לוגו
אגרוֹת האסיר מאי־השדים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קבוצת כל המכתבים, אשר כתב הקפיטאן אלפרעד דרייפוּס בעצם ידו ממאסרו אל רעיתו, וכן גם כל המכתבים, אשר הריץ אליה ממקום גלותו באִי־השדים במשך ארבע שנים עד הימים האחרונים.

 

דבר אל הקורא.    🔗

משפט הקפיטאַן דרייפוס, אשר הרעיש עולם, הרגיז ממלכות, ידוע הוא למדי, לא רק לקוראי מכתבי עתים או ספרי עתים באשר הם שם, כי אם גם לכל איש, אשר אזנים לו לשמוע ולב להבין, לכל איש באשר הוא, בכל המפלגות ובכל עם ועם. זה קרוב לארבע שנים מאז הושם מאסר על הקפיטאן העברי הוזף מפשע ומאן שֻלח לארץ גזרה באי־השדים על לא עול עשה, ורק מחולל חוא מפשעי אחרים אנשי זדון ומרמה אשר עשו במחשך מעשיהם, בהתנכלם עליו במזמות רשע לצודו למדחפות ולאבדו מארץ החיים, – ומאז ועד היום עוד טרם יחדלו הקולות במכתבי העתים ובספרי העתים בכל השפות ובכל ארצות תבל הדורשים צדק והמבקשים אמת במשפט המעקל חזה. גם בקרב המון העם ידברו וישיחו על אדות הליכות המשפט הזה המרעיש עולמות והנותן לכל בני אדם ענין רב לענות בו, ואנקות האסיר האמלל באי־השדים תמצאנה להן הד־קול בלב דורשי אמת ויושר ומעיהם יהמו לו מרחוק. הענין הוה נגע גם עד לב אנשים רמי מעלה וגדולי דעה, אדירי העשר ואביר־החכמה בארץ צרפת, מקום המשפט הזה, ובארצות רבות אחרות, אשר קמו להיות למגן לרצוץ המשפט ולאמת הכושלת.

המכתבים, אשר אנחנו נותנים בזה, לא בדמיון יסודתם, לא רעיון אחד הסופרים ילדם, כי מלב האסיר האמלל יצאו אל רעיתו הנאמנה, ידו כחבותם במרוצת ימי מאסרו וגלותו באי־השדים. המכתבים האלה נדפסו ברשיון אשת דרייפֿוס בפאַריז ונפוצו שם לאלפים ולרבבות, ועתה אנחנו נותנים אותם בהעתקה נאמנה בשפת קרשנו למען קוראינו העברים, אשר המשפט ותוצאותיו הרגיזו גם אותם; בהם נשמע אנקות לב עברי, אשר לקח מעצר וממשפט, בהם נקשיב קול דמי אח נפשע מקרית עוזו ויחד עמו נשמע גם את קול האמת המדברת מתוך גרונו – האמת המאזרת אותו חיל זה ארבע שנים והנותנה עוד תקוה לצאת מן המצר למרחביה.

ערך המכתבים האלה לא ערך עובר הוא התלוי בתנאי הזמן המשתנה ובתוצאות המשפט העתירות לבוא אם טובות ואם רעות, כי ערכו הוא לארך ימים בספר זכרון נכבד בדברי ימי עולם לעם עולם.

על המבחנים הנפלאים האלה קרא הסופר הנערץ זאָלאַ באגרתו לנשיא המיניסטריום בריסון לאמר: ״מכתבים נעימים מלאי הגיוני עצב כאלה לא ראיתי מעודי, הם נעלים מאד בהשתפכות הנפש אשר בהם; הם ישארו קימים לעד גם בעת אשר אולי לא יהיה עוד כל זכר לתוצאות פרי רוחנו אנו הסופרים, זאת היא אנקת אסיר בהורידו בשיחו! זאת היא צרת נפש נקי אבד! קרא נא בהם לפעמים בערבים במסבת בני ביתך ותטבע בדמעות" (העתקת המליץ תרנ"ח גליון 151).

על הדברים האלה אין עוד מה להוסיף.

משפט דרייפוּס קרוב ללבנו ביותר, בראותנו כי הוא נתן פתחון פה לכל אויבינו דורשי רעתנו, לעשות את כלנו ערבים בעדו ולתת אשמו בראשינו; המשפט הזה קרוב ללבנו ביותר, בדעתנו כי דרייפוס הוא קרבן האומה כלה – כי הלא גלוי וידוע הוא שאין הוא דווי וסחוף אלא בשביל שיהורי הוא, ועל כן לא נוכל להקשיח ממנו לבנו ולהתעלם מעצמנו ובשרנו, וכל ידיעה הבאה אלינו על אדותיו תפעמנו פלאים, וכל מלה המגעת אלינו ממקום שביוֹ מעוררת כל חושינו בנו ונוגעת עד עמקי נפשנו.

המכתבים האלה נעתקו לעברית ע"י סופר מהיר החפץ בעלום שמו ונמסרו לדפוס בהשגחת הסופר הנודע א"ש פֿריעדבערג – ובאלה אנו בטוחים שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

המו"ל.

בירח דֶצֶמבּר שנת 1894: בבית־הסהר ״שׁערשׁ־מידי".


 

אגרת ראשונה. ה' דצמבּר 1894.    🔗

לוּציה יקירתי

באחרונה מצאתי לי היכלת לכתוב אליך דבר. הנה זה עתה ספרו לי, כי ביום התשעה עשר לחדש הזה אוּבא בפלילים. את הרשיון להתראות אתך פנים ימנעו ממני.

אין את נפשי לתאר לך את כל אשר נשאתי וסבלתי, כי תקצר כל לשון לספר כמו.

הן פעמים אין מספר נדברתי אליך על אדות האֹשר אשר מצאָנו, כי אמנם רק ששון ושמחה השיגונו בארץ החיים. והנה פתאם התפוצץ עלי חזיז־רעם, אשר הלמני וידכא לעפר נפשי. את העון היותר נורא, אשר איש צבא יוכל לעשותו, טפלו עלי! עוד גם עתה אאמינה, כי רק בחלום חזיון לילה אראה זאת ובעל החלומות יתעלל בי בהזיונות עלי משכב.

אך בה' אשים מבטחי ועל צדקת בני אדם אשען, כי סוף סוף תצא האמת לאור. לבבי בוטח בישרי ומוסר כליותי לא אשמע מדעתי צדקתי ותֹם דרכי. תם הייתי ויעקשוני ויצודוני למדחפות, ויעוללו בעפר כבודי, במחשכים הושיבוני בבית־הסוהר האָפל, לפעמים תבעתני רוח עועים ובעבור חושי בי ארוץ כמשֻגע הנה והנה – אבל תֻּמתי תאמצני ותתן לי תנחומות אֵל, היא תרים ראשי להביט באֹמץ רוח אל פני יושבי חלד! היא תאמר אלי: ״חזק והתחזק בצדקתך ואחוז דרכך הלאה בשקט ובבטחה! אמנם בנסיון נורא הנך עומד היום, אבל עוד תשאהו, תסבלהו, ותמלט!"

אינני כותב לך יותר, בחפצי כי מכתבי זה ישָלח עוד היום בערב.

הרבי אלי דבריך, כתבי לי על דבר הליכות עולמנו הקטן.

הנני מנשק אותך פעמים מאליפות כגרל אהבתי וחבתי. לך, לוציה אהובתי.

אלפי נשיקות הנני שולח לילדינו היקרים! לבי לא ישאני לכתוב על אדותם יותר, עיני תמלאנה דמעות מדי הגיגי בם.

מהרי והחישי אלי מכתבך!

אלפרעד

ברכות שלום וטוב לכל קרוביגו! אמרי להם, כי הנני היום אשר הייתי אתמול, וכל דאגתי רק לעשות את חובתי, הפקיד הודיעני, כי האדון דימאַנוש נכון להיות מליץ ישרי, אקוה, כי מחר אתראה עמו פנים. שלחי לי את דבריך אל בית־הסהר! כל מכתביך וגם מכתבי אני עוברים על ידי פקיד הממשלה.


 

אגרת שניה, ז' דצמבּר 1894.    🔗

בכליון עינים הנני מחכה למכתבך, אַתּ היא תקותי, אַתּ היא נחמתי, ולולא אַתּ שהיית לי, אזי היו לי החיים למשא, הן גם הרעיון לבדו, כי עלי יכלו לטפול עון נורא וגדול כזה ירגיז ויחריד את כל מוסדי גויתי; לזכרו תרחפנה כל עצמותי.

כל ימי הקדשתי להגיע אל מחוז חפצי, הלא הוא לנקום נקמת עלזאָס ארץ חמדתנו מאויבנו הבליעל, אשר גזְלָה ממנו בלא משפט – ופתאם נאשמתי בעון בגידה בארץ מולדתי! לא, יקירתי, בינתי תקצר מהבין את זאת, הלא תזכרי את אשר ספרתי לך, כי בשבתי לפני עשר שנים בירח ספטמבר בעיר מיהלהויזען שמעתי קול נוגנים אַשכּנזים, בנגנם שיר נצחון ביום הזכרון למלחמת סעדאַן. דאבון לבי היה אז גדול מאד, ער אשר נכיתי מצרת נפשי, ממעשי והותי; את מרבדי יצועי קרעתי באפי ואשבע שבועת אלהים להקדיש את כל כחי ולחי לעבודתי לארץ מולדתי במלחמת נקמה אשר נקח מהאויב המשחק בדרך כזה למשבַתֵּי בני עלזאַס והזורה מלח על פצעי לבבם.

לא, לא, אינני חפץ לעמוד עוד על הפרק הזה פן אצא מרעתי, – ואנוס אנכי לעצור ברוחי. מעתה והלאה יש לי רק מטרה אחת בחיים; לבקש את הנבל אשר נגד בארץ מולדתו, למצא את הבוגד, אשר כל היסורים והענויים שבעולם לא ישון לו, הוי, ארץ צרפת היקרה, אשר אהבתי בכל לבבי ובכל נפשי, אשר לך הקדשתי כל חלקי בחיים, אינכה יכלת לגול עלי אשמה נוראה כזאת? – פה עלי לעצור ברוחי ולגרוע שיחה, יקירתי, כי לבי יעיק תחתיו ונפשי עלי תשתוחח. מעולם לא נשאה נפש איש ענויים קשים כענויי אני היום, אין בכל המכאבים הגופניים המתרגשים לבא על אדם דומה לכאבי האנוש בהגיגי בדבר האשמה הזאת, הנני מבטיח אותך, כי לולא היה עלי להגן על כבודי המנֹאץ. כי עתה בחרתי מות מחיים; או למצער נסתר עמל מעיני.

הריצי אלי דבריך עד מהרה! הנני מברך בשלום את הכל.

אלפרעד


 

אגרת שלישית. דצמבּר 1894    🔗

יקירתי ואהובת נפשי!

הנני מביע לך תודה רבה על מכתבך מיום האתמול. מימי לא התעורר ספק בלבי על דבר רצונך הטוב לעשות הכל למעני ולטובתי ועל דבר חסדך הרב שהוא פרי אהבתך ואמונתך אלי. בימי עניי וצרותי הנני חושב מחשבות לכל לראש על ארותיך, על אדות יגונך ועצבונך. זה הוא רפיון רוחי האחד.

בדבר הנוגע לי אל תפחדי ואל תחַתִּי! כי אם אמנם רבת שבעה נפשי עמל ותלאה, בכל זאת לא הורדתי לעפר ראשי, רק אלה הם רגעי עצבי ותוגתי, הרגעים אשר אהגה בך, יקירתי, ובכל קרובינו.

מראשית כזאת דעתי והרגשתי את מכאוב לבכם בעבור לכם ימים ללא ידיעה ממני.

השעה הספיקה לי למדי בימים הארוכים ובלילות הנדודים האלה, בהיותי בדד עם לבבי, לחשוב מחשבות על כלכם יחד. לא היה לי גם מה לכתוב גם מה לקרא! אז התרוצצתי כארי אסור בכלוב ורק לשוא עמלתי לפתור לי את החידה הסתומה הזאת.

אולם השקידה, החריצות והמתינות ישפכו אור באחרונה על כל דבר שבעולם, הנני נשבע לך, כי גלה אגלה את הבליעל, אשר עשה את הנבלה הגדולה הזאת.

שמרי, יקירתי, את כל אמץ רוחך והביטי בבטחה ובנחת אל פני כל איש, כי לך הצרקה לעשות זאת!

הביעי תודתי וברכתי לכל אלה אשר עניני נגע עד לבם על פעֻלתם הנאמנה לטובתי, נשקי למעני את בנינו היקרים ואת כל קרובינו!

אלפי נשיקות לך מאת אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת רביעית. דצמבּר 1894.    🔗

אהובת לבי!

מכתבך, אשר חכיתי לו בכליון עיניים, הקל מאד משא ינוני, ויחד עם זה העיר את לבי לבכי וימלא את עיני דמעה. אינני שלם במעלות ותמים דעים, ומי הוא האיש, אשר יוכל.להתפאר באלה? אבל זאת אוכל להגיד, כי בדרך כבוד וישר אחזתי תמיד ובאמונה עשיתי חובתי, ובהיות לי מגמה כזאת לא חרפני לבי מימי. אף בהיותי מעֻנה ומדֻכא בענויים קשים ונוראים, אף בנשאי צרות ותלאות רבות בכל אשר יוכל איש לשער בנפשו, גם אז, במלחמה הנוראה הזאת תמכני ישרי, אשר לא ימוט ולא יכנע.

מימינו לא חפצנו בבתי חבר ובבקורי כבוד והדר, בודדים היינו במועדינו ושבעי רצון היינו במצאנו אשר בחיינו, ועתה ישיתו עלי עון נורא, אשם גלוי סודות הצבא!

הוי, לוּ מצאתי את האֻמלל, אשר המעט לו כי בגד בארצו, עוד הערים מזמה לגול עלי חרפתו, – לא ידעתי את והענש אשר הייתי ממציא להטיל עליו ליסרהו בו כדי רשעתו ברגעים הנוראים, אשר אנכי מדֻכא ומעֻנה בגללו.

אולם עלי לקוות, כי סוף סוף ימָצא החוטא, ואם אין או יש להטיל ספק בצדק העולמים.

הקדישו נא לחקירה ולדרישה הזאת את כל כחכם, את כל חכמתכם ובינתכם, את כל הוני ורכושי אם מצב הענין דורש זאת.

הבל הוא הכסף והכבוד הוא הכל!

הגידי למ.1, כי בדבר הזה הנני משליך עליו יהבי, הוא איננו יוצא מגבול יכלתו. אף אם בגללו ירגיזו וירעישו שמים וארץ – והנבל ההוא מצא ימָצא.

הנני מנשק אותך אלפי פעמים כגדל אהבתי לך.

איש בריתך הנאמן

אלפרעד

אלפי נשיקות לכל!

ברכות שלום ממני לכל קרובינו ומיודעינו ורב הודה להם על קחתם חלק נצרת נפש איש חף מפשע.


 

אגרת חמישית. י"א דצמבּר.    🔗

אהובתי היקרה!

קבלתי את מכתבך מיום אתמול וגם את מכתבי אחותך והיינריך.

נקוה נא, כי עוד מעט ויצאה כנגה צדקתי וישבתי עוד הפעם בקרבכם. בחברתך ובחברת ילדינו היקרים אמצא עוד הפעם לנפשי את המנוחה הנכונה הדרושה לי מאד.

לבי קרוע ופצוע, ואת הלא הביני זאת, את כל חייו, את כל כחו ואונו, את כל תבונתו והשכלתו יקריב איש כליל לעבודתו הנאמנה לארץ מולדתו, ואחרי כל אלה ישימו עליו עון ויאשימוהו בבגד בוגדים, נורא הוא הרבר!

מדי הגיגי בדבר הזה ירגן לבי, תרעד כל גויתי, אשום ואשאף יחדו. הנני שואל את נפשי תמיד, על ידי איזה נס מן השמים לא יצאתי עד היום מדעתי, איככה לא התבלבל עוד מוחי בקרקדי ממהלומה נוראה כזאת?

בי, יקירתי, אל נא תבא נפשך בסוד משופטי והמשוחחים בי! כי מה בצע בהביאך עליך מכאבים חדשים? גם הצרות והמכאֹבים, אשר כבר נשאת ברוח גבורה ובאמץ לב, רבים הם מהכיל. חוסי נא על שלומך ובריאותך למען צאצאינו! הן לכל אחד משנינו יהיה עוד לחזק ולהבריא איש את רעהו למען נוכל לשכוח את הנסיון הנורא, אשר בו אנחנו עומדים היום, את הנסיון אשר לא כח כל אדם יוכל לכלכלו.

נשקי נא למעני את ילדינו מחמרי נפשנו! אקוה כי בקרב הימים אוכל לעשות זאת בעצמי.

ברכות שלום וטוב לכל!

הנני מנשק אותך באהבה רבה.

אני שלך

אלפרעד


 

אגרת ששית. י"ב דצמבר 1894.    🔗

לוציה יקירתי!

הואילי נא והגידי לכל קרובינו ומיודעינו ולכל אלה המצרים בצרתי, כי נפשי התרגשה מאד ממכתביהם היקרים, אשר תוכם רצוף אהבה ודברים טובים ונחומים.

לענותם דבר לא אוכל, כי במה אשיחה עמהם? האם בדבר מכאובי וצרות לבי? הן רוח מבינתם יענם כי רבים הם, ואנכי אינני אוהב להתאונן באזני איש, ומלבד זאת הנה ראשי רצוץ לרסיסים ורעיונותי מבֻלבלים ונבוכים, כי בזכרי את אשר בא עלי אבהל וארגז תחתי. רק נפשי לבדה תדרוך עז ותצא בגבורה וחיל נגד האשמה הנוראה, אשר טפלו עלי ואשר בה העטו עלי חרפה, רק נפשי תתאזר עז עוד היום כמו ביום הראשון.

אולם האמת יצא תצא לאור באחרונה למרות כל המכשילים והמכשולים, הננו חיים עתה בשנות המאה, אשר כל יד עמל לא תוכל לחנק את האמת. יצא תצא תמימה כמו שהיא, כל ארץ צרפת האהובה לנו שמע תשמוע לקולי, כמו ששמעה את דבר האשמה אשר שמו עלי, חובתי היא עתה לגול מעלי חרפה לא רק להציל כבודי אני, כי אם גם כבוד כל קהלת פקירי,הצבא, אשר בה אמָנה וראוי אני לה.

קבלתי את חליפות הבגדים, אשר שלחת לי. עתה שלחי לי לעת מצוא את כרדוטי העליון! במעיל השֵׂעָר אין לי חפץ. כרדוטי הוא במלתחה אשר במסדרון מעוננו.

נשקי נא למעני את בנינו היקרים! המכתב הנחמד, אשר כתב לי פטר בננו מחמדנו, העיר בי את רוחי, עד אשר מלאו עיני דמעות, מאד מאד כמה בשרי לחבק אותו בזרועותי וגם את כלכם יחר.

אלפי נשיקות לך מאת אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת שביעית. י"ד דצמבר 1894.    🔗

לוציה חמדתי!

קבלתי את מכתבך היקר וגם מכתבים חדשים מקרובינו. הביעי נא לכלם תודה נשמי! כל אותות האהבה והאמונה האלה יעירו בי רגשות לבי, עד אשר לא אוכל להביע זאת בשפתי.

בדבר הנוגע לנפשי הנה אנכי לא שניתי ורוחי לא גמר. האיש אשר לבו טהור ובוטח בישרו יוכל לכלכל את כל העובר על נפשו, לבי סמוך ובטוח, כי סוף סוף תגלה האמת, והאמונה בצדקתי ובתם דרכי תחרור אל לב כל איש, הלא דבר לי היום עם אנשי־חיל נכבדים וישרים כמוני, בטוח אני בזאת, כי הם יכירו וידעו את השגגה אשר יצאה מלפניהם.

הן כל אדם, לדאבון לבנו, עלול לשגיאה. מי הוא האיש אשר יוכל לאמר בבטחון, כי לא שגה מעולם?

מאֻשר הנני בידיעות הטובות אשר אַתּ מביאה לי על דבר – ילדינו. הנך מטיבה עשה בהשקותך את פטר בגנו שמן־דגים, ואכן עתה היא שעת הכֹשר. חבקי נא את השובב הזה למעני! – מה מאר תערג נפשי לחבק את ילדינו היקרים ולנשקם מנשיקות פי!

אקוה כמוך, כי סוף סוף יתנו לי הרשיון לראותך פנים. היום ההוא יהיה אחד הימים הטובים בכל ימי חיי, וזאת תהי לי: לנחמה בעד כל המכאובים, אשר נשאתי וסבלתי.

אַלפרעד.


 

אגרת שמינית. ט"ו דצמבּר.    🔗

קבלתי את מכתבך היקר ואת מכתב אמך. הניעי נא לה את תודתי על רגשות צערה אשר הביעה לי, – רגשות אשר מעולם לא הטלתי ספק באמתתם ואשר אנכי – זאת אוכל לאמר בקול רם – ראוי להם.

באחרונה הנה קרב לבוא יום המשפט, עתה יבוא הקץ לענויי רוחי, בטחוני הוא עז ולא ימוט. האיש אשר לבו נכון ובוטח יוכל לשאת ראש ולהתיצב בצואר נטוי בפני כל, דבר יהיה לי עתה עם אנשי חיל, אשר ישמעוני ויבינו לשכל מלי. האמונה הנכונה ברבר צדקתי, אשר היתה נטועה תמיד בלב אוהבי וידידי הנאמנים, תמצא עתה מסלות גם בלבבם.

כל מעללי והליכותי בחיי הם ערובה נאמנה בדבר הזה. אינני מדבר היום על אדות הדבות הרעות ודברי השטנה הנבזים והשפלים, אשר הוציאו עלי מלשני בסתר בתוך קהל ועדה, הם עברו ממני והלאה ובוז אבוז להם.

נשקי נא מנשיקות פיך את יקירי לבבנו תחתי, וקחי נא רצון למענך את נשיקות פי אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת תשיעית. י"ז דצמבר 1894.    🔗

לוציה יקירתי!

לא ידעתי אם יגיעך היום מכתבי זה, יען כי לשכות־הסופרים סגורות עתה. אך בכל זאת אין את נפשי להעביר את היום הזה בלי כתב אליך. מאֻשר הנני בדעתי, כי הנך עומדת בחברת קרובים וידידים. נטל יגונך יקל מעט בחברתם, יען כי אין דבר מאזר את האֻמלל חיל ומאַמץ ברכי כושל יותר מן האהבה אשר יראוהו קרוביו בצר לו.

לי, יקירתי, אין לך לדאג עד מה. הנני נכון להתיצב לפני שופטי במנוחת נפש ובלב שוקט, הנני נכון להרָאות לפניהם, באשר אֵרָאֶה לעת יפוח יומי לפני ה', בקומה זקופה ובטהר לבב.

מאֻשר אהיה אם אדע אל נכון, כי כלכם וגם ילדינו בריאים ושלמים. חוסי נא, יקירתי, על נפשך ושמרי נא את אמץ רוחך! אמנם כן, הנסיון הוא גדול ונורא, אבל גם אמץ רוחי לא מצער הוא, גם ברגעים הנוראים אשר נפשי נדמתה, שחה בצרתה, גם ברגעים, אשר החשד המרחף עלי הביא עלי ענוי נפש רעים ומרים ויהלמני וידכא לארץ חיתי, גם אז הרימותי ראש. הנני יכול גם היום, כמו לפנים, להביט בגאון אל פני כל איש, וראוי אני לפקד אנשי צבאנו ולתת מרוחי עליהם.

הנני מנשק אותַך ואת ילדינו היקרים באהבה רבה.

אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת עשירית. י"ח דצמבּר 1894.    🔗

לוציה חברתי בחיים!

היום הגיעני רק מכתבך מיום ו'. ביום אתמול לא יכלתי לכתב לך, יעַן כי לשכות הסופרים היו סגורות והדרך ירט לנגד מכתבי.

מה רבו מכאוביך עתה, יקירתי! את זאת הנני משער בנפשי בדמותי את צרת לבך לצרת לבי אני בשנתי פה למעצבה מבלתי יכולת להתראות אתך פנים. אולם עלינו להביא לבב חכמה להתגבר על צרת נפשנו ולהבליג עז על שֹׁר.

נַראה נא, כי ראויים אנחנו איש לרעהו, כי גם הפגעים והנגעים הרעים המתרגשים לבוא עלינו על לא עול בכפינו לא יוכלו להכניענו ולהרימנו. האיש אשר לכו ישר ופעלו תמים יוכַל, כאשר אמרת בצדק, לשאת את כל המוצאות אותו. רק ישרי לבדו הוא יתן לי עתה כח להחזיק מעמד, ולולא הוא שהיה לי אזי אבדתי בעניי או בבית המשוגעים תמתי לגוע. מדי זכרי את רנשותי בימים הראשונים תחזיקני שמה. ראשי היה עלי כדור נפוח ולרגעים חרדתי ופחדתי פן יאבדו עשתונותי.

אל נא תשימי לבך לאי־הסדרים אשר תמצאי במכתני. הלא תדעי, כי לא אוכל לערוך אליך אמרים היום כמשפטי מאז. רק חזקי ואמצי אַתּ רוחך ושימי לבך להוקיר את בריאותך!

קחי נא את תודתי על כל הידיעות שהודעתיני על אדות קרובינו ומיודעינו! הגידי נא להם, כי מאד ידאב לבבי על מכאביהם, אשר הם נושאים בגללי, עלינו להתאחד ולעשות אגודה אחת, אשר כל דבר לא יוכל להפרידה ולנתק מוסרותיה. ערובה טובה בער תכונת נפשנו יהיו ארחות חיינו הישרים, תולדות בני משפחתנו בימים העברו ורוחנו הנאמנה לצרפת ארצנו.

שני מכתבים נעימים קבלתי גם מאת י. ומאת ר. והם שעשעו מאד את נפשי.

רב תודה לך על ידיעותיך בדבר ילדינו. הוי, על ילדינו הנחמדים והאֻמללים נפשי ירעה לי! מי יתן ויכלתי לשימם כחותם על לבי וכן גם אותך, חמדתי! אך אין את נפשי לשיח בדבר הזה, כי מדי דברי בו ירגז לבי ונפשי עלי תשתוחח… ועלי להתאפק בכל כחי.

הנני מביע את תודתי למ, ולכל אחי ואחיותי וקרובי על כל אשר הם עושים למעני, נשקי אותם בכל לבבך תחתי.

פה אגרע מלים, יען כי זכרונותי על דבר האֹשר, אשר מצאתי בחברת כלכם, יחדשו בקרבי את נגעי לבבי.

את האיש אשר הקריב את כל מארו לארץ מולדתו, אשר עבד לה באמונה בכל כחו ואונו, בכל נפשו ורוח מבינתו… את האיש הזה יאשימו בעון נורא כעון בגידה! לא… לא…

כתבי אלי לעתים קרובות והרבי אלי אמריך! רגעי האֹשר הם לי רק אלה, אשר בהם אקבל ידיעות מכם.

נשיקות מאליפות לך ולילדינו היקרים!

אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת אחת עשרה. י"ט דצמבר 1894.    🔗

יקירתי!

באחרונה הנני בא עד גבול צרותי ויסורי. ביום המחרת אתיצב לפני שופטי, – אתיצב בראש נשוא למעלה ובנפש שוקטה.

