במשך שנים לא פסקנו לתבוע את חדוש העליה. גם בימים הרעים ביותר, כאשר בבית אזלה הפרוטה ותנועת עבודה אחרת היתה בודאי דורשת סגירת השערים בפני “המתחרה” החדש, הפועל הארץ-ישראלי היה דורש את פתיחתם ודוחה כל נסיון להמעיט את מחנה העובדים. העולים האלה צריכים לא רק למלא את החורים ברשת העבודה המתרחבת שלנו, הם צריכים לא רק למלא את החורים ברשת העבודה המתרחבת שלנו, הם צריכים לא רק להציל את הישוב מסכנת השלטת עבודה זרה במשק החדש ההולך ונבנה בארץ. הם צריכים להכניס דם חדש בעורקי הישוב שנתרופפו בשנות הנסיון האלה. הצעירים האלה צריכים להקים מחדש את הקשר החי בין ארץ-ישראל העובדת ובין מחנה המילואים שלה בגולה. הם צריכים להיות לנו לסמל האמונה והבטחון, כי יש מי שהולך במסלול אשר אנו סוללים אותו כאן, והם צריכים להעיד לאלה שישארו עדיין בגולה, כי לא לשוא הצפיה שלהם, כי גם תורם בוא יבוא.

ודוקא משום כך שלגל העליה הזה יש בעינינו חשיבות העולה בהרבה על כמותו, הרי הוא מטיל חובה מיוחדת גם עלינו כאן.

כל עולה ועולה מעמיד את הישוב בנסיון. העולה אשר לא ימצא כאן את מקומו, אשר עבודתו בארץ תאכזב אותו, העולה הנהפך כאן למר נפש, העולה אשר לא יכה שרשים ולבו ימשוך אותו לשוב לחזרה, לא יוסיף כוח לישוב, גם אם ישאר, מסבה זו או אחרת, בתוכנו. כי הנה לא את הוספת עוד יהודי אחד על כל פנים לא הוספה כמותית בלבד, אנו מחכים מן העליה המחודשת. הפרובלימה הזאת – פרובלימה של קליטת העולה החדש – היא חמרית, סידורית, תרבותית והרבה פנים לה.

המצב האוביקטיבי בארץ ובתנועה מחייב – ומאפשר – לפגוש את פני העליה החדשה בחזית אחת ומאוחדת.