היָזמה, כרגיל, יצאה מאנשי הבמה.
בככר מלכי־ישראל התקהלה הפגנה שזקני תל־אביב לא זוכרים כמוה: לא כשמכבי זכתה בראשונה בגביע־אירופה בכדורסל ואף לא בעת ש“שלום עכשיו” כינסה את תומכיה למחות נגד ממשלת הליכוד על שאינה עושה די ודֵי מהר להגשמת הסכמי “קמפ דייוויד”.
הכיכר היתה שחורה מאדם: לפי הרדיו אלפים, לפי הטלוויזיה – רבבות. נראו בקהל ותיקי הפגנות “שטח תשע”, לוחמי מתרסי־סבסטיה, בוגרי חוג האוהדים של אוניוורסיטת “ביר זית” וטובי הרוגמים מכביש רמות, ותיקי פלוגות עוצרי־הנסיגה מזה ויוצאי גדוד מניפי דגל אש"ף מזה, “מיטב הנוער”, כפי שהם נקראים בפי העם: למודי קרבות עם המשטרה ומשמר־הגבול והנועזים שבין אנשי קומאנדו־צמיגים.
ברוח העזה התנופפו דגלים וסיסמאות: “אנחנו דורשים!”, “תתביישו!”, “לא ניתן”, “עד מתי?”, “הבוז לדיכוי!”, “הלאה!”.
הצעירים שרו שירי־נוסטלגיה מימי המחתרות, הקשישים זִמזמו שירי־פופ קצבּיים ומדי פעם פוּצחו ראשים בפטישי פלאסטיק שהוּשׂמו בתוך אגרופני־ברזל.
הס הושלך בקהל, כאשר עלה על הבמה זקן־משתטחי־הכבישים, שכל החוגים מימין, משמאל ומאמצע רחשו לו כבוד ויקר.
חברים, זעק האיש לסוללת־המיקרופונים, אסור לנו להשלים עם האיסור שהטילה הצנזורה־למחזות־ולסרטים על הופעות־העירום.
היום – זה ה“קאמרי”, מחר – הכנסת, מחרתיים – כאן, בכיכר המלכים. לאן נגיע? העם זכאי לראות את עצמו במערוּמיו!
שאגת־ההסכמה שפרצה מאלפי פיות לא הותירה מקום לספק, שהעם כולו מתייצב, בימים קשים אלה, לימין התביעה שאין צודקת ממנה.