זה זמן לא הילכתי בין הבריות כשהחזה הלאומי שלי נפוח־מגאווה עד כדי סכנת התפוצצות.
התחיל הדבר לפני כמה שבועות כאשר העולם התבשׂר שארגון “סולידאריות” הפולני איננו אלא כנופיית־חתרנים יהודית השואפת להפוך סדרי העולם הקומוניסטי. ככל שרבו – בהשראת משטר־יארוזלסקי – פרסומי ארגון “גרוּנוואלד” בנושא זה, כך גאו והלכו רגשותי השוביניסטיים.
לאחר מכן, או אולי תוך כדי כך, בא ריאיון שנתן השופט האיטלקי פרדיננדו אימפוסימאטו לעיתון “איל מסג’רו” (ב־17 בינואר) שמתוכו אנו למדים כי מדינת ישראל נותנת יד ל“בריגדות האדומות” במזימה השטנית לערער את יציבות השלטון באיטליה. (השופט הנכבד לא בדה, חלילה, מלבּו את סיפור־המתח הזה, כי אם ציטט מהודאותיהם של שני טרוריסטים איטלקים שחזרו בתשובה: פאטריציו פצי ואלפרדו בונאוויטה).
ומה עניין יש לישראל לקעקע את השלטון באיטליה? פשוט: כדי לשכנע את ארצות־הברית בחשיבותה של ישראל ככוח היציב היחיד המסוגל לשמור על ביטחון המערב באיזור הים התיכון.
עוד אני נושם בהנאה לא מוסתרת אוויר־פסגות לתוך ריאותי, בא הפרסום ב“וושינגטון פוסט” המספר כיצד הש“ב וה”מוסד" הישראלי חובקים זרועות עולם במשׂימות־הביון שלהם – מפורטוגל עד אינדונזיה, ממארוקו ועד ארגנטינה, מקניה ועד תורכיה, מצ’ילה ועד שווייץ. ובעצם – איפה לא?
וגוּלת הכותרת בקו־פרודוקציה האמריקנית־אירנית־סובייטית (?) ב“וושינגטון פוסט” הן, כמובן, תחבולות־הריגול הישראליות המתוחכמות נגד הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות של האמריקנים קשי־התפיסה והקורסים המזורזים שנתנו אנשינו לשירותים החשאיים התורכיים, הדרום־אפריקניים, הליבריים והאירניים…
אירן, אמרתי?
ובכן, טרם יבשה הדיו על פרסומי ה“וושינגטון פוסט” וכבר נושאים גלי־האתר הבריטיים את בשׂורת ההפיכה הצבאית באירן, שמכין בתכנית “פאנורמה” הלונדונית מנכ"ל משרד־החוץ הישראלי דוד קמחי.
אלהים אדירים, אומר אני לעצמי, כשכּוּלי צומח לגובה וה“אגו” הלאומי שלי תופח, האם יש פינה אחת בעולמך, שהיהודים והציונים אינם בה כל־יכולים, אינם בה נועזי־דמיון ואדירי־מעש, אינם בה המושכים בכל החוטים והמניעים את כל המעשים במחשבה תחילה ובשוּם שׂכל יהודי פורה?
יש ויש מדינה אחת כזאת – עניתי לעצמי בעצב־מה.
אך למה לקלקל את ההרגשה הטובה?