לזכר אבי מורי
ר' אליהו בר' דוד
ואחותי שרה שנרצחו על־ידי הגרמנים
תהא זו מצבה על קברם
במקום לא נודע.
הקדמה 🔗
העליתי את הדברים בכתב מתוך שאיפה להתקרב אל האמת ככל שאפשרי הדבר לבן תמותה, ואף אם אמת זו אינה תמיד נאה ונוחה. רציתי להיות אובייקטיבי ולספר על המאורעות כמות שהיו. לא רציתי להסתפק בתופעות ההוד והגבורה בלבד. גם הכיעור והאכזריות שבמאורעות טעונים תיאור.
היו כמה סיבות שהניעו אותי לחבר את הספר הזה.
שנים אחדות בלבד עברו מהימים המרים והנמהרים המתוארים כאן, וכבר נשכחו דברים רבים מלב. כבר נושבים במחנה רוחות של התפייסות עם גרמניה המרצחת, ואפילו הטובים שבנו נוהגים יחס של אדישות לגבי תקופת ההשמדה.
בימים שקדמו לגאולה מנוי וגמור היה אתנו, הניצולים, הבודדים, לעבור את גולת ישראל לארכה ולרחבה ולספר את קורות הימים, לייסר ולהוכיח בכדי שפזורי עמנו ילמדו לקח ויסיקו מסקנות. אולם תוך שנים מעטות נשתררה מחדש השאננות הגלותית בקרב עמנו, והלקח המר נשכח. אולי יסייעו דפים אלה במידה מה לעורר ולטפח את רגש הנקמה.
ועוד: ספרים לעשרות ומאמרי עתונות למאות ונאומים לאלפים באו להנציח את תקופת ההשמדה ואת מלחמתם של מורדי הגיטאות והפרטיזאנים היהודיים. ובכל אלה ניסו לעשות הון מפלגתי מן הדם שנשפך ולהשתיק בזדון את חלקה של תנועה אחת במלחמת ההתנגדות והמרד.
אני נמנה על תנועה אשר הורתה ולידתה ברעיון ההתנגדות האקטיבית, והיא התנועה היחידה אשר הזהירה את המוני היהודים בגולה בפני השואה המתקרבת. חונכתי בתנועת בית“ר אשר חרתה את רעיון המרד על דגלה וגם הגשימה אותו. אני בא לפרוע חוב לגבורי בית”ר אשר מסרו את נפשם במלחמה על כבוד העם, ולשים לאל את מזימתם של המספסרים בדם, המנסים לכפור בחלקה של בית"ר במלחמת ההתנגדות באוייב הנאצי.
הטרגדיה הגדולה של תקופת ההשמדה עדיין לא מצאה את ביטויה המלא בספרותנו. לכן אמרתי: יוסיפו דפים אלה נדבך למצבת הזכרון של ששה מיליון טבוחינו.
תודתי נתונה בזה לאלה מחברי אשר עזרוני באיסוף החומר העובדתי. ומבקש אני את סליחתם של אלה ששמותיהם הושמטו מן הספר הזה מחמת שכחה שהזמן גרמה.
כן נתונה תודתי לידידי שמואל שניצר על עריכת הספר ופאול בוגריאנסקי על עזרתו בהוצאת הספר.
תש"י
ח.ל.
* * *
עברו שנות דור מאז הופיע הספר ‘חורבן ומרד’ שאזל מזה שנים מהשוק. משך תקופה זו התחוללו מאורעות כבירים, שהטביעו את חותמם על החיים במדינה והתפתחותה ועל חיי היהודים בארצות הגולה, המשכיחים את לקחי השואה ואת מארת הגלות, דבר העלול להיות גורלי לעתיד האומה.
אמרנו על־כך, הגיע העת להזכיר נשכחות, לרענן את הזכרון ולהתריע מחדש נגד קיום הגלויות ותהיינה טובות ופורחות כפי שהינן כעת בזמננו.
במהדורה הנוכחית של הספר, השמטנו מספר דברים, הקהינו עוקצים שהיו יפים בזמנם אך כעת הם נראים לנו לבלתי־חיוניים. שמנו את הדגש על המאחד, המשותף והמוסכם, על המסירות ללא גבול והדבקות לרעיון ולמלחמה שאפיינה את כל הלוחמים מכל צבעי הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, וזהו אחד המאפיינים והמייחדים של התקופה הנדונה בגיטו וילנא, ובכך גם גדולתה.
הוספנו לספר מדור ‘נספחים’ המרחיב את היריעה של הלחימה היהודית, לאות ולמופת.
תשמ"ח
ח.ל.
חלק א: בגיטו 🔗
א. השואה באה 🔗
עוד החורף הגוסס עומד על נפשו. עוד מיתאבקות חשרות ענניו בקרני השמש האביבית, המנסות להבקיע את המעטה האפור הפרוש על השמים ולהעטיר במיסגרת פז את רכסי ההרים המלבינים. אי־שם, בשולי הרי “הצלבים” ו“המבצר”, כבר ניראים פסי ירק – מעשי ידי האביב השוזר מרבד ססגוני לכסות בו את פני האדמה. העצים בגן ה“ברנרדיני” וב“טיאליאטניק” מתנערים משנת החורף, שולחים את ענפיהם כלפי מעלה לקבל את לטיפת השמש, ומתחילים להעלות ציץ. נהר הוילנקה הפזיז, הנחפז תמיד בדרכו בשובבות קונדסית, גואה ממי השלגים שהפשירו ומתנהל בכבדות לעבר הוויליה, להתמזג עם משבריו. ריח היערות אשר מסביב לעיר נודף בכל סימטה ובכל בית, מעיר רגשות רדומים וקורא את היקום לתחיה.
אביב 1941. קדחת תקפה את תושבי וילנא. נתערערו יסודות החיים. מסורת שעמדה איתן מדורי דורות התנדפה ואינה עוד.
אין איש חושב על יום המחרת. כל אחד רוצה לחטוף מחיי שעה, בבחינת “אכול ושתה כי מחר נמות”. בתי ההארחה ומקומות השעשועים מלאים יום־יום. הרחובות והגנים הציבוריים הומים מרוב אדם. איש ואישה, זקן ונער לובשים בגדי חג ויוצאים לחוצות. עד חצות הלילה מפכים החיים בשווקים וברחובות.
דומה כי הרגישו אינסטינקטיבית שיש למצות עד תומם את תענוגות האביב הריחני, בטרם תפרוץ הסערה.
תיזמורות הצבא האדום ממלאות את האויר צלילים משכרים. המונים נוהרים לאספות פועלים. תהלוכות פועלים ונוער קומוניסטי הופכות לתופעה תדירה. מצב הרוח מרומם, אבל במעמקי הלב כבר מכרסמת חרדה סתומה. הקומיסרים הסובייטיים מדברים כבר בגלוי על המלחמה הממשמשת ובאה. אלא שעדיין אין רוצים להאמין.
אותה שעה משתוללת מגיפה בעיר. מתהלכות שמועות, שסוכנים גרמניים הרעילו את הבארות. אלפי חולים ממלאים את בתי החולים. הרופאים אינם יודעים לקבוע אבחנה. ויום־יום מלווים עשרות ארונות של מתים לבית העלמין.
ב־12 ביוני מתממשת החרדה: המשטרה ואנשי הנ.ק.וו.ד. (הבולשת הרוסית) אוסרים בעלי נכסים, חרשתנים, אנשי עסק, בעלי חנויות גדולות, עסקנים ציוניים וסתם בני אדם שנמצא בהם “פסול”. את האסירים מוציאים מן העיר.
אנשים שהוצאו ממיטותיהם בלילות או נלקחו ממקומות העבודה שלהם, מועברים במכוניות לתחנת הרכבת, ומשם יוצאים טראנספורטים גדולים מזרחה.
בבתי היהודים – מבוכה ופחד. מתאבלים על האסירים כעל מת. שלוש יממות נמשכות החטיפות. שמועה רעה אומרת שאין ההפוגה באה אלא לשבוע ימים בלבד: אי־שם במשרדי הנ.ק.וו.ד. מכינים רשימות חדשות. מישהו מתלוצץ ואומר שהעשירים הם בני מזל. עוד יבוא יום והכל יקנאו בהם. מנבא ואינו יודע מה מנבא.
למרות כל האותות מבשרי הרעה, באה השואה כרעם ביום בהיר. לא הוכשרו הלבבות להאמין שמלאך המוות עומד מאחורי הדלת ומשחיז את מגלו.
ביום א' בשבוע, 22 ביוני, טועמת וילנא טעם הפצצות ראשונות. העיר יוצאת מדעתה. האוכלוסים מתרוצצים ללא טעם ותכלית. הפחד נשקף מכל עין. מתהלכות שמועות זוועה: על יד “הגשר הירוק” מתגוללות גופות מרוסקות מהפצצות, ואין איש שם לב… ברחוב פוהולנקה פגעה פצצה בבית גדול ומחתה אותו מעל פני האדמה על היושבים בו… בקצה רחוב פונרסקה הוצתה דליקה בפצצה מבעירה1. האש הולכת ומתפשטת לאורך כל הרחוב… תחנת הרכבת נהרסה… הצבא האדום עבר את גבולות גרמניה וטוריו מתקדמים במהירות לתוך שטח האויב… רבים מן המטוסים הנאציים הופלו… היטלר הבטיח שלא יעברו שבועיים והוא ישא את דברו אל העם הגרמני מהכיכר האדומה אשר במוסקבה… הממשלה נימלטה מן העיר…
אנדרלמוסיה באה לווילנא. שמועות הזוועה מולידות עצבנות ומרפות את הידים. איש אינו מסוגל עוד למחשבה צלולה. כאחוזי סיוט מחכים הכל לראות מה ילד יום.
יהודים עומדים ברחובות, חבורות־חבורות, ומטכסים עצה, מחווים דעה, מחליפים ידיעה. כבר מספרים על התפרצויות נגד יהודים: ברחוב אחד התנפלו על יהודי והיכוהו עד מוות. במקום אחר גרשו את הנשים היהודיות בגידופים ובמכות מן התורים לחלוקת מזון. שודדים התפרצו לחנויות יהודיות ושלחו ידם בביזה. ילד יהודי נעלם ואין יודע אנה בא.
ובחזית? הגרמנים כבר נמצאים ליד קובנה. הגרמנים כבשו את גרודנה. מטוסיהם הפציצו את מינסק. רכבת שנסעו בה מאות פליטים יהודיים פוצצה והושמדה. הליטאים מרכיבים ממשלה חדשה, פרו־גרמנית. הפולנים מתכוננים “לעשות חשבון” עם היהודים.
אימה גדולה תוקפת את הכל. אמהות בוכות על בניהן שברחו, ובודאי נהרגו בהפצצת הרכבות, או נפלו לידי כנופיות של פורעים ליטאיים ופולניים. אילו נשארו בבית, לפחות אפשר היה לדעת מה גורלם…
בלילה נשמעות יריות רבות בעיר. הליטאים יורים בצבא האדום הנסוג. ברחוב טרוקי מוטלות גוויותיהם של אחד עשר חיילים רוסיים. שעות רבות עמדו בקרב עם הכנופיות הליטאיות עד שהוכרעו.
הרחובות מתחילים להתרוקן. מוטב לשבת בבית ולחכות. למה הציפיה? איש אינו יודע. אפילו אין מציגים את השאלה.
אור ליום ג' עוברות בעיר תהלוכות של סטודנטים ליטאיים. על זרועותיהם – סרטי צלב הקרס. ארשת פניהם אומרת משטמה ותאוות רצח. הם מוכנים לטרוף כל יהודי שיתיצב בדרכם. בפיהם שירי שחרור ליטאיים.
מאות צעירים יהודיים נוהרים למוצאות העיר כדי לברוח מזרחה. הרכבות אינן מהלכות עוד. רוב הבורחים נאלץ לחזור: הדרכים חסומות על ידי הצבא האדום הנסוג במבוכה, ללא סדר. בצידי הדרכים מתגוללות מכוניות ונשק עזוב. החיילים ניראים עייפים ומאובקים, כאילו עמדו שבועות רבים בחזית.
ביום ג' בבוקר מופיעים מכביש גרודנה הטנקים הגרמניים הראשונים. הציבור הליטאי, וביחוד הסטודנטים, מקבלים את פניהם בפרחים ובתרועות שמחה. בעיר מונפים דגלים ליטאיים בצד דגלי צלב־קרס.
מכאן ואילך: גזירות חדשות לבקרים. יהודים חייבים למסור לרשות את כלי הרכב שלהם, לרבות אופניים. אסור להם ללכת על המדרכות. שמונה עשר רחובות ראשיים סגורים בפניהם. מזון אינם רשאים לקנות אלא בשעות קבועות ואחר עמידה בתורים מיוחדים. משעה שלוש אחר הצהרים ועד שעה עשר בבוקר אסור להם לצאת מפתח ביתם. אסור להם לבוא במגע עם לא־יהודים. עליהם להתיצב לעבודת כפיה. עליהם לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.
כל העובר על אחת התקנות האלה – אחת דתו למות…
כבני ערובה אוסרים הגרמנים מטובי הקהילה, ובראשם דר. ויגודסקי. כולאים אותם בכלא לוקישקי. עדיין אין איש מעיז להעלות על הדעת שלא יצאו עוד מלוקישקי אלא על מנת ללכת בדרכם האחרונה – לפונארי.
ב. כאפונעס 🔗
מיום שנמסרו מקלטי הרדיו לרשות, אין עוד קשר עם העולם החיצוני. אי אפשר לדעת מה מתרחש בחזיתות. העתונים המקומיים מכריזים בכל יום באותיות גדולות על נצחונותיו המזהירים של הצבא הגרמני. בעמודים הפנימיים מתפרסמים מאמרי הסתה ארסיים נגד היהודים, הרוסים, המעצמות המערביות.
בחצר שאני גר בה יש יהודי שלא מסר את מקלט הרדיו שלו. אליעזר שוסטר שמו. בכל לילה מתכנסים שם לשמוע חדשות מחוץ לארץ. אבל נחמה – אין. הדכאון הולך וגובר.
ברחוב סטראשון מספר 6 נמצא משרד ה“יודנראט”, שאושר על ידי המושל הצבאי הגרמני. מבוקר השכם מתאספים שם מאות יהודים, והגרמנים באים ומובילים אותם לעבודה. אם ישחק להם המזל ויעבדו בהשגחתו של גרמני “טוב” – יהיו מלאי שמחה. לעתים יחזרו הביתה כשבכליהם פרוסת לחם או קופסת שימורים שהגרמני השליך לפניהם כעצם לני כלבו. ואם הורע מזלם והגורל זימן להם גרמני רע – אבוי להם…
בערב הם חוזרים ומספרים את קורותיהם:
היום ציוו עלינו הגרמנים לערוך מירוץ כשאנו עמוסים שקים שמשקלם מאה קילו. כל אשר נכשל ונפל, הוכה עד אבדן החושים.
האחד מספר:
היום העלונו הגרמנים על הר גבוה וציוו עלינו לעלות ולרדת במרוצה שעות רצופות תוך כדי סחיבת אבנים כבדות. כשנשארנו מוטלים על האדמה, שיסו בנו את כלביהם. הכלבים קרעו גזרים מגופינו. אסור היה להתנגד, וגם לא היה לנו הכח לכך. והמספר פורם את חולצתו ומראה פצעים עמוקים בכל גופו.
ויהודי אחד אומר:
עבדנו היום בפירוק משאות בתחנת הרכבת. לגרמני שהשגיח עלינו נדמה היה שבחור אחד עושה תנועה חשודה. מיד שלף את אקדחו והרגו במקום. הוא ציווה עלינו להשליך את הגופה על גל אשפה ולהמשיך בעבודה. בגמר העבודה קברנו אותו במקום לפי פקודת הגרמני. ואביו של הנרצח היה אתנו, ולעיניו נעשה הדבר…
ואחד מספר:
הגרמנים הביאו היום למקום העבודה שלנו כמה נערות יהודיות יפות וציוו עליהן לנקות את בתי הכסאות בידיהן. כשאחת מהן ביקשה כלים לעבודה נתנו לה הגרמנים כף וצלחת והכריחוה לאכול צואה. אחר ההתעללות האיומה אמרו הגרמנים שככה ייעשה לכל יהודיה אשר תחוס על ידיה שלא יתלכלכו.
היהודים העובדים בשביל הגרמנים מקבלים “שיין” (תעודה). ה“שיין” כוחו, כביכול, להציל את העובדים מפורענויות.
מתחילה התרוצצות אחר “שיינים”. מתחיל וויכוח איזו תעודה כוחה יפה יותר: בעלות חותמות עגולות, או מרובעות או מאורכות. של יחידה צבאית, או של מקום עבודה אזרחי. וכל אחד מנסה להוכיח שה“שיין” שלו אין כמוהו לתוקף ולמתן חסות…
מתחילה תקופת החוטפים (“כאפונעס”, קוראים להם יהודי וילנא). שוטרים ליטאיים, וגם גויים סתם באים וחוטפים יהודים ומובילים אותם למקום בלתי ידוע.
בתחילה הם אוסרים יהודים רק בחוצות, ועדיין אפשר להסתגר בבתים וליהנות מהרגשת בטחון. אחר כך הם באים בלילות, מתדפקים על הפתחים ומוציאים את הגברים. אגב כך הם שודדים מכל הבא ליד.
במרוצת הימים הם אינם מסתפקים עוד בחטיפת הגברים. הם מוציאים את הנשים והילדים לחצר, סוגרים את דלתות הבתים ומחתימים אותן בחותמות רשמיות. אין הם לוקחים אתם אלא גברים בלבד: זקנים וצעירים, בריאים וחולים, ואפילו נכים.
אכזריותם של השוטרים הליטאיים הולכת וגוברת מיום ליום. זה אינו רק פורקן לשינאתם. זה גם עסק טוב. אומרים שהם מקבלים תשלום בעד כל יהודי שהם חוטפים. וסיכון אין. הם יודעים שהיהודים לא יעמדו על נפשם. על רווחים קלים כאלה יש קופצים לרוב.
גם ה“שיין” אינו מועיל ברוב המקרים. הליטאים קורעים אותו לגזרים ולוקחים אתם את בעליו.
באחד מימי יולי, בשעות הבוקר, עומדים מאות יהודים בחצר ה“יודנראט” ומחכים לבואם של הגרמנים שצריכים להובילם למקומות העבודה. לפתע מופיעים ליטאים מזויינים ומקיפים את החצר. הם מוציאים את כל הגברים ומובילים אותם לכלי לוקישקי. אחר כך רואים את האסירים עוברים בקבוצות בנות מאתיים או שלוש מאות איש דרך רחוב לגיונובה אל מחוץ לעיר, בכיוון ליערות פונארי.
כפי הנראה יש שם גיטו או מחנה עבודה גדול, מנסים היהודים לנחש.
בשעות הבוקר מחכות הנשים ליד כלא לוקישקי לראות את בעליהן בפעם האחרונה, או למסור להם צידה לדרך. עשרות נשים הולכות בעקבות השיירה עד קצה העיר. הלאה מכאן – אסור ללכת.
בשיירות רואים גם זקנים ונכים. ויהודים מתפלאים: וכי אין לגרמנים די פועלים צעירים ובריאים? וכלום בכוחות עבודה כאלה הם רוצים לנצח במלחמה? גרמנים טפשים…
צריך לתפור את הטלאי הצהוב על הבגד. טלאי על החזה וטלאי על הגב. הביקוש אחר אריג צהוב הולך וגדל. אתה לובש את הבגד ואצבעותיך ממששות בטלאי, ואתה נכוה, כאילו נגעת בברזל מלובן…
לעתים נדמה כי איש לא יעיז עוד לצאת מפתח ביתו, להפגין את כלימתו ברבים. אך לא! אם כלימה היא, לא על ראש היהודים תחול. הטלאי הזה – כתם הוא על מצפון האנושות. מצבה הוא על קברה של התרבות. יבוש העולם – אנו, היהודים, נישא אותו בגאווה!
ג. יוסף גלזמן 🔗
יום אחד אני פוגש את שמעון רוזנפלד, צעיר שנמלט מוואלין לליטא בשנת 1939. למעלה משנה לא ראיתיו. מכנסיו קרועים ואת החלק העליון של גופו מכסה חולצה בלה. הוא כמעט יחף ופניו מזי רעב.
הוא מספר שכמה חדשים קודם לכן אסרוהו הרוסים כחשוד בציונות. הם הושיבוהו בכלא לוקישקי וחקרוהו פעמים רבות. יומיים לפני פרוץ המלחמה העבירוהו מבית הסוהר לתחנת הרכבת והושיבוהו בקרון יחד עם כמה עשרות אנשים אחרים, על מנת להגלותם לסיביר. אלא שלא היה סיפק בידיהם לבצע את הגזירה. הקרון החתום נשאר עומד במסילה צדדית ומשמר חזק שמר עליו. כאשר הגרמנים התחילו להפציץ את העיר, ניסו במיוחד לפגוע בתחנת הרכבת. פצצות נפלו מכל עבר, הכלואים ברכבת חשבו בכל רגע שיבוא המוות ויגאלם מידי שוביהם.
כעבור יומיים השתרר שקט, והכלואים הרגישו ששוב אין שומרים עליהם. הם פרצו את הקרון מבפנים ונמלטו על נפשם.
שמעון מתאכסן עכשיו אצל יהודי שהיה כלוא יחד אתו בקרון. הוא גר ברחוב הזגגים (גלעזער גאס).
הוא מספר לי שגם יוסף גלזמן בווילנא. אני מופתע מאד. את יוסף כבר לא ראיתי זמן רב, ושום ידיעה על גורלו לא הגיעה לאזני. צריך ללכת לבקרו בלי דחוי.
יוסף מתגורר אצל משפחת דייכס ברחוב רודניצקי. שם אני פוגש לראשונה את פולא דייכס, הצעירה החביבה ובעלת החן, שקומתה בינונית ופניה מלאים וצמותיה בלונדיות כעין הזהב ועיניה הטהורות שופעות אור. מלאת מרץ ובטחון היא פולא. היא מאמינה בעתיד. היא אינה יודעת שלא זו בלבד שלא תזכה לראות בגאולה, אלא שאפילו על האסון הגדול של השמדת העם לא תדע.
יוסף מכונס בתוך עצמו ועננה מרחפת על מצחו. בשנה האחרונה הקדיש את כל זמנו ואונו להצלת יהודים. רבים העלה לארץ ישראל, ואת נפשו לא הציל. המשטרה חיפשה אחריו בלי הרף, כי היה מראשי הבית"ר בליטא ואף על פי כן לא העלה על דעתו לעלות בעצמו. עוד היו לו תכניות גדולות לעליה והצלה, אך השואה הקדימה לבוא, והוא נשאר תקוע ואין בכוחו להציל.
בפרוץ המלחמה עוד היה ביכלתו להמלט, כפי שעשו רבים אחרים. אך כיצד זה יברח ויעזוב את חבריו לנפשם?
והוא כבר הוגה בתכניות חדשות. הוא רואה לפניו שטחי עבודה חדשים. אך מוקדם עדיין להתחיל במלאכה. צריך לחכות ליציבות־מה. צריך לראות באיזה קצב ובאיזה כיוון משתלשלים המאורעות.
אחר ימים אחדים בא שמעון רוזנפלד אלי, ובגופו אין מתום: כולו פצעים וחבורות. יומיים קודם לכן חטפוהו הליטאים ועם יהודים אחרים רבים הביאוהו ללוקישקי. בפתח הכלא העבירום בין שני טורים ארוכים של ליטאים מזויינים במוטות ברזל ואלות גומי, והפורעים היכו ביהודים בלי רחמים. מי שכשל וכוחותיו לא עמדו לו עד הסוף, הוכה עד מוות.
