דרשנית מתובלת בפסוקי חז”ל בנליים. זהו הדפוס המוכן, שלתוכו כבר מתחילים לצקת את חיינו ומחשבותינו. ומכיון שדת לשליש ולרביע מקובלת אפילו על הרבה ממהפכנינו המודרניים, שנוח להם לברור מתוך תרי“ג המצות את אלו שאין קיומן גורם דררא דממונא או טרחה יתרה – התחילה ה”ריפורמה" הזאת להכות שורש. וכשיש ביקוש יש גם היצע. לבלרים זריזים, שחוש־ריחם מפותח עד מאוד, צצו ועלו כשהם חבושים ירמולקות של משי ועטיהם עשויים נוצת עוף כשר, והריהם כותבים על כל מה שלא כתבו בתקופת מודרניותם, כביכול.

בתוך מערך־רוחות זה אין פלא, שכבוד הרב עמיאל אינו נמנע מלגדף על דפי “הארץ” את הספרות העברית החדשה, ו“הצופה” הדתי מלגלג על הסופרים העברים ועל “הזרם החילוני, התרבות העברית בת המאה”. ואילו הוא מדבר כמובן כבעל המונופולין ל“תרבות עתיקת הימים, ששמרה על רוח ישראל מכלייה”. לא. אין פלא בכך. עוד עתידים אנחנו לשמוע דיבורים מפוצצים מאלה. לפי שעה נשלחים גישושים ראשונים, שאחריהם יבואו ראיות חותכות יותר לערכו של הזרם החילוני בן המאה. כתרו נא זעיר, עוד יבואו.

ענין רב הוא לחוקרי הנפש הפרטית והצבורית לבדוק את הרקע, שממנו עולה אותה יהירות ואותה העזה לזלזל בספרות העברית החדשה, שיש בה גילויי שירה ומחשבה, אשר כמותם לא ידעה התרבות העברית אלא בתקופות יחידות־סגולה של תולדות ישראל. מנין אותו אומץ־לב לדבר ברום־לבב על “עבודה מדעית־תורנית של הזרם הדתי”, שעדיין ערכה מפוקפק ולא הוסיפה דבר על כל הפירושים והפלפולים והחריפות שקבלנו בירושה עד כה? הן, כמדומה, שלא היתה תקופה של דלדול המחשבה הדתית ועניות הביסוס העיוני הדתי כתקופתנו, וצריך לנפות בשלוש עשרה נפות את דברי־הכתב של האחרונים מבין הסופרים הדתיים, שלפעמים מוכתרים הם בכתרי גאונים וגדולי עולם, עד שמוצאים איזו מרגלית של מחשבה או בטוי לרגש, שיש בו משום נימה דתית חדשה ומרטיטה. רובם הלא דשים בעקבות קודמיהם וקודמי־קודמיהם בלשון רצוצה ומלאה רמזים בטלים ונוטריקון חסרי־תועלת. ואפילו חיבוריו הנכבדים של הרב קוק אינם משנים מן ההערכה הזאת ולא כלום. הרב קוק העמיק חשוב והרגש בסודה של הדת וביסודותיה, ומיטב תנובתו הרוחנית תשולב בודאי בתוך הספרות העברית, אך אף היא לא תוכל לעכב את תהליך כליונה של היצירה הרבנית, השובקת חיים לרעותה הטובה ממנה – לספרות העברית המודרנית, שינקה ועוד תינק לתוכה את מיטב עסיסיהם של כל דורות היצירה מלשעבר. כי זאת לדעת: אין שתי ספרויות לדור. אם יש שתיים כורח הוא, שאחת תיבלע ע"י חברתה או תידחה מפניה וקשה להעלות על הדעת, שאפילו הקנאים מבין חכמי הדת סבורים, שהספרות הרבנית־התורנית תכבוש לה פתאום את דורנו ותיעשה לשליטה בלבבות ובמוחות. היא נדחית ועוד תידחה, ולפיכך אין מקום לדברי שבח עצמי ולגנאי על הספרות החדשה.

אם למצות בדיבור אחד את ערכה של הספרות העברית החדשה ויתרונה על זו שקדמה לה, אפשרו לומר, שהם מתבטאים בביטול הדוגמטיות של התוכן והצורה. כל הוגה דעות דתי, ואפילו הוא עמוק ומקורי ביותר, אנו אלא דוגמטיקן. גם משורר דתי דוגמטיקן הוא. הואיל ויש להם שלושה עשר עיקרים או עיקר אחד, המגביל את חירות מחשבתם והרגשתם. אסור להם לחשוב מחשבות, הסותרות את העיקר הזה ואסור להם להרגיש הרגשות, שאין בהן התאמה לתפיסת העיקר. עם כל גודל ההישגים שאפשר להשיג בתחום הדתי, הריהם סגורים בגבול מסויים: עד כאן! ואילו הוגה־הדעות החפשי אינו מונע את עצמו גם מן הספירה הדתית, ויש שהוא מגיע אליה דרך עקיפין רבים – אך שיוטו וטיולו, ארחותיו ומעגלותיו אינם מוגבלים. הוא אינו חושש לבדוק את חוסנו של היסוד, לכפור בעיקר, לתקן את המקובל ולהתחיל תמיד מחדש. הוא בלתי בעל תכלית, בלשון חכמי הדת. את אשר ישימו ההרגשה וההגות בפיו אותו יגיד. בשיר “על השחיטה” לא נרתע ביאליק מכפור בצדק האלהי והמלזעזע את כסאו:

   וְאִם יֵשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

   אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

   הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

   יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!

