לוגו
שרשי שירתו של שלמה שנהוד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

רבותי, הגורל המַר לנו מאד, שהפסיק את שירת חייו של שלמה שנהוד באמצע וגרם להסתלקותו המהירה, אולם הגורל גם היטיב עם שלמה ועם הספרות, שהשאיר אחריו נחלה שירית גדולה ומקורית, שטוֹבי טעם ודעת עתידים ללמוד אותה, ללון בעומקה ולגלות בה ערכים נעלים וענינים חשובים ולקבוע לה מקום כבוד בספרותנו.

אני מצטער, שלא אוכל למצות את מעלת חשיבותה של שירת שנהוד בעיון נרחב כראוי לה, ואצרך להסתפק לפי שעה בפרקים קטנים עד להזדמנות אחרת.

חייו ויצירתו של שנהוד שרויים במזל עצבות מסוג מיוחד. המלים עֵצב, עצבוּת ועצבוֹן מלאו את עולמו והן גם ממלאות את שירתו. לספרוֹ הראשון קרא בשם “שירי העצב הקורן”, ואף הספר האחרון שהופיע בימים אלה מכוּנה בשם “מסע בנוף העצבוּת”. אולם קריאה מרוכזת וּמַבחינה בשיריו של שנהוד, שחוברו ונתפרסמו במועדים מאוחרים של חייו, תפתיע את הקורא לחוּש בבהירות את גלגולי החווייה הפנימית של המושג עצבוּת ומשמעותו. בספרו הראשון העצב קורן. סבלותיו הפרטיים וסבל דורו, דור מלחמת השיחרור והתקומה, שהיו קשים ומוּכאבים מאד, נתגלמו לו בעצבות קורנת תחיה, התחדשות והוד מלכות, והיא בטלה, כביכול, בתקוות העתיד ובחזון הגדולות והנצורות המאיר את דרכנו. הוא בנה לו “אחוּזת עצב”, וראה בה נחלה, משק ובית מגורים. עד כדי הצהרתו החד־משמעית, כי “מכל המסעות המסע היחיד, מסע אמיתי, הוא המסע לארץ העצב”. וכך שר:

הָעֶצֶב הַזֶּה – לֹא יָגוֹן בּוֹ, לֹאֵבֶל.

מַה שָּׁקוּף וְקוֹרֵן הוּא מְהַלֵךְ בְּדָמֵנּוּ!

הוּא עָטוּר בַּעֲטֶרֶת הַדְּוַי וְהַסֵּבֶל

כְּבָרֶקֶת זוֹהֵר הוּא בְּכֶתֶר יָמֵינוּ.

יש איפוא אושר בעצב הזה. והוא מתקדש בלי הרף. שנהוד הפשיט מן העצב כל תוארי השלילה והלבישוֹ תכלת ותוחלת. ומתוך מלאוּת הלב קרא המשורר:

אֶל הַגִּיל! אֶל הַגִּיל! אֵין תּוּגָה, אֵין אֵבֶל – יֵד רַק גִּיל, יֵשׁ רַק רוֹן!

זהו, בתמציתו העצב הקורן מן השכוֹל, מן הקבר ומן המכאוב!

שירתו הלירית של שנהוד, כפי שניתנה לנו עד הופעת ספריו “שירי חקל תפוחין” ו“שירי תיקון”, כבשו אותנו כשירת־יחיד אינטימית. הוא היה נתון ראשו ורובו בהוֹוה הסוער וּממַצה אותו במיטב הלשון הפיוטית המקורית, שנסתפגה בו בילדותו ובבחרותו בבית הוריו מוריו. שיריו משובבים את נפשנו הן בניבם העברי והן באמנות עיצובם, וכן בסולם הצלילים, בסמלים ובתבניות המגוונות, שנחילה לו בקיאותו בשירה המודרנית.