פעמים אחדות חזרו על כך – בין שער לשער ובין החצר החיצונית והחצר הפנימית של הכלא. אחר בדיקה יסודית, שהיתה מלווה מכות נוספות, דחפו אותם לתוך חצר שבה הצטופפו מאות יהודים. הצפיפות היתה כל כך גדולה, עד שאי אפשר היה לזוז. את הצרכים צריך היה לעשות במקום. המחנק היה גדול.
מדי פעם בפעם היו הליטאים פותחים את הדלת ודורשים כסף וזהב. את הדרישות ליוו מכות איומות על ראשיהם של העומדים בקצה. הללו החלו נדחקים פנימה, אך לא היה מקום, וכמעט והיו דורסים איש את אחיו.
למחרת עם עלות השחר הוציאו את כולם לחצר מרווחת וציוו עליהם לעלות במכוניות משא שעמדו מוכנות לצאת לדרך. שמעון כבר נמצא על מכונית, כאשר לפתע הגיעה מכונית הדורה, ומתוכה יצא גרמני שהתחיל לקרוא בשמותיהם של יהודים לפי הרשימה אשר בידו. כל אלה שנענו לקריאה, סודרו בקבוצה נפרדת. כאשר הגרמני קרא בשם אחד ואיש לא נענה, החליט פתאום שמעון להענות. כעבור דקות אחדות הוציא הגרמני את היהודים “שלו” מלוקישקי ושלחם לעבודה.
שמעון שמח מאד שעלה בידו להמלט מצפרני מלאך המוות. האומלל אינו יודע שרק ארכה ניתנה לו…
ד. בפרוע פרעות 🔗
יום יום אני מבקר אצל פולא ויוסף. פולא מקדמת את פני בחיוך לבבי ועיניה קורנות. טוב להיות בחברתה בזמנים קשים אלה. יותר קל לשאת את הצער והעלבונות. לעתים עולה בידה להדביק גם אותי לשעה קלה באמונתה בעתיד.
יוסף שקוע במחשבות ועצבות פרושה על פניו. הוא אומר: יהודים עוברים לרשה לעבודה. דומני שגם אני אצא לשם. לא כדאי לסכן את החיים באופן טפשי, לפני שמנסים לעשות משהו. ברשה יהיו סיכויים טובים יותר לעבור בשלום את התקופה הראשונה, עד שיתחוורו כוונות הגרמנים ביחס ליהודים. ואז יגיע הזמן לפעולה.
הוא משדל אותי שאסע עמו לרשה. ופולא אומרת: “סעו ילדים. אבוא לבקר אצלכם”.
מתחילה תקופת רצח ופרעות.
ברחוב נוביגורוד הורג גרמני אחד אברך יהודי. הוא מצווה לקבור אותו בגינה שלפני הבית. משהוא שומע שהנרצח משאיר אחריו אשה ותינוק, והוא נכנס להתנצל לפני האלמנה ואחר כך הוא חוזר ומביא לה קופסות שימורים וסיגריות. אכן, יש גם גרמנים טובים, אומרים היהודים.
בשניפשוק עורכים הגרמנים פוגרום. הם מוציאים מבתי המדרש את כל ספרי התורה ויתר תשמישי קדושה, אוספים אותם בערמה במרכז הרחוב ומעלים אותם על מוקד. הם מכריחים את הרב הישיש וכמה עשרות חובשי בית המדרש לרקוד סביב המדורה ולשיר שירים סובייטיים.
יום אחד הם משתוללים ברחוב נוביגורוד, שודדים בתים ורוצחים זקנים, נשים וטף. ברחוב זה ובסמטאות הסמוכות גרים היהודים “התקיפים” ו“הגבורים”: עגלונים, סבלים, קצבים, עובדי בית המטבחיים. מעולם לא העיזו האנדקים הפולניים להתגרות ביהודים אלה, כי ידעו את נחת זרועם. עכשיו פורעים הגרמנים בנפש וברכוש, ואין פוצה פה ומצפצף. הרצפות מאדימות מדם יהודים ואין אף נסיון אחד של התנגדות!
בוקר אחד קמה מהומה גדולה בסמטאות היהודים. הגברים ממהרים להתחבא. הנשים עומדות על המשמר כדי להזהירם מבעוד מועד ולהודיע על הסכנה המתקרבת. כעבור זמן מה נודע שהרבה מכוניות עם חיילים גרמניים הגיעו לרחוב סטראשון, והנאצים שודדים את הספריה על שם סטראשון. הם מוציאים אלפי ספרים, כתבי יד, הוצאות יקרות־המציאות. רכוש תרבותי גדול שנאסף ונשמר במשך דורות רבים מוצא להשמדה.
היהודים נושמים לרווחה. יכלו נא את כעסם בגווילים הבלים, ובלבד שלא יגעו בבני האדם. אמנם, הלב דואב על חילול קדשי האומה. אבל כל עוד קיימת האומה בחומר, גם רוחה תתקיים.
ואין הם יודעים, היהודים התמימים הללו, שמלאכת ההשמדה מתוכננת לכל פרטיה: תחילה צריך לדכא את הרוח, לעקור מן הלב כל רגש מעלה, לטמטם את המוח ולהפוך בני אדם לבקר. ואז אפשר יהיה להוביל את הבקר לשחיטה כשהוא משולל רצון ובלתי מסוגל לעמוד על נפשו…
מתהלכות שמועות שהגרמנים עומדים לכלוא את יהודי וילנא בגיטו. איש אינו יודע מה טיבם של חיי הגיטו, אך כולם מדברים על הגזירה החדשה בפחד וברעדה. יש סברות שונות על המקום שבו ירוכזו היהודים. באים בחשבון רחובות ופרברים רבים: שניפשוק, נוביגרוד, סטפנסקה.
מספרים שהגרמנים והליטאים כבר מפנים בתים רבים מתושביהם הלא־יהודיים, כדי להכשיר את הקרקע להקמת הגיטו.
איש אינו מעלה על הדעת שהגיטו יהיה באותם הרחובות והסמטאות הצרים שבהם היה הגיטו היהודי בימי הביניים. וכי כיצד אפשר להכניס את כל יהודי וילנא לכמה סימטאות? ואין איש רוצה להבין שהגרמנים ימצאו “פתרון” גם לשאלת הצפיפות…
בחצר ה“יודנראט” מצטופפים יהודים סביב בחור אחד, פליט מפולין, שהגיע לווילנא בשנת 1939. הוא מספר שכמה ימים לפני פרוץ המלחמה קיבל מכתב מהוריו הנמצאים בגיטו וארשה, והם כותבים לו שתנאי החיים בגיטו כלל וכלל אינם רעים. הם עובדים אצל הגרמנים ומרוויחים כדי מחיתם. הבחור מראה תמונה של בני המשפחה, שהגיעה עם המכתב. פני קרוביו טובים. הם מחייכים ולבושם טוב. הדבר היחיד בתמונה המעיד על גיטו הוא הסרט הלבן עם מגן דוד שכל אחד מעם עונד על שרוולו. הלוואי – אומר הבחור – והיתה לי אפשרות להגיע אליהם. לא הייתי חסר מאומה והייתי בטוח בחיי.
יהודים מקשיבים ומתנחמים. משמע שגם בגיטו אפשר לחיות. הם מתמלאים תקווה ופונים איש איש לדרכו.
באחד הימים אני פוגש את הפולני ט. לוטקביץ', שהיה חברי לעבודה לפני המלחמה. הפגישה משמחת אותנו מאוד. למחרת הוא בא לבקרני. הוא מביא עמו יי"ש ומתחיל לספר:
בימים הראשונים אחר פרוץ המלחמה נזדמן בחבורה של קצינים גרמניים. בחצות הלילה, אחר ששתו לשכרה, קם קולונל גרמני והכריז שגרמניה תפסיד במלחמה, כיוון שהיטלר עשה משגה חמור בפתחו במלחמה נגד הרוסים. אילו פלש היטלר לבריטניה, היה יוצא בנצחון. ההתקפה על רוסיה חרצה את גורלו. זוהי, הוסיף אותו גרמני, הדעה הרווחת בחוגים גבוהים בגרמניה, אלא שבגלל הטרור של הגסטאפו אין איש מעיז לחוות את הדעה הזאת בקול רם.
גם לוטקביץ' בדעה זו. אולם אין הוא סבור שהיהודים יזכו לראות במפלתו של אותו רשע. המלחמה תימשך שנים רבות, ובינתיים יצליחו הגרמנים להשמיד את כל היהודים. אין הוא יודע לייעץ לי עצה מעשית, אבל הוא סבור שעלי להיות זהיר מאד, שכן נכונו לנו ימים קשים.
הוא מתאר את השחיטות האיומות שהליטאים ערכו בקרב היהודים בערים ובעיירות. כבר היום – הוא אומר – לא תמצא אף יהודי אחד בעשרות עיירות. ואנו עומדים רק בחודש הראשון של המלחמה…
נזדמנתי אצל צעירה מרחוב דייטשישע. היא מספרת: אמש האזנתי בהחבא לרדיו מוסקבה. החילות הגרמניים ניגפים לכל אורך החזית והצבא האדום מתקדם במהירות.
היא מלאת תקווה. יש לה אח במוסקבה, והוא עתה קצין בצבא האדום. אחיה השני יצא את וילנא ביום פרוץ המלחמה, וגם הוא כבר משרת בוודאי בצבא האדום. היא נאלצה להשאר כדי לשמור על אמה החולה, אבל היא אינה מודאגת. בקרוב יחזור אחיה כשהוא עטור זר נצחון, ואז ייפרעו מן הגרמנים על התעללותם ביהודים…
תאוות הנקמה בוערת בה. האם לא כבתה שלהבתה כאשר עמדה על פי הבור בפונארי?
ה. הפרובוקציה הגדולה 🔗
בחמישה באוגוסט אני שומע שקבוצה של חמישים יהודים עומדת לצאת לעבודה חקלאית באחוזתו של הרוזן טישקביץ', במרחק 15 קילומטר מוילנא. אני מחליט להצטרף אליהם. האנשים מתאספים בחצר ה“יודנראט” ומתכוננים לצאת לדרך.
פתאום קמה מבוכה גדולה: אחד מחברי ה“יודנראט”, לאנגברט, נכנס מבוהל ומודיע שהגרמנים דורשים להמציא להם עד יום המחרת בבוקר סכום של חמישה מיליון רובל. אם לא יביאו את הכסף במועד – תכלה הרעה על קהילת וילנא.
אימה נופלת על כולם. יודעים שלמרות כל המאמצים אי אפשר יהיה לאסוף את הסכום הדרוש. משעה ארבע אחר הצהרים אסור ליהודים להופיע ברחובות.
מיד מארגנים את המפעל. אנשי הקבוצה שעמדה לצאת לאחוזה הם המותרמים הראשונים. למחרת מתיצבים אנשי ה“יודנראט” בפני הגרמנים ובידיהם רק שלושה מיליון רובל, ובסכום זה כבר כלולים תכשיטים וכלי כסף. כעונש על אי מילוי הפקודה מוציאים הגרמנים להורג כמה מן הנכבדים שהוחזקו כבני ערובה.
אנו יוצאים לדרך אל האחוזה בלוויית איכר שבא לקבלנו. דרכנו מובילה על פני פונארי. יהודים העובדים בירכתי העיר אינם מאמינים למראה עיניהם. רגילים הם לראות כיצד מובילים יום־יום בדרך זו מאות יהודים מוכים ופצועים המכתתים את רגליהם בשארית כוחותיהם בליווי משמר גדול של גרמנים וליטאים. עכשיו הם רואים כמה עשרות יהודים בריאים הולכים בצעדי און באותה הדרך, ללא משמר…
אנו נפרדים מהם ומאחלים להם שבקרוב נתראה בתנאים יותר טובים.
בפעם הראשונה מפרוץ המלחמה אנו נמצאים בחיק הטבע. אנו ממלאים את ריאותינו אוויר שדות ויערות. עינינו בולעות את יפה הנוף של סביבות וילנא. נדמה לנו שזה עידן ועידנים לא זכינו ליהנות מזיוו של הקיץ הליטאי.
דומה שגם הטבע שמח לקבל את פנינו. העולם כה יפה וטוב, השמש כה בהירה ומלטפת… הוי, אילולא שחיתות האנוש…
אנו עוברים על פני פונארי. מעומק היער מגיעים אלינו הדי יריות. אין אנו שמים לב. בקרבת האחוזה אנו פוגשים גוי. גם היום, הוא מספר, הרגו הליטאים ארבע מאות יהודים ביער. השומעים אתם את היריות? כך הם רוצחים מדי יום ביומו.
אנו מביטים בו בעינים בוהות. האם הוא לועג לנו, או שהוא רוצה להטיל מורך בלבנו? קרוב לודאי שאינו אלא מטורף, או פטפטן בעלמא.
הגוי רואה שאיננו מאמינים לו. הוא נד לנו בראשו וממשיך בדרכו.
אנו עובדים בשדות הגובלים עם פונארי. יום־יום אנו שומעים יריות מתוך היער. האיכרים מספרים ששם רוצחים את היהודים המובאים מוילנא. אך איש אינו מאמין להם. ידיעות המגיעות אלינו מן העיר אומרות שמדי פעם בפעם מתקבלת פריסת שלום מהחטופים, והכל משוכנעים שהם מועסקים בעבודות אי־שם.
לעתים חונות באחוזה שלנו יחידות צבא גרמניות בדרכן לחזית. אנו משרתים את החיילים הגרמניים. גרמני אחד בשנות העמידה מספר שלפני המלחמה היה סוציאל־דמוקרט, אלא שהוכרח להרשם כחבר במפלגה הנאצית כדי לקבל רשיון למסחר, ועליו לפרנס את אשתו ושני ילדיו. היטלר, הוא אומר בצער, הבטיח שתוך שבועיים יהיו במוסקבה. והנה כבר עברו חדשיים ומעלה. עכשיו אומרים להם שהצבא הגרמני עומד במרחק ארבעים קילומטר ממוסקבה, והוא מתכונן לתת לרוסים מכה ניצחת ולשוב הביתה. הוא שואל אותנו אם אנו יודעים משהו על המצב בחזיתות, ואם נכון הדבר שבקרוב יוכל לשוב הביתה.
שנים בספטמבר. זו היממה השניה נשמעות מפונארי יריות בלתי־פוסקות. האיכרים מספרים שאלפי יהודים הובאו לפונארי, ובהם גם נשים וילדים, ועכשיו יורים בהם. מובן מאליו שאין אנו מאמינים בדבריהם. זו דרכם של איכרים שונאי־ישראל להטיל עצב בלבותינו.
אותו יום יוצאים שלושה מתוכנו ליער להכין כלונסאות. על יד הפלג אנו נתקלים בכמה משפחות של צוענים. זקן הצוענים, שפניו חרושים חריצים עמוקים ושיבה נזרקה בזקנו, יושב על יד המדורה בעוד שבני הבית מכינים את הארוחה.
אנו נכנסים בשיחה אתו. בשמעו שאנו יהודים לובשים פניו ארשת של צער והוא נד לנו בראשו. הוא אומר: זמנים קשים באו עליכם. השומעים אתם את היריות? יורים בהוריכם ובאחיכם ובאחיותיכם. אתם טועים אם נדמה לכם שהעבודה שאתם עוסקים בה תשמש לכם חסות. הגרמנים ימצאוכם בכל מקום. אין מנוס מפניהם. איני מקנא גם בתושבי העיר הלא־יהודיים. הם צריכים לראות במו עיניהם את כל מעשי הזוועה שעושים בכם, ואין בכוחם להושיע. וגם הם נאנחים תחת עולם הקשה של הגרמנים. רק לנו, לצוענים, טוב. כל הארץ היא שלנו. אם מקום אחד אינו מוצא חן בעינינו, אנו עוברים למקום אחר. שום דבר אינו קושר אותנו אל שבתנו. איני יודע כיצד בני אדם יכולים לשבת כל ימיהם במקום אחד. רק אנו, הצוענים, נהנים מן החיים הנאה אמיתית. בנדודינו יש לנו האפשרות להכיר את מעשה אלקים וליהנות מיפי העולם. אין לנו רכוש ואיננו זקוקים לו. הן זהו סוד החופש שלנו: אין אנו עבדים לנכסים. אנו שמחים בחלקנו וחפשיים אנו כצפור השמים.
כך הוא ממשיך לגולל לפנינו את השקפת עולמו של צועני, ואין הוא יודע שגם עליו תעבור הכוס, וגם את בני אומתו יצודו הגרמנים על מנת להשמידם.
שלוש יממות נמשכות היריות. אור לארבעה בספטמבר עדיין אנו שומעים יריות בודדות מכיוון פונארי.
נודע לנו שהגרמנים הפיצו שמועה שבסימטאות היהודים נרצחו חיילים גרמניים. כוחות צבא ומשטרה הקיפו את הסימטאות והוציאו למעלה מארבעת אלפים נפש, בפעם הראשונה הובילו לפונארי גם נשים וילדים.
יהודי וילנא היו משוכנעים שהובילו אותם לגיטו מחוץ לעיר או למחנות עבודה. הם כינו את “האקציה” הזאת בשם “הפרובוקציה הגדולה”.
כעבור ימים אחדים הם עומדים על מטרת הפעולה: הגרמנים פינו את הסימטאות כדי להקים בהן את הגיטו בשביל יהודי וילנא.
ו. ימים נוראים 🔗
שבת, ששה בספטמבר. משעות הבוקר ממלא טרטורם של מנועים את הרחובות. עשרות מכוניות של הצבא הגרמני, הגסטאפו והמשטרה הליטאית נוהרות אל הסימטאות והרחובות המיושבים ברובם יהודים. כל בית מוקף משמרות חזקים.
ניתן הצו: תוך שלושים דקה צריכים כל היהודים לעזוב את בתיהם וללכת אל הגיטו המוקם בסימטאות שבהן היו היהודים כלואים בימי הביניים. אסור להכניס לגיטו כל חפצי כסף וזהב. מותר לקחת רק חבילות שאפשר לשאתן ביד או על הכתפיים. אסור לקחת יותר משלוש מאות רובל.
עמל דורות מופקר בידי פורעים פולניים וליטאיים העומדים הכן לעטות על השלל. שכורי נצחון ותאבי רצח הם מלווים את התהלוכה העלובה של אלפי יהודים הנאנקים תחת משאם ותחת מכות הנוגשים. בהגיעה השיירה לשער הגיטו נשמעת לפתע צעקה גדולה ומרה: יהודי זקן בעל שער שיבה כרע ונפח את נשמתו. סמל הוא למה שצפוי ליהודים בגיטו.
במרחק ארבעה קילומטר מהאחוזה שבה אנו עובדים, נמצאת העיירה לנדברובה. יום־יום באים אל האחוזה כמה עשרות מיהודי לנדברובה לעבודה. הם מספרים שבעיירה שלהם החיים מתנהלים כסדרם. אמנם, אין להשוות את המצב עם מה שהיה לפנים, אבל לא קרה עדיין אף מקרה אחד של שוד ורצח.
צעירה מספרת שבערב אחד נכנס לביתם שוטר ליטאי ובקללות ואיומים שדד בגדים וחפצי בית שונים. למחרת הלכה אל הקומנדנט הגרמני של העיירה והתלוננה בפניו. כעבור שעתיים הוחזרו להם כל החפצים השדודים.
גרמנים טובים אצלנו בעיירה, – מאשרים יתר היהודים.
יום אחד חדלים יהודי לנדברובה לבוא לעבודה. עוברים ימים מספר עד שנודע לנו כי ביום א' דראש השנה אספו הגרמנים את כל יהודי העיירה והובילו אותם לאי אשר באגם בסביבת העיירה טרוקי. בו ביום השמידו את כל היהודים משתי העיירות. בשעת ה“אקציה” קפצו שתי נערות יהודיות לתוך האגם והחלו שוחות לעבר היער שעל שפתו. הליטאים נתנו להן להתרחק, ואחר כך התערבו ביניהם מי ייטיב לקלוע למטרה. הם פתחו באש, ושני כתמים אדומים גדולים צפו ועלו על פני האגם…
בערב ראש השנה אנו מקבלים רשות ללכת העירה כדי להתרחץ. עשרה יהודים אנו, מבין העובדים באחוזה. אותה שעה יש עדיין שני גיטאות נפרדים. בית המרחץ נמצא בגיטו השני, והיהודים מהגיטו הראשון מקבלים מדי פעם בפעם רשות ללכת להתרחץ. כך מקיימים את הקשר בין שני הגיטאות.
זו לנו הפעם הראשונה שאנו בגיטו. הסימטאות הומות מרוב אדם, – יהודים מעונים, הנאבקים קשה על קיומם. צריך לעבור פרוצידורה ארוכה עד שמגיע התור להכנס לבית המרחץ. ועד שמגיע תורנו, אין עוד מים.
בשעות הארוכות של הציפיה אנו משוחחים עם היהודים על אורח חייהם. לרובם יש רק דאגה אחת: פרנסה. רובם מחוסרי אמצעים, כי לא הספיקו לקחת איתם לגיטו הרבה מרכושם. הכל הופקר בידי הגויים, המוסיפים לשדוד יומם ולילה את הרכוש היהודי הנטוש. החורף ממשמש ובא, וכסות אין. והצפיפות בגיטו איומה. אין אוויר לנשימה. והכל חרדים מאד לגורל קרוביהם שנחטפו ונכלאו בלוקישקי ומשם הועברו לפונארי אל הגיטו או מחנה העבודה. מצבם בוודאי הרבה יותר גרוע מזה של היהודים בגיטו – הם נאנחים – כי אפילו המעט שנשאר בידי אנשי הגיטו אין להם שם.
לחייהם אינם חרדים. איש אינו מאמין שצפויה להם סכנה.
אנו מספרים שאנו עובדים ליד פונארי, ושם יורים בכל היהודים המוצאים מוילנא. עוד לא הספקנו לגמור את סיפורנו, וכבר קמים עלינו לעשות בנו שפטים. כיצד מעיזים יהודים להפיץ בדותות כאלה ולזרוע בהלה? המעט צרות ודאגות, שאנו עוד באים להוסיף מכאוב על מכאובם? עוד מעט וילמדונו פרק ב“דרך ארץ”.
אנו מרגישים שצפויה לנו סכנה. בקושי אנו מתחמקים מידי הצועקים ומתערבים בין הקהל הרב. עוד שעה ארוכה הם מוסיפים לחפש את “זורעי הבהלה” כדי ללמדם לקח.
אני מבקר אצל מכרה שלי מלפני המלחמה, עמא. היא שמחה לקראתי. היא חשבה שמזמן אינני עוד בין החיים. היא גרה בחדר אחד עם כמה משפחות אחרות. למרות הצפיפות יש מראה חגיגי לחדר: הרצפה נקיה, על השולחן פרושה מפה צחורה ושני נרות מוכנים להדלקה. הילדים רחוצים ומסורקים, והם מחכים בכליון עינים למטעמים שינתנו להם בשוב אבא מבית המדרש.
עמא מתאבלת על בעלה שנחטף על ידי הליטאים. לא קל להחזיק מעמד לבד עם ילד. כשהפרנסה קשה כל כך, וקשה להשיג “שיין” ואין עם מי לטכס עצה. אומרים שיוציאו את כל היהודים מהגיטו השני על מנת להעבירם למקום אחר. עמא רוצה להשאר בווילנא, אך אינה יודעת מה לעשות. אילו אמה באמריקה היתה יודעת על מצבה, היתה בוודאי מרעישה עולמות כדי לעזור לה.
היא נפרדת ממני בעצב אילם. האם לבה אומר לה שלא נתראה עוד לעולמים?
ערב יום הכיפורים באחוזה. כמה אנשים הולכים שוב העירה. הם רוצים להמצא בין יהודים, להתפלל בציבור. אנו נשארים באחוזה.
עם רדת היום אנו מתאספים בחדר העליה שלנו. האופה הווילנאי הזקן רזניק אומר “כל נדרי”. לנגד עיני צצות ועולות תמונות מן העבר הקרוב.
