לוגו
תולדות ישראל - ה. ישראל בארצות המערב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

ה. ישראל בארצות המערב    🔗


א. בארצות ספרד, צרפת ואשכנז.    🔗

1. תחלת רום קרן היהדות בספרד וסוף רום קרנה בקירואן.

ר' שמואל הנגיד. מתכנתו לרב האי. בית אביו. גדלו בתורה ובחקר הלשון העברית והערבית. ספריו בהלכה ובתורת המוסר. נעשה סופר ליועץ המלך ואח"כ למלך גרנַדא. חסדיו לישראל במלכות גרנַדה וסביבותיה. חסדיו ומתנותיו לחכמים ותלמידים. כותב ספרי משנה ותלמוד ונותנם מתנה לתלמידים ועומד בראש ישיבה. חבוש מלך גרנדא מת וגדולת שמואל בעיני בנו באדיס המלך. נצחונות שמואל במלחמותיו במלך אלמריא. יונה בן גנאח וספריו בתורת הדקדוק ומחלוקת ר"ש הנגיד עמו. רבנו נסים ורבנו חננאל גדולי קירואן האחרונים. ספרי ר"נ ושיטתו בחקר רוח התורה והאומה. בבלי וירושלמי לאחדים בידו וביד רבנו חננאל. ספרי ר"ח, אמונתו הצרופה ותלונתו על כזבי הקראים. דעותיו ודרכי למודו במקרא ובתלמוד. רב חפץ בן מצליח, תורתו, ספריו ושיטת חקירתו. ר' שלמה בן גבירול מתיַתֵּם בילדותו. עָצבו וקשי רוחו. חסדי השר יקותיאל אליו. מות מָגנו זה וקינתו עליו. שירת "ענק" וס' תקון הנפש לש"ב גבירול. אנשי סרגוסא עירו מגרשים אותו ברשעתם. נדודיו ובואו לגרנדא. שבתו שם לפני רבנו נסים הנקדש בעיניו. חסדי ר"ש הנגיד אליו. קינותיו על שבר בת עמו בגלותה. נטיתו אל שיטת האפלטוניות המחודשת. ספרו הערבי מקור חיים ושירתו כתר מלכות. החסיד הנעלה רבנו בחיי הספרדי ושיטתו בספר חובת הלבבות. ר' יוסף הלוי יורש גדולת אביו בחצר המלכות. רוב חכמתו ונדבת לבו. מגמות מבקשי נפשו ומותו ביד אויביו. אבדן קהלת גרנדא. מות רש"ב גבירול והשמועה על דבר מותו.

4773 – 4830    🔗


ככל אשר היה רב האי גאון המאסף הנוסע לאחרונה לכל גדולי ישראל אשר קמו לראשים לעמם בארצות הקדם מיום היותם, ככה היה רבי שמואל הנגיד, אשר יחשב על תלמידי הגאון האחרון ההוא1, אחד מראשי החלוצים הראשונים אשר עברו לפני חבל חכמי ישראל אשר קמו לדורותם בארצות המערב עד היום. כאשר היה רב סעדיה בימי נעוריו איש צנוע, אשר עיניו היו רק אל תלמודו ואל חקרי לשון עמו בסתר אהלו, ועל לבו לא עלה כי יבא יום כי יהיה לאחד מראשי אנשי השם, כן היה גם רבי שמואל בן יוסף הלוי איש דָבֵק אל מקום מולדתו, אל נפשות בית אביו ואל רעיו מנעוריו ולא הלך בגדולות. דומה הדבר כי משפחתו היתה נכבדה בישראל. יוסף אביו היה יושבי עיר מארידא,2 ויצא משם, וישב בקורדובא, וילד שם את שמואל3. ויגדל הנער ויעמוד לפני רבנו חנוך4. ויקח מפיו תורה וַיֵחָשֵב לאחד מגדולי תלמידיו5. ואת תורת לשון אבותינו לכל עמקי תעלומותיה לקח מפי רבי יהודה חַיוּג. ומלבד למודי ישראל אלה שם את לבו אל ספרות ערב העשירה והרחבה, ויהי לאחד מבחירי סופריה ומליציה6. כל המדעים האלה, אשר נבלעו בדמו בעודנו נער, יצאו מפורשים מפיו ומפי עטו אחרי כן בהיותו לאיש ובבואו בימים ויהיו למקור תורה, מוסר ותורת הלשון לבני עמו. למען הָאֵר את עיני התלמידים למצוא את הסדר הנכון בתלמוד ולהתבונן אל בִּנְיָנוֹ, כתב את ספר “מבוא התלמוד”7, וגם ספר פסקי הלכות כתב, אשר קרא לו “הלכתא גבירתא”8. מלבד הספרים האלה שפך את רוחו לפני ה' בספר אשר קרא לו “בן תהלים”, אשר ערך את חרוזיו ואת נגינותיו על פי מלאכת הנגון, אשר לא עשה עוד כמוהו איש לפניו9. ואת רוח חכמתו, ואת פרי דעתו את רוח בני האדם הערה אל שתי מחברותיו, הלא הן “בן משלי ובן קהלת”, אשר שמה נקבצו על יד פרי רוחו גם אִמרות חכמי ישראל גם משלי פלספי יָוָן וחכמי ערב10, ועל תורת הלשון כתב עשרים ושנים ספרים או מאמרים11, אשר מכלם לא נזכר בלתי אם שם “ספר הָעֹשֶר”, אשר מלא אחד החכמים אנשי השם את פיו תהלתו12. לעומת זה עוד רב בידנו מספר השירים אשר שָר הלוי הזה. הן אמנם כי יש אשר מליצתם סתומה לפעמים13, אך ענינם מלא טעם ודעת ורגשת חיי רוח14. גם בגורל פרי מעשיו נדמה רבי שמואל הלוי לרב סעדיה, כי ככל אשר היו ימי נעורי הגאון בעודו על יד בית אביו בעיר מולדתו ימי בִּכּוּרי מעשיו אשר נשאו פרי אחרי עזבו את ארצו, ככה היו גם לרבי שמואל ימיו הראשונים בִנְוֵה עלומיו ימי הריון לכל תולדות רוחו ואשר נולדו לו בכל ימי חייו בארצות אשר באו שמה.

אך לא ארכו לשמואל ימי שבתו בבית אביו השאנן, כי בשנת העשרים לימי חייו (4773 – 1013) פשטו הברברים השוכנים מעֵבר לים על קורדובא, ויהפכו את כסא ממלכתה. ויברחו משם רבים מנכבדי ישראל, ורבי שמואל הלך וישב בעיר מַלַגָא15 אשר בממלכת גְרַנַדָא. ובממלכה ההיא היו לבני משפחת בן עזרא המיוחסה בישראל שרים פקידים16, גם יוסף בן מגאש17 ויצחק בן ליאון ונחמיה אשכפה נחשבו על גדולי ממלכת גרנדא אשר יד ושם להם בהליכות הממשלה18. אך נראים הדברים כי רבו המקומות אשר נִסָה שמואל לנטוע שם אהלו עד בואו שמה. וַתֵּמַר נפשו על נדודיו אשר נדד ממקום למקום, כי לא מצא מנוח כאשר אִוְתָה נפשו19. ויהי בעיניו כאיש אשר נגזר עליו להיות “נָע כמו קַיִן ובורח כיוֹנָה”20. וַיִנָהֶה אל עיר מולדתו, אף כי מצא שם את מִחְיָתו במצוק21. ויזכור בגעגועי דְאָבוֹן את שני חברי נעוריו אשר היו לו שם, אשר יַחְדָו הטיבו את לבם ביין בַגָן לעת האביב, אשר הָמָה לבו אל אחריתם המרה22. ובכן אהב רבי שמואל את המנוחה השאננה בירכתי ביתו ובמסִבַּת רעיו, ולא הלך בגדולות ולא היה מְחַזֵר אחרי הגדולה.

אולם הגדולה היתה מחזרת אחריו, ותקחהו מאחרי התֵּבה אשר בחנותו, ותושיבהו עם רוזנים, ותעמידהו אחרי כן בראש ממלכה אדירה. הנה גם במַלַגה היה לחם ביתו צר מאד, כאשר היה בקורדובא, וימצא את מִחְיָתו הדַלָה בחנות קטנה אשר היתה קרובה אל היכל בן־אֶלְעָרִיף סופר המלך. ושפחה היתה בהיכל ההוא אשר תָּבֹא פעם בפעם אל רבי שמואל לבקש אותו לכתוב לה את מכתביה לאדוניה היושב בִגְרַנַדָה עיר הממלכה. וישתומם בן־אלעריף על יפי מליצת המכתבים, וישאל את שפחתו לשם הכותב. ותגד לו כי איש יהודי הוא מפליטי קורדובא. וימהר השר וישלח ויקרָאֵהו אליו, וַיֵט את לבו לעזוב את חנותו וללכת עמו ולהיות לו לסופר וליועץ, וילך עמו שמואל. ולא עשה בן־אלעריף למן היום ההוא דבר קטן או גדול בדבר הממלכה מבלתי שאול את פיו. וַיִצְלח אלעריף ויעש חיל בכל מעשיו, וַיִכָּבֵד מאד בעיני אדוניו חבוש מלך גרנַדא. ויהי היום וַיָחַל אלעריף, ותגדל מבוכת המלך כי ראה כי יועצו, אשר לרגלו באה הברכה אל ממלכתו, נוטה לָמות. וַיְגַל השר החולה את אזן המלך כי כל העצות הטובות, אשר היה יועץ לו לא מלבו יצאו, כי אם פרי חכמת שמואל איש סודו העברי היו, וידבר על לב אדוניו לקחתו אליו ולשום אותו תחתיו ליועץ ולמשנה, ויעש כן חבוש מלך גרנדה, וַיָבֵא את שמואל ואת ביתו, ויושיבה, עמו בהיכלו, וישם אותו למשנה המלך וּלְכַתִּיב23 (4787 – 1027)24, וימצא שמואל חן בעיני מלכו, כי הצליח מאד מאד במועצותיו25, אף ידע לקנות את לבו בשיריו, וַיָשַר שיר לכבודו בשבע לשונות26.

וַיַשְׂכֵּל שמואל וַיַצְלַח מאד וַיָרֶם את קרן ממלכת בית אדוניו, אשר כִּלְכֵּל אותה במועצות ודעת, וימצא חן גם בעיני המלך גם בעיני העם, כי רבה ענְוָתו מאד, ויתהלך עם כל איש כקטן כגדול בנחת, בעין טובה ובאֹרך רוח. וכגדול ענוָתו גָבַר חסדו לכל נפש. וַיָשַׁר עליו באמת ובתמים בן כלפון המשורר:

לְבַב כָּל שָׂר וְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי שָׁוְא, וְנַפְשְׁךָ אַחֲרֵי חֶסֶד דְּבֵקָה27.

ואת מיטב חסדו מָשַׁך לבני ישראל. ותקטן בעיניו להשביע מטובו את אֶחיו אנשי עירו ואנשי ארץ מושבו ויעש “טובות גדולות לישראל בספרד ובארץ המערב ואפריקי ובארץ מצרים ובאִי סִקִילא ועד ישיבת בבל ועד עיר הקדש”28. ויתמוך ביד נדיבה ורחבה מאד את כל חכם ואת כל תלמיד, אשר יִחֵד את לבו אל תלמוד התורה בכל הארצות ההן29. אין זאת כי אם נתן אל לבו לבנות בית לתורה בארצות המערב, אחרי אשר מטה בארצות הקדם. וגם לתלמידים אשר מצאו את לחמם, אך קָצוֹר קצרה ידם לקנות ספרים, אשר בימים ההם היו דמיהם יקרים מאד, קנה הוא ספרי מקרא משנה ותלמוד לרוב מאד, ויתן אותם להם מתנת חנם. אף הושיב לפניו סופרים אשר היו כותבים כל ימיהם משנה ותלמוד, למען הפץ אותם בקרב התלמידים; ולבתי הכנסת אשר בירושלם היה הוא הנותן שמן למאור30. ולא רק בכספו לבד הביע את אהבתו הגדולה לתורת ה', כי אם גם בהיותו ראש שרי הממלכה ושר צבא מלחמה31 מצא לו עוד דֵי שְהות לקבוע לו עתים להורות לקהל תלמידים את התלמוד כאחד ראשי הישיבות בכל דור ודור32. וקרוב הוא, כי בתלמידיו אשר העמיד, הגדיל והֶאְדיר תורה בספרד בדור הבא, ככל אשר שִׁחֵר אותה בדור בנדבת ידו ובספרים אשר העניק לתלמידים חנם. כי תלמידים אשר לקחו תורה מפיו “הם היו רבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”33. ועל כן יֵאָמֵר כי רבי שמואל בְכֹח מעשיו “חִזֵק כח התלמוד בארץ ספרד”34. אף הוציא כסף רב מאד לכונן בביתו אוצר ספרים רבים ויקרים ולכרוך אותם בפאֵר רב35.

ומלבד אשר תמך את חכמי ארץ מושבו וחכמי הארצות אשר מסביב כִּבֵּד והעריץ את אדירי התורה אשר מרחוק, ויהי המעט ממנו כי לְשֵׁמַע מות רב האי נשא עליו מִשְׁנֵה מלך גְרַנַדָא זה קינה רבת נֶהִי36, כי כלתה נפשו לדעת מפי העומדים לפני רב האי, את כל הליכות הגאון ההוא. וַיֵעָתֶר לו רבי מצליח בן אלבצק דַיָן בסיציליא, אשר ירד בימי נעוריו בבלה, ויהי אחד מתלמידי רב האי, ויכתוב לרבי שמואל את כל פרשת גדולת רבו הנאדר37.

גם את השירה העברית תמך מאד, בהעניקו ביד רחבה את משורריה ואת חכמי תורת הלשון כיד המלך38. עד כי השירה אשר בימי השר בן־שפרוט, התומך אותה גם הוא, היתה עוד בוסר, הבשילה את פִּרְיָה בימי השר נגדילא. וַיֵאָמֵר על משוררי ישראל בספרד: “בימי חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי רבי שמואל הנגיד נתנו קול”39.

בשנה העשירית לשבת שמואל על כַּנוֹ מת המלך חבוש (4897 – 1039). ובמותו התרגשה מהומה בבית המלך. יד שמואל היתה עם באדיס הבכור בן המלך להמליכו, ויד מרבית השרים וגם נכבדי ישראל היו עם בלקין הקטן להושיבו על כסא אביו. פתאום נהְיְתָה רוח אחרת עם בלקין, וישק את יד אחיו וימליכהו, ויהי באדיס למלך לגרנדא. ולא ארכו הימים וימת בלקין והממלכה נכונה ביד באדיס, ושמואל אשר עמד לפני אביו, עמד גם לפניו40. ויגדל כבודו מאד גם בעיני באדיס, ככל אשר גדל כבודו בעיני חבוש אביו, עד כי לא נעשתה קטנה או גדולה בדברי הממלכה בלתי אם בידו. הוא היה הפותח והחותם, האומר והגומר, עד כי המלך היה המולך היושב על הכסא, והמושל בארץ המוציא והמביא היה שמואל41.

האהבה הזאת, אשר אהבו אותו מלכי גרנדא, הצמיחה לו פרי איבה וקנאה. כי הקימה לו לאויבים את זָהִיר הערבי, מלך אַלְמֶרְיָה ואת עַבָּס משנהו, אשר צרה עינם בממלכת גרנדה ההולכת מחיל אל חיל בְכַלְכְּלָהּ את מעשיה על פי יועצה הנאמן והנבון. וישלח זהיר את משנהו, אל חבוש מלך גרנדה בעודו חי, להִתַּמֵם עמו ולהשיא לו עצת אוהב לשלח את היהודי הזה, את שמואל, מעל פניו, ולא שת חבוש לב אליו ואל דבריו. ולא ארכו הימים וימת חבוש, ובאדיס בנו מלך תחתיו42. וַיָעַז מלך אלמריה את פניו, וַיָעַר למוסר את אזן המלך באדיס כי חטא גדול הוא חוטא בהחיותו את שמואל היהודי הכופר. וירע הדבר בעיני מלך גרנדא, ויכתוב אל זהיר כי אוסר הוא את נפשו בשבועה לבלתי שמוע לקול שונאי שמואל משנהו, וימלא זהיר מלך אלמריה חֵמָה, ויאסוף את מחנהו ערבים ונוצרים43, ויצא לקראת באדיס גרנדא למלחמה44. ויתיצב שמואל בראש צִבאות אדֹניו מלך גרנדא (4798 – 1038) ויעש נפלאות במלחמה. ותהי יד חיל גרנדא על התחתונה עד תֹּם חֹדש אב, וביום הראשון לחדש אלול אחרי הצהרים היתה לו תשועה גדולה45. ויהי שמואל אומר: “לפני בא שנת תשע ותשעים תשועה שֻלְּחָה אֵלַי ואורה”46. ויהי ה' עִמו, ותעל ידו על אויביו, וינגפו במלחמה ומשנאיו כמעט נפלו כלם בחרב. אך קרוב הוא כי נמשכו ימי המלחמה עד אחרי תֹם השנה47. ויחשוב שמואל את התשועה, אשר נתן לו ה' לתשועת ישראל, יען כי זממו אויביו להשחית גם אותו גם את עמו48. ועל כן קרא למושל אַלְמֶרְיָה אגג49 ולעמו עמלק50. וגם כשתי שנים אחרי כן (4802 – 1040) פשטו הערבים והפרנקים למלחמה על עיר לורקא. וַיֵחָלֵץ לקראתם שמואל בראש הצבא למלחמה וַיִחַן באחד המקומות, ויכתוב משם צַוָאָה לבנו, ויקם וַיַסַע את מחנהו. ויהי באשמורת הבקר, כשמוע האויב את שֵמַע בואו, וַיִבָּהֲלו מאד וינוסו על נפשם, ורוח רעה שֻלְחָה ביניהם, ותהי חרב איש ברעהו, ושמואל שב לשלום אל ביתו51. גם איש גבור סְלָוִי פשט בראש גדודיו על מַלַגא, וַיֵהָרֵג שם וגדודיו נפוצו52. אך בכל הגבורות אשר עשה שמואל במלחמותיו, כשל כחו ושערות ראשו הלבינו ביום אחד53.

אחרי המהומות האלה הוסיף שמואל לשבת לבטח לפני מלכו, ויהי לרוח עצה וגבורה לאדניו ולמעוז ומחיה לאחיו בני עמו כבראשונה.

עם הגולה אשר גלה רבי שמואל בן נגדילה מקורטובא, גלה עוד אחד מאנשי השם54 מן העיר ההיא, הלא הוא רבי יונה בן גָנַח55. וככל אשר התענה שמואל עד בואו עירה מלגא הדרומית, ככה התלבט יונה עד בואו אל סרגוסא הצפונית56. בקורדובא עיר מולדתו קבל בן גנח תורה מפי חכמי העיר ההיא בהלכות התלמוד, אף למד שם את תורת הרפואה להחיות את נפשו, גם נִסה לערוך שירים בשפת עמו ככל משכילי הדור ההוא. אך בכל שלש אלה לא הרבה לעשות חיל. בפה מלא העיד על נפשו כי לא השיגה ידו לעשות גדולות בתלמוד57. ותורת הרפואה, אשר כתב על אודותיה ספרים אחדים, היתה לו רק למשען לחם; וגם במלאכת השיר ראה עד מהרה, כי נפשו לא נוצרה לה וימשוך את ידו ממנה. וישם את כל לבו רק אל המקצוע האחד, אשר רק בו דבקה נפשו מעודו, הלא הוא תורת חֻקי הלשון העברית. את התורה הזאת לקח בנעוריו מספרי יהודה בן־חיוג58 ומפי יצחק בן גיקטיליא, אשר היה גם הוא תלמיד למנחם כבן חיוג רעהו59, ומפי יצחק בן שאול המשורר, אשר שפתו היתה בידו כחומר ביד היוצר60. וישקוד על חקר הלשון יומם ולילה61, ותהי היא לבדה כל שיחו והגיונו, כל חלקו וחשקו62, עד כי האמין כי רוח ה' אל אמת תוֹרֵהוּ להכיר את הנכונה ואת הישרה בשפת האלהים63. בדעתו הרחבה ובעיני החדה הכיר שני דברים, אשר לא העמיקו להכיר רבותיו ורבי רבותיו המדקדקים הספרדים ההולכים לפניו: האחת, כי רב גבול אוצר הלשון העברית מן הגבול אשר גבלו לו הם, כי ככל אשר שפת המקרא עברית טהורה היא, ככה טהורה וברורה גם שפת המשנה64 והבריתא וכל המאמרים אשר אינם ארמית, אשר בפי אמוראי התלמוד הבבלי והירושלמי והמדרשות. ובכן הגדיל לעשות לנו מאד מאד, בהרחיבו בדבר הזה גבול שפתנו כגבול אחת הלשונות הגדולות והרחבות אשר לא יחסר כל בהן; והשנית, כי מלבד ספרי הדקדוק אשר נכתבו מימי מנחם והלאה יש לנו מקור עתיק ואיתן לתורת לשוננו גם מימים קדמונים, הלא הוא המסורה65. ואין ספק כי המקור הטהור הזה, הנקי מכל סיגי נֵכָר, העמיד את טעם בן גנח לבלתי תעות גם הוא הרבה בחקירותיו מעצם טבע לשוננו.

את פרי חקרי לבו הביע בשבעה ספרים66, אשר הנבחר מהם הוא ספר השרשים67 ואליו נלוה ספר הרקמה68, המדבר על כל חֻקי הלשון69 מקציהם ועד קציהם.