הנסיון, אשר בו עמדתי זה עתה, צרף את נפשי ויזקקנה. טוב מאשר הייתי אשוב עתה אליך. הנני חפץ להקדיש את עצמי לך, לילדינו ולקרובינו. רק בעבור זאת אחיה עוד על פני אדמות.

חליפות נוראות, כאשר כבר אמרתי לך, עברו על נפשי. רגעי התרגזות והתמרמרות היו לי מדי שומי אל לבי את האשמה הנוראה אשר טפלו עלי. נכון הנני להרָאות לפני שופטי כאיש חיל היודע תומתו, כי אין עול בכפו, אלי ישגיחו, אל פני יתבוננו, יכוננו לחקר רוחי ויוכחו לדעת הם דרכי וצדקתי, ככל יודעי ומכירי. מפני ארץ מולדתי, אשר לה הקדשתי את כל כחי ותבונתי, לא אירא ולא אפחד.

ובכן נומי נא שנתך במנוחה, אהובתי, ואל תדאגי. שימי נא לבך לחשוב רק על דבר ששון רוחנו, כאשר נחבק עוד אחת מעט איש את רעהו, אז תשכחי עד מהרה את ימי החשך והיגון

הנה כי כן הוא, יקירתי, קוי כי במהרה נתראה פנים, במהרה אהיה מאֻשר לחבק אותך ולנשק את ילדינו אהובי נפשנו!

בחנותי לרגעי האֹשר האלה הנני מנשק אותך בשפתים בוערות.

אלפרעד


 

אגרת שנים עשרה, כ"ב דצמבר 1894.    🔗

אהובתי! צרות רבות אשא ואסבול, אבל הנני בוכה יותר עליך מאשר על נפשי אני, ידעתי מאד את אהבתך הרבה אלי. דמי לבך אל נכון ידוו יזובו, ורוחי אני, ידידתי, רוחי ישאף לך רק לך, רוחי ישחרך תמיד, יומם ולילה.

להיות חף מכל פשע, להתהלך במישרים כל הימים ופתאם לראות את עצמו בדמות בוגד ומורד בממשלה – היש עוד דבר נורא מזה? לפעמים אדמה, כי רק בחזון אראה זאת, רק בעל החלומות מהתל בי ומרגיזני.

רק למענך ובגללך החזקתי עד היום מעמד, רק למענך, יקירתי, ובגללך נשאתי את הענויים והיסורים הרבים. האעצר עוד כח להאריך נפשי ער כלותם? לא ידעתי. רק אתּ לבדך תוכלי לאמץ את כחי ולנטוע בי רוח גבורה, רק ממקור אהבתך אקוה לשתות כוס תנחומים.

לפעמים תנחמני תקותי, כי האלהים, אשר עזבני עד הנה, יאמר די לצרות איש האובד בצדקו, כי הוא יגלה עקבות הבוגד האמתי. אבל היעמוד בי כחי להיות יחיל ודומם ולשאת את כל העובר על נפשי?

חתמתי על מכתב בקשתי לבקרת המשפט.

לא ארהיב עז בנפשי לדבר עמך על אדות ילדינו; מדי זכרי אוהם יקרע לבי לגזרים, השמיעיני נא דברים על אדותם, יהיו נא הם לך לנחומים.

יגוני בה יגדל ופצעי לבי כה רבו, עד אשר כמעט חפצתי לשום קץ לחיים מרים כאלה ולטרוף נפשי בכפי, לולא עצרני זכרוני על אדותיך, לולא יראתי פן אגדיל צרת נפשך עוד יותר בעשותי זאת.

להיות אנוס לשמוע את כל התוכחות ועלילות הדברים אשר ישמיעוני ולדעת בלבי, כי לא נטיתי מדרך ישר וגם לא עברתי אף עברה קלה – ענוי נפש גדול ונורא הוא מאין כמוהו.

למענך אנסה עוד להאריך נפשי בחיים, אבל עזרתך נחוצה לי מאד.

יעבור עלי מה, אך הדבר אשר יש אפוא לעשות הוא – לבקש את האמת, להרגיז שמים וארץ ולמצא אותה, לפזר את כל הוני ורכושי ולהציל את שמי המנֹאץ ואת כבודי, אשר עוללו בעפר. כל מחיר לא ייקר למען טהר את הכתם הזה, אשר שמו עלי בלא צדק!

אין די אמץ ברוחי עתה לכתוב אליך יותר, נשקי למעני את אבותיך היקרים, את ילדינו ואת קרובינו.

אלפרעד

נסי נא לבקש רשיון לבקרני, אדמה, כי עתה לא ימנעו אותו ממך.


 

אגרת שלש עשרה. כ"ד דצמבר 1894.    🔗

רעיתי היקרה!

אליך הנני כותב עוד, יען כי אתּ היא הפתיל האתר המצמיד אותי אל החיים. יודע אני מאד כי כל ידידינו ומיודעינו אשר יאהבוני ויכבדוני, ישכחוני ברבות הימים אם ארחיק נדוד לרגל אסוני ומשפטי החרוץ. למענך, רעיתי האֻמללה, למענך. לבדך גמרתי בנפשי להאבק עוד עם מר גורלי. מחשבתי על – אדותיך היא תמנעני משלוח יד בנפשי. מה מאד ירחש לבי ברגע הזה אהבה אליך; מעולם לא הגיעה עוד למדרגה רמה ונשאה כזאת. עוד תקוה קלה תעודדני, תתמכני מעט לבלי אמוט, עוד אקוה להרים את כבוד שמי המחֻלל והמנֹאץ, אולם האמיני לי, כי לכל לראש נכון אנכי למענך רק למענך לשאת ולסבול עוד צרות ומכאבים ולהלחם עם כל תלאותי, למענך אעשה זאת לכלי הביא בלבך עוד דאגה אחת גדולה אחרי הדאגות והצרות הרבות אשר כבר דכאו את נפשך, אהובתי האמללה, עד היום.

התאמצי נא בכל עז, כי יתנוך להתראות אתי במאסרי!

אישך הנאמן לך בכל לבבו ובכל נפשו

אלפרעד


 

אגרת ארבע עשרה, כ"ד דצמבּר 1894.    🔗

רעיתי היקרה!

זה עתה קבלתי את מכתבך ואקוה, כי גם מכתבי אני הגיעוך. מה מאד יהמו מעי לך, מה יבן עליך לבי, רעיתי האֻמללה, מדעתי את צרות נפשך! בקראי את מכתבך נזלו מעיני דמעות כנחל שוטף, גדול הוא קרבנך, אשר תקריבי למעני, עד אשר כמעט לא יתנני לבבי לקבלו. עליך לשמור שלומך ובריאותך, עליך לחיות ולהאריך ימים למען ילדינו, שימי לבך אליהם בראשונה, ואחר כן אלי; הלא הם נפשות רבות ואֻמללות הדורשות עזרתך והשגחתך ועיניהם אליך ישברו.

האדון המליץ דעמאַנז, אשר היה פה לפני רגעים אחרים, הפליא מאר לשבח את רוחך ויהללך ברגש; תהלתו זאת תרהיב בנפשי עז. כן הוא, חמדתי, נעלה ונפלאה אתּ באטץ רוחך ועז בטחונך. רב הוא ערכך מערכי אני. אותך אהבתי תמיד בכל לבבי ובכל נפשי, ועתה נפלאת בעיני מאד, ואמנס תפארת נשים אתּ בכל הארץ. נשגבה ונעלה הנך בעיני, עד אשר רק בגלל זאת נכון הנני לשתות ולמצות את כוס התמרורים עד תמה, למען אהיה ראוי לרוח גבורתך.

אבל איככה אוכל ונשאתי את החרפה הנוראה כאשר ישפילו לארץ כבודי? הן טוב טוב לי להתיצב נגד מפלגת אנשי חיל ולראות בכוננם אלי חציהם ובשיתם אותי להם למטרה. מפני מר המות לא אירא, אבל את הבזיון לא אוכל נשא.

אולם יהי מה, הנני מבקש אותך להגיד לכל קרובינו, כי כמוני ירימו ראש לפני כל, כי לא יבושו ולא יכלמו בהביטם בפני כל יושבי תבל. אל יפול עליכם לבכם לעולם והודיעו צדקתי בקול רם, בתוך קהל ועדה!

עתה, ידידתי, הנני חפץ עוד הפעם לעלות על יצועי ולחשב מחשבות על אדותיך. הנני מנשק אותך ומחבקך אל לבי

אלפרעד

הואילי נא לשלם מאתים פֿראַנק ללשכת־הסופרים אשר בבית־הסהר.


 

אגרת חמש עשרה, כ"ה דצמבּר 1894.    🔗

יקירתי!

במכתב הזה לא אוכל לקרא לך בשם את היום הזה, כי לא ידעתי אכנהו, האם יום השלישי או יום הרביעי בשבוע הנהו? דעת לא אוכלה, כי רק חשך ישופני תמיד., בכל עת אשר לא אוכל לישון הנני קם ממטתי לערוך אמרים לך. לפעמים בתעות רוחי אדמה, כי כל רעה לא אֻנתה לנו וכמו מעולם לא נפרדנו, אדמה, כי כל התלאות אשר מצאונו בימים האחרונים רק בחלום רע, בתנומות עלי משכב אראה אותן; אבל מה רע ומר לי בהקיץ!

עתה לא אוכל עוד האמן בכל דבר בלתי אם באהבתך ובאמונת לב קרובינו לבדן, עליכם לבקש ולמצא את הפושע! האמתי ויהי מה, וחלילה לכם לבטוח על המקרה לבדו.

לא אדע אם אעצר כח לכלכל את הפחדים הגדולים ואת האימים אשר יהלך עלי הענש הצפוי לי לגזול ממני את כבודי והודי, איש ישר הולך ותמים דרך רואה פתאם בהנתן כבודו לבלמה על לא עול בכפו – היש עוד דבר נורא מזה? ענוי נפש בזה מר הוא גם ממות. הו, ידידתי, אם אשא ואסבול וגם אגיע לקץ כל הצרות, אז רק למענך, למענך יהי הדבר הזה, יען בי אתּ היא החבל האחר המקשר אותי אל החיים.

מה רבה היתה אהבתנו! עתה רק עתה הנני מרגיש מה רב הוא המקום, אשר נחלת לך בלבי. אולם לכל לראש חוסי נא על נַפשך ושמרי את בריאותך! עשי זאת למען ילדינו, אשר עיניהם רק לך תלויות.

הוסיפו נא לדרוש ולחקור באשר תמצאו. נסו לעשות כל התחבולות ואל תשובו מפני כל. שם הפושע מה הוא, – הלא אל נכון ישנם אנשים היודעים אותו.

אלפרעד


 

אגרת שש עשרה, כ"ו דצמבּר 1894, בשעה השניה.    🔗

אהובתי!

כמעט שקבלתי את שני מכהניך ואת מכתב מרים, יקרה ונעלה הנך, ידידת לבי, ואנכי אתמה מאר על אמץ רוחך ועל גבורתך, אותך אהבתי תמיד, אך עתה הנני כורע ומשתחוה לפניך, כי רמה ונשאה מנשים אַתּ, אך ני אל נא תדֻכאי ברב עמלך, שוי נא את ילדינו לנגדך תמיד, זכרי נא את האפרוחים האלה הדורשים עזרתך!

אולי עוד אוכל לעמוד ולהתקיים וזכיתי עוד להגיע אל רום ערכך. לא מפני היסורים הגופניים אירא ואַחת, הם יגעו רק עד עורי ובשרי, אבל ירא אירא מאד מפני יסורי הנפש; ירא אירא פן אראה את כבוד שמי, שם איש תם וישר, נתון לכלמה ולדראון עולם. קראי זאת באזני כל יושבי תבל, יקירתי! קראו והשמיעו כלכס ברמה קולכם, כי חף מפשע הנני, כי קרנן מקרה רע ונורא הנני!

המצא נמצא את הפושע האמתי? הבה נקוה נא, ואם אין – אז אין לנו כי אם לאמר נואש.

הנני מקוה להתראות אתך פנים בקרב הימים, והדבר הזה יהיה לי לתנחומות אל. כל היום וכל הלילה אהגה בך ובכלכם יחד, הנני משוה לנגד עיני את כל הטוב אשר מצאנו והנעימות, אשר עליהן התענגנו, ותמיד אשאל את נפשי, מה היא יד המקרה הרע אשר נשלחה עלינו פתאם ותפרפרנו?

המחזה הזה הוא הנורא מכל מחזות־התוגה אשר קראתי בימי חיי ומבשרי אחזהו למפח נפשי.

הנני מכלה את דברי מכתבי. חוסי נא על נפשך מאד, ידידתי, כל כחך ובריאות גופך נחוצים לך עתה מאד, אם חפצה את לגמור את הענין הרע והמר, אשר החלות ברוח גבורה ובלב מתנה. הנני מנשק אותך ואת ילדינו האֻמללים, אשר לא ארהיב עז בנפשי להגות בם.

אלפרעד


 

אגרת שבע עשרה, כ"ו דצמבר 1894, בשעה הרביעית.    🔗

רעיתי היקרה!

הנך שואלת, מה הם מעשי כל היום? הנני הוגה בך ובכלכם. יחד. לולא היו רעיוני אלה לנחם ולמשען לי, לולא הקשיבו אזני בעד קירות בית מאסרי החזקים את קול אנחותיכם המתפרצות מקרב לבכם החש והמרגיש נצרת לבי אני, כי עתה נדמיתי, כי עתה התגבר עלי היאוש הנורא וישפתני לעפר מות. רק אהבתך ואמונת לב כל קרובינו אלי הן מפיחות בקרבי רוח חיים – והן תעודדנה אותי.

האדון המליץ דעטאַנז היה זה עתה פה, הוא ישב בחברתי רגעים אחרים. הנהו מאמין בכל לבבו בצדקתי, וגם הדבר הזה יאמץ רוחי ויחזקני.

לא ענויי הגוף יהלכו עלי אימים. אותם אשא, אסבול ואמָלט, אבל יסורי הנפש, הבוז והחרפה אשר ירדפוני תמיד באשר אהיה, הקלון אשר ישביעוני השאטים אותי, אותי, את האיש אשר התימר תמיד בכבודו ואשר לבש גאות בדעתו, ערכו, אלה ידכאוני וירימוני.

אך אל נא אענה את נפשך עוד, חמדתי. הן רב רב הוא יגונך גם בלערי זאת.

אישך מוקירך ואוהבך בכל נפשו

אלפרעד


 

אגרת שמנה עשרה. יום ד', בשעה העשירית בערב.    🔗

אינני ישן ועודני הוגה בך. ברגע הזה שלו הנני, נפשי תתאזר עז, תתעודד ותתנשא בדומית הלילה. מה מאֻשרים היינו, יקירתי! רק נעימות ועדנים מצאנו בחיים: הון רב, אהבה בתענוגים, ילדי חמד, שלום משפחה, באחת אדבר: את הכל נתן לנו ה'. והנה פתאם התפוצץ עלינו ועם נורא בזה ויהֻמנו!

בי, אהובתי, קני נא לילדינו כלי שעשועים לראש השנה. הגידי להם, כי מנחות הן שלוחות להם מאביהם, אל נא יצר גם לנפשות הרכות והאֻמללות האלה, אשר כמעט נפקחו עיניהם לראות באור החיים, בצרותינו אנחנו.

הוי, ידידתי, לולא אַתּ שהיית לי, אזי ששתי כי מצאתי קבר, ובחפץ נפש עזבתי את החיים. אהבתי אליך היא תעודדני, היא תקשרני אל החיים ותאלצני לשאת עלי חרפת עם שלם.

ולכל העם הזה הצרקה, אמר אמרו לו, כי בוגד הנני, הוי, המלה הנוראה הזאת; ״בוגד", היא קורעת את לבי לגזרים!

אנכי – בוגד! היתכן כי יגלו עלי אשמה נוראה כזאת?

הודיעו בעמים צדקתי! קראו בכל כחכם, כי חף אנכי מפשע! קראו זאת בראשי הומיות, השמיעו קולכם ברמה ער אשר נוע תנוענה החומות! ואת הפושע בקשו, כי הוא הוא האיש הררוש לרוחתנו לישועתנו!

אישך המנשק אותך באהבה ורגש

אַלפרעד.


 

אגרת תשע עשרה. כ"ז דצמנו 1894, בשעה הששית בערב.    🔗

לוציה חמדתי!

רוח גבורתך יעודדני ויחזקני, הודות לאהבתך, לישר לבי הטהור ולדברים הטובים, דברים נחומים, אשר בהם יתמכוני קרובי שנינו הנאמנים ברוחם, שהם יחזקוני ויאמצו את רוחי הכהה.

הנה כי כן חפץ אנכי להלחם עם מר גורלי עד נשימתי האחרונה, עד נטף דמי האחרון. לא יתכן כי לא תגלה האמת באחרונה. את קול דפיקות לבך אשמע על לבי אני וכן אשא עלי את כל הענויים הקשים, את פני לא אסתיר מכלמות ורק, אך את ראשי לא אכוף, הגות לבי בך, חמדתי, תתן לי את העז והחיל הנחוצים לי.

הלא ידעת מה רבה היתה אהבתי לך תמיד, אולם עתה.ירחש לך לבי דבר יותר נשגב: הנני מעריצך ומקדישך! הנך נפש קדושה, עדינה ונעלה. בך אתגאה, ואתאמץ להיות ראוי לך.

אמנם, כן, מוג לב הייתי לוּ שלחתי יד בנפשי, כי אז הבאתי חרפת עולם על שמי וזכרי ועל שם צאצאינו היקרים. עתה הנני יודע ומבין את זאת, ואַתּ התחשבי לי לחטאה, בי רוח מבינתי לא הורני לדעת זאת מיד? הן שברי היה אז גדול מאד ורוחי – נעכר, עד אשר לא ידעתי נפשי, אך את אמצת רוחי עוד הפעם ובינתי שנה אלי.

חרדת נפשך תחריד את נפשי גם אני.

ובכן אמצי נא את רוחך! חזקי ונחזק איש את רעהו, נתאזר חיל, ובעֹז רצוננו נפעל פעולתנו והשבנו לשמנו את כבודו הראשון ועלינו יציץ נזרנו כבתחלה.

אישך ואוהנך מאר אלפרעד

יום ה', בשעה האחת עשרה בערב,

קויתי לקבל ממך בערב הזה עוד טורים אחרים. הוי, לוּ ידעת מה אגיל ברעדה בקבלי ממך מכתביך, מה תתרגש נפשי בעת אשר אקרא ואחזור ואקרא אותם כל היום!

ערב נעים וליל מנוחה לך, סגלתי! עוד נשוב לראות חיים נעימים יחדו.


 

אגרת עשרים. כ"ח דצמבּר 1894, בשעה העשירית בבקר.    🔗

לוציה חמדתי!

קבלתי את מכתבך, אשר כתבת לי ביום אתמול בצהרים. צדקת מאד: עלי להשאר בחיים, עלי להיות למענך, למען ילדינו היקרים, אשר להם נחוץ הרבר מאד להשיב לי כבוד שמי, עלי להחזיק מעמד ולבלתי הכנע אף אם רבים ונוראים יהיו ענויי נפשי. לי אין כל צדקה להניח את מקומי, הן לו נגע הדבר רק לנפשי לבדי אזי לא פסחתי על שתי הסעפים, אבל הוא נוגע לך, לבני משפחתי, ושמכם איך יחל! ובכן אפוא עלי לדרוך עז ולהתאזר חיל למלחמה הכבדה והנוראה. בשקידתנו ובעז רצוננו נעשה חיל ונצחנו. רוחך הכביר ואמץ לבך יתמכונו והיתה לנו אחרית ותקוה.

הרבו אלי אמריכם! כל אחד ממכתביכם יביא לי הרוחה. הנני מרמה בנפשי, כי הנני שומע את קולך, את קול אבותיך המדברים אלי.

הנני מנשק אותך ואת בני משפחתנו.

אלפרעד

בצהרים.

הגיעני מכתבך מיום ה' בערב וגם את הדברים הנעימים האחרים אשר כתב לי פטר בננו קבלתי. נשקי נא למעני את ילד שעשועינו זה, נשקי נא את יוּהנא! כן הוא, עלי לחיות עלי אדמות, עלי לאסוף את כל כח רוחי ולהתאמץ בכל עז להסיר את הכתם מעל שם בני. מוג לב הייתי לו הנחתי את מקומי. חיה אחיה וגם חפץ חיים אני.

אישך הדבק בך באהבה רבה

אלפרעד


 

אגרת עשרים ואחת. ל״א דצמבּר 1894.    🔗

לוציה יקירתי!

אתמול בערב הרביתי לחשוב מחשבות על אדות אבי ועל אדות כל קרובי, ולא אכחד ממך את האמת, כי בכיתי רב בכי; אבל הדמעות האלה המציאו לי הרוחה. נחמתנו היא רק באהבתנו, ואותה אמצא גם בלב קרוביך.

לא יתכן, כי עמל כל בני משפחתנו, הקשורים יחד בעבותות אהבה, אשר לא תנתקנה, ועמל המליץ דעמאנזש, הנכון לשחד מכחו בעדי ביום דין, יעלה בתהו ולא יועיל לגלות את האמת היום או מחר, קודם או אחר כן, אכן לא צדקתי בחפצי לטרוף נפשי בכפי, כי אין לי כל צדקה לעשות זאת, עד נשימתי האחרונה אלחם בעד צדקי ותמתי. בימים הארוכים ולילות העמל והיגון האלה תזדכך נפשי ותתאזר עז, אחת היא חובתי המוטלה עלי: להנחיל שם טוב וטהור לבני אחרי.

ובכן נחתור נא, יקירַי, בכל עז בגלל הדבר הזה, אל מנוחה ואַל מרגעה לנו. כל מעשה וכל מפעל אל יכבד ממנו, עלינו לעשות את כל התחבולות שבעולם!

לעת עתה רב לי ספרי בייל (Bayles) אשר שלחת לי, אולם בקרב הימים יהי דרוש לי ספר העתקות ותקונים ללמוד ולמעשה.

עתה עלי לאסוף כל כחי למען אוכל שאת את החרפה הנוראה אשר יעטוני, את הקלון הנורא הצפוי לי בחיק העתיד.

– ואתם חלילה לכם מחדוֹל לפעול ולעשות לטובתי אף רגע קטן, אל דמי לכם. נסו נא לעשות את התחבולה, אשר עליה דברתי היום בערב עם האדון דעמאנזש.

אישך הנאמן לך בכל לבבו אלפרעד

נשקי נא למעני את ילדינו היקרים! לבי לא ימלאני לאצול לך ברכתי לתקופת השנה החדשה. החג הזה איננו מתאים עם אסוננו הגדול, שכח שכחתי גם לברך את אמך ליום הולדתה. אנא, יקירתי, בקשי למעני סליחה על הדבר הוה, בי דאגתי הרבה וצרת לבי השיבו את זכרוני אחור.

אקוה, כי כבר נתת לילדינו תשורות מאביהם ליום התקדש חג, כאשר בקשתיך. לא טוב כי גם הם ידעו מרת נפשנו ויצר להם.

את כלי־הדיו קבלתי ומודה אני לך עליו.


בשעה החמישית בערב,

מכתב הבקשה, כפי אשר יכלנו לשער מראש, הושב ריקם. זה עתה ספרו לי זאת, בקשי נא עד מהרה את הרשיון להתראות אתי פנים.

שלחי לי את אשר בקשתיך, את החרב, את החגורה והארגז. ענוי הנפש הגדול והנורא קרב לבוא, הנני לקבל פניו בלב טהור וברוח איש היודע כי תמים פעלו, אם אומר לך, כי שוקט אני במכוני, או הלא אשקר, אך בכל אופן לא יעזבי רוחי וכחי לא ידל. ואתם הוסיפו לפעול ולעשות ככל אשר תוכלו בלי הרף.


 

אגרת עשרים ושתים. א' יאַנוּאַר 1895.    🔗

לא יום הראשון בשבוע, כי אם יום השני כבר בא בא. חצי הלילה היה בו ברגע אשר אאיר נרי. לנום שנתי לא אוכל, ועל כן אבחר לי לשוחח עמך, יקירתי, מלהתהפך עלי משכב ללא הועיל, כי היש לי עתה ענינים אחרים מענגים נפשי יותר מאשר לדבר בך? והנני מדמה אז בנפשי, כי הנך יושבת בחברתי כשבתך לימיני בנשפים הנעימים, בעשותך מלאכתך על יד שלחן כתיבתי.

נקוה נא כי, הענג הזה עוד שוב ישוב אלינו, לא יתכן, כי האמת לא תצא לאור. ידעתי את תכונת נפש מתתיה אחי ועז רוחו, גם את רוחך תכנתי מאד וידעתי את אמונת לבבך ורוח גבורתך, ועל כן ידעתי, כי יש אחרית ותקוה לפעלתכם בדבר הדרישות והחקירות.

הנני נותן לפעלכם צדק, באמרכם להגיע אל המטרה בשובה ונחת ובמחשבה תחלה, יען כי דרך כזה בטוח הוא יותר, אולם בכל אלה אקוה לדבר עמך פנים אל פנים.

מעתה והלאה ירבו מכאובי ותלאותי. בראשונה מנהג הענש המרכא רוח, ואחרי כן הצרות הבאות אחריו, היי בטוחה, כי את כל אלה אשא ואסבול במנוחת נפש ובלב יודע את ערך עצמי. לא אעשה שקר בנפשי לאמר לך, כי נפשי לא תרגז בהיותי במצב כזה ולא תתעורר להתקומם נגד צוררי נפשי: הנבלה אשר יעשו לי היא רבה ונוראה מאד, אך מאמין אנכי בתוצאות העתיד הטובות, ואז אקח נקם.

בעת ההיא יהיה כל ישעי וחפצי רק לכונן אשרי לשלום בנינו היקרים.

קבלתי מכתב נעים ומרהיב נפש מאך מאת מרים, ועליו נכון אנכי לענותה דבר בקרב הימים.

את רוחך אמצי, יקירתי, ושימי לבך לבריאותך לשמרה, כי נחוצים יהיו לך אלה מאד לעת מצוא!

ערב נעים וליל מנוחה לך.

אישך מוקירך ואוהבך מאד

אלפרעד


 

אגרת עשרים ושלש. א' יאַנוּאַר 1895.    🔗

אהובתי!

היום בבקר לא הגיעני ממך כל מכתב. אמנם לעמת זה קבלתי מכתבים אחרים, אבל היש לי להשמיעך, כי הם לא מלאו לי את חסרונו?

בעזוב האדון דעמאַנזש אותי ביום אתמול הביע לי את תקותו, כי היום יוכל לבלות עמי שעות אחדות, אבל לדאבון לבי הוכיחוני לדעת כעבור רגעים אחדים אחרי הפרדו ממני, כי מכתב בקשתי הושב ריקם, ובכן אפוא אין לו הרשיון עוד לבקרני, אל נכון הודיעוהו זאת היום בבקר, הנה כי כן אשב בדד למעצבה כל היום הזה.

יום יגון ועצב הוא לי יום ראש השנה הוה, יקירתי! אכל אל נא נעמוד על הפרק הזה; מה בצע כי נבכה וניללה? בבכינו ובדמעותינו לא נפתח את שערי בית מאסרי לפני, אולם עלינו לשמור את כח גופנו ונפשנו, לפעול ולעשות ביתר שאת וביתר עז וחלילה לנו לשבת בחבוק ידים אף רגע אחד, נתאמץ נא לפתח חרצֻבות ולהוציא לאור תעלומה, אל נא יעצרכם כל דבר ואל התיאשו מן התקוה! פרשו מכמרות ומצודות על כל עבר ופאה והפושע ילכד סוף סוף בעונו.