ערב יום הכיפורים בבית. אבא, לבוש קיטל ועטוף טלית, המחזור תחת בית שחיו, מברך את הילדים לפני לכתו לבית הכנסת. הוא קורא לנו אחד אחד לחדר צדדי, סומך את ידיו על ראשינו ואומר: “יברכך ד' וישמרך… ישימך אלקים כאפרים וכמנשה…” וגומר את ברכתו ב“שנה טובה”.
אני כבר יודע שבני משפחתי אינם עוד בחיים. וזרם דמעות פורץ מעיני. שעות על־גבי שעות זולגות עיני דמעות. כל הצער, הדכאון, העלבונות והמרירות שהעיקו על הלב במשך החדשים האחרונים רוצים למצוא פורקן בדמעות. אבל רווחה אין…
למחרת יום הכיפורים חוזרים מהעיר לוין החיט ובנו – היחידים מכל הקבוצה שנשארו. מראם מטיל אימים: הם שבורים ורצוצים, בגדיהם קרועים והם עייפים עד מוות. הם מספרים שבתי התפילה היו מלאים עד אפס מקום והיהודים הפילו תחינה לפני אביהם שבשמים שיגאלם מידי הרוצחים האכזריים ויכתבם בספר החיים (הוי, כמה היו היהודים זקוקים לרחמים בעת ההיא!) אך בשעה שהתקרבה שעת נעילה ונדמה היה שהזעקות קורעות הלב יקרעו את גזר הדין החמור, הוקף הגיטו על ידי חיילים ושוטרים רבים. גרמנים וליטאים התפרצו פנימה והחלו חוטפים יהודים, מעלים אותם למכוניות משא ומובילים אותם לפונארי. היתה בהלה איומה בגיטו. יהודים חיפשו מחבוא. הורים התרוצצו למצוא את ילדיהם שאבדו בשעת המהומה. שעות ארוכות השתוללו הפורעים. היכו, גזלו, שדדו, קללו והוציאו אלפים.
כך מספרים החיט ובנו. ובאותו יום שוב אנו שומעים את רעמי היריות מיערות פונארי.
ז. שאננות 🔗
עונת הגשמים הגיעה. מספר העובדים באחוזה הולך ופוחת. כמה משפחות חזרו העירה, אל הגיטו. נמאסו חיי הבדידות והעבודה הקשה. שמעו שבגיטו “מסתדרים איך שהוא” והחליטו לחזור.
נשארים אתנו קרוב לשלושים נפש, גברים, נשים ושלושה ילדים. בגמר העבודה בשדות חרדנו לגורלנו, אך מנהל האחוזה הודיע שנוסיף לעבוד שם בעבודות פנימיות.
כעת עובדים כל הנשים ורוב הגברים במרתפים בתפוחי אדמה. שוב איננו יודעים חרפת רעב. בשובנו מהעבודה, אנו לוקחים כמה תפוחי אדמה בכיסים ובהסתר אנו מבשלים אותם כדי להשביע את רעבוננו.
יהושע כץ, יהודי שכל ימיו חי בסביבות פונארי, ואנכי מתמנים עוזרים לרועה הראשי. העבודה ברפת קשה, אך שכרה בצדה: יש לנו חלב במידה מספקת ותוספת למנת הלחם.
טוב להיות עם הבהמות האילמות בשעה שכל העולם סביבך מושחת וצמא דם. כאן אפשר לחלום על עתיד מזהיר. לפני הפרות יכול אדם לשפוך את מרי שיחו, ודומה כי הן מבינות לרוחך. וכי לא טוב היה אלמלא היו בכלל בני אדם בעולם? חייב אני להודות שאותם החדשים שבהם נתפתחה הידידות ביני ובין הפרות היו התקופה המאושרת ביותר בחיי מאז פרצה המלחמה…
הקשר שלנו עם הגיטו מנותק כליל. מדי פעם בפעם מגיעות ידיעות קלושות ומעורפלות, אך אין בהן כדי להעמיד אותנו על המצב כמות שהוא, אם כי די בהן כדי למלא את לבותינו חרדה לגורל היהודים בווילנא. אחר כל שמועה רעה המגיעה אלינו מתגברות היריות מכיוון פונארי והדן ממלא את החלל במשך ימים ולילות ארוכים.
14 במרץ 1942. יום כפור בהיר. הדרך המובילה לווילנא מרופדת שלג צח החורק תחת הרגלים. זוהר קרני השמש מתמזג עם לובנו המבהיק של השלג הפרוש על היקום כשמלת פאר.
כה יפה היום, ובלב – צלמות. מעולם לא הרגשתי כה בודד, כה מיותר עלי אדמות. לא נשארה לי נפש חיה בעולם: לא קרובים ולא חברים. אני לבוש בבלויי סחבות ושערי מגודל פרא. פרוסת הלחם הקטנה אשר קיבלתי לפני צאתי היא כל רכושי.
כמה ימים ולילות הסתתרתי באחוזה אחר שהתחמקתי מידי הליטאים שהוציאו חלק מן העובדים היהודיים. העבר מר והעתיד מעורפל, ונדמה שההווה אינו קיים עוד בכלל. אם אהרג – איש לא יזיל דמעה.
אך להישאר באחוזה אי אפשר היה. צריך הייתי לגווע ברעב, או ליפול לידי הרוצחים האורבים לי. עם אור הבוקר עזבתי את האחוזה מבלי שהשגיחו בלכתי. אין אני ממהר ללכת, כי איש אינו מצפה לי בגיטו.
בצהרי יום א' אני מגיע לגיטו. זה יום מנוחה והיהודים לא יצאו לעבודה. הסימטאות הומות מאדם. יהודים עומדים בקרנות הרחובות, מספרים ומתווכחים בפוליטיקה.
אני פוגש חבר המופתע לראותני בחיים. הוא מספר שבגיטו נמצא יוסף גלזמן. הובהלתי מיד אליו. מתברר שחברים רבים נמצאים בגיטו. מראי וחזותי כנראה הבהילה אותם ואף גרמו למבוכה.
בין הנאספים מתבלטת צעירה, בעלת עיניים תכולות, לחיים סמוקות, גובהה בינוני, קצת שמנמונת ורעמת שער שאטני גולש על כתפיה. היא אינה יושבת שקטה. הילוכה נמרץ. מצבר המרץ העצום העצור בתוכה כאילו מחפש פורקן ופורץ מכל ישותה.
יוסף מציג אותה בפני. זוהי אסתר יפה.
אך לאסתר אין זמן לגינונים ושאלות. בראותה את חזותי היא יודעת מיד למה אני זקוק. שפע של רוך ועדנה נשקפים מתוך עיניה שאינה מסירה אותן מעל פני.
“בוא אחרי” – היא תפסה אותי בזרועי. היא מובילה אותי לביתה. לא עברו רגעים ספורים בלבד מאז עברתי את מפתן ביתה ואני טובל באמבטיה חמה. על כסא מונחים לבנים נקיים – צחורים. על קולב תלויים זוג מכנסיים ומקטורן. “זה הכל עבורך” – אני שומע את קולה של אסתר מעבר לדלת הסגורה.
זו הפעם הראשונה מזה חדשים רבים שאני מתרחץ באמבטיה חמה. נדמה לי שהמיים הזורמים שטפו מעלי לא רק את הליכלוך וריח הזבל של רפת הפרות בה עבדתי בהיותי באחוזה, הם שטפו והסירו מתוך לבי את כל המרירות, הבדידות ורגש היתמות שנצטברו בתוכי מאז פרוץ המלחמה. לרגע השליתי את עצמי שבכוחה של האמבטיה החמה והלבנים הנקיים להוריד מעלי את כל המעמסה הכבדה הזאת. אולם מיד עמדתי על טעותי. היה זה קולה האימהי של אסתר ויחסה הלבבי כלפי שחולל את הפלא, שהוציא אותי מבדידותי, שסילק במחי־יד את האדישות לגורלי שלי ונסך בתוכי רוח חיים חדשה, העניק לי תוכן וטעם ורצון להמשיך לחיות.
היתה זו אסתר שהגישה לי ארוחה חמה, ראשונה שאכלתי מזה חודשים רבים על שולחן ערוך – מפה, סכין, כף, מזלג, צלחות – עוד אתמול לא העליתי בדעתי שדברים כאלה עדיין קיימים בעולם, וכי אני העזוב והנרדף עוד אזכה אי־פעם בחיים להסב על שולחן כזה.
אולם מעל לכל הדבר שהחיה את נפשי היתה הרגשת הביתיות שאסתר העניקה לי, הרגשה שאני חלק ממשפחתה הדואגת לי, הנותנת לי מכל לב חמימות ומסירות ללא סייג וללא גבול.
עד מהרה הוכנסתי לסוד המחתרת הבית“רית והכללית בגיטו. צורפתי למפקדת בית”ר. כאן ניתנה לי ההזדמנות והאפשרות לתהות על טיבם של חברי במחתרת, ומעל לכל התענינותי הראשונית נתונה לאסתר, שמאז הפגישה הראשונה הפכנו לידידים הן בתוקף העבודה המחתרתית המשותפת והן עקב אישיותה המקרינה, הפעלתנית והדינאמית כזרם מיים אדירים שאין בפניהם מחסום.
אסתר גדלה וחונכה בבית מאוד דתי. אביה הרב ר' ניסן יפה היה דיין ושוחט בוילנא ומזכירו האישי של הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי – רבה הגדול האחרון של ירושלים דליטא. וכמובן, שהחינוך הדתי שקיבלה בשנות ילדותה קירב אותה לרעיון הלאומי הצרוף. וכאשר עמדה על דעתה, בהיותה תלמידת כיתה ו' בגימנסיה “תושיה” הצטרפה יחד עם קבוצת חברותיה לבית“ר. כאן בקן בית”ר מצאה אסתר תוכן חייה, וכאן בילתה את כל זמנה הפנוי. בכל להט נעוריה התמסרה לעבודה החינוכית, ללמוד, ללמד ולהפיץ את תורת ראש־בית“ר. עד מהרה הפכה לדמות מרכזית בקן ומפקדת קבוצה בגדוד “שרה” – ע”ש שרה אהרונסון הי"ד.
כאשר הוקמו תאי האצ"ל בוילנא – אסתר היא מן הראשונות בתאים אלה ועוברת קורס אימונים בנשק ובתורת הלחימה בהצטיינות, דבר שעתיד להביא לה ולחבריה תועלת רבה במחתרת בגיטו.
לא ארכו ימי האושר בחיה של אסתר בשנות שלום ורגיעה. בקיץ 1940 כובשים הרוסים את הארצות הבאלטיות. וילנא מועברת לרשות הליטאים שהחלו את שלטונם בעיר בפרעות ביהודים. באה תקופת רגיעה, אך גם זו לא ערכה זמן רב. ב־1 בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם השנייה. וילנא, כליטא כולה, היא כעת למעשה בשלטון הסובייטי. הפעילות הציונית אסורה, אך גורלה של בית“ר חמור שבעתיים. בית”ר יורדת למחתרת. זרם פליטים החל להגיע לוילנא משטחי הכיבוש בפולין של הגרמנים והרוסים כאחד. קיים סיכוי שמוילנא ניתן לפרוץ את טבעת ההסגר ולהגיע לארצות המערב, לקבל רשיונות עלייה לארץ.
כעת נפתח כר פעולה נרחב לאסתר. כאן מצאה מקום לנצל את כל מרצה וכשרונותיה בארגון פלוגות בית“ר מבין הפליטים, לקיים מחתרת בית”רית תחת השלטון הסובייטי כשעל כל צעד ושעל אורבים סוכנים ומרגלים שלהם, כל צעד בלתי זהיר, כל מתן אמון באדם שלא עמד ולא הוכיח עצמו במבחן המציאות – עלול לגרום לגל מאסרים והגליות ולחיסול הגרעין המחתרתי הנאמן. עיניה של אסתר פקוחות, היא מכלכלת את צעדיה ופעולותיה בזהירות מירבית ובהצלחה. על אף מזגה התוסס היא יודעת סייגים וגבולות וזהו סוד הצלחתה. ידיה של אסתר בכל ותקוותם של הנצרכים באסתר. לכאורה היא מוכרת וידועה לכל ולמעשה היא פועלת במחתרת עד שאין כמעט להטיל עליה צל כל שהוא. רבים הם הפליטים הבית“רים שעברו את וילנא, אשר זוכרים לה את החסדים הרבים שעשתה עמם, וכמובן כל מה שעשתה – נעשה תוך מסירות נפש ודביקות ברעיון הבית”רי שכבש זה מזמן את כל ישותה.
עוד רבה העבודה בידי אסתר, עוד רבות הן תוכניות העזרה, הסעד והוצאת הבית"רים הפליטים מוילנא, משטח הכיבוש הרוסי לארצות החופש, בראש וראשונה למצוא דרכים להעלותם לארץ ולתגבר את שורות המחתרת הלוחמת בשלטון הכיבוש הבריטי ובאוייבים הערבים למען תקומת ישראל. אך הדבר לא נסתייע בידה.
בבוקרו של יום קיץ ה־22 ביוני 1941 הופיעו בשמי וילנא ציפורי הפלדה הארורים הגרמנים והחלו לזרוע הרס וחורבן. פרצה מלחמת גרמניה – רוסיה.
אסתר היא מן הראשונות אשר יחד עם חבריה מבינים ועומדים על המצב לאשורו. המצב החדש מצריך הערכה חדשה, אמצעי פעולה חדשים ודרכי פעולות שונות מאלו שידועים ושהיו רגילים להן עד היום.
אסתר ומשפחתה הם מן המאושרים המצליחים להגיע לגיטו. עקב מעמדו הרשמי של אביה הם מקבלים דירה מתקבלת על הדעת בתנאי הגיטו. כעת המצב ברור לחלוטין בפני אסתר וחבריה לאן פני הגרמנים מועדות. וכהמשך למחתרת שקיימו בזמן שלוט הסובייטים הם ממשיכים בקיום המחתרת בתנאים החדשים שנוצרו. הרבה מן החברה אינם עוד, אך גרעין בריא מתארגן ומתאסף כבר בימי הגיטו הראשונים כשאסתר היא מראשי המארגנים והרוח התוססת בקירבם. הם מחליטים, שאין לשבת בחיבוק ידיים ולהשלים עם הגורל המר. יש לעשות משהו.
בעוד בוילנא מתנהלות ומתקיימות האקציות למיניהן, הגיעו ידיעות שבעיירות הסביבה עדיין שורר שקט. החיים מתנהלים כתיקנם וכמעט עוד לא נגעו לרעה ביהודים.
מתקבלת החלטה להעביר חברים וסתם יהודים, שסכנת ההשמדה מידית נשקפת להם לעיירות ולערים, שעדיין לא נפגעו.
הדרכים מסוכנות. צבא גרמני, שוטרים ליטאיים וביילורוסים וסתם גויים שורצים בהן ומשחרים לטרף – לתפוס יהודי, לרצחו או למסור אותו לידי הגסטאפו ותמורתו לקבל פרס. איך מבצעים את תוכניות העברת האנשים מוילנא.
וכאן מופיע באופק אנטון שמידט, איש וינא אחראי על יחידת תובלה גרמנית שהוכיח את עצמו כאחד מחסידי אומות העולם הנדירים אשר רבים חבים לו את חייהם, אך הוא עצמו שילם בחייו הצעירים על עזרתו ליהודים.
אחדים טוענים להיות הראשונים שקשרו עם אנטון שמידט קשרים. אך קרוב לוודאי, שאחת הראשונות, אם לא הראשונה, שהכירה2 את אנטון שמידט והפעילה אותו למען מטרתה – היתה אסתר.
היו אלה שבועות הגיטו הראשונים. היהודים מובלים לעבודה למקומות שונים בעיר ורבים מהם ביחידות צבאיות גרמניות שחנו בעיר וסביבתה. גם ביחידתו של אנטון שמידט עבדה קבוצת יהודים קטנה, ביניהם מספר בחורות, אחת מהן, כמזכירתו.
שמידט התייחס ליהודיו באהדה גלוייה. נמנע מלהכביד עליהם, חילק להם מצרכי מזון ואף ביטא לא פעם את השתתפותו בסבלם של היהודים, וכי לצערו אין בידו להושיע.
הדבר נודע לאסתר. היא מחליטה לבחון את הדבר. באחד הימים היא מצטרפת לקבוצת העובדים. היא מסתכנת ונכנסת לשיחה עם אנטון שמידט. כאשר נוכחה לדעת בכנותו, היא מספרת לו שבערים אחרות מצב היהודים הוא טוב בהרבה מזה שבוילנא, ודרך אגב מפליטה, שהיתה רוצה לבקר באחת הערים להיווכח בדבר, אולי תוכל להעביר לשם את משפחתה (היה זה כמובן רק תירוץ). ללא היסוס אומר שימדט שהוא מוכן להסיעה.
וכך יוצאת אסתר יום אחד בלוויית שמידט ומבקרת בלידא, גרודנו וביאליסטוק. ואכן, מצאה שהתנאים שם נוחים. בדרכם בחזרה מרהיבה אסתר עוז ומעלה בפני שמידט את האפשרות להעביר קבוצות יהודים3 מוילנא לערים אלה.
אסתר מתחילה בארגון קבוצות. שמידט מעמיס אותם במכוניות משא, מציידם בניירות המתאימים4 וכמובן, שכל נקודות הביקורת בדרכים פתוחות בפניו.
אסתר מתלווה לקבוצות הראשונות. היא מוצאת קשרים עם בית“רים במקומות אלה. בשובה היא מציעה לשגר לשם שליחים מוילנא. הבית”רית טוסיה ליכנטשטיין יוצאת לביאליסטוק, הבית“רי יעקב לייזרוביץ יוצא לגיטו גרודנו. הם עוזרים לארגן ולחזק את ארגוני המחתרת של בית”ר במקומות אלה.
אסתר מוסרת על קשריה גם לנציגי תנועות ציוניות אחרות ואף אלה מנצלים את שיירות שמידט לשיגור שליחים ולהדק את קשריהם עם אנשיהם.
נעשות הכנות להרחיב את המעגל, לא להסתפק בערים הקרובות. צריך לבחון מה נעשה בערי פולין המרוחקות. אנטון שמידט מקבל גם תוכנית זו ומתחיל להכין מסע לעומקה של פולין.
למרבה הצער לא נתגשמה תוכנית זו.
דבר העברת יהודים מוילנא לא נשאר בגדר סוד, עיני הגסטאפו הבולשות מופנות לעבר אנטון שמידט, עד שיום אחד נאסר ונלקח לחקירה. שמידט אינו מודה בהאשמות שיוחסו לו. אנשי הגיסטאפו אינם נרתעים מלנקוט כלפיו את שיטות העינויים שלהם, הוא אינו מוסר על הקשרים עם היהודים שלו. הוא מוצא להורג ביריה, עונש הנהוג כלפי קצינים גרמניים סוטים.
ייתכן ולא נדע אף פעם מה מספר היהודים שהועברו מוילנא הודות לאסתר. לא נדע גם כמה מהם ניצלו ונשארו בחיים אם כפרטיזאנים או בדרכים אחרות. אולם אז, בתקופה שהעברת היהודים נתקיימה, נחשב הדבר כפעולת הצלה ואת חלקו המכריע של מפעל זה יש לזקוף לזכותה של אסתר.
זה החודש השלישי שהחיים בגיטו שבו למסלול רגיל. אין יותר “אקציות”. חלף הפחד המתמיד להיות מוצא מן הגיטו אל הלא־נודע המחריד. הדאגה העיקרית היא עתה – להחזיק מעמד עד שיבואו ימים יותר טובים. הכל בטוחים שעוד יבואו זמנים טובים ושהם יזכו לראותם. כלום לא הבטיחו הגרמנים שלא יהיו עוד “אקציות”, וכלום אין ראשי הגיטו מבטיחים וחוזרים ומבטיחים שליהודי וילנא אינה צפויה עוד כל סכנה? כלום אינם מטיפים השכם והערב לעבודה ולאורך רוח?
כזה הוא הלך הרוח שאני מוצא בשובי לווילנא.
תוך ימים אחדים עתיד אני להתאקלם ולהיות כאחד מאזרחי הגיטו הוותיקים.
ח. במחתרת 🔗
משהחיים בגיטו נכנסים למסלול מסויים, והיהודים מתחילים להשלים עם גורלם, מתחיל הנוער להתארגן לפי זרמיו. מי שהצליח להתחמק מן ה“אקציות” השונות, והוא נשאר מיותם וגלמוד, ללא קרוב וגואל, הכרח נפשי לו להפגש עם חבריו לתנועה. אלה ממלאים עתה את מקום משפחתו. יותר קל לשאת את מהלומות הגורל האכזרי כאשר יש אחים לצרה ואפשר לצפות לעזרת חבר ולטכס עצה כיצד לקדם את פני הרעה.
מעטים חולמים על הקמת כוח התנגדות מזויין. המציאות קשה כל כך, שאי אפשר להעלות על הדעת תכניות נועזות כאלה. אין תושבי הגיטו חושבים אלא על הבטחת הקיום, השגת “שיין” המשמש תריס בפני חטיפה, קבלת דיור ועבודה ומציאת לחם או תפוחי אדמה לקיים את הנפש. ממילא מובן שבזמן הראשון הפגישות מוקדשות בעיקר לדיון על עזרה הדדית.
מתחילים לפקוד את הנותרים. והסיכום הוא עצוב: מתוך מאות רבות של צעירים תוססים, מלאי חלומות ותקוות, נשארו עשרות בלבד.
הנוער הבית"רי מתרכז בחדרו של בורקה שניידר, ברחוב רודניצקי 6. באותו חדר גרים כמה מחבריו. לא קשה למצוא את השרידים ולארגנם מחדש. למעשה נמצאה התנועה במחתרת מיום שנכנס הצבא האדום לווילנא, ובמשך כל שנת הכיבוש הסובייטי לא פסקה העבודה. הקשר האמיץ שהיה קיים בין החברים במשך השנה הזאת עומד במבחן גם עתה.
יוסף גלזמן נמצא במחנה עבודה ברשה, על יד וילנא. הוא מחכה לשעת הכושר להתחיל בפעולת הצלה, או, אם כך תגזור ההשגחה, לפחות לנקום את הדם השפוך.
כל זמן היותו ברשה הוא מקיים קשר הדוק עם החברים בווילנא. פעמיים בשבוע באה אליו פולא דייכס ומביאה לו ידיעות מן החברים, והיא חוזרת לווילנא ועמה הוראות ודברי עידוד מיוסף. את ארבעה עשר הקילומטר המפרידים בין וילנא לֶרֶשה היא עוברת ברגל, בהתחפשות של נערה פולניה. צמותיה הבהירות משוות לה קלסתר פנים “ארי”. היא מלאת מרץ ולעולם אינה מאבדת את עליזותה הברוכה. היא אינה חדלה להאמין שיום יבוא וכולם יחד יתראו בארץ ישראל, ואז תשתטח על קבר אחיה שלומי, שנהרג בצורה טראגית בריב אחים בהרצליה.
חלומותיה יורדים אתה שאולה. באחד הטיולים האלה בין וילנא לֶרֶשה מזהות אותה נשים פולניות ומלשינות עליה בגסטאפו. המרצחים הגרמנים מקפדים את פתיל חייה.
משנפסק הקשר, בא יוסף לבקר בגיטו. הוא פוגש את החברים, לומד את תנאי החיים בסימטאות שבהן כלואה שאריתה של יהדות וילנא ומבטיח שבקרוב ישוב ויישאר עם חברים.
בתקופה שבין שתי ה“אקציות” של “השיינים הצהובים” הוא מגיע לגיטו ומשתקע בו. ומיד הוא מתחיל במימוש תכניותיו.
אחר ה“אקציות” השונות, וביחוד אחר שתי ה“אקציות” של “השיינים הצהובים” שחלו בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר 1941, מתחיל מפקד משטרת הגיטו גנס לחפש אמצעים כדי להשליט סדר בקרב היהודים. התושבים אינם מתיחסים בחיבה יתרה למשטרה היהודית. הם משתמטים ממילוי פקודותיה.
