אֲנִי חוֹלֶה מֵאוֹרָה —

    הָיָה אָבִיב, שֶׁמֶשׁ חָדָשׁ בַּשְּׁחָקִים,

    שָׁפַךְ זֹהַר בָּהָר, בָּעֲמָקִים;

וָאֵצֵא לִקְרָאתוֹ גַם אָנִי, וַאֲנִי עוֹדִי רַךְ, עוֹדִי צָעִיר,

וָאֶשְׁתֶּה כּוֹס אוֹרוֹ־יְקָרוֹת, וְאוֹרוֹ מַה רַב הוּא, מָה בָּהִיר!

    וָאֶשְׁכַּר וָאֶחְלֶה…

אֲנִי חוֹלֶה מֵחֲלוֹמוֹת —

    אַחֲרֵי שָׂבְעִי מִיּוֹמִי דֵי עָמָל,

    אוֹתִי רִחֵם הַלַּיְלָה וְחָמָל…

דוּמָם יָרַד מַלְאָכוֹ לִיצוּעִי, וְלָחַשׁ לִי חֶרֶשׁ אֲגָדָה,

וְעוֹרֵר נִשְׁמָתִי בְלַחֲשׁוֹ, וְשָׁמְעָה וְחָלְמָה וְרָעָדָה —

    וָאִיקָץ עִם שַׁחַר וָאֶחְלֶה…

אֲנִי חוֹלֶה מֵאַהֲבָה­ —

    יָפוֹת הָיוּ הַנְּעָרוֹת וַעֲלִיזוֹת,

    כֹּה מַרְהִיבוֹת וְחָיוֹת וּפְזִיזוֹת;

יָפִים הָיוּ מַחֲבוֹאַי וּסְתָרַי שָׁם חִכּוּ הַנְּעָרוֹת לְדוֹדָן,

הַרְבֵּה נָטְלוּ מִמֶּנִּי בְלַחֲשָׁן, הַרְבֵּה נָטְלוּ מִמֶּנִּי בְסוֹדָן —

    יָפוֹת הָיוּ הַנְּעָרוֹת וָאֶחְלֶה…