ואנשי העיר סרגוסא, אשר בחר בה בן גנח לעיר מושבו, היו נופלים הרבה מאד בחכמה ובמדע מאנשי ערי דרום ספרד, הלא הן קורדובא וגרנדא ובנותיהן. ובדעתם כי גם הקראים מטפלים בתורת הלשון היתה בעיניהם כדבר האסור. על כן היה לרבי יונה להוכיח לאנשי עירו, כי המעט מתורת שפת הקדש כי רב סעדיה ובן חפני והגאונים האחרים הרבו לעסוק בה, כי אם גם רבותינו חכמי התלמוד העמיקו לחקור בה70. אך גם ממקום אחר, אשר לא יעלה על לב איש, קם עליו איש ריב. בן־גנח היה איש אשר עצם הענין לבדו היה לו לעִקר. על כן בכל היות כבוד רבי יהודה בן חיוג גדול בעיניו, חלק עליו בלי משא פנים. הדבר הזה היה למורת רוח לתלמיד הגדול אשר העמיד חיוג, הלא הוא רבי שמואל הנגיד, אשר מורא רבותיו היה עליו כמורא שמים, ויתגלע ריב בין שני החכמים האלה וילחמו מלחמת סופרים גם בספרים אשר בקר איש את רעהו בקורת עזה גם בפתגמים שנונים71. אך בכל זאת לא נגרע משני החכמים דבר, כי זכה עוד רב יונה בן גנח לראות את ספריו מתבקשים ונקראים במרחקים72.

וככל אשר היו האחרונים לכל גדולי בבל מדור דור שני חכמים אנשי מופת, הלא הם רב שרירא ורב האי אשר רַבּוּ וַיִגְדְּלוּ מעשיהם ממעשי כל ההולכים לפניהם, ככה היו גם המאספים לכל חבל חכמי קירואן, אשר היו לשֵׁם כמאתים שנה, שני חכמים אנשי מופת אשר כל חכמי מקומם נשכחו כמעט מפניהם.

אחרי מות רב חושיאל נָסַבָּה רַבָּנוּתוֹ אל שני תלמידיו, אל בנו רבנו חננאל ואל רבנו נסים73 מעיר קלעה חמד74 – בן רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיהו לבית אבן שאהין75 – אשר היה גם הוא תלמיד מובהק לרבנו חושיאל. אולם תחת אשר עמד רבנו חננאל רק לפני אביו בלבד, ירד רבנו נסים אחרי כן לבבל, ויקח תורה מפי רב האי ויהי אהוב ונחמד לפניו יען כי היה “חכם גדול, חסיד ועָנָו מאד וּשְפַל ברך”76. אף תמך הגאון ביד נדיבה את יד רב נסים המָטָה77. וגם בשובו אל קירואן לא חדלו האגרות ההולכות ובאות בין רב נסים ובין רב האי78, ויהי רב נסים למקור תורת רב האי לרב שמואל הנגיד79; ורבי שמואל היה למעוז ולמשען כל ימי חייו לרב הזה, אשר לא חלק לו ה' בעֹשר80. אולם אף כי דל היה חלקו במשמני הארץ, גדול היה כבודו בעיני הנגיד משנה המלך, עד כי השיא את בת רב נסים לאשה ליוסף בנו בחירו81, אשר היה אחרי כן למשנה תחת אביו.

מלבד אשר הרביץ רב נסים תורה על יד רבנו חננאל בישיבת קירואן בדורו, הנחיל את דברי תורתו גם לדורות בספריו אשר כתב, הלא הם ספר הַמַפְתֵּחַ82, אשר יפתור בו את המאמרים הסתומים בתלמוד בבלי מתוך מאמרים אחרים המפורשים הדומים אליהם או מתוך דברי הירושלמי. גם כתב ספר אשר נותרו ממנו לפלטה שלשה פרקים המדברים על דעת אלהים ורוח התורה83. גם סדר ספר המצות, וגם שם נשא את דֵעוֹ על החכמה והמוסר84. כי נטה לב הרב הגדול הזה אל החקר ואל המדע וספרי חכמי יון וערב היו שגורים על פיו85. וקרוב הוא, כי שם את לבו למלא את מחסורי ספרות ישראל גם במיני ספרי שעשועים, למען אשר לא תשעינה עיני קהל הקוראים אל ספרות הנכר. וכאשר הֻגד לו, מפי חֲתָנו המתאבל על נפש מת, כי יש בספרות הנוצרים ספרי נחומים לאיש אשר קרהו אסון, מִהֵר לאסוף את כל ספורי התלאות אשר מצאו את גדולי ישראל, הנמצאים בתלמוד ואשר נהפכו עליהם מיגון לשמחה, בספר קטן כתוב בכתב ערב, אשר קראו לו מתרגמיו העברים בשם “ספורי מעשיות” או “חבור יפה מהישועה”, למען ימצא לב כל איש ישראל תנחומים מבית לגבול תורתו, מבלי היות לו חפץ לנוע אל באר נכריה לשתות ממנה מים זרים86.

עין הרב הגדול הזה היתה חדה ופקוחה להבדיל בין רוח דעת האלהים, אשר נחה על עם ישראל, נביאיו חכמיו וסופריו, ובין רוח הדעת הזאת אשר נחה על בחירי חכמי יון וחבריהם. כי תחת אשר לחכמי העמים פרי חקר היא, כענין כל מדע הנקנה בדרך משא ומתן אל השכל ומובא לו מן החוץ, נעשתה דעת האלהים לאט לאט מוטבעת בלב עם ישראל, יצוקה ברוחו ונבלעת בדמו, למן היום אשר נִתנה לו התורה87. על כן לא תנוע בו הדעת הזאת הנה והנה כדבר המֻטל בספק, כי וַדַי ברור ומֻכרע הוא לנביאי העם הזה וגדוליו88. ובגלל זה נחשבו בני ישראל לעדים נאמנים לדעת ה‘89, המודיעים את כבודו ואת גדלו, את פעלו ואת הדרו, גלוי לכל העמים. ועל כן יפקוד ה’ רק את חטאת עמו, בשכחו את שם ה' ללכת בשרירות לבו, יען כי העם הזה הוא היודע הוא העד, על כן גדול עונו מעון כל העמים בדבר הזה90.

דעת רב נסים זאת, כי נבדל עם ישראל מיתר גויי הארץ בטבע דעתו את האלהים, היתה בדור הבא אחריו לאבן פנה, לשיטה שלמה ביד אחד גדולי חוקרי רוח עם ישראל ורוח תורתו91.

מלבד ספר המפתח לא נותרו בידנו כיום ספרי רבנו נסים. כי זה גורל מרבית ספרי גדולינו הכתובים מעִקרם ערבית, או בלשון נכריה אחרת, כי רק המעט מהם זוכים לתרגום עברי ולתפוצה הגונה בתפוצות ישראל, אשר הלשון האחת, אשר כל לומדי תורתנו העתיקה מכירים אותה, היא רק שפת תורתם העבריה. על כן היתה שארית לספרי רבנו חננאל רעהו, כי יתרון היה לספריו, כי כתובים היו עברית לעברים.

ולרבנו חננאל יצא שם גדול בישראל, כי לא ארכו השנים ויעברו ספריו גם לצרפת ולאשכנז עד כי היו לעינים לכל גדולי ישראל אשר קמו גם בארצות ההן92. מרבית ספריו הם באורים לתלמוד93. גם תשובות רבות יצאו ממנו לשואליו מקרוב ומרחוק. ויען כי גם הוא גם אביו מילידי איטליא ומחניכי חכמיה היו, אשר שם קָדַם כמעט תלמוד ירושלמי לפוץ לפני תלמוד בבלי, היו בידו שני התלמודים לאחדים, ככל אשר היו גם ביד חברו רב נסים, אשר היה גם הוא תלמיד לרבנו חושיאל. ואולי על היות שני מקורי התורה האלה ושתי השיטות, שיטת גאוני בבל אשר מָשלה מִמְשָל רב בקירואן עירו ושיטת חכמי איטליא, למזג אחד בידו, יצאה לפעמים ממנו הוראה שונה משל חבריו94. גם לחמשת חָמשי תורה כתב רבנו חננאל ספר פתרונים, אשר מתוכו תרָאֶינה דעותיו ודרכי רוחו. בהיות רוח רב האי נאצלת גם עליו, בקבלו גם הוא ממנו תורה95, שקד כמוהו גם הוא להרחיק כל דמיון דמות מראה עין מפתרוני מליצת הכתובים ומליצת רבותינו96 ולהכחיש בכל עוז את כח הכשפים97. ועל פי אמונתו הצרופה הזאת פתר את האגדה בהשכל ודעת, וישם את כל לבו ללמד דעת את קהל ישראל “להבין ולידע שאין בכל התלמוד דברים מודיעים שיש בישראל נותן דמות לבוראנו”. וקצף גדול קצף על סופרי הקראים הנרגנים “חלוקי לב, רשעי ארץ, המינים המחפאים דברים אשר לא כן” על תורת רבותינו.

אך לעומת זה לא נטה לבו מן הרמזים98 ומן הנפלאות99. וחוט משוך על כל פתרוניו לתורה, הוא חפצו לבלתי תֵת לכל אבק שמץ דֹפי לנוח על מעשי הקדמונים100. וישכל למצוא גם בעצם דברי התורה הכתובה את טבע התורה המסורה101, ולמצוא גם בדבריה הנאמרים לתֻמם, מקור עמוק ונאמן למִצוֹת המסורות לנו בפי רבותינו102. ומה נפלא הדבר כי גם לזכרונות דברי הימים לגוים מר למצוא רמזים בתורה103 ולהוכיח מתוכם על תשועת ישראל, כי נכונה היא לבוא בעתה כשחר נכון מוצאו104.

ועל דבר המשנה הוציא את משפטו, כי כל דבריה מן הקצה אל הקצה דברי אלהים המה, הלכה למשה מסיני105. אך בדבר אחד נטה מדעת מרבית החכמים, בהחליטו כי קִדוש החדש אינו אלא על פי החשבון, ולא על פי ראִיַת הלבנה"106. וקרוב הדבר כי אמר בלבו כי טוב לו לעמוד על דעתו בדבר הזה למען הַסִיעַ את הקרקע מתחת רגלי הקראים אשר החשבון על פי הראיה הוא כל איתן מעמדם.

ורבנו חננאל ורבנו נסים ורבי שמואל הנגיד היו החוט המשולש בדור ההוא “הראשון ברבנות”107 לאמר. הדור הראשון אחרי האסף מרכז המתיבות בבבל. ויהיו שלשה אלה גדולי הדור108 אשר נקרא על שמם109. ואף כי היה גורל שלשתם שונה: רבנו נסים איש מחסור כל ימיו, רבנו חננאל איש עשיר אשר הונו עלה לעשרת אלפים דנרי זהב110 ורבי שמואל משנה למלך גרנדא, בכל זאת היו כלם חברים אהובים111. אך באחת הצליח רבי שמואל משני חבריו, כי תחת אשר לרגליו “חזר כח התלמוד בארץ ספרד”112 ארץ מושבו, היו שני גדולי ישראל החכמים האחרונים בארץ אפריקא113, ככל אשר היה רב האי הגאון האחרון בבבל, ומלבד תלמידם האחד, אשר נותר עוד בארצם ויצא אחרי כן לספרד ויהי שם לאור גדול, לא נמצא עוד תופשי תורה כי אם מעט מזער, הלא הם מר שלמה הדַיָן בן פורמש במדינת קלעה חמאד, ובנו זוגמאר במדינת אלמהריה, אך לשניהם לא יצא שֵם114.

ובארץ פרס הקרובה לבבל נותר עוד שריד לתורת ישראל, הלא הוא רב חפץ אלוף בן מצליח115 האשורי116 מעיר מוצל117. אף כי מנע ה' ממנו את אור עיניו כי איש עִוֵר היה118, עשה לו שם גדול בתורתו ובחכמתו אשר בהם האיר את עיני דורו. קרוב הוא כי כתב באור גם לתורה. אך הספר אשר נזכר הרבה בפי חכמי דורותיו, הוא ספר אשר כתב על דבר המצות119. על כל הלכה אשר הורה בספרו, הוסיף את תמצית דבר המצוה ההיא בלשון ערב, בסגנון דומה לסגנון תרגום רב סעדיה לתורה120. אך בכל היות גופי הלכות עקר מעשהו, נתנו לו הלכותיו אלה דברי מדע בפיו, על אודות חכמת התורה וחקר הלשון121. ויהיו דברי החכם הזה אשר היה משיָרי חכמי המתיבות122 כדברי האורים גם בעיני הפוסקים מורי ההלכה123 גם בעיני חוקרי רוח התורה וחוקרי הלשון124.

וככל אשר היתה הלכתו ברורה לרב חפץ, ככה התבררו לו גם דעותיו בחקרי דעת אלהים. מראה הבריאה ברִבי רבבות נפלאותיה היא לו העדות הנאמנה המוכרעת מתוכה הכובשת את הלבבות להכיר בכל תוקף את בורא הבריאה הבאת אף כי את עצם כבודו לא תראה עין בשר125. ורגשת רוח החיים המתרגשת ביצורים וניב שפתי האדם אשר בו יביע את הגיון לבו, הם מבחר תרומת הבריאה אשר מתוכה נשקפת החכמה העליונה והחסד העליון במראה זך מכל זך126.

מלבד דעותיו הנשגבות והנאמנות בחכמת אלהים, אשר היו לעינים לכל חוקרי ספרד המובהקים127, הורה גם תורת מוסר, אשר היתה לעינים לאחד מן החכמים הגדולים אנשי השם128. אף כתב ספר תשבחות בחרוזים מעין ספר תהלים129.

ובעיר סרגוסא, אשר אליה החיש מפלט לנפשו יונה בן גנאח חוקר לשון עבר, עלה כיונק בן פורת, אשר שִוָה הוד והדר גם על הלשון ההיא גם על התורה אשר נִתנה בשפת הקדש ההיא; בסרגוסא נולד רבי שלמה בן יהודה גבירול130. בעודנו נער רך בשנים ויחיד להוריו אשר אהבוהו ויפנקוהו131 מתו עליו אביו ואמו וישאר הנער יתום בודד וגלמוד. ותשתוחח עליו נפשו מאד וישפוך את לבו בשיר:

אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעֵד             וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?

לוּ יֵש מְנַחֵם מְרַחֵם             עָלַי וְיֹאחַז יְמִינִי…

נִכְאָב בְּלִי אֵם ולֹא אָב,          צָעִיר וְיָחִיד אִָנְי;

נִפְרָד בְּלִי אָח,                  וְאֵין לִי רֵעַ לְבַד רַעְיוֹנִי132.

ככה כתב בשנת השש עשרה לימי חייו, עת אשר כל בני גילו משחק ירדופו133. ואמת הדבר, כי תחת אב ואם ואח, החכמה לבדה “היתה אחותו מנעוריו”134. והדברים אשר דבר עליה, דברי אמת הם:

אֵיךְ אֶעֱזוֹב חָכְמָה? וְרוּחַ אֵל          כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ.

אוֹ תַעֲזוֹב אוֹתִי? וְהִיא כְּאֵם          לִי, וַאֲנִי יֶלֶד זְקוּנֶיהָ135.

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלַּד             לְבָבוַ כְּבֶן הַשְּׁמוׂנִים;

וְגֵוִי יַהֲלוֹךְ עֲלֵי אֲדָמָה,               וְנַפְשִׁי תַּהֲלוֹךְ עַל הָעֲנָנִים136

והעלם הנחמד הזה, אשר לשמו ולזכרו כיום תאות נפש כל יודע חן בישראל ואשר שרים137 ראוהו ויחמדו אתל יפי חכמתו ואת חין ערכו, היה בעירו כיונק בארץ ציה. כי נופלת היתה קהלת סרגוסה מחברותיה קןרדובא, גרנדא ומלגה ויתר קהלות ספרד. כי המעט מיושביה כי לא הטו חסד אל השורק הרך הזה אשר כמעט ילד יאָמֵר לו עוד, וימררוהו וישטמוהו. הליכות האנשים הקשים האלה הוסיפו עוד מרה על מרת נפשו אשר התנקמה בם בשיריה138. אך מבין החוחים ההם עלתה לו שושנה אשר השיבה את נפשו בריח עדניה. שר גדול לפני אדוניו מלך סרגוסא, ושמו יקותיאל, נטה אליו חסד “וימשכהו בעבותות אהבה ויתמכהו עת צעדיו צָרו”139. ויתיצב בפני צורריו ויבריחם מעליו140. וימלא את כל מחסוריו בתתו לו כסף141 לכלכל מחסוריו. ותקָשר נפש שלמה המלאה שירה וזמרה בנפש יקותיאל השר, ויהלל את כבודו ואת גדולתו ואת צדקתו ואת חכמתו בשירים כלילי יופי, אשר לא נשמעו עוד כמוהם עד העת ההיא. והשירים ההם שִלוּמִים יקרים הם ליקותיאל הנדיב, כי חלף הרוָחה אשר העמיד לו השר, הציב לו ילד מסכן וחכם זה מצבת עולם בשיריו לשם ולתפארת בקרב עמו לדור דורים. כי בלעדי שירי בן־גבירול, לא נותר כל זֵכר לשר המרומם ההוא. ובכן היתה שירת שלמה לספר זכרונות ליקותיאל. מפי השירה הזאת תשמע כיום כל אזן עבריה, כי האיש הזה אשר היה “נשיא שרים ורוזנים”142, אשר “מִשְׂרַת מלכים על כתפיו היתה ולפי דבָרו הגבירים שָׂרו, ולמועצותיו יִדְּמו היועצים”143, כי האיש הזה אשר כבודו “רב כים הוא קטן בעיניו”144 וכי לא אל רהבים יפנה ורק שלשה היו משאת נפשו, הלא הם “נדיבתו אשר כים וישרו וחכמתו בדת אל הקדושה”145, "פיהו לכל אדם בשוֹרה ונדבתו יקרה – – ברוחו חן ובלבבו נדבה146, ולנער שלמה “עטרת הידידות הוא ונִזרה, תפארתה ואור סהרה ושמשה”147. על כן התהלך שלמה, אשר היה בן שבע עשרה שנה148 בעת ההיא, עם השר האדיר כהתהלך איש עם רעהו ולא ענה גאונו בפניו מאומה, עד כי נשאו לבו לכתוב אליו:

אֱמֶת כִּי אֵין לְךָ דִּמְיוֹן בְּתֵבֵל; הֲיֵשׁ שִׁיר בִּלְעֲדֵי שִׁירִי וְאַפְסוֹ?149

אך מעט היו ימי רַוְחָתו ומנוחתו, כי פתאום לֻקח מעל ראשו מָגִנו ומעוז חייו. יד מרעים היתה ביקותיאל אשר קמו עליו ויהרגוהו. קרוב הוא, כי אנשי אָוֶן מתי סוד היו לעבדאלה, אשר קשר על בן דורו המלך יַחְיָא בן מונציר ויהרגהו, וַיַשקו העריצים האלה גם את יקותיאל את כוס החֵמה אשר מסכו לאדניו המלך האומלל150 (4799/151 – 1039). מות השר הנקי הזה חִבֵּל את רוח המשורר הרך בשנים חבל נמרץ, ויהי לבו ככנור נשבר, אשר יש אשר יטיב קולו כפלים. ויקונן עליו קינה אשר אין ערוך ליָפיה ולעומק הגיונה ולרוך הגיגה152. ויהיו בעיניו השמים והארץ כאבלים חוגרי שק על אבדן איש נקי וצדיק:

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה,          כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה;

תְּפַשֵׁט פַּאֲתֵי צָפוַן וְיָמִין,             וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה.

וְאֶרֶץ עָזְבָה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה,             בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה;

וְהַשַּׁחַק אֲזָי קָדַר, כְּאִלּוּ               בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה153.


והתלאות אשר הציקו את שלמה מראשית ימי עלומיו, לא הקדירו את אור חכמת לבו, כי בהיותו בן תשע עשרה שנה154 כבר הוציא מתחת ידו מלאכת מחשבת, אשר היתה לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר, כי" ארג מחברת שירה שקולה, לא ישקל כסף מחירה“155. המחברת הזאת קרא “ענק”156, ובה ילמד את כל חוקי תורת הלשון העברית, אף כי ענינם קשה, בחרוזי חן נוחים מאד אשר כל קורא ירוץ בם. אולם יותר מאשר יתענג כל יודע חן על יפי מליצת המחברת, ייטב לבו לראות את הרוח הכבירה המתרגשת בלב “הנער מבני גלות ספרד” הזה, “נער לבער נחשב”157 בעיני בני עירו הנחרים בו, ולשמוע את דברי הקנאה אשר קנא לשפת קדשו: ריב יש לי בכם, שארית יעקב! אם תשכחו שפה מאד נבחרת”158, “הה לה אשר לא נטרה כרמיה אבל כרמי אחרים היא נוטרת”159. ויחשוב את העם הנבער מדעת את לשון אבותינו למֻכה בעורון160. ויאמר אל לבו: “לא טוב היות עֵין עַמְּךָ עִוֶּרֶת”161. וַיוֹדַע לעמו את “יתרון לשון עברית, אשר היא מלשון כל עם יוֹתֶרֶת”162, כי בה ישיחו בני אלים בשמים ממעל, וכי היא היתה גם השפה הראשונה מראש ומקדם עד אשר נפלגה הארץ, ואחרי כן היתה למורשה לקהלת יעקב לבדה, ועוד יתרה בה, כי

בָּהּ נִתְּנָה אֵשׁ דָּת וְגַם בָּהּ נִשְׁלְחוּ         כָּל הַנְּבִיאִים לְחַבֵּשׁ נִשְׁבֶּרֶת.

יַד תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר הֲלֹא בָהּ נִגְּנָה,          יוֹם הָיְתָה צְבִי אֶרֶץ לִגְבֶרֶת163.