בדרך זו ביטא בכוח פיוטי רב גם האמונה העממית, שספג בביתו ובספריו, שמאורעות־דמים קודמים תמיד לפעמי גאולה, וגם מלחמת השיחרור היתה מעין מלחמת גוג ומגוג, שצריכה לפי אותה אמונה להכשיר את הקרקע לביאת הגואל. ושום עצבות או שכוֹל אינם יכולים למעט את דמות התוצאה המבורכת הצפויה לנו אחריה.

אולם כל הוֹוה דינוֹ ליהפך לעבר וּלפנוֹת מקום לעתיד. וגם בנפשו של שנהוד ובשירתו נתרחשה תמורה שרשית. תוך התנסוּת אישית קשה בחייו הפרטיים והחברתיים התפתח בו כושר קליטה דק של רשמי המציאות החדשה, וכן התעדן כוח־העיכול של חוויות, והתגוונה התגלמותם בלבושי פיוט חדשים; ושמא גרמו גם השׂערוֹת הלבנות שצמחו בראשו ואף סימני ההסתידוּת, שלפי עדותו נתגלו בו – בעקבות אלה נתחולל בו שינוי־ערכין גמור ובמלכות שירתו. העצב התחיל להציק לו והסבל נעשה לו חולין. לא בבת־אחת בא השינוי, אלא הרהור נתחבר להרהור והולידו תמוּרה. וכך שר:

אֵיךְ נִשָּׂא כְּלָיָה זוֹ בַּעֲלוֹתֵנוּ עִם לֵילוֹת כִּבְדֵי עַצֶבֶת עַל מִשְׁכָּב?

וְחַדְרֵנוּ כֻּלוֹ מִזְבֵּחַ וּמוֹקֵד וּשְׁאוֹל וּשְׂדֵה קְרָב?

עד שלבסוף התהגרו ההרהורים המפוזרים ויצרו שיר שלם בשם “מעכשיו” וזו לשונו:

מֵעַכְשָׁו לֹא אֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּכַנְפֵי הַגַּעְגּוּע,

מֵעַכְשָׁו אֲאַמֵץ לִי מְעוֹפוֹ וִיהִי מָה " " "

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אֲנִי מַסִּיק מַאֲוַיֵּי אֱלֵי גֹבַהּ שָׁמַיִם

וְנִשְׁאַר בִּמְצִיאוּת־עַל־אֲדָמוֹת אַ תָּקוּעַ

נִצְנָף בֵּין הַכֹּסֶף קְצוּץ הַכְּנָפַיִם

לְבֵין מְעוֹפוֹ שֶׁאָבַד בַּבְּלִימָה…

וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי:

בְּשָׁכְלִי כַנְפֵי הַגַּעְגּוּעַ

לֹא אוּכַל לְעוֹלָם בִּמְעוֹפוֹ עוֹד לָנוּע

(מסע בנוף העצבות, עמ' נ"ו)

ולבסוף הוא שואל עצמו בשפה פשוטה ביותר:

אֵיךְ נוֹבִיל אֶת הֶעָבָר הַצָּעִיר אֶל שֵׂיבַת הַהֹוֶה

שֶלֹא יִתְחָרֵשׁ נִגּוּנוֹ בְּאָזְנֵי הַהִסְתַּיְּדוּת.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אֵיךְ נוֹבִיל יְמֵי הַתִּשְׁחֹרֶת הָאֵלֶּה כְּנִחוּם

אֶל שֵׂיבַת הַהֹוֶה הַמִּסְתַּיֵּד

(שם, ע"ד)

והבית האחרון של שיר אחר מכה על ראשנו כבפטישים:

לְפֶתַע –

לֹא כִּנוֹר, לֹא נִגּוּן

שוּם רִגְשָׁה לֹא פָּרְצָה

נָגוֹזָה הַהַבְטָחָה

גַּם מַלְכַּת הַקַּיִץ אֵינָהּ.