בראש מחלקת האספקה בגיטו עומד חיים טראפידו, מי שהיה מנהל העתון “אידיש שטימע” בקובנה. הוא אחד המעטים מראשי הגיטו שידיו אינן מגואלות בדם יהודים. הוא עתיד להיות לעזר רב למחתרת הקמה בתוך הגיטו.
טראפידו מספר לגנס על יוסף גלזמן ומתאר אותו בפניו כמי שהיה נציב בית"ר בליטא, בחור בעל כשרונות רבים וכח ארגוני בלתי־מצוי. הוא מספר שלגלזמן יש השפעה רבה על הנוער, ולכן הוא מציע לגנס שיזמין את יוסף וימסור לו אחד התפקידים החשובים בהנהלת הגיטו. גנס שומע בקולו ומציע ליוסף את התפקיד של סגן מפקד משטרת הגיטו.
יוסף אינו נלהב. יש לו תפקידים יותר חשובים ממילוי משרה רשמית בגיטו. הוא עסוק ראשו ורובו בארגון העבודה הבית“רית ובהעברתה לפסים קבועים. בתחילה היו מתקיימות פגישות ארעיות בלבד. הדאגה הראשית היתה לשלומם הגופני של החברים: עזרה חמרית הדדית, השגת עבודה, הכנת מקומות מחבוא בשביל חברים שאין להם “שיינים”, וכיוצא באלה. התארגנו קבוצות אחדות של אנשים החיים חיי שיתוף, יוצאים יחד לעבודה, קונים מזון בפרוטות המשותפות ומחלקים אותו בין החברים הרעבים. ביחוד נודעה “העשיריה”, – קבוצה של עשרה בית”רים שמצאו מקום עבודה בגני הירקות בסלטאנישוק, מחוץ לעיר. בשעות הערב המאוחרות היו חוזרים לגיטו כשכיסיהם מלאים ירקות. אם רק הצליחו להעביר את האוצר בשלום דרך השער, היה זה יום חג בשביל החברים הרעבים.
ערב אחד נעצרו על ידי הגסטאפו ברחוב ונערכה בדיקה בכליהם. חלק התפזר והצליח להמלט, ואילו ארבע בנות נאסרו והובלו לכלא לוקישקי. המבוכה בקרב החברים היתה גדולה, כי נסיון להבריח לגיטו אפילו תפוח אדמה אחד עלול להסתיים במוות. אחר מאמצים גדולים ובאמצעות שוחד הצליחו לשחרר את האסירות ולהחזירן לגיטו, – אחד הנסים המעטים שאירעו בימים הקודרים האלה.
עם בואו של יוסף נשתנה המצב: מתחילים גם לדאוג למזון רוחני. מניחים יסודות לארגון התנועה לפי תנאי המקום והזמן. אין כמעט אפשרות לנהל פעולה קבועה במחתרת. עשרים וחמשה אלף יהודים מצטופפים בסימטאות מעטות, ויש חדרים שבהם מתגוררות עשרים או שלושים נפשות. מן הנמנע הוא שלא ישמעו כל דרי החדר כל מלה היוצאת מפי אחד מהם. והפעולות בתנועה עומדות בניגוד חריף למדיניות הרשמית של ראשי הגיטו…
הפגישות הראשונות מתקיימות ברחוב. אחר כך מתחילים להפגש במוסדות הצבוריים. כמה מן החברים העובדים שם משתהים בעבודתם כדי שיהיו באחרוני היוצאים ויוכלו לקחת אתם את המפתחות. בערב הם חוזרים ופותחים את הדלת בפני יתר החברים.
בתחילה מתארגנים בשלישיות. אחר כך מגדילים כל תא עד שהוא כולל חמישה אנשים. על העבודה מנצחת מפקדה שבראשה עומד יוסף. בורקה שניידר הוא המזכיר וכל הענינים מרוכזים בידיו.
המפקדה מכינה תכניות לעבודה מפורטת בכל השטחים וניהול פעולות תרבות ותעמולה בקרב הנוער. דואגים גם לארגון עזרה הדדית ולצבירת נשק.
בימים ההם עדיין רווחת האמונה שהיהודים המוצאים מן הגיטו מובלים למחנות עבודה או לגיטו אחר מחוץ לווילנא. יש ומתפשטות שמועות כי מישהו קיבל פריסת שלום מקרוביו שנחטפו ב“אקציה” זו או אחרת. יום אחד מספרים כי פועל רכבת פולני בא לאישה אחת והביא לה פתק מבעלה, הנמצא במחנה עבודה מאחורי מינסק, ועמו עוד כמה אלפי יהודים מוילנא. כולם חיים ובריאים, הוא כותב.
מתחילים לחפש את האישה. המונים רוצים לראות את הפתק במו עיניהם. אולם איש אינו יודע מי היא האישה המאושרה הזאת ומה כתובתה.
אין זה גורע מן האופטימיות העיוורת. ההמון אינו מוכן להאמין בעובדה שזה מזמן הפך פונארי לבית עלמין גדול. רק בודדים אינם מוסיפים להשלות את עצמם. התפקיד הראשון הוא, איפוא: להפיץ בנוער את האמת המרה הזאת – “האמת של פונארי” – כדי להכשיר את הלבבות למעשים.
ט. אמת מפונארי 🔗
אותה שעה כבר יש בגיטו אנשים אחדים שהצליחו לברוח מיער ההריגה. אך בגיטו שומרים את הדבר בסוד. המנהיגים פקדו עליהם שלא יספרו לאיש את אשר אירע להם, כדי שלא לזרוע בהלה. יקל להם, למנהיגים הללו, לרדות בהמונים אם לא ידעו את האמת המרה.
עדויות הניצולים נרשמו על ידי אפרוימצ’יק, העובד במחלקה המשפטית של ה“יודנראט”. הוא היה נוכח כאשר הניצולים מסרו את עדותם בפני ראשי הגיטו, ואת רשימותיו הוא מוסר לנו.
הנה אחת העדויות – אחת מני רבות – הנותנות מושג־מה מן החומר אשר בידנו. המספרת היא המורה הווילנאית טימה כ"ץ, שהוצאה מן הגיטו בימים הראשונים לקיומו:
"במוצאי שבת, מאוחר בלילה, נכנסנו סוף סוף לגיטו ובכוחות אחרונים הגענו לחצר ברחוב סטראשון 14. החצר היתה מלאה אנשים. אותה שעה טיפטף גשם, וכל אחד ביקש מחסה לעצמו, לילדיו ולקרוביו. אני, בעלי, בנינו ושתי בנותינו נכנסנו למרתף. הצטופפנו יחד ונמנמנו. לפתע הקיצונו לשמע רעש. קמנו ויצאנו וראינו שהכל אורזים את חפציהם על מנת לצאת לדרך. ראינו שהליטאים מגרשים אותם. לקחנו את צרורותינו ויצאנו גם אנחנו. גרשו אותנו בחזרה העירה. משעברנו את הרחוב הגרמני (דייטשישע גאס) נוכחנו לדעת שמובילים אותנו בכיוון לוקישקי. ברחוב זה ראינו קבוצות יהודים מהלכות כשהן מוקפות צבא. ברחובות היו צרורות רבים ומזוודות שהושלכו על ידי המגורשים וחסמו את המדרכות. באמצע הרחוב התגוללו כרים וכסתות, בקבוקי תרמוס, לבנים ונעלים שהושלכו או נשדדו. ראינו דמויות בודדות מסתתרות בשערים ולא ידענו מדוע. האנשים הללו הציצו בנו בעינים מבוהלות, מבלי לדעת אם ראויים אנו לקנאה. משהו בכל זאת התחוור להם: הם החליטו להסתתר ולעמוד מנגד.
"השחר האיר, ואנו ראינו קבוצות יהודים שבאו מכיוון הפוך וגורשו לתוך הגיטו. בלוקישקי הפרידו בינינו: בעלי ובני נשלחו בצד הגברים, ואילו אני ובנותי (פייגה בת ה־17 ומינה בת ה־10) נשארנו בין הנשים. החצר היתה מלאה יהודים לאלפים, שהובאו מרחובות לידסקה, מאקובה ועוד. לא ידענו מה צפוי לנו. עדיין האמנו5 שיחזירו אותנו לגיטו. יומיים היינו תחת כפת השמים, וביום השלישי הוכנסנו לתא. רק עתה נודע לנו כי אלה שהוצאו מכאן נשלחו לפונארי, אולם איש לא העלה על הדעת שכולם הוצאו להורג.
"כך ישבנו עד יום ה' בשבת. בשעה שתיים אחר חצות הוארה לפתע חצר בית הסוהר בזרקורים. החלו להעלות אותנו על מכוניות משא: חמישים או ששים נשים במכונית אחת. בכל מכונית היו זקיפים ליטאיים מזויינים ברובים. הן יצאו לדרך בכיוון פונארי.
"הגענו לסביבת גבעות מיוערות ובין גבעות חול רבצנו, עייפות ומבוהלות. אפילו כאן לא השיג דמיוננו את חומרת מצבנו. התחילו לסדר אותנו בקבוצות בנות עשר נשים. הקבוצות הובלו לבין הגבעות שמהן שמענו את היריות, ואחר כך חזרו הליטאים לקחת קבוצות חדשות.
"ולפתע כאילו עבר בנו זרם חשמלי, נתחוורה לנו האמת. הנשים התחילו מתחננות לפני הליטאים וניסו לשחדם בבגדים ושעונים. אחדות כרעו בפניהם ונשקו את מגפיהם. אחרות תלשו את שערותיהן וקרעו שמלותיהן, – אך הכל ללא הועיל. הליטאים גירשו קבוצה אחר קבוצה למקום הטבח. בצהרים, כאשר הכל נשתכנעו כי אין מנוס וכי גורלן נחרץ, נתחולל מעין משבר בפנימיותן. חדלו להתחנן ולהתנגד, ומשהגיע תורן קמו שקטות ומיואשות והלכו אל המוות.
"לפתע ראינו קבוצה של גברים, ובראשם רב ישיש, עטוף בטליתו, שהחזיק בידיו סידור פתוח. הוא עבר על פנינו כדמות שלא מן העולם הזה וקרא בקול: “נחמו, נחמו עמי!”
"רעד עבר בנו. נשים געו בבכי ואפילו הליטאים נתרשמו. אחד מאלה שהובילו את הקבוצה קפץ לעבר הרב ובחבטה בקת רובהו הפיל את הסידור מידו. הרב נפל מתבוסס בדמו. כל זה התרחש לנגד עינינו, כשאני שוכבת צמודה לבנותי. היו נשים שקצרה נפשן והן נצטרפו מרצונן אל הקבוצות המובלות להורג. ואילו אני גמרתי אומר בנפשי לחכות. אולי יתרחש נס, והטבח יופסק. לא האמנתי בעצמי שאפשרי הדבר. היו נשים שהתפלשו בעפר מרוב יאוש, אך רובן ישבו בשקט, כאילו לא אירע דבר. הייתי כמאובנת. אך עמדתי בהחלטתי להשתדל להיות בין האחרונות.
"בשעה חמש וחצי בערך הגיע תורנו. קמתי ויצאתי לדרך עם בנותי. בין הגבעות פגשנו קבוצות אחרות של אנשים שחיכו לביצוע גזר הדין כמונו. העמידונו בשורה חזיתית והרגשתי את יד בתי הבכירה בתוך ידי…
"מששבה אלי הכרתי, הרגשתי שלחוצה אני בין גופות רבות. הרגשתי שדורכים על גבי ושזורים עלי אבקה חריפה, פקחתי את עיני וראיתי שצעיר אחד מזה עלינו סיד. הייתי מוטלת בין הגוויות בקבר אחים גדול. עצרתי את נשימתי והקשבתי לכל רחש. מתוך הקבר נשמעו גניחות חרישיות וחרחורי גסיסה. מלמעלה בקע צחוקם השיכור של הליטאים. נתקנאתי קנאה עזה במתים, הפטורים מלראות את הזוועה הזאת ולשמוע את האנחות העולות מן הקבר. השתלט עלי שוויון נפש, ושום דבר לא היה איכפת לי עוד.
"פתאום שמעתי בכי חרישי מתוך קבר סמוך. הטיתי אוזן והבחנתי כי זה בכיו של ילד. התרוממתי מתוך הבור וזחלתי לעבר הקול. מה נדהמתי כאשר תוך כדי זחילה נתקלתי בגווית בעלי! הכרתיה לפי הלבנים שהתקנתי במו ידי…
"בכיו של הילד לא פסק ואני אזרתי את כוחותי כדי להגיע אליו. הבחנתי בילדה בת שלש, שהיתה שלמה בגופה. לקחתיה בזרועותי, וכך נחתי, על ערמת הגופות. ידעתי שאם אצא חיים, הרי הילדה הזאת היא אשר הצילתנו.
"השעה כבר היתה מאוחרת כאשר עברתי את התיל ורצתי לעבר היער. שם פגשתי חמש נשים אחרות שהצליחו להמלט מתוך הקברים. בגדינו, שהיו רוויים דם ושרופים מן הסיד, נקרעו לגמרי, והיו בינינו שלא היה להן לעורן אל כתנתן לבד.
“במשך יומיים הסתתרנו ביער. האיכר הראשון שנתקל בנו נבהל, פרץ בזעקה מחרידה ונמלט על נפשו. אחר כך סיפר לנו שהיה משוכנע כי הוא רואה רוחות רפאים, שבאו להטיל את מוראן על נשמות חוטאות…”
י. פ.פ.א. 🔗
באחד הימים מגיע לידינו “ספר הקטרוג והאמונה” לאורי צבי גרינברג, – העותק היחידי המצוי בגיטו. מעין לא־אכזב משמש לנו הספר הזה בפגישותינו. דומה כאילו דברי הקטרוג לא נכתבו מלכתחילה אלא על מנהיגי הגיטו. כמה כוח, אמונה ובטחון אנו שואבים מדברי המשורר. לכל הזדמנות, לכל מאורע אנו מוצאים קטע מתאים בשירתו. אנו מקריאים ומדקלמים אותה בסתר וקבל עם ומעוררים בה את המאזינים להתנגדות ומרד.
וברוך ממגנצה לשאול טשרניחובסקי ושיר הבריונים של יעקב כהן אף הם משמשים לנו חומר רוחני. אנו שואבים מהם עדוד ונחמה ומחנכים עליהם את הנוער למעשים נועזים.
"הגביר אויב את השוד
הו, אין כח לסבול עוד
רצח חמס חלל זר
רמס כבוד העם.
מר מוות אך לא מר
לנפול חלל עם הצר
קר הוא – אך לא קר למות
שטוף דם שונא חם"…
הפגישות התכופות מסייעות לחברים להתגבר על תנאי החיים הקשים. אחר יום של עבודה קשה, עלבונות ומכות, שבעי השפלות ורעבים למחצה – אנו נכנסים לעולם חדש, עולם רחוק מן המציאות המרה, מן הטלאי הצהוב, מן הסכנה המתמדת המרחפת מעל לראש. נוצרת בינינו קירבה משפחתית; איש מסור לרעהו כאח. כי רעיון אחד כבש את כולנו: רעיון ההתנגדות והנקמה!
רבקה קרפינקס, ניוסה לובוצקי, יהודית סולונויץ, בורקה שניידר, מולקה חזן, מרדכי גולדמן, משה בראוזה, ליובה זיסקוביץ ואני מנהלים את הפעולה החינוכית. לכל אחד מאתנו כמה תאים המתכנסים פעמיים בשבוע. בכל שבוע אנו נפגשים עם יוסף.
הידים מלאות עבודה, ואין רגע פנוי. וטוב ככה. אנו רואים ברכה בעמלנו. הרעיון עושה נפשות. כמעט בכל שבוע נוספים תאים חדשים. הפעילות מתגברת. האירגון מתבסס. שמחים אנו שאין חלקנו עם “נוער הזהב” שצץ בינתיים בגיטו ומאמין כי אליו לא תגיע יד המשחית.
הפגישה ההמונית הראשונה בגיטו מתקיימת בחנוכה בסוף שנת 1941. בפעם הראשונה מתכנס יוסף עם כמה עשרות בית"רים. בפעם הראשונה מיום פרוץ המלחמה הם שומעים קריאה נמרצת לא להכנע לגורל ולא להשלים עם הכליה. בפעם הראשונה נשמע שיר עברי, מצלצלת מלה עברית באוזניים. נדמה, בתחילה, כי אין זה אלא הד מימים עברו, ימים רחוקים. שיר המרד הולך וכובש את מקום הקינה והאנחות שמילאו עד כה את החלל בגיטו.
כל חג, כל הזדמנות מנוצלים לפגישות ומסיבות. בחגיגיות מיוחדת עורך בית"ר את הסדר של פסח, שבו משתתפים יותר ממאה איש. הפסח הראשון הוא זה.
עוד חי בזכרוננו ליל הסדר בבית, באווירת החמימות והאהבה. הלב רוטט מגעגועים. אך קולו של יוסף מחזיר אותנו למציאות. הוא מדבר על משה של דורנו – זאת ז’בוטינסקי – שרצה לגאול את עמנו משעבוד ולהוציאו מגלותו. אך העם לא נענה לו ועל כך הוא משלם מחיר כה יקר… נדמה לנו כי עוד נקום ונצא את הגיטו ביד רמה…
בסוף שנת 1941 כבר פועלים בגיטו ארגוני נוער שונים. הגדול בכולם הוא ארגון קומוניסטי, שבראשו עומדים איציק ויטנברג, חינה בורובסקה וברל שרשניאבסקי. שני בגדלו ובטיב אנשיו הוא בית"ר. אחריו באים הנוער הציוני בהנהגתם של שלמה ענטין וניסן רזניק והשומר הצעיר ובראשו אבא קובנר. כל התנועות הללו מנהלות את עבודתן בצורה נפרדת. קיים אמנם קשר מסויים ביניהן, אך עדיין אין מגיעים לידי שיתוף פעולה.
יוסף גלזמן רוצה שיקום כח אחד, שיאחד את הנוער מכל התנועות. ברור לו שבשעת סכנה אין טעם בפירוד הכוחות. האויב אינו מבדיל בין יהודי ליהודי ואינו בודק כרטיסים מפלגתיים. מן ההכרח שיעמוד נגדו כח יהודי חזק ומלוכד.
דברי ההסברה שלו באזניהם של נציגי התנועות נושאים פרי. המגע מתהדק. בינואר 1942 מתכנסים לישיבה באי כח של כל התנועות. הישיבה מתקיימת בחדרו של יוסף, ברחוב רודניצקי 6. משתתפים בה איציק ויטנברג וחינה בורובסקה מטעם הקומוניסטים, יוסף גלזמן ומאיור פרוכט מטעם בית"ר, ניסן רזניק מהנוער הציוני ואבא קובנר מהשומר הצעיר.
בישיבה זו מחליטים:
א) להקים ארגון לוחם מזויין שיפעל במחתרת בגיטו וילנא. ארגון זה יכלול את כל התנועות המיוצגות בישיבה, והמטרה היא לאחד בו את כל הכוחות המאורגנים בגיטו.
ב) עיקר מטרתו של הארגון היא הכנת התנגדות מזויינת המונית מול כל נסיון לחסל את הגיטו.
ג) הארגון יבצע מעשי חבלה בערפו של האויב.
ד) הארגון יחדיר את רעיון ההתנגדות לשאר הגיטאות ויקשור קשרים עם כוחות לוחמים מחוץ לגיטו.
ה) הארגון הלוחם בגיטו וילנא מצטרף בפועל לשורות הפרטיזאנים הלוחמים בעורף האויב, ומסייעים לצבא האדום במלחמה המשותפת נגד הפולש הנאצי.
ו) ההתנגדות היא מעשה לאומי, מלחמתו של העם על כבודו.
ז) פעולותיו של הארגון ירוכזו בידי מפקדה, שבראשה יעמוד המפקד הראשי של הארגון. המפקדה מורכבת משלשה חברים: איציק ויטנברג כמפקד ראשי, יוסף גלזמן ואבא קובנר.
הנה כי כן: הרעיון קרם עור וגידים: פ.פ.א. (ארגון פרטיזאנים מאוחד) היה לעובדה.
באחת הישיבות של נציגי התנועות מחליטים כי על יוסף לקבל את הצעתו של גנס ולהיות סגן מפקד המשטרה של הגיטו. בתפקיד חשוב זה יוכל להביא תועלת רבה בביסוסו של הארגון החדש.
יוסף מקבל עליו את הדין. הוא מקווה שיעלה בידו להשפיע על המשטרה שתיטיב את דרכה.
גנס קורא את כל המשטרה היהודית למיפקד חגיגי ומציג בפניה את יוסף כסגן מפקד. יוסף מנצל את ההזדמנות ומשמיע באזני השוטרים נאום על תפקידי המשטרה. הוא מסכם את קרבנותיה של וילנא היהודית במחצית השנה שעברה מאז פרצה המלחמה: חמישים אלף גברים, נשים וטף נרצחו בפונארי. מחר, הוא אומר, עלול לבוא עלינו מה שאירע אתמול להורינו ולקרובינו. פרשת ההשמדה תימשך כל זמן שהגרמנים ישלטו כאן. אל תשלו את עצמכם בהזיות שוא ואל ישאכם לבכם לכבוד ולשלטון מדומה. תפקידנו לעזור לאחינו בצרתם ולא לרדות בעמנו העלוב והמדוכא. אל תגאלו את ידיכם בדם אחיכם היהודים. תעמוד לנגד עיניכם תמיד תהלוכת רבבות קדושינו המעונים, הקוראים: נקם!
מתקבלות ידיעות, שבגיטאות פולין ורוסיה הלבנה שורר שקט. עד היום לא היו שם “אקציות” והיהודים מאמינים שעוד יזכו לבלות את האויב ולראות חיים טובים אחר המלחמה. נציגי התנועות מחליטים לשגר אליהם שליחים, שיספרו להם את האמת על ההשמדה, יזהירום בפני הסכנה הצפויה להם ויארגנום להתקוממות מזויינת נגד האויב.
בדצמבר 1941, זמן מה לפני הקמת הארגון הלוחם המאוחד, יוצאת משלחת מגיטו וילנא לגיטו וארשה. חבריה הם ישראל קמפנר ויהודה פינצ’בסקי מבית“ר, שלמה ענטין מהנוער הציוני ואדק בורקס מהשומר הצעיר. בין השליחים היוצאים לביאליסטוק נמצאת הבית”ריה טוסיה ליכטנשטיין. הבית"רי יעקב לייזרוביץ יוצא לגיטו גורדנה6.
יא. ברזל ודינמיט 🔗
אחר הישיבה ההיסטורית שבה הונח היסוד לפ.פ.א., מתחילה עבודה קדחתנית לרכישת אנשים ונשק. נערכים שיעורים ואימונים, מתקיימות פגישות. בתנאי הגיטו קשה עבודה זו עד מאד. קשה לתת אימון באנשים בלתי ידועים, ורכישת נשק קשה שבעתיים. כל יהודי ההולך ברחובות העיר, מחוץ לגיטו, עלול ליפול לידי הגסטאפו. יהודי הנושא ונותן עם לא־יהודי, ואף אם כוונתו לקנות מצרכים בעלמא על מנת להביאם לגיטו, משליך את נפשו מנגד. יהודים רבים הוצאו להורג על שנמצאו באמתחותיהם לחם, תפוחי אדמה או גריסים. ומכל שכן שאם ייתפס יהודי ונשק בכליו, לא זו בלבד שימיתוהו, אלא שעוד יסכן הדבר את חייהם של יתר תושבי הגיטו. הגרמנים הנהיגו אחריות קולקטיבית בכל מקומות הכיבוש שלהם. מאידך ברור לכולנו שהכרח הוא להסתכן: בלי נשק אין טעם והצדקה לקיומו של ארגון המפיץ סיסמות מרד.
