חרש־חרש פסע השליח החשאי הבכיר אל כבש־המטוס, כשבתיק ה“ג’יימס בונד” שלו אחד הסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל: התכנית המפורטת של המתקפה הישראלית הקרובה על יעדי המחבלים בלבנון.

את נצוּרותיה ונסתרותיה של תכנית זו הכירו לכל היותר שניים־שלושה שרים בכירים בממשלה, כחצי תריסר עיתונאים ישראלים בכירים וכמספר הזה עיתונאים זרים ועוד 5–6 חברים בכירים בסיעת המערך.

ההוראות הסודיות, שניתנו לשליח החשאי על־ידי גורמים בכירים בממשלה, היו להסביר באורח דיסקרטי ביותר לממשלת ארצות־הברית, שסבלנותה של ישראל מתקרבת לקִצה וכי החדירה מירדן עלולה לגרום לכך שישראל תפעיל את התכנית הסודית שלה כלפי לבנון, שמִלת הצופן שלה היא: “ספינקס”.

תעלומת השליחות המודיעינית הסודית היתה מושלמת.

להוציא כמה ידיעות שוליות ב“וושינגטון פוסט”, “טיים” ו“ניוזוויק” האמריקניים, “לה מונד” הצרפתי, “אל אהרם” המצרי, “דיילי טלגרף” האנגלי, “פראנקפורטר אלגמיינה” הגרמני ו“מאיניצ’י שינבון” היפאני על היום והשעה של ההתקפה, סוגי־הנשק שישתמשו בה, סדר־גודל הכוחות שישתתפו בה, נקודות החדירה בצפון, יעדיה הסופיים, פעולות־הריכוך וההכנה שיקדמו לה וכיו"ב זוטות – איש לא יודע עד עצם כתיבת שורות אלה את שמו של השליח החשאי. הסוד נשמר עד הסוף.