האם קבלת מענה על מכתב בקשתך? הנני מחכה עתה בכליון עיניים לרגע, אשר בו אוכל לחבקך בזרועותי.

האם קנית לבנינו כלי שעשועים? והם הכי היו שבעי רצון מהם? לבי יהגה תמיד רק בך ובמחמדי נפשנו אלה, ורק הרעיון האחד, כי עוד יבוא יום אשר החלום הנורא הזה עבור יעבור, הוא יחיני ויקימני; מוזר הוא לי הרעיון לחשוב, כי אחרית אחרת תוכל לבוא לענין הרע והמר הזה.

אלפרעד


 

אגרת עשרים וארבע. ב' יאַנוּאַר 1895, בשעה האחת עשרה בערב.    🔗

ידידתי!

עוד מעט והתחדשה השנה! מה תביא לנו בכנפיה? הבה נקוה נא, כי טובה תהיה לנו השנה החדשה מן השנה החולפת זה עתה; ואם לא, אז יקר בעיני המותה מן החיים. בדומית הלילה הזה ובשעה הזאת הנני חושב מחשבות על אדותיך ועל אדות ילדינו היקרים. מה רב הוא האסון אשר קרני, מה גדול הוא מוסר גורלי המר, אשר חתני על לא עול עשיתי! תניני נא לשפוך מעט מרי שיחי ומעשי לפניך, תניני נא לרוחתי לבכות ולריד בשיחה בין זרועותיך! אולם אל נא תדמי. בכל זאת, כי אמץ רוחי עזבני. הבטח הבטחתיך להשאר בחיים ואת מוצא שפתי אשמור, אבל עליך לתמכני תמיד בעזוז אהבתך ורוחך תנחני ותעודוני.

אמץ רוח נחוץ לנו עתה ועלינו להתגבר עתה חילים, לפעול ולעשות עוד יותר מדי כח האדם, ובדבר הנוגע לעצמי הנה עלי רק לאסוף כל כחי למען אוכל שאת את כל הענויים והיסורים הנשקפים לי בחיק העתיד.

אוהבך מאד

אלפרעד.


 

אגרת עשרים וחמש. בצהרים.    🔗

רעיתי יקירתי!

הודע הודיעוני נאמנה, כי מנהג הענש הנורא יהיה ביום השלישי, נכון הייתי וגם חכיתי לדבר הזה – ובכל זאת היה לי כשואת פתאם וכשוד משדי. את הבטחתי אשר הבטחתי לך אקימה והחזקתי מעמד, אהבתך, יקירתי, אמונת לב כלכם אלי, זכרון ילדינו היקרים, התקוה הנעימה כי האמת תצא לאור – כל אלה יחדו יהזקוני ויאמצוני ויתנו לי את העז והחיל הנחוצים לי לשאת את כל אשר יעבור על נפשי. אבל עלי לראות באור אהבתכם התומכת אותי. עלי לדעת ולהרגיש, כי הנכס נלחמים על נפשי. ובכן אפוא הוסיפו נא לררוש ולחקור בכל יכלתכם ואל תתני דמי לכם אף רגע.

הנני מקוה להתראות אתך פנים במהרה ואַתּ תלבביני בעיניך והן תתַנה לי עז וחיל. נחזק נא איש את רעהו למרות כל הצרות העוברות עלינו. אהבתך היא שבטי ומשענתי היום, ובלעדיה הנני כחרש הנשבר וכחי יכשל.

אם אגלה מזה או הרעישי עלי ארץ ושמים ואל תתני דמי לכל אלה, אשר יוכלו לעשות דבר מה לטובתי!


עשי נא את כל אשר יש לך לעשות למען תוכלי להתראות, עמי פנים ביום השבת ובימים הבאים אחריו בבית־הסהר ״די לאַ פאַנטע".

כן תדרשי לדעת את הדברים, אשר על אדותם דברתי.עטך ביום אתמול, זמן גלותי מזה, אופן נסיעתי ועוד ועוד, עלינו להיות נכונים לקראת כל צרה ויגון והם אל נא יבהלונו.

בתקותי כי עוד מעט נתראה פנים הנני אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת עשרים ושש. ברביעית השעה החמישית.    🔗

מאז באה השעה הרביעית מקפץ לבי בקרבי ויתר ממקומו כמו יחפוץ להשבר. עוד טרם אראך פה, ירידת לבי; כל רגע ורגע לשעה יחשב בעיני. הנני כורה אזני לשמוע בשום לב, אולי, יגיע לאזני קול צעדים – ואין קול ואין קשב… הנני מחכה עוד בכליון נפש.


בשעה החמישית.

נפשי שבה למנוחתה מעט, אור פניך המציא לי הרוחה. הענג, אשר מצאתי לי בחבקי אותך בזרועותי על לוח לבי, אִשרַני – אשר רב.

מה מאד כלו עיני מיחל לרגע הזה! מודה אני לך על השמחה אשר נתת בלבי. הוי, מה נפלאה אהבתי לך, ידידתי! נקוה נא, כי לאחרונה יבוא הקץ לכל אלה.

אלפרעד


 

אגרת עשרים ושבע. יום ה', בשעה האחת עשרה בערב.    🔗

אהובתי ואוהבתי!

הלילות ארוכים, אַתּ היא האחת, אשר אליה ישאף רוחי, כמה בשרי, באור עיניך אמצא לי כח ועז ואהבתך תתן לי החפץ לחיים, לא המלחמה בעד קיומי תהלך עלי אימים, אבל נורא הוא לי מאד גורלי אשר הביא עלי שואת פתאם כזאת. היובל איש לשער בנפשו מצב נורא ומרגיז נפש ממצבי היום? הישנם עוד ענויים כענויי אני?

לאשרי הנני מוצא עוד תנחומים לנפשי באהבתך הרבה ובאמונת לב קרובינו, והן תמציאנה לי הרוחה בצרותי.

שאיני נא, יקירתי, אם מתאונן אנכי באזניך פעם בפעם. אבל אל נא תחשבי בלנך, כי רוח גבורתי ירף ולבי יפול עלי. הנני נאנח ונאנק, מתאונן וקורא חמס, ומרי קראי ירוח לי. ואל מי אזעק ואשוע אם לא אליך, רעיתי היקרה?

אלפי נשיקות לך ולילדינו היקרים.

אלפרעד

הראיון הראשון אחרי שלשת ירחי העמל מאז נפרדנו!


 

אגרת עשרים ושמנה. יום ד', בשעה החמישית.    🔗

אהובת לבי!

הנני חפץ לערוך אליך עוד את הדברים האחרים האלה למען תמצאי אותם לפניך מחר נבקר בקומך משנתך.

שיחתנו יחד החיתה נפשי מאד אף אם בעד מוטות גדר בית הסהר דברנו דברינו. כל בדי עורי וכל עצמותי רחפו אז בררתי אל מקום עמדך; אבל התחזקתי לבלי אפול ארצה מהתרגשות נפשי, עוד גם עתה תרעד ידי. עמידתנו יחדו זעזעה את כל מוסדי גויתי. אנכי לא הפצרתי בך לעמוד עוד עמדי ולשוחח; יחד, יען כי כחי החל לעובני ואנוס הייתי לשוב אחור ולבכות מעט במסתרים. אולם בכל זאת אל נא יפתך לבך להאמין, כי רפתה גבורתי ואמץ רוחי עזבני. הן רק גויתי הומכה ונתדלדלה במשך שלשת ירחי מאסרי בחדר צר, אשר בהם לא שאפתי רוח צח, אין זאת כי אם מבנה גויתי איתן הוא מאך אם יכלתי לעמוד ולהתקים אחרי כל הענויים האלה.

הרבר אשר שִמח את לבי יותר מכל הוא, כי ראיתי בך אמץ רוח וגבורה וכי מצאתי את לבך נאמן לפני באהבת אמת ואמונה. מי יתן והיית כה גם מן הוא והלאה, רעיתי היקרה! נלך נא בכחנו ובאמץ רותנו זה והאלהים יהי בעזרנו. ובדבר הנוגע לי, הנה אנכי נכון לקראת כל הבא עלי, באשר ראית והבינות כבר אל נכון, ונשא אשא את כל הבא עלי. הנני חפץ להשיב לי את כבודי והשב אשיבהו; כל מכשול לא יעמוד לשטן לי.

תני תורה וברכה לכל, הביעי תורה בשמי להאדון המליץ דעמאַנזש על כל אשר עשה לטובת איש חף מפשע; אמרי לו אַתּ, כי אסיר תודה הנני לו מאד, יען כי אנכי לא יכלתי להביע לו את רגשות לבי. אף עוד ואת תגידי לו, כי במלחמתי הכבדה בעד כבודי הנני שם בו מבטחי ולו איחל.

אישך אוהבך ומוקירך נבל נפשו

אלפרעד


בבית־הסהר “די לאַ סאַנטע”.


 

אגרת עשרים ותשע. מוצאי יום השבת, ה' יאַנואַר 1895.    🔗

רעיתי יקירתי ואהובתי!

אין את נפשי לספר לך את כל אשר נשאתי היום. רב רב הוא יגונך גם בלעדי זאת, ולמה לי לשית עליו נוספות?

אחרי הבטיחי לך להשאר בחיים, לעמוד ולהתקים עד הצילי את כבוד שמי המחֻלל, הנה כבר הבאתי בזה את הקרבן היותר גדול, אשר איש בעל נפש והולך תום האובד בצדקו יוכל להביא. יואל נא אלוה ויחזק כח גופי לבלי ימוט! כח נפשי עוד לא עזבני, ישר לבי יתמכני, אבל כח סבלי יכשל ומוסדי גויתי ירופפו. את כל ימי חיי הקדשתי למשמרת הכבוד ונזהרתי בנפשי מעבור עברה קלה – ואחרי כל אלה הנני נמצא היום במקום כזה מנודה ומנוזף, מלא קלון ושבע רגז!

אי לזאת, יקירתי, עשו את כל אשר יש ביכלתכם לעשות, למצא את הפושע האמתי, אל יעבור לכם אף רגע אחד לבטלה – זאת היא תקותי האחת באסוני הנורא הרודף אותי על צוארי. הוי, לוּ הייתי עד מהרה אתך, לוּ היית עמי יחד! אַתּ, אַתּ תשיבי לי את כחי ואמץ רוחי הנחוצים לי מאד. רבת שבעה לה נפשי רגז, והחדר הצר, אשר בו הנני עצור, לא יתן נחומים לנפשי.

שערי נא בנפשך, חדר או כוך צר, אשר ארכו ורחבו הוא אולי ארבע אמות על ארבע אמות, קירותיו ערומים וריקים, בו חור מאורה מוקפה בשבכת ברזל… מטה אחת על יד קיר החומה, וכן הלאה. לא, לא אתאר לך עוד את תבניתו, כי למה אקרע את לבך, רעיתי האֻמללה? הן רק לאחר זמן בשוב אלינו אָשרנו אספר לך את כל הצרות אשר נשאתי היום, אספר לך מה התחמץ לבי ומה רתחו מעי בעברי באולמיו הרבים בין חוטאים ופושעים אמתים. שאלתי את נפשי, מה לי פה ועל מה הושיבוני פה?… לי נדמה, כי רוח עועים נסוך עלי ורק חזון תעתועים אחזה בהיות דעתי מבלבלה; אבל למפח נפשי יוכיחוני בגדי הקרועים והמלוכלכים לדעת את האמת המרה, העינים אשר הביטו עלי בשאט נפש הודיעוני למדי על מה הובאתי הנה.

הוי, מדוע לא יוכלו לנתח באיזמל את לוח לב האדם ולקרא בו? הלא אז קראו כל האנשים הישרים בלבותם, אשר על פניהם עברתי, את הכתוב בלבי באותיות זהב לאמר: “האיש הזה כשר וישר הנהו!”. אבל מה אֹמר ואדבר? לוּ היתה נפשי תחת נפשם, כי עתה לא הסתרתי גם אני את משטמתי בלבי לפקיד צבא, אשר עונו נכתם כבוגד בארץ מולדתו וגם אנכי הבטתי אליו בשאט נפש. ורק זו רעה חולה, כי לא אנכי הוא הבוגד הזה!

כתבו אלי כלכם עד מהרה והתאמצו להשיג את הרשיון להתראות אתי פנים, כי עוד מעט ועזבני כחי. חבלי, רעיתי, תחבולה כי נוָעד יחדו ומצאתי בלבך את רוח הגבורה הנחוצה לי.

אלפֿרעד.


 

אגרת שלשים. יום א', בשעה הששית, יאַנואַר 1895.    🔗

ממעוני הצר והאָפל, בהיות נפשי מעֻנה ומדֻכאה ודעת לא תוכל על מה באו עלי הענויים האלה ולמה ייסרני יה ככה, הנני שואף אליך, רעיתי היקרה והאהובה מאד, המראה לי בצרתי הגדולה והנוראה אמונה ואהבה בלי מצרים.

אַתּ היית והנך נעלה ונשאה, ועל כן בהשתוחח עלי נפשי אקוט בפני, כי לא אבטח ברוח גבורתך. אבל הן גם אמיץ לב בגבורים וכביר הרוח ידֻכא סוף סוף מצרת נפש גדולה כזאת, כי אחרי עבדו באמונת לב, באמת ובתמים שנים רבות לארץ מולדתו ימיטו עליו רעה אשר לא ידע שחרה! ישנם רגעים אשר לא אאמין, כי יתכן להיות כדבר הזה, אבל רגעים כאלה מעטים הם מאד, כי מדת הדין הקשה אשר ימתחו עלי פה מראה אותי לדעת על כל צעד ושעל את האמת הנוראה.

תמכיני נא גם בימים יבֹאו באהבתך הרבה, חמדתי, היי לעזר לי במלחמתי בעד כבודי ופניך ילכו עמדי!

מתי אוכל לעשות עמך חוזה?

אהבה ונחמה נחוצות לי בהיותי בצרה גדולה כזאת. הוי, אמנם רוחי אמיץ הוא כרוח איש־חיל, אבל שאל אשאל, היש לי הרוח הנאזר בגבורה אשר לאחד המעֻנים על קדוש ה'?

הנני מנשק אותך ואת ילדינו היקרים. יהיו נא הם לך לנחומים.

דרייפוּס.

כתבו לי לעתים קרובות והרבו אמרים! שימו נא אל לבכם כי הנני יושב פה בדד למעצבה מבקר עד ערב ומערב עד בקר. גם נפש אחת אין לי פה אשר תפיק לי רצון ותקל מעל לבי מעט את נטל יגוני. מאד תערג נפשי להתראות עמך פה פנים, יקירתי, ובכליון עינים אחכה לעת הטובה והברוכה, אשר ישיבוני על כני וישיבו לי את כבודי הראשון.


 

אגרת שלשים ואחת. ז' יאַנוּאַר 1895, בשעה 7 בערב.    🔗

רגע אחד של רפיון רוח היה לי זה עתה. בכיתי והתיפחתי והקדחת הרגיזה את כל גויתי. פעולת הצרות והמכאובים, אשר נשאתי וסבלתי יומם, שבה לענות את נפשי וזכרם הרגיזני. אבל תחת לבכות בין זרועותיך ולשפוך מרי שיחי בחיקך, בכיתי ויללתי בחדר מאסרי הריק והשמם.

אך מה שהיה כבר הוא, עתה אתאמץ! הנני לאסוף את שארית כחי. לי אין כל צדקה לברוח משדה הקרב כל עוד נשמת שדי תחיני. הנני להלחם בהיותי אסיר תקוה, כי עוד מעט ונצח האור את החשך. ואתם רק זאת עשו, הוסיפו נא לדרוש ולחקור! בדבר הנוגע לי – אבקשכם רק אחת: נסעו עד מהרה מזה. אותך אמצא שם מתחת, אנחנו נאחז דרכנו ואוהבינו וקרובינו הנשארים פה יתאמצו למצא את הפושע האמתי. עוד יבוא יום, אשר נוכל לשוב אל ארץ מולדתנו האהובה, ואז נשוב אליה כנפשות נענות, אשר עמדו בנסיונות קשים ומרים מאד.


 

אגרת שלשים ושתים. יום א', בשעה ½8.    🔗

שעת השֵנה היא עתה, ומה אעשה אני? מה אעשה ואיך אנום שנתי על יצועי, שהוא רק מחצלת של תבן מונחה על שני מוטות ברזל? אולם ענויי הגויה לאַל נחשבו, הלא ידעת, כי הם לא יפחידוני, אבל ענויי נפשי אשר אין להם קץ ותכלה הם ידימוני. הוי, רעיתי שאהבה נפשי, מה זאת עשיתי כי הבטחתיך להשאר בחיים? האמן האמנתי אז, כי בעל רוח כביר אנכי יותר מאשר הנני באמת. הנקל הוא לאיש חף מפשע כמוני להבטיח להיות נכנע לפני גורלו המר ולשאת את כל אשר נטל עליו, אבל קשה הוא מאד לקימו בפֹעל.

עד מהרה הריצי אלי דבריך וחשבי מחשבות על דבר הראָיון עמי, כי למראה פניך אמצא אונים לנפשי והם נחוצים לי מאד.

אַלפֿרעד.


 

אגרת שלשים ושלש. ו' יאַנוּאַר 1895, בשעה העשירית.    🔗

סלחי לי, רעיתי תמתי, כי במכתבי הקודמים שפכתי מרי שיחי לפניך והרויתיך דמעתי. עלי היה לתנות צרותי לאיש, אבל לב מי פתוח לפני יותר לקבל דברי מלבך אַתּ? הלא אַתּ באהבתך תאמציני ותכלכלי את נפשי בחיים, חפץ הנני כי לבך ידפק עם לבי יחדו וירחש את אשר ירחש לבי אני. נַראה נא, כי ראוים אנחנו איש לרעהו וכי נפש נעלה ויקרה לך, חמודתי.

את רוחך אמצי, סגלתי! אל נא יהגה בי לבך יותר מדי, יען כי עליך למלא חובות אחרות המוטלות עליך. עליך להיות אֵם לילדינו הדבקים בך, עליך להתאַמץ להשיב לשמנו את כבודו הראשון. שימי לבך אל כל הדברים הגדולים אשר עליך לעשותם; אמנם קשים וכבדים הם מאד, אבל יודע אנכי, כי אשת חיל ובעלת כשרון כמוך תוכל לקבלם עליה והם לא יכשילו כחה ולא ידכאוה עד מאד.

ובכן אפוא עליך להתחזק ולעמוד בפרץ, וכל הגיגך ומעינך יהיו רק בדבר חובותיך אשר עליך לעשותן.

ומה אכתב לך על אודותי? הלא ידעת מה רבו צרותי ביום אתמול, רבות רבות היו יותר מאשר תוכלי לשער בנפשך. ספר אספר לך את כל זאת בעת אשר נזכה לשוב ולראות חיים ולהיות מאֻשרים כאשר היינו.

לעת כזאת רק אחד הוא חפצי, אותו אבקש מאד: כי ימהרו לשלחני מזה אל אשר ישלחו, אחרי אשר כל תועלת לא אמציא לכם בהיותי פה ואחרי אשר, כפי הנראה, עוד ירבו ימי הדרישות והחקירות בחפשכם את הפושע. ובארץ גלותי אשב עמך יחד ונחכה עד המָצאו אז אחלץ מצרתי ובא רשע תחתי. מאסרי במאורה הצרה פה יכלה כחי ויניס לחי – ומי יתן ובאה שאלתי והגלוני עד מהרה!

היום בבקר התעצבתי מאד אל לבי, כי לא הגיעני מכם כל מכתב. לאשרי בא אלי בשעה השניה שר בית־הסהר וימציא לידי צרור מכתבים נעימים, שהם היו שעשועים לנפשי. קרן אור שמחה היו לי במחשכי מאורתי המכהה רוחי.

הואילי נא לשלוח לי שמיכת צמר, יען כי הקור גדול מאד בחדר מאסרי.

התאמצי נא להשיג רשיון לבקרני במהרה.

אַלפֿרעד.

בשעה השביעית בערב.

אלי, אלי, מה תשתוחח עלי נפשי! מה פשעי ומה חטאתי כי ייסרוני ככה? אם יש אלהים שופט בארץ ישלח נא את מגפותיו אל לב הבוגד עושה הרשעה, אשר בגד בארץ מולדתו ויעשני לשעיר המשתלח בעון בצעו. בשם ילדי האֻמללים הנני מקלל את הנבל ההוא.


 

אגרת שלשים וארבע. ז' יאַנוּאַר 1895, בשעה החמישית בערב.    🔗

לוציה יקירתי!

למענך, אהובתי, ולמען שמי הנקרא על ילדינו היקרים נשאתי את כל היסורים והענויים הנוראים. הנני שואל את נפשי, איכה אחיה עוד עלי אדמות? רק התקוה האחת, כי בקרב הימים אשב עמך יחד שם בארץ גלותי, היא תתמכני ותחזקני. בעת ההיא ובמקום ההוא, במצאי משען לי באהבתך ובדעתי את צדקתי ותם דרכי, אוכל להיות יחיל ודומם ולחכות עד אשר יצילו את כבודי. אז אעבוד, אעשה כל מלאכה ובעבודת הגוף אשקיט את לבי ואמצא מנוחה לנפשי. אולם בבית־הסהר לא אוכל להאריך נפשי, כי שעפי ישננו לי תמיד את דבר מצבי והם ידכאו לארץ חיתי.

היום לא הביאו לי ממך כל מכתב. ואַתּ, יקירתי, אל נא תתעצבי אל לבך מאד, אם מכתבי לא יגיעוך במועד הנכון. אנכי אערך לך אמרים דבר יום ביומו כל עוד יהיה לאל ידי לעשות חפצי.

הגד הוגד לי, כי ביום השני וביום הששי בשבוע אוכל להתראות אתך פנים. יום השני כבר עבר לדאבון לבי, ועל כן עלי לשאת נפשי ליום הששי. הנני מחכה בנפש מלאה געגועים לרגע, אשר בו אוכל לחבקך ולהדביקך אל לבי. עיניך ולבך הם הם הנותנים לי כח ואמץ הנחוצים לי למען שאת את ענויי נפשי.

אולי טוב טוב היה לוּ עברתי איזו עברה ואָשמתי, כי אז למצער היה לי על מה להתחרט ולשוב בתשובה על חטא שחטאתי. אבל, הוי! מי כמוך, ידידתי, יודע ישרי ותומתי? מי כמוך יודע כי תמים דרך הייתי מעודי?

בכל כחי אתאמץ להשאר בחיים ולחכות לזמן אשר ישיבו לי את כבודי, אבל מאד מאד תקל לי התוחלת הממושכה הזאת אם עמך יחד אשב בארץ נודי. אז נַראה שנינו בגאון את שקט לב שני אנשים ישרים ותמימי דרך, את מנוחת שתי נפשות טהורות הזוכרות מרחוק את ארץ מולדתן האהובה להן, את צרפת.

נשקי נא למעני את ילדינו היקרים והאהובים לנו.

אישך אוהבך בכל נפשו.

אַלפֿרעד.


 

אגרת שלשים וחמש. ח' יאַנוּאַר 1895, בשעה הששית בערב.    🔗

ידידתי!

היום הביאו לי את מכתביך מיום א' וגם את מכתבי ר. ה. ור. הנני מודה לכלם, תני להם את ברכתי שלום ובקשי אותם, כי יוסיפו לכתוב אלי. אבל הגידי להם, כי לא אוכל להשיב להם אמרים. לא מחסרון זמן הנני מושך ידי מבּוא עמם בכתובים, לדאבון לבי הנה עתותי בידי יותר מדי, אבל לא אוכל להשתמש בהן לדברים של מה בכך ולהטריח את שר בית־הסהר, אשר עליו נטל לקרא את כל מכתבי.

בריא וחזק הנני לפי הערך עד כדי שאוכל להאריך נפשי בתקותי. אבל לבי אומר לי והאמן אאמין, כי לא אוכל עמוד לארך ימים במצב כזה. ישנם רגעים – ולא יפלא הדבר – אשר רוחי יתרגז ויתקומם נגד העול הנורא, אשר עשה לי גורלי המר. ואמנם נורא ואיום הוא הדבר לענות נפש איש כשלשה ירחים ביסורים קשים על לא עול עשה כמוני. מוחי מתבלבל בי לפעמים בהתעורר בי לבי ובהתרגזי על כל אשר עוללו לי.

קויתי לראות היום בערב את האדון המליץ דעמאַנזש. חפצתי לבקשו, כי על פי סעיפים ידועים בספר החקים ישתדל להשיג למענך הרשיון לנסוע עמי יחד לארץ גזרה, ושם במקום גלותי נחכה שנינו עד צאת האמת לאור. הדבר הזה נותן תקוה גדולה ללבי. כל מעשי ופעולותי יכוננו אל מטרה אחת; אבל לי נחוצים אויר, עבודה גופנית וחברתך הנעימה, למען הרגיע את לבבי, אשר התרופף מרוב התרגזות ובלהות צלמות.

בקשי נא את האדון דעמאַנזש, אשר קבל את הרשיון לבקרני, כי ימהר לבא אלי ואשמיעהו את הגות לבי על דבר החסד, אשר איש אובד בצדקו נכון לבקש עד בוא עת לחננה ועד צאת האמת לאור.

הנך שואלת אותי למעשי יומם ולילה. חלילה לי מספר לך דבר רעיונות העצב אשר ידכאוני. הן דאבון לבך גדול הוא גם בלעדי זאת ולא לעזר ולהועיל הוא אם אגדילהו עוד יותר. הדברים אשר השמעתיך למעלה יוכיחוך למדי לדעת את חפצי ברגע הזה: להשלח לארץ גזרה, לשאוף אויר צח, לשבת עמך יחד ולחכות עד אשר ישיבוני אל כני ואל מצבי הראשון. את כל יתר הדברים אספר לך באחרית הימים בשבתנו יחד ובהיותנו מאֻשרים. אולם עוד אחת אגלה לך: ברגעי עצבי ורגזי בהשתוחח עלי נפשי מרוב צרה ויגון ידרוך כוכב מזהיר על מחשכיה ויחַיֶהָ. הכוכב הזה הוא – צלם דמות תבניתך, יקירתי, אשר אקוה לראותו ואשר על ידו אתאפק ואתעודד בתקותי עדי ישיבו לי את היקר מכל יקר עלי תבל, את כבודי, את כבודי אשר מעולם לא חללתי בדבר חטא ועון.

הנני מחבק אותך בחבה יתרה

אַלפֿרעד.

עיני תכלינה מיחל ליום הששי! צר לי מאד, כי שר בית־הסהר אכל ארוחת הבקר ברגעי בואך הנה. לולא זאת הלא יתכן, כי נתנו לך הרשיון לגשת אלי.

בשעה השביעית בערב.

הביאו לי זה עתה צרור מכתבים מאביך, מלוּיזה מקרוביך. תודה רבה לכלם! הם העירו את רוחי לבכי, אבל גם השקיטו את נפשי הכואבת. השיבי לכלם ברכתי תחתי!


 

אגרת שלשים ושש. ט' יאַנוּאַר 1895, בשעה החמישית.    🔗

ידידתי היקרה!

כל מכתביך הגיעוני באחור זמן. ובכן המציאו לי רק את מכתבך מיום ג' בבקר, ועמו יחד היו עוד מכתבים רבים מקרובינו ומיודעינו. מה אפוא נוכל לעשות, ידידתי? עלינו להתאפק ולשאת בדומיה את העובר על נפשנו.