(שם, פ"ה)

חסל סדר העצב הקוֹרן. תמה פרשת הזכרונות הרגילים, ילידי בית ב חרד, שהעניק לבנו תורה והווי יהודי נאמן, והלה ספגם בתמימות יפה והם נשתמרו בליבו בפשטותם הרגוּעה בחד משמעותם. ברם, בּאר טהורה וצרה זו פירנסה את שירתו המתוקה, אך נדלתה ברוב הימים. שנהוד הרגיש את עצהו מתרוקן והולך עם דורו כאילו יורד מנכסיו. כחרוזו ב“שירי תיקון”:

הוֹ, אֵיזוֹ רֵיקוּת, דּוֹרִי, אֵיזֶה מִדְבָּר שוֹמֵם עַל רוּחֵנוּ יָרַד…

(שם, עמ' י"ב)

וּמִי יִתֵּן וְיִכְלֶה הַשִּׁדָּפוֹן, הַיֹּבֶש יֵאֳפַס

וּלְשׁוֹן דּוֹרִי בְּלִבְלוּב שוּב תִּתְכַּס.

(שם, י"ג)

או אז נתגלה לו מה שכמה סופרים חשובים בעולם כינו עוד לפני יונג בשם הזכרון הגדול, הגזעי, שבו נבלעו הזכרונות הקטנים שהעסיקו אותו ואת שירתו עד כה. והוא פתח לפניו לרווחה עולמות חדשים וחזיונות גדולים, שלשם הקיצור נקרא להם קבלה, או תורת החן. בעקבותיה נשתנתה הסתכלותו בעולם וזיקתו לחיי אדם ותעודתם. ציורי־בראשית ודמויות קמאיות מילאו את ליבו והעשירו את דמיונו הפורה. גם אבא ואמא ומסורתם הוסיפו ללוותו, והוא זכר את תפקידם כשושביני הנעלם. כמאמרו:

בֵּיתֵנוּ, הַיָה־אֵינֶנּוּ, בֵּיתְךָ שָׁם וּצְפַת,

מְאַחְדָם הָאֲרִ"י בְּפָתוֹרָא שֶׁל שַׁבָּת…

לִי עַתָּה כְּבָר נָהִיר מִי הֱבִיאַנִי אֶל מִי:

אָבִי אֶל הָאֲרִ“י, הָאֲרִ”י אֶל אָבִי….

(“שירים בפתחי עולם” עמ' י"ז)

הוֹ, דְּמוּת אָבִי – דְמוּתוֹ רָזִית־קַבָּלִית שֶׁל אֲרִ"י.

(שם, ט"ו)


ןכך הוּרם הפרגוד ונתגלה לו לשנהוד “עולם אין־סוף מוּל עוֹלם יש־סוף”. והוא נכנס בהתלהבות ובדבקות ובצמאון לפני־ולפנים של תורת־הסוד, שהגות ושירה מזוגות בה, והיה מטייל בשביליה הראשיים והצדדיים כבן־בית בקי ורגיל, ומעורר בנו הפלאה והתפעלות. באופן שאפילו מומחים לקבלה הביעו בעל־פה ובכתב את הערכתם הן בבקיאותו המופלגת של שנהוד בקבלה והן בכשרונו לפרוס את יריעתה הרחבה והצבעונית בשירתו, תוך שימוש מושכל ומתוחכם בלשונה המקורית, לשון של מעלה. עיון מתמיד ומסור בקבלה ואינטואיציה סגולית הכשירו את שנהוד להתקין לו מעין מעבדה רוחנית מופלאה, שבעזרתה בדק, בחן ובחר בחוליות רגש ומחשבה של תורת־החן ושאב מלוא דלייו סמלים, דימוּיים, השאלות, ציורים, שאלות ותמיהות וגם תשובות ופתרונים, והשחילם ברטט קודש ובאחריות גדולה לתוך שירתו. וזו מתנוצצת עכשיו לעינינו כחטיבה יחידה במינה בכל תפארתה. זוהי גדלוּת בתכלית הפשטות, שכן לקבלה לשון משלה מונחים ומושגים משלה וכל אחד מהם מבטא ערכים מקוריים, הטעונים לימוד וחקירה, כגון: יודעי ח“ן, עשר ספירות, ל”ב נתיבות החוכמה, זעיר אנפין, אריך־אנפין, עתיקא קדישא, טהירו, רשימו, חקל תפוחין, עולם התוהו ועולם התיקון, בני היכלא, ועוד ועוד. ושפע גדול מהם משוכנים, כאמור, בשירי שנהוד וּמשתזרים לשיטה שלמה. אינני יכול, כמובן, לגולל כאן את כל האוצר הבלום ונאלץ להסתפק במועט בלבד.