מחליטים שלא יתקבלו לארגון אלא חברים אחראים ומנוסים, שיוכלו לעמוד במבחן בשעת הצורך. אין איש מתקבל כחבר אלא אחר שנבדק בדיקה מעולה.
כעבור זמן קצר מצרפים למטה הארגון את ניסן רזניק מהנוער הציוני ואברשה חבויניק מה“בונד”, אחר שבמו"מ ממושך מתגבר ארגון זה על היסוסיו ומחליט להצטרף לפ.פ.א., למרות ששם עובדים בכפיפה אחת עם ציונים…
הארגון מתפתח במהירות. שורותיו מתרחבות. הלוחמים מסורים לרעיון בכל נפשם. הם משקיעים את כל אונם ומרצם בעבודה.
בתחילה מתארגנים תאים בני שלשה אנשים, שכולם בני מפלגה אחת. אבל העבודה המשותפת מקרבת. הגבולות בין המפלגות מיטשטשים, ובסוף מקימים תאים בני חמישה אנשים, לאו דווקא חברים למפלגה.
אווירה של אימון הדדי שוררת בין החברים, למרות הבדלי ההשקפות. הכל מבינים כי בשעת סכנה לעם כולו, בשעה שהמשחית עושה שמות בעם כולו, הכרח הוא ליצור חזית מאוחדת.
החמישיה היא היחידה הצבאית הראשונה. ארבעה תאים בני חמישה אנשים מהווים מחלקה. מספר מחלקות – בטליון.
בפגישות התאים דנים בשאלות חינוכיות ואידיאולוגיות, אך בראש וראשונה לומדים את תורת הקונספירציה, מתכוננים מבחינה נפשית ומקבלים שיעורים בשימוש בנשק. חברי בית"ר מצטיינים בפעילות יתרה בכל השטחים. אין פלא בדבר: מבחינה נפשית הם מוכנים לקרב, שלא כחברי ארגונים הנאלצים לשכוח תורה פאציפיסטית שחונכו בה שנים על גבי שנים.
יוסף מארגן קורס למדריכים, מעשרת חברי הקורס – כולל את יוסף – ששה הם בית"רים: מולקה חזן, משה בראוזה, משה שימילסקי, ליובה זיסקוביץ ואני. הודות לאמונים מתמידים רוכשים להם המדריכים ידיעות רחבות בשימוש בנשק ובטאקטיקה קרבית, והם מקנים את הידיעות האלה ללוחמים.
באחד השיעורים האלה מבאר לנו יוסף את השימוש במקלע רוסי מסוג “דיקטיארוב” שרכשנו זה עתה. באיזו אהבה מחזיק כל אחד מאתנו בכלי הנפלא! ומה גדולה השמחה כאשר אנו מרגישים שאנו שולטים בו! כל אחד מאתנו מחשב בקול כמה גרמנים יוכל להרוג במקלע זה. והעינים נוצצות בברק הנקמה…
משלושה עשר מבריחי נשק לגיטו – שמונה הם בית"רים. האחים פילובסקי קונים נשק אצל איכרים בסביבות וילנא. פעם, בהיות אחד האחים – ישראל – בביתו של איכר באחד מפרברי העיר והוא עמוס אקדחים ותחמושת, מקיפים אנשי גסטאפו את הבית ומתפרצים פנימה. ישראל שומר על קור רוחו. הוא קופץ דרך החלון, פורץ את שרשרת הגרמנים ומגיע בשלום אל הגיטו עם מטענו היקר.
האחים ניונקה ואיזה טלרנט גרים ב“קייליס”, הוא בלוק מיוחד שבו גרים כאלף יהודים העובדים בבתי חרושת לפרוות בקרבת העיר. הם קושרים קשרים עם השוטרים הליטאיים השומרים על הבלוק ורוכשים נשק באמצעותם. אצלם גם נמצא מחסן זמני, ובשעה שמחמירים בשמירה ואי אפשר להכניס את הנשק לגיטו, הם שומרים עליו עד לשעת כושר7.
זמן רב הסתובבו בסימטאות הגיטו כנופיות של ילדים עזובים וחסרי בית, יתומים רעבים ויחפים. ילדים אלה, בני 14־17 התפרנסו מגניבות. עד שתושבי הגיטו נלאו מהגניבות והתחילו לארגן אותם ב“בריגדות הובלה של ילדים”. היחידות האלה מתפרנסות מהובלת משאות בעגלות יד ובשרותים שונים בשביל תושבי הגיטו. המדריך החביב ביותר על הילדים האלה הוא הבית"רי מולקה חזן. מולקה מנצל את עמדתו הרשמית כמדריך הילדים ומוצא הזדמנויות רבות למלא תפקידים חשובים בשביל הארגון ולהבריח נשק.
זונדל לייזרסון משרת במשטרת ה“ארבייטס־אמט”. תפקידו ללוות יהודים לעבודה, למצוא מקורות עבודה חדשים וכיוצא באלה. כיוון שהוא יוצא לעתים קרובות מן הגיטו, יש לו אפשרות לקשור קשרים עם לא־יהודים. הוא נעשה אחד מראשי המבריחים של נשק לתוך הגיטו.
משה בראוזה הוא לייטננט לשעבר בצבא הליטאי. הוא היה סטודנט באוניברסיטה הוילנאית, והוא מנצל את קשריו המרובים בקרב הליטאים לרכישת נשק. הוא גם אחד המדריכים הטובים ביותר בארגון.
באמצעות העלמה אולה רפלוביץ אני בא במגע עם הליטאי רוטקאוסקאס וקונה ממנו נשק בכמויות גדולות. שלושה שוטרים ממשמר שער הגיטו הם חברים בארגון: יוליק, חיים וגמקה. הם מגישים עזרה מרובה בהכנסת הנשק לגיטו. בלעדי עזרתם הפעילה כמעט ואין אפשרות להבריח נשק. חיים לוסקי וגמקה שטורמן הם בית"רים.
בהנהגתו של יוסף גלזמן מקים הפ.פ.א. מחלקה מיוחדת לריגול. על המחלקה להביא ידיעות על מזימות ההשמדה של הגרמנים ועל תככיהם של מנהיגי הגיטו נגד הארגון הלוחם. בין הפעילות ביותר במחלקה זו נמצאות הבית"ריות מרים ברנשטיין ומרים גאניונסקה. בהתאם להוראותיו של יוסף מצליחה גאניונסקה לרכוש את אמונם של ראשי הגסטאפו הליטאית בוראקאס, של מאיור מאירושאס ושל מפקד משטרת הגיטו, סוכן הגסטאפו דסלר. מרים ברנשטיין עובדת במחלקה הקרימינלית־פוליטית של המשטרה. הידיעות החשובות שהן מביאות מאפשרות לארגון לקדם פני כל רעה או להתכונן בשעת הצורך. על חשיבותה של המחלקה הזאת מיותר להאריך את הדיבור. בלעדיה כמעט ואין אפשרות לנהל עבודה במחתרת.
באחד הימים פונה הבית"רי יצחק קובלסקי למטה הארגון בהצעה נועזת: הוא מומחה לדפוס והוא מוכן להקים בית דפוס חשאי. בהסכמת המטה הוא מוצא עבודה באחד מבתי הדפוס הגדולים בעיר, בו מדפיסים את העתון הפולני היומי. בכל יום בשעת הצהרים, בשעה שהפועלים מפסיקים את עבודתם כדי לאכול, מוציא יצחק מבית הדפוס כמויות של אותיות ומוסר אותן לידי אדם (לא־יהודי) המחכה בחוץ. במשך חודש ימים נמשך הדבר ללא תקלות.
יום אחד נדבר יצחק עם אותו אדם שיבוא אליו לפנות ערב על מנת לקבל כמה מכשירים חשובים לסידורו של בית הדפוס החשאי. לעת ערב יוצא יצחק ממקום העבודה כשהוא עמוס מכשירים וכלים. חלק מהם הוא מסתיר תחת בגדיו, אך גם בידו הוא מחזיק חבילה גדולה. בצאתו מן החצר הוא נתקל במנהל הדפוס, הליטאי שקעמאס. הלה שואל אותו מה בחבילה אשר בידו, ויצחק משיב בקור רוח: זוהי חבילת עתונים ישנים שהמנהל הרשה לי לקחת להסקה, כי אין לנו עצים.
במקום המיועד לפגישה אין יצחק פוגש את חברו (למחרת מתברר כי לא היה ביכלתו לבוא לפגישה, מכיוון שהגסטאפו עקבה אחריו). מצבו של יצחק בכל רע, אין לו ברירה אלא לקחת אתו את המכשירים לגיטו. מכובד המשא פקעה חגורת המכנסיים שלו ונקרעה, ומכנסיו נשמטו למטה. בקושי רב הוא מגיע עד לשער הגיטו, כשידו האחת מחזיקה במכנסיים והשניה – בחבילה היקרה. כאן צפויה לו הפתעה חדשה: באותו ערב עורכים אנשי הגסטאפו חיפושים אצל היהודים החוזרים מעבודתם. בקור רוח הוא מחכה לשעת כושר ובשעה שאנשי הגסטאפו עסוקים בהלקאת אשה, הוא חומק פנימה…
כעבור ימים אחדים מוצפת העיר כרוזים ועלונים בליטאית ופולנית, הקוראים את האוכלוסיה למרד. על הכרוזים חתומים “ארגון הפאטריוטים הפולניים” ו“ארגון ליטא החפשית”. גם עתון מתחיל להופיע במחתרת ושמו “סטנדרט וולנושצ’י” (דגל החירות). לפי הצעתו של יצחק מדפיסים גם כרטיסי מזון מזוייפים. את המצרכים שמקבלים באמצעות הכרטיסים, מוכרים בגיטו, וההכנסות קדושות לרכישת נשק.
בזכותו של יצחק קובלסקי מופיע, איפוא – לראשונה מפרוץ המלחמה – חומר תעמולתי נגד הכובשים. אנשי הגסטאפו נוכחים לדעת שקם להם מתנגד רציני.
במרוצת הימים מקימים סדנאות חשאיות לתיקון נשק. הבית“רי משה שימילסקי, מסגר מומחה, עובד יומם ולילה בהרכבת כלי נשק; בהכנת חלקי חילוף ובתיקון. הבית”רי מרדכי גולדמן הוא מנהל הסדנאות בגיטו. הוא מעמיד אותן לרשות הארגון. בורקה שניידר, העובד במוסד לעזרה סוציאלית על יד ה“יודנראט”, מעמיד את אולמי המוסד לרשות הארגון. והבית“ריה ניוסה לובצקי, מהלוחמות הנאמנות והפעילות ביותר בארגון ופקידה במחלקת הדיור שעל יד ה”יודנראט", מעמידה לרשות הלוחמים את משרדי המחלקה.
יהודי הגיטו מנותקים מן העולם. הידיעות המגיעות אלינו הן ממקורות גרמניים, ואי אפשר לבחון את מידת הזיוף שבהן. אך חיינו הן תלויים במה שמתרחש בחזיתות. האירגון רוכש מקלט רדיו, ובכל יום מופיעים ביולטינים הכוללים את תמצית החדשות. הלוחמים “בולעים” את תכנם, ואחר כך הם מפיצים את הידיעות המוסמכות האלה בתוך הגיטו.
הרדיו נמצא בחדרו של יוסף. חדר זה משמש גם כמקום לישיבות המטה, וכן כמחסן נשק.
בקיץ של שנת 1942 מחליטה מפקדת הארגון על פעולת החבלה הראשונה בסביבת וילנא. מרכיבים מוקש וקובעים את מקום החבלה. ויטקה קמפנר, יצחק מצקביץ ומשה בראוזה הם המוציאים לפועל. אין זה קל להוציא את המוקש מן הגיטו ולהביאו לתעודתו. משה בראוזה ממלא את התפקיד הקשה והאחראי הזה. ויטקה ויצחק, מצויידים בניירות “אריים”, מחכים לו במקום הקבוע. באומץ לב בלתי־רגיל עובר משה את שער הגיטו ואת רחובות העיר כשהוא עמוס כמות גדולה של חמרי נפץ.
המעשה מוכתר בהצלחה. רכבת צבאית גרמנית, מלאת חיילים ותחמושת, עולה על המוקש ומתרסקת. מעשה חבלה ראשון באחד האזורים שבו הרגישו את עצמם הגרמנים בטוחים ביותר! לכבוד ההישג הזה עורך המטה חגיגה לחוג מצומצם של פעילי הארגון. מפקד הארגון, איציק ויטנברג, מעריך את המאורע כך:
“זהו מעשה חבלה פרטיזאני בעורף, הגורם לאויב הפסדים ניכרים. הגרמנים, שהרגישו את עצמם בטוחים במקום כל כך מרוחק מן החזית, נוכחים לדעת שהעורף שלהם אינו בטוח ביותר ושקיים בו כח מאורגן הלוחם במחתרת. שמענו שהם חיזקו את המשמרות שלהם לאורך פסי הרכבת. כל חייל שהם נאלצים להשאירו כאן במקום לשלחו לחזית, מחליש את כוחם במלחמה. והחייל הגרמני הנוסע לחזית נתקל מיד בראשית דרכו במעשה חבלה המרפה את ידיו מחליש את בטחונו בנצחון. בשבילנו, לוחמי הפ.פ.א., נודעת חשיבות גדולה לפעולתנו זו. היא העמידה אותנו על העובדה שאנו מהווים כח. וההכרה שהאויב לא צליח לשבור את רוחנו, תקל עלינו את העבודה בימים הקשים העתידים לבוא עלינו.”
יב. אידיאולוגיה של הרגעה 🔗
קיץ 1942. השקט בגיטו כבר נמשך חודשים אחדים. היהודים מתרגלים למצבם. תקוות חדשות מתעוררות בלבבות. מנהיגי הגיטו מבטיחים: לגיטו וילנא לא יאונה כל רע. צריך רק למלא באמונה את מכסת העבודה שהוטלה על ידי הגרמנים. יבוא יום וכל אחד מתושבי הגיטו יימנה על “היהודים המועילים”, וברור כי אין הגרמנים יכולים להרשות לעצמם להשמיד פועלים, המסייעים למאמץ המלחמה שלהם.
זאת היא האידיאולוגיה של המנהיגים, והיא כובשת לבבות.
יוסף גלזמן אינו חדל לנצל את עמדתו הרשמית כדי לעזור לביסוס המחתרת. הוא מוצא עבודה בשביל הלוחמים כדי להקל עליהם את עול הדאגות היומיומיות ולאפשר להם להתמסר בכל כוחם לעבודת הארגון. הוא דואג לרשיונות יציאה לעיר כאשר יש צורך בכך. הוא משיג רשיונות להתהלך בגיטו בשעות העוצר, כדי שהאנשים יוכלו לבוא לאימונים. הוא דואג לכסף לצרכי רכישת נשק.
בקיצור: ידו של יוסף בכל. מקורביו מתפלאים על כוח עבודתו. הוא גם האידיאולוג וגם איש המעשה. הוא מדריך צבאי, מנהל “הגייס החמישי”, מפקד בטליון, חבר המטה, מפקד בית“ר, מדריך קורס מנהלים של בית”ר. והוא עוד מוצא אפשרות לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים של הגיטו. בכל עצרת ספרותית, בנשפים הספרותיים הנערכים מדי שבוע בשבוע, בארגון האמנים והסופרים – הוא מראשי הפעילים והמדברים. ליד משרדו עומד תור ארוך של אנשים הנזקקים לעזרתו. מבוקר עד ערב הוא מקשיב למרי שיחם ומבקש דרכים למלא צרכיהם. שמו של יוסף נישא בחיבה ובהערצה בפי כל.
בינתיים, בשעה שמנהיגי הגיטו מבטיחים שקט ושלווה, מכינה הגסטאפו את תכניותיה לשלב הבא של ההשמדה. בראש וראשונה היא מעונינת שהיהודים בעצמם יסייעו לה בכך. ומבוקשה ניתן לה. סליק דסלר, מפקד תחנת המשטרה השניה בגיטו, נעשה סוכנם הראשי של אנשי הגסטאפו, ובהיותו “מקורב” לשלטון, הוא מתחיל לנהוג בתקיפות. הוא פורש רשת של סוכנים ובלשים על סימטאות הגיטו. הללו מטים אוזן לכל שיחה ואורבים לפליטת פה. בדרך זו מקווה דסלר להגיע לידי שלטון בלתי־מוגבל על היהודים האומללים.
אולם יוסף מפריע לו ומהווה מכשול. ובכן, צריך להבאיש את ריחו בעיני גנס ובעיני ההמונים בגיטו. ואמנם, יחסו של גנס ליוסף משתנה. זה מזמן אין דעתו נוחה הימנו. יותר מדי עקשנות מגלה הצעיר הזה, ויותר מדי מוסר הוא מטיף לו, לראש הגיטו. אין הוא מסכים לקו הפוליטי שלפיו פועל גנס, ומשזה מוצא תומך, הוא מוכן מיד להתחיל לפעול מעל לראשו של יוסף.
אולם לא כן ההמונים. הם רואים ביוסף אחד המעטים הכואבים את כאבם ומקריבים את עצמם למענם.
ויוסף נוכח לדעת שאין לו כל תקוה לשנות את מצב הענינים במשטרה. הוא רואה שבמקום לשמש סעד ליהודים האומללים, היא רודה בהם. מזמן רצה לעזוב את המשטרה ולהקדיש את כל זמנו לעבודת הארגון, אלא שחזקה עליו החלטת המטה, המקווה להפיק תועלת נוספת ממעמדו של יוסף. אולם עכשיו, משהארגון התבסס, אין יוסף רואה טעם להמשיך בכהונתו. הוא אינו רוצה להיות שותף באחריות למעשים הנעשים נגד רצונו ומצפונו, והוא מגיש את התפטרותו.
בגיטו מתפרסמת הודעה רשמית האומרת שגנס יהיה מעתה ראש הגיטו ומפקד המשטרה ודסלר יהיה סגנו. פירוש הדבר שהפיקוד על המשטרה נמצא למעשה בידי דסלר.
הרוחות סוערים והעצבים מתוחים. אלה מתושבי הגיטו המעמיקים לחשוב רואים בחילופי הגברא סימן רע לבאות. מכאן ואילך ישלטו הכוחות השחורים שלטון בלי מצרים, ולא תשאר אף קרן אורה אחת להאיר את החשכה.
מנהיגי הגיטו החוששים לעמדתם, אינם רוצים להרחיק את יוסף בכלל מניהול הענינים, מחשש שיעוררו את חמת הציבור. הם מציעים לו שיעמוד בראש מחלקת הדיור שעל יד ה“יודנראט”. במשרה אדמיניסטרטיבית כזאת, הם סבורים, לא יוכל לסכן את עמדתם.
יוסף אינו נוטה לקבל את ההצעה החדשה, אך שוב מחליט מטה הארגון כי עליו להסכים למינוי.
אתוה שעה תנאי השיכון בגיטו הם איומים. בכמה מאות דירות חיים 25־30 אלף יהודים. בממוצע גרות עשרים או שלושים נפש בחדר אחד. המזרון משמש לדיירים לכל צרכיהם. מקלפים עליו תפוחי אדמה רקובים ומכינים את הארוחות הדלות. אוכלים עליו, מקבלים עליו אורחים, שומעים את החדשות ונחים מיום העבודה הקשה. על קירות החדרים מותקנות אצטבאות, אחת על השניה עד לתקרה. עליהן מונחת שארית הרכוש. מי שלא ראה “ארמונות” אלה בכל הדרם, לא ראה חיי עוני וצפיפות מימיו.
אך יש גם דירות שבעליהן חיים ברווחה. עם הקמת הגיטו היו זריזים שהקדימו ותפסו חדרים, והם מגינים בכח על זכות החזקה שלהם ואינם מרשים לדיירים חדשים לבוא ולהפריע את מנוחתם.
יוסף מתמסר לתפקידו החדש בכל מרצו. הוא עובר מבית לבית כדי לראות מה אפשר לעשות לתיקון המצב. אחר כך הוא קובע שטח מינימלי לכל תושב בגיטו. מתחילה העברת הדיירים למורת רוחם של המעטים שחיו ברווחה על חשבון הרבים. אגב העברה משאיר יוסף כמה חדרים ברזרבה ומשכן בהם את חברי הארגון. חדרים אלה ישמשו מקום לפגישות ושיעורים.
הוא מעמיד לרשותו של המטה שני חדרים עם כניסה נפרדת, שבהם יוכלו חברי המטה לעבוד באין מפריע. מובן, שלמראית עין תפוסים חדרים אלה על ידי דיירים.
יוסף מתקין גם מחסני נשק סמויים מן העין, שכמעט ואי אפשר יהיה למצאם במקרה של חיפושים, ואף על פי כן קל יהיה להגיע אליהם בשעת הצורך.
אחר כך ניגש יוסף לביצועה של תכנית נועזת. משעה תשע בערב אסורה כל תנועה בסימטאות הגיטו. אולם כמעט כל הפעולות בארגון מתקיימות בלילות. ולא עוד אלא שצפויה סכנה שביום אחד יבואו הגרמנים להשמיד את הגיטו, וכצעד ראשון הם יפסיקו את התנועה ברחובות. במקרה זה אי אפשר יהיה לקבץ את הלוחמים למלחמת התגוננות. מן ההכרח למצוא פתרון לבעיה חמורה זו.
יוסף מוצא את הפתרון. הוא מצווה להרוס את הגדרות ולבנות מעברים בין החצרות. אחר עבודה מאומצת הכל מוכן. כל חברי הארגון מקבלים תכניות מפורטות של המעברים בין החצרות ובערבים הם יוצאים לתור אותם. אפשר לעבור כמעט את הגיטו כולו מבלי להזדקק לרחובות ומבלי שהמשטרה תבחין בכך.
יוסף יודע שיבוא יום ואי אפשר יהיה להכניס נשק דרך שערי הגיטו, בשל השמירה ההולכת ומחמירה מיום ליום. וכאשר יגיע יום ההתנגדות, הרי המלחמה תסתיים בוודאי בכך שחברי הארגון ואותם היהודים אשר יישארו בחיים יסוגו מן הגיטו כדי להמשיך במערכה במקומות אחרים. צריך איפוא, להכין דרך נסיגה. ויוסף מתחיל לבנות מבוא סתר אל העיר. העבודה הזאת מחייבת זהירות יתרה וסודיות מוחלטת. יש גם קושי רב בהשגת חמרי הבנין הדרושים. אולם גם עבודה זו מוכתרת בהצלחה.
יג. ידיים מגואלות בדם 🔗
גנס עולה לגדולה: הגרמנים ממנים אותו כבא כוחם הרשמי של כל הגיטאות בסביבת וילנא. יש עוד אלפים אחדים של יהודים בעיירות הסביבה. גנס שולח אליהם שוטרים ופקידים כדי לארגן שם את החיים לפי המתכונת של הגיטו הראשי בווילנא.
באחד הימים מביאה מרים גאניאונסקה את הידיעה שעומדים לערוך “אקציה” בגיטו אושמיאני, שבו נמצאים למעלה מארבעת אלפים יהודים. היא מספרת שגנס ודסלר נושאים ונותנים עם ראש הגסטאפו הליטאית, הרוצח הגרמני מרטין ווייס, על מספר היהודים שיוצאו להורג. ווייס דורש אלף וחמש מאות איש, ואילו גנס ודסלר מוכנים “לתת” לא יותר מחמש מאות. בסוף הם באים לעמק השווה, אך הגרמני מתנה תנאי, שהמשטרה היהודית תבצע את ה“אקציה”.
למרים ניתנת הוראה לנסוע יחד עם המשטרה לאושמיאני בכדי שתוכל להזהיר את היהודים שם ולהציל את הניתן להציל.
