הפאטריוטיזם אינו בהכרח “מִפלטו האחרון של הנוכל”, כאִמרתו הידועה של סמואל ג’ונסון.

לפעמים הוא גם קו־זינוקו הראשון של הדמאגוג, שבאיוולתו או בציניותו רומס מושגים וסמלים, שנתקדשו על אומה שלמה.

כמה שנים לפני השואה, כאשר ההיטלריזם כמעשה־מדינה היה רק בראשיתו – באפריל 1933 – ועל פתחי חנויות ומשרדים יהודיים ברחבי גרמניה הודבק “תו הקלון”, פרסם רוברט וולטש בעיתונם של ציוני־גרמניה “יידישה רונדשאו” את קריאתו ליהודים: “שׂאו בגאון את הטלאי הצהוב!”

הֵדיה של קריאה אמיצה וגאה זו הִדהדו בימים ההם בכל העולם היהודי, אשר אפילו בסיוטיו השחורים לא יכול לחזות הולכה־בסך של גברים, נשים וטף יהודים אל המשרפות, כשהטלאי הצהוב ענוד לסחבות שנותרו מִלבושם הדל.

ולא אשכח לעולם דבריו של משורר יהודי, שאמר באותם ימים: “איוב לא מת. הוא תועה על פני תהומות של דם ודמע, ועל שרווּלו ענוד לו טלאי צהוב”.

*

מעשה־נבלה שאין לו כפרה עשו לפיכך אותם ממתנגדי־הנסיגה, אשר הפגינו ליד המחסומים המאוישים בידי חיילי צה"ל, בענידת הטלאי הצהוב לבִגדם.

דרושה מידה גדושה של פרוורסיה ברגשות או בהשקפות – משהו מאותו חולי שמניע בימים אלה סופר והוגה־דעות יהודי, ניצול־שואה, להעלות על הבמה בלונדון את דמותו של היטלר ולשים בפיו השוואה בין הציונות לנאציזם – כדי לערוך שם, ליד המחסומים, מעין “פסטיוול הטלאי הצהוב”, כפי שעשו זאת בראשית השבוע מתנגדי־הנסיגה.

עוד אימוץ קטן של הדמיון ואולי אף יזַכּו אותנו בהתנחלות־לילה עליזה ליד המחסומים על שם “אושוויץ”.