ומה יקר לנו מאד להזכיר כי עצם הדברים הנכוחים האלה אשר יצאו מפי עלם כליל יופי זה, כבר יצא מפי בחור חמד אחר זה כמאה ושלשים או ארבעים שנה, מפי רב סעדיה בספר האגרון164, אשר כתב גם הוא בימי בחורותיו ואשר ספרו זה היה ראשית בכוּרֵי מעשיו, ככל אשר מחברת הענק היא ראשית מפעלות בן גבירול. ומגמת ספרי שני אנשי מופת אלה אחת היא להחזיר נשמה לשפת אבות בשוב כל העם לדבר בה ולכתוב בה, לבלתי היות “חֶצְיָם מדבר באדומית וחצי בלשון בני קדר הקודרת”165. וגם בדבר הזה היו דומים שני הגדולים בשתי עבודותיהם אלה, כי שניהם כתבו את שתיהן בלשון אשר קנאו לה, כי בלעדי שניהם ובלעדי מנחם, כתבו כל חוקרי הלשון העברית בדורות ההם את ספריהם ואת מאמריהם ערבית166. אולם ככל אשר רב סעדיה בכל אהבתו את שפת עמו כתב את ספריו אל קהל העם ערבית על כרחו, מדעתו כי את העברית עוד יבינו רק מעטים, ככה כתב גם בן גבירול את ספרו “תקון מדת הנפש” בערבית (4805 – 1045)167. מקורי תורת המוסר אשר בספר הזה שנים המה: מוסר התורה ככל אשר הוא יוצא מן המקרא והתלמוד ומוסר חכמי יון וערב. והרבה מתורת המוסר אשר הורה רב חפץ אלוף חן מצליח, אשר הוא קורא לו בשמו הערבי אלקוטי168, נכונו על שפתיו. בספרו הזה נגע בן גבירול בקצה עטו השנון בדרכי אנשים, אשר בדמותם אשר ערך להם הכירו אנשי סרגוסא עירו את מראה פניהם, כי את אשר פֵּרַש תמיד בשיריו על דבר דרכם הקשה ועל הליכותיהם עמו169, העלים כיום ברמזים, אשר כל רואיהם הכירום ויקומו עליו האנשים הקשים ההם ויגרשוהו170.

והדבר האמור בטוב טעם ובהגיון לב טהור בפי רבותינו: “אין שרביטו של הקדוש ברוך הוא ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנים”171, יֵאָמֵן על גורל המשורר הזה, אשר עצבונו לא סר ממנו כל ימי חייו. הן לבו בקרבו היה כנור המנגן מאליו מדי געת בו כל רוח נושבת. על כן עַזו אף עמקו העלילות אשר עוללה כל חליפה עוברת לנפשו. גם חסדי איש נדיב כיקותיאל לא הגדילו שמחת נפש אחרת גם נכלי אנשי סרגוסא לא מלאו זעם נפש איש אחר, כאשר הרנינו אלה וכאשר הדאיבו אלה את לב משוררנו והוא למען מצוא גם מעוז גם נחומים לנפשו הרכה, לא היתה לו דרך אחרת בלתי אם להעלות במשקל את ערך חכמתו וכשרונו בכף מאזנים ואת ערך נכלי צורריו בכף שניה ולהבזות אותם בלבו. אולם זרע גאונו זה שגשג עד מהרה כי גבה לבו מאד, כאשר יביע זאת הרבה בשיריו172. ואם אמנם, כי יש אשר דִּבֶּר גם באזני מְגִנָיו דברים כאשר עם לבבו מבלי נשוא להם פנים נשאו הם לו פנים ברוחם הנדיבה,173 ובדעתם כי קשי חמת רוחו היא רק הבהרת הכהה האחת בשמש הגדולה הזאת הזכה174. לא כן משנאיו בני עירו. הם בלבם הקשה ובעיניהם הכהות לא הכירו אורו, ויבזו לו וישטמוהו בהיותו עוד נער בן שש עשרה. ועתה, אחרי אשר זה כחמש או שש שנים סר מעליו צלו במות יקותיאל השר, והוא לא חדל עוד מהָשֵׁב אל חיקם מנת בוז מֻגֶשֶׁת אליהם בכלי טהור בכל חמדת השיר, קצרה רוחם ויגרשוהו מעיר מולדתו.

עד כמה נגע העלבון הזה בלב המשורר המתרגש, בראותו עוד צרה חדשה נוספת על צרותיו הראשונות, הלא היא צרת הגלות175, הביע בשיר ימים רבים אחרי כן:

אֲהָהּ כִּי רִדְּפוּנִי הַתְּלָאוֹת          וְהָיִינוּ לְעֵין יָמִים שְׁדוּדִים;

בְּזִיתִים, וַאֲנִי שָׁלֵו בְּבֵיתִי,        וְהֵם הָיוּ לְהִנָּקֵם עֲתִידִים.

בכל זאת דומה הדבר כי הוא גם הוא כבר אמר לעזוב את עירו בטרם בִּצעו הסרגוסים עוד את מזמתם176. כי מאס בכל ארץ ספרד כֻּלה ויקרא לנפשו: “שימי ספרד אחרי גֵוֵך”, ויכסוף להאחז באחת משלשת הארצות האלה: ארץ ישראל, מצרים או בבל177, אשר היתה נכבדה בעיניו178 יען כי בשתים מן הארצות הרחוקות האלה כבר יצא שם לו ולחכמתו בהיותו בן שבע עשרה179. בכל זאת לא השלים חפצו זה, וילך וידוד ממקום למקום, וקרוב הדבר כי מצא לו גם אוהבים ומכבדים אשר דבק בהם בכל לב180.

אולם בהיותו איש אשר יֵאָמֵר עליו “אוהב אהבה לא ישבע אהבה”, נחשב לו כל רפיון קל ברוח ידידיו לבגד ומעל אשר העמיק להכאיב אותו. אך ככל אשר שבע הוא ממרורים, ככה ישעשעו הנכאים אשר הגה בשיריו, על המכאובים הנדמים האלה, את נפש קוראיהם עד היום. על לב אוהב כזה אשר נמצא לו בצר לו ערך שירה קטנה, אשר הביע את רוך הגות לב המשורר הנחמד, הכואב מצרת נדודיו והאוהב אהבה עזה את אוהביו:

אָכֵן מְיֻדָּעִי זְנַחְתַּנִי מְאֹד,                עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי זָנוֹחַ.

יוֹם שֻׁלְּחָה רַגְלִי לְשׁוֹטֵט בֶּאֱנוֹשׁ          לֹא מָצְאָה כִּי אִם בְּךָ מָנוֹחַ.

בַּמֶּה תְּכַבֶּה אַהֲבַת לֵבָב? וְאֵל             נִשְׁבַּע בְּרוּחוֹ מֵעֲבוֹר מֵי נֹחַ181.

דומה הדבר כי בעיר גרנדא, מקום רבי שמואל בן נגדילה כָּלו מסעותיו, אך לא עד מהרה הגיע שֶׁמְעוֹ אל אזן השר הנדיב ההוא, כי עוד שומעים אנחנו את בן גבירול מתענה במחסוריו ובמצוקותיו. אך נֹחַם ממין אחר העמיד מעט רוָחָה אל לבו. כי בעיר ההיא ישב בימים ההם רבנו נסים אשר בא מקַירואן הוא ובתו להשיאה ליוסף בן הנגיד, וינהרו אל הגאון הנהדר הזה תלמידים רבים, ויבא גם שלמה וַיֵשֶׁב בתוכם182. וישמח לקחת תורת התלמוד מפי חכם אשר לא ראה כמהו בסרגוסא, ולהוסיף את מקצוע תורת ההלכה המובהקת, על אוצר חכמתו הרַבה. ותקָשר נפשו ברבו הזקן הנכבד הזה, ותדבק בשני בניו אלחנן ויעקב183. וידבר רבנו נסים טובות אל שלמה, וינחמהו ויחזקהו. וישם בן גבירול זֵכֶר עולם לאהבת הרב הנעלה אותו בשיר נחמד:

שְׁאֶלְתֶּם עַל לְבָבִי מִי תְמָכוֹ          וְכִרְבוֹת הַתְּלָאָה מִי סְמָכוֹ? – –

ויען כי הוא – –

רַב נִסִּים אֲשֶׁר שָׁכַן בְּתוֹכוֹ184 – –          וְלֶב אִישׁ בַּעֲבוֹת אַהֲבָה מְשָׁכוֹ185.

בְּךָ אֶהְגֶּה אֲנִי תמָיִד; וְאִם אַתְּ             כְּמוֹ אֶחָד – אֲנִי הַמַּאֲרִיכו186.

וְחָלִילָה לְנַפְשִׁי מִשְׁכֹחַ                   בְּרִיתְךָ אֲנִי הָלֹךְ וּבָכוֹ187.

וכמעט אין ספק בדבר כי הרב הנערץ ההוא היה המביא את תלמידו זה, את משוררנו, ויציגהו לפני המגן האדיר לכל איש אשר חלק לו ה' בחכמה, לפני רבי שמואל הנגיד אשר היה לו למשען ולמעוז188. אך לא בעיר גרנדא בחר המשורר למושב לו כי אם במלגא וישב בה כל ימיו189, עד כי נקרא בפי הסופרים הבאים על שם העיר הזאת190.

והשירים והקינות אשר שלמה ויקונן על נפשו, לא ישיגו בערכם את השירים והקינות אשר שר ויקונן על גורל עמו. רבנו גרשם באשכנז נתן את קול האות הראשון לשירת הקינה הזאת המקוננת על מצוקות עמו191, ומשוררינו הגדולים בספרד הרחיבוה וירוממוה בעֹמק הגיונם וברום חזיונותיהם. לחבל המשוררים בעלי השירה הזאת היה בן־גבירול כמעט לאב ולראש. הגיגו הבוער כאש בלבו, הוסיף מראה עינים ושלל צבעים, אשר יתנו לחן ולחסד את בתולת בת עמו הנָוָה והמעושקה, ואת הגוים העריצים אשר התעמרו בה וישימוה למרמס, יתנו לזעוה ולקלסה. בדברו על לב בת ציון יחוס עליה ועל בחירי בניה לבלתי קרוא להם בשמות מלאי אהבה והדרת כבוד192. ולאדום וישמעאל וכל הגוים הקדמונים אשר הרֵעו לנו, יש אשר לא הזכיר את שמותיהם כי אם קרא אותם על שם מעשיהם193 או על שם שבטיהם, אשר לא שם להם על פני חוץ ולא כבוד עָם להם194, או על שם חיות הטרף אשר המשילו אותם להן הנביאים. לעומת המליצות המפורשות אשר הביע בהן המשורר את כאבו ואת חמתו:

הֲפוֹךְ כִּסְדוֹם                     אֶרֶץ אֱדוֹם,

אֲשֶׁר אֲנִי הֲדוֹם                   לְרַגְלֵיהֶן195.

מָשַׁל בִּי שַׁשַּׁךְ עַד אֲשֶׁר קָרָס,       לְכָדַנִי שֵׂעִיר וְיָוָן וּפָרָס,

הֱפִיצַנִי בְעֵילָם, מֶשֶׁךְ וְתִּירָס,       גַם עוֹד יִשְׁמָעאל הָרַס וְגָרָס196

לעומת מליצות מפורשות כאלה, העביר על פני עמו את מחנה צורריו בחזון, אשר אין למלל את עוז החיים המתרגשים בו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן                   מִצָּפוֹן197

         כְּמוֹ כַדּוּר צְנָפָנִי;

וְגַם צַיָּד198                   שָׁלַח יָד199

         וְהַצָּפִיר200 וְהַשְּׂעִיר201.

ובחזון עוד עַז מזה יסַפֵּר את המוצאות את עמו המֻרדף:

לָבִיא202 פְּגָשַנִי,             קָם אַחֲרָיו נָמֵר203;

וָאֶבְרְחָה מֵהֶם                וָאֶעְזוֹב גַּנִּי.

מִדֵּי עֲבוֹר אֵלֶּה              הִנֵּה דְּמוּת פֶּרֶא204

קָם בַּחֲצוֹת לַיִל205,          יָשַׁב עֲלֵי כַנִּי206.

הָאֵל יִקְרָא אֵלָיו             כִּקְרֹא אֶל אִמּוֹ207:

קוּמִי וְשׁוּבִי אֶל             גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי208.

– – לִי לָעֲגָה ִׁשִׁפְחַת         אִמִּי וְרָם לבָּהּ,

יַעַן שְׁמוֹעַ אֵל אֶל            קוֹל הַנָּעַר209.

מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה             פֶּרֶא רְדָפָנִי,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָמַס             אוֹתִי חֲזִיר מִיָּעַר210.

בכל השירים האלה נתכו מרת נפש והדר גאון, המתגאה בתפארת עמו, למוצק אחד.

אולם ככל אשר ידע המשורר הזה להתעצב ולהתקצף, לקונן ולקנא לנפשו ולעמו, ככה ידע להתרומם ולהתנשא עד שמי שמים בחדות ה' מעוזו ומשושו, ולהתרונן ולהשתעשע בנשאו את משלו על חסדי ה‘, אשר אצל מכבודו על עמו ועל יראיו. ואז ימלא גיל ורעדה. ואז יַשוה כעפר נפשו מפחד ה’ ומהדר גאונו211, אשר לשמו ולזכרו היתה כל תאות נפשו הבוערת כאש בעצמותיו ואשר לא יכול למלט משאה בלתי אם בהביע את רוחו המלאה, בשירי קדשו:

לִבִּי בְּךָ חָשַק לִמְאוֹד,                וְלֹא יוּכַל

לַסְתִּיר עֲדֵי יֵרָאֶה                   חֶשְׁקוֹ בְּמִלָּתִי212.

מְאוּמָה אֵין לְבַד לִבִּי וְסוֹדִי;          וְזוּלָתִי שְׂפָתִי אֵין בְּיָדִי213.

ורבי שלמה בן גבירול, אשר קרוב הוא מאד כי טעמו בדבר ערך לשוננו היה דומה לטעם רב סעדיה214, ודבר תורת המוסר גרע אליו חכמה מתורת הרב האלוף הנהדר רב חפץ בן יצליח215, ואת תורת התלמוד לקח מפי גדול הדור רבנו נסים216, עד כי גדול כחו בתורה כדי היות לאל ידו לערוך את ספר אזהרות בדבר מנין המצות בדרך שיר נאה מאד בתבנית הענק217 אשר כתב על תורת הלשון, ובכן הלא היה תלמיד ותיק לחכמי ישראל, בכל זאת שעו עיניו גם אל חכמת יון, כמרבית חכמי הדור ההוא, ויבחר משיטותיה השונות את שיטת הָאַפְלַטונין המחודשת218, יען כי בצפונותיה ותעלומותיה, ברזיה ורמזיה, הרנינה את לב משוררינו, שכֻּלו נגינות ונגוהות גם הוא ויקָרֵב בן גבירול, עד כדי מצוא ידו, את השיטה הזאת לשיטת היהדות ויאמר לשום את שתיהן לאחדים בספרו “מקור חיים”, אשר כתב בשפת ערב, ואשר תֻּרגם אחרי כן לשפת רומי ויהי למקור לחכמת אירופא למאות שנים, מבלי אשר ידע איש כי חכם מישראל הוא בעל הספר219.

מלבד הספר הערבי הזה, המכיל את כל שיטת פלספת בן גבירול, צמצם הפלסף המשורר הזה את שיטתו בשירת כתר מלכות העברית, אשר אין ערוך לעֻמקה ולרומה בתבנית תהלה ותפלה לה' אלהי ישראל, ויתן את השיר הזה עליון על כל שיריו220. פֵּתַח דברו הוא מקרא המביע את המתכֹּנת ההדוקה והנפלאה אשר בין נפש האדם ובין כל העולם כֻּלו המתוַדעים זה לזה בדעת עזה עמוקה מאד, המבֻטאה במליצת הכתוב “נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד” אשר הוא השער לשיר השבח לחי העולמים, אשר כמעט אין דומה לרוממותו… ראשית דברו הוא, כי הגדולה והגבורה, הנצח וההוד, העוז והיסוד, הכח והיכלת, הם “הסודות, אשר לא יכילם שבח ורעיון, והחיים אשר לא ישלוט עליהם כִּלָיון”, לה' לבדו הם, וכי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כצללים עוברים הם, אולם על יד “הגבורה הגמורה” רב מאד חסד ה' הגובר, וטובו הצפון לברואיו וליראיו221. כי רחמי ה' וחסדיו ואורך אפו הם הם עצם גבורתו ומיטב פִּריָּה:

אתה גבור ולך הגבורה הגמורה – –

אתה גבור ומרוב גאותך תמחול בעת זעם אפך,

ותאריך לחטאים זעמך;

אתה גבור ורחמיך על כל ברואיך כלם,

המה הגבורים אשר מעולם222.

אחרי אשר יעביר על פני הקורא את רוממות ה', כי אחדותו, הוָיָתו, עָצמת חיָתו, גדולתו וגבורתו223, אורו ורוממותו גבוהות הן כגבוה שמים על הארץ על כל הסגולות האלה הנראות לעיני האדם, הביע את דעתו כי כל הסגולות אינן הֲוָיוֹת נצבות לבדן, כאשר חשבו רבים מחכמי הדורות ההם, כי אם כלן נִתָּכות ובטלות ועולות באחדות הפשוטה והחלוטה224. ולמען הֵראות חפצו הנעלם לעיני בשר פרי חכמתו225, הבדיל כעין צל מֵאורו226, והצל הזה הוא צל עצם הבריאה, אשר היא מקום החיים לכל יציר נוצר227. וכל העולם הזה לוא נעזב לנפשו כי עתה התפרקו ויתמוללו כל פרודותיו ויפוצו ויעלו בתהו ויאבדו. אך האל האחד הוא הסומך והסועד אותו ושם את כל מוסדותיו לאחדים228 בידו הגדולה229 ובכחו הסובל אותו על בלימה230 וממלא את כל יצוריו עצמה ותושיה מן גדול הגדולים עד קְטַן הקטנים אשר במערכותיהם ובמחלקותיהם231.

וכל המון היצורים הרבים והעצומים השונים למיניהם עובדיו ועֵדיו המה232. עובדיו הם, כי עושים הם את רצון קונם; ועדיו הם, בהיותם בני חלוף, ובהֵרָאות בכל דרכיהם ומעשיהם כי להם החסרון והכליון ולה' לבדו הנֵצח וחיי העולמים233. אולם מכל היצורים הפליא ה' את חסדו אל יציר אחד אשר ברא לכבודו, בעשותו “מזיו השכינה זהר הנשמות”234. וכה אמר משוררנו בשירתו: “מי יכיל עָצְמָתֶךָ בְּבָרְאֲךָ מזיו כבודך יִפְעָה טהורה מִצוּר הצור נִגְזָרָה – – ואָצַלְתָּ עליה רוח חכמה וקראת אותה נשמה”235. “ואתה נשמה לנשמה”236. והיא לא תראה מָוֶת237, בהיות החכמה מקור החיים היוצא מאת פני ה‘238, משקה אותה כל ימי עולם239. הן אמנם כי אין סוף ואין קץ ליתרון חכמת האלהים, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוה, על חכמת אנוש דלה240, בכל זאת רב מאד ערך הנפש אשר תערג לדעת את ה’. אף כי רק מעט מן המעט יֵאָצֵל עליה, ממראה עיניה ומהגיון לבה רוח דעת את ה‘241, טוב בעיני ה’ מעט האור הזה, אשר לא תראהו בלתי אם הנפש הטהורה אשר לא כשלה בעוֹנה:

"אַתָּה אוֹר, וְעֵינֵי כָל נֶפֶשׁ זַכָּה יִרְאוּךָ; וְעֵינֵי עֲוֹנִים מֵעֵינֶיהָ יַעְלִימוּךָ242.

ונפש אדם כזאת קרובה היא להיות דומה ליוצרה נם בחייה243 ולשכון עמו שם במרומים במקום אין עוד יצור מבלעדי ה' לבדו244, עד כי השכינה חביון היא לנשמה, והנשמה מעון לשכינה.

מְקוֹמוֹת לֹא יְכִילוּן שִׁבְתֶּךָ;          וְאוּלָם יֵשׁ מְקוֹמְךָ תּוֹךְ שְׂעִפָּי245.

לְךָ עַצְמָהֻ וְאַתָּה מְקוֹמָהּ;           וְאַתְּ עִמָּהּ בֻכָל קוּמָה וְשִׁבְתָּהּ246.

וגם יתר הנפשות, אם רק לא הרבו לחטוא, לא תמקנה בעונן, כי אחרי אשר תשאנה את ענשן תטהרנה מכל חטאותיהן ושבו לאור באור החיים247.

וככה היה בעיניו יָצוק ומֻטְבָּע שרש דעת אלהים בלב כל האדם מקצהו עד קצהו, עד כי החליט כי אין איש גם בקרב העמים הבוערים, אשר לא ישאף אל ה' אל אמת, אף כי טָפַש לבו להכיר את הנכונה במלא טהרתה ואמתה. וכה היה דברו:

"אַתָּה אֱלוֹהַּ, וְכָל הַיְצוּרִים עֲבָדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ;

וְלֹא יֶחְסַר כְּבוֹדֶךָ

בִּגְלַל עוֹבְדֵי בִלְעָדֶךָ,

כִּי כַוָּנַת כֻּלָּם לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ248.

השירה הזאת בכל היותה תמצית הספר הגדול, מקור חיים, שעלו בו הרבה מִדֵעות חכמי יון249 שכִיַת חמדה היא לישראל גם ברום הגיונה, אשר סיגי חכמת הנכר250 לא עכרוה הרבה ולא השביתו אותה מטהרה, גם באוצר יראת ה' הטהורה הגנוז בה. שפתה היא שפת בני אלים. מעין שיח שרפי קדש, אשר כל אשר יאזין אותה יֵהָפֵך לו לב אחר, כאיש אשר לקחה אזנו שירת מלאכי מרום העומדים לפני ה'. חזיונות כאלה לא מצאה עוד יד כל משורר ומליץ, מבלעדי בן גבירול, לשוות נגד עיני בני עמו בשפת קדשו251.

והדברים לא משו מנגד עיני החכם הירא הזה, בהיותם מזכירים לו תמיד את כבוד ה‘, הם מראה השמים והארץ והלב. שלשה אלה היו לו מקור דעת ויראת ה’ תמיד בכל עת:

שְׁלֹשָׁה נוֹסְדוּ יַחַד לְעֵינָי,                יְשִׂימוּן זִכְרוֹן תָּמִיד לְפָנָי:

לְשָׁמֶיךָ252 אֲנִי אַזְכִּיר שְׁמֶךָ,              וְהֵם עָדַי לְעֵדַי נֶאֱמָנָי;

מְקוֹם שִׁבְתִּי253 יְעוֹרֵר מַחֲשַבְתִּי,          בְּרָקְעוֹ254 אֶזְכְּרָה רֹקַע אֲדָנָי;

הֲגִיג לִבִּי, בְּהַבִּיטִי בְקִרְבִּי                בָּרְכִי נַפְשִי אֲדֹנָי255.