אולם אני מרגיש צורך להזכיר, אם גם בקיצור, סעיף יסודי בקבלה הלוריאנית, ששנהוד היה מלוֹמדיה וחסידיה והיא בלוּעה, וגם גלויה, בשירתו. כוונתי לתורת הצמצום. לפיה, האלוהים הוא אין־סוף ולית אתר דפנוי מיניה. לפיכך, כדי לברוא את העולם היה צריך לצמצם “מעצמו אל עצמו” ולהיסוג אל תוך עמקי עצמותו, וּלפנות מקום לעולם הנברא שהוא חמרי. צמצומו יצר חלל רוחני, חלל קדמון, (המכוּנה בפי המקובלים “טהירו”) ועל ידי כך נתאפשרה מציאותו של משהו שאיננו מעצמותו של האל בהווייתו הטהורה. כוחות הדין והרע, שהיו גנוזים ומפוזרים בתוך אין־סוף עם שרשי כל הכוחות האחרים, נתקבצו בנקודת הצמצום באותו “טהחרו”, ונתערבו בשארית אור אין סוף (הנקרא “רשימו”), שנותרה בחלל שנתפנה. שכן אין אור יכול להסתלק ממקומו בלי להשאיר שום רושם. פעולת־הגומלין וההתנגשות בין יסודות מנוגדים אלה נצטרפה אליה פעולתה של קרן אור־אין־סוף, שחזרה והאירה לתוך הטהירו. אלא שהכלים שנתהוו מתערובת של אורות מסוג נמוך, שוב לא יכלו לקלוט את אור הספירות הנובע מעיני “אדם קדמון”, כדי לשמש כלי־קיבול וכלי־אמן בבריאה, ולא יכלו לסבול את עוצמת השפע של האורות הנאצלים בתוכם – ונשברו. זוהי “שבירת הכלים” – המשבר המכריע בהווייה האלוהית ובבריאה כולה. שבירת הכלים נמשכת והולכת מאז בכל שלבי האצילות והבריאה. כל המציאות שבורה במידת־מה, הכל פגום, נעדר שלמוּת. עולם העשייה במעמדו הנוכחי, אחרי שבירת הכלים, מעורב עם הכוחות הדימוניים של ההרס והרע, “הקליפות”. וזהו ההסבר לאופיו הגשמי הגס המתגלה בעולמנו החומרי. הפרדת עולם העשייה מן הקליפות היא איפוא אחת המטרות המרכזיות של מאמצי התיקון.

והנה תפקיד זה של השלמת תהליך התיקון בשלביו המכריעים נתרחש קצתו בתחום האלוהי ומקצתו בתחום האדם, ביחוד האדם היהודי. כל תולדות ישראל משמשות לאר"י דוגמה וסמל לתהליך של תיקון יסודי זה, וכל מה שמתרחש בעולם מתנהל על פי החוקיות הנסתרת של נסיון התיקון או החמצת־התיקון. בריאת אדם הראשון, שהיה נשמה גדולה וטהורה, נועדה לתקן את שבירת־הכלים שנתחוללה בספירה. אולם חטא אדם הראשון, שאגל מפרי עץ הדעת בגן־העדן, גרם שוב לנפילה, לזיהום ולהשתוללות הסיטרא־אחרא, והוא גוֹרש מכן העדן. כשלון זה חזר גם ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, שצריכים היו להווֹת נקודות־שיא בתהליך התיקון – בא חטא העגל והחמיץ את התהליך הזה ושוב היתה מעין שבירת־כלים, שכן משה שבר את הלוחות שקיבל במעמד הר סיני, והזיהום והקליפות חזרו והשתלטו בחלל הספירה וההווייה כולה. וכל הבריאה עדיין צופה ומצפה לאותו תיקון, שהוטל על האדם כיחיד וככלל. אולם נס זה אינו מתרחש ורק משיח צדקנו עתיד לחוללו, כדי להעלות את ניצוצות השכינה מן הקליפות ולהחזיר הכל לקדמותו הטהורה.