לא אכחד ממך, כי מדי חשבי על אדות מצבי אשאל את נפשי, איכה מלאני לבי להשבע לך שבועת אמונים אחרי החָרץ משפטי להשאר בחיים? זכרון יום השבת הזה יחרת באותיות אש לעד על לוח לבי. רוחי הוא רוח איש־צבא, אשר לא ישוב מפני כל סכנה, אבל הוי, האם נפש צדיק המעֻנה על קדוש ה' נפשי? אולם היי שוקטה ובוטחה, יקירתי, אתאמץ לחיות עוד ולהאריך נפשי עד שוב אלי כבודי. נשאתי, סבלתי את כל הענויים והיסורים הנוראים, אשר בהם ענו את נפשי, נפש איש תם וישר, ולא נלאיתי, מלבי נשׁפך דם ועדנו שותת גם עתה, אבל חי הוא עדנה בתקוה הטובה, כי עוד יבוא יום אשר ישיבו לי את רקמות הכסף והפסים על בגדי־השרד שלי, אשר בדרך כבוד השגתים ולא כסיתים קיקלון במעשי מימי. יחזקו עוד יותר את מוסרי, יגדילו עוד יותר את צרותי ומכאובי לימים יבואו, אבל לבי יפקד עלי לחיות, וגם חיה אחיה למען ילדינו היקרים ולמען כל בני משפחתנו.

אבל מה יכבד ממני הדבר לפעמים למלא את החוב המוטל עלי!

האם אספר לך דבר חיי פה? למה לי להכאות את לבך המלא צרות ומכאובים גם בלעדי זאת? הנני חי בתקותי, רעיתי היקרה, הנני חי בבטחוני, כי סוף סוף תגלה האמת, ולא יתכן, כי ארץ צרפת המהללה והיקרה לא תכיר באחרונה את צדקתי; לא יתכן כי ארץ מולדתי האהובה לי, אשר לה הקדשתי בכל עת תמיד את כחי ותבונתי, את דמי ולשד עצמותי, לא תכירני לבן נאמן לה.

רוח סבלנות דרושה לי עתה, ואת הרוח הזאת אמצא באהבתך הנאמנה, באמונת לב כל ידידינו וקרובינו אלי ובבטחון אשר אבטח, כי השב יוּשב אלי כבודי.

אַלפֿרעד.

ממכתבך נודע לי, כי מנעו מהאדון המליץ דעמאַנזש את הרשיון לבקרני במאסרי. אקוה, כי הרשיון הזה יושב לו במהרה.

הנני מונה את השעות בכליון נפש עד יום הששי.

מודה אני לכל ידידינו הנאמנים על כל המכתבים אשר קבלתי מהם. הגידי להם, כי השעה אשר אני מבלה בקריאת מכתביהם היא הטובה והנעימה לי בכל שעות היום, אבל קצרה רוחי ולא אוכל להשיב להם דברים בכתובים. אין דבר בפי להגיד להם בלתי אם כי מחכה אני עד אשר תצא האמת לאור.


 

אגרת שלשים ושבע. י' יאַנוּאַר 1895, בשעה התשיעית בבקר.    🔗

למן השעה השניה אינני ישן עוד בהיותי תפוש בתקותי הנעימה, כי היום אתראה אתך פנים. לי נדמה, כי הנני שומע כבר את קולך הנעים בדרך אלי על אדות ילדינו היקרים וידידינו הנאמנים… ומדי בכותי לא אבוש בדמעותי, כי מכאובי וצרותי אשר אסבול גדולים הם יותר מדי לאיש צדיק וחף מכל פשע.

מה נורא הוא האיש הבליעל ומה עֻפלה נפשו בו בהביאו צרה גדולה וחרפה כזאת על משפחה נכבדה וישרה! אם באמת יש משפט וצדקה בעולם הזה, אז אל נכון נכונו שפטים גדולים ויסורים נוראים לנפש הבוגד הנבזה ההוא, ועוד יבוא יום אשר יבא על שכרו.

אולם רוחי לא ירף. ישנם רגעי עצב ויגון, אשר בהם אתבונן אל ההוה ותשוח עלי נפשי, אבל רפאות לבשרי ונחם אמצא בשומי אל העתיד פני ואותו אעלה על לבבי. לא יתכן כי האמת תשאר במשאון בעוד אשר לי רעיה נאמנה בעלת לב מתנה ורוח גבורה כמוך ובעוד אשר כל ידידינו הנאמנים חותרים בכל עז לשפוך אור על מחשכי הענין המר הזה. הרצון הטוב משען ומבטח עז הוא לי.

עוד מעט ולבבי יגיל במצאי את היכלת לחבקך, ידידתי. הנני מונה את הרגעים הנשארים לי עוד לחכות לשעת האֹשר והשמחה הזאת.


בשעה הרביעית וחצי.

מה מאד מהרו הרגעים האלה לעבור, יקירתי, מה קצרו! לי נדמה, כי ברגעים הקצרים האלה לא הספקתי להגיד לך אף שמץ דבר מכל אשר היה לי להגיד לך. ואַתּ, חמדתי, מה אמיצה אַתּ ברוחך, מה נעלה ונערצה הנך בהשליכך נפשך מנגד, ובקרבנותיך, אשר תקריבי לרוחתי ולישועתי! נשגבה ונפלאה אַתּ בעיני.

אחרי העמל הרב והשקידה הנפלאה, אשר אתם מקדישים כלכם יחד לטובתי, אין לי הצדקה לאמר נואש. ובכן אפוא אשא ואסבול בדומיה. אולם אם כוס התרעלה אשר אשתה תמלא יותר מדי, אז הרשיני נא לשפך מרי שיחי לפניך.

הנני חוזר על דברי, אשר כבר אמרתי ושננתי לך, כי לא הענויים הגופניים, אשר עלי לסבול, יהלכו עלי אימים; יותר מהם ידכאוני ענויי הרוח, אויר הבוז והקלסה המקיף את שמי ואת שמך, רעיתי היקרה. אַתּ הלא ידעת את גאון רוחי מדעתי את ערכי בעשותי חובתי לארצנו באמונה ובדרשי זאת מאת אחרים… על כן הלא תוכלי לשער בנפשך את צרות לבי היום. אי לזאת חפץ חיים אנכי, חפץ אנכי להודיע לכל העולם תם דרכי, חפץ אנכי לשנן את דבר צדקתי ולהשמיע ברמה קולי בכל יום תמיד עד נשימתי האחרונה, עד נטף דמי האחרון. בעיניך אמצא לי את האמץ והגבורה לשאת את מכאֹבי ובזכרון ילדי אמצא את הכח והעצמה לעמוד בפני ענויי ומכאֹבי.

אנא, הביאי לי גם את תמונתך אַתּ, אותה אציג לפני בין תמונות ילדינו הנחמדים ושלש אלה תזכירנה אותי בכל עת ובכל שעה את חובתי. נשקי את כלם למעני.

אַלפֿרעד דרייפֿוּס.

ברכי את אַליצה אחותך בשמי על מכתבה הנעים, אשר שעשע מאד את נפשי. הביאי ידיעות על אדותי לכל בני משפחתנו, אשר לא אוכל לכתוב אליהם, והגידי להם, כי שבע רצון הנני תמיד ממכתביהם.


בשעה ½7 בערב.

היום לא קבלתי כל מכתב גם ממך וגם מאיש אחר זולתך. האם ירט הדרך לנגד המכתבים? יהי מה, ואנכי לא ראיתי היום גם את קו האור האחד המגיה חשכי במאסרי.

P. S. – בו ברגע אשר חפצתי לעלות על יצועי לנום שנתי הביאו לי צרור מכתבים. בתשוקת נפש ובענג אקראם עתה.


 

אגרת שלשים ושמנה. י' יאַנוּאַר 1895, בשעה 5 בערב.    🔗

אהובתי!

אודך בכל לבי על שני מכתביך האחרונים – האחד מיום השלישי והשני, כאשר אדמה, מיום הרביעי בשבוע בבקר – אשר הביאו לי זה עתה. כתבי אלי אגרותיך בבקר ובערב. אמת, כי שני המכתבים האלה אקבל בשעה אחת, אבל אם כה תעשי הלא אז אוכל לשוות אותך נגדי, אראה את שקידתך ואדמה כי עמך אשב.

שאיני נא, יקרה, אם אתאונן באזניך לעתים. אבל מה אעשה? שעפי וזכרונותי המעציבים יאַלצוני לפעמים לשפוך מרי שיחי וכעשי בצר לי מאד. הלא תמיד היו רוחות שנינו מתאימות יחד באהבתנו איש לרעהו, ועל כן בטוח אני, כי גם נפשך העדינה תרעד, תרגז עם נפשי יחד. מה מאֻשרים היינו בארץ! הלא תזכרי את דברי אשר השמעתיך לפעמים, כי לנו אין לקנא בכל איש: את הכל נתן לנו ה'. גם עב קטנה ככף איש לא עלתה על שמי חיינו – ופתאם והנה רעם נורא התפוצץ על ראשינו ויהלמנו. לחרפה, לשנינה ולקלסה הנני היום וכלו מקללני. אולם את כל החרפה והכלמה, ענויי הנפש והצרות הרבות נשאתי אף סבלתי, בהיותי בטוח, כי סוף סוף תגלה האמת והכירו צדקתי.

הנני סולח בכל לבי לעם צרפת על הקצף והחמה אשר שפך עלי בהתרגזו, כי לכל העם בשגגה, אמר אמרו לו: “בוגד עליך, עם צרפת!”… אבל חפץ חיים אני למען הוכיחו לדעת, כי לא אנכי הוא הבוגד הזה. ובכן רוח אמץ וחיל – זה הוא הדבר הנחוץ לנו כעת. שאו מרום ראשיכם, אל תכנעו לפני כל, מעֻנים על צדקתנו הננו! חיה אחיה, ידידתי, יען כי חפץ אחפץ שיקרא שמי עליך גם מעתה והלאה והיה לך לכבוד ולתהלה, כמו שהיה עד הנה, ואותו אנחיל גם לבני אחרי. אל תשתוחחו מפני הפגעים והמקרים הרעים אשר ימצאוכם! בקשו את האמת ואל תרפינה ידיכם! ואנכי אחכה עד אשר יגֹלו חשך מפני אור, ולבי הטהור, השוקט והבוטח יאזרני חיל עד לעת קץ. אַתּ, יקירתי, הלא ידעת, כי החסד האחד אשר בקשתי כבר ואותו אבקש גם עתה הוא – האמת. אקוה, כי את החסד הזה לא ימנעו מאיש אֻמלל, אשר כל ישעו וחפצו הוא, כי יוסיפו לדרוש ולחקור דבר בשם האמת והמשפט.

והיה ביום ההוא, יום ישועתי, אשר בו ישיבו לי את הכבוד והתפארת הראוים לי עתה כמקדם, יום עמדי שנית בראש אנשי צבאנו גבורי החיל, האח! ביום ההוא, יקירתי, אשכח את כל יסורי, ענויי, צרותי וחרפתי.

מי יתן ובא היום הזה בקרוב ברצון ה' וצדקת בני אדם!

מחר, ידידתי אחבקך בזרועותי! עתה הנני מונה את השעות, ומחר אמנה את הרגעים עד בוא שעת ראיוני עמך.

אַלפֿרעד.

הנני מנשק את שני ילדי שעשועינו! לא ישאני לבבי להגות בם. ספרי נא לי על אודותם.


 

אגרת שלשים ותשע. י"ב יאַנוּאַר 1895.    🔗

מה קצר היה חצי השעה ביום אתמול! חשבתי ושערתי מראש את מעשי בכל רגע ורגע לבלי שכח דבר אחד מן הדברים אשר היה לי להשמיעך… ובכל זאת גז הזמן חיש ויעבור כחלום, אז התבוננתי ואדע, כי מאום לא השמעתיך.

מדוע ואיך תעֻנינה ותעמודנה בנסיון נורא כזה שתי נפשות כמונו?

התזכרי את סדור־מעשינו אשר סדרנו לעשות בימי החרף הזה? חשבנו למצא באחרוֹנה מעט חפץ בזמן חֻפשנו ולבלות אותו כשני דודים עולי ימים נאהבים ונעימים בארץ השמש והאור… הוי, את כל זאת נשא רוח ומחשבותי לא קמו וגם לא תקומנה. אסון זר ומוזר קרני! אם יש אלהים שופטים ואם יש צדקה ומשפט בארץ, אז נוכל לקוות, כי האמת לאור תצא והיא תשלם נחומים לנו על כל הצרות והפגעים הרעים והנוראים, אשר התרגשו לבוא עלינו.

את תמונות ילדינו היקרים הצגתי לפני על השלחן הקטן, אשר בחדר מאסרי, והנני משוה אותן נגדי תמיד. מדי התבונני אליהן תמלאנה עיני דמעות ולבבי ימס בקרבי… אבל גם היטב תיטיבנה עמי, כי הן תחיינה את רוחי הכהה. הביאי נא לי את תמונתך גם אַתּ, ושלש תמונותיכם תהיינה לי כרעים להתרועע בשבתי פה בדד וגלמוד, משְׁמִים ומדֻכא.

הוי, רעיתי היקרה, דבר גדול עליך לעשות עתה, אשר עליך להקדיש לו את כל חריצותך ועז רוחך, על כן הנני מתחנן אליך כי תשימי לבך לבריאותך הנחוצה לך עתה מאד. עליך מוטלה עתה החובה הקדושה לדאג לבניך ולשם אביהם הנקרא עליהם. עלינו להראות לכל יושבי תבל, כי טהור הוא השם הזה מכל דופי. הוי, מה מאד אחכה לאור כי יזרח על כל עניני הרע והמעציב! לוּ יכולתי, אזי קניתי אותו לא רק ברכושי ובכל אשר לי, כי אם גם בדמי!

מי יתן ויכלתי להפיל תרדמה על לבבי לבלי יחשוב מחשבות על דבר החידה הסתומה הזאת! מי יתן ויכלתי לחדור אל תוך הערפל המכסה את עניני הרע או לפתוח את בטן האדמה למען הוציא את האמת מקרבה!

ידעתי כי תעניני בצדק לאמר, כי עלי לשבת יחיל ודומם ולחכות עד אשר יוציאו את האמת לאור והזמן יעשה את שלו… את כל זאת יענני גם רוח מבינתי. אבל מה יושיעני זה? הן כל רגע לשעה יחשב לי בתוחלתי הממֻשכה. בכל עת ובכל שעה הנני מדמה בנפשי, כי בעוד רגע אשמע קול מבשר מבשר ואומר: “סלח נא! שגגה יצאה מלפנינו, ועתה יצאה לאור אמת ונגלתה צדקתך!”…

עתה הנני מחכה ליום השני בשבוע. בזמן הבא אמנה לי רק שני ימים בכל שבוע, הלא הם הימים אשר בהם תוכלי לבקרני. אַתּ לא תוכלי לשער בנפשך, יקירתי, מה מאד אתפלא על עז רוחך ועל השליכך נפשך מנגד למעני, ומה יאמץ לבי באהבתך הנאמנה.

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים. י"ד יאַנוּאַר 1895, בשעה 5 בבקר.    🔗

הנה באחרונה בא עוד הפעם יום שמחתי, אשר בו אתענג לראותך, לחבקך בזרועותי ולשמוע מפיך ידיעות על אדות כלכם. מה רבים הם הדברים אשר יש לי להשמיעך… אבל האם לא אשכח את הכל בהתרגש נפשי למראיך?…

בלילה הזה לא יכלתי לנום שנתי גם כעבור השעה השניה. לבי הגה בך, בכלכם יחד ובחידה הסתומה והלוטה בחשך, אשר מאד מאד חפצתי לפתרה. אלפי תחבולות עולות על לבי בהתיעצי עם נפשי איך לבלוע את המסכה הנסוכה על פני הענין המר. מה לי לעשות, יקירתי, ומה אוכל עשות לרוחתי לישועתי? הנני הוגה בדבר אסוני יומם ולילה, כל מחשבותי תפושות רק בו – וידי תקצרנה מקחת חלק בעמלכם אשר תעמלו למעני. והרעיון על דבר רפיון כחי, כי לא אוכל להושיע את נפשי, הוא ידכאני ויכאיב את לבי יותר מכל. הנני מנסה לבלות במקרא ספרים את רגעי יגוני ועצבוני, אבל רק עיני עוברות על פני הטורים ולבי בל עמי…

ובכן, יקירתי, עוד מעט ושמח לבי בראותי אותך. ובחכותי בכליון עינים ובתשוקת נפש לרגעי האֹשר ההם הנני מתרוצץ הנה והנה כאריה בכלובו.

בשעה 1.

העת עוברת בכבדות, הרגעים לשעות יחשבו לי. מה לי לעשות בחריצותי ושקידתי? במה אשקיט את לבי? לעתים יכשל כח סבלי. לא אמץ רוח ולא שקידה יחסרו לי, את זאת תדעי מאד…, הן תמתי וישרי נותנים לי כח יותר מכוח כל אדם… אבל הבטלה הנוראה וחפצי העז להיות לעזר לכם למצא את הנבל, אשר גזל ממני כבודי והודי – הם ישימו לבי כמרקחה ויעלו בי קצף. שבע רצון הייתי לוּ אכפו עלי לעבוד כל עבודת פרך מאשר לשבת פה בטל ולחכות עד אשר תגלה האמת. הנני מקנא עתה במסתת האבנים על אם הדרך, אשר עבודתו הגופנית בולעה את כל מחשבותיו.

עוד מעט, יקירתי, ועיני תחזינה אותך! אַתּ תשיבי לי את רוח הסבלנות.


בשעה 3.

הנה עברו כבר רגעי עדני כחלום… מה רבים היו הדברים אשר חפצתי להגיד לך… אבל מדי ראותי אותך, מדי התבונני בך לא יעלה על זכרוני מאומה… כחלום נדמה אז לי כל האסון אשר קרני, הנני מדמה אז בנפשי, כי לא נפרד עוד איש מעל רעהו; אבל הוי, הפרידה הזאת תראני, תזכירני את האמת המרה.

מצרי שאול ראויים לנבל, אשר הביא עלינו שואה ויגזול ממנו את כבודנו… אקוה, כי ביום הגלות עונו בקהל, אז ישימו את שמו לקללה ולדראון עולם בדברי הימים וכי הענש אשר יטילו עליו יעלה על כל ענש קשה, אשר יוכל האדם לשער בנפשו.

בי, יקירתי, שאיני נא על רפיון רוחי ועל אי־סבלנותי. שערי נא בנפשך, מה יארכו לי הימים, מה תארכנה לי גם השעות!

אולם בכל פעם מדי ראותי אותך ודברי בך תשקט סערת לבי כמעט. אהבתך הנאמנה, עיניך המפיקות חן וחסד תוסיפינה לי עצמה ותתנה בלבי תקוה וסבלנות.

הוי, האמת הזאת, עליה לצאת טהורה, בהירה וברה כחמה. הן רק לבעבור זאת עודני חי וזאת היא כל תקותי בחיים. עלינו להראותה, כאשר אמרת בצדק, כלה כמו שהיא, לבלי יטיל כל איש ספק בישרי ובתמתי; יכירו וידעו הכל את צדקתי במלואה, יכירו וידעו כי רם ונשא הוא כבודי מכבוד איש אחר יהיה מי שיהיה.

למען השיג את המטרה הזאת עלי להיות ארך־רוח. את זֹאת ידעתי מאד. אבל אין אדם שליט ברוחו. לוּ יכלתי לשפוך רוח תרדמה על מוחי לבלי חשב מחשבות עד יום המצא הפושע, אזי התאזרתי עז ואסבול את ענויי בלי העביר אף תנועת תלונה על פני… ואַתּ שימי לבך גם אל הקטב־מרירי, אשר יצנפני צנפה בדרך אשר עלי לעבור עוד.

אך אל נא ארגיז עוד את לבי ואתן דמי לו. הנני מוצא לי כח חדש ורוח חדשה בתעופות עיניך.

בי, ידידתי, אל נא תהגי עוד ביסורי ומכאובי! הנך יכולה להמציא לי מעט רוחה בהוסיפך לעשות כאשר עשית עד הנה, לאמר: בהוסיפך לבקש את הפושע בלי חשך.

את שני הטורים אשר כתב לי פטר בננו היקר במכתב מרים קראתי. רב תודה וברכה לשניהם, אולם ביחוד הנני מברך את היד אשר נהגה את כף יד פטר על פני הגליון.

שימי לבך, יקירתי, לילדינו, כי יחזקו ויהיו לבני־חיל.

הנני מנשק אותך כגדל אהבתי לך

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים ואחת. ט"ו יאַנוּאַר 1895, בשעה 9 בבקר.    🔗

ידידת נפשי!

רבות הגיתי בלילה הזה על אדות הדברים אשר השמעתיני אתמול לאמר, כי עלי להיות יחיל ודומם וכי לא ביום אחד יתכן לעשות את הדבר. לדאבון לבי, ידעתי גם ידעתי את זאת, אבל הנני סובל בגלל תכונות טבעי שהן תחשבנה למגרעות בענין הזה. ואחרי אשר הדבר הזה נוגע לעצמי ובשרי, על כן שוקקה נפשי לפתור את החידה הזאת הלוטה בערפל שהיא תדכא חיתי.

אולם אַתּ הלא ידעתיני מאד וגם את משא נפשי היום תדעי ותביני היטב. לא לעזר ולא להועיל הוא לי אם אתרגז ואתקצף יום יום ועלי לכבוש את כעסי המרגיז את כל גויתי לעתים.

אתמול בערב הגיעתני ידיעה משמחת לבי. אמר אמרו לי, כי את אמך אראה פה היום. על הדבר הזה הנני שמח מראש.


בשעה החמישית וחצי.

רגעים אחדים ראיתי את המליץ דעמאַנזש, ואחריו התענגתי לראות את אמך. היום רפה רוחי מאד עד אשר עמדתי לפניה באפס כח ועוד מעט והתעלפתי. מה אפוא אעשה? בן־אדם הנני גם אני עם כל המגרעות והחסרונות אשר הפגיע בו הטבע. הלא תודי, יקירתי, כי מצב מורה מאד כמצבי אני יוכל להשיב עד דכא גם אנשים חזקים וכבירי כח.

האמיני לי, כי לוּלא אַתּ ובנינו היקרים ולולא כלכם יחד שהייתם לי, כי עתה בחרתי מות מחיים. אבל עלי להבליג על מכאובי וצרותי, עלי לעמוד על נפשי נגד יסורי וענויי עד אשר תגלה צדקתי לעיני השמש. והן לא יתכן כי האמת תשאר במשאון.

היי בטוחה, כי אשא ואסבול עד לעת קץ! אבל התאפק לא אוכל לבלי השמיע בחוץ קולי, כי זעק אזעק ואשוע בהיות נפשי מרה לי.

אישך הנאמן המנשק אותך ואת ילדינו היקרים.

אַלפֿרעד.

בשעה השביעית.

רפיון רוחי עבר. הנני נושא עיני אל העתיד ותחי רוחי. הבה אתאזר עז! בטוח אני בלבי כי יצא תצא צדקתי לאור ויד האמת תהי רוממה בקרב הימים או לאחר זמן. ואתם לכו בכחכם במסלה אשר סלותם לכם ואל תלאו, וכמוכם כמוני אלך הלאה בדרכי המלא קוצים מכאיבים ולא אמוט.


 

אגרת ארבעים ושתים. ט"ז יאַנוּאַר 1895, בשעה העשירית בבקר.    🔗

לוּציה חמדתי!

החפץ הצליח בידי לנגוש עצבותי ולהשקיט סערת רוחי… גם קצר־רוחי ואי־סבלנותי לא יצלחו ולא יועילו אחרי אשר גמרתי בנפשי להשאר בחיים ולראות בנצחון צדקתי. ידעתי כי לדבר הזה דרושים ימים רבים… אחכה ואאריך נפשי, כאשר הבטחתיך, עד אשר האמת הברה תצא כנגה, וישרי ותמי הם יתמכוני ויחזקוני. אבליג על רוחי, אלַמד את נפשי לשאת בדומיה את אשר נטל עליה, ואת אנחות לבי הקרוע והפצוע ארגיע בקרבו ושם תהי קבורתן.

אתמול אבדו עשתונותי רגעים אחדים. והדבר הזה לא לפלא הוא: זכרי נא, כי זה שלשה ירחים הנני עצור וסגור בחדר כלאי ומעֻנה בענויי נפש נוראים, אשר בהם לא נֻסה איש בעל נפש מעולם. אולם התאוששתי, התחזקתי בכל כחי ודעתי שבה אלי.

הן רק רפיון עצבי והתרגזותם יעשו זאת לי, אולם רוחי אמיץ הנהו כביום הראשון.

ואתם, יקירי לבי, אתם דבקים יחד ברצון אחד לפעול ולעשות לטובתי בלבב שלם ולהקדיש למעני עמלכם ויגיעכם, ועל כן אבטח ולא אפחד, כי סוף סוף יבקע כשחר אור האמת וארוכת נפשי תצמח בעתה.

אך אחדל נא מדבר בענין הזה!

מה אספר לך? האם על דבר ארחות חיי פה יום יום – את אלה ידעת מאד: כבר תארתי אותם לפניך לפרטיהם. ומחשבותי? כל מחשבותי תפושות ואחוזות תמיד רק בך, בילדינו היקרים ובכל קרובינו וידידינו.

עוד שני ימים עלי לחכות עד אשר אוכל לראותך ולחבקך בזרועותי! מה רב הוא משך הזמן בין פקידה לפקידה, ומה קצרים הם הרגעים, אשר בהם אנחנו רואים איש את רעהו! הוי, מי יתן ויכלתי להבהיל ולדפוק את העת אשר בה אני יושב בדד, כי תמהר לרוץ ארחה ולעצור במרוצת העת בה תעמדי לפני! אַתּ היא הנותנת לי רוח גבורה ואמץ, אהובת לבי! עיניך המפיקות אהבה ואמונה, הזכרונות אשר תעלי על לבי, חובתי לאפרוחינו יקירינו – הם הם יתמכו גורלי בכל עת.


בשעה הראשונה.

זה עתה קבלתי את שני מכתביך מיום השלישי. הנך מטיבה מאוד לעשות בספרך לי דברים על אדות ילדי שעשועינו. אמנם לבי ימס בקרבי מדי זכרי אותם ומדי הגיגי בם, אבל לעמת זה יעירו בי פטפוטיהם ושיחותיהם, אשר תספרי לי במכתביך, זכרונות נעימים ומשיבי נפש. האמונה בימים טובים העתידים לבא תשוב אלי ותנחמני.

דעתי כדעתך בדבר המעשה, אשר עליכם לעשות בימים יֻצרו. זמן, בטחון ומנוחה דרושים לאיש החפץ לקלוע אל מטרתו ולא יחטיא… את זאת ידעתי מאד, ולוּ היתה נפשי תחת נפשכם, אז עשיתי גם אני כמוכם, כי טוב לכם ללכת בדרך בטוח לאט לאט מאשר לאַבּד חלילה פעם אחת את פעולתכם אשר תפעלו בחפזון ובלי מחשבה קודמת למעשה… אבל למפח נפשי הנני יושב למעצבה עצור בחדר־כלאי הריק, בין ארבעה כתלים אלמים, הבטלה התמידית מביאה אותי לידי שעמום ודמי לבי ירתחו. שונה הוא מצבי ממצבכם, ועל כן תקצר רוחי.