ככל אשר נבדל חזון השיר הקטן היקר הזה, אשר דבריו קרובים מאד בפי כל איש כקטן כגדול, מן החזיונות וההגיונות הרמים והנשאים, אשר חזה ואשר הגה לבו בפיוטו כתר מלכות המלא תעלומות256, אשר לא אמר להשליט בהן בלתי אם עין יודע דעת עליון, ככה נבדלו דעותיו בדבר שלטון הרע ושלטון הטוב בעולם. יש אשר ראה את כל העולם כעמק עכור מקור כל צרה ויגון, ואת האדם כאסיר עֹני מבטן ומהריון, אשר מרחם אמו יצא אל בית הכלא להתענות שם כל ימי חייו ויקרא במר נפשו: “לוא חכמו בני תבל אזי יעצו לַהֲשִמָּהּ”257. ויזעף לבו ויבטא בצר רוחו: “אלִי לא אהֵבַני, כי בסוגר הביאני”258. ויש אשר לעומת התלונה המרה והקשה הזאת,

הנכונה כמעט תמיד על שפתיו. תגיל נפשו באלהיו, ובאהבת ה' את האדם אשר יצר, עד כי גם בהשתפך עליו שיחו, ובהתוַדותו על חטאיו, תטופנה שפתיו לאמור: “בראתַני לא לצֹרך רק נדבה, ולא בהַכרֵחַ, כי אם ברצון ואהבה259; “וטרם היותי בחסדיך קדַמְתַּני – – כאב חומל גדלתני – – ובנעימותיך השבעתני”260. ותעז אמונתו ברחמי ה', עד כי הכיר כי גם התלאות מקור טובה הן לאדם261 ותָּשב נפשו למנוחתה גם בעבוֹר עליה רעה262. ולבלתי הנקש להאמין כי ישא אדם בעון אביהו הראשון ולהתיאש מכל טובה ואחרית ותקוה, דִבר אל נפשו לאמר: “אודה עלי פִשְׁעי ולא אֹמַר לָךְ כי הֶעֱרִים נָחָש וְהִשִּׁיאָנִי”263. ואנחנו, אם יפלא בעינינו איככה תכלכל רוח אחת שתי מערכות דעות כאלה, הרחוקות אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב, לא נמצא לנו פתרון אחר בלתי אם כי שתי הרוחות אשר משלו בלב החכם הנערץ הזה, רוח תורת ישראל ורוח פלספת יון, השונות מן הקצה אל הקצה, קלעו את נפשו מעֵבֶר אל עֵבֶר.

לעומת החכם הזה אשר היו עיניו להתחקות על שרשי הדעות, להשכיל באמתן ולחקור על פיהן לכל תכלית מעשה השמים והארץ, קם בימיו איש חכם אשר יִחד את כל לבו אל לב האדם לבדו לטהרו מכל סיג ומכל דופי, ולהקדישו לה' אֵל אלהי הרוחות. שֵם החכם הזה הוא רבנו בחיי הספרדי בן יוסף אבן בקודה, איש אלהים קדוש, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש חסיד בישראל עד היום הזה. רבנו בחיי הכיר כי חובת טהרת הלב, אשר קרא לה “תורת חובת הלבבות”264 או “חכמת המצפון”265, מתבארת גם מתוך דברי התורה והנביאים גם מתוך דברי רבותינו גם מתוך השכל. על כן השתומם מאד בהתבוננו כי בכל “ספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד” נמצאו ספרי פתרונים לכתבי הקדש ומערכות חקי תורת הלשון או ספרי הוראה ותשובות בדבר הלכה או תוכחות מדע פרי חקר עמוק, להגן על אמתת התורה, כספר האמונות והדעות לרב סעדיה וספר “שרשי הדת”266 וספר רבי דוד המקמץ267, אפס כי מכֻּלם לא נמצא אף ספר אחד על דבר חובת הלב. ויהי כי כן, ויהי עם לבבו לכונן ספר כזה רק לצרך נפשו לבדה, אך עד מהרה גמר בלבו להכשיר את הספר למקרא לרבים, וככל אשר שם למופת בחקרי לבו את רב סעדיה אשר העריץ מאד268, ככה החזיק בדרכו גם בכלכלת הספר, לבלתי העמיק וגם לבלתי הגְבִּיהַּ את סגנונו מכדי צֹרך מרבית קהל העם, ויכתוב את ספרו במליצה ערבית נוחה אשר ירוץ בה כל קורא269. על כן זכה הספר היקר הזה הכתוב ערבית להיות נקרא בפי בני ישראל בכל הדורות ובכל הארצות בתרגומו העברי עד היום.

להגיון לב החסיד הזה לא נוכל למצוא מבטא נאוֶה ונאמן כראוי לו, בלתי אם באמרות הטהורות אשר יצאו מפי משוררי הקדש בימי קדם “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ: כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים, לעולם”270, באשר הוא לבדו

      תַּכְלִית כָּל־תַּאֳוָה וְקֵץ־כָּל תִּקְוָה;

      מִמֶנּוּ הַתְּחִלָּה וְאֵלָיו הַתִּכְלָה271.

אולם יען כי עצם כבוד ה' מרום ונשגב מדעת אנוש, אין לנו דרך לדעתו ולהכירו בלתי אם מתוך עולמו אשר ברא272, על כן הורה לבני עמו לחקור את כל הנפלאות הנראות לנגד עינינו, ולהתבונן אל צבא השמים השמש הירח והכוכבים, אשר בכל חליפות מעגלותיהם ותקופותיהם השונות ונבדלות אשה מרעותה עד מאד, יתלכדו יחדו להשלים חפץ אחד. אז נראה רמות ונשגבות אשר תלאה רוח חכמי תבל לכלכל אותן במלא גדלן ונוראותיהן273. ואם נסב עין מגבהי המרומים ההם להשפיל לראות אל הרמש השורץ על הארץ, ואל הנמלה, אשר מרוב קָטְנה לא תשורנה עין איש, אז נוסיף להשתומם למצוא כי כח החכמה והיכֹלת הנראה ביצירתה הדקה מכל דק, איננו נופל במאומה בערכו מן הכח המתוַדֵּעַ במאורות הגדולים אשר בשמים ממעל274. ומדי חקרֵנו עוד טבע כל יסוד למינהו עד כמה הוא בודד לנפשו וצורר לכל יסוד אחר זולתו, ובכל זאת יש אשר יתלכדו היסודות השונים והיו ליציר אחד, הלא נשאל יד מי עשתה את כל הנפלאות האלה? יד מי חוללה מצוקי ארץ ומוסדות שמים? מי צוה ונבראו? יד מי יצרה צורה בתוך צורה, את התולעה אשר מקוּר עכביש דקה, ותטל בה קרבים ובני מעים? מי השלים בין איתנים סוררים ואונים צוררים ויצמידם לצמד אחד לעבוד שכם אחד עבודת צמח אחד או עבודת בשר אחד275. או מי נטע כח בזרע רך ורפה להרבות זרעו כעפר הארץ276 או בביצה רכה אשר אצבע תזוּרֶהָ, לחולל תנין אשר כל החי אשר בים וביבשה לא יערכו אליו בקומתו וברב כחו277. ונפלאות כהנה ויותר מהנה תחזה עין החוקר בכל מערכות הבריאה מקצהן עד קצהן278. למראה היצירה הדקה המכֻוֶנת והמתֻכֶּנת אשר תֵּרָאה בכל הנברא למן הרמה הרומשת עד השמים ושמי השמים וכל צבאם. הלא ישאל האדם לנפשו לאמר: לוא אמר איש על מכתב אחד אשר בידו כי את מכתב זה לא כתבה יד איש בעט סופרים ועניָנו לא עלה על לב אדם לסדר אותו כי אם מקרה קרה ודיו נשפך על הגליון מאליו ויֵצֵא ממנו הכְּתָב הזה וכל סדר כתבו המתֻקן וחפץ עניָנו לא היה פרי כל מחשבה, האם לא היה נחשב האיש הזה למשוגע279. ואנחנו רואים יום יום אנשים מתהללים בחכמתם, אשר לוא שמעו גם הם דברים כאלה היו מכזיבים גם הם את אומרם על פניו, באים ומחליטים בשגעונם או במשובתם וזדון לבם, כי היקום כלו, אשר אין ערוך ליתרונו על מכתב מעשה אנוש דל, פרי מקרה הוא. אולם “למי שיבין ויודה על האמת”280 די להוכיח להכריע מתוך מראה העולם הגדול הזה, כי אין בו אף תולעת אחת, אף ציץ אחד, אף גרגר חול אחד, אשר איננו כליל נפלאות כֻּלו ואשר איננו פרי רוח חכמת אלהים מלאכת חושב ומכַוֵן, אשר לרצונו ברא אותו. ומראה העולם הזה בכל גדלו ובכל תפארתו הרוממה281 הוא מראה דמות כבוד ה' הנראה לכל עין בשר, ואשר לא ילוז מנגדה282, כי הוא

      קָרוֹב מִכָּל קָרוֹב מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו;

      וְרָחוֹק מִכָּל רָחוֹק מִצַּד עֶצֶם כְּבוֹדוֹ283.

ולא רק את דבר ההוָיָה לבדה, כי יש אלהים, יוכיח מראה הבריאה, כי אם גם את דבר האחדות כי אל אחד הוא ואין זולתו, וראשון אשר אין ראשון לפניו. הנה כל מוסדות הבריאה, למן האבן הכבדה הדוממה עד הנפש החיה אשר בבשר האדם ולמן האבק הפורח עד השמש הגדולה, חֵיל צבא אחד הם, אשר רוח מושל אחד מחיה את כלם ועל פי חוק אחד יחנו ויסעו ינוחו וינועו284, בהיותם מקבילים ומשולבים איש אל אחיו, ומחשבה אחת נִכֶּרֶת מתוך מלאכת כֻּלם וכלם זקוקים זה לזה, ממלאים זה לזה ומתמלאים זה מזה בכל מחסוריהם וצרכיהם285. והמתכֹּנֶת הזאת הַמַתְאֶמֶת הַמְכֻוֶּנֶת והמדוקדקת מאין כמוה, הלא תכריע ביד חזקה את כל איש אשר עינים בראשו ומוח בקדקדו, להכיר ולדעת כי מעשי העולם כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד הם286, אשר בהתלכד כלם בכל חליפות הליכותיהם ועלילותיהם אל חפץ אחד תעֵדְנה התולדות הרבות והעצומות ההן על יוצרן כי אחד הוא, וכי הן הן האות על אחדותו, גבורתו וחכמתו287. מלבד העדות הנאמנה הזאת תכבד גם יד מראה מערכות הבריאה לסדריהן ולמדרגותיהן, להעיד כי יוצר הכל אחד הוא, בראותנו כי כל אשר בשמים וארץ שואף אל האחדות העליונה. הנה כל הנמצאים הבודדים איש איש לנפשו הם באלפי אלפיהם וברִבֵּי רבבותיהם בני מין אחד. כל הארזים הנפוצים בכל הארץ בני מין הארז הם ומין הארז הזה איננו בלתי אם משפחה אחת במערכת הצומח, ומערכת הצומח איננה בלתי אם מחלקה אחת משלשת מחלקות היצורים, הלא הם הדומם והצומח והחי, ושלשה אלה הם מוסדות הארץ, והארץ איננה בלתי אם גרם אחד בגרמי השמים, שכל צבאם הֻטבע בטבע אחד בידי בורא אחד, יחיד ומיוחד שהוא מחוללן288, “עִלת כל העילות”289. ומלבד אשר מערכי כל היקום כלו תואמים יחדו אל הראש האחד, הנה גם הנפש המשכלת מדי נשאה דעה למרחוק תכסוף ותערוג אף בחקרי לבה אל סוף תכלית האחדות290. על כן חזה רבנו בחיי הספרדי במראה המון היצורים הרבים והעצומים מחזה שדי, ויברך את ה' “אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו, ויצר יצירות לעֵד על גבורתו והחל חדשות לעֵד על חכמתו”291. מלבד אמִתת ההויה והאחדות הוכיח גם דבר הנצח, כי אלהי עולם ה', אשר אין תחלה לראשיתו ואין קץ לאחריתו וכי מאפס ואין ברא את עולמו292, בשיטת רבנו סעדיה ועל פי ראיותיו הנכוחות293.

גם בדבר הזה החזיק בעל הספר בשיטת רב סעדיה, כי האדם הוא בחיר כל היקום “אשר הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול”294, וכל היצורים רק בגללו נוצרו וכלם נִתְּנו לו לעבדים295. הוא כליל תפארתם, וחלף עבודתם אותו הם משתכללים בידו ומוצאים בו גמר תיקונם296, בו תתעלה הבריאה, בהיות הוא היצור האחד אשר “חושי נפש” נוספים בו על חושי הבשר אשר לו ולכל החי297, ומבחר בחיר היקום הזה ומיטב טובו, הם נפשו ולבו298; “והעטרה הגדולה הזאת אשר עִטֵר בה”299 את בני האדם היא “החכמה, אשר היא חיי רוחם ונר שכלם המביאה אותם אל רצון האלהים”300, האוהב את האדם והמטיב לו בכל מיני טובה301, אשר את המעט מהן פרט בעל הספר בשער השני “שער הבחינה”302 אשר אין ערוך לטובו, ליפיו ולאמתו.

אולם ככל אשר ידע החסיד הזה, אשר אין ערוך לטֹהַר לבו, להמליץ את אחדות ה' בדברים נכוחים מאין כמוהם, ככה נכחדה ממנו אחדות אחרת אשר גם היא חשובה לנו מאד מאד, הלא היא אחדות התורה. דעותיה הלא נראו מעולם בישראל ומצותיה כמִקשה אחת זהב טהור – ובשיטת החכם הזה שסועה היתה האחדות החלוטה ההיא. את המִצות חלקה השיטה הזאת לשתי מחלקות: ל“חובות האברים” ול“חובות הלבבות”, ותבַכֵּר הרבה את חובת הלב, לאמר, את מצות המחשבה על חובות האברים שהן מצות המעשה303, אף כי באמת שתיהן מוצק אחד הן, כאשר התברר לכל חכמי ישראל מעולם לכל חכמי המשנה והתלמוד ולכל תלמידי תלמידיהם עד היום הזה וגם לכל החוקרים למן פילון החכם האלכסנדרוני304 עד רב סעדיה הגאון הפיומי305. אך לא המצות לבדן נחשבו בספר זה כשתי מערכות, כי גם מוצָאי דעת אלהים, אשר הוא מקור כל המדות הטובות, היו לו לשנַיִם, התורה היתה לו מוצא אחד לבדה והחכמה היתה לו מוצא אחד לבדה306. ומלבד כי התורה והחכמה נדמו כשתי רשויות נבדלות, נראה שם המוסר הנובע ממקור החכמה גדול ממוסר התורה307, אשר לא היתה בלתי אם מעלה שעולים ממנה אל החכמה הגבוהה ממנה" (?)308 ועל היתרון הזה הקרוב לבַכר מבלי משים חכמת בשר ודם, בתבנית חכמת יון או בתבנית חכמת כל חכם ומתחכם, על חכמת האלהים הגנוזה בתורת משה בחוקותיה ובמשפטיה, הביא בעל הספר ראיות מתמיהות אשר באמת תעֵדנה על ההפך הגמור, כי התורה הנתונה לנו מסיני היא היא הקדושה והטהורה והרוממה מכל חכמת אנוש דלה309. הדעות אשר יצאו כשגגה מלפני החסיד בעל הספר, אשר לתֻמו לא עמד על סוף תוצאותיהן, עקשו את הדרך הישרה והטובה בעיני אבותינו מעולם עד כי תורת ההלכות אשר לִמודה היה מעולם קדש לכל כִּתֵי החכמים שעמדו בישראל גם לחוקריהם310 משורריהם311 ולמוכיחיהם, נחשבה לפי שיטת הספר הזה למצוה קלה ששכרה יוצא בהפסדה312. ולמצוה האחת השקולה כנגד המצות כלן, אשר כל אדם מישראל חייב בה, חשב את החקירה על דבר האחדות המחלטת בכל דקדוקיה הדקים מן הדקים313. אך יען כי לחקירות החמורות ומדוקדקות האלה לא יכשרו בלתי אם “הסגולה מאנשי היחוד, שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא וחוקי האחד האמת”314, בא בעל הספר לכלל דעה, כי “אמת אמר הפילוסוף באמרו: לא יוכל לעבוד עִלת העלות ותחלת התחלות, אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה אבל זולתם עובדים זולתו”315. ובכן היה כרגע לשַמָּה כל הבנין הגבוה הזה, כי פתאום נדחפו ויצאו כל האלפים והרבבות מישראל מכלל עובדי ה' אֵל אחד על לא דבר, על בלי היות דעתם חריפה כתער מלֻטש. ואיפה נמצאו עובדי ה‘? הלא רק בין נביאי הדורות ובין הפילוסופים המובהקים! ואם גם אלה אין כיום בקרבנו, האמנם יאבד גוי אחד המיחדים שם ה’ אחד? והלא ה' כרת ברית עם כל ישראל בהיותם נצבים לפניו הם, טפם ונשיהם והגר אשר בשעריהם, מחוטב עציהם עד שואב מימיהם316 – והם לא נביאים ולא פילוסופים היו.

ככל אשר החמירה השיטה הזאת בדעות, ככה החמירה במדות ובמעשים ותשם למופת את האנשים “המצפים אל המות”317, אשר “אֶבלם בלבם” כל הימים318, וַתַּדרך את שומעיה לחַסר נפשם מטובה319 ולהרבות צום320 ולחשוב את השמחה גם בעבודת ה' לעצת היצר ולבלתי הנזר מן היגון והדאגה321. אולם ככל אשר לא ימצאו רבים או גם מעטים אשר יוכלו לקַים מצות השיטה הזאת להעמיק חקר ולעמוד על תכלית האחדות, ככה לא יוכל רוב הצבור, וגם לא המעט ממנו, לעמוד בגזרות הפרישות המופלגת הזאת אשר תסגף את הגוף ותדכא את הנפש. על כן נשא רבנו בחיי הספרדי את נפשו ליסד כת פרושים העומדים בכל הנסיונות האלה אשר יהיו למופת לכל הקהל322.

דרכי חסידות כזאת היו משא נפש חסידנו הגדול. אולם לא דרך רבותינו היא מעולם. כי המה מצאו את תכלית מצות ה' בהפך הגמור מן הקצה לדרך הזאת. את הכתוב האומר: “שמעתי בקול ה' אלהי, עשיתי ככל אשר צויתני”323 פתרו המה: “שָׂמחתי ושִׂמחתי!”324 ויחליטו פה אחד כי המצוה היא מקור השמחה, היא היא הגורמת האחת לשכינה שתשרה בישראל, באמרם: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות – אלא מתוך דבר שמחה של מצוה325.

אך מדוע צררה רוח כזאת את החכם החסיד הזה, אשר רבותינו יקרו בעיניו ואמונתו רבה היתה בהם מאד326, בהעמיקו להכיר מה עזה אהבתם אל הישר והטוב ואל המרום והנשגב, אשר לא סרה מלבבם אף שעה קטנה גם בהיותם עסוקים בגופי הלכותיהם327 ואשר עינו הזכה בחנה לפעמים גם את דרך הפרישות היתרה הנוטה לסגופים כי לא לרצון היא אל תורת ישראל ולא לפי רוחה וטעמה היא328. אין זאת כי אם הפלספה היונית, אשר עלו בה בדורות ההם גם סיגי תורת נזירי הודו, אשר שפכה מרוחה גם על חכמי ישראל וחסידיו בספרד, יש אשר הטתה את לבבם אחריה ללכת בדרכיה האבֵלות ולראות אותה בדמיונותיה, אשר באמת רק חזיונות ושגיונות תדע מבלי היות לה שרש מתחת ופרי ממעל, כסופגת אל תוכה גם את החכמה גם את המוסר, את חובות הלבבות אשר בתורה, עד כי בספר התורה לא נותרו בלתי אם “חובות האברים”, אשר רק אותם לא תדע הפלספה היונית, מבלי התבונן כי התורה תרבות אחרת היא במינה, שונה ונבדלת מן הקצה אל הקצה, תורת חיים היא אשר תוֹרֶה לבני האדם “את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו”. המעשה הוא הגחלת, אשר שלהבת הדעות והמדות אחוזה בה ובאין גחלת נדפת השלהבת ונדעכת כרגע ואיננה, ומעשה לא יֵעשה בלי אברים, על כן יקרו בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו “חובות האברים”, כי הם ראשי המכשירים לדעת ה' ולתורת חסד בישראל ובאדם. את זאת הכירו חכמי ישראל בכל ימי שבתם בארץ ישראל ובבבל, אשר שם היתה התורה ככתיבתה וכמסירתה מקור הדעת והמוסר, וגם אלה אשר ידעו את פלספת יון, כרב סעדיה ורב האי, לא לקחו מידה בלתי אם תכסיסיה, אך אותה לא השליטו עליהם ומטעמה לא אבו לקלוט, בדעתם כי תורתנו חטיבה נבדלת היא וכל תערובת פוסלת בה, על כן עמד טעמם בם. לא כן מרבית גדולי חכמינו בספרד. גורלם היה כגורל אבותינו באלכסנדריא בימי בית שני. ככל אשר בהתהלכם לפני מלכי היונים שמו לבם אל פלספת יון ולהתאמץ להשלים ככל אשר מצאה ידם בין תורתם ובינה למען גַדֵל כבוד התורה הישראלית בעיני התקיפים היונים, ככה עשו גם גדולי ספרד המתהלכים גם הם לפני מלכי הערבים ושריהם329 ויתאמצו להוכיח להם כי רוח אחת תְחַיֶה את תורת ישראל ואת פלספת יון וערב, החשובה מאד בעיני הכליפים וחכמיהם, למען תת בעיניהם את היהדות לחן ולכבוד. והדבר הזה אשר חשבו נבוני העם לטובה, היה ברבות הימים למוקש גם לחכמים ולחסידים.