משורר דתי חלילה לו להגות פסוקים כאלה, הוא חייב לדכא הרגשה או הרהור מעין אלה. ואם הם עוברים על פתחי לבו – סימן רע לו ועליו להקריב קרבן־אשם.

ולשוא מסתייעים בביאליק, שהיה מעריץ את הספרות הרבנית והכינוסית עד כדי כך, שהללו אינם חוששים לקחת אותו כולו ולהעבירו כמות שהוא אל הזרם הדתי הרבני. רק פרט קטן נשמט מידיעתם של אלה: ביאליק היה קודם כל משורר ואמן הלשון ומעמיק בהרגשות הדור ומעמדו, ובזה רוב־גדולתו וחין ערכו לדור המורדים בספרות הרבנית; עמדותיו לשאלות רוחניות וחברתיות סולפו לא פעם ע"י אנשים, שרצו לחתום את היתרם ואיסורם בגושפנקת ביאליק. כמשורר, הנוטה לשפת סמלים, השתמש ביאליק פעמים הרבה בניבים מסורתיים לתכנים חדשים. אם אמר “תורה”, “הלכה” או “אגדה” לא נתכוון למה שאנשי “הצופה” מתכוונים. ונאמנים עלינו דבריו:

“אני בוחר בכוונה בטרמינים ישנים למושגים החדשים, כדי להראות על הטרמינים הללו, שיש להם מושג נצחי. במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן ספציפי. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האויר הספציפי הזה לתחום האויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח “סיקולריזציה” במובן חול. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים כלליים. כשאני משקיע את המלים הללו באתמוספירה חדשה הם מקבלים תוכן חדש וצבע חדש. זה יכול להיות מובן לכל אדם משכיל. יש לפעמים משכילים שנתלים במלים החדשות ומטעים את דעת הבריות, שאני מתכוון כלפי איזה ציבור וחושדים אותי בשמרנות. נכון, אני משמר על דברים נצחיים שיש לנו במובן אחר לגמרי”.

(מתוך הרצאה בנהלל, הפוה“צ 38–39, תרצ”ד).

לשוא נתלים באילן זה, בביאליק, אנשי הספרות הדתית, שלא ירדו לסוף דעתו.

ד    🔗

לאחר הדברים שנאמרו כאן, – והדברים לא נאמרו אלא מקצתם, – תמה אני אם יימצא אדם בר־הגיון שהאמת יקרה לו, אשר יבוא ויטיח כנגד הפולמוס בין “מתקדמים” ו“שמרנים דתיים” שנתעורר מחדש. פולמוס זה נוקב עד היסוד. עתיד יצירתנו הרוחנית והוויתנו החברתית תלויים בו. אם נזכה – יהיו חיינו המתחדשים כאן חטיבה של תרבות אירופית בעלת צביון לאומי ישראלי, ואם לא נזכה, תקום לתחיה התקופה האפלה של חיינו הרוחניים, שבה ישלטו השופר והטלית ושאר תשמישי חרם ונידוי. אין בכך כלום, שעדיין הקול המחרים חלש והסמכות מועטת וההכרזות ילדותיות; דרכם של כוהני דת לצפות להזדמנות ולהשתמש בה כשזו באה.

לפיכך יש להשיב מלחמה שערה. אין אנו רוצים לקפח את הדת ואת זכויותיו של הזרם הדתי. בתוך מסגרתה של הציונות והישוב בארץ הוטל עלינו לדור זה עם זה, וחובה עלינו לשמור על משטר ההסכם. על־כן לא נתנגד למ“מוסד קוק”, אם הוא בא למלא צורך אמיתי לאנשים הרוצים בו. אך לעולם לא נסכים להזכיר אותו בנשימה אחת עם ספרות עברית. “סיני” ו“מוסד קוק” אינם ולא יהיו מכשירים ליצירה העברית המודרנית, שעם כל יניקתה מתרבות ישראל בעבר, היא רוצה ליצור ברשותה שלה ולא להיות כפופה ומשועבדת לדוגמטיקה דתית או איזו דוגמטיקה שהיא. היא דוגלת בחירות הצורה ובהתחדשות התוכן. היא שואפת ליצור עם בן־חורין וברוח זו היא מתקינה את המכשירים: העתון, הספר, ההרצאה וההצגה האמנותית. עובדי הספרות העברית לשמה של האומה והאדם בכלל יתגוננו בכל כוחם מפני נסיונות־רהב לסלף את דמות הנוער והעם ולכפות עליהם חומר־מקרא ונושאים, שצורת הגשתם לקורא חנוטה ומופרכת. הם יילחמו לתחומים ברורים ומובדלים בין התיאולוגיה ובין המחשבה המודרנית, וביחוד בין שלטון הכהונה הדתית לשלטון החילוני. אליהם יצטרפו כל מבקשי התחדשות רוחנית וחברתית בישוב ובעם. כל סד, שיוגש למחשבה ולהרגשה ינופץ, וכל נסיון לגלות בנו פנים ואופי שלא כהלכה יוסבר כסילוף בכוונה.

ואם ישאלך בנך: מה העבודה הזאת לך, כלום חזרה תקופה ידועה לקדמותה? וענית לו: כן, תקופת השכלה חדשה דרושה לנו, שתטהר מחדש את בית ישראל ותצחצח את מוחות בני עמנו, שהעלו עובש גם בארצנו המחדשת את נעוריה!