הגד הגידו לי, כי בעוד שתי שעות תבאנה הנה שתים מאחיותי לבקרני. מה רב אשרי בשובי לראות אותן מקץ ימים רבים!


בשעה החמישית.

ראיתי את לויזה ואת רחל. הרגש הרגשתי, כי לבות שתיהן נעו, רעדו כלבי אני ובצרתי צר היה גם להן. רבה היא אמונתן בתוצאות הטובות, אשר יביא לנו העתיד, וגם אני אאמין ואקוה כמוהן. מה רב הוא חרוף־נפש כל קרובינו וידידינו ומה רבה היא האמונה, אשר אמצא בלב כלם! והדבר הזה הלא ברגש האנושי יסודתו. הנה כי רק בצרה יכירו תכונת נפש איש.

אישך הנאמן המנשק אותך באהבה רבה

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים ושלש. י"ז יאַנוּאַר 1895, בשעה התשיעית.    🔗

אכן רבה היא פעולת עצבי האדם ועורקיו בחייו! מדוע לא יוכלו לחלק את עולמו הקטן של האדם החי לשני עצמיים: גופני ורוחני, ולהבדיל ביניהם עד שלא יוכל כל אחד מהם לפעול פעולתו על חברו? הן עצמי הרוחני מלא עז וגבורה והוא נכון לצאת לקראת כל נגע ופגע אשר יתרגש לבא עליו; יהי מה ועלי להשיב לי את כבודי, אשר עשקו ממני בלא משפט וצדקה. אבל עצמי הגופני עלול להתרגש ולהתחלחל לרגל כל צרה הבאה עליו. עצבי המלאים רגזה זה כשלשה ירחים יָסֵבוּ לי לפעמים מכאֹבים נוראים, וכל עבודה גופנית, שהיא התחבולה האחת לחזקם, לא אמצא פה. ימציאו נא לי היום איזו תרופה להרגיעם ולהעלות להם ארוכה.

לפעמים עולים על זכרוני אלה האנשים אשר הכוני בלשון ואשר על פיהם נחרץ עלי משפט קשה. הנני משער בנפשי את מוסר כליותיהם המענה את נפשם, את יסורי הרוח המדכאים אותם שהם אולי יגדלו מיסורי רוחי אני!

אך נסב נא אפני שיחתנו על ענינים אחרים. השלום לך, ידידתי? השלום לילדינו? אקוה כי מצב כלכם בטוב הוא וכן יהיה גם מן הוא והלאה. חזקי והתחזקי, כי אין לך כל צדקה להכנע תחת יד המקרה הרע. אמץ רוחך ועזוז גבורתך נחוצים לך עתה מאד, ועל כן עליך לעשות חיל ולהתגבר.

מחר יבוא באחרונה יום הששי בשבוע. מה תכלינה עיני מיחל ליום הזה! לאשרי לא ארכה לי העת בפעם הזאת מאד, יען כי גם תמול גם שלשום שחרו פני אחדים מאוהבי ועמהם דברתי על אדותיך. איככה לא אקוה ולא אבטח בתוצאות טובות אחרי ראותי את קרובינו וידידינו העוטרים אותי רצון ואהבה והנכונים לבא למעני באש ובמים?

ובכן רק מתינות ורוח סבלנות נחוצים לי ועלי להיות יחיל ודומם עד עת קץ.


בשעה השניה.

כמעט שהביאו לי את מכתבך מיום האתמול. אדמה, כי רב רב הן לי הבכיות והיללות אשר אֵבך ואילילה על נפשי במסתרים, ואַתּ תבואי ותעירי את נפשי לבכי ולמספד עוד יותר. הוי, מה נורא הוא רפיון הרוח לאיש חף מפשע בעת אשר עליו לצעק חמס ולקרא בשערים למען ידעו הכל צדקתו! אך כל זה הבל הוא ורעות רוח. תחבולה אחת נחוצה יש לנו, תחבולה אשר לא אוכל לשננה לך למדי, והיא – לבקש ולחפש בלי הרף. הרצון הוא איל־ברזל המהרס קירות ברזל ודלתי נחושה ואין דבר העומד בפניו.

אתמול קבלתי מכתב נעים מאת א… אחותך, והיום – מכתב מאת אמך. כל דבר חדש אין לי להודיע להן ביחוד. את הליכות חיי פה הנני מתאר לפניך כמעט לשעות, ועל כן יכול תוכלי לספר להן את הכל כמוני. הגידי לאמך, כי אין לה לפחד פחד. אמנם תאחזני מחלת העצבים לפעמים, כאשר יחַיֵב טבע הדברים, אבל עוד בי נשמתי, והנשמה הזאת מבקשת את האמת, מבקשת את כבודה, אשר גזלו ממנה, וגם תמצאנה, ואת עמל כלכם לא ישא רוח. שוב ישוב אלינו אָשרנו, יקירתי, עתה או ברבות הימים. בטוח אני בזאת. דבר קשה הוא לי מאד רק להיות יחיל ודומם ולהאריך נפשי בתוחלת ממושכה מחלת־לב.

ביום המחר, יקירתי, אמצא לי עוד הפעם את הענג לראות אותך, לחבקך, ולשוחח עמך.

אישך וחברך הנאמן לך בכל נפשו

אַלפֿרעד.

יאנוּאר וּפֶברוּאר 1895. במבצר “סענ־מארטין די רע”.


 

אגרת ארבעים וארבע. י"ט יאַנוּאַר 1895.    🔗

לוּציה יקירתי ואהובתי!

ביום ה' בשבוע בשעה העשירית בערב העירוני משנתי להוביל אותי אל המקום הזה ואתמול בערב באתי הנה. אין את נפשי לתאר לך את נסיעתי לבלי הרגז והכאות את לבך. אולם רק את זאת ידע תדעי, כי לאזני הגיעו קולות בוז ונאצה, הלא הם קולות עם יקר ואדיר הקורא מלא והמריע על האיש, אשר הוא חושב אותו לבוגד, לאמר, לבזוי הנבלים וחדל אישים. לא ידעתי אם לבי עודנו חי בקרבי.

הוי, מה גדול הוא הקרבן אשר הקרבתי למענכם בהבטיחי לכם בערב יום החרץ משפטי לבלי שלח יד בנפשי, מה גדול הוא הקרבן אשר הנני מקריב למען שמי הנקרא על בני האהובים והאֻמללים בנשאי היום את כל הצרות והתלאות הנוראות המתרגשות לבא על נפשי! אם יש צדק ומשפט אלהים בארץ, אז עלי לקוות, כי עוד אקבל גמול ושכר בעד הענויים ויסורי הנפש הרבים והנוראים, אשר אשא ואסבול בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. לפני ימים לא כבירים אמר לי אביך, כי טוב טוב היה לו לוּ כבר מת לשחת, והנה עתה אנכי… אנכי בחרתי לי אלפי מיתות מהיות במצב נורא כזה. אבל גם לאחד מאתנו אין כל צדקה לבחור במות. כאשר יוסיפו לענות אותי וכאשר ירבו יסורי נפשי, כן תגדל חובתכם המוטלה עליכם להתגבר חילים ולהתאַמץ לבקש את האמת. ובכן לפי גדל מדת צרותי ותלאותי היום הרבו את עמלכם לבקש ולחפש בלי הרף עד אשר תגֹלו חשך מפני אור האמת.

הואילי נא, רעיתי היקרה, להפיל תחנתך בעצמך או על פי בא כחך לפני המיניסטר, כי ירשה לי שלשה דברים, אשר הוא רק הוא יוכל לעשות זאת, ואלה הם:

1) שאוּכל לבא בכתובים עם כל קרובי, עם אבי, אמי, אחי ואחיותי.

2) שאוּכל לכתוב ולעבוד עבודה בחדר מאסרי. לעת כזאת אין לי גם ניר, גם עט וגם דיו. רק את הגליון, אשר עליו אני עורך אליך את דברי אלה, נתנו לי, ואחרי כלותי את מכתבי זה יקחו ממני את העט ואת הדיו.

3) שאוּכל להקטיר פה גלומי־קטרת.

הנני נותן לך עצתי אמונה לבלי תבואי הנה טרם תשובי לאיתנך הראשון. האויר פה הוא משחת ומקלקל, ולך נחוצים שלומך ובריאותך בראשית כל למען ילדינו היקרים ואחרי כן למען המטרה, אשר אותה תתאמצי להשיג. את הליכות חיי פה לא אוכל לתאר לפניך, כי אסר אסרו על נפשי מדבר אתך באלה דבר.

באחרונה אעירך ואזכירך, כי בטרם תבאי הנה, עליך לבקש רשיונות מיוחדים הנחוצים לך בחפצך לראות פני לדבר עמי, ועוד ועוד כאלה.

הוי, מתי נראה עוד הפעם חיים יחד? התקוה האחת, כי עוד נשוב לראות באור חיי משפחה, ועוד יותר – התקוה כי עוד השב ישיבו לי את כבודי היא נותנת לי חיים וכח לעמוד ולהתקיים. הגידי נא לכל קרובינו, כי עליהם לפעול ולעשות בכל כחם ועזם, יען כי נורא ואיום הוא כל הענין הרע הזה. מהרי נא להריץ אלי דבריך.

הנני מנשק אותך כגדל אהבתי לך.

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים וחמש. כ"א יאַנוּאַר 1895, בשעה 9 בערב.    🔗

הנני משער בנפשי, מה רבו צרות לבך עתה!… מחזה־התוגה הזה, אשר אנחנו, הנפשות האֻמללות, הננו בו העולות התמימות, הוא בלי כל ספק הנורא בשנות המאה הזאת. איש נהדר בכבוד, מתענג על כל טוב, שלו ושאנן, איש אשר לא מנע ה' ממנו עשר וכבוד, תענוגי החיים בהוה ותקות נעימות בעתידותיו – איש כזה רואה בבוא עליו מחתת פתאם, כי לבוגד שמוהו ועולמו חשך בעדו!

הוי, מי יתן וצוה המיניסטר, אשר עולל בעפר כבוד משפחה שלמה, לרצוח אותי נפש, כי אז למצער אבלה עלי נפשי לבדי.

הדבר המענה את נפשי יותר מכל הוא הרעיון של דבר שמי המנֹאץ והמחֻלל. הנקל היה לי לשאת ולסבול ענויים ויסורים גופניים – הענויים אשר בהם יתענה איש בגלל דבר טוב מנשאים ומרוממים את ערכו – אולם להתענות על אשמה נוראה המשפילה באמת כבוד איש, הוי, רעיתי היקרה, דבר כזה גדול הוא מנשוא גם לאיש אמיץ רוח כמוני.

הוי, מדוע לא מתּי? כל צדקה לא היתה לי להפרד מן החיים ולבחור במות, אשר בו חפצתי מאד. רק מוג לב הייתי לוּ עשיתי זאת. הן רק אחרי השיבי לי את כבודי, רק אז תהי לי הצדקה למות ולבקש מקלט לי בתהום הנשיה.

בימים האחרונים בעת אשר העטו עלי חרפה וקלון במבצר “לאַ־ראשעל” חפצתי מאד להשתמט מידי שומרַי ולהתיצב לפני כל אלה אשר התמרמרו והתקצפו עלי, חפצתי לקרא לכלם בכל לבי לאמר: “אל נא תחרפוני ותקללוני קללות נמרצות; נפשי, אשר לא ידעתם אותה, זכה וטהורה היא מכל דופי. אולם אם מאמינים אתם באמת ובאמונה, כי אשמתי ואיש כבד עון הנני, כי עתה קחו נא את נפשי, ברצון טוב הנני נותן אותה לכם!”. אולי אז, בהיוֹתי מעֻנה בענויים קשים ונוראים ובקראי מתוך ענויי ויסורי: “תחי צרפת!”, אולי האמינו אז למצער, כי חף מפשע הנני.

אחת היא שאלתי יומם ולילה – משפט צדק, משפט צדק! האם חיים אנחנו בשנות המאה התשע עשרה, או אולי הסבו את גלגל הזמן אחורנית לשנות הבינים? היתכן כי בשנות המאה של אור הדעת וההשכלה, האמת והאמונה, לא יכירו את צדקת האיש ההולך נכוחו? בקרת תהיה, יחפשו נא ויחקרו! לא חסד אנכי מבקש, כי אם משפט צדק שהכל חיבים לתתו לכל נפש אדם. יוסיפו נא לדרוש ולחקור. כל אלה אשר יש להם היכולת והתחבולות לגלות נסתרות יקדישו נא אותן למטרה הזאת, חובה קדושה היא, חובת האדם לאדם. אם כזאת יעשו, אז לא יתכן כי לא ישפך אור באחרונה על מחשכי הענין הרע והמר, אשר נאחזתי בו לאסוני.

אהה, אלהים שופט צדק! מי ישיב לי את כבודי אשר גזלו, עשקו ממני זדים?

מה רב הוא הערפל המכסה את מחזה־התוגה הזה! ידידתי האֻמללה! אמנם עולה הוא הדבר הרע והמר הזה, כאשר אמרת בצדק, על כל חזיון מבהיל ומרגיז אשר יוכל האדם לשער בנפשו.

רק שני רגעי שמחה אמצא לי במשך היום והם קצרים מאד: הרגע האחד הוא בעת אשר יביאו לי את גליון הניר, שעליו אוכל לערוך אליך אמרים והנני מבלה רגעי מספר בשיחתי עמך על ידו; והשני הוא בעת אשר יביאו לי את מכתבך אַתּ, ידידת לבי. ויתר שעות היום הנני יושב בדד עם מחשבות לבי, מחשבות יגון ועצב, אשר רק האלהים יודע אותן.

מתי יתם המחזה הנורא הזה? מתי יגלו את המסך מעל פני האמת? כל הוני ינתן לאיש אשר יעלה בידו לפתור את החידה הסתומה והמעציבה הזאת.

הביאי נא לי ידיעות נכונות על דבר כל קרובינו ונשקי אותם למעני. לבי לא ימלאני לדבר עמך על אדות ילדינו היקרים. מדי השגיחי על תמונותיהם, מדי התבונני אל עיניהם המפיקות חן ונעם מתפרצות אנחות כבדות מקרב לבי ונפשי מתעוררת לבכות ולהתיפח. אם יעשה איש דבר אשר לא יעָשה או אם יחטא לחברו ויעֻנה ביסורים, אז למצער יודע הוא כי הוא חטא ואשם ונשא עונו… אבל בעד מי או בעד מה תתענה נפשי אני?

אישך הנאמן

אַלפֿרעד.

אל נא תבאי הנה בטרם תשובי לאיתנך ובטרם תדעי נכונה, כי בריאה אַתּ בכל בדי עורך. שמרי את כחך ובריאותך למען בנינו הדבקים בך והדורשים עזרתך.


 

אגרת ארבעים ושש. כ"ג יאַנוּאַר 1895.    🔗

לוּציה יקירתי!

הנני מקבל יום יום את מכתביך. עוד לא המציאו לידי אף מכתב אחד מאחד מקרובינו, וגם אנכי עוד לא קבלתי את הרשיון לבא עמם בכתובים. אליך הנני מריץ דברי מדי יום ביומו מיום השבת העבר ואקוה, כי כל מכתבי הגיעוך.

אל תתמהי על מחזות המבצר “לאַ־ראָשעל”, ידידתי. כלם, לפי דעתי, אינם יוצאים מגבול הטבע ומהלך הענינים. כשאני לעצמי משתומם אני יותר, כי לא נמצא איש בעל נפש, אשר ישמיע דבר שתי משפחותינו הנכבדות והקמות על נדיבות, מה טיבן ותכונתן באמת. הוי, פחד לב האדם ומוראו! במשך ימי עניי ומרודי כבר הספקתי לתכן רוח האדם למדי.

מדי זכרי ערכי ומצבי לפני ירחים אחדים ואדמהו למצבי הרע והמר היום, הנני מודה, כי אכן צר כחי והתאפק לא אוכל לבלי התמרמר והתקומם על גורלי המר, אשר שלח מגפותיו אל לבי בלי צדק ומשפט. הנני קרבן השגיאה היותר נוראה בשנות המאה הזאת. מדוע לא קִדמָנו קץ כל בשר לפני בוא עלינו האסון הנורא הזה? הלא אז היה טוב לנו. ועתה גם לי גם לאחד מכם אין כל צדקה למות; עלינו לחיות עתה למען הציל את שם כבודנו, אשר השליכו עליו שקוצים וישימוהו לדראון. בטוח אני תמיד, כי סוף סוף תצא כנגה האמת הברה ונסו הצללים; לא יתכן כי בימינו אלה תעלינה כל הדרישות והחקירות בתהו ולא תגלינה את עקבות הפושע האמתי. אבל, הוי, מה דמות אערך לדמותי בחמר וברוח בימים ההם? אדמה, כי נעימות החיים לא תמציאנה לי אז חפץ וחין ערכם יאבד בעיני, ואם תשאף אליהם נפשי, אז יהי הדבר הזה רק למענך, רעיה אהובה, אשר השלכת נפשך מנגד למעני לעתות בצרה, ולמען ילדי, אשר אותם הנני חפץ להעלות לתור אדם המעלה.

אך יהי מה, לבי סמוך בטוח, כי ימים ידברו והזמן יעשה את שלו לישר הדורים ולפזר את ענני החשך מעל פני הענין הזה. עוד המצא ימצא בארץ צרפת האהובה לנו, בארץ צרפת רבת המהומה אבל גם רבת החסד המבקשת את נרדף, עוד המצא ימצא בה איש כביר רוח ונשוא פנים, אשר יתאַמץ לבקש את האמת העלובה ולהסיר את המסכה הנסוכה על פניה.

ומה אספר לך היום על אודותי, יקירתי? כי נפשי מרה לי? אמנם כן אנכי עמדי. אולם אַתּ השקיטי נא את רוחך. היי בטוחה, כי כל עוד נפשי בי ונשמת שדי תחייני לא אכנע לפני גורלי ולא אכף ראשי, כבודי איננו נופל מכבוד כל איש, יהיה מי שיהיה. צדק דרשו כמוני ואל תחדלו! הנה זה הוא החסד היחיד והמיוחד אשר אבקש. אינני דורש ואינני מבקש כל מאומה בלעדי הצדק והאמת, האמת הברה והטהורה במלואה. ולא יתכן כי האמת הזאת לא תמָצא אם רק יבקשוה, לא יתכן, כי משפטי מעֻות לא יוכל לתקון הוא והשגיאה לא תתברר.

מדי שימי לבי להתבונן אל מה שעבר אראה את מכאובי וצרותי כי רבו, עד אשר חיל ורעדה יאחזוני וכל עצבי ירגזון. ועל כן אשים אל העתיד פני, והוא נותן תקוה טובה בלבי, כי עוד יבאו ימים אשר יתבררו ויתלבנו הדברים ואז יושב לי כבודי היקר לי מכל יקר בתבל. יואל נא אלהי הרחמים והחסד לקרב את הימים האלה, כי רבת שבעה לה נפשי כבר צרות ותלאות, רבת שבעה נפש כלנו לעג, חרפה ובוז.

מה שלום קרובינו? כתבי נא על אדותם לעתים, אחרי אשר ממני יבצר הדבר לבוא עמהם בכתובים.

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים ושבע כ"ד יאַנוּאַר 1895.    🔗

לוּציה אהובת לבי!

ממכתבך אשר הריצות לי ביום השלישי נוכחתי לדעת, כי עוד לא קבלת ממני כל מכתב בימים האחרונים. הנני משער בנפשי את צרות לבך עתה, רעיה אֻמללה. מה רבים וגדולים הם ענויי נפשות שנינו ומה אֻמללים אנחנו! במה העוינו את הישרה ומה היא הרעה אשר עשינו, כי הביאו עלינו צרה גדולה כזאת? אכן נורא הוא מצב האיש, אשר ישאל את נפשו מבלי דעת מה פשעו ומה חטאתו ועל מה ייסרוהו מוסר קשה?

אוי אוי לנבל ההוא זעום ה', לנבל הבזוי אשר הביא שואה על משפחה ישרה ונכבדה! בן־בליעל כזה איננו ראוי לכל רחמים וחמלה. בנפשי אדמה, כי לא יתכן להיות, כי מעשה עמל ואון כזה ישאר במשאון ומקורו לא יֵעָרה, לא יתכן כי העושה זאת יפטר מענש. הוא ילכד סוף סוף בעונו ואיד נכון לצלעו, כי אמנם לא ימלט רשע את בעליו.

היום בלילה ראיתי חזיון תעתועים בהקיץ, חזיון זר ומוזר כחלום הבא ברב ענין…, אשר בדי עמל הקיצותי ממנו… אבל למפח נפשי לא חלום חלמתי, כי רוח תעתועים תקפתני… מי יתן ותמו חזיונות כאלה, ואת אשר הראה לי דמיוני בהתָעות רוחי אראה בפעל. מי יתן וישבתי באמת בחברתך, ידידת לבי, ובחברת ילדינו מחמדי נפשנו. הוי, מתי יבא היום המבֹרך הזה? אל נא תחוסו בגלל הדבר הזה על עמל נפשכם ועל כל הון! את כל רכושי פזרו, כי לאַל נחשב הוא בעיני. הכל הבלים הוא הכסף והרכוש, את כבודי, רק את כבודי הנני חפץ להשיב לי, והלא רק למענו אשא ואסבול את כל צרותי, נגעי ופגעי אשר עצמו מסַפר.

הנך שואלת אותי, איכה אשא את ענשי ומוסרי? הנני נושא וסובל כאשר אוכל וכאשר יתנני כחי. יש אשר תשתוחח עלי נפשי ולבי תמס יהלך בהתגבר עלי היאוש, ואז אדמה, כי טוב טוב הוא המות אלפי פעמים מענויי הנפש, אבל אז אבליג עלי יגוני המדכאני ואתשושש, וכן יעברו ימי וחליפות וצבא עמי.

אישך מוקירך ואוהבך בכל נפשו

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים ושמנה כ"ה יאַנוּאַר 1895.    🔗

הביאו לי את מכתבך מיום האתמול, אשר בו הודעתיני, כי קבלת את מכתבי הקודם. בימים הבאים אוכל לכתב אליך רק פעמים בשבוע, אולם אַתּ הריצי אלי דבריך מדי יום ביומו. עשי נא זאת, יקירתי, כי רק הדבר הזה יכלכל את נפשי בחיים. לולא אהבתך הרבה שהיא תתמכני, לולא ראיתי את כל העמל הרב אשר כל קרובינו יקדישו למעני בהלחמם על כבודי עמי יחדו, אזי לא מצאתי די אמץ בלבי ולא עצרתי כח לעמוד ולהתקים עד היום. את מכתבי קרובינו לא ימסרו לידי וממני ימנעו את הרשיון לכתב אליהם. רק המיניסטר לבדו יוכל לשנות את הדבר הזה לטוב.

לא תוכלי לשער בנפשך מה אֻמלל אני. יומם ולילה יחתוני רעיונותי מדי שומי לבי אל הכנוי הנורא “בוגד” אשר חֻבר לשמי. לבי יפוג לפעמים מהאמין באמתת הדבר הזה, ובהתרגז נפשי בלילות נדודי הנני שואל את עצמי לפעמים, האם ער או ישן הנני? לגֹדל אסוני לא יתנו לי הרשיון לעבוד כל עבודה, אשר בה אוכל למשוך את לבי מרעיונות היגון והחשך, שהם משיבים אותי עד דכא.

אַלפֿרעד.


 

אגרת ארבעים ותשע כ"ח יאַנוּאַר 1895.    🔗

לוּציה ידידתי!

קבלתי את שני מכתביך מיום ו' ומיום הראשון בערב. בכל פעם, אשר יביאו אלי מכתב מאתך יחדור קו נחמה אל תוך לבי הפצוע. צדקת מאד בדבריך, אשר כתבת לי במכתבך מיום הראשון; גם אנכי מאמין באמונה שלמה, כי כל הענין המסֻכסך הזה יתברר ויד האמת תהי רוממה. אבל מתי יהיה קץ הפלאות?… את ראשי לא הורדתי ולא הטחתי פני בקרקע, יען כי ישרי ותֻמי לא נתנוני לעשות זאת, ולי הצדקה להביט בגאון אל פני כל יושבי תבל כאז כן עתה. אבל מה אעשה? הן כל יושבי תבל לא ידעו את נפשי ולא יוכלו לחדר אל תוך לבי ולבחנהו, וכח סבלי אף אם רב הוא כשל יכשל במרוצת הימים הרבים. ועל כן יחדר קו אור, קו תקוה טובה אל מחשכי נפשי מדי קבלי ממך מכתב: הנני מקוה לקבל ממך באחרונה בשורה טובה. הנני יודע מאד, כי בצרותי צר לכלכם וגם נפשי כנפשכם מרה עלי מאד, אבל העבודה ועניני החיים אשר בהם תוכלו לֵענות, הם יקֵלו מעליכם מעט את משא יגונכם ומכאֹביכם, בעוד אשר אנכי יושב בדד ומשמים בחדר כלאי ולשלוח בעבודה ידי לא יתנוני.

ועתה שימי נא לבך גם אל דרכי הנורא אשר עלי לעבור עדי בואי אל מקום גלותי, דרך ששים או שמונים יום בצרות ובתלאות רבות. אינני מדבר היום, כמובן מאליו, על דבר הצרות, אשר תתרגשנה לבא על גויתי, – הלא ידעת מאד, כי דאגתי לגופי לא דכאתני ולא תדכאני גם עתה, – הנני מדבר על דבר ענויי נפשי, על דבר החרפה והבוז אשר יעטוני. הן המלחים והפקידים יביטו עלי בשאט נפש, בעינים מפיקות בוז ונאצה, יען כי לבוגד יחשבוני, לאמר: לנבזה, לחדל אישים, לזעום העם אשר קאה אותו מקרבו! מפני הרעיון הזה תאחזני פלצות ולבי ישבר בקרבי…

לבי לא יתנני להאמין כי היה היֹה בעולם עוד איש אֻמלל חף מפשע כמוני אשר נשא וסבל ענויי־נפש כענויים הנוראים, אשר כבר נשאתי והנשקפים לי עוד בחיק העתיד. ובכן אפוא בין תביני מה רב הוא ערך מכתביך בעיני, כי בכל אחד מהם הנני מבקש בנפש שוקקה וצמאה את המלה הגדולה בערכה: “תקוה!”.

כתבי אלי מדי יום ביומו והודיעיני כל דבר הנוגע לקרובינו, אחרי אשר אנכי לא אוכל לכתב אליהם וגם מכתביהם הם לא יגיעוני.

אישך האֻמלל אַלפֿרעד.


 

אגרת חמשים. ל”א יאַנוּאַר 1895.    🔗

רעיתי היקרה!