כעבור ימים מספר חוזרת המשטרה מאושמיאני לווילנא, עטורת נצחון. איש בווילנא אינו יודע עדיין מה היו מעשיה באושמיאני. אולם מרים מוסרת למטה העתק מדין וחשבן על ה“אקציה”, שנכתב על ידי דסלר.
ואלה דברי הדין וחשבון:
“ביום ד' בשבת בשעה עשר כינסתי את הקצינים והתיעצתי אתם כיצד לערוך את ה”אקציה". צפו ועלו שאלות טכניות שונות, כגון מה יהיה אם תקצר ידינו מלהשתלט על ההמון, או אם האנשים יסרבו להתכנס בכיכר. הוצע לאסוף את הזקנים בבית המדרש. באושמיאני יש שני בתי מדרשים: ישן וחדש. אף כי איני אדוק, לא רציתי לכנס בבית המדרש את האנשים העומדים למות. כינסתי את אלה שנשתיירו בחיים.
"ציווינו שכל היהודים יתאספו בכיכר לפי עיירותיהם, ובראש כל עדה המועצה שלה ורבה.
“האקציה” הצליחה. הכל יצאו מבתיהם והלכו לבית המדרש בחבורות בנות חמישים איש. לא רצינו שהאחרונים ידעו מה נעשה לראשונים. משניגשה חבורה אחת, מיינו אותה השוטרים שלי, כי רציתי להציל את הצעירים ואת האינטליגנציה, שהם עתידנו.
“לפני ה”אקציה" שאלנו כל כמה שעות למצב רוחם של היהודים. אחד מחברי מועצת היהודים אמר לי: מוכנים הם להקריב קרבן, ובלבד שיסתיים הענין בכך.
"עמדנו בפני בעיה נוספת: הרשאים אנו ליטול על עצמנו את בחירת האנשים? כלום לא מוטב להביא ליטאים? מר גנס שלח לי ביום ה', ששה שוטרים ליטאיים מאנשי ווייס, והביע את חפצו שהם יעמדו ליד פתח בית־המדרש ויעשו כל מה שיאמרו להם, בכדי שייראה הדבר כאילו הליטאים הם הבוחרים. אך אני השארתי את הליטאים בבית – ראשית, מחשש שמא ייבהלו היהודים. ושנית, שהרי אי אפשר לבטוח ברוצחים. עלולים הם לפתוח ביריות, והאחריות תפול עלינו.
"עשינו הכל במו ידינו. בחרנו אנשים לפי ההוראות של מועצת היהודים. כינסנו את האנשים בכיכר והתחלנו לחפש את אלה שהסתתרו בבתים. למגרש הגיעו עגלות. העלינו את האנשים ושלחנום.
“זה היה בשעה אחת בצהרים. החזקתי את ההמון בבית המדרש כדי שיירגע. בשעה שש אחר הצהרים הפסקתי את ה”אקציה“. אספתי את השוטרים במקום אחד ופתחתי את דלתות בית המדרש. ניתנה פקודה שהכל חייבים ללכת לבתיהם ואסור להצטופף ברחובות. אותו ערב ברחו האנשים למראה פנינו. אך למחרת התחילו להבין כי אנו הצלנום”.
מרים עוד מספרת לנו, כי ראשי המשטרה גזלו את ממונם ותכשיטיהם של היהודים. תוך כדי דיבור היא מוציאה מכיסה שקיק מלא זהב ופנינים, מניחה אותו על השולחן לפני חברי המטה ואומרת: בדרך חזרה עלה בידי “למשוך” מהם את השקיק הזה. בנשק שנרכוש תמורת הכסף הזה נוכל אולי לכפר על עוון היהודים המגאלים את ידיהם בדם אחיהם.
השמועה שהמשטרה היהודית ביצעה את ה“אקציה” באושמיאני מתפשטת בגיטו. ההתמרמרות גדולה. מעתה מתיחסים האנשים באיבה גלויה למנהיגים, ובאנשי המשטרה הם רואים אויבים בנפש. המחתרת הולכת וגדלה מיום ליום.
כדי להרגיע את הרוחות קורא גנס לאספה של עסקני ציבור ובנאום הוא מנסה להצדיק את התנהגותו. הוא אומר:
"לפני שבוע ימים בא אלינו ווייס וגזר עלינו בשם הגסטאפו לנסוע לאושמיאני. שם, הוא אמר, נמצאים ארבעת אלפים יהודים ואי אפשר לכלכל את כולם. לפיכך יש הכרח להפחית את מספרם – לבחור באנשים שהגרמנים אינם מפיקים מהם כל תועלת ולירות בהם. הוא ציווה עלינו להוציא מן הגיטו אלף וחמש מאות איש. ענינו שמכסה כה גדולה לא נוכל לספק. עמדנו על המיקח. שעה שהגיע דסלר לאושמיאני הופחתה המכסה עד שמונה מאות. משנסעתי עם ווייס לאושמיאני הסכים להפחתה עד שש מאות.
"למען האמת: באושמיאני נאספו ארבע מאות זקנים ונמסרו לידי הגרמנים. כאשר בא ווייס ודרש נשים וילדים, אמרתי לו שיקח את הזקנים. הוא השיב לי שהזקנים ימותו בלאו הכי בחורף, ועלינו להקטין את הגיטו תיכף ומיד.
"אכן, המשטרה היהודית הצילה את כל אלה שצריכים היו להשאר בחיים. הלכו אלה שימיהם היו ספורים בלאו־הכי. ויסלחו לנו היהודים הזקנים. לא היתה לנו ברירה אלא להעלותם קרבן על מזבח עתידנו.
“אני מצטער מאד שלא יכולנו להיות נוכחים בשעת ה”אקציות" בקמילישקי ובביסטריץ. בשבוע שעבר נורו שם כל היהודים ללא הבחנה. היום בקרו אצלי שני יהודים משווינציאני שבאו לבקש כי נחיש להם עזרה. בעיירתם מכונסים יהודי שווינציאני, ווידז ומקומות אחרים.
"אני עומד בפני בעיה: מה יהיה אם נצטרך פעם נוספת לבצע “אקציה” כזו? איני רוצה לזהם את ידי ולשלוח את שוטרי למלאכה בזויה כזו, אבל אני אומר שמחובתי לזהם את ידי. עלינו להציל את הצעירים ולא להגרר אחר סנטימנטים. איני יודע אם כולכם תרדו לעומקם של דברי ותצדיקו את מעשי כבר עכשיו, או אפילו בשעה שנשתחרר מן הגיטו. אך זוהי עמדת המשטרה: להציל כל מה שניתן להציל, בלי להתחשב ברגשות אישיים.
"רוזנברג אמר בימים אלה שעל הגרמנים להשמיד את כל היהודים. אילו נזדמן לכאן, לגיטו שלנו, היה מתחלחל. אנו, אנשים נרדפים, הנרצחים בפונארי, המסתתרים במחבואים והמנותקים מקרוביהם, הצלחנו תוך שנה אחת לבנות חיים חדשים. הצלחנו בכך יותר מן הארים. זה כוחה של היהדות! אם רוצים אנו שלא יתגשם איומו של רוזנברג, שומה עלינו להשתמש בכל האמצעים במאבקנו נגד האויב הנאצי.
“אני נוטל על עצמי את כל האחריות למעשים שכבר נעשו ולאלה אשר ייעשו בעתיד. רציתי לקרבכם למציאות, להסביר לכם את המציאות בכל מערומיה, כדי שתבינו מדוע טובל יהודי את ידיו בדם אחיו. ודורש אני מכם תמיכה מוסרית למעשי, שאין מקום להתווכח עליהם…”
האסיפה אינה מביאה את התוצאות הרצויות. אמנם, הרוחות נרגעים במקצת. צרות אחרונות משכיחות את הראשונות. ההווה הקודר מאפיל על מאורעות העבר. אבל הפרסטיז’ה של המנהיגים נפגמה ללא תקנה.
יד. יוסף במאסר 🔗
יום אחד מזמינים גנס ודסלר את יוסף ומציעים לו שיסע לסטארי שווינציאן כדי להסדיר שם את עניני הדיור. יוסף משיב בשלילה ועוד מדבר אתם קשות ומוכיח אותם על התנהגותם הבוגדנית. הוא אומר להם שהם טועים טעות מרה אם הם חושבים שבדרך זו יצילו את חייהם.
זו היא הפעם הראשונה שהם שומעים דברים תקיפים כאלה. הם היו בטוחים שיוסף יקבל את מרותם, כי עוד לא קרה בגיטו שמי שהוא ימרה את פיהם בגלוי.
גנס קורא את כל אנשי המשטרה למיפקד ומזמין גם את יוסף. הוא נושא נאום ארוך על התפקידים הקשים המוטלים עליו. הוא מציין בגאוה שבזכות המנהיגים והמשטרה קיים בגיטו מצב בטחון אידיאלי, שלא יוכל להאריך ימים אלא אם הכל יבחרו בדרך הנכונה של עבודה מסורה ואמון בהנהגה. אך אם יימצאו אנשים אשר בהתנהגותם הפושעת ובעקשנותם ינסו להפר את הסדר ולחתור תחת יסודות המפעלים החשובים שנוצרו בימי קיום הגיטו, הרי יש לו הכוח לחסל את האנשים האלה.
אחר האזהרה הזאת ממנה גנס את השוטרים שיסעו לשווינציאן, וחוזר על פקודתו ליוסף שיסע גם הוא. אולם יוסף מנצל את המיפקד כדי להשמיע דברי תוכחה באזני המנהיגים והמשטרה, שבירידתם המוסרית הגיעו לידי שפיכת דם יהודי. הוא מגנה את שתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים ומוקיע אותם לדראון עולם. הוא קורא את הנוער למרוד ולהתקומם נגד הגסטאפו וסוכניה היהודיים. הוא מודיע שלא יציית לפקודה ולא יסע!
גנס מצוה לאסור את יוסף ולהושיבו בבית הסוהר של הגיטו, ברחוב לידסקי. מטה הארגון מחליט לשגר משלחת לגנס ולדרוש ממנו את שחרורו של יוסף. איציק וויטנברג, מפקד הארגון, ובורובסקה, שניהם מראשי הקומוניסטים, מביאים את הדרישה בפני גנס.
ראש הגיטו רואה בעליל שקיים כח מחתרתי מאוחד בגיטו. כי מה להם לראשי הקומוניסטים ולמנהיג של בית"ר גלזמן? הוא ודסלר מחליטים לחסל את הכח הזה מלכתחילה. בליווי של משמר גדול מביאים את יוסף לסורוק־טאטאר, במרחק חמשה עשר קילומטר מוילנא. שם, ביער, נמצא מחנה עבודה המכין עצים בשביל הגרמנים.
הגיטו כמרקחה. מאסרו של יוסף ודבריו הגאים שהביאוהו לידי כך הם נושאי כל השיחות. הכל מזכירים את שמו בכבוד ובאהדה. אך המשטרה מדכאה כל דיבור חפשי. היא מגבירה את הטרור הפנימי. יהודים מוכים על לא דבר. רשת המרגלים של דסלר מגבירה את פעולתה ופחדה נופל על תושבי הגיטו.
מרים גניאונסקה ומרים ברנשטיין מודיעות שמכינים חיפושים ומאסרים, בראש וראשונה בקרב חבריו־לתנועה של יוסף, אנשי בית“ר. מפקדת בית”ר מתכנסת לישיבה דחופה כדי לדון במצב ומחליטה לשגר איש אחד לסורוק־טאטאר על מנת שיודיע ליוסף על המצב ויבקש ממנו הוראות.
התנדבתי להיות השליח. דבר לא קושר אותי לגיטו. אין איש ממשפחתי בגיטו ולא קרוב וגואל. אם אתפס ואיאסר – לא אסכן אף אחד.
ברשות הגרמנים יוצאות בכל יום א' כמה מכוניות ליערות סורוק־טאטאר על מנת להביא עצים בשביל תושבי הגיטו. ב־15 בנובמבר אני יוצא מטעם מפקדת בית"ר עם הפועלים וביער, מוצא את יוסף ודן אתו על המצב. בשובי אני מוצא ליד שער הגיטו משמר מוגבר. מחכים לי ושמים אותי במאסר. אותו זמן עורכים שוטרים אחרים מהמחלקה הפלילית־פוליטית חיפוש בחדרי.
בשעה עשר בערב מובילים אותי לחקירה אצל גנס. בחדר ההמתנה אני פוגש את ניוסה לובוצקי ובורקה שניידר, שכבר נחקרו. ניוסה אמרה שאינה יודעת מאומה ומכיוון שהיא נערה, הסתפק גנס בנזיפה חמורה. בורקה ספג מכות נאמנות בשעת החקירה, אך גנס לא הצליח להוציא דבר מפיו.
עכשיו מגיע תורי. בהכנסי אני מברך את גנס ב“ערב טוב”, והתשובה באה בצורת סטירה חזקה. המכה הפתאומית מדהימה אותי.
גנס מתחיל לחקור: למה נסעת ליוסף? מה אמרת לו? מה מסר לחבריו? כל שאלה מלווה סטירה. ואני שותק בעקשנות. גנס יוצא מכליו. הוא לוקח מקל גומי ואומר: עכשיו כבר תדבר. הוא מתחיל לדוש את גופי בכל כוחו. חולשה תוקפת אותי. ראשי מסתחרר ואני מתכסה זיעה. במוחי חולפת מחשבה: כמה קל היה, אלמלא ידעתי מה שאני יודע. אך אני עומד בשתיקתי. כשגנס מתעייף, הוא מתחיל לדבר על לבי. הוא מדבר רכות, כאב המטיף מוסר לבנו:
“ספר לנו את האמת. אל תחשוב שאתם יהודים טובים יותר מאתנו. אנו דואגים לקיום הגיטו ולשלום היהודים היושבים בו. שבע ביום אנו מקריבים את עצמנו למען המטרה הזאת. אנו רוצים למנוע את חיסולו של הגיטו. בגיטו מינסק מצאו הגרמנים אצל יהודי אחד מקלט רדיו ומיד חיסלו את הגיטו כולו. בגיטו אחד מצאו אקדח וחיסלו אותו. במקום שלישי תפסו יהודי שעמד בקשר עם הפרטיזאנים והשמידו את כל היהודים. וכי חושב אתה שאנו לא נילחם בגרמנים בבוא השעה? הייתי קצין בצבא הליטאי. יש לי אלפי חברים בין הליטאים ובשעת הצורך אקבל מהם נשק שיספיק לכל תושבי הגיטו. כשתגיע שעת החיסול המוחלט, אכנס את הנוער כולו ונכריז מלחמה באויב. אבל עכשיו מוקדם מדי. אתם בפעולותיכם הנפרדות ובחוסר אחריותכם, תביאו כליה עלינו”.
דסלר נכנס וגם הוא מתחיל לשדל במתק שפתיים. הוא רוצה לדעת פרטים על ארגון המחתרת, על מספר האנשים וכמויות הנשק.
דמי רותח. בכעסי אני שוכח את החלטת השתיקה שלי ומטיח להם בפניהם: נבזים! בוגדים!
מיד משנה גנס את טעמו ומסתער עלי בצריחה איומה. מטר מהלומות ניתך עלי. גנס מאיים שיסגיר אותי לידי הגסטאפו, שישלח אותי לפונארי…
הכל לשוא. שעתיים ורבע נמשכת החקירה, ואף מלה אחת אינה יוצאת מפי. בסוף אומר גנס: לך הביתה וחבוש את פצעיך במים קרים. מחר בבוקר נמשיך בחקירה.
שלושה שבועות שכבתי על ערש דוי. שבועות רבים אחרי כן מכוסה גופי כתמים כחולים.
בינתיים יצאה פלוגת שוטרים לסורוק־טאטאר להחזיר את יוסף לגיטו לשם חקירה. יוסף יושב שוב ב“לידסקי”. יום יום הוא מובא לחקירה בפני החוקר הראשי של הגיטו דר. נוסבוים. אולם החקירה מעלה חרס. באלות גומי אינם מעיזים להשתמש נגד יוסף.
שבועיים ימים אחרי מאסרו השני דורש יוסף שיתנו לו להפגש עם גנס. הפגישה נערכת כעבור כמה ימים. במשך ארבע שעות משמיע יוסף את דבריו באזני גנס, ובגמר השיחה הוא יוצא לחפשי. נאמניו של גנס אינם יכולים להבין את ההשתלשלות הזאת, אך הגיטו שמח.
שנת 1943 מגיעה. בליל סילבסטר עורכת המשטרה היהודית נשף מפואר. מאות מקנאים באלה שהספיקו לקנות כרטיסים בעוד מועד. “נוער הזהב” של הגיטו ממלא את האולם עד אפס מקום ומבלה את הערב בנעימים, כמו בימים הטובים שהיו. כאילו בינתיים לא קרה דבר.
בדיוק בחצות נשמעת יריה באולם, וקצין משטרה נכנס מבוהל וממהר לגנס. פחד תוקף את הקהל. בפי כולם השאלה: גרמנים בגיטו? “אקציה”? האומר האויב להשבית את שמחת לי סילבסטר?
גנס עולה על הבמה. כולם מצפים למוצא פיו בנשימה עצורה. הוא מחייך: סימן טוב הוא. הוא נושא נאום: רק עכשיו הודיע לי אחד הקצינים התורניים שלי כי בגיטו שורר שקט מוחלט.
אנחת הקלה פורצת מפי החוגגים. גנס מסכם את מאורעות השנה האחרונה, מספיד את החללים ומאריך בדיבור על ההישגים הגדולים של הנהלת הגיטו. אם היהודים רק ידעו להתנהג כשורה, הוא מבטיח, הרי שום סכנה לא תהיה צפויה לגיטו. ואולי, הוא מסיים, נזכה לחוג את הלילה הזה בשנה הבאה כבני חורין…
הקהל מקבל את נאומו בתשואות ממושכות. איש אינו מעלה על הדעת שעומדים על סף השנה שבה יחוסל הגיטו ותבוא כליה על יהדות וילנא.
טו. חיפושי נשק 🔗
המחתרת אינה שוקטת על שמריה. המטה מכריז על מגבית בקרב החברים לצרכי רכישת נשק. מקווים לאסוף חצי מיליון רובל. הכל מבינים את חשיבות הדבר ותורמים לא רק את פרוטותיהם האחרונות, אלא גם את כל חפצי הערך שלהם: שעונים, טבעות, בגדים. בזמן קצר מגיעים לסכום של מליון רובל!
בכסף קונים נשק חדש. מחסני הארגון נעשים מגוונים מאד: דומים הם למוזיאון או לתערוכה של סוגי נשק שונים. כל כלי חדש הנרכש הוא מקור לשמחה וחג.
מרדכי גולדמן, מנהל הסדנאות בגיטו, נוסע מדי פעם בפעם לאושמיאני ולעיירות אחרות שבהן יש עדיין גיטאות, כדי לארגן שם את בתי המלאכה כדוגמת וילנא. למעשה הוא מארגן את הנוער להתנגדות. בשעת חיסול גיטו אושמיאני יוצאים שלושים בחורים מזויינים ליערות. יתר חברי הארגון שלהם מגיעים לווילנא ומצטרפים לארגון שלנו. גם מעיירות אחרות יוצאות יחידות היערה.
בגיטו מופיעה ביום אחד אירנה אדמוביץ', נזירה פולניה, מחסידי אומות העולם. היא אדוקה מאד בדת ומבלה את רוב שעותיה בתפילה. אל היהודים התקרבה עוד שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה. היא עמדה בקשר עם חברי השומר הצעיר, ורק בהגיעה לווילנא היא מכירה את יוסף ובאה בקשר עם בית"ר.
מפרוץ המלחמה היא טרודה בהצלת יהודים. היא מצליחה להכניס רבים מהם למנזרים, ואחר כך היא מעמידה את עצמה בשרותם של ארגוני המחתרת בגיטאות. פעמים אחדות היא עוברת בכל שטח הכיבוש הנאצי באירופה המזרחית, מעבירה ידיעות מגיטו לגיטו וממלאה שליחויות שונות בשביל ארגוני המחתרת. בשליחות המטה שלנו היא נוסעת לגיטאות שבלי וקובנה ומביאה משם את פריסת השלום הראשונה. היא גם מביאה משם מכתבים מעסקנים שונים ואגרת מקבוצת בית"רים.
אירנה גם משמשת כמקשרת בינינו ובין המחתרת הפולנית בווילנא. היא מנסה להניע את הפולנים שישתפו פעולה אתנו ויספקו לנו נשק.
אחר משא ומתן ממושך והבטחות שלא קויימו, מתברר לנו שהפולנים לא יסייעו לנו במאומה. ערב אחד אנו יושבים עם יוסף והוא מוסר לנו באריכות את כל פרטי הדיונים עם הפולנים. מתברר כי אפילו המתונים והנאורים שבהם אינם רוצים בכל מגע עם היהודים, ואפילו בשעה שסכנת ההשמדה מרחפת גם מעל לראשיהם. למעשה אין להם צורך להסתכן. כל מה שעליהם לעשות הוא – להעמיד לרשותנו את הנשק שלהם ההולך ומעלה חלודה מתחת לאדמה. אולם הם אינם מסוגלים לשכוח את שנאתם ליהודים אפילו לרגע אחד.
ראשי הגיטו יודעים עתה כי צריך לנהוג זהירות בארגון המחתרת, משום שהוא מורכב מאנשי כל המפלגות והשפעתו וכוחו גדולים. הם מחליטים לחכות לשעת כושר כדי לחדש את ההתקפה עליו וחסלו. לפי שעה כדאי להם להעמיד פנים כאילו השלימו עם קיומו של הארגון ורוצים ביחסי שלום אתו. הם מזמינים מדי פעם בפעם את ראשי הקומוניסטים, שאחת מהם מכירה את גנס עוד מלפני המלחמה. אחר כך הם מזמינים את מפקדת הארגון להתיעצות בעניני הגיטו לשם תיאום פעולה. פעמים אחדות נותן גנס מקופת ה“יודנראט” סכומים ניכרים שצריכים לשמש, כביכול, לצרכים חברתיים, אך למעשה הם משמשים לקניית נשק. לכאורה נוצרו יחסים תקינים בין הארגון ובין הנהגת הגיטו. אך למעשה מחבלת זו האחרונה בלי הפסק תחבולות כדי להפטר מן הארגון.
מתחילה תקופה של חיפושים המוניים. לילה לילה עורכת המשטרה חיפושי פתע אצל אנשים החשודים בהשתייכות לארגון. החיפושים הם יסודיים וקפדניים ביותר. הקרבנות הראשיים הם שוב – חברי בית"ר. המשטרה טוענת שהיא מחפשת זהב וחפצי ערך, האסורים בהחזקה לפי פקודת הגרמנים. אולם כוונת החיפושים היא ברורה. הם רוצים לגלות את מחסני הנשק, בכדי שיקל עליהם אחר כך לחסל את הארגון. החיפושים מעלים חרס. לפעמים מוצאים השוטרים מעט זהב או תכשיטים ומחרימים אותם. אך נשק אינם מוצאים.
כעבור זמן שוב אין המשטרה מעלימה את מטרת החיפושים. פעם עורכים חיפוש בחדרי, בניצוחו של טאובין, מפקד משטרת ה“ארבייטסאמט” ואחד הסוכנים הראשיים של דסלר. אחר חיפוש של שעתיים הוא פונה אלי ואומר: “עלי להודות שאתם בחורים כארזים. אתם יודעים להסתיר את נשקכם.”
כשהחיפושים בבתים אינם נותנים את התוצאות המקוות, מתחילים השוטרים לערוך חיפושים בכליהם של עוברים ושבים ברחוב. כל היוצא לרחוב וחבילה בידו או משהו בולט מכיסו – עלול להיות קרבן לחיפושים אלה, המלווים בדרך כלל מכות. מטה הארגון מצווה להגביר את הקונספירציה. מחסני הנשק נשמרים בקפדנות יתרה.
