לא נוכל להקים בארץ זאת חיי חרות וקוממיות לישראל מבלי לשלם בעדם מחיר עצום.
שיבת-ישראל לארצו – תהליך היסטורי כביר הוא, תהליך אנושי, חברתי, כלכלי, מדיני. הוא איננו נעשה בחלל ריק. ומשום שזהו תהליך עצום וכביר, גורם מכריע בגורל העם העברי ובגורל הארץ הזאת, אי-אפשר לה לשיבת-ישראל שלא תפגש בכוחות אחרים, שלא תפגע בכמה מהם שלא תתנגש עם כמה מהם.
היסטורית העמים איננה אידיליה. היא התאבקות בלתי פוסקת. ושבעתים אנוס להתאבק העם אשר איבד את עצמאותו ועליו לכבוש מחדש את מקומו, והכוחות הקיימים עומדים לו מנגד. כל עם, העולה על הבימה ההיסטורית, השואף לעצמאות, הרוצה להיות נושא היסטוריה ואדון לגורלו, אין לו אלא לקבל על עצמו את גזירת ההתאבקות הזאת. וישראל – פי שבעים ושבעה.
הציונות, משמעה: עצמאות ישראל. שיבת ישראל לארצו, אין לה דמות אחרת מאשר דמות הציונות. מכאן: הכרח ההתאבקות. לא חיים שלוים, לא חיים שקטים אלא עמידה בשער.
זאת וגם זאת: במידה שהציונות חדלה להיות חלום וחזון רחוק, במידה שהציונות הולכת ונהפכת לתנועת ישראל כולו, לתנועה עממית-המונית, במידה שהציונות לובשת צורה מוחשית של מפעל כביר, במידה שהציונות מגלה לעיני כל את הכוחות הצפונים בה ואת הכרח-החיים המניע אותה – בה במידה הולכת וגוברת ההתנגשות עם כוחות אחרים, בה במידה הולכת ומתאכזרת ההתקפה עלינו. בעוצם ההתקפה — עדות לעוצם הציונות.
תעודה כבירה קבלנו על עצמנו. באלפי שנות עבדות מרדנו. יצאנו לשבור סדרי העולם. אין ממלאים תעודה כזאת מבלי להיות מוכנים לשלם מחיר רב. דבר יקר אין קונים בזיל הזול. ואין אתה בן-חורין למרוד בסדרי העולם מבלי ששומרי סדרים אלה לא יגנו על עצמם.
וכלום כה בנקל עלה לעמים אחרים דבר שחרורם? כלום לא שלמו בעדו בעשרות שנות מלחמה? כלום לא שלמו בעדו בקרבנות וביסורים ובדם ובגרדום?
ואנחנו, בגולה, כלום איננו משלמים, יום-יום מחיר כבד, בחיים, בנפש, בכבוד וברכוש – בעד מה? בעד חיי עבדות והשפלה. בעד חיים בלבד, כל שהם, איך שהוא. בעד הזכות העלובה הזאת בלבד – לבלי למות, לבלי למות בניוון וברעב – הננו משלמים יום-יום מחיר גדול פי כמה מאשר שלמנו כאן — בעד מה? בעד חיי חרות וקוממיות, לנו ולעמנו, בעד העתיד!
כצאן לטבח מובילים שם, בגולה, את צעירי ישראל ללחום מלחמות זרות. במערכתם הם, שמרצונם הטוב בחרו בה, עומדים כאן צעירי ישראל.