באחרונה בא עוד הפעם יום האֹשר, אשר בו אוכל לערוך אליך דברים. הנני מונה וחוזר ומונה את ימי האשר האלה! ואמנם מה גדול מכאוב לבי, כי לא קבלתי ממך כל מכתב למן היום אשר בו הגיעני מכתבך האחרון, הלא הוא יום הראשון העבר, עד הנה מצאתי לי בכל יום ויום רגעי אֹשר אחרים, רגעי תנחומים ונחת בקבלי מאתך אגרת. כל מכתביך היו לי כהד־קול מקרב כלכם, כהד־קול אמונתכם ואהבתכם לי, אשר החם את לבי הקופא ויבֵא בו רוח חיים חדשים. את כל אחד מהם הייתי קורא ארבע, חמש פעמים, כל מלה ואֹמר בהם נחרתו כמו בצפרן שמיר על לוח לבי עד אשר לאט לאט נהפכו ויהיו לי כדברים חיים יוצאים מפיך, ואז נדמה לי כי הנך יושבת עמי ומשמיעה אותי את נעם אמרותיך, וכמו זרם חיים חדר אל תוך נפשי, כזמרת־יה הרנינה את לבי החלל, ועתה זה ארבעה ימי עמל חסרתי גם הענג הזה והנני יושב משמים במאסרי ויגוני ירימני, הנני שואל את נפשי לפעמים, איכה אחיה עוד על פני ארמות בשבתי בה בדד וכל ענין אין לי לענות בו בלתי אם – לבכות ולריד בשיחי על אסוננו הגדול? ומדי שימי לבי אל מצבי הנורא היום ואל מצבי לפני ירחים אחדים אבך ואאנח בשברון מתנים, ולמען לא ישמעו שומרי את קול בכיי ואנחותי, עלי לבכות במסתרים ולהעלים דמעות עיני, הוי, ידידתי, היום אוכח לדעת, כי לפעמים קשים הם החיים לבן־אדם מן המות: אדם כי ימות ויאסף אל עמיו הלא רק רגע אחד של יסורים יעבור לו, ואחרי כן ישכח עמל ורגז, צרה ויגון; אולם לשאת יום יום תמיד את נטל היגון, להיות תמיד מעֻנה ומדֻכא ביסורים קשים המרגיזים את הלב ואת כל עורקיו – נורא, נורא הוא מאד הדבר. הזה!…

אבל עלי לחיות עוד, עלי לחיות ולהתענות עד צאת צדקתי ואמתּי לאור, ועל כן הנני מתאמץ להשיב חכמתי אחור ולסכל דעתי והיה לי אֹרח כבהמה, אשר רק מזונותיה ישביעוה רצון בחייה…

אנא, יקירתי, שאיני נא על חסרון־ההגיון וההמשך אשר המצאי במכתבי. מוחי מבולבל, לבי הוגה אימה, ועל כן גם דברי לעו.

אלפרעד


 

אגרת חמשים ואחת. ז' פֿברוּאר 1895.    🔗

לוּציה יקירתי!

ביום א' האחרון הגיעני צרור מכתבים, אשר כלם נכתבו לפני יום הראשון, 27 יאַנוּאַר. בכל לבי אודה לכל קרובינו העמלים למעני על אהבתם ואמונתם לי, אשר בהן לא הטלתי ספק מעולם. ובכן, יקירתי, והנה זה עשרה ימים, אשר אני יושב משמים בכלאי ללא ידיעות וללא חדשות מאתך. את דאבון לבי לא אוכל לתאר לך. ועתה הוסיפי נא לדאבוני זה את חרפתי וקלוני, את צרת נפשי וצערי בראותי לפני אנשי צבא פשוטים, אשר זה לא כבר הייתי נגידם ומפקדם והם עמדו לפני ביראת הכבוד, מביטים עלי מגבוה ומגדילים עלי עקב בעל נבזה וחדל אישים. גם למראה הדבר הזה ולזכרו לבדו ימות לבי בקרבי ויהי לאָבן.

עד הנה יכלתי לעמוד ולהתקיים רק יען כי נפשי הטהורה פתתני תמיד לאמר, כי חובתי היא לחיות ולהאריך רוחי וכי קוי אור האמת יפזרו את ענן החשך ונגלתה צדקתי… אבל החרפה הזאת, הוי, מה נוראה ומה כבדה היא מנשוא!…

אולם אַת, אהובת לבי האֻמללה, אַתּ שמרי את אמץ רוחך ועזוז גבורתך. את זאת השמעתיך ואשמיעך תמיד כל ימי לכתנו בחשך. הנני מבקש אותך לעשות זאת בשם אהבתנו הנאמנה, יען כי עליך לחיות ולהתחזק למען הסיר את החרפה והקלון מכבוד שמי; עליך לחיות ולהתקים למען ילדינו אשר עליך לגדלם ולרוממם לתור המעלה, עליך לחיות ולהתקים למען תספרי להם באחרית הימים; כי אביהם היה איש ישר והולך נכוחו וגם איש־תיל נאמן לארץ מולדתו, ורק מקרה נורא, זר ומוזר הצמיתהו.

אישך האֻמלל

אלפרעד


 

אגרת חמשים ושתים. י' פֵברוּאַר 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

ביום ו' בערב קבלתי את מכתביך ובהם גם את מכתבך מיום ב' פֵברוּאַר. לענג נפש היתה לי הידיעה על דבר שלום כלכם ומצב בריאותכם הטוב.

הנני חושב למותר לתאר לך את מצבי פה עתה. כבר אמרתי לך, כי לבך החש והמרגיש בצרתי יניר ויספר לך יותר על אדות מצבי היום מאשר אוכל לתאר אותו לך בעטי, כל עוד לבי ידפק בקרבי אוסיף ללכת הלאה ונר לרגלי תהיה לי תקותי, כי עוד השב ישיבוני אל מקומי, אשר בו עמדתי בראשונה והנאה לי גם היום.

הנה כי כן הוא, יקירתי: איש אשר היה מכֻבד על הבריות לא יוכל לחיות בהיותו משֻלל הכבוד הראוי לו, רגעי, רגעי אסיר אֻמלל, ימָשכו מאד ותמין הנני חושב מחשבות רק על אדות הדבר הזה, אבל בינתי הקצר מהבינו. גם סופר־חוזה בעל דמיון כביר לא יוכל לבדות מלבו מחזה־תוגה יותר מרגיז ומבהיל מן המחזה הזה. אבל הבה, אוסיף נא להאמין כמוך בתקוה הטובה, כי יד האמת תרום באחרית הימים.

אקוה, כי לפני הרחיקי מזה נדוד למקום גלותי עוד אוכל למצער לחבקך אל לבי ולדבר עמך פנים אל פנים.

מודה אני לך על כל פרטי הדברים, אשר הודעתיני מחיי ילדינו, שימי נא לבן לחנכם על פי דרכם, כי יתפתחו בגופם וברוחם, אבל הן ידעתי אותך, ידידת לבי, ובדבר הזה אוכל לבטוח על שכלך ותבונתך. ידעתי גם ידעתי, כי תתאַמצי לעשותם לאנשים נכבדים ומועילים, אוהבים ומוקירים את כל היקר, היפה והנשגב, נירעו תמיד את חובתם לארצם ולמולדתם.

אלפרעד


 

אגרת חמשים ושלש. י"ד פֿברוּאר 1895.    🔗

לוּציה יקירתי!

הרגעים האחדים אשר בליתי בחברתך נעימים היו לי מאד אף אם נבצר ממני להביע לך את כל אשר היה עם לבבי. העת עברה לי רק בהתבונני אליך ואל מצבך, ברשמי את גזרת פניך על לוח לבי ובשאלי את נפשי: מה הוא פשר דבר המקרה הנורא, אשר הפרידני ממך? לא יאמן כי יסְפר הדבר הזה ברבות הימים.

עוד מעט וצעדתי צעד חרש בדרך עניי. לא מפני היסורים והענויים הגופנים הנשקפים לי בדרך הזה אירא, אבל החרפה, הכלמה, הקלון אשר יעטו עלי – את אלה כי אשים אל לבי אתחלחל וארגו תחתי.

כבר נלאיתי מראות בהשליך כל רואי שקוצים על שמי, על שם איש אשר התימר תמיד בכבודו, על שם איש אשר גם עתה יוכל להביט אל פני כל בגאון ובגדל לבב.

עתה הנה כחי דדש עמדי, אַתּ, אַתּ ברוחך הכביר ובחרף נפשך חדשת את רוחי, הוספת לי עצמה למען אוכל לשאת עוד את צרותי ומצוקותי.

אישך וחברך אוהבך מאד

אלפרעד


 

אגרת חמשים וארבע. כ"א פֿברוּאַר 1895    🔗

יקירתי!

מה מאר ימהרו לעבור הרגעים אשר בהם אראה פניך ואדבר בך ומה תרב אז שכחתי בעבור חושי בי! חפץ חפצתי לשאלך אם דרך נסיעתך לא ענה כחך ולא הלאך ואם לא תקפתך מחלת הים. חפצתי להביע לך את רגשותי, אשר יעירו בלבי אמץ רוחך, עזוז גבורתך ונפשך העדינה, היקרה והנעלה. צרות, תלאות ופגעים נוראים כאלה הבאים תכופים זה אחר זה יכלו להכניע ולהכריע תחתיהם לא רק אשה חלשה, כי אם גם גבר כביר כח ואמיץ בגבורים, חפצתי לערוך לפניך שאלות בדברים הנוגעים לילדינו, לשלומם ובריאותם, להליכותיהם ודרכיהם; חפצתי לבקש אותך, כי תביעי תודה וברכה לקרובינו על פעולתם אמונה ועל עמלם אשר יעמלו לטובת חף מפשע, גם חפצתי לשאלך על דבר שלוס כלם ומצבם. יום שלם היה דרוש לנו להעביר אפני שיחתנו על כל אלה – ורגעינו אנחנו ספורים! אולם עלינו לקוות, בי עוד יצא תצא שמש צדקה ומרפא בכנפיה, יען כי לא יתכן, כי הפושע האמתי לא יגלה ובחשך שמו יכֻסה. דבר כזה הוא נגד בינת האדם ושכלו,

אחרי אשר יגלוני מזה, תואילי נא להרבות אלי דברים באגרותיך, אקוה כי למן העת הזאת תריצו אלי כלכם מכתבים ולעתים אקבל ידיעות מקרובינו, אל הצרור הראשון אשר תשלחי אלי שמה תואילי לצרף את ספר־הלמוד של אָללענדארף, אשר כבר הספקתי לבחנהו ולהוציא עליו משפטי ואשר אנכרתו על ספר־הלמוד של מורך. גם את התקונים לשעורי הלמודים נו, שהם חברו יחד בקונטרס מיוחד, תצרפי אליו והם יהיו לי לעינים בלמודי.

נשקי נא למעני את ילדינו היקרים, את אבותיך ואת קרובינו הנאמנים וקבלי גם אתּ את נשיקות פי אישך אוהבך בכל נפשו

אלפרעד


1895 – 1896 – 1897 – 1898.


ב״אי־השֵׁדים".

 

אגרת חמשים וחמש. י״ב מאֶרץ 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

ביום ה' בשבוע, כ"א פֿברוּאַר, ימים אחדים אחרי נסעך ממני הוּבלתי ראָשפֿאָרה ושם נֻהגתי באניה.

אין את נפשי לתאר לך את נסיעתי זאת. דחוף ומבֹהל הלכתי לפני נוגשי המתנהגים עמי בקשיות לג כראוי לבן־בליעל כמוני בעיניהם. הדין דין אמת: אין לרחם ואין לחמול על בוגד בארץ מולדתו; איש כזה הוא חלאת מין האדם, וכל עוד יחשבוני ויתנוני לבוגד נבזה אין לי כל צדקה להתאונן על מעשי הרשע אשר יעשו לי ועלי להצדיק את הדין.

אַתּ, סמל האמת והאמונה, אַתּ אמצת את רוהי ביום הפרדי ממך באמרך לי ובהבטיחך אותי, כי בקרב הימים יתם מחזה־התוגה הזה. דבריך אלה – זכרי נא אותם היטב – היו לי למקור חיים בלכתי בדרך הנורא הנה וגם עתה הם לי למשיבי נפש.

לפני רגעים אחדים הוּצאתי מן האניה והרשיון נתּן לי לשלוח לך ידיעה תּלגרפית.

הנני כותב לך את הטורים האחדים האלה בחפזון והם ישלחו באניה האַנגלית אשר תפליג ביום החמשה עשר לירח הזה. הנני מרגיש, כי מאד ירוח לי מדי דברי בך ומדי שפכי לפניך שיחי, רעיתי שאהבה נפשי. פעמים בכל חדש הולכות אניות הבי־דוהר מזה לארץ צרפת: ביום החמשה עשר האניה האַנגלית וביום השלשים – הצרפתית, וכמו כן תבאנה הנה אל האיים אניות הבי־דוהר פעמים בחדש, האנגלית והצרפתית. שימי נא לבך אל שני המועדים האלה והריצי אלי דבריך באניה הראשונה וגם בשניה.

עלי לשנן לך את בקשתי גם עתה לאמר: אם חפצה אתּ בחיי ואם יקרה נפשי בעיניך התאמצי נא, כי ישיבו לי את כבודי. הבטחות, דברי נחומים ועוד כאלה לא יתנו ולא יוסיפו לי מאומה, הם לא יביאו כל תמורה במצבי, הדבר הנחוץ לי הוא רק משפט האמת אשר יעלני אל מדרגתי הראשונה.

את הקרבן אשר יכלתי להקריב למענך כבר הקרבתי בהעתרי לך להשאר בחיים אחרי בוא עלי הצרה הגדולה והנוראה הזאת, וזאת עשיתי רק יען כי בטחתי בדבריך, כי עשה תעשי את כל אשר יש בכח האדם לעשות להוציא את האמת לאור. כרעיה נאמנה לאישה וכאם רחמניה לבניה נסי נא להעיר בדבריך את לב הנשים הרחמניות והאמות לבנים, אולי מהן יבא עזרך, כי יתנו לידך את מפתחות הסוד הנורא הזה. את כבודי, את כבודי הנני מבקש והוא דרוש לי למען ילדי! כל ההחלטות אשר תחליטי בלבך לפי הגיונותיך לא יועילו עד כה, ישנו משפט חרוץ עלי וכל עוד לא תהי בקרת למשפט הזה לא תבא כל תמורה לטובה במצבנו המר. עשי פליליה, יקירתי, וחתרי בכל עז, כי תפָּתר החידה הסתומה הזאת, – בדבר הזה תטיבי רב יתר לעשות מאשר בבואך הנה להתענות עמי יחד, זאת היא התחבולה האחת אשר בה תוכלי לחלץ נפשי ממות. אל נא תשכחי אף רגע, כי שאלת החיים והמות היא לי וגם לילדינו.

לא אוכל לערוך אמרים לכלכם, יען כי הנני נדהם ונפעם מאד וצרת לבי רבה יותר מדי. כל עצבי ועורקי כמו התמוללו מרוב עמל ורגז, ורק נפשי לבדה עודנה מחזיקה מעמד, בשם ה'! מהרו והחישו נא מעשיכם!

אישך האֻמלל והנאמן לך

אלפרעד


אם בשורה טובה תהי בפיך מהרי להודיעני בתלגרמה בכל יום ויום אחכה לה בכליון עיניים כמו למלך המשיח.


 

אגרת חמשים ושש. כ' מאָרץ 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

קצר יהיה מכתבי זה עקב אשר לא אחפץ לקרע את לבך. רק את זאת אוכל לשנן לך גם היום, כי כאשר תוסיפו לקרב קץ גאֻלתי, כן תמעיטו את צרותי ומכאֹבי. למענך עשיתי יותר בספר מאשר יוכל איש אוהב לעשות לאהובתו. את הענויים והיסורים הקשים והנוראים ביותר נשאתי על נפשי למען תת לך יד להשיב לי את כבודי, אם חפצה את בחיי.

את הספרים אשר הבאתי עמי עוד טרם נתנו לי; לדבר הוה יחנו לפקורה מיוחדה.

שלחי לי תמיד מכתבי־עתים למקרא!

יקירתי, הנני מבקשך עד כמה פעמים, אם הפץ תחפצי כי אחיה עלי אדמות, עשי את כל אשר תוכלי לעשות, כי ימהרו להשיב לי את כבוד שמי, כי לא אעצר כח לשאת ולסבול את צרות הרבות ואת ענויי הנוראים. הנני חושב למשפט, כי טוב להגיד לך את כל האמת מאשר להוליך אותך שולל במשאות שוא ומדוחים. עלינו לדעת את האמת המרה ולהבינה אף אם מרה היא. הן רק בעבור זאת נעתרתי להשאר בחיים, כי הבטח הבטחתוני תמיד לאמר, כי יך האמת תרום באחרונה וצרקתי גלה תגָלה. תנו פתחון פה לצדקתי זאת ותהי נא למליצת יושר לא רק לי, כי אם גם לילדינו ולכלכם יחד.

אלפרעד

גם עתה אבקשך, כי אם יהיה לך דבר טוב להודיעני שלחי נא לי את הידיעה הזאת על ידי התּלגרף, כי המכתבים מאחרים לבוא הנה: לידיעה הזאת אשא נפשי תמיד ובה תלויים חיי. שוי נא את יסורי נגדך תמיד!


 

אגרת חמשים ושבע. כ"ח מאָרץ 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

קוה קויתי, כי בימים האלה יגיעוני דבריך, אבל תקותי נכזבה, שני מכתבים כבר שלחתי לך.

אנכי ידעתי רק את ארבעת כָּתלי חדרי, אשר בו הנני עצור, בדבר הנוגע למצב בריאותי עלי להודיעך, כי איננו בטוב, הסבה לזה היא לא בענויי גופי, אשר נשאתי וסבלתי עד הנה, כי אם לכל לראש בהזדעזעות מערכת עצבי ועורקי, אשר הסבר לי ענוי נפשי והתרגזותה לרגל צרותי. הלא ירעת, כי יסורי הגוף אף בהיותם לפעמים אנושים מאד בכל זאת לא יוכלו להעיר את רוחי להתרעם ולהתאונן מר, גם אימת המות לא בעתתני ובמנוחת נפש קדמתי פניו לולא ענויי נפשי הנוראים, שהם מביאים עלטה נוראה, שואה ומשואה על מחשבותי. גם רגע אחד לא יוכל רוחי הנעכר להתפטר מן הרעיון על דבר מחזה־התוגה הנורא אשר אנכי הוא קרבנו, ממחזה־התונה אשר פגע לא רק בחיי, – הרעה הזאת איננה גדולה בעיני מאד וטוב טוב. היה לו שלח הנבל עושה הרשעה ידו בי ויבצעני פעם אחת – בי אם גם בכבודי, בכבוד בני ובכבוד כלבם יחד.

הרעיון הזה המנקר מוחי, הרעיון על דבר כבודי, אשר גזלו ממני, לא יתן לי מנוח יומם ולילה. לילותי, הוי! הן גם רוח מבינתך יענך מה הם לי. בראשונה היו לי רק לילות נדודים ולא יכלתי לנוס שנתי בעבור חושי בי, ועתה תעבורנה לי רוב עתותי הלילה במצב נורא, במצב בלבול המחשבות ותעתועי הרוח ובמחלת הקדחת, עד אשר בבקר בבקר אשאל את נפשי, איכה לא התבלבל עוד מותי בקדקדי ועוד דעתי עמי, הנה זה הוא אחד מענויי נפשי הנוראים מאד בלילות העמל אשר מנו לי. והנה אחרי כן תבאנה שעות היום המביאות אותי לידי שעמום ויגון קודר בשבתי בדד וגלמוד עם נפשי, נזוף ונבדל מן העולם ומן החיים.

היתכן להעלות ולהתפטר משעפי יגון כאלה ולאכוף את הלב להגות בעניינים אחרים? לא אאמינה, ובכל אופן אנכי לא אוכל לעשות זאת, איש אשר כבודו לא נפגע מימיו בהמצאו במצב נורא ומרגיז לב כזה לא יוכל להסיח דעתו ממצבו ולהסב את לבו מנגעי לבבו.

בכל עת אשר אהגה בך ובילדינו היקרים יגדל יגוני, ער אשר אין לתאר ולספר כמו, יען כי כבד העון, אשר עשה הנבל המסתתר, עמוס גם עליכם משא לעיפה. ועל כן עליך החובה להפיץ אור על צדקתי למען ילדינו, עליך לכלות את אשר החלות ויהי מה, עליך לפרש את האמת כשמלה ער אשר לא ישאר כל ספק בלב איש, יהיו מי שיהיו אלה האנשים היודעים ידיעה ברורה כי נקי וחף מפשע הנני, אבל שימי אל לבך, כי הם לא יביאו תמורה לטובה במצבנו, דברים טובים, דברים נחומים הפורחים באויר כבר שמענו למכביר מפי אנשים החפצים קרבתנו; אולם רוח והצלה יעמוד לנו רק נשוב אלינו כבוד שמנו.

ובכן רואָה אַתּ בי שאלת חיינו עומדת עתה על הפרק, כאשר כבר שננתי באזניך פעמים אחדות, ולא רק שאלת חיינו אנו, כי אם גם חיי ילדינו ועתידותיהם, וכשאני לעצמי לא אוכל וגם לא אחפץ לחיות חיי שפלות ואי־כבוד. הנסיון המר הוכיחני עתה עוד יותר לדעת, כי בעל נפש, בעל לב תבונה לא יוכל לחיות רק בדעתו כי חף הוא מפשע אם רק כבודו אין אתו. הן רק האיש אשר יוכל להרים ראש בפני כל ימצא חפץ בחיים, ואם לא – אז טוב לו המות. לחיות למען לחיות – הבל הוא ורעות רוח ורק אנשים שפלי הנפש ומוגי הלב יבחרו בחיים כאלה, בטוח אני, כי גם לבך כן יחשב ודעותינו מתאימות בדבר הזה. פתרון אחר לשאלה כזאת לא נאה לנו ולערכנו.

מצבי הרע והמר ירע וימר מיום ליום יותר. הבכיות, הדמעות והיללות לא תועילנה עד מה. עתה עליך לקום ולהתעודד לפעול פעֻלתך בכל עז רוחך, בכל נפשך ומאֹדך, עתה אין לך לחכות עד אשר הבא שעת הכשר למצא תוצאות לברור הענין, כי אם להתאזר עז וחיל ולדפוק על כל הפתחים בכל מקום משם נשקף שביב תקוה, לעשות את כל התחבולות למען גלות את האור, יען כי תכלית כל המעשים היא – חיי אני וחיי כלכם יחד!

את הבטחתי אשר הבטחתיך להשאר בחיים ולהלחם עם מר גורלי בעד חיי עד יום שובי אל כני – הקם אקים, הנה זה הוא כל הדבר אשר אוכל לעשות למענך, וכל יתר הדברים בידך הם לעשות ולהשלים אם חפצה אַף כי אגיע ליום ההוא.

שלחי לי ספרים אחרים!

אישך מוקירך ואוהבך בכל עת

אלפרעד


 

אגרת חמשים ושמנה, כ"ז אַפּריל 1895    🔗

לוציה אהובתי!

הנני כותב לך עוד טורים אחרים למען תדעי, כי עוד בחיים חיתי ולמען השמיעך מרחוק הד־קול אהבתי אליך.

אף בעלות צרתנו הגדולה למעלה ראש הנה אנכי אוכל תמיד רק לשנן באזניך את הדבר, כי עלינו אין להכנע לפניה כי אם לעבור הלאה בין כל המעקשים והחתחתים להציל את כבודנו.

כל מעשה, כל מפעל אל נא יהי לשטן לך ואל יבהילך! בקשי לך מהלכים אל שרי הממשלה, אם המצאי בדבר הזה תועלת, והעירי בלבם, לב אבות לבנים וצרפתים ישרי רוח, מדת הצדק והישר, הגידי להם כי לא חסד ורחמים הנך מבקשת עלי, כי אם משפט תדרשי ובקשתך היא רק כי ידרשו ויחקרו לדעת מי הוא הפושע האמתי.

אמנם, ידידתי, אמנם לפעמים הנני ממלא את מכתבי אליך דברים מרים כלענה בהתרגז עצבי מגדל צרותי ומכאובי. אבל מי הוא האיש אשר לא התרגז בו לבו ולא התאונן לו היה במצב נורא ומרגיז כמצבנו אנחנו? ואם האץ אאיץ בך, כי תמהרי תחישי מעשיך, הלא רק מצבי יאכף עלי לעשות זאת: חפץ אנכי לחיות ולהגיע ליום, אשר תגלה צדקתי בארץ, ונוסף לזה שערי נא בנפשך את צרת לבי בשבתי תמיד בדד למעצבה עם רעיונותי המעציבים המדכאים את חיתי, בשבתי משמים ולילה לי מחזון, כי אינני מקבל כל ידיעה ממך, מילדינו ומכל הנפשות האהובות והיקרות לי מאז, ובכן לפני מי אוכל לשפוך מרי שיחי וכעשי לעתות בצרה כאלה אם לא לפניך, רעיתי, נפש עדינה ויקרה?

לא למעני לבדי הנני מדֻכּא ומחולל, כי אם עור הרבה יותר למענך ולמען בנינו היקרים, יתן נא הדבר הזה לך עד וחיל, כח וגבורה למכביר לפעול ולעשות עד אשר יגלה ויראה כבודנו לעיני כל בכל הודו והדרו כאשר היה לפני כן.

אבל הן ידעתיך, יקירת לבי, ידעתי את רוחך הכביר והנערץ ואת נפשך העדינה והיקרה, ובך אני בוטח.

גם עד היום לא הגיעני ממך כל מכתב, ואנכי הנני כותב אליך מפה זה המכתב החמישי.

הנני שולח לך ולילדינו היקרים אלפי נשיקות. אנא הרבי לי לספר על אודות ילדינו!

אלפרעד


 

אגרת חמשים ותשעה. ח' מאי 1895.    🔗

רעיתי היקרה!

אף אם את המכתב הזה אשלח ביום י"ח לחדש בכל זאת אָחל לכתבו היום, יען כי שיחי עמך דבר נחוץ הוא לי מאד ועצור במלים לא אוכל.

מדי דברי בך בכתובים ארמה בנפשי, כי המרחק הרב המפריד בינינו יצער, כי הנני רואה לפני את דמות פניך המפיקים נעם וחן וכי אשבעה בהקיץ תמונתך. רפיון־רוח הוא לי, זאת ידעתי מאד, כי את הד־קול לני המלא יגון ומכאובים ישמיע עטי לפעמים לפניך למרות רצוני, והנני מתנה לך את צרותי ותלאותי אף אם רבות רבות הן צרותיך גם בלעדיהן. אבל חפץ חפצתי לראות מה עשו אלה הפילוסופים וחוקרי נפש האדם, אשר בשבתם שאננים ובוטחים על יד התנור ישאו רעם על דבר רוח השקט והבטחה שעל החף מפשע והנאשם בלי משפט, – מה עשו לו היתה נפשם תחת נפשי ואליהם נסה דבר.

דומית מות שוררת תמיר על סביבותי ורק המית הים תפריע אותה, ואנכי אדא על כנפי דמיוני חיש קל דרך המרחק הנורא אשר בינינו והנני עומד ביניכם, בין כל אלה היקרים ללבי, אשר גם רוחם הם ישאף אלי מארץ מרחקים ובחזון ידברו בי. לעתים בהתעורר בי רוחי אשאל את נפשי: ״מה שלום לוציה יקירתי? מה הם מעשיה עתה?״ ועל כנפי רוח דמיוני הנני שולח אליך אז את הד־קול אהבתי וחבתי לך. אני עוצם את שמורות עיני ברגעים כאלה והנני מאמין, כי ראה אראה לפני בחזיון רוחי את דמות תבניתך ותבנית ילדינו הנעימים, כל מכתב לא הגיעני ממך עד היום מלבד המכתבים אשר כתבת ביום ט“ז וביום י”ז לחדש פברואר ואשר שלחת אלי בשבתי באי ״די־רע". שלשה ירחים כבר עברו לי ללא ידיעה ממך, מילדינו ומכל קרובינו!