שנהוד, המשורר הקבלי, שבדמו נתמזגו הסמלים הקבליים האלה, עשה את סוגית התיקון כמין נקודה מרכזית, שנתגבשה בו על ידי חינוך ולימוד וחוויות בבית אבא בנעוריו, ולבסוף על ידי ספיגת הקבלה ועיכולה כתלמיד של ר' משה מקורדובירה, האר"י ור' חיים ויטאל ואחרים. וכך ראה את עצמו נתון ב:

מִרְדָּף אַחַר תִּקּוּן הָאָדָם (שֶלּוּלֵא תִּקּוּן זֶה אֵין קִיּוּם לָעוֹלָם).

(“שירי תיקון”, עמ' ל"ט)

הזדהות זו של שירתו עם קדושת התיקון עשתה, כאמור, את התיקון לתעודת חייו ואף לחרוז חוזר בשירתו הקבלית של שנהוד, וספר־שירים אחד נקרא בשם “שירי תיקון”. בלשון מעליא, שנצרפה בכבשן הקבלה הרווייה מתיחות סגולית, מתאר שנהוד התרחשויות נפלאות אלו בשיריו ומעניק לנו חוויות גדולות וייחודיות שלו, שאין דומה להן בשירת זמננו.

*

ואחרון אחרון: שלמה שנהוד כמתרגם. הכל יודעים, ששנהוד הוא אחד המתרגמים החשובים מעברית ליידיש ומיידיש לעברית, אולם אני רוצה כאן להדגיש תרגום ליידיש שעשה עלי רושם עצום, הלא הוא תרגום הקבלה ליידיש. תרגום זה ממש מפליא. יש בו לא רק ידיעה עמוקה ביידיש, אלא נתגלה כוחו המחדש של שנהוד בקבלה. שלא כתלמוד, שתרגמו בשעת לימוד ליידיש ויש כמעט מלה מקבילה ביידיש לכל מלה עברית או ארמית, הרי לימוד הקבלה לא היה מלווה מעולם בתרגום יידי. תרגומו של שנהוד ליידיש הוא בחינת יצירה מפני שיידיש היתה זרה למקובלים, גם לאלה שדיברו יידיש בבית. שנהוד ירד איפוא לעומק הבאר של יידיש ומצא והמציא תרגומים וחידש חידושים נפלאים בהם. ספר “חקל תפוחים” שתורגם על ידו כבש אותי מאוד כשקראתי אותו גם ביידיש. אני סבור, שבתחום זה סלל שנהוד מסילה בספרות יידיש גם לבאים אחריו. וחבל שרק מעטים עמדו על הישגו הייחודי של שנהוד בתחום זה.

ולבסוף ברצוני להביע את תודתי לועדת הפרסים, למרצים ולכל מי שהיה לו חלק בהכנת חלוקה זו, שראו צורך להעניק לי ולרובינשטיין פרס זה. בספרי “חילופי מכתבים” הזכרתי את רובינשטיין לטובה כמתרגמו של עגנון, ששיבח תרגומו מאד. ותודה מיוחדת לגברת טרי, שהשקיעה הרבה כוח ואהבה כדי לבצע חלוקה ראשונה זו של פרס ע“ש בעלה ז”ל, העתידה להיות חלוקה שנתית קבועה.

1985




  1. הדברים הושמעו בחלוקה הראשונה של פרס על שם שלמה שנהוד ביום כ' בכסלו תשמ“ו 3.12.85 בבית־הסופר ע”ש שאול טשרניחובסקי בתל־אביב.  ↩