בבוקר אחד נקראה המשטרה לחדרו של קרבצ’ינסקי. הוא ניסה לשלוח יד בנפשו. קרבצ’ינסקי הוא מראשוני המדריכים בארגון. הוא אחד מאלה שנחקרו אחר מאסרו של יוסף, ואז הודה שהיה לו פעם אקדח אלא שמסר אותו לאדם שאת שמו אינו זוכר. מאותו יום קרבצ’ינסקי מדוכא מאד, ואין הוא יכול לסלוח לעצמו את פליטת הפה שלו בשעת החקירה. נדמה לו שרק מתוך דבריו נודע למשטרה על קיומו של הארגון. המחשבה הזאת אינה נותנת לו מנוח. חברי המטה מנסים להרגיעו ולשכנעו שבדבריו לא גרם נזק לאיש, ומכל שכן שלא לארגון. אבל קרבצ’ינסקי אינו מתנחם.
כאשר המשטרה מגיעה לחדרו, היא מוצאת אותו תלוי על החבל. אולם עדיין יש בו רוח חיים והשוטרים מצילים אותו. הם מוצאים מכתב שכתב ליוסף שאינו יכול להשתחרר מהרגשת האשמה כלפי הארגון, ולכן החליט לכפר על עוונו בחייו. (אחר כך נודע בגיטו שלפני המלחמה היה קרבצ’ינסקי בטיפול בבית חולים לחולי רוח. הוא עתיד לחזור על נסיון ההתאבדות שלו ולקפד את פתיל חייו).
גילוי מכתבו של קרבצ’ינסקי משמש עילה בידי גנס ודסלר להבאיש את ריחו של יוסף בעיני ההמונים ולחסל את ארגון הלוחמים. כעת יבינו כל היהודים מה רב הנזק שיוסף מביא לגיטו…
באותו לילה הם שולחים את המשטרה לאסור את יוסף, את ניוסה לובוצקי, בורקה שניידר, איזיה לובוצקי ואותי. הם מושיבים אותנו בכלא הגיטו ברחוב לידסקי, ובכוונתם להעביר אותנו למחנה העבודה הנמצא ברחוב זבאלנה מספר 4.
שבועות מספר קודם לכן חיסלו הגרמנים כמה מחנות עבודה בסביבות וילנא, שבהם עבדו שרידי היהודים מעיירות שונות. הנימוק הרשמי לחיסול המחנות הוא שהפרטיזאנים מגלים בזמן האחרון פעילות רבה, וברצון הנאצים לשמור על היהודים בפני סכנת ה“בנדיטים”. את העובדים במחנות אלה הביאו הגרמנים לווילנא, ומכיוון שצר המקום בגיטו, הושיבו אותם בבלוק מיוחד ברחוב זבאלנה 4.
מובן, שנדיבותם של הגרמנים מעוררת חששות בנוגע לגורל היהודים האלה.
גנס ודסלר אינם מוצאים מקום יותר טוב בשביל יוסף וחבריו אלא במחנה הזה. ראשית, עלולים הגרמנים לחסלו בכל יום, ובצורה זו אפשר יהיה להפטר מיוסף. ושנית, היהודים בזבאלנה אינם מכירים את יוסף, ולא יתקוממו אם ינסו להוציאו משם על מנת להסגירו לידי הגסטאפו. בצורה זו מקווים גנס ודסלר לחסל את הכוחות העיקריים של הארגון.
הגיטו שוב גועש. המטה נותן הוראה ללוחמים להיות מוכנים לפעולה והוא מזהיר את המנהיגים שלא יעיזו להוציא את האסירים מן הגיטו. הוא דורש לשחררם מיד. עסקנים ידועים מתדפקים על דלתו של גנס ודורשים ממנו לשחרר את יוסף וחבריו, שאם לא כן יושם קץ לשלטונם בגיטו. גם בלאו הכי ירדה הפרסטיז’ה שלהם פלאים. העסקנים טוענים שאהדת ההמונים נתונה ליוסף, וצעדו של גנס עלול להביא לידי תוצאות שאי אפשר לחזותן מראש.
ברחוב לידסקי הוגברו משמרות המשטרה, אבל חברי הארגון מצליחים להתקשר עם האסירים. מצב רוחם טוב, כי יודעים הם שיש להם על מי לסמוך. ברחובות מתקהלים האנשים ודנים על המאורעות האחרונים.
בינתיים מתנהל מו“מ בין העסקנים ובין גנס, ושני הצדדים מתעקשים. לפנות ערב נכנע גנס, ביחוד הודות להשפעתו של חיים טראפידו, מנהל מחלקת האספקה ב”יודנראט". לשמחתם של הלוחמים ושל יהודי הגיטו בכללם משחררים את האסירים.
שוב ידו של הארגון על העליונה. אבל המקרה משמש אות אזהרה חמור. ברור שהמנהיגים גמרו אומר לחסל את הארגון ולא יירתעו מפני שום דבר.
טז. “אקציה” קובנה 🔗
בסוף מרץ 1943 מצווים הגרמנים על היהודים בכל העיירות בסביבת וילנא לעבור לגיטו קובנה, כיוון ששם קיים מחסור בידים עובדות, ולא עוד אלא שחיי היהודים בעיירות אינם בטוחים מחמת הפרטיזאנים. ואם מישהו מיהודי וילנא ירצה להצטרף לטראנספורט וללכת אף הוא לקובנה, אומרת הפקודה, הרשות בידו לעשות כן.
מובן מאליו שיהודי הגיטו מתיחסים בחשדנות להזמנה זו. מזמן חדלו לתת אימון בגרמנים. אך כעבור ימים מספר שומעים כי הפעם הצורר אינו משקר: בגיטו קובנה מכינים מקומות לחמשת אלפים איש, וכבר עושים הכנות לקבלת פני הבאים. נוסף על כך, הרי אין מכריחים איש לנסוע לקובנה. ההכרעה על כך היא בידי הנוסע בלבד. ומנהיגי הגיטו מבטיחים שהטראנספורט יגיע למקומו בשלום.
הנסיעה הזאת הופכת לנושא עיקרי לשיחות בגיטו. יהודים מתיעצים איש ברעהו, מפרשים את המאורע איש איש לפי דרכו, מחפשים נימוקים מחייבים, – ומוצאים אותם. רואים בכך סימן להטבה כללית ולשיפור יחסם של הגרמנים אל היהודים.
כל מאורע החורג ממסגרת החיים הרגילים מוליד המון סברות, פירושים וניחושים ומשמש ענין לענות בו עד להתרחשות חדשה הבאה ומטשטשת את רושם הקודמת. למעשה נמצא הגיטו תמיד במצב של מתיחות וריתחה. תמיד מתווכחים על השאלה אם תבוא הקלה או שהמצב יחמיר עוד יותר.
האופטימיות היהודית הנצחית מניעה את תושבי הגיטו לראות בכל המתרחש סביבם “סימנים לטובה”, ולהסיק מכל דבר מסקנות מעודדות. בעיקר מתנחמים היהודים בהכרת פקחותם: הן ברור שהגרמנים המטופשים לא יצליחו לרמות את היהודים, ובסופו של דבר ידם תהיה על התחתונה. יחס “הביטול” של היהודי לגוי והבטחון העצמי המופרז הופכים בעלי ברית ומסייעים למשחית.
יוסף מצביע על העובדה שהיהודים חסרים אחריות קולקטיבית. הם אינם מבינים שגורל היחיד תלוי בגורלו של הכלל. כל אחד חושב שאליו לא תגיע הרעה ושהוא ייחלץ מן המיצר. אחד יש לו מכר גוי שיציל אותו; שני מקווה שכספו יענה את הכל; שלישי מכין לו מחבוא; ורביעי “סתם” מאמין שאין למלאך המות שליטה עליו. אילו הבינו היהודים שכל ישראל ערבים זה לזה, אילו הבינו שהצלת הפרט כרוכה בהצלת הכלל, היו מגיעים מאליהם לידי המסקנה שרק התנגדות המונית עלולה להביא לידי הצלה המונית. אילו התנגדו הגיטאות, לא היו הגרמנים יכולים למשוך כוחות מן החזית כדי לבצע את מזימת ההשמדה שלהם. ואילו השקיעו היהודים ברכישת נשק אותם הסכומים שהוצאו על התקנת מחבואים או על אמצעי הצלה פרטיים אחרים, כי אז היו סיכויי ההצלה שלהם גדולים לאין ערוך.
היהודים, כאמור, משכנעים את עצמם שאמנם עומדים לנסוע לקובנה. כמה מאות איש נרשמים לנסיעה, ובראשם אלה שיש להם קרובים בגיטו קובנה, ולא ראום מפרוץ המלחמה. נרשמו גם היהודים מעיירות הסביבה, שנתקעו בגיטו וילנא, ושום דבר אינו קושר אותם לעיר זו. הם מוכנים לנסות את מזלם במקום אחר. נרשמים גם רבים מהשוכנים במחנה שברחוב זבאלנה 4, ששמעו כי שארי בשר או מכרים יסעו באותו טראנספורט לקובנה. וגם יהודים־סתם נרשמים.
בתחנת הרכבת בווילנא עומדים קרונות העתידים להוות חלק מן הטראנספורט שיצא לקובנה. בכל יום יוצאים בעלי מקצוע מן הגיטו כדי לתקן את הקרונות ולהכשירם לנסיעה. יהודי הגיטו אינם מבינים מדוע סותמים את כל הפרצות והסדקים בקרונות ומדוע גודרים את הדלתות והחלונות בתייל דוקרני. הידיעה שההעברה תבוצע על ידי שוטרים יהודיים, ושהללו ילוו את השיירה עד לקובנה, מרגיעה את הרוחות.
בארבעה באפריל, בשעות הבוקר, מגיע טראנספורט של יהודי שווינציאני, מיכאלישקי, אושמיאנה ומקומות אחרים בסביבות וילנא. הגרמנים מודיעים שהרכבת תחכה עד הערב, כדי שיהודי וילנא יוכלו לקחת אתם את חפציהם ולהסתדר בקרונות.
בשעת הצהרים עומדים לעזוב את הגיטו. הנוסעים מסיימים את ההכנות ואורזים את רכושם, לרבות כלי מטבח, רהיטים שבורים וצידה לדרך. רכישתו של כל חפץ עלתה להם בקשיים מרובים, ואינם מוכנים לוותר על שום דבר.
הם יוצאים לשער הגיטו כשהם עמוסים חבילות גדולות. בשורה הראשונה הולכת אליאשקביץ, נערה מקובנה. בחיוך מאושר היא מנופפת בידה למכריה ומאחלת להם “להתראות בקרוב כבני חורין”. בפרוץ המלחמה נשארה תקועה בווילנא. היא למדה באוניברסיטה ולא יכלה לשוב לעירה. היא קיבלה ידיעות שאמה נשארה בחיים ונמצאת בגיטו קובנה. עוד מעט ותתראה עם אמא, ותוכל לספר לה את כל התלאות שעברו עליה…
עוד באותו בוקר הגיעו לווילנא ידיעות מרגיעות. כל קרונות הרכבת מסומנים “לקובנה” והמכונאים הפולניים ומנהלי התחנה הראו פקודות בכתב להעביר את הטראנספורט לקובנה. כל הנוסעים כבר קיבלו “שיינים” כדוגמת אלה הנהוגים בגיטו קובנה. כולם גם קיבלו כרטיסי נסיעה חינם. וכתוב עליהם בפירוש: וילנא – קובנה. בתחנה כמעט שאין רואים חיילים גרמניים או שוטרים ליטאיים. המשטרה היהודית מנצחת על הסדר. בשביל השוטרים המלווים את הטראנספורט צורף קרון מיוחד, – האחרון ברכבת. גנס בעצמו עומד בראש משמר השוטרים. הוא גם יעזור ליהודים “שלו” בסידורים הראשונים בגיטו החדש.
בשעה מאוחרת בערב הכל מוכן לנסיעה. הקרונות נסגרים על מסגר. ארבעת אלפים יהודים נמצאים בשמונים הקרונות. בחצות הלילה הם מגיעים לסביבה מיוערת. הרכבת פונה למסילה צדדית המובילה לתוך היער. היא נעצרת, והנוסעים רואים שהם מוקפים על ידי אנשי גסטאפו גרמניים וליטאים רבים. לועי נשק מופנים כלפיהם. מיד מבינים הכל שרומו בצורה שטנית: הם נמצאים בפונארי.
קצין הגסטאפו ווייס, הממונה על כל ה“אקציות”, ניגש בלווית אנשי גסטאפו אחדים לקרונם של השוטרים ואומר לגנס: קח את שוטריך וסע העירה. אני מזהיר אתכם שלא תנסו להתנגד או לעשות מעשי שטות אחרים.
מכונית מביאה אותם למשרדי הגסטאפו. שם ערוכה להם סעודה דשנה ומיטות מוצעות להם למנוחת לילה. הגסטאפו יודעת לגמול לעוזריה…
בשעות הבוקר המוקדמות מגיעים גנס ושוטריו של הגיטו. כל הרואה אותם נכנסים בפיק ברכים, פניהם אפורים ואומרים דכאון, מבין מיד מה אירע.
באותו בוקר מגיעים אל הגיטו פליטים אחדים מפונארי, רובם פצועים. בנס עלה בידיהם להבקיע את שרשרת המרצחים ולהנצל ממטר הכדורים. הם מספרים את אשר אירע לנוסעים:
כשעמדה הרכבת מלכת והנוסעים הבינו מה צפוי להם, קמה בהלה גדולה. היער נתמלא צעקות וקול בכי וגידופים. היהודים, וביחוד הצעירים שביניהם, התחילו לפרוץ את הדלתות כדי לנסות לברוח. אבל הם מצאו את עצמם מוקפים שרשרת הדוקה וכל מי שניסה לברוח נתקבל במטר כדורים. גם חשכת הלילה לא יכלה להועיל.
הגרמנים ציוו על כל הנוסעים לצאת מן הקרונות ולקחת אתם את חבילותיהם. אלה שלא צייתו, נורו במקום. במרחק כמה מטרים מהמקום שבו עמדה הרכבת, התחילו לרדת במדרון שהוביל לתוך בור ענקי, – חמישים מטר ארכו, עשרים מטר רחבו ושלושה מטר עמקו. בהגיעם לבור נצטוו לרקוד. ותוך כדי כך פתחו הגרמנים עליהם באש מכל הכיוונים. היו כמה יהודים שהתנגדו בפועל ממש, וגרמנים וליטאים אחדים נפגעו קשה. כל שעות הלילה נמשך הטבח הנורא ועם אור הבוקר הושלמה מלאכת הדמים.
השמש זרחה ושלחה את קרניה על גוויותיהם המרוסקות של ארבעת אלפים יהודים שיצאו יום קודם לכן למסעם כשהם מלאי תקווה לקראת החיים החדשים שעומדים להתחיל בשבילם בגיטו קובנה…
הידיעות על הטבח מתפשטות בגיטו במהירות הבזק. משתרר מצב רוח של דכאון נורא. זה יותר משנה לא היתה “אקציה” גדולה כזאת. אמנם, בקיץ של שנת 1942 הוצאו מן הגיטו כמה עשרות זקנים, אבל “אקציה” קטנה זו כמעט שלא השפיעה על אורח החיים בגיטו. היו גם מעשי רצח בעיירות שונות, אבל מספר הטבוחים הגיע לכמה מאות בלבד, וכל המאורעות האלה התרחשו הרחק מוילנא.
עכשיו שוב מאיימת החרב המתהפכת על הגיטו עצמו, ורבים רואים ב“אקציה” זו ראשית חיסולה של יהדות וילנא. רבים מוכנים לרדת למחבואיהם ולהסתתר, ובינתיים הם מתחילים לאגור מצרכים. רוב היהודים אובדי עצות ומוכי פחד. בטחונם מתערער לחלוטין, ויחד עמו – גם האימון במנהיגים.
אותו יום אין גנס ודסלר מופיעים בפני ההמונים. גם הם בעצמם מאוכזבים מאד מן הגרמנים שרימו אותם בצורה מחפירה כזאת. ואולי הם פוחדים מזעמם של ההמונים. הכל מאמינים שגנס באמת לא ידע את מזימתם של הנאצים, אך לעומת זאת חושדים בדסלר שהוא ידע וסייע לצוררים על ידי שתיקתו.
בבוקר של אותו יום מגיע לגיטו קצין הגסטאפו ווייס. הוא דורש שיעמידו לרשותו פלוגת שוטרים יהודיים שתסע לפונארי לקבור את ההרוגים. הוא רוצה שיהיו אלה דוקא אותם השוטרים שליוו את הטראנספורט – עשרים וחמשה במספר.
גנס מסדר את השוטרים ליד השער ופונה אליהם בנאום: הלילה נרצחו על ידי הגרמנים ארבעת אלפים מאחינו, ולפי פקודתם עלינו לעזור לקברם. יראה נא כל אחד מכם את הדבר כתפקיד קדוש ומכובד…
דסלר עולה למכונית יחד עם פלוגת השוטרים. אולם לפני שהמכונית זזה, ניגש ווייס ולוחש משהו על אזנו של דסלר, והלה יורד מן המכונית וחוזר לגיטו. השוטרים רואים בכך סימן רע לעצמם. בגיטו אין איש מאמין שהשוטרים הללו עוד ישובו. הכל בטוחים שההשמדה הטוטאלית התחילה.
בשעה מאוחרת בערב שומעים בגיטו חריקת אופני עגלות ושעטות פרסות סוסים, תושבי הגיטו מופתעים מאד בראותם את פלוגת השוטרים חוזרת. מיום קיומו של הגיטו עוד לא קרה שישובו בני אדם מפונארי. מיד מסיקים מזה שבכל זאת אין הגרמנים חושבים לחסל את הגיטו. לעומת זאת יש אחרים הרואים בכך סימן רע: אם הגרמנים שוב אינם מעלימים את סודות פונארי, משמע שימי היהודים ספורים…
אחד השוטרים שחזר מפונארי, חבר ארגון הלוחמים, יוליק חרמץ, נכנס אלי. הוא יושב על המיטה ומביט נכחו במבט קפוא. אני משדל אותו שיספר לי מה עבר עליו, אך כל שידולי לשוא. הוא יושב שעות ארוכות ואינו מוציא הגה מפיו. אחר חצות הלילה פורץ זרם דמעות מעיניו הוא מתחיל לספר:
"כשעזבנו את הגיטו, חשבנו שאנו נפרדים ממנו לעולמים. היינו בטוחים שאנו יוצאים לדרכנו האחרונה. כמה קילומטרים לפני פונארי נעצרה המכונית ונצטווינו להמשיך את דרכנו ברגל. בסביבה יכולנו לראות איכרים ממהרים לבתיהם כשהם הולכים שחוחים תחת המשא אשר על גבם: הם זכו מן ההפקר, מצרורותיהם של הנרצחים. כל כמה שהתקרבנו לפונארי, כן החריף ריח הדם הטרי שהכה בפנינו. נכנסנו דרך שער גדול שעליו היה תלוי שלט: “הכניסה אסורה גם לקציני הוויהרמאכט (הצבא) – לעבריינים צפוי עונש מוות”.
"משהעמקנו לחדור בין העצים, נתגלה לעינינו מחזה מחריד. מימין עמדו שוטרים ליטאיים, מזויינים בנשק אוטומטי. סביבם התגוללו בקבוקים ריקים לרוב. כל השטח היה זרוע גוויות ואברי אדם. מוח אדם, אצבעות, צפרניים, שערות ודם קרוש היו דבוקים אל העצים. ווייס הוביל אותנו לבור ענקי שהיה מלא גוויות ערומות למחצה. הליטאים הביאו מעדרים ואנו נצטווינו לכסות את הגוויות בעפר. כיוון שהבור היה גדול כל כך, אמר לנו ווייס להכנס לתוכו ולפזר את האדמה באופן כזה, שתכסה את כל הגוויות.
"על שפת הבור התהלכו הליטאים כשנישקם דרוך, ואנו היינו משוכנעים שווייס פקד עלינו להכנס לתוך הבור כדי שהליטאים יוכלו לחסל אותנו בנקל. בכל רגע ציפינו לשמוע את טרטור המקלעים שלהם.
"אחד השוטרים הפסיק את עבודתו ואמר קדיש לעילוי נשמות הקדושים שעליהם דרכו רגליו ונשמות חבריו העומדים ליפול חללים על הגוויות. אך לאחר שגמרנו את העבודה הוביל אותנו ווייס לבור שני, אף הוא גדול כראשון. ושוב חזר אותו מחזה.
“בסוף הוביל אותנו ווייס לסיור בכל השטח. הוא נתן הסברים כאילו היה מורה דרך בתערוכה: הנה קברם של היהודים שנחטפו על ידי “החוטפים” (כאפונעס) בשנת 1941… הנה קבר שני מה”אקציה" של הפרובוקציה… והנה הקברות מה“אקציות” של ה“שיינים הוורודים” וה“שיינים הצהובים”, של יום כיפורים תש"ב וכו'. על קבר אחד אמר ווייס: הנה “ישצ’ה פולסקה ניע זגינאלה” (המלים הראשונות של ההמנון הפולני. הוא התכוון לומר שקבורים בו פולנים). הוא הצביע גם על קבר של כמרים ליטאיים ועל קברם של שבויי מלחמה רוסיים. בהנאה סאדיסטית סיפר על הבורות הגדולים המלאים עצמות אדם.
"בגמר הסיור ציווה עלינו לאסוף את הגוויות הפזורות והמרוסקות ולהשליכם לתוך בור שלישי, קטן משני הראשונים, שעדיין לא נתמלא כולו. מצאנו אשה צעירה חובקת תינוק בן חדשים אחדים. ראשו של התינוק ושדיה של האשה רוסקו על ידי אותו כדור דום־דום. במרחק כמה צעדים משם שכבה בחורה צעירה בעלת צמות בלונדיות ארוכות. היא היתה לבושה שמלת משי יפה. כפי הנראה התקשטה לכבוד קובנה… רגלה השמאלית נגדעה למעלה מהברך על ידי כדור מפוצץ ונשארה מחוברת לגוף ברצועת עור דקה בלבד. הלאה משם מצאנו גוויה של ישיש. בשעה שטלטלנו אותה, יכולנו לראות את עצם הקדקד שנחשפה. אף טיפת מוח לא נשארה בתוך הגולגולת. מעבר לפסי הרכבת שכבו על פניהם נער ונערה, ידיהם שלובות והדוקות יחד בחזקה. אח ואחות היו אלה, שניסו לברוח ממר המוות. בחייהם ובמותם לא נפרדו…
"מי ימנה מספר לכל מראות הזוועה שראו עינינו! ואיך אוכל לתאר לך את אשר הרגשנו בשעה שעמדנו בתוך הבור ורגלינו דורכות על מאות הגוויות, בעוד שהשמש זרחה בשמים הכחולים ומבין ענפי העצים נשמעה שירת הזמיר…
"שעות ארוכות אספנו גופות ואברים והבאנו אותם לקבורה. תוך כדי עבודה ניסה אחד מבינינו לחטוף שיחה עם שוטר ליטאי, שמא יוודע לנו מפיו על גורלנו. הליטאי הסביר בגאווה שהוא וחבריו גם חופרים את הבורות וגם ממיתים את האנשים המובאים לפונארי. הם עוסקים בכך מיום שפרצה המלחמה. ובתשובה לשאלה ישירה מדוע הביאו אותנו לשם, אמר הליטאי: כפי הנראה רוצה ווייס למלא גם את הבור השלישי. אך לא היה איכפת לנו.
"עם רדת הערב אמר לנו ווייס: אתם יכולים לבחור לכם מן הקרונות את החפצים היקרים ביותר והמזון הטוב ביותר, ותודיעו לגיטו ששלחתי תשורה ליהודים הרעבים…
"מילאנו ארבע עשרה עגלות שעמדו מוכנות כדי להחזירנו לגיטו. בשעה שחיטטנו בקרונות, שמענו גניחות. מצאנו באחת הפינות בחור צעיר ששבעה כדורים פגעו בגופו. בזהירות, כדי שווייס לא ירגיש בכך, העלינו אותו על אחת העגלות והבאנו אותו לגיטו ביחד עם “תשורתו” של ווייס.