אדמה, כי כבר כתבתי לך, כי טוב טוב עשית לו מסרת את מכתביך אלי לידי שרי הממשלה שמנה או עשרה ימים לפני צאת אנית הבי־דוהר הנה, או אולי הקדימו לבא אלי, אבל, אהובתי, שכחי נא את כל צרותי, הבליגי על צרותיך את ושימי לבך לילדינו! שוי נא לנגדך תמיד את החובה הקדושה אשר עליך לעשות – להשיב לי את כבודי ולהשיב גם לילדינו את כבוד השם הנקרא עליהם, אולם הן זכור אזכר את דבריך, אשר השמעתיני לפני הפרדי ממך ואשר אותם שנית לי גם במכתבך מיום י"ז פֿברואר, ידע ארע את ערך הדברים אשר יצאו מפיך – ובכן עליך אשליך יהבי ובך אבטח בכל לבי.

אל נא תמררי עוד בבכי, יקירתי, עד רגעי האחרון אלחם לך ולילדינו היקרים. גופותינו אולי תשחנה תחת נטל היגון והצרות, אבל תתאזרנה נא נפשותינו חיל למען תוכלנה לעמוד ולהתקים במלחמה אשר נלחם בעד צדקתנו ואמתּנו. רק אז אחרי אשר ישיבו לי את כבודי תהי לנו הצרקה למשוך ידינו מפעולתנו זאת ולהסוג אחור; אז נתור לנפשנו חיי שקט ובטחה הרחק מתהפוכות העולם, ובאהבתנו הנאמנה אשר צרותינו הרבות. האדירוה והגדילוה עוד יותר, נמצא לנו נחם ונחת; אז נמצא. חיי עדנים וענג בילדינו, אשר להם נקדיש את יתר ימינו עלי ארץ. ננסה את כחנו לעשות אותם לאנשים טובים, פשוטים. ובריאים גם בחמר וגם ברוח ונלמד אותם לדעת להתהלך נגר החיים.

הוי, מי יתן וקרב היום ההוא לבא, כי רבת שבעה לנו כבר נפשנו צרה וינון בעולם הזה.

ובכן התאזרי נא, יקירתי, עז וחיל, חזקי ואמצי! הוסיפי נא לפעול פעֻלתך אמת ואל תיעפי ודעי תמיד את ערכך ואת המטרה הגדולה אשר לפניך! הנני חפץ לעלות על משכבי לעצום את שמורות עיני ולחשב מחשבות על אדותיך.

אלפרעד


 

אגרת ששים. י״ב מאי 1895.    🔗

יקירתי!

הנני שם על מכתבי הקודם נוספות, יען כי חפץ אני לספר לך את מחשבותי מיד אחרי עלותן על לבבי. בחיי בדידותי תספיק לי העת, למדי לכונן לחקר כל דבר לאשורו ולרדת לעומקן של מחשבותי.

לאמות היושבות על יד ילדיהן החולים והנוטים למות והמתאמצות לעמוד על נפשם נגר מלאך המות הבא לקחת את נשמותיהם, אינם דרושים רוח גבורה ואמץ כמו לך, יען כי עליך לעמוד לא רק על נפש ילדינו ולהגן על חייהם לבדם, כי אם גם על כבודם. אבל הן ידעתי גם ידעתי, כי הדבר הגדול הזה קדוש הוא לך ותשמרי לעשותו.

שאיני נא, אהובתי, גם על זאת, כי הגרלתי לפעמים את יגון לבך בהשמיעי אותך קול האניות ואניות ובהראותי את קצר רוני מכליון עיני לראות לאחרונה בהגלות המסך מן הסוד הזה הלוטה בערפל, הלא את הכנת כבר את רוחי הנלהב, את עצבי הנוחים להתרגז, בלבבי דמיתי, כי כל הדברים האלה אשר חשך ישופם יתבררו ויתלבנו בלי כל ספק וכי לא יתכן שהאמת לא תצא לאור. בבקר בבקר קמתי ממשכבי בתקותי זאת ומדי ערב בערבו עליתי על יצועי בלב מלא יאוש ורגזה, חשב חשבתי רק על דבר צרותי ומכאובי אני ואשכח, כי גם נפשך מעֻנה ומדֻכאה כנפשי.

הצרה הגדולה אשר התרגשה לבא עלי בעון הנבל הבזוי לא מצאה רק אותי לבדי כי גם את ילדינו, ועל כן על כלנו לשאת אותה שכם אחר ולהתאמץ להסירה מעלינו; והמעט הוא לנו בתתנו להם חיים, עלינו לדאג גם לכבודם, אשר בלעדיו גם חייהם אינם קרואים חיים. ידעתי את רוחך, יקירתי, ובטוח אני, כי גם לבך כן יחשב. הבה נתחזק נא אפוא ונאמץ איש את רעהו, נתגבר חילים כל אחד מאתנו באשר יוכל למען פטר בננו היקר לנו ולמען יוּהַנה בתנו הילדה הנחמרה.

ידעתי מה גדולה ורבה, נערצה ונשגנה היתה גבורת רוחך, אשר הראית בעניין המר הזה עד הנה. הוסיפי נא תת כחך כגדל נפשך וערכך לטובת אישך האֻמלל גם מעתה והלאה, לוּציה יקירתי! בך אבטח תמיד ולא אפחר, ועוד יבא יום, אשר באהבתי הרבה לך תמצאי גמול טוב על כל הצרות והתלאות, אשר עברו על נפשך בגללי.

אלפרעד


בני יקירי וילר שעשועי, פטר!

אביך שולח לך וגם ליוהנה הקטנה את נשיקותיו, והוא הוגה בשניכם תמיד, הראה תראה ליוּהנה הקטנה להקים מגדלי עץ יפים וגבוהים, כמגדלים אשר הקימותי אני לך לפנים, שהיו יפים בבנינם ונאים בהריסותם ובהתפזר גזריהם לכל עבר.

התהלך במישרים ושמע לקול אמך ואל תכעיס אותה בהיותה עצובת רוח! התאמץ להיות נושא חן בעיני אביך זקנך ואמך זקנתך ושעשע את לב דודותיך בחמדת מהתלותיך ומשחקיך – בעת אשר אביך ישוב מדרכו, אז תקבל פניו בבית־הנתיבות יחד עם יוהנה הקטנה, עם אמך ועם עוד אנשים אחרים.

עוד נשיקות חמות אחדות למענך ולמען יוּהנה.

אביך.


 

אגרת ששים ואחת. י״א יוני 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

ביום אתמול קבלתי את כל מכתביך עד יום ז' מאֶרץ, לאמר: את המכתבים הראשונים אשר הריצות אלי הנה, ועמם יחדו הגיעוני מכתב אמך ואגרות אחינו ואחיותינו, אשר בזמן אחד נערכו.

הנני עורך אליך את דברי אלה מיד בכח הפעולה אשר פעלו עלי מכתביכם אחרי קראי אותם. בטרם כל אביע לך את שמחתי הרבה, אשר הביאו בלבי דבריך אַתּ, שהם השיבו את נפשי, לבך הטוב והיקר החם עור הפעם את לבי ויחיהו.

ראה ראיתי מדבריך ומדברי כלכם את הדבר אשר ידעתי כבר, כי רבים ואנושים הם מכאוביכם אשר תשאו מאז בא עלינו האסון הנורא וימגר לארץ נצחנו ואָשרנו ויחלל כבודנו, כבודנו חֻלל – הדבר הזה מחזיק את המרֻבה, הדבר הזה כולל את כל צרותי וצרותיכם גם אתם.

למן היום אשר הבטחתיך להשאר בחיים למען אגיע לזמן אשר בו תרום יד האמת לא היה לי להתרפות ברוחי, ואת לבי היה עלי להשקיט ולהיות יחיל ורומם עד בוא הגאולה והתמורה. אבל מה יכלתי עשה? אנכי לא מצאתי בנפשי את העז והגבורה האלה. הרעם אשר הלמני היה גדול ונורא יותר מדי, כל יצורי גויתי התרגזו והתקוממו בי מדי זכרי את העון הנורא, אשר טפלו עלי ואשר בגללו תרצו עלי משפט קשה. דמי לבי ירתחו בי, השקט לא יוכלו כל זמן אשר בגד הקלון הזה המזכיר עון יעטני.

אבל בי, יקירתי, סלחי נא לי בטובך הגדול כי כותב אני לך לפעמים מכתבים מלאים קינה והגה והי, שהם מגדילים עוד יותר עצבך ורגזך. הלא צרתי צרתך ומשקל אחד שוה לדפיקות לב שנינו.

ובכן יהי נא לבך בטוח, לוציה יקירתי ואהובת נפשי, כי בכל מאמצי כחי אתגבר למען אוכל לעמוד ולהגיע ליום, אשר בו יקום אורי והשיבו לי את כבודי. אקוה, כי היום הזה לא ירחק חק, ועד העת ההיא עלינו להבט אל אשר לפנינו ולשום אל העתיד פנינו.

גם הידיעות אשר הבאת לי על דבר ילדינו הביאו שמחה בלבי, תני בא להם לשאוף אויר צח דים, כי לעת כזאת בעודם באִבּם נחוצים להם רק כח ובריאות הגוף.

אמצי את רוחך ועשי חיל, יקירתי, באחזך דרכך הלאה, ואהבתי הרבה לך היא תתמכך ותלוך! בך רק בך יהגה לכי יומם ולילה וגם רגע קטן לא יעזבוך רעיונותי.

תני נא את ברכתי שלום לכל קרובינו וידידינו והביעי נא לכלם את תודתי על מכתביהם הנעימים והיקרים. אינני מוצא די אמץ בלבי לענות לכלם, מה אכתב להם ובמה אשיחה עמהם? אחד הוא הגיון לבי והוא ישיחני תמיד – לחיות ולהגיע ליום אשר בו יושב לי כבודי, והנני מקוה בכל עת, כי קרוב הוא.

נשקי נא למעני את אבותיך היקרים, את ילדינו ואת קרובינו!

ואותך הנני מנשק בכל חם לבבי.

אלפרעד


אין כל צרך לשלוח לי מפּאַריז דבר מה כמו כלי־לבן או מיני מזונות. אתמול קבלתי מקאַיעננא2 מיני מאכלים מיֻבשים ופכסמין. משם דרשתי לי גם כלי הלבן הנחוצים לי.

הִמציאו לידי את ספרי־העתים: “Revue des Paris”, “Revue des Deux Mondes”ואת “Revue Rose”. הוסיפי נא לשלחם לי גם מן הוא והלאה תמידים כסדרם! גם ספורי־חזיון אחרים קלים למקרא תוכלי לשלת לי עמם יחד.


 

אגרת ששים ושתים. ט"ו יוּני 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

לפני ימים אחרים כתבתי לך אגרת אחרי קבלי את מכתביך, אשר נערכו בימי החדש מאֶרץ הראשונים; אז היה בלבבי רק להריץ לך טורים אחרים, אשר תוכם רצוף אהבה נאמנה, כי מה הוא הדבר אשר יכלתי להשמיעך ואשר לא שננתיו באזניך בכל מכתבי? אולם מדי קראי וחזרי וקראי יום יום את מכתביך היקרים חשתי בלבבי, כי מאד ירוח לי ממצוקותי וצרותי לרגל קריאתי בם רגע אחד, משנהו. לי נדמה אן, כי לבותינו מתקרבים זה לזה ודפיקות שניהם עולות יחד כמו בעת שבתנו יחד, ואת אשר יחוש האחד יחוש גם משנהו, ומהיותי בטוח, כי מחשבות שנינו מתאימות יחדו, על כן הנני נכנע לפני חפץ לבי העז לחתור בכל עז ולהמציא גם לך הרוחה בצרתך. אמנם ידעתי, כי כל רגשי התרגזותי מתנגדים אל השכל הבריא, יען כי השכל מצוה עלי להיות שוקט ומתון ברוחי עד אשר תצא האמת לאור, הוא מוכיחני לדעת, כי הדבר הזה הוא מן המוכרחים בימינו אלה; אבל מדי כתבי אליך הנני הולך אחר לבי – ואז יתעוררו בי כל קרבי, יתקוממו כל יצורי על גורלנו המר אשר הרימנו, על המקרה הרע אשר גזל ממנו את כבורנו שהוא הוא היקר לנו מכל יקר בתבל לפי תכונת נפשותינו, הנני מרגיש אז בקרבי איזה כח זר בלתי מוגבל, איזו רוח התלהבות והתרגזות לקרוע את מסך האפל המכסה עוד את כל הענין הרע והמר הזה, ער אשר את הרוח הזה הנני חפץ לשפוך גם עליכם אף אם ידעתי מאד, כי רצון אחד לכלנו ואת אשר ירחש לבי ירחש לבכם גם אתם. ידעתי, יקירתי, ידעתי, כי רק שפך־שיח הוא אשר לא יתן ולא יוסיף מאומה, אבל גם את ידעת מאד מה עזים ומרגיזים הם רגשותי, ובכן אדברה וירוח לי. לבי הומה לי. וימס בקרבי לאבדן כבודי והודי ולזכר הצרה הגדולה אשר באה עליך ועל ילדינו היקרים בגללי. וזאת עלי להגיד לך, חמדתי, כי רק רצוני האחד לראות את השם הנקרא עליך ועל ילדינו בטהרו, כאשר היה לפנים, הרצון הוה יתן לי עז ועצמה לשאת ולסבול את כל צרותי ומכאובי.

אקוה כי עוד מצא נמצא את אשרנו אשר התעופף ממנו, ונתענג עליו עתה, אחר הצרה הנוראה אשר מצאתנו, עוד רב יתר מאשר התענגנו עליו לפנים.

אלפרעד


 

אגרת ששים ושלש. ט"ז יוּני 1895.    🔗

הנני כותב מספות למכתבי מפני הטעם הראשון. רגעי אֹשר וענג הם לי הרגעים אשר בם אשיחה עמך, לא מאשר יש לי להשמיעך דבר חדש המושך לב, – הלא בדרך הנני ורק עם רוחי גויתי, – כי אם מאשר ברגעים כאלה הנני מדמה, כי קרובה הנך אלי. ובכן רק את הגיונות לבי אוכל להביע לפניך כמו שהם ולא יותר.

דף סרוק במקור אינו תקין עמ' 93 בספר.

היום הנני מתעצב אל לבי יותר מאשר בשאר הימים: את היום הזה היינו מבלים תמיד בחברת אוהבים וידידים, ובבית אבותיך היקרים כלינו את יום ששוננו זה וקדמנו ערב, האם שוב ישובו אלינו עוד ימי אורה ושמחה כאלה? כן הוא, לבי, ישרי וגם שכלי יאמרו לי, כי שוב ישובו, האמן לא אוכל, כי האיש החף מפשע ישא עד לאין קץ ותכלית יסורים וענויים על חטא שלא חטא.

הביעי נא את תודתי למתתיה אחי על הדברים האחרים אשר כתב לי. הנני משער בנפשי מה מאד יצר לו, לסמל התהילה והכבוד הזה, ומה רב הוא דאבון לבו; אבל הגידי נא לו קרוב הנני אליו ברעיון, וכי לבות שנינו יסבלו יחדו צרה ויגון.

בטוח אני, כי יום גאולתי בוא יבוא, ויהי רצון מלפני ה', כי היום הזה ימהר לבא למעני ולמען כלנו. מאמין אני בצדק העולמים, ועל כן לא תמוט תקותי בביאת הגאולה והתמורה הזאת. אין דבר נסתר בעולם בשנות המאה אשר אנחנו חיים בה, הכל גלוי וידוע ליושבי תבל עתה ואור האמת יגלה תעלומות.

בדבר הנוגע לילדינו לא אוכל ליעץ לך דבר; הנני יודע אותך מאד, יקירתי, ומערכי לבותינו ודעותינו גם בדבר חנוך ילדינו וגם בדבר למודיהם מתאימים יחדו, ובכן עשי נא כטוב וכישר בעיניך.

אל נא תשכחי, כי הנני עונה לך על מכתבים שכבר עברו עליהם שלשה ירחים, ועל כן הלא יתכן כי דברי תשובתי יהיו בעיניך כדברים שלא בעתם.


 

אגרת ששים וארבע. כ״ח יוני 1895.    🔗

לוציה ידידתי!

הנני מוסיף על מכתבי והולך, יען כי זה הוא הענג האחד והמיוחד אשר נוכל להמציא עתה לנפשנו, קרוב הדבר להאמין וגם אקוה, כי הגיונות לבי ורעיונותי לא יעלו בד בבד עם מצב העניין העומד על הפרק. משך זמן חמשה ירחים יעבור בין היום אשר בו תקבלי את מכתבי זה ובין היום אשר בו תכתבי אלי את מכתביך, ובמרוצת ימים רבים כאלה תעבור גם האמת במהלכה דרך רב.

כמוך וכמו כלכם יחד הייתי וגם הנני בטוח, כי הדברים יתבררו ויתלבנו במועדם. אם לפעמים רפה רוחי הנה רק ענויי נפשי המדכאים אותי עשו זאת בעת אשר כּמה בשרי וכלו עיני מיחל לאחרית הסוד הרע והמר הלוטה בערפל.

הלא בין תביני, יקירתי, את הסבה אשר תמנעני מתאר לך את ארחות חיי פה, ומלבד זאת הנה רק הרעיונות אשר בהם אשיחה עמך הם הם המקימים אותי והם יהיו לי לכל לראש, וביתר הדברים הנה חיי, מעשי ותנועותי בתנועות המכונה, אשר לא תדע ולא תבין את פעולותיה. לפעמים יקרני מקרה זר, אשר למרות כל הדברים המקיפים אותי הנני עומד תחתי בלי חשבון ורעת נפש, נדהם ונבוך, והנני אומר בלבי: לא, כל המעשים אשר נעשו בי לא באמת יסודתם, לא יתכן כי כזה וכזה יעשה בפעל, רק פרי חזיון שוא הנהו, את תעתועי רותי אלה הנני יכול להסיר ממני רק בהתבונני היטב אל עמידתי ומצבי בחיים עתה…

לא תוכלי לשער בנפשך, יקירתי, מה מאד ירוח לי משיחתי הארוכה הזאת עמך. אינני מרהיב עוז בנפשי פעם אחת לקרא את הדברים אשר כבר ערכתי במכתבי אליך המונח לפני מיראי פן אראה בשנותי את רעיונותי במקומות שונים בדברים ובמבטאים אשר כבר הבעתי אותם בהם, אבל לך, ידידתי, וגם לי הלא ימציא מקרא מכתבינו רב עונג ונחת.

בעת אשר בלבני יבא לחץ ונפשי תמלא יגון וצרה, בעת אשר רעיונותי יבהילוני ויהלכו עלי אימים, אז תהיינה לי עיניך למקור ישע ונחמה והנני מתאזר עוד הפעם עוז וחיל, וגם תמונות פני ילדינו הנחמדים תהיינה לי למשיבות נפש, תמונתך ותמונות שני ילדינו עומדות תמיד על שלחני נגד עיני, איש כי יאבד את הונו ורכושו בענין רע, איש כי ישגה ושגגתו הביאה עליו אסון, אז יוכל למצער למצא איזו נחמה לנפשו לאמר: גם זו לטובה, הדבר הזה יהיה ללקח טוב לבני, יראו ויקחו מוסר ויהיו נזהרים לנפשם לבלי עשות מוּטה. אבל הוי, יקירתי, הן עניננו המר נוגע לכבודנו ולכבוד ילדינו. אם בדבר הזה נתרפה אז נחטא חטאה גדולה, חטאה אשר אין לה כפרה. ובכן איפוא, לוציה יקירתי, עלינו לשאת ולסבול את צרותינו ומכאובינו, עלינו לקבל באהבה את כל היסורים הבאים על נפשנו ולהיות מעֻנים ומדֻכאים עד בוא יום הגאולה והישועה, בו תגלה צדקתי לעיני השמש. רק היום ההוא יתן לנו הצדקה לבכות ולהוריד דמעות כנחל מעינינו למען נגל בהן את נטל המשא מעל לבנו ונמציא לנו הרוחה.

אדמה, כי אין כל צרך לי להגיד לך, כי עלינו לתנות צרותינו רק בינינו לבין עצמנו, לבותינו מלאים יגון ותמרורים מרבה להכיל והדבר נחוץ הוא, כי נשפך מרי שיתנו לעתים למען ירוח לנו מעט, אבל כמוסים יהיו נא דברינו עמנו, אולם הן ידעתי את ערכך ותבונת לבך וידע תדעי את אשר לפניך. את מעלות רוחך ומדותיך, אשר בימי אשרנו הכרתין רק מעט, הנני רואה עתה בימי צרותינו בכל הודן ותפארתן.


 

אגרת ששים וחמש. כ"ו יוּני 1895.    🔗

היום אבלה באחרונה את שיחתי הבטלה הארוכה מאד למען שלוח את מכתבי אליך, בנפש חפצה הייתי מדבר עמך בבקר ובערב בכל יום תמיד, אבל מלבד אשר אז היה עלי לכתב חוברות שלמות, כי גם לא ידעתי אז לשום חק וגבול לרעיונותי ועלי היה לחזור על הראשונים. לפעול ולעשות נבראתי, ועתה בשבתי בדד ומשמים בחדר כלאי בארץ גזרה יסבו כל דברי רק על עניין אחד והוא ישיחני תמיד, רק תכנית דברי תוכל להתחלף לפי מצב רוחי ברגעי שפכי שיחי על הגליון, אולם הרעיון אחד הוא תמיד, יען כי הוא המושל על רוחי ונפשי.

חבקי ונשקי נא את ילדינו למעני! בימי החום והשרב אל נא תשבי עמהם בפאריז, יתפתחו נא ויגדלו בנפשם באויר צח, ישתעשעו ויחלצו עצמותיהם בחפש גמור למען יחזקו ויהיו לאנשים בריאים ובני־חיל. ואת, יקירתי, מצאי בהם לנפשך עוז וחיל והם יהיו נא לך לשעשועים ולנחומים!

לפעמים אשאל את נפשי, מה שלומכם עתה, מה מצבכם, אחרי אשר הידיעות מכם תבאנה אלי רק לעתים רחוקות וממרחק רב כזה.

יש אשר אני מביט אל פאת הרקיע ועיני נשואות הרחק הרחק הלאה אל ארץ צרפת, בתקותי, כי עוד מעט ובא באחרונה יום גאולתי וישועתי, אשר בו תקראני ארץ מולדתי לשוב אליה! נחכה נא, יקירתי, בבטחון לב ליום ההוא, יען כי הבטחון הזה וגם ישרנו וחובתנו יתנו לנו את הכח והחיל הנחוצים לנו מאד.

אישך מוקירך ואוהבך כחין ערכן בנל לבבו

אלפרעד


 

אגרת ששים ושש. ב' יוּלי, בשעה 11 בערב.    🔗

לוציה יקירתי!

מיום ז' מאֶרץ עד היום הזה לא הגיעתני ממך כל ידיעה. היום בערב קבלתי את מכתביך הכתובים בחדש מאֶרץ ובימי אפריל הראשונים, אשר כפי הנראה הושבו צרפתה, וגם את המכתבים אשר מסרת לידי שרי הממשלה למעני.

היום בבקר כבר ערכתי לך דברים אחדים, אבל חפץ אנכי לשלוח לך גם את תשובתי באנית הבי־דוהר הזאת.

הנני מבקש עוד הפעם את סליחתך על אשר ספרתי לך במכתבי הראשונים דבר צרותי ומצוקותי, אמנם היטבתי לעשות לוּ הסתרתי ממך את מכאובי ויסורי נפשי הגדולים, אבל תהי נא זאת סליחתי, כי אין מכאוב כמכאובי ושברנו גדול עד אשר אין על עפר משלו.

אקוה, כי בין כה וכה הגיעוך מכתבי הרבים והארוכים, והם אל נכון השקיטו את רוחך בדבר הנוגע למצבי החמרי והרוחני, בטחוני לא שנה מעולם והוא נשען על ישרי ותבונתי, ורוח מבינתי יענני תמיד, כי האמת תעמוד לעד והיא תשפוך אור על כל נעלם; אולם רוח הסבלנות חסרתי אז.

אך אל נא נוסיף עוד דבר על אדות צרותינו! נמלא נא כפי יכלתנו את חובתנו להשיב לילדינו את כבוד אביהם, אשר טפלו עליו עון נורא וחטא אחרים ישא.

קבלתי גם את מכתבי אבותיך היקרים ומכתבי אחדים מקרובינו, אשר נכתבו בזמן אחד עם המכתבים הראשונים! הגידי נא למתתיה, כי עז הנני ברותי גם היום ולא אמוט.

אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת ששים ושבע. ב'. אוֹגוּסט 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

אתמול באה אנית הבי־דוהו הנה מקאַיעננא, קוה קויתי לקבל ממך מכתבים, כמו בחדש העבר, אבל תקותי נכזבה.

מה הוא הדבר אשר אוכל להשמיעך עתה, אשר לא השמעתיך ואשר לא שננתיו כבר במכתבי פעמים רבות? כבר נשאתי צרות ומכאובים רבים ונוראים, אשר אין כמוהם, ויסורי נפשי המתחדשים לרגעים גם עתה עצמו מספר – ואת כל אלה אשא ואסכול רק יען וביען ידעתי כי חף מפשע ונקי הנני ואדיר הוא חפצי לשוב אל מדרגתי הראשונה ולהשיב לי ולילדי, אשר שמי נקרא עליהם, את כבודי.

לו הייתי בגפי בעולם הזה אזי אל נכון אחרת עשיתי, אן השלכתי יהבי על העתיד, כי הוא ישיב לזכרי אחרי את כבודי, יען כי את אשר יעשה הזמן לא יעשה השכל ואת הדבר אשר יר בינתי תקצר להשינו בחיי יתברר ויתלבן בנקל לעתיד אחרי מותי, אבל הן בעל אשה ואב לבנים הנני ושמי נקרא עליכם, ומלבד זאת הלא בעל משפחה הנני. אנוס הייתי להשאר בחיים, אנוס הייתי לדרוש את כבודי, אנוס הייתי להיות לעזר ולמשען לך בכל נח נפשי למענך ולמען ילדינו לבלי ילבשו בשת בצאתם בדרך החיים, ועל כן הנני מאַלץ את נפשי כי תשא ותסבול, אשר כזאת לא היתה מעולם וגם לא תהיה לעולם. חובתי דורשת זאת מידי.

כבר כתבתי לך פעמים רבות, כי עליך אין לדרוש כל דבר בלתי אם כי יחפשו ויחקרו היטב למען גלות את האמת, התאמצי למצא מהלכים בין העומדים בראש מדינתנו ומנהליה, אנשי אמת ובעלי נפש, אשר צרות לב אשה מצרה תעירנה מדת הרחמים בלבם ואשר יתבוננו אל ענוי נפש איש־צבא, אשר כבודו יקר לו מכל אשר נתבל, ואל יסוריו הנוראים. האמן לא אוכל, כי הם יקשו לבבם וימאנו לעשות כל המעשים אשר יש לעשות למען גלות את האמת ולמען הסיר את המסכה הנסוכה על פני האיש או האנשים, אשר עשו את התועבה הנוראה הזאת. אנכי אוכל רק להציע לפניך את העצה אשר ייעץ לי לבי, אולם למצא את התחבולות הנכונות, לעשות פליליה ולהשלים את הדברים המובילים אל המטרה תוכלי רק אַתּ. ואת המטרה הזאת עליך להשיג ואל ייעצרך כל דבר בעולם. החובה המוטלה עליך עתה גדולה ונעלה היא מאד, ואַתּ היא הראויה לעשותה. והיה בעת שובי אל כני ואל מעמדי הראשון והקדשתי את יתר כחי ואוני להשכיח מלבך את כל הצרות, התלאות והפגעים, אשר התרגשו לבא עליך בגללי בירחי העמל והיגון האלה, רעיתי היקרה והאֻמללה.

