בשנים הראשונות שלאחר המלחמה היה נדמה לרבים, שבנין הארץ השוממה הזאת יכול להתגשם בתקופה קצרה, בקפיצה גדולה אחת, ולא היה ברור להם, מה הם הכוחות הנפשיים והגופניים וההתאמצות הכספית הדרושים לכך. שורש ההשליה היה באי-הבנת הפרוצס החברתי המורכב והממושך הכרוך בהקמת יסוד חמרי לחברה חדשה. ועל השליה זו נוספה, אחר כך, השליה אחרת, אשר יסודה באי-ידיעת הארץ ותנאיה המיוחדים. זו העלימה מעיני היהודים את דבר העברת העם היהודי לחיי משק עצמיים, לחיי עבודה, וראתה את ההגשמה בשנוי המקום, אשר אינו דורש שום שנויים מכריעים באורח החיים ובשיטת העבודה. שתי ההשליות הללו יחד הביאו לידי הצפיה והדרישה המוגזמת והמופרזת אשר ארץ-ישראל לא עמדה בהן, ובאותו רגע התחילה הירידה ללא מעצורים, ובא אי-האמון.
אי-אמון זה הנהו תופעה ציונית-חולנית, שצריך לבקש לה תרופה. ולא כל כך לגורמים הצדדיים של המחלה, כמו לגורם העיקרי: אי-ההבנה של הפרוצס החמרי, החברתי והסוציאלי אשר הוא בנין ארץ-ישראל, אי-ידיעת הארץ ותנאיה.
יש צורך לעמוד בתוקף ובכל כוח ההכרה הפנימית נגד גל הפסימיות, שאינו אלא פרי אי-הבנה ואי-ידיעה. יש צורך לחשוף לפני הגולה את כל האמת הטראגית של ארץ-ישראל, אשר יסורים בה ואולם גם תקוה ובטחון בה.