“אם יזכני הגורל בחיים ארוכים, – מסיים יוליק את סיפורו – הרי המחזות אשר ראיתי היום לא יסורו מעיני עד יומי האחרון”.
במשך ימים אחדים יוצאות קבוצות יהודים מן הגיטו להעביר את החפצים מפונארי למחסני הגסטאפו. קבוצות אחרות ממיינות את החפצים. תוך כדי בדיקת הבגדים הם מוצאים לעתים צרורות כסף וזהב או תכשיטים התפורים בתוך הבגד. בין ממייני החפצים עובדים גם כמה מחברי הארגון הלוחם. למרות ערנותם של הגרמנים הם מצליחים להביא סכומי כסף לגיטו לצרכי רכישת נשק.
כעבור ימים אחדים מגיעות לגיטו עשרות עגלות עמוסות בגדים מגואלים בדם. זוהי התשורה שהגסטאפו שולחת ליהודי הגיטו… כבתהלוכת אבל מתנהלות העגלות בסימטאות, אל מחסני ה“יודנראט”. יהודים נדים בראשם. המקוננים הם על אלה שכבר הלכו לעולמם, או על אלה שעתידים ללכת בעקבותיהם?
מורגשת תסיסה בגיטו. המנהיגים משתדלים להרגיע את הרוחות וקוראים את התושבים למשמעת. ראשי הגסטאפו שוב מבטיחים להם שלגיטו וילנא לא יאונה כל רע. גנס מכנס את ראשי בריגדת־העובדים ואומר להם: “אמנם, הגרמנים רימו אותנו הפעם, אך יש בידינו הוכחות חותכות שלגיטו שלנו אינה צפויה כל סכנה. עלינו להרוויח זמן, ובראש וראשונה חייבים אנו להחזיר את הסדר על כנו. משמעת, סדר ואימון במנהיגים הם יסודות חיינו וסוד קיומנו. נבכה את המתים, אך עלינו לדאוג לחיים. זה אפשרי רק על ידי עבודה מאומצת ומילוי תפקידינו באמונה. הבה נחיה בתקווה לימים טובים יותר שבוודאי לא יאחרו לבוא…”
בהדרגה נרגעים הרוחות. אולם החיים בגיטו אינם חוזרים עוד למסלולם הרגיל.
יז. רוח חדשה 🔗
באביב 1943 מסיים המטה את חיבור תקנונו של הארגון הלוחם. הארגון כבר מבוסס עד כדי כך, שהמטה מחליט לכנס בפעם הראשונה את כל המפקדים והמדריכים. האספה מתקיימת בתמחוי העממי ברחוב דייטשישע מספר 31, שחבר המטה ניסן רזניק הוא מנהלו מטעם ה“יודנראט”.
בפעם הראשונה נפגשים אנשים שמעולם לא חשדו איש ברעהו, כי הם משתייכים לארגון. המפקד, איציק וויטנברג, נותן ביאורים לתקנון. הוא מרצה על מצב היהודים בארצות הכיבוש הגרמני ומסקנותיו פסימיות: לדעתו הגיטו לא יאריך ימים.
בקבוצות ובתאים לומדים את התקנון בשקידה רבה. הוא מכיל הוראות ללוחמים וקובע את כל כללי ההתגייסות ואופן התנהגותם בשעת הקרב. הוא מזהיר אותם שהמערכה תתנהל באווירה של פאניקה, ואולי תתחיל בתבוסות של הארגון.
הוא מגדיר את הרכב הארגון ומבנהו: שני גדודים, ובכל אחד מהם משש עד שמונה קבוצות. כל קבוצה מונה שלש פלוגות בנות חמשה לוחמים. גיוס הכוחות הלוחמים ייתכן בשני אופנים: לפי פקודת המטה, או על ידי התגייסות אוטומטית.
עם מתן פקודת הגיוס על ידי המטה חייב כל לוחם להתיצב ברחוב דייטשישע, ועליו להגיע לשם בכל התנאים, ואף אם יצטרך לפרוץ לו מעבר על ידי שימוש בנשק קר.
גיוס אוטומטי יבוא במקרה שתהיה צפויה סכנה פתאומית לגיטו והתושבים יתחילו לרוץ למחבואיהם. במקרה כזה חייב כל לוחם של פ.פ.א. להתיצב מיד בעמדתו, מבלי לחכות לפקודת גיוס. בריחתו של חבר הארגון למחבוא תיחשב כבגידה.
התקנון קובע מה על הלוחמים לעשות במקרה שהם יישארו מנותקים או אחרונים בקרב. הוא מחייב ללחום בכל סוגי הנשק, ואפילו בלי נשק. הוא מחייב חסכון בתחמושת היקרה, ויזמה עצמית במקרה שאין ניתנת פקודה. הוא קובע שעל הלוחם הפצוע למסור את נשקו לחברו.
גם למקרה של מאסר המטה דואג התקנון: אם יארע הדבר הזה, יופעל מיד מטה־משנה שיוקם לצורך זה.
סביב התקנון הזה מתנהלים וויכוחים, ומפקד הארגון משיב לשאלות שונות המתעוררות בוויכוחים אלה. הוא קובע שבמקרה של “אקציה” חלקית נגד מעטים, הארגון לא יפעל. הוא אינו רשאי לסכן את קיומו על ידי פעולה מוקדמת מדי, העלולה להביא להשמדתו בטרם מועד. אסור לו להשאיר את הגיטו ללא כח התנגדות. זה יהיה מעשה דון־קישוטי, שייחשב כהתאבדות. אך כשם שפעולה מוקדמת מדי היא קלות דעת, כך פעולה מאוחרת מדי היא פשע. הארגון יתחיל בפעולה בשעת “אקציה” שלפי הערכה תיראה כראשית הקץ של הגיטו.
הארגון אינו מחייב הליכה מידית אל היער. זו תהיה הצלה עצמית, וביקוש מפלט אישי. אנשי הארגון ילכו ליער רק כתוצאה מקרב. אחר שיבצע את תפקידו בגיטו, הוא יקח עמו מספר רב ככל האפשר של יהודים ויבקיע דרך אל היער על מנת להמשיך שם במלחמה נגד האוייב כחלק בלתי־נפרד של התנועה הפרטיזאנית הכללית.
בגיטו מתקבלות ידיעות על מרד גיטו וארשה. הידיעות8 מעורפלות מאד, אך הן מעמידות את יהודי וילנא פנים אל פנים עם המציאות. איש לא העלה על הדעת שהגרמנים יעיזו לחסל גיטו שנמצאים בו מאות אלפי יהודים.
עכשיו מבינים הכל שאין מנוס מן ההשמדה. מתחילים לדבר על דרכי מפלט: על בריחה ליערות, בניית מחבואים, השגת ניירות אריים. אבל יחד עם זה מדברים הכל בהתלהבות ובגאווה על התנגדותם של יהודי וארשה. בלבם של יהודים רבים גומלת ההחלטה לעשות כמוהם ולא ללכת כצאן לטבח.
אל הגיטו מגיעות גם ידיעות על תנועת הפרטיזאנים הגדולה שקמה ברוסיה הלבנה, בהנהגתו של מרקוב. מתהלכים תיאורים של מעשים נועזים שנעשו על ידי הפרטיזאנים במלחמתם נגד הגרמנים. לא מעטים רואים את עצמם בדמיונם בין הלוחמים ביערות. מתחילים להתלחש על נשק. אומרים שכאילו יש מבריחי נשק לתוך הגיטו, שכאילו מתכוננים להתנגדות. אין איש יודע מי הם מבריחי הנשק ומי המתכונן למרידה. אבל השמועות הן עקשניות, והן משמשות נושא עיקרי לשיחות. יש תסיסה בלבבות. הכל היו רוצים לרכוש “כלי” אבל איך משיגים אותו, ומנין יבוא הכסף הדרוש?
מתחילים לבנות מחבואים תת קרקעיים. כח ההמצאה היהודי מחולל נפלאות בשטח זה. חופרים כל מיני מרתפים, מנהרות, מעברים סמויים מן העין, במקומות שאיש לא יעלה על הדעת לחפשם. מתקינים בתוך הבונקרים האלה כל מיני סידורים שיאפשרו שהיה ממושכת. אוגרים מיצרכים בכמויות גדולות. השער של מזונות עולה במדה ניכרת. אלה שאין ידם משגת, מסתפקים בסידורים ארעיים, ובלבד שתהיה משענת איזו שהיא.
ארגון הלוחמים מגביר את תעמולתו בקרב ההמונים בבתים, ברחוב, במקומות העבודה. בכל מקום עושים נפשות לרעיון ההתנגדות. והפעם הקרקע פוריה. לעתים נדמה כי אם הגרמנים יעשו עכשיו נסיון של חיסול, יקום כל הגיטו כאיש אחד לעמוד על נפשו ולהתגונן.
השינוי בהלך הרוח מורגש בארגון. הוא מגייס עשרות לוחמים נוספים. עם גידולו הולך ורב הצורך בנשק נוסף. המטה יודע כי בשעת הצורך לא יספיק הנשק אשר במחסנים, והוא מצווה להכין גם נשק קר. הלוחמים אוספים גרזנים, אלות, מטילי ברזל וכיוצא באלה. הם מכינים אותם לא רק לעצמם, אלא גם למאות יהודים שעם התחלת ההתנגדות האקטיבית יהיו מוכנים להשליך את נפשם מנגד ולהצטרף לשורות הלוחמים.
ראשי הגיטו מרגישים בהלך הרוח החדש. הם עושים מאמצים נואשים להרגיע את הרוחות ולהוכיח שגיטו וילנא נבדל לטובה מכל שאר הגיטאות ואותו לא ינסו לחסל. ומשהם נוכחים לדעת כי קצרה ידם להפיח מחדש את השאננות בהמונים, הם מגבירים את הטרור הפנימי. מפקד המשטרה דסלר מארגן את אנשי העולם התחתון לשרתו ומרחיב את רשת הריגול שלו. המשטרה מכה יהודים על ימין ועל שמאל. בית הכלא ב“לידסקי” תמיד מלא עד אפס מקום.
היהודים מפחדים איש מרעהו. שוב אין מדברים באופן חפשי. מי יודע אם הדברים שאדם משמיע באזני חברו לא יגיעו לידיעת המשטרה. בהלה ופחד מתמיד הם מנת חלקם של יהודי הגיטו.
הגרמנים גוזרים גזירות חדשות. כל יהודי חייב לענוד על צוארו פחית ועליה מספר, – כדוגמת כלב. כל אחד מקבל “פרסונאל־אוסווייס” (מעין תעודת זהות) עם תמונתו וטביעות אצבעותיו. בתעודה זו רשום גם המספר אשר על הפחית.
תורים ארוכים עומדים ליד משרדי ה“יודנראט”, מקום שם מחלקים את התעודות החדשות, אשר בלעדיהן אי אפשר להראות ברחוב. כל גרמני, ליטאי או פולני יכול לבדוק בכל עת את תעודתו ופחיתו של יהודי, ואוי למי שאין עמו פחית ותעודה.
יום אחד מזדעזע הגיטו למשמע הידיעה שחייל גרמני הסגיר לידי הגסטאפו צעיר יהודי שרצה לקנות ממנו אקדח. הבחור עונה באכזריות, ונחקר כדי להוציא מפיו מי הם חבריו. הוא הוצא להורג ושלטונות הגיטו קיבלו אזהרה חמורה.
בערב אחד אין העובדים היהודיים חוזרים מעבודתם ב“באוטעלאגר” (מחסני הנשק הגרמניים) בשעה הרגילה. בגיטו משתרר אי־שקט. עוד באותו לילה נודע שבחור יהודי בשם זלמן טיקטין נתפס על ידי הגרמנים בשעת גניבת נשק. בשעה שהובילו אותו תחת משמר כבד מהמחסן לדירתו של מפקד המחנה לשם חקירה, התפרץ מידי שומריו וברח. אולם לא הרחיק לרוץ: במרחק כמה עשרות מטרים משם נפל פצוע, נקוב כדורים. כאשר קציני הגסטאפו שואלים את זלמן לשם מה רצה לגנוב את הנשק, הוא מטיח להם בפניהם: נגדכם! לנקום בכם את דם הורי שרצחתם!
הם מכניסים אותו לבית חולים גרמני על מנת שיחלים מפצעיו, בכדי שיוכלו להכריחו לגלות את שם חבריו. זלמן יודע את הצפוי לו. הוא קורע את התחבושות מעל פצעיו ונופח את נשמתו.
טיקטין הוא חבר הארגון. ביום מותו עורכים מיסדר אבל, והפלוגה שהשתייך לה נקראת על שמו.
בבוקר אחד תופס משמר השער היהודי צעיר בשם לוין, מאחת העיירות בסביבת וילנא, כשברשותו אקדח. הוא מסרב למסור את הנשק, והמשמר אוסר אותו. במשך כמה שעות משדלים אותו שימסור את נשקו ומבטיחים לו שלא יאונה לו כל רע. אבל לוין מתעקש. יתר על כן: הוא מתחיל לאיים בנשקו. גנס מזהיר אותו בפעם האחרונה, ומשלוין עומד בסירובו, יורה בו גנס והורגו.
יח. גלזמניסטים 🔗
מנהיגי הגיטו מסתמכים על מקרים אלה כדי להוכיח שפעילות המחתרת עלולה להמיט שואה על הגיטו, אלא שהם עומדים בפרץ ומונעים את האסון. הם מקווים שעל ידי כך יוכלו לבסס מחדש את עמדתם ולחזור למעמדם הקודם.
שוב הם מחליטים לעשות נסיון חסל את הארגון הלוחם. ביום אחד באים כמה שוטרים לדירתו של יוסף גלזמן, ובידיהם פקודה לאסרו ולהגלותו למחנה העבודה ברשה, מרחק 15 ק"מ מוילנא.
יוסף מודיע שלא יקבל עליו את הדין. השוטרים מתנפלים עליו באלות גומי, אוסרים אותו באזיקים וסוחבים אותו דרך סימטאות הגיטו לרודניצקי 6, מקום מושב המפקדה הראשית של המשטרה. יוסף אינו חדל להתנגד, ולכל אורך הדרך ניתכות עליו מהלומותיהם של השוטרים.
הידיעה על מאסרו ועל האופן שנהגו בו השוטרים מתפשטת במהירות הבזק. היהודים מזדעזעים. אם המשטרה העזה לנהוג כך ביוסף, משמע שהקיץ הקץ על הגיטו. ובהלה אימה תוקפת את הכל.
גם הארגון מזדעזע. המפקדה מגייסת כמה פלוגות ומעמידה אותן במצב הכן. שוב יוצאת משלחת לגנס. הוא טוען שהענינים הגיעו לאזני השלטונות, והכרח הוא שיוסף יעזוב את הגיטו, שבו צפויה לו סכנה.
המפקדה מחליטה שלא תשלים עם גירושו של יוסף, ואף אם יהיה צורך להשתמש בכח. כיתות קרביות נכנסות לרחוב רודניצקי, שבו נמצא כלאו של יוסף. אנשי פ.פ.א. מסתתרים בקרבת תחנת המשטרה ומחכים לבאות.
בצהרים מפסיקים השוטרים את התנועה בגיטו ומצווים על כל היהודים להכנס לבתיהם. כל שבעת הרחובות של הגיטו נתונים עתה לפיקוח השלטונות. ברחוב רודניצקי השמירה מעולה. שערי הבנינים סגורים, ואין יוצא ובא. כל שוער אחראי לביתו, לבל תהיה בו תנועה. בחצרות, מאחורי השערים הנעולים, עומדים החברים במצב הכן.
הרחוב ריק מאדם. לפתע שומעים רעש בחוץ. מרודניצקי 6 יוצאת עגלה ועליה יושב יוסף כבול ידים. סביבו שוטרים רבים. שוטר אחד דופק בסוסים. המרחק עד השער, הנמצא ברודניצקי 18, אינו רב.
פתאום נשמעת ריצה מבוהלת. השערים הנעולים נפתחים והלוחמים זונקים החוצה. בהרף עין הם נמצאים ליד העגלה. השוטר מוסיף להאיץ בסוסים. עוד חמשה בתים בלבד חוצצים בינו ובין השער. אולם מפילים אותו בכח. מישהו קופץ על העגלה. שני מחזיק ביוסף ותוך כדי כך הוא נאבק עם השוטר.
הזמן יקר. צריך להתרחק בהקדם האפשרי מהסביבה המסוכנת של שומרי השער והליטאים. יוסף כבר נמצא על הארץ, והוא מוקף לוחמים. הם מנסים לנתק את כבליו, אבל אינם מצליחים בכך. בלית ברירה הם מחזירים אותו למרכז הגיטו כשהוא כבול בשרשראות. כמה שוטרים מוטלים ברחוב. חבריהם עומדים לידם, נבוכים ומדוכאים, ואינם יודעים מה לעשות.
עכשיו נפתחים כל השערים והאנשים מתפרצים החוצה. ההמונים רואים את יוסף מהלך, כשידיו כבולות וכמה עשרות בני נוער סביבו, לאורך הרחובות רודניצקי, שאבלסקה וסטראשון. חלק מן הקהל מצטרף לקבוצה. ההתלהבות והתמיהה גדולות. האיבה לשלטונות מתלקחת ביתר עוז. ועדיין אין רואים שוטרים ברחובות.
כמה רחובות, סביב המקום שבו יושב מטה הארגון ודן במצב, הם לגמרי בידי הלוחמים. תושבי הגיטו מביטים בתמיהה לעבר הנערים שנעמדו בשרשרת ואינם מניחים לאיש לעבור אם אינו ידע את סיסמתם. אפילו פקידים גבוהים של הנהלת הגיטו תלויים בחסדה של נערה צעירה החוסמת להם את הדרך.
גנס ודסלר קוראים את חברי המטה לפגישה ומתחננים בפניהם: אם יוסף לא יעזוב את הגיטו, הרי הם יהיו אנוסים להגיש את התפטרותם. הם יהיו ללעג בעיני ההמונים ואיש לא יוסיף לקבל את מרותם. ולא עוד אלא שאם יוודע הדבר לגסטאפו, היא תתחיל לחקור במקרה, ואז תהיה צפויה סכנה גדולה לגיטו כולו. כי בשמעם שיש ליהודים ארגון לוחם, הם עלולים להתחיל מיד בחיסול הגיטו. הכרח הוא, הם אומרים, להציל את הפרסטיז’ה שלהם. לכן הם מבקשים שהמטה יסכים לשילוחו של יוסף לרשה, ולו רק לימים מספר. והיה אם המטה לא יסכים לכך, לא תהיה דרך אחרת אלא שהוא יקבל על עצמו את ניהול הגיטו.
מטה הארגון אינו מעלה על דעתו ליטול על עצמו את הענינים האדמיניסטרטיביים השוטפים, ומכל שכן שאינו רוצה להיות ממקורבי הגסטאפו. הוא מסכים איפוא להצעת הפשרה, אבל הוא נותן אזהרה חמורה לראשי הגיטו שאם לא יעמדו בדיבורם ולא יחזירו את יוסף תוך ימים מספר, הרי יגיב הארגון בכל חומרת הדין.
בלווית חברי הארגון ותושבי הגיטו חוזר יוסף אל המשטרה, אולם הפעם אינו עוד כבול באזיקים. הוא הולך כמנצח.
עכשיו יודע כל יהודי שקיים בגיטו כח מאורגן ומזויין העדיף בהרבה מכוחם של השליטים הרשמיים, לרבות אנשי המשטרה שלהם. הגיטו קורא לאנשי הארגון בשם “גלזמניסטים”. הוא יודע עתה שלא אלמן ישראל ויש כוח המוכן להתנגד לנאצים. והרבה דברים שהיו סתומים נעשים עתה מובנים לכל.
יט. מחבוא בפני ה“יודנראט” 🔗
בחדשים הראשונים של שנת 1943 מצווים הגרמנים לשלוח בריגדות־פועלים יהודיים לסביבות קובנה. שלטונות הגיטו מפרסמים כרוז ליהודים שיירשמו לנסיעה, ומבטיחים שהתנאים במחנות העבודה שאליהם יישלחו האנשים טובים מאד.
אולם יהודי הגיטו הם למודי נסיון. הם אינם מאמינים בהבטחות ואינם נענים לקריאות. המנהיגים פוקדים על ה“ארבייטס־אמט” להמציא את מספר האנשים הדרושים לגרמנים. ה“ארבייטס־אמט” עורך רשימות כראות עיניו, והמשטרה המיוחדת שלו עוברת מבית לבית ומצווה על האנשים המופיעים ברשימות שיתכוננו לצאת לדרך.
מתחיל מיקוח בחיי אנוש. כל מי שהוא בעל “פרוטקציה”, או שידו משגת לשחד את השוטרים, פודה את עצמו מן הנסיעה. במקומם מכניסים השוטרים שמות אחרים לרשימה. וכמו תמיד, הקרבנות הם גם הפעם מבני דלת העם או בודדים שאין מי שיעמוד להם. מהגיטו יוצאות פלוגות עובדים לפאלמון ולפאניימון ומקומות אחרים בסביבות קובנה.
ידיעות המתקבלות בגיטו מוסרות שהאנשים אמנם הגיעו לתעודתם, אלא שתנאי החיים במחנות הם ללא נשוא. פאלמון אינו מחנה של יהודים בלבד. יש שם עובדים מבני כל העמים באירופה, לרבות שבויי מלחמה רוסיים. זהו המחנה הבינלאומי היחיד בכל שטח ליטא.
חייהם של היהודים במחנה המעורב קשים מאד. לא זו בלבד שמרעיבים אותם בהדרגה ונותנים להם מנות מזון קטנות מאלה של העובדים הלא־יהודיים, אלא שהם גם צריכים לסבול את התעללותם של “שותפיהם לגורל” הלא־יהודיים. הללו מקווים למצוא חן בעיני הגרמנים בהכותם יהודים, ואולי הם מוצאים בזה נחמה לגורלם הם.
היהודים אינם חוקרים מדוע מתעללים בהם האסירים הגויים. מסקנתם האחת היא, שאפילו על סף האבדון אין הגויים יכולים להבליג על שנאתם לישראל.
כמה ימים אחר שילוחו של יוסף לרשה באה פקודה מאת הגרמנים לשלוח חמישים איש לעבודה בעיר פוניבז' בליטא. העיר היא “יודנריין” מפרוץ המלחמה. השמדת היהודים בפוניבז' החלה למעשה בשעה שעוד התנהלו קרבות קשים בין ה“רייכסווהר” והצבא האדום בסביבתה, ובטרם נכנסו הגרמנים לעיר.
כמה ימים אחר כיבושה של פוניבז' הועברו כל יהודיה לגיטו אשר בקצה העיר, ביחד עם יהודי קרנקינובה, רוגאווה, פושלאט, קופישוק, שאדווה ויתר עיירות הסביבה. זה היה הגיטו הראשון בליטא.
אחר זמן מה הוציאו הליטאים את כל הגברים מהגיטו, הובילו אותם ליערות פאיוסטי, במרחק 4 ק"מ מהעיר, ושם השמידום תוך כדי התעללות שלא תתואר. אחר כמה ימים נוספים חזרו הליטאים לגיטו והודיעו לנשים שאם ימסרו את כל הכסף והתכשיטים אשר להן, יעבירו אותן למקום שבו נמצאים הגברים ויורשה להן להשאר שם. הנשים היו אסירות תודה לליטאים על טוב לבם, מסרו להם את כל רכושן, ובמצב רוח מרומם יצאו לדרך. הליטאים קיימו את הבטחתם: הם הביאו את כל הנשים אל קבר ענקי שבו נמצאו הגוויות המחוללות של הגברים ובאכזריות בהמית השמידו גם את הנשים. בקבר המוני זה