איש בריתך מוקירך ואוהבך מאד

אלפרעד


 

אגרת ששים ושמונה. כ"ז ספטמבר 1895.    🔗

יקירתי!

זה כשנה תמימה הנני נאבק עם מר גורלי, לפעמים הנני עיף ודל כח מעוצר רעה ויגון כאיש־הצבא הלז, אשר אחרי תם כחו וליחו מרוב עמלו ויגיעו, מהמון תלאות וענויים במלחמתו עם הצר הצורר הוא נופל שדוד לעברי פי פחת לחכות שם עד בוא קצו, קץ כל בשר. נשמת החיים שבי מעירה ומעוררה אותי עוד הפעם, חובתי תכביד עלי אכפה להתעורר ולהתאושש, נפשי מתאזרת עז, אוספת שארית כחה למען התקיים ולעמוד עוד, כי חפץ אנכי עוד לראות בהאיר לך ולילדינו היקרים אור היום הגדול, אשר בו ינצל כבוד כלנו מאבדון נצחי.

אולם המלחמה הזאת היא מלחמה עם מר־המות המתחדשת בכל יום תמיד, והיא נוראה ואיומה מאד.

מדי ספרי באזניך את כל הדברים האלה, מדי השמיעי אותך לפעמים אמרותי על דבר מרורת חיי, על דבר החרפה הגדולה המשברת לבי וגופי והמרגיזה את, נפשי על מעשה הרשע והזדון אשר הגיעני – אינני עושה זאת למען התאונן רע באזניך, כי אם למען הראותך והוכיח אותך לדעת, כי רק למענך ולמען ילדינו מחמדינו חייתי עד הנה וחיה אחיה גם מעתה והלאה.

תדרוך נא נפשך עז, תתאַזר נא אמץ וגבורה לפעול את פעולתה ביתר שאת וחיל, כי בוא יבוא הקץ לכל אלה, ועל כן אמרתי לך כבר באחד ממכתבי, כי אם עד עת קבלך את מכתבי אלה עוד לא יתברר הענין המסוכסך, אז עליך לבוא ולהתיצב לפני אדירי הממשלה ומנהיגי המדינה ולחלות פניהם כי יפיצו קוי אור על מחשכיו. לך המשפט והצדקה להרים ראש לפני כל, יען כי לא חסד ולא חנינה, כי אם משפט הנך דורשת, משפט צדק להתחקות על שרשי רגלי הפושע האמתי הנבזה אשר עשה את הנבלה. ולעשות את זאת ישנן לממשלה תחבולות רבות ושונות וממנה לא יבצר כל דבר.

דברי בקשה ותחנה ננתונים לא יועילו עד מה, לוציה יקירתי, אַתּ, אַתּ בעצמך תבאי אל המקום הדרוש ואל האנשים אשר היכלת בידם. הדברים אשר יש לך להגיד יפעלו פעולת אמת, פעולה גדולה אשר רשומה נכר רב יותר אם תביעם במו פיך מאשר תעוררים במכתבים. ובכן, יקירתי, אספי חיל והתאזרי עז כראוי לאשה נאמנה לאישה ולאֵם רחמניה לילדיה כמוך וצעדי את הצעד הזה ואל נא תיעפי עד אשר תבקע כשחר צדקתנו. ואת אשר יש לך להגיד הלא ידעת מאד, אולם עליך להשמיע את דבריך ברגש לב, בתבונה ובדעת למען יצלחו לעשות רושם בלב שומעם.

וראי נא, יקירתי, הנה זאת היא דעתי מאז, לוּ היתה נפשי תחת נפשך, או אז לקחתי עמי את שני ילדי ובהחזיקי אותם בידי מזה אחד ומזה אחד הלכתי לבקש צדקה ומשפט מאלה אשר המשפט בידיהם. תחבולה כזאת תוכל הועיל הרבה לעורר רגש הרחמים בלבות בני אדם, אשר עור ניצוץ החסר והאמת מתנוסס בקרבם, וראויה היא לאשה הרורשת משפט צדק לא למען אישה לבדו, כי אם גם לילדיה.

אלפרעד

מאז שלחך לי בחדש יוּני את צרור מכתבי־העתים והספרים לא קבלתי עוד כל ספר ומכתב־עתי, ואנכי אמרתי, כי מדי חדש בחדשו תשלחי לי את אלה. זכרי נא את מצבי היום, כי נדר וגלמוד אנכי יושב למעצבה באי־סלעים, עזוב מאדם בלב ים, מדֻכא ומעֻנה מרעיונות עצב המביאים אותי לידי שעמום, ורק חובתי נותנת לי הכח לעמוד ולהתקים.


 

אגרת ששים ותשע. ד' אקטוּבר 1895.    🔗

לוציה יקירתי!

זה עתה קבלתי את מכתביך מירח אוֹגוּסט, אשר להם חכיתי בכליון עינים, בחכותי למכתביך עתה מדי חדש בחדשו, ויחד עמם הגיעוני גם כל מכתבי קרובינו.

הכבירי אלי מלים תמיד! כאחד הילדים אגיל ואשמח מדי קראי את דבריך, כי אז נדמה לי כמו את קול דבריך תשמענה אזני וכמו לבך דופק על לוח לבי.

בכל עת תמיד, מדי יגדל לחץ לבך וצרות נפשך תרבינה מאד, קחי נא את עטך ושפכי שיחך לפני על הגליון.

מודה אני לך בכל לבי על הידיעות הטובות אשר הבאת לי מילדינו היקרים, נשקי נא אותם בשפתי אהבה למעני!

את גופי כבר למדתי לקבל את כל הבא עליו בסבלות. ובהכנעה, וזאת עלתה בידי לעשות על פי כח נעלה מכח האדם, על פי רוח גבורה אשר דאגתי לכבודי תערה עלי. זאת היא חובתי הקדושה לך, יקירתי, ולילדי, השמה את משטרה על כל נפשי והמשקיטה את סערת לבי… ולולא היא אזי נלאיתי נשא את כבד משאי וכח סבלי כשל.

אך רב רב לשנינו להתאונן ולריד בשיחה, לוציה יקירתי, כי ההתאוֹנגות לא תמציא לנו כל רוחה. יהי מה והקץ בא יבא לענויינו וצרותינו, תאמצך צדקתי, רעיה נאמנה, ולכי בשובה ובנחת, בהשקט ובבטחה אל מטרתך, אל תרגזי ואל תרהי, אבל ברוח נכון ובאמץ לב תערכי דבר עניני לפני אנשי המעלה ורמי הערך. אין איש אשר לבו לא יתרגש לקול תחנת אשה אֻמללה הבאה עם ילדיה לבקש משפט צדק לבני ארם אֻמללים ההולכים בחשך והאובדים בלי צדק ולגלות את עקבות הפושעים האמתים. מה שהיה כבר הוא ואת הנעשה אין להשיב, ואַתּ דברי על ההוה בכל לבבך, בכל נפשך. פשוט הוא מחזה־התונה הזה אשר אנחנו הם קרבנותיו, אבל מכאיב וממאיר הוא מאד מאד בכל פשטותו.

עשי אפוא כאשר אמרתי לך במכתבי מיום ז' וכ"ז לירח ספטמבר, פעלי את פעולתך ברוח נכון, בחרף נפש ובלב אמיץ, כראוי לאשה הבאה להגן על כגוך אישה וילדיו, לאמר: על כל בו חיי רוחם!

נשקי נא למעני את אבותיך היקרים ואת כל קרובינו, הביעי נא להם את תודתי על אגרותיהם היקרות, אשר תוכן רצוף אהבה נאמנה, כן תביעי נא תודה וברכה לדודתך היקרה על דבריה הטובים והיקרים אשר כתבה לי. אינני משיב אמרים לכל אחד מהם בפני עצמו, אף אם לבי יהגה בם יומם ולילה, כי אן אִדרש לשנן את דברי ללא צרך.

אישך מוקירך ואוהבך בכל לב

אלפרעד

כבר הודיעוני על דבר הספרים אשר שלחת לי, אבל עוד טרם קבלתים. הנני מורה ומברך אותך עליהם, הם חסרים לי עתה מאד, יען כי רק המקרא יוכל להעמיד לי רוחה ולהשכיחני עצבי ורגזי כמעט.


 

אגרת שבעים. כ' נוּבמבּר 1895.    🔗

לוציה יקירתי ואהובתי!

ביום י"ב לחדש הזה קבלתי את מכתביך היקרים השלוחים מחדש ספטמבר, וכן גם את כל מכתבי קרובינו, למותר הוא לי להגיד לך עתה מה שש לבי נקראי את דבריך.

אודך, יקירתי, כי זכרת לטוב את יום הולדתי. אבל לא אעמד עתה על הפרק הזה, יען כי הזכרונות הטובים לא יוכלו עתה לקחת לבנו ולא עת לנו עתה להעלותם על ראש שיחתנו. הדבר אשר אליו עלינו לשים לב הוא – מחזה החיים בפעל, האמת המרה.

כאשר ירבו ענויי האיש וצרותיו וכאשר יארכו ימי עניו, כן ירב אמץ רוחו וכן תוסיף נפשו להתעורר ביתר שאת וביתר עז להחלץ מצרותיו, ואַתּ, יקירתי, יהי נא ישרך למשען לך בפעלך את פעולתך, ולך הצדקה וגם החובה לנסות לעשות כל דבר למען הפיץ אור בהיר על העניין הזה הלוטה בחשך ולהשיב לנו ולילדינו את כבור שמנו ותהלתנו.

כבר אמרתי לך, כי עתה בעלות צרותינו למעלה ראש ובטבענו ביון מצולה אין לנו לחכות לשעת הכשר, למקרה טוב. כבר חכינו והארכנו נפשנו בתקותנו עד היום ותקותנו נשא רוח. עליך לעשות את מעשיך בכח הנשגב אשר התֹם והיושר נותנים לבעליהם, בגבורה ובחיל אשר בהם יצטין האיש היודע, כי עושה הוא חובה קדושה ונעלה.

אולם הלא נפשותינו שתים שהן אחת, את אשר תרגיש האחת תרגיש גם השניה ודברי אשר יצאו מלבי נכנסו אל לבך ואל נכון הרעידו והחרידו גם את נפשך.

הנני מחכה אפוא לאחרית מחזה־התוגה הנורא הזה והנני מונה את ימי עניי ומרודי.

הנני מביע לך את תודתי על הידיעות הטובות אשר הבאת לי מילדינו החמודים. נשקי נא אותם למעני ברגשי אהבה וחבה יתרה עד בוא יום אורנו ושמחתנו, אשר בו אוכל לעשות זאת בעצמי.

אישך הנאמן

אלפרעד


 

אגרת שבעים ואחת. ל״א דצמבּר 1895.    🔗

לוּציה ידידתי!

יותר מירח ימים היה לילה לי מחזון והנה באחרונה, אחרי אשר כלו עיני מתוחלתי הממושכה, קבלתי את מכתביך מירח אָקטובּר ועמם יחדו הגיעוני מכתביך מירח נובימבר.

הנני מספר לך לפעמים, ידידתי האֻמללה, על דבר ענויי ויסורי אף אם גם צרותיך אַתּ רבות ומכאוביך אנושים מאד, אבל מה אעשה? צרת לבי מגדל תשוקתי ומכליון עיני לאחרית המחזה המרגיז הזה תתקפני ותתגבר עלי עד אשר לא אוכל עצור ברוחי. בנפש חפצה נתתי להוציא את דמי טפות טפות לו רק נוכחתי לדעת באחרונה, כי כבר הכירו את צדקתי וישרי וכבר הוסרה המסכה הנסוכה על פני הזדים הרעים עושי הרשעה.

אבל בעת אשר תשתוחח עלי נפשי, בעת אשר לבי ימלא צרות ומכאובים מרבה להכיל, בעת אשר יצר כחי הגופני והרוחני מרב עמל ורגזה בחיי הרעים והמרים… אן תבענה שפתי בלחש שלשה שמות, שהם יהיו לי כסגולות נפלאות לשמור חיי: הלא הם שמך, יקירתי, ושמות שני ילדינו היקרים, פטר ויוּהָנה.

נקוה נא, ידיות לבי, נקוה נא, כי ענני הערפל יתפזרו וכי אור האמת עלינו יראה ונסו הצללים.

יתכן כי הנני מציע לפניך לפעמים עצות ותחבולות היוצאות מגבול היכלת – עצות אשר רק דמיון איש בודד וגלמוד הסובל יסורים למענו ולמען הנפשות הקשורות בו יוכל לחוללן… אבל בכל זאת ידע אדע מאד, כי אתם תוכלו יותר לברר את הדברים למען דעת מה לקרב ומה לרחק ולחבל תחבולות אשר תצלחנה לרוחתי ולישועתי.

את רוב שעותי בלילות ואת עתותי בימים הארוכים הנני מבלה במקרא מכתביך היקרים, שהם רק הם יהיו לי לשעשועים עתה, זכרונך הוא יקימני ויחיני, וכל חושי בי, כל רגשות נפשי נתונים נתונים הם לך רק לך.

מצב בריאותי טוב הוא לפי הערך, ובכן אין לך לדאג לבריאות גופי, אולם למען הרגיע את רוחך חשבתי למשפט לשלוח לך תּלגרמה, אקוה כי קכלת אותה במועדה. ואת שמרי והוקירי נא את בריאותך הנחוצה לך להגיע אל מטרתך, תהי התקוה הטובה לשעשועים לנו, כי בקרב הימים יבא הקץ לצרותינו ובשבתנו יחד בחברת ילדינו שכח נשכח את. השוד והשבר אשר באו עלינו בתומם יחד, אף עוד לזאת שימי נא לבך ודעי ועמך יחד ידעו נא כל קרובינו, כי על כן המכינה לפעמים כמים שאגותי מרוב צרה יען כי כל הימים הנני נאלם דום כמת ואין לי כל בלתי אם הגליון הזה. אולם למרות כל אנחותי ואנקותי בצר לי יהי לני תמיד חזק ואמץ ורוחי לא יעזבני. אישך אוהבך בכל לבו ונפשו

אלפרעד


 

אגרת שבעים ושתים. נ' יאַנואַר 1896.    🔗

חברתי היקרה!

בנפש שוקקה הנני קורא עד כמה פעמים את מכתביך היקרים מירח אָקטובּר ומירח נובמבּר, ואף אם ביום ל"א דצמבּר ערכתי לך אמרים, בכל זאת חפץ אחפץ מאד לשיח עמך עוד.

מכתביך לא יוכלו להגדיל את אהבתי הרבה לך עוד יותר, אבל הם יגדילו מיום ליום את תמהון לבני בהוכחי לדעת יותר את דבר גכורתך וחין ערכך, את תכונת נפשך ולבך הגדול, והנני נקוט בפני מבלתי יכלת להיות יחיל ודומם יותר בנשאי נטל גורלי עד אשר לפעמים אריץ אליך מכתבים מלאים הגה והי.

קצר רוחי הביאני וגם עוד יביאני לידי התרגזות והתמרמרות; שתי אלה הן תולדות נגעי לבבי וצרות נפשי, אשר ירמסוה ברגלים זה ימים רבים; תולדות דומית המות, האויר המחליש את העצבים, הבטלה הארוכה וכליון נפשי לידיעות מכם, ועצבי ורגזי יגדלו עוד יותר מחסרון ספרים למקרא, אולם אף אם עצבי רפו מאד במשך הרבע האחרון של שנת 1895 – במשך הימים הרעים והמרים, אשר בהם יתגבר החם מאד במקום הזה – בכל זאת לא נמוט אמץ רוחי. ובכן אין לך לשים לב להתרגזות עצבי אם לפעמים תעבור נבול. השיבי אל לבבך, כי רק תשוקתי העזה לשבת לימינך ביום גאולתי ותמורתי היא תעשה זאת לי.

מצב בריאותי בטוב הוא; גויתי, אשר לא תחוש ולא תרגיש את כל מכאוביה ואשר רק הרעיון האחר המחבש לעצבות כלנו יריח אותה ברוח חיים, – חיה היא וקימה למען כבודה המנאץ והמחֻלל בלי צדק.

חוקי נא והתחזקי אפוא גם מעתה והלאה, לוציה יקירתי, הרימי ראש ואל יפול לבך כל הימים עד אשר נוכל לשכח יחד את מחזה־התוגה הנורא הזה ולא נוסיף לדאבה עוד!

אישך המנשק אותך בכל רגשי אהבתו

אלפרעד


 

אגרת שבעים ושלש, כ"ז מאֶרץ 1896.    🔗

לוציה יקירתי!

ביום י"ב לחדש הזה קבלתי את מכתביך מירח יאַנוּאַר, אשר חכיתי להם בכליון עינים, וגם את מכתבי קרובינו.

דמיוני הוא עתה כחולה השוכב על ערש דוי החי כיסוריו בהתגבר עליו מחלתו האוכפת עליו להיות אסור אל מטתו ויום יום הוא שואל את פי רופאהו: „מתי יחדל כאבי ומתי אשוב לאיתני?״ לי ואחרי אשר הרופא יענהו יום יום מענה אחד: ״במהרה. בימינו בקרוב!" – יחדל באחרונה משאול עוד את פיו מתי יבא הזמן הקרוב הזה בהיות נפשו שוקקה לראות בקים דבר הרופא ובעלות ארוכה לנפשו. זה ימים רבים מאז הבטחתיני,. רעיתי, את הדבר הזה… אבל בכל זאת לאבד את אמץ רוחי, הוי, הדבר הזה לא יהיה לעולם! אף אם יסורי נפשי וענוייה יגדלו וירבו עוד יותר לא אתרפה ברוחי, ודאגתי לכבודי תעלה על כלם. גם לך, יקירתי, גם לאחרים זולתך לא לחטאה יחשב הדבר אם תיעפו, תלאו ברב עצותיכם כל עוד לא השגתם את המטרה להשיב לשמי את כבודו הראשון. אולם אנכי בהשתוחח עלי נפשי תחת נטל כל הצרות והפגעים, אשר כהמם באו עלי, ובהרגישי כי בינתי תסתתר ועשתונותי יאבדו מרוב צרה ויגון, אז אזכר אותך, אזכר את ילדינו היקרים, אזכר את החופה אשר שמו על שמי בלי צדק, אז אתאושש, אתעורר בכל מאמצי כחי והנני קורא אל עצמי: אל נא, אל נא תכף ראשך לפני הסערה המתחוללת עליך! אף אם לכך יקרע לגזרים ומוחך יתמזמז בעצמיך חלילה לך מהתמוטט בטרם ראו עיניך את היום אשר בו ישיבו לך ולילדיך את כבודכם!

על כן הנני קורא וגם אקרא לך ולכלכם יחד בכל יום תמיד: אמצו את רוחכם, ועוד יותר מזה, רוח גבורה ורצון עז לבשו לכם!… לא ברעש ולא ברב דברים, כי אם בשובה ונחת תלכי הלאה אל מטרתך, בבינה ובהשכל ובחריצות יתרה תפעלי את פעולותיך! עליך לעשות את כל התחבולות שבעולם אם רק רוח מבינתך יענך כי טובות הן ומהן נשקפת תקוה כמעט, המטרה היא תכלית כל המעשים והיא לא תשתנה!. הנני חפץ, כי ילדינו ירימו ראש בצאתם בדרך החיים, הנני חפץ להריחך ברוח עז וגבורה עדי הגיעך אל המטרה ועד בוא יום גאולתנו ופדות נפשנו, והיום הזה בוא יבא, הנני נשבע לך!

יהי רצון מלפני ה', כי בקרב הימים תוכלי להודיעני דבר נכון וקים. נדבר הזה הנני חפץ מאד למעני ולמענך, לוציה יקירתי, לא אוכל להכביר אליך עוד מלים או לשיח עמך בענינים אחרים זולת אהבתי הרבה והעזה לך, יען כי מוחי מבֻלבל בי מגדל הרעם אשר התפוצץ על ראשי.

פטר בננו הילד היקר מבקש אותי, כי אערך אליו אמרים, הוי, אינני עוצר כח לעשות את הדבר הזה: הן כל הגה ואֹמר אליו יעירני לבכות ולהתיפח, ועלי הלא מוטלה החובה להבליג עלי יגוני ומכאובי למען אוכל לעמוד ולהתקים עד יום גאולתי נשקי נא באהבה רבה אותו ואת יוּהנה הקטנה למעני. הוי ילדי, ילדי הנאהבים והנעימים לי!… ימציאו נא הם לך עז וגבורה!

הנני מנשק אותך בכל עז אהבתי לך.

אלפרעד


 

אגרת שבעים וארבע . ה' אָקטובּר 1896.    🔗

לוציה אהובתי!

ביום אתמול ערכתי לך דברים במכתב, אולם אחרי קראי. את מכתביך אשר קבלתי על ידי הרצים היום שמעתי כמו קול ענות חלושה יוצא מבין טוריהם, כמו קול נהי ובכי תמרורים המתפרץ מלב נענה ומדֻכא, ער אשר כל נפשי רגזה והתפלצה.

הנכם מתענים בגללי ואנכי מתענה ונושא צרות ומכאובים בגללכם ולמענכם.

לא, לא יתכן הדבר הזה, לא יתכן, כי משפחה שלמה – תתמוגג ניסורים קשים כאלה עד לאין קץ ותכלית. התוחלת הממושכה הזאת תוריד את כלנו לבור שחת. אל נא יהי כדבר הזה: הלא בטרם כל אבות לבנים הננו.

פניתי ברברים עלי ספר בדרך ישר אל נשיא המדינה, אנכי אוכל לפעול פעולתי רק בעטי – והדבר הזה מעט הוא לנו – ואותך אוכל לתמוך רק בכל חום לבבי; אולם אַתּ, יקירתי, אַתּ תוכלי באמץ רוחך ובעזוז גבורתך לעשות דברים בפעל.

את האיש החף מפשע המבקש רק צדק ומשפט וכל חפצו הוא רק כי יתאמצו לגלות את הסוד הנורא אשר בגללו חשך עולמו, את האיש הזה לא יכריע ולא יכניע כל דבר בעולם, איש כזה לא ינֻצח.

אם מצב הענין דורש זאת אז התנפלי עם שני ילדינו היקרים לרגלי נשיא המדינה ובקשי מלפניו משפט צדק למענם ולמען אביהם האונד בצדקו! התאַזרי רוח גבורה וחיל, לוציה יקירתי, בפעולותיך למעני, והלא רק עליך, עליך מוטלת החובה הזאת.

עוד הפעם אשנה את דברי לאמר: בדבר הזה לא תועילינה כל תאניות ואניות, כל אנחות וחריקות שִנים, כי אם הרצון העז הוא יועיל הרבה, הרצון העז אשר אין עומד בפניו ואשר לא ישוב מפני כל.

ממרחקים, מארץ נודי אסעדך, רעיה יקרה, אסערך בכל לבבי, בכל כחות נפשי כאיש צרפתי, כעבד נאמן לארצו ולמולדתו וכאב לבנים הדורש כי יסירו חרפה משמו המנֹאץ בלי צדק ובלי משפט.

אישך הנאמן לך מאד

אלפרעד


 

אגרת שבעים וחמש. כ"ד נוּבמבּר 1897.    🔗

לוציה יקירתי! במשך הירחים האחרונים הריצותי לך מכתבים ארוכים, אשר בהם שפכתי מרי שיחי ברנר ימי צרותינו ומכאובינו הנמשכים מאד. הן גם הדבר הזה לא יתכן, כי יסיח אדם דעתו מעצמותו, כי יַעָלה מעל כל יסוריו וענוייו, אשר יתקפוהו לרגעים, גם ממני יבצר הדבר להתאפק לבלי חרד בכל נפשי ולבלי השמיע קול יללה בזכרי ובשימי אל לבי את צרותיך אַתּ ובהעלותי את ילדינו היקרים על זכרוני, אולם מדי נפלי אקום ואתעודד והנני קורא לעזרה למענך, למענם. גם אחרי אשר תם כח גויתי, יבש לחי ומוחי, גם אחרי אשר כל בדי עורי רפו וייעפו, עוד נשמתי חיה בקרבי, עוד רוחי אמיץ הנהו ורצוני עד למצא את משא נפשי – עז הנהו על ידי הזכות הנתונה לכל בן אדם לדרוש אמת ומשפט צדק למענו ולמען כל הנלוים עליו. וחובה קדושה היא לכל ולהכל, כי יחתרו בכל עז וכי יעשו כל התחבולות להגיע אל המטרה הפשוטה הזאת, את האמת והצדק, ולהציל אנשים מעֻנים ומדֻכאים, יושבי חשך וצלמות מצרתם.

אלפרעד


 

אגרת שבעים ושש. כ"ח יאנּואַר 1898.    🔗

רעיתי היקרה והטובה!

לא ארבה אליך דברים. אף אם רב הוא המרחק בינינו בכל זאת ארגיש מאד את צרות נפשך, את מכאוביך ויסוריך הגדולים והנוראים, עד אשר לזכרם יתר לבי וארגז תחתי ובדמעותי ערשי אמסה.

במכתבי האחרונים הודעתיך את אשר עשיתי כבר ואת אשר הוספתי לעשות עור בימים האחרונים. האמת, אשר לה אנחנו מחכים זה ימים רבים מאד, עוד לא יצאה לאור, היא תגָלה ותרָאה לעיני השמש באחד מימי העתיד הלוטה בערפל. המצב הזה נורא הוא גם לך, גם לילדינו וגם לכל בני משפחתנו, ואף כי לי, אישך האֻמלל המושלך והמנודה מכל העולם והחיים.

שלחתי מכתבי בקשה אל נשיא המדינה, אל שר המלחמה

ואל הגינירל בוּאַדעפֿר על דבר בקרת משפטי, את גורל קרבנות בני אדם החפים מפשע וגם את גורל ילדינו האָמללים ועתידותיהם הפקדתי בידי בוּאַדעפֿר, בכליון נפשי ובשארית כחי הנני מחכה לתשובתם. עוד רגע אחד של אשר ונחת הנני חפץ למצא בעולם הזה, אבל כל צדקה אין לי להטיל ספק בדבר נצחון האמת ובדבר הכבוד אשר יושב לך ולילדינו.

אישך מוקיוך ואוהבך מאד

אלפרעד


 

אגרת שבעים ושבע. ד' פברואַר 1898.    🔗

יקירתי!

אל המכתבים הרבים, אשר כבר כתבתי לך, אין לי להוסיף דבר, את כל תכנם יש לספר בדברים אחדים. הגשתי את תלונתי על המשפט החרוץ עלי אל נשיא המדינה ואל שרי הממשלה ורגש צדקתם, הפלתי תחנתי לפניהם על דבר בקרת משפטי, על דבר ילדינו האֻמללים ועל דבר חיינו המרים, כי ישימו קץ לענויינו הקשים והרעים מאד, בקשתי גם את אלה אשר מתחו עלי את הדין הקשה, כי יואילו לפעול פעולתם לטובת הבקרת. נפשי יוצאה בתוחלתי הממושכה לידיעה הטובה אשר תבואני על דבר רודתי וישועתי, ולבי מלא בטחון, כי הידיעה הזאת בוא תבוא באחרונה.

אישך האֻמלל ואכיר התקוה

אלפרעד



  1. מתתיה דרייפוס.  ↩

  2. עיר הגליל במושבות ארץ צרפת אשר באמריקא הדרומית.  ↩