אך בכל זאת לא יֵחָשֵב המִשגה הזה אשר בספר חובות הלבבות, בלתי אם לעב קטנה אשר לא תעצר כה להעיב את אור השמש הגדולה. כי אין בכל ספרי המוסר, אשר נכתבו אחריו, אבן חן אשר תמשוך כמוהו אבירים בכחו, בקסם יפיו, ברום הגיונו וברוֹך הֲגִיגו, מלבד אשר דעתו רחבה, בינתו חדה ושיחתו ערֵבה ונעימה ואהבתו עזה גם לאלהים גם לאדם על כן היה למקור חיים לכל איש מבקש אלהי אמת. וכמעט ברית כרותה לכל איש אשר ירבה להגות בספר הזה כי יהפך לבו לאהבה וליראה את ה' יראה טהורה ולהתרומם אל תור האדם המעלה330.

ככל אשר נגלו דרכי רוחו, אשר אותם הורה לבני עמו בספרו הנכבד מאד, ככה נעלמו כל המוצאות את האדם הגדול הזה. גם שם מקומו נכחד מאתנו ולא נודע לנו בלתי אם דורו כי היה דור רבי שמואל הנגיד331.

בדור ההוא אשר חכמיו היו כלם שלומי אמוני ישראל, קם איש חוקר את טבע שפתנו העברית, ושמו יצחק בן יֵשוּש מעיר טולידו ויכתוב את ספר הצרופים332, ויש אשר קראו לו היצחקי. אך האיש הזה לא הלך בדרך החכמים התמימים וַיַחְלֵט בלי כל טעם כי יש פרשות בתורה אשר נכתבו אחרי דור המדבר ויקרא אחד החכמים הבאים על יצחק זה: “כל השומע יצחק לו” כי “פרש הדורות כרצונו”333.

וקרן רבי שמואל היתה רמה בבית מלך גרנדה כל ימיו. ונראים הדברים כי היתה לו מנוחה מסביב, אף כי רבו השרים אשר במסתרים צרה עינם בשר הישראלי. וַיֶּרֶב לעשות צדקה וחסד ולהטיב בעין יפה ורוח נדיבה ולאזור חיל את כל איש אשר רוח בו ללמוד ולהשכיל334 ולהיות למגן ולמפלט לכל איש מצוק ומֻרדף. וגם שני אחי המשורר יוסף בן חסדאי, אשר היתה בהם יד הגורל לרעה, מצאו בצל השר האדיר מנוס, מנוח ומחיה על כן הציב המשורר הנערץ הזה מצבת זכרון אהבה וכבוד לרבי שמואל וליוסף בנו, בשירתו הנעלה אשר קראו לה “השירה היתומה”335, הנחשבת על מבחר שירי משוררי ישראל אשר בספרד. וימת רבי שמואל בן ששים ושתים שנה336 (1055־4815)337. ויספדו כל ישראל מקרוב ומרחוק על האיש הדגול מאלפי רבבה אשר “הרביץ טובה הרבה”, אף כי כבדה עליו עבודת המלך, ואשר "זכה לארבעה כתרים: כתר תורה, כתר גדולה, כתר לויה וכתר שם טוב338; ואשר עליו נאמנה לכל דבריה התהלה אשר הִלל אותו בן כלפון ידידו:

נְדִיבוֹתְךָ רְחָבָה וַעֲמֻקָּה;       וְצִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל חֲזָקָה339.

ונמלצים ונשגבים מאד דברי הקינה אשר קונן עליו רבי שלמה בן גבירו

הֲכִינוַתָ מְקוֹמְךָ בֵּין כְּסָלַי       וְתָקַעְתָּ לְךָ אֹהֶל בְּלִבִּי.

אֲבַקֶּשְךָ גַּם אֶמְצָאֲךָ שָׁם,       כְּמוֹ רוּחִי אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי340.

ובאדיס מלך גרנאדא, אשר אהב מאד את משנהו שמואל בן נגדילה, הִטה את חסדו אל יהוסף בנו וישם אותו לראש השרים תחת אביו. ויהוסף לא ירש מאביו בלתי אם את גדולתו בלבד, כי אם את כל מדותיו הטובות ואת כשרונותיו הגדולים יָרש; אפס כי באחת היה נופל מאביו, כי לא היה עָנָו כמהו341. חִנּוֹ ועֻזו אשר היו בו לאחדים, השיאו לו בילדותו שֵם “גור אריה וילד שעשועים”342. וישכל ויצלח בהיותו עוד נער בתורה ובכל דבר למוד, אשר לעֹנג נחשבו לו343. ויהי בטרם מלאו לו ימי נעוריו ויהי לסופר וליועץ לבלקין בן המלך יורש העצר344. אף כי היה יפה תואר להפליא ורב כח, לא רמו עיניו לפזר כסף רב לתענוגות מלכי הישמעאלים345. לעומת זה הלך בדרכי אביו, אחרי רִשתו את גדולתו, לעשות צדקה וחסד, ויתמוך ביד נדיבה ורחבה בידי חכמי התורה ואנשי המדע346, גם אשר בקרב ישראל גם אשר בקרב בני הנכר, עד כי שר עליו אחד המשוררים הערבים לאמר: “בַּקֵש את פניו ומצאת ברכה ותקוה, כי דורשיו מעודו ריקם לא שבו”347. ויהי למנוס ולמשגב לעשוקים ולמֻרדפים. ויחישו שני בני חזקיה, הנשיא האחרון אשר בבבל, מפלט לנפשם מפני העריצים הורגי אביהם אל אוהבו אל יהוסף. ויאסוף אותם אל עירו, ויכלכלם ברוב חסדיו בכל מחסוריהם עד יום מותו. גם השר הגדול רב יהוסף משנה למלך גרנדא עמד בראש ישיבה, ככל אשר עמד אביו, וילמד לבחורי עמו את התלמוד348.

מלבד אשר נבדל יהוסף מבית אביו כי גאה לבו, נבדל ממנו גם בדבר זה כי הרבה להפקיד פקידים מבני ישראל בממלכת אדוניו ואת הפקודה הקרובה בערכה אל משרתו הגדולה, נתן לאחד מקרוביו. אף היה זורק מרה בכל הפקידים הסרים אל משמעתו לדקדק מאד לעשות את חובתם בכל פרטיה. הדברים האלה הקימו לו אויבים אורבים גם בקרב שרי המלך גם בקרב העם. ויהי היום וימת פתאם בלקין יורש העצר, אשר לפנים היה יהוסף סופרו ואיש ימינו. ויחלט אביו המלך באדיס, כי אין זאת כי אם נתנו אנשי ביתו מָוֶת במאכלו או במשקהו, ויבקר את הדבר, ויצו להמית את אחדים מעבדיו ומנשיו, אשר נחשדו בעיניו. אז מצאו להם אויבי יהוסף ידים להוציא דִבָּה בלט כי יד השר הישראלי היה במות בן המלך, יען כי רחק לב שניהם איש מרעהו כל הימים. וישם המלך באדיס את הדברים בלבבו. אך בכל זאת לא עזב עוד את חסדו ואמונתו מיהוסף. ובממלכת גרנדא ובכל ממלכות המושלמנים הקטנות אשר באספמיא, היתה רוח רעה שלוחה בין הברברים אשר גם בית מלכות גרנדא מהם היא ובין הערבים הגמורים. ותהי התחרות הולכת הלוך וגדול, כי נִתְעַב הדבר לערבים אשר היה להם עשר ידות גם בראשית הִוָסד האִשלם גם בתרבות הערבית, לסור אל משמעת הברברים. ויהיו אנשים מן הערבים אשר נשאו את נפשם, כי יבא מלך סִוילא הערבי הטהור, למלוך על גרנדא. ויחמוס המלך מזִמה לצַות את גדודי צבאו להתחרש בארמון אחד הקרוב לבית המסגד הגדול, אשר שם יבאו הערבים להשתחוות ביום שַׁבַּתָּם, ביום הששי, ולפשוט עליהם בטח ולהכותם לפי חרב לבלתי הַשְאֵר מהם שריד. כשמוע יהוסף את הדבר, הניא את לב המלך מעשות את הרעה הגדולה הזאת, אשר גם לנבלה גם לאולת תחשב, כי עד מהרה יתגודדו עליו כל משפחות הערבים אשר בארץ והשמידו אותו ואת ביתו ואת ממלכתו – ולא שמע אליו המלך, ויצו את גדודיו להתאסף חרש ולהיות עתידים. ויְגֻנַב הדבר אל אזני גדולי הערבים, ולא בא איש מהם אל בית המסגד ביום ההוא. ויקצוף המלך מאד על יהוסף, באמרו אין זאת כי אם הוא גִלָה את סודו, ויגער בו. ויהוסף אמר כי לא מפיו נגלה הדבר, כי אם מראה הגדודים הנאספים בלט פקח את עיני הערבים. אך בכל זאת לא הכחיד תחת לשונו, את אשר עם לבבו, ויאמר: “עוד יבא יום אשר יברך אדני המלך אותי על עצתי אשר יעצתי לטוב לך”, ואחד מזקני שרי הברברים מלא אחרי דברי השר בן נגדילא, וחמת באדיס שככה. בכל זאת ראו אויבי יהוסף כי נבאש באדוניו. אז מצאו שרי מלך אלמֶרְיָא את היום שֶּׁקִוֻהו. הן גדולת ממלכת גרנדא היתה, מיום היותה, כעשן לעיני הממלכה ההיא, ותֵּצֶר עינה משנה צרה, לראות את ממלכת גרנדא הולכת וגדֵלה, בהיות לה שמואל בן נגדילה בחכמתו ובישרת לבו המוציא והמביא, עד כי פרצה בגלל הדבר הזה מלחמה עזה מאד בינה ובין גרנדא, אשר נגפו האלמֵרים לפני שמואל המצביא אז את צבאות אדֹניו349. האיבה הזאת ליהוסף בן שמואל והקנאה הזאת לראות יועץ חכם ונאמן כזה בממלכת גרנדה, לא סרה עוד מלב האלמרים, אפס כי נבצרה מהם כל מזמה כל ימי היות כבוד יהוסף גדול בעיני אדניו. אולם היום, כאשר ראו כי סר צל מלך גרנדה מעל ראש יועצו, חִבלו תחבולות אָוֶן וישלחו גדוד פתאם, ויפשטו על גבול ארץ גרנדא ויבֹזו בֹז, ויצוום להעביר שמועה בין אנשי המקום, כי יד יהוסף נכונה עמם. עצת האלמרים עשתה פרי350, כי בהשמע הדבר בעיר הממלכה פרצו משנאיו והמון עם מן האספסוף אל היכלו בערב היום ההוא, בליל שבת, בתשעה לחדש טבת (4826 – 1066) וימיתו את רב יהוסף בן שמואל בן נגדילה, ויוקיעו את גופתו בשערי גרנדה351, בשנת השלשים וחמש לימי חייו, ויהרגו את כל איש ישראל הנמצא בעיר הממלכה אשר לא מצא את ידיו לברוח על נפשו בלילה ההוא. ויפלו ביום ההוא כאלף וחמש מאות משפחות מישראל352, ותבא מזמת האלמרים הרשעים, אשר זממו מאז להשחית עם רב בישראל353, ורק מתי מספר הצליחו למלט את נפשם מן ההרגה, ובתוכם היתה גם אשת יהוסף החסידה והענוה בת רבנו נסים ובנה עזריה החכם אשר ילדה ליהוסף אישה. אך עשרם הרב היה למשִׁסה ולמבוסה ואוצר ספריו היקרים ומחמדיו הטובים, אשר אצר הוא ואביו הנגיד, נפוצו בכל הארץ354. ותבא אשת רבי יהוסף ובנה אל עיר אליסנא. ויכלכלוה נדיבי העיר בכבוד גדול עד יום מותה355. גם אחד מבני רבי חזקיה ראש הגולה, אוכלי שלחן הנגיד, היה בתוך הנמלטים, וינס אל עיר סרגוסא, והאחד נספה יחד עם מָגִנוֹ הנגיד356.

ויגדל המספד בכל קהלות יעקב על הרב הנגיד, אשר תורה, גדולה ונדיבות היו בו לאחדים. ועל כל קהלת גרנדה הנהדרה והנכבדה כי נפלה בחרב. וַיֵאָמֵר בימים ההם כי כבר חזו קדמוני רבותינו כי עתיד לבוא שבר גדול על ישראל בתשעה לחדש טבת, על כן קבעו בו תענית357. אף משורר אחד נכרי מבני ערב באלמריא, ממלכת צוררי היהודים, כתב שיר קינה על מות רב יהוסף ועל גורל עדתו לאמר: "יִשְׁרָתִי היא תורתי והיא תְצַוֵּנִי להקדיש ליהודי [יהוסף] את דמעתי358 ". ושיר כזה אות ומופת הוא כי גם אנשים ישרי הלב מבני הנכר הכירו את טהרת לב השר הישראלי, כי רק דבות שוא טפלו עליו אנשים נמהרים נבהלים מקנאתם לגדולתו.

קרוב הדבר כי מכל ממלכת גרנדא גֹּרשו בני ישראל. אך בני הממלכות הצוררות לממלכה ההיא אספו אותם אל תוך ארצותיהם359 ואת בעלי הכשרון בהם שמו לשרים ולפקידים360. וגם רבי שלמה בן גבירול גלה ממקומו מלגא, אשר גם היא מערי ממלכת גרנדא היא, ואשר אולי מצא שם מחיתו מיד רבי יהוסף ככל אשר שבע מדֶּשן בית רבי שמואל. ויִדוד משם וישם פניו אל בַלֶנְסְיָא עיר החוף, אשר קרוב הוא כי שם מִלא את ימיו361. אך נראים הדברים, כי גם שם לא היתה לו מנוחה שלמה, מפני משורר ערבי אשר קִנֵא בו ובמתק שפתיו. כי כן תספר עליו שמועה מהלכת בפי העם, כי משורר ערבי ארב לו בקנאתו ויכהו ויקברוהו בגנו תחת עץ תאנה אשר בִּכרה את פריה בקיץ ובחרף, וַיִפָּלֵא הדבר בעיני המלך, ויחקור וימצא את עון המשורר הרוצח, ויצו ויתלו אותו על התאנה אשר גלתה את עונו.

ובכן ספה כל הגדולה, אשר נחלו שנים מישראל רבי שמואל ורבי יהוסף במלכות נגדילה, ולעמם לא הורישו בלתי אם את חכמת גדולי תלמידי רב יהוסף, אשר גם הם נפוצו בארץ גראנאדא ביום עברה ויהיו “לרבני ספרד ומנהיגי הדור אחרי פטירתו”362.



  1. “ורב שמואל הלוי הנגיד ע”י רבנו נסים היה שותה מימיו של רבנו האי" (ספר הקבלה: סדה“ח ח”א 73). אהבתו לרב האי תֵּרָאה בתוך קינתו על מותו.  ↩

  2. Merida.  ↩

  3. “ המארידי, לפי יחוסי אבותיו; הקרטבי, לפי מקום מולדתו”(כתאב אלמחצרא בערבית לרמב“ע: זכל”ר ת"א VII). “ר”ש הלוי הנגיד בר‘ יוסף וכו’ מקהל קרטובא" (ס' הקבלה: סדר החכמים ח"א 73).  ↩

  4. “הוא בן רבנו משה בן חנוך השבוי”.  ↩

  5. “ומגדולי תלמידיו – של ר‘ חנוך – היה רב שמואל וכו’ והיה תלמיד חכם מן המשכילים הגדולים”(סה"ק שם).  ↩

  6. “ועוד היה בקי בספרי הישמעאלים ובלשונם”(שם). וע‘ ברחבה על דבר כשרונו בספרות הערבית ובלשונה ועל דקדוק לשוננו בעברית שקבל מר’ יהודה חיוג בס' Notice Sur Abulvalid לר"ש מונק.  ↩

  7. אשר רק מקצתו מודפסת בש"ס אחרי מס' ברכות.  ↩

  8. הקדמת בית הבחירה להרב המאירי ושם הגדולים ע' שמואל הנגיד.  ↩

  9. אלמחצרה לר"מ בן עזרא (זכל"ר א' VII).  ↩

  10. שם.  ↩

  11. שם.  ↩

  12. הראב“ע כתב עליו: ”ור' שמואל הנגיד ממדינת קורטבה חקק ספר העשר, והוא גדול מכל הספרים הנזכרים, ואין למעלה ממנו" (מאזנים א':).  ↩

  13. משפט הבוחן הגדול יהודה אלחריזי נכון הוא מאד: “אין כשירי – – הנגיד עמוקים” (תחכמוני י"ח). “שיריו נגידים וראשים, ועניניו חזקים וחדשים, אך רוב שיריו עמוקים וקשים וצריכים לפירושים” (שם).  ↩

  14. ורבי משה בן עזרא המשורר המובהק הוציא עליהם משפטו על הרוח המחיה אותם. “שיריו נפלאים הם עפ”י הרוח השוררת בם, עפ“י לשונו הנאה והצחה ומליצתו המלאה כח וחוזק, ועל פי הסדר ויופי הענינים” (אלמחצרה: זכל"ר א' VII).  ↩

  15. “ור”ש הלוי זה ברח למאלַקה" (סה“ק: סדה”ח שם), והיא העיר Malaga.  ↩

  16. “ור”י וכו' בן עזרא היו אבותיו מגדולי גרנאטא ויורשי עצר ומשרה בכל דור ודור במלכות באדיס בן חבוס ומלכות המלך חבוס אביו" (סדה“ת ח”א 80).  ↩

  17. זהו זקנו של רבנו יוסף בן מגאש.  ↩

  18. סה“ק סדה”ח שם 72).  ↩

  19. כי כתב על עצמו: “בבחרותו בעת התרחקו מקרטבה” (רשום בראש שיר ט"ו); “נשמה מאשר תִּתְאַו גרועה, ונפש מאשר תשאל מנועה” (זכל"ר א' 13). ולאחד מרעיו כתב במרת נפש: “עֲלֵה אלי ועזרני, ידידי, עֲלֵי ימים גזלוני כבודי, אבל יֵדע זמן רע כי בְזיתיו; ואם אֵלִי ישיבני לרִבצי, אזי יבוש זמן הרחיק נדודי” (22); “ומדדתי פני ארץ ברגלַי, כאילו הן שני חבלי מדידה” (11).ׁ וע' עוד תלונותיו על הנדודים (1. 14. 15. 18. 32). ונדודיו וטרודיו אלה, אשר היה כדאי להתאונן עליהם, אינם, על כרחנו, אלא מיום צאתו מקורטובא, עד בואו למלגא, כי בצאתו ממלגא הלא כבר עלה לגדולה.  ↩

  20. כלומר, כיונה בן אמתי הנביא (32).  ↩

  21. על ימי שבתו בקורדובא כתב הראב“ד: ”והיה רוכל ומפרנס את עצמו בצער" (סה"ק שם).  ↩

  22. “– – שני רֵעים בעירי, יהושע ויַחְיֵי בן אחיה – – נִקוִים בַּשְׁתִיָה, ולקח אחד ושָׂמוׂ בבית כלא והאחד בַּשְּׁבִיָּה” (זכל"ר א' 1). ואולי נלכדו שניהם במהומת המלחמה.  ↩

  23. כַּתיב בל‘ ערבית סופר מל’ מכַתֵּ (ישעי‘ י’, א'). והכתיב בחצרות הכליפים היה כעין Premier Minister בזמננו.  ↩

  24. “נסמך לראש וכו‘ בשנת ד’ תשפ”ז וכו'" (חמדה גנוזה לר“צ עדעלמאן כ”ט).  ↩

  25. ע' כל זה סה“ק: סדה”ח 71 – 72.  ↩

  26. ר“ס אבן דנאן: חמדה גנוזה שם. וקרוב הוא כי אחת מן הלשונות האלה היתה לשון יון, אשר גם אותה ידע, כאשר כתב על עצמו באחד שיריו: ”ופי דבר בצחות על לבב קדר וצָדָהוּ ויָוָן את דברי על ענק מלכו רבָדָהוּ" (זכל"ר א' 54).  ↩

  27. זכל"ר א' 97.  ↩

  28. סה"ק: שם 72.  ↩

  29. “כל בני תורה שהיו בארצות האלה היה מהנה מנכסיו – – וכל מי שהיה רוצה להיות תורתו אומנותו היה מוציא עליהם ממונו” (שם).  ↩

  30. שם.  ↩

  31. כאשר יתבאר בקרוב.  ↩

  32. ראב“ד כותב עליו: ”והרביץ תורה הרבה“ (שם). ודבר זה לא יאמר בלתי אם על ראש ישיבה המלמד תורה ברבים. עוד מונה ראב”ד אותו עם גדולי התורה שבדורו של ר“ש ב”ג בדברים אלה: “ודורם של שלשה אלה, רב חננאל ורב נסים ורב שמואל הלוי הנגיד הוא הדור הראשון ברבנות” (שם). ובכן השוה עם ר“ח ור”נ לענין הרבנות.  ↩

  33. שם. ואע“פ שדברים אלה תכופים לספור מיתת רב יוסף, חוורים הם על כרחם על ר‘ שמואל אביו שבו דבר הענין קודם לזה. כי אף כי יש רגלים כי גם ר’ יוסף בנו היה תופס ישיבה, הלא ידענו כי ר”ש היה מומחה לרבים יותר מבנו ומאריך ימים יותר ממנו, ומסתבר יותר לתלות גדולה זו בר“ש, או לתלות דברים בר”ש במדה מרובה ובר"י בנו במדה מועטת.  ↩

  34. שם.  ↩

  35. “וספירים יפזר אל ספרים משובצים בכל משי ורקמה” (שירה יתומה: שער השיר 29).  ↩

  36. זכל"ר א' 46.  ↩

  37. “ – – כי ר' מצליח בן אלבצק דַיָּן בסיציליאה בשובו מבגדד שלח לו (לנגיד) אגרת בספור חיי רה”נ ומעלותיו החשובות“ (פי‘ רב יוסף אבן עקנין לשה“ש בערבית: זכל”ר ג’ 49). ודומה ענין זה של מכתב ר' מצליח לר”ש בדבר רב האי לענין מכתב רב דוסא ברס"ג לחסדאי בן שפרוט בדבר רב סעדיה (ע' ח"ט שם הערה 7).  ↩

  38. “והיה נשיאם ונגידם [של שירי עברית] רבנו שמואל הלוי”(אלמחצרה לרמב“ע בערבית: זכל”ר א' VII ).  ↩

  39. סה"ק שם 81.  ↩

  40. 72.  ↩

  41. כדבריו: “– – כבודי את פני מלכי, וכי כל דבר מלכות ועצה בי גזורה, וכל מלה גמורה, באשר לא גמרתיה אני אינה גמורה” (זכל"ר א' 31–32).  ↩

  42. את פרשת הדברים האלה כתב הנגיד בשיריו לאמר: “ומשנה זה – עבס – ידבר בי גדולות ורעות בלי חִתה ומורא – – נתון בפי מלך אלמריה אויבו – [כלומר אויבו של מלך גרנדא] – ” (זכל"ר א' 32). “ולא האזין אדוני אל דבריו ולא שת לבו אל דעתו החסרה. ואולם מת [חבוש] אלי ימים מעטים ביום עברה, אז עמד (בפיד) [כפיר] עמים – ועצר בעמו אחרי אביו עצרה” (34).  ↩

  43. “עמלק, אדום ובני קטורה”(33).  ↩

  44. “וכתב צוררי אליו – אל באדיס – וכו' התדע כי שמואל לחַיותו בדתנו עֲבֵרה”. “וכה השיב – באדיס – בספר אם אמלא שאלתך תביא לי מארה – – לזאת קצף משנאי וכו' ולא נח עד אשר אסף חיליו” (שם).  ↩

  45. “ויצא אב ברעה הקדומה, ובא אלול בטובה”– – (35). “וראש ששי [בשבוע] בראש אלול בעיני כיום תשעה באב – – וסופו יום גאולה” (41. וע' שם רשימה הערבית על שיר כ"ה שם 29 – 30).  ↩

  46. 41.  ↩

  47. כי כן נמצא בשירו: “ואחר צאת שנת תשעים ותשע תשועה צומחה לו” (68).  ↩

  48. 33.  ↩

  49. שם.  ↩

  50. “ולא נח עד אשר אסף חייליו עמלק וכו'” (35).  ↩

  51. רשימה ערבית 104. 106.  ↩

  52. 106.107.  ↩

  53. כה אמר בשירו: “אספר פעולת אל אשר עשה נא, אשר ביום ראשי הלבינה, וקרב עצָמַי מחלה הִשְכִּינה” (108).  ↩

  54. “בשנת ד' תשע”ב גלה מקורטובא אחרי היותו לאיש" (Notice sur Abulwalid 75).  ↩

  55. גָנַח הוא בל' ערב כנף, ע“כ יהדו מכבדי ריב”ג את שמו ואת כינויו בשם “יונה בעל הכנפיים” (Munk, Notice sur Abulwalid 129).  ↩

  56. גם הוא מתאונן על טלטוליו הקשים: “וכאשר גזר הא' בגלותנו מקרטבא אל סרקסטא מפני המלחמות אשר באו עליה” (רקמה 185). “ – – ממה שהרפה את רוחי מזה ג”כ מה שאנחנו בו מן הגלות שנגזר עלינו והמסעות אשר נדדנו בהם“ (הקדמ‘ לס’ ההשגה: הקדמת באכער לס' השרשים הערה 2). ”– – תדירות המסעות אשר הוכרחנו עליהם" (סוף ס' ההשגה: שם).  ↩

  57. “ואינני מגדולי חכמי הענין הזה”(ס' השרשים 269).  ↩

  58. יהודה בן חיוג נזכר פעמים אין מספר בספרי בן גנח.  ↩

  59. ע' שמות שניהם רשומים בראש השיר, אשר קנאו בו לכבוד מנחם רבם (ע' תשובות ר“ז כ”ט שטערן).  ↩

  60. את כח סגנונו בפיוטי “א' אל תדינני במעלי” בנוסח אויניון ומודפס בס‘ שער השיר 56. וע’ על בן שאול ועל בן גיקטליא רקמה  ↩

    1. הקדמת באכער לס' השרשים X.
  61. “לא הגעתי אל החכמה ההיא כ”א בהתמדת החקירה והעיון ובטרח תמיד לילי ויומי" (רקמה (XI.  ↩

  62. “שאנחנו מוציאים בשמן – למאור לשקוד עליה בלילות – מה שיוציאו זולתנו ביין”(ס' השרשים 64).  ↩

  63. “– – ובחשק שהיה נכנס לה בלבי, וכאלו הייתי מתנבא בנבואה”(רקמה שם).  ↩

  64. הקדמת ספר הרקמה.  ↩

  65. שם.VII – XI  ↩

  66. “ור' יונה הרופא בן גאנח במדינת קורדובא השלים ספרים שבעה”(ראב"ע מאזנים א':). חמשה מהם פרט בן גנח בשמותם: “ספרינו אנחנו, ר”ל ס‘ ההשגה, ס’ ההערה וס‘ הקֵרוב והיִשור וס’ ההשואה וס' ההכלמה" (הקדמת ספר השרשים 2).  ↩

  67. אשר עליו אמר ראב“ע: ”והשביעי ס‘ השרשים, והוא כלו מחמדים" (מאזנים שם). והוא אגרון לכל מלות לשון עברית, שיצא לאור ביד מקיצי נרדמים בידי פרופ’ באכער ז"ל.  ↩

  68. שני הספרים האלה ביחד יקראו מחברת הדקדוק וס‘ הרקמה יקרא “חלק שני ממחברת הדקדוק” (ראש ס' השרשים). והמחברת הזאת, שיצאה בל’ ערבית, זכתה לארבעה תרגומים עברים. ר‘ יצחק הברצלוני והרב ר’ יצחק הלוי תרגמוה גם זה גם זה מאות א‘ עד אות ל’; ור‘ שלמה בן פרחון תרגם את כלה בפלרמו באיטליא (ר"י אבן תיבון בסוף ס' השרשים 550); ואח“כ העתיקה העתיקה אבן תיבון במגדל לוניל בשנת תתקל”א ובתרגום זה יצא ס’ הרקמה בשנת תרי“ז ע”י רפאל קירכהיים וס' השרשים בשנת תרנ“ו בידי מק”נ בהקדמה חשובה מיד באכער ז"ל.  ↩

  69. הוא עצמו פורט את עניני “כללים מן הבנינים. כללים מן המלות הזרות וכללים בענינים רבים” (הקדמ‘ ס’ השרשים 2). גם את שמות אותיות השרש: פא הפעל וע‘ הפעל ול’ הפעל, הנהיג הוא (ס' השרשים 3).  ↩

  70. ע' הקדמת הרקמה V. IIIV.  ↩

  71. את דברי מלחמת סופרים זאת לכל פרטיה ימצא הקורא בהקדמת באכער לס' השרשים XIX – XVII.  ↩

  72. “שהחבור – – [שלנו] כבר הוליכוהו הרוכבים ונתפשט במדינות”(ס' השרשים 182).  ↩

  73. “אחרי פטירת רבנו חושיאל נסמכו במדינת אלקירואן בנו ותלמידו רבנו חננאל ז”ל ורבנו נסים ב“ר יעקב בן שאהון שקבלו מר' חושיאל” (סה“ק: סדה”ח 73).  ↩

  74. מאמר רב סעדי' אבן דנאן: חמדה גנוזה של עדעלמאן כ"ט.  ↩

  75. ע' יחוס ר"נ הרצוף בפרקים הקודמים.  ↩

  76. מאמר רב סעדיה אבן דנאן שם.  ↩

  77. שם.  ↩

  78. סה"ק שם. ואולי על היותו לומד במתיבת בבל קראו לו רב נסים גאון, אשר לא קראו כן בימים ההם לגדולים האחרים בני ארצות המערב.  ↩

  79. ע' הערה 1 לפרק זה.  ↩

  80. סה"ק שם.  ↩

  81. שם.  ↩

  82. יצא לאור בידי פרופ‘ יעקב גולדנטהאל בעיר ווין בש’ תר“ז ואח”כ הודפס למס' ברכות בש"ס ווילנא החדש.  ↩

  83. “אנשי קירואן”213.  ↩

  84. “א”ר נסים גאון ע“ה בס‘ המצוות שחבר, כי הצדק מתחלק לארבעה חלקים וכו’” (מצרף לר‘ ברכי’ הנקדן מהד' גאלאנץ צד ) 129.  ↩

  85. גאלדציהער רעווי מ"ז 179.  ↩

  86. ע‘ על ספר זה ועל תרגומיו העברים “אנשי קירואן” לר“ש פוזננסקי 251. ובגוף הספר נמצאו דברי ר”ג אלה לחתנו: "והודעתני שיש למינים ס’ מחובר מישועה אחרי צרה וצוקה – – בקשת ממני מן מעשיות החכמים והחסידים רבותינו ז“ל, שלא תהי' צריך לקרוא בספרים חצונים מתורתנו” (ספורי מעשיות). ועל דרך אנשי קירואן בכללם לשום עין גם על ספרות העמים הנוצרים ע‘ דברי רס"ג בס’ הגלוי: זכל“ר ה' קס”ב המובאים בידנו.  ↩

  87. “כל ישראל שעמדו על הר סיני – – ידעו את ה' ידיעת ההרגשות”(פרק מגלת סתרים: נטעי נעמנים ט"ז) “[וזו היא] לישראל מעלה יתירה בין האומות, שיודעין את הקב”ה מחמת ראיות, שנא‘ אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלהים – דבר' ל“ד, ל”ה – הם לבדם נתיחדו בזאת הידיעה ולא זולתם" (שם).  ↩

  88. “כל הנביאים – – ידעו – – ידיעת ההרגשות שהוא אל, שאין שום ספק בעולם ואין נכנס בלבם בשביל דמיון כלל”(שם). “שידיעת ההרגשות לא תפול בה שום ספק” (שם).  ↩

  89. “ויחד הקב”ה את עמו ישראל וכו‘. ולפיכך זכו לזה השם שנקראו עדים, על אשר נתקיימה עליהם הידיעה הברורה“ (שם). ”מה ששם הקב"ה [את ישראל] עדים עליו שהוא מצוי חי וקים לעולם, לפי שהם ידעו דבר זה בידיעת ההרגשות, כמו שאמר: אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי, ואין בכם זר, ואתם עדי, נאם ה’, ואני אל – ישעי' מ“ג, י”ב" (שם).  ↩

  90. “ונמצאת הטענה עליהם יותר חזקה ממה שהיתה, שנא‘ רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם – עמוס ג’, ב' – כלומר – – ועמדו עונותיכם עליכם [יותר] משאר כל העמים” (שם).  ↩

  91. הלא הוא ר' יהודה הלוי בכל ספר הכוזרי וביחוד במאמר רביעי י“ג – י”ט.  ↩

  92. הרבה מובאים ספריו ברש"י ובתוספות.  ↩

  93. אשר זכינו בדורנו לראותם מודפסים למרבית מסכות התלמוד, בש"ס ווילנא החדש.  ↩

  94. ע“כ נאמר עליו ”שמקומות שהחמיר ר“ח שלא כהלכתא” (ס‘ה ישר לרבנו תם ע"ד עמוד ד’. וע' תולדות ר“ח להרב שי”ר: בכה“ע תקצ”ב 18– 19). וכן לענין גירסות הש“ס: ”כך היא גרסת רש“י ורבנו האי, אבל רבנו חננאל גורס בהפך” (ש“ע א”ח תמ"ט, א'). שנויי הלמודים ברומי ובאיטליא מלמודי שאר מקומות גרם לשנויי גרסאות ומסקנות, כדאשכחן: “בפירוש רומיים מפרש איפכא וכו' ומפרש טעמא בש”ס ירושלמי“ (רש“י ד”ה “איכא בינייהו” ר“ה י”ד.). ”ורבנו שמואל פי' שהשיב רבנו קלונימוס, שכן דורש בירושלמי" (תו' ד“ה ”בצר“ ערובין ס”ה.). ורבנו קלונימוס איש רומי הוא (ע‘ רש“י ד”ה “ולערב” ביצ’ כ"ד:).  ↩

  95. רש“ל, בהודיעו את שמות רבותיו ותלמידיו של ר”ח, הוא כותב: “גם רבנו חננאל קבל מרב האי גאון, ורי”צ האלפסי ור“נ בעל הערוך קבלו מר”ח" (ת‘ רש"ל ס’ כ"ט).  ↩

  96. ת‘ ר“ח:תה”ג ליק סי’ קט"ו.  ↩

  97. “כי אין לכשפים פעולה, כי אם מה שגזר הקב”ה, וכענין שא‘ חנינא לאותה אשה: אין עוד מלבדו כתוב, ואע"ג דמשני התם שאני ר’ חנינא דנפיש זכותי‘, – חולין ז’: – שנויא הוא ולא סמכין עליו" (דברי ר"ב: רבנו בחיי פ' משפטים).  ↩

  98. ע' רמזי מלאכת המשכן (לקוטי פר“ח עה”ת: בכה"ע 50–51).  ↩

  99. “ויהי קולות וברקים – שמות כ”ג, כ‘ – קולות המלאכים שמקלסין להקב“ה בכל בקר ובקר” (48). “הנה אנכי שולח מלאך – שמות כ”ג, כ’ – המלאך הזה הוא מיכאל השר הגדול" (49).  ↩

  100. “וישלח אבימלך וגו‘ ויקח את שרה – ברא’ כ‘, ג’ – עכשו כשבא [אברהם] בגרר גרשה [בגט] וכו' ואעפ”כ לא הניחו השית“ב שיפרד ממנה” (לקוטי פר“ח עה”ת: שם 35). “ותגנוב רחל את התרפים – ברא' ל”א, י“ט – גנבה אותם כדי שיחזור בו [לבן] ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש” (שם). “נלכה נא דרך ג‘ ימים במדבר – שמ’ ג', י”ח – ח“ו שיהא הדבור הזה ערמה, אלא כדי לקבל המצות וכו', שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה” (39). “ושאלה אשה משכנתה – שמות ג', כ”ב – ח“ו שיתיר הקב”ה לגנוב דעת הבריות שישאלו כלי כסף וכל“ז ולא ישיבו להם. אבל ‘שאלה’ הוא שתתן לה במתנה, שכן מצינו בגדעון: אשאלה מכם שאלה ותנו לי איש נזם שללו – שופט' כ”ד –“. ”למה זה הרעות לעם הזה – שמות ה‘ כ"ב – אין זה לשון תלונה והטחת דברים אלא ל’ שאלה“ (12). ”הנה נא לי שתי בנות – ברא‘ י"ט ח’ – חלילה שהיה [לוט] מפקיר בנותיו, אלא כאומר לחברו הלא ביתי פתוח" (לקוטי פר“ח עה”ת: מגדל חננאל 26).  ↩

  101. “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו וגו‘ – ברא’ י”ח, י“ט – נעשו דברי האבות בקבלה, בלא כתיבה בתורה, כמו תורה הכתובה. ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא הסדורה בהגדת אבות לבנים, היא בידם קבלה, שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובה” (לקוטי פר“ח עה”ת: בכה"ע שם 34).  ↩

  102. “איש לאשר באהלו תקחו – שמות ט”ז, ט"ז – ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במזונות אשתו ובניו הקטנים, וזהו שא' מספר נפשותיכם – שם – (48).  ↩

  103. “עזים מאתים וגו‘ – ברא’ ל”ב, ט“ו – כל ראשי הבהמות במנחה זו תק”נ. לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק“נ שנה” (36) “ולישמעאל שמעתיך וגו' ונתתיו לגוי גדול” – ברא‘ י"ז, כ’ – ראינו שנתאחרה הבטחה זו להם אלפים של“ג שנה [עד מחמד] וסוף סוף נתקימה ואח”כ נתחזקה המלכות בידם וכו‘ (34). וע’ על זה דברי באכער המיַשב עפ"י מסעודי הערבי חשבון זה (מגדל חננאל XXIII).  ↩

  104. את דבריו שבהערה הקודמת הוא גומר בדברים אלה: “עאכו”ב שנהי' מצפים להבטחתינו ו לא נתיאש" (לקוטי פר“ח עה”ת שם).  ↩

  105. “כל הדברים המפורשים במשנה הלכה למשה מסיני הן, ואע”פ שהן שנויין סתמא" (חדושי ר"ח פסחים צד 67).  ↩

  106. לקוטי פר“ח עה”ת 44.  ↩

  107. סה“ק סדה”ת 73.  ↩

  108. שם.  ↩

  109. שם.  ↩

  110. שם.  ↩

  111. “ושלשתם היו לברים מרוצים זה לזה”(זכרונות בן דנאן: חמדה גנוזה עדעלמאן כ"ט:). ולדברי גרץ נראה לו כי לא היה שלום בין ר“נ ובין ר”ח. “– – Scheinen doch mit einander keinesweges befreundet gewesen zu sein” (G. d. Y. VI 14) וזו מעין הוצאת לעז היא בלא עדים ובלא ראיה, מלבד מה שרב סעדי' אבן דנאן מוסר לנו בפירוש את ההפך מדבריו.  ↩

  112. סה"ק שם.  ↩

  113. “ונפטרו שניהם ופסק התלמוד מארץ אפריקא” (שם).  ↩

  114. שם.  ↩

  115. שמו המלא בפי רשב“ג ”בן אלבירא אלפוטי או אלקוטי“ (שטיינשניידער, איבערזעטצונגען 382. ונראה כי שם זה הוא שם משפחה ושם ”יצליח" הוא שם האב.  ↩

  116. כך הוא נקרא במכתב שבגניזה בספר אנגלי שיצא לאור בידי החכם Halper בשם: A Volume of the Book of Hefes b. Yasliah. Philadelphia 1915 by – ספר המצות – precepts  ↩

  117. Mossul אשר יקראו לה סופרינו הקדמונים “אשור” על היותה בנויה, לפי דעתם, במקום נינוה עיר המלוכה לאשור.  ↩

  118. פרחון: שי"ר קבוצת חכמים 56.  ↩

  119. דומה הדבר, כי שם קבוע לא היה לספרו: בעל המכתב שבגניזה מזכירו בשם “כתב מצות למר רב חפץ”

    Halper Hefes 12) ). רמב“ם ז”ל קורא לו “ספר המצות” (פאר הדור קמ"ב); ועל שם ספרו קורא לרב חפץ עצמו “כותב הדינין” (ק"מ). ורבנו בחיי הספרדי מזכירו בשם חבור “עניני המצות בדרך קצרה כספר רב חפץ בן יצליח ז”ל" (הקדמת חובת הלבבות).  ↩

  120. Halper Hefes 15.  ↩

  121. 28.  ↩

  122. כאשר יוכיח שם הכבוד “אלוף”, אשר לא היה נתָּן בלתי אם מיד הגאונים לבדם.  ↩

  123. בדבר הלכה מובאים דבריו בכבוד בפי הרמב"ם (ע' לעיל); ובפי רב אלפס ושאר קדמונים מובאים דבריו בהדרת כבוד בתוך דברי הגאונים רב פלטוי ורב סעדיה (Halp. 103).  ↩

  124. ודבריו וספריו מובאים בפי רבנו בחיי הספרדי (הקדמ' חובהל"ב), רש“ב גבירול, בן בלעם, ר”ש פרחון ותנחום הירושלמי (Halp. 29), ר“דק (שרשים ע‘ “עמר” וע’ “קצע”) ורי”ב ברזילי. ורי“ב גנאח מזכירו בתוך מבארי המקרא המומחים, רב סעדי', רב שרירא, רב האי, רש”ב חפני (Halp. 14).  ↩

  125. פי‘ ס’ יצירה לרי"ב ברזילי 55, 56.  ↩

  126. 55.וע"ש בקוצר דבריו שיטה שלמה.  ↩

  127. כאשר נרמוז אי"ה במקומם הראוי.  ↩

  128. ס' תקון מדות הנפש לרש"ב גבירול.  ↩

  129. אלמחצרא לרמב"ע.  ↩

  130. ופי סופרי הערבים יקבהו “אבו איוב סלימאן בן יחיא בן גבירול” (אשכול הכופר: יוחסין השלם 220). תשלום זכרון זה מודיע את מקומותיו של בן גבירול: “אלקורטובי נשאה (?) [נשאר (?)] במלאקה וגדל בסרקוסטאה וכו', ולקמן יתבאר ממאמר זה לפרקיו. אך עתה יש לנו רק לשער כי ”אלקורטובי“ איננו חוזר על ר‘ שלמה עצמו, כי אם על ר’ יהודה אביו הנקרא פה בכנויו הערבי יחיא. כך נראה לנו מכמה טעמים. ובזכרון אחד מפורשים עליו הדברים ”אשר עיר מולדתו סרגוסטא במלכות ארגון" (רעליגיאֶזא פאעזיא דער שפאנישען יודען לרי“ח זקש ז”ל 245 הערה 2).  ↩

  131. “על שדי אמי הבטחתני ובנעימותיך השבעתני”(כתר מלכות).  ↩

  132. שירי שלמה: דוקעס 21.  ↩

  133. כדברו “הלְבֶן עשר וששה ספוד ובכות… אשר היה להִמָּשֵך בילדות…” (6).  ↩

  134. 16.  ↩

  135. 11.  ↩

  136. 14.  ↩

  137. כאשר נראה בסמוך.  ↩

  138. ע‘ שיר א’ שי"ש דוקעס 1.  ↩

  139. לשונו ממש 33.  ↩

  140. בקינתו על מות מגינו זה קרא: “מי יעמוד לפני עדת מתקוממים, יתיעצו עלי ויתאמָרו? מי יעמוד בצר להשיב צוררים, כי יערימו סוד ויתעוררו?” (שם).  ↩

  141. ע' סוף שיר ט"ז, 29 שם.  ↩

  142. 26.  ↩

  143. 32.  ↩

  144. 12.  ↩

  145. 28.  ↩

  146. 26.  ↩

  147. 27.  ↩

  148. “ואם שניו ימי משנה לפרעה, בעת נמכר לעבד מסריסיו”(13), וצ“ל ”לסריסו“, כלומר כשני ”יוסף, בן שבע עשרה שנה“ (ברא‘ ל"ז, ב’) בעת נמכר לפוטיפר סריס פרעה” (ל"ו).  ↩

  149. שיר"ש דוקעס שם.  ↩

  150. גרץ גד"י VI 33.  ↩

  151. “נפל שנת תשעים ותשע”(שיר"ש 32).  ↩

  152. השירה הזאת, בעלת מאתים וששה חרוזים,מתחלת “כימי יקותיאל אשר נגמרו”. אך מי לא יראה כי מִלַת “כימי” בכף הדמיון היא נדמה אשר עצם הדומה חסר לו. אך באמת חסרו פה, שני חרוזים, ואלה הם: [פַּסוּ אֱמוּנִים וַחֲסָדִים גָּמְרוּ; כִּיְמֵי יקותיאל אשר נגמרו! בימי יקותיאל אשר נגמרו? אות כי שחקים לַחֲלוֹף יוּצָרו“]. ושני החרוזים אשר הוספנו הם הם האחרונים בשיר הגדול הזה. וכך נאה לשיר גדול להיות ”חתימתו מעין פתיחתו“. וכך הוא פתרונו: המקונן מודיע ברבים פתאם: פסו החסידים והחסדים בהגמר ימי יקותיאל. והשומעים תמהים לשֵמע הבשורה הרעה ושואלים כמשתוממים: מה אתה אומר ”בימי יקותיאל אשר נגמרו? האמנם כן? אם אמת נכון הדבר – אין עוד דבר קַיָם: אם יקותיאל מת – גם שחקים ימותו.  ↩

  153. שיר"ש דוקעס 29.  ↩

  154. ע' שם 57.  ↩

  155. מאזנים לראב“ע א': ”והיא ארבע מאות חרוזים" (שם).  ↩

  156. מקצת המחברת הודפסה בראשונה במחברת פרחון ואח“כ בס' שירי דוקעס 56 – 60. וע”ש ענק כותב רשב“ג: ”קראתיו ענק שהעתקתיהו אנוש, גם כענק שמתיו עלי גרגרת“ (57). ופתרון חצי החרוז הראשון נעלם ממני. ואולי צ”ל “שהענקתיהו” בנון, ולא שהעתקתיהו, והוא ל' מתנת נדבה (דבר' ט“ו, י”ד), והוא מתקבל מאד כי הוא מלשון “ענק”: ענק שהענקתיהו. אך מה מקום פה למלת אנוש?  ↩

  157. ככה הוא קורא את עצמו (שם).  ↩

  158. 58.  ↩

  159. שם.  ↩

  160. "השקיף לבבי על עדת עִוֵר (57).  ↩

  161. שם.  ↩

  162. 58.  ↩

  163. שם.  ↩

  164. ע' מעט מדברי רס"ג בענין זה אשר הבאנו במקומם.  ↩

  165. שיר“ש 57. ורצונו היה ”שים פֶּה לפיות נסכרו כאלמים“ (שם), ולשמש בה לא כחפצי קדש בלבד כי אם גם בעסקי חול, כאשר יעלה מתלונתו ”לא ידעון חזון וגם לא ידעון ספר ואיכה יקראו אגרת?“ (שם) כלומר: אם ספר וחזון, שהם מקראי קדש, שסתם איש ישראל יודע לקרוא ולהבין, לא ידעו אנשי דורו או אנשי מקומו, קריאת אגרת שהיא חול לא כל שכן שאינם יודעים. הא למדת, שהוא רוצה שישמשו בדבור והכתב העברי גם בדברי חול, ולדבר הזה הלא נשא גם רס”ג את נפשו (ע' דברים אלה במקומם).  ↩

  166. כדברי ראב“ע על כל ספרי הדקדוק שיצאו בספרד: ”וכל אלה הספרים הם בלשון ההגריאים לבד מהמחברות והשירה והאגרון“ (מאזנים א': (. והמחברות הם מחברת מנחם, והשירה היא שירת הענק שלנו לרש”ב גבירול והאגרון הוא לרס"ג.  ↩

  167. מִנְיַן שנת חבור ספר זה רשום על הספר בגופו הערבי האצור באוצר Bodeljana.  ↩

  168. ע' לעיל צד 189. 13  ↩

  169. ע‘ שירו הראשון והשני בס’ שירי שלמה דוקעס ודבריו גם בשירים אחרים.  ↩

  170. ר"ש בונפיד בס' דברי חפץ עדעלמאן 21.  ↩

  171. שה“ש רב‘ ב’, ט”ז.  ↩

  172. לדוגמה נביא פה חרוזים מפוזרים: “– – ובו אֶרום ואנשא עלי כל / מְתֵי דורי ועל כל הזמנים”. (שיר"ש דוקעס 16) [והאדמה] “– – לו ידעה מאתמול רום מעלות / נפשי, לרגלי היתה נופלת” (38). ומלבד אשר התנשא על משוררים אחרים יודיע, כי לבו אמץ מאד ולא ישוב מפני כל. “הֲידע הזמן כֹּחַ לבבי וִנחֵש כי לבבי כנחושה?” (27). “ואינני כגבר יענה רך וְיָשוחַ ונפל בעצומיו” (48). “ועת יִחַר לבבו בחרי אף, ושחקים ירעשו מֵעֹז רְעָמָיו” (שם ועוד).  ↩

  173. מלבד השר יקותיאל קם לו למגן ומושיע ר“ש הנגיד, כאשר נראה עוד. ובכל היות כֻּלו אומר כבוד באמת ותמים לבני עליה אלה בדברי שיר יוצאים מן הלב, לא הרבה לשאת להם פנים. ופעם אחת לא החזיר יקותיאל לו שלום בכבוד הראוי ערך לו שיר תובע עלבונו ממחרת היום ההוא, על אשר ”גלה תמול מפיו שחוק וָאוֹמְרָה / שלום לך, ויענה הַרְפֵּנִי“ (שיר"ש דוקעס 29). ויוכח לו, כי בכל כבוד עשרו וגדולתו לא נעלה עליו ויכתוב אליו: ”דע כי אנחנו עָם, ברוחם נפרקו הרים“ (שם). ו”עם" לאו דוקא, ופירושו: זהו טבע מולדתי. וע‘ לעיל, אשר כתב לו פעם אחרת: כי כמוהו גם הוא יחיד בדורו. ואת ידידו הנדיב ר’ יצחק אשר תמך אותו, הוכיח בשיר כבוד, בראותו כי רפתה ממנו רוח אהבתו:

    "וְאֵיך יָמוֹד אֱלֵי חֵיק אהבתי / כְּמִדַּת פּוֹחֲזֵי שֵׂכֶל  ↩

    וְרֵיקָיו" (46).

  174. ככל אשר לא נשא הוא פני איש ככה לא יכול נשוא בדבר איש אחר אליו חלקות וגער בו ויאמר: “ – – והשָׁמר ואותי אל תֵּחנף” (51). ןאין ספק בידינו, כי החרפות הנמרצות אשר חרף את נפשו בודוייו “אלה בושתי” בכתר מלכות, אינן אלא דברי ודוי על רום לבו. ע' שם כל דבריו עד “ואשמותי עצמו מלזכור” ובקשתו “יר”מ ה“א לכוף את יצרי האכזרי”. ולפי ידיעתנו זך וטהור היה האיש הנערץ הזה מכל מעשה היצר, חוץ משמץ דבר גבהות הלב. והרהור תשובה זו מתבאר גם מתחנתו “והיה עם פי והגיוני, ושמור דרכי מחטוא בלשוני” (שם).  ↩

  175. אשר לא שכח אותה כל הימים גם בשפכו נפשו לפני ה': “וזכר נא אלהי כי זה כמה לארץ נוד צנַפְתַּנִי ובכוּר גלות בחנתני” (כתר מלכות).  ↩

  176. כאשר נשא את נפשו בשירו “התחנני אליו – – אולי יצַו וישלחך / מצור אשר בו תשכבי, מבין אנשים בוערים / שֶׁתִּשְנְאִי ותתעצבי ” (4).  ↩

  177. “עוד תדרכי צֹעֵן וגם בבל וארץ הצבי”(6).  ↩

  178. בהיות בבל עוד מרכז התורה עד מות רב האי בימי משוררנו, נחשבה בעיניו מאד מאד, עד כי בקוננו על רב האי כתב באחת מקינותיו: “נגדעה קרן עדינה / היא גברת כל מדינה” (מובא בס' גנזי אקספרד III). ועדינה היא כנוי לבבל בפי משוררי ספרד, ע“פ מליצת ישע' מ”ז, ח'. וכבר קרא לה כן גם רס“ג. ורש”ב גבירול מלבד שהעמיד את בבל בראש כל המדינות ויכבד מאד את “נהרדעא וסורא עירות הפלילות הגדולות” (שיר"ש דוקעס 71), השפיל את ארץ ספרד לפניה, בכתבו לפי דרכו: “וגלות חיל מדינה העדינה – – אשר גלו אלי ארץ ספרד / והושגו והשיגום קללות” (70).  ↩

  179. בחסדו דברה צֹען ושנער / ואותו אִוְתָה לראות חֲנֵסוֹ”(13). וחָנֵס היא מצרים (ע‘ ישע’ ל‘, ד’), והוָו נוספה רק בשביל החרוז (ע"ש).  ↩

  180. נראים הדברים, כי ר‘ יעקב, אשר לכבודו שר את שירו “לבי באימת אהבה גֹוֵעַ” (שיר"ש דוקעס 44) ור’ יצחק, אשר לכבודו שר את שירו “כאין נִשְּׁאו מרוב חלקיו” (45), ואשר אולי ר' יצחק זה הוא אחד משלשת ידידיו: אֲחִיָה, יצחק וחַיון, אשר להם שר את שירו “ידידי שְעוּ מִנִּי” (46). נראים הדברים, כי כל הנקובים בשמותם האלה קנה את אהבתם בימי נדודיו אחרי הגרשו מסרגוסא. ככה יש להחליט, יען כי מתוכם אנחנו רואים כי צרותיו עלו למעלה ראש. ובבואו אח“כ לגרנדא נראה כי רָוַח לו. אף שומעים אנחנו אותו מתאונן על פנות ימי הנעורים: ”יכלו ימי נער“ (44), ”ונבכה על ימי נער" (45), ואז היה כבן חמשה ועשרים, ימי צאת איש משנות נער לשנות גבר.  ↩

  181. 53.  ↩

  182. “וכבר בא ר‘ נסים למדינת גראנטה (כשהובאו) [כשהובאה] בתו להנשא לר’ יהוסף הלוי הנגיד ולמד בה לתלמידים, ומתלמידיו היו ר' שלמה בר”י בן גבירול המשורר" (ר‘ סעדי’ אבן דנאן: חמדה גנוזה עדעלסאן כ"ט).  ↩

  183. “ושלום גם לאלחנן חניכו ועל יעקב מיודעי נסיכו” (שער השיר 37).  ↩

  184. 26.  ↩

  185. כלומר אשר שכן בתוך לבב בן גבירול תלמידו.  ↩

  186. 37.המליצה הזאת היא מופלגת מאד: כשם שכל איש ישראל לא די לו רק לבטא את מלת “אחד” בק"ש, כי אם יש לו להאריך בו מרוב אהבה ומורא, כך אני נוהג בך.  ↩

  187. שם. כלומר בדמעות של שמחה הוא זוכר את אהבת רבו הגדול.  ↩

  188. כאשר יענו השירים אשר שר רש“ב גבירול על ר”ש הנגיד.  ↩

  189. ככה יש ללמוד ממליצת זכרון זה שבפי רמב“ע ”– – בן גבירול אלקורטבי (נשאה) [נשאר] במלאקה וגדל בסרקוסטא" (אשכול הכופר: יוחסין השלם 220, וע' לעיל 190 הערה 1), כי רק בימי גדולו, לאמר בשנות ילדותו ונעוריו, היה בסרגוסא וכל ימיו נשאר במלגא.  ↩

  190. “ר' שלמה בן גבירול ממדינת מאלקה”(מאזנים לראב"ע א':).  ↩

  191. ע' בפרקים הקודמים.  ↩

  192. “אהלה, אהליבה”(“שומרון קול תתן”), “קהתים ואפרתים ולבית דוד ולבית אהרן” (מאורה: “שני זתים”).  ↩

  193. כגון “ומעל יד, איש ציָּד טַבַּעְתָּם יסירו” (שם). וכך הוא קורא לעשו אבי אדום על היות איש ציִד (ברא' כ“ה, כ”ז).  ↩

  194. כגון “מֵאַצר ומִדישָן” (סליחת "שעה נאסר), והם בני שֵעיר (ברא‘ א’, כ"א).  ↩

  195. שירי השירים זקש ק"א.  ↩

  196. גאולת “שנותינו ספו”.  ↩

  197. בבל (וע‘ ירמ’ א', י"ד).  ↩

  198. עשו אבי אדום (ע' לעיל צד 197 הערה 6).  ↩

  199. ברא' כ“ז כ”ב.  ↩

  200. “והצפיר השעיר מלך יָוָן”(דני‘ ח’ כ"א). ולדעתנו יש לגרוס השעיר בלי וָו, וחוזר הכל על יון. ומליצה שנונה כזאת מוצאים אנחנו עוד פעם בדברי רשב“ג: ”וּשְׂעַר שָעִיר תְּגַלֵּחַ" (שיר השירים זקש פ"ט).  ↩

  201. סליחת “שעֵה נאסר” לשבעה עשר בתמוז. ובגוף סליחה זו נשתבש המאמר וכתוב שם: “והצפיפון מצפון כשבולת שטפני מאור חשך / וגם שֵשַך / כמו כדור צנפני”. ובאמת נאה יותר מליצת צניפה ככדור לנחש, ע“כ יש להסמיך ”כמו כדור צנפני“ לשפיפון ומליצת ”כשבולת שטפני" לששךְ, שהיא בבל בכללה. והיא מעין מליצת הנביאים על האויב (ע‘ ישע’ ח‘, ז’־ח').  ↩

  202. זו בבל, שנא' בה “קדמיתא כאריה” (דני‘ ז’, ד').  ↩

  203. היא מלכות יון, שנאמר בה “וַאֲרוּ אחרי כִנְמַר” (ו').  ↩

  204. ישמעאל (ע‘ ברא’ ט“ז, י”א. י"ב).  ↩

  205. באמצע ליל הגלות, כי תקפם התחיל יותר מחמש מאות וחמשים אחרי החרבן.  ↩

  206. הישמעאלים בנו את בנינם על מקום מקדשנו. ודומה לציור זה הוא חרוזו “קם עלי ארי מרצֵח ופרא עצמי פוצח” (ע' שירי השירים זקש ס"ט).  ↩

  207. הגר (ברא‘ שם ט’).  ↩

  208. שירי השירים זקש קכ“ו והפסוק כצורתו בראשית ט”ז, ט'.  ↩

  209. ברא‘ שם ה’.  ↩

  210. שירי השירים זקש קכ“ט. וחזיר הוא כנוי לרומי (ע‘ פסח’ קי"ח:); וגוף מליצת ”חזיר מיער" ע‘ תהלים פ’, י'.  ↩

  211. “כפי עצמת גדולתך כן תכלית דלותי ושפלותי”(כתר מלכות); “שפל רוח, שפל ברך וקומה – – לפניך אני נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה” (שירי השירים זקש ק"ז); “ואני אין בי לא צדק ולא כּׂשֶר, לא חסד ולא יושר, לא תחנה ולא מדה טובה” (כתר מלכות).  ↩

  212. שירי השירים זקש ק"מ.  ↩

  213. קכ"ב.  ↩

  214. ע' לעיל 193 הערה 4.  ↩

  215. שם בצד ההוא.  ↩

  216. 196.  ↩

  217. לעיל 193 הערה 4.  ↩

  218. Neoplatonismus, כלומר שיטת אפלטון ששִנו והוסיפו בה תלמידי תלמידיו כמה פרטים.  ↩

  219. Jordain, חוקר צרפתי, מצא זה כמאה שנה את שם אֲבי צֶברוֹן אשר ממנה יצאה תורת חכמה לחכמי אירופא בימי הבינים, מבלי דעת עוד מי הוא ומה מעשהו. אחרי כן מצא החכם הישראלי פרופיסור שלמה מונק בביבליותיקי St. Victor סרוגים מתרגום עברי ששמו “מקור חיים” בצד תרגום רומי שלם ששמו fons vitae ויתרגם אותם צרפתית בספרו Melange de Philosophie Juive & arabe, Paris 1857/9.  ↩

  220. כאשר רשם בראשו: “ספרתי בה פלאי אֵל חי, בקצרה אך לא באריכות, שמתיה על ראש מַהֲלָלַי וקראתיה כתר מלכות”.  ↩

  221. “לך (ה') החסד אשר גבר על ברואיך והטוב הצפון ליראיך”(כתר מלכות).  ↩

  222. שם. והפסוק ברא‘ ו’, ד‘ למלת “המה” חוזרת על “רחמיך” בטעם הכתוב "זכור רחמיך וגו’ כי מעולם המה“ וע' דברי רבותינו: ”ואת ידך החזקה – דבר‘ ג’, כ“ד – שאתה כובש ברחמים את מדת הדין” (ספרי במדבר קל"ד).  ↩

  223. מדות אלה מפורטות בראשי פרשיותיו: “אתה אחד, אתה נמצא, אתה חי, אתה גדול, אתה גבור, אתה אור, אתה עליון, אתה חכם”.  ↩

  224. חוקרי הגוים שנמשכו אחריהם חוקרי ישראל, חשבו את סגולותיו ואת מדותיו של הקב“ה להֲוָיות נבדלות ועומדות בפ”ע, ודבר זה גרם לטעיות מזיקות מאד.  ↩

  225. החפץ הוא פרי החכמה: "אתה חכם ומחכמתך אצלת חפץ מזומן, כפועל ואומן, למשוך מֶשך היש מן האין, (שם).  ↩

  226. בתוך שאר הכנויים הוא מכנה את האלהות בשם אור: “אתה אור” (שם). ועל האור הזה הוא אומר“ ”לך המציאות, אשר מִצֵל מאורה נִהְיֶה כל הוֹיֶה" (שם).  ↩

  227. והצל הזה הוא שאמר עליו: “אתה הוא אור נעלם בעולם הזה” (שם). כי לחיי הגוף בעולם הזה, אי אפשר באור הגמור, כי אם בהיות צל להם למכסה. וזה הוא פתרון דבריו על הצל הזה: “אשר אמרנו בצלו נחיה” (שם).  ↩

  228. “אתה אלוה סומך היצורים באלהותך וסועד הברואים באחדותך”(שם).  ↩

  229. ונמלץ ונמרץ מאד חרוז זה: “וידו בלוּלאות היכולת יריעות הבריאות קושרת” (שם).  ↩

  230. “לך… הכח הסובל את העולם על בלימה” (שם).  ↩

  231. “וידו וכו' ובכחה נוגעת (על) [עד] שפת היריעה החיצונה הקיצונה במחברת”(שם).  ↩

  232. “וכל היצורים עבדיך ועובדיך”.  ↩

  233. “לך ברואי מעלה יעידו כי המה יאבדו ואתה תעמוד” (שם).  ↩

  234. שם.  ↩

  235. “והנפש החכמה לא תראה מות”(שם).  ↩

  236. “והחכמה מקור חיים וממך נובעת”(שם).  ↩

  237. כדברו המפורש: “– – בתתך לנפש כח הדעת אשר בה תקועה ויהי המדע יסודה, ועל כן לא ישלוט עליה כליון ותתקֵיֵם כפי יסודה, וזה ענינה וסודה” (שם); “והמגיע לסודך ימצא תענוג עולם ואכל וחי לעולם” (שם). ודעה זו, שגם חסידי חכמי יון החזיקו בה, אתה מוצא מפורשת בפי ר' יוסי במליצתו התמימה: “לא קבלו בני ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן” (ע"ז ה').  ↩

  238. “והחכמה מקור חיים וממך נובעת”.  ↩

  239. “והמגיע לסודך ימצא תענוג עולם ואכל וחי לעולם”.  ↩

  240. כמליצותיו “לך הגבורה אשר בסודה נלאו רעיונינו לעמוד” (כהמ"ל); “לך השם הנעלם ממתי חכמה” (שם); “ובסוד אחדותך חכמי לב יתמהו, כי לא ידעו מה הוא” (שם); “וסודך מי ישיגנו” (שם); “ולשום לך חוק וגבול נלאה רעיוני” (שם).  ↩

  241. כדבר האמור: “ – – ועין השכל לך תכסוף ותשתאה; אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה” (שם).  ↩

  242. שם.  ↩

  243. “משולה אַת בחַיָתֵך לאל חי”(רשות לנשמת ליוהכ“פ מנהג רומא: שרה”ש זקש קי"א).  ↩

  244. כמליצת תפלתו על נפשו: "רְאֵה עָנְיָהּ, שְמַע

    בִּכְיָהּ, לְךָ יָהּ, בְּמָקוֹם בִּלְתְּךָ אֵין שָם ובִלְתָּהּ" (שער  ↩

    השיר בראדי 39).

  245. שרה“ש זקש קל”ד.  ↩

  246. שער השיר בראדי שם.  ↩

  247. “ואם נטמאה תנוד בשצף קצף וחרון, וכל ימי טומאתה בדד תשב גולה וסורה, בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה”(כתמ"ל). ומאמר בכל קדש וגו‘ מקרא הוא (ויקרא י“ב. י”ד). וטיב עונש החוטא לעוה“ב המפורש במליצת ”תנוד בשצף קצף וחרון" הוא בטעם ר’ דרד המקמץ האומר: “וגדר הפרעון הוא נוד הנפש ועצבונה ואבוד השמחה ממנה” (ע' דברים במקומם). וע' עוד מליצה אחת לרשב"ג הנמלצת בטעם החכם ההוא (שם).  ↩

  248. כתמ"ל.  ↩

  249. על הדעות היוניות הנכריות שעלו בספרי חכמינו הספרדים נדבר אי"ה להלן.  ↩

  250. כל הפרשיות הקטנות מן פרשת “מי ימלל גבורותיך” עד “מאפס ותהו נחשבו לו” דברי אסטרולוגיא יונית גמורה הם. גם כל הציורים אינם שם ציורי ישראל. פה הגלגלים הם תשעה – ובאגדת קדמונינו “שבעת רקיעים” (חגיגה י“ב(; פה נזכר: ”וכל ככב מהם יקיף הגלגל בששה ושלשים אלף שנים“ – ובאגדת קדמונינו ”שית אלפי שנין הוה עלמא" (ע"ז ט').  ↩

  251. מלבד שירת כתר מלכות, יחידה היא במינה שירת “שנאנים שאננים” (אופן לשחרית יה“כ: סדר רב עמרם ח”ב ד' ווארשא), אשר אין ערוך לזיו האורה השופע שם מכל מלה.  ↩

  252. למראה השמים שבראת.  ↩

  253. הארץ.  ↩

  254. מל' לרוקע הארץ (תהל‘ קל"ו, ו’).  ↩

  255. שרה“ש זקש קנ”ט.  ↩

  256. רשב“ג נטה מאד אל הנסתרות, וגם השטה האפלטונית המחודשת שהחזיק בה הטתה את לבו אליהן, והרבה הוא נוגע בדעותיו אל דעות המקובלים. וראב”ע, בפירושו לתורה בכתיבת יד לחלק בראשית כרתב [צ“ל כתב ? ]: ”והנה עתה אגלה לך סוד הגן והנהרות והכתנות – כתנות עור של אדה“ר – ולא מצאתי לאחד מהגאונים זה הסוד, רק לרש”ב גבירול ז"ל, בעבור שהיה חכם גדול בסוד הנפש (גנזי אקספרד מחברת א' IV ).  ↩

  257. שה"ש זקש ט'.  ↩

  258. ח“ לסדר רב עמרם ד‘ ווארשא. וע’ דברי שירו ”ועולם זה אדרוש, אשר מָתקו מֵי רוֹש, ואחרים לשרוֹש, ומחמדי כָּלים וכו‘ וכו’ ".  ↩

  259. ודוי כתר מלכות.  ↩

  260. שם.  ↩

  261. “וידעתי כי לטובתי נסיתני – – ולהטיב לי באחריתי במבחן התלאות הביאותני”(שם).  ↩

  262. “ומה בצע להתקצף אבל דוֹם וקוה כי לכל מכה תרופה” (שיר"ש דוקעס 6). “סוף אנחה הנחה ועקב רזוני מזוני” (3).  ↩

  263. שרה“ש זקש ס”ה.  ↩

  264. הקדמת ס' חובת הלבבות.  ↩

  265. שם. ועל היות קיום המצוה הזאת צפונה בלב קרא אותה כך. וע‘ תבנית מלה זו עובדיה א’,ו‘. – באות הראשונה אנו רושמים את השער ובאות השניה אנו רושמים את הפרק. כי עשרה שערים יש לס’ חובות הלבבות וכל שער מתחלק לכמה פרקים, מלבד פתיחה שיש לכל שער לפני תחלת הפרקים.  ↩

  266. יקר הוא בעינינו לשמוע כי מלבד ספרי רס“ג והמקמץ ורשב”ג, יצא עוד ספר חשוב ממין זה ששמו “ספר הדת”, אך לדאבון נפשנו לא זכינו לדעת לא אותו ולא את מחברו.  ↩

  267. ע' על אודותיו בפרקים הקודמים.  ↩

  268. “וכבר הקדים לבארם הרב הגאון הגדול רבנו סעדיה ז”ל במה שיש בו די“ (הקדמ' חוהל"ב). ”וכבר האריך בבאור הענין הזה הגאון הגדול רבנו סעדיה ז“ל בס‘ האמונות ובפירוש סדר בראשית ובפירוש סדר וארא ובס’ יצירה מה שיש בו די” (חוהל"ב א‘, י’), וע' דברי תהלות רס"ג בפי רבנו בחיי שהבאנו בסוף פרק שני.  ↩

  269. “ואניח הלשון העמוק והמלות הנכריות והמופתים ההולכים על דרך הנצוח וכו‘ וכו’”(הקדמ'. ע"ש). וע' דברים כאלה גם לרס"ג (פרק שני).  ↩

  270. תהלים ע“ג, כ”ה, כ"ו.  ↩

  271. הקדמ' חוהל"ב.  ↩

  272. “מפני שהוא אחד אמת, ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו ית' והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריאותיו”(שם), “ומצד שאיננו נראה אי אפשר לאדם למצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו” (א‘. ז’).  ↩

  273. “כשהוא מעיין במרוצת הגלגלים בתנועות משתנות ובמאורים החלוקים לסדר ענין הכל, בהם יראה מסמני היכולת והחכמה מה שלא תכילהו מחשבת אדם”(ב‘, ה’).  ↩

  274. א‘, ז’.  ↩

  275. “היסודות – – לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו מטבען מפני המחלוקת שביניהן – – ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם [– כלומר חוץ מהם –] ומרכיבם כנגד טבעם הוא בוראם ית' ” (ו').  ↩

  276. “ויהי' הגרגיר האחד [מן החטה] סבה לעשרת אלפים – – היֵעָלם כי כח הגרגיר חלש מעשות כְּמות זה”.  ↩

  277. “– – וכמות הוית הדג הגדול מביצת הדג עם קטנותה” (ד‘ ג’).  ↩

  278. ע' ראשי פרקיו, שהוא קורא אותם פנות החכמה המקיימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם" (ב‘, ד’).  ↩

  279. 1.  ↩

  280. שם.  ↩

  281. “הדרת רוחניות העולם”(ב‘, ג’).  ↩

  282. “– – ומצאת אותו מצד סמני פעולותיו כאלו אינו נפרד ממך”(א‘, י’).  ↩

  283. שם.  ↩

  284. “וממה שראוי לך להבין מכל הבריאות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם הענין הנעלם אשר הוא סדר הכל והשלמתו ואיננו מושג בחושים הגשמים והוא התנועה וכו'). וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמתתה ורוחניותה ותדע כי הוא מפלאי החכמה האלהית”(ב‘, ה’).  ↩

  285. “ואלו היה לו [לעולם] יותר מבורא אחד, היתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנה בכלליו ובחלקיו; ועוד כי הוא [העולם] צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו, ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחר”(א‘, ז’).  ↩

  286. שם.  ↩

  287. “ושמהו [הקב”ה לעולם] רומז עליו ומורה עליו, כאשר תורה המלאכה על עושיה והבְּניה על בוניה" (ב‘, ג’).  ↩

  288. בעל הספר מקדים לחקירה זאת: כי היא “מצד בחינתנו לעילות הנמצאות, כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן, וכל אשר נחקור על עילות העילות נמצא מספרן פחות מהן, וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן, עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות. ובאור זה, כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם וכו‘ וכו’” (א‘, ז’). ויען כי ביד בעל הספר נתערבו הראיות המוחשות, שהן פה העקר, בראיות פילוסופיות שנהגו בימיו ושזווג שתיהן אינו עולה יפה במקום זה, נטלנו לנו רשות לעשות את כֻּלה מוחשת, כלומר להזכיר רק את המוחשות לבדן.  ↩

  289. המליצה היקרה הזאת כבר תמצא גם בפי בן גבירול ונוהגת בפי כל חוקרי ישראל וחסידיו שקמו אחרי כן. ומה בין סבה ועִלָּה? סבה יאמר לכח, למעשה או לחפץ שהביא את הדבר לעולם ושאפשר לה להסתלק, ועלה היא הכח המעשה והחפץ המביא את הדבר לעולם ומקַיַמתו ואינה זזה ממנו כל ימי היותו (ע‘ כוזרי ד’ י"ג). ןמלה זו אתה מוצא במקרא (דניאל ז‘, ה’, ו') ובדברי רבותינו (כתוב‘ כ’:). ולפי דעתנו יש להפריד בין מלת עלה ובין מלת עלילה שבמקרא ולהחזיק כי “עלה” היא “אב” ותרגומה האשכנזי “גרונד” ו“עלילה” היא “תולדה” ותרגומה “פאָלגע”.  ↩

  290. “ואלו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחד היינו מעלים בדעתנו כן, אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד, ידענו, ידיעה שאי אפשר לדחותה, כי הוא אחד”(חוהל"ב א‘, ז’). ואנחנו, אם לא נשגה, נערוב את לבנו להחליט כי מלת “אחד” עצמה, שעקר שרשה “חד” (יחזק‘ ל"ג, ל’), בא להביע את תכלית הדק שבדק מעין חֻדה של סכין חריפה לטושה ומושחזת שאי אפשר להתחלק  ↩

    ולהחָצות עוד.

  291. הקדמת חוהל"ב.  ↩

  292. ע‘ מבחר דבריו על נצחות הבורא ועל חדוש העולם א’, ה'.  ↩

  293. ע' שיטת רס“ג אשר פרטנוה לפרטיה בס”פ השני.  ↩

  294. חוהל"ב ד‘, ה’.  ↩

  295. “והכוכבים והמזלות וכו' והכונה בכל דבר ממנו כונת תועלת ותקנה למדברים”(א‘, ו’).  ↩

  296. “צורך האדם אל הכל ותקנת הכל באדם”(א‘, ז’).  ↩

  297. "– – והחושים הנפשיים אשר הם הזכרון והמחשבה והרעיון והזמם וההכרה שכֻּלם מגיעים עד ענין אחד, והוא השכל הנותן להם כח להשגת הענינימ (י').  ↩

  298. “– – נפשנו ולבנו, שהם מבחר חלקי עצמנו” (הקדמה).  ↩

  299. ע‘ מליצתו זאת ח’, ג' חשבון י"ח.  ↩

  300. הקדמה.  ↩

  301. עי‘ דבריו בענין אהבת ה’ את האדם בכללה ג‘, ו’; ד‘ פתיחה; ד’, ג'.  ↩

  302. וביחוד בפרק ה', מן השער ההוא.  ↩

  303. ע' רוב דברי ההקדמה ומקומות אין מספר בגוף הספר.  ↩

  304. ח"ה 117.  ↩

  305. פרק שני.  ↩

  306. “– – ההערה על עבודת ה‘ – – על שני ענינים, אחד מהם תקוע בשכל וכו’ והשני קנוי בדרך השֵמַע והיא התורה וכו'”(חרהל"ב ג‘, א’).  ↩

  307. “והכניעה שתהי‘ מחמת הערת השכל ודרך הראי’ קרובה אל הא' ורצויה יותר לשבעה פנים”(ג') “כי העבודה שהיא מן התורה כמבוא אל העבודה שהיא מן השכל” (שם).  ↩

  308. "ושתי הכניעות משובחות – – אלא שאחת מהן גורמת לחברתה ומעלה שעולים ממנה אליה והיא הערת התורה [שממנה עולין אל ההערה התקועה בשכל] (שם).  ↩

  309. בעל ס‘ חובות הלבבות בא לכלל זה, כי לא על “מצות התורה” כי אם על “מצות השכל” אנו רואים את דוד ע"ה מתחנן אל ה’ להעיר אותו אליהן – – כמו שאמר: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך – תהל‘ קי“ט, י”ח – הורני ה’ דרך חקיך – ל“ג – הדריכני בנתיב מצותיך – ל”ה – הם לבי אל עדותיך – ל“ו – לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד – צ”ו וכו‘ ועל “העבודה שהיא מן השכל – – אתה רואה דוד ע”ה משיב תמיד התחנה לאל לעזרו אליהם באשרי תמימי דרך“ (שם). ועוד אמר בעל הספר, כי רק על ”העבודה אשר היא מן השכל“. שהיא חשובה לו מן ”העבודה שהיא מן התורה“, הזהירו חז”ל: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע”מ לקבל פרס – אבות א’, ג‘ –“ (שם), הלא על זאת תקשה מאד שאלתנו הנמרצת: והלא דברי פסוקי תהלים המובאים מפורשים כי מדברים הם על ”תורה“, ”חוקים“, ”עדות“ ו”מצות“, שהם כל עצם פרי התורה ולא על שום חקירה או פילוסופיה יונית, ערבית, ארמית והודית. וכן מזמור ”אשרי תמימי דרך“ כלו, שבעל הספר מזכיר, הלא היה מבעלי התורה ולא מבעלי שום פילוסופיא שבעולם, וכל תלונתו לא היתה אלא על מפירי חוקי תורה ומצותיה ולא על המשתבשים או הפוגעים בדעות חכמת יון או מתחכמים אחרים. וגם מאמר אנטיגנוס איש סוכו לא אמר את מאמרו ”אל תהיו כעבדים" וכו’ לא נאמר אלא מפי חכם תנא ישראל, מורה תורה לעם תופשי תורה ולא מפי פילוסוף יוני, וביחוד גמור בימיו, בימי קלקול ההלנים, שאז היתה שנאה ביותר לשלומי אמוני ישראל שבדור ההוא.  ↩

  310. רמב“ם ז”ל, הגדול בכל חוקרי הגולה, זִכה את ספרות תורת ההלכה בפירושו למשניות ובספרו החשוב לדורי דורות יד החזקה וכמעט הוא ראש הפוסקים עד היום.  ↩

  311. ר“ש הנגיד חבר ס' הלכתא גברוותא ויהי תופש ישיבה כל ימיו. רש”ב גבירול חבר את ס' האזהרות, שגופי תורת הלכות בו ופייט הלכות ציצית וק“ש לפרטיהן (אהבה לפרשת שלח ולפרשת ואתחנן). ור”י הלוי אביר המשוררים פייט הלכות תפלין לפרטיהן (אהבה לפרשת עקב). הא למדת, כי למוד ההלכה היה יקר וחביב עליהם מאד.  ↩

  312. ע“ש ספור נזיפת חכם לתלמיד, ששאלו ”שאלה נכרית מענין דין הגורשין“ וכי חכם זה התפאר כי זה חמש ושלשים שנה לא התעסק עוד בדברים כאלה ”והאריך להוכיחו ולביישו על זה" (הקדמת חוהל"ב).  ↩

  313. ע' דברי בעל הספר על חובת האדם לחקור בכח עצמו דוקא ע"ד האחדות ולדעת להבדיל בין אחד העובר ובין האחד האמת (א‘, א’ – ג' ובמקומות אחרים לאין מספר).  ↩

  314. ב'.  ↩

  315. שם.  ↩

  316. ע‘ דברים כ"ט, ט’, י'.  ↩

  317. ט‘, ג’.  ↩

  318. ד'.  ↩

  319. “וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך, עד שיהיו בעיניך כתכונת התענוגים האסורים”(ה'); “שתמעיט במיני הלפתן ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל ויהיה במעט ממנו כפי שתוכל, והתכון בו להגיע הלחם אל בטנך לא לתענוג והרגל עצמך בקצת העתים בלי לפתן” (שם).  ↩

  320. “ואח”כ תתנהג בתענית, אם יהי‘ אך גופך חזק אפילו יום א’ בשבוע, וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כדי ליסרה עשה" (שם).  ↩

  321. “ואם לא ימצא היצר דרך לפתותך בפנים האלה יתחכם – – ויאמר לך: הנה אתה מחסידי הבורא וכו‘, וצריך שתשתדל כפי יכלתך, אולי תגיע לזה במעשיך ובהִמָשכך אחרי עבודת הא’ בלב טוב ובשמחה רבה, כמ”ש דוד אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה; “ואם תשמע אליו ותסמוך על דבריו – של יצה”ר – יפילך וכו' ותדחה בו מעליה מעל נפשך – הדאגות והיגונות" (ה‘, ה’).  ↩

  322. ט‘, א’.  ↩

  323. דבר' כ“ו, י”ג.  ↩

  324. ע‘ מעשר שני ה’, י"ג.  ↩

  325. ע‘ שבת ל’.  ↩

  326. אלה הם דבריו על אמונת רבותינו וחכמתם וישרת לבם: “ואל תחשוד אבותיך במה שחסרו לך מאופני טובתך, ואל תסתור עצתם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה ועמדו על כל מה שמביאה עליו מטוב ורע” (ה‘, ה’).  ↩

  327. בחכמתו הגדולה ובעינו החדה היו בעיניו דברי רבותינו למקור מוסר גדול מן המקרא “– – ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא בספרים ומן השכל” (הקדמה), ופי‘ בספרים הוא כאן במקרא. ועוד אמר: “וראיתי במעשי קדמונינו ז”ל ובמה שקבלנו מדבריהם כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובות עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים – – והשתדלותם היתה בכללי הדינים ולברר ענין אסור והתר ואח"כ היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם וכו’ וכו'" (שם. וכבר הבאנו דברים אלה: חלק ח' 174 הערה 7).  ↩

  328. “ואח”כ יברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותקון ענינו בעולם כפי הצורך והספוק בלבד“ (ב‘, ג’). ”ואין מדין התורה לעזוב שוב העולם לגמרי כפי שהקדמנו ממה שאמר הכתוב לא תהו בראה לשבת יצרה – ישעיה מ“ה, י”ח –" (ט‘, ג’).  ↩

  329. “רוב בני אדם אין עִלת השתדלותם ללמוד החכמות וללמדם אלא להתגדל בהם אצל המלכים בלבד” (ח‘, ג’) “– – בדבר מן החכמות אלא מה שתתכבד בו אצל אנשי דורך ותתרצה בו אל גדולי בני זמנך מקצין ובעל מעלה בחכמת הלשון וכו‘ וכו’” (ה‘, ה’ ע"ש).  ↩

  330. ביחוד חשובים מאד הקדמת הספר ושער א‘ וב’ וח‘, הלא הם שער היחוד ושער הבחינה ושער חשבון הנפש. מלבד זה נאה מאד פרק ד’ שבשער ט', שהוא שער הפרישות.  ↩

  331. ע' גרץ גד"י V נאטע 3.  ↩

  332. ראב"ע נשא את ראשו בין זקני לשון הקדש (מאזנים א':).  ↩

  333. ראב“ע ברא' ל”ו, ל“ב. ואמנם אין טעם ואין יסוד לדבריו. וגם החלטתו כי ”יובב בן זרח מבצרה (ברא' שם ל"ד) איוב הוא, הבל ורעות רוח הוא, ע“כ קרא לו ראב”ע “היצחקי המהביל” (ראב"ע שם).  ↩

  334. על ר‘ יצחק בן אלבליא – אשר עוד נדבר עליו – שהי’ בן עשרים במות ר“ש הנגיד כתוב: ”ור“ש הלוי הנגיד הי' אוהב אותו, והוא עודנו נער, והיה משגר לו – מגרנדא לקורדובה – ספרים ומתנות ומצוהו להשתדל ולקרות” (סה“ק: סדה”ח ח"א 74).  ↩

  335. השיר החשוב הזה הודפס בס‘ נחל קדומים לר"ל דוקעס 17; ופי’ מלת “יתומה” הוא כעין יחידה במינה במליצת הערבים.  ↩

  336. “והיו ימיו – של ר”ש הנגיד – ס“ב שנה” (ר‘ סעדי’ אבן דנאן: חמדה גנוזה עדעלמאן כ"ט(:.  ↩

  337. “ונפטר שנת ד' תתט”ו". שם.  ↩

  338. סה"ק: שם 73.  ↩

  339. שער השיר 26.  ↩

  340. שיר"ש דוקעס 41.  ↩

  341. ומכל מדות שהיו באביו לא חסר אלא אחת שלא היה ענותן כמהו" (סה"ק: שם).  ↩

  342. שיר היתומה: שער השיר שם.  ↩

  343. “– – וצפנת פענח כל סתומה – – צעיר שנים משעשע במשנה ועלם רך מבאר עלומה”(שם). וצפנת פענח כנוי לשם יוסף (ברא' מ“א, מ”ה), ובטעם תרגומו “גברא דמטמרן גַּלְיָן לי'” (אונקלוס).  ↩

  344. Dozy בהקדמת ספרו Ibn AdharyI 97.  ↩

  345. חסר המקור בכ“י המחבר ז”ל.  ↩

  346. “וכתב רי”צ זה מחברת עִבור וכל סודו לר' יהוסף הלוי הנגיד – – ונִשא אותו ריב“ל הנגיד בממון” (סה"ק שם 74).  ↩

  347. Notice sur Aboulvalid 106 לר"ש מונק.  ↩

  348. מלבד אשר נראה עוד כי ראשי גדולי ספרד בדור הבא תלמידיו היו, מספר ר‘ יהודה בן בלעם בפירושו לתורה שהוא בכת“י: ”שמעתי מאיש ממדינת אליסאנא, שהי’ בישיבת רב יהוסף הנגיד נ“ע, שאמר בשם אביו זצ‘ל וכו’ וכו' ” (החלוץ ב' צד 61; גרץ גד"י VI נאטע 3).  ↩

  349. ע' לעיל צד 181.  ↩

  350. ע' כל המאורע ואת מקוריו הערבים גרץ גד"י VI 55 – 59.  ↩

  351. Dozy שם 101.  ↩

  352. שם.  ↩

  353. ע' 5 הערה 6.  ↩

  354. סה“ק: סדה”ח 73.  ↩

  355. שם.  ↩

  356. סה“ק: סדה”ח 67.  ↩

  357. סדה“ק: סדה”ח 73. ובאמת מצאנו ב“מאמר האחרון”: “בט‘ בו – [כלומר בט’ טבת גזרו תענית] ולא כתבו רבותינו על מה”. אך מאמר זה אינו מגוף מגלת תענית כ“א הוספה מאוחרת, ולא בדיוק חשב ראב”ד הלוי דברים אלה לדברי התנאים הקדמונים.  ↩

  358. Notice sur Aboulvalid לר"ש מונק 105.  ↩

  359. עולה מתשובת רי“ף קל”א.  ↩

  360. ע' גרץ גד"י VI 60.  ↩

  361. רשב“ג היה לפני מות השר ר' יקותיאל שחלה להיות בשנת 4799 בן שבע עשרה – כאשר כתב על עצמו בשירו אליו כי ”שניו ימי משנה לפרעה בעת נמכר לעבד“ (שיר"ש דוקעס 17) – ובכן נולד על כרחנו בשנת 4782, ועוד הוא מזכיר בפיוטו שנת ”ששים ואחת וארבע מאות“ למנין ישמעאל (פיוט “שנותינו ספו”), כלומר לשנת ההגירה הראשונה ליסוד דת האישלם, שהיא שנת 4382. בהוסיפנו על זה 461, שהזכיר רשב”ג הרי הגיע לשנת 4843; ואם נולד בשנת 4782, הלא מלאו לו אז אחת וששים שנה. ואפשר הדבר כי האריך עוד ימים אחרי כן. ואם כן בטלו דבר ר' משה בן עזרא שאמר כי מת רשב"ג בימי נעוריו ודברי אלחריזי, כי לא מלאו לו שלשים שנה.  ↩

  362. סה“ק: סדה”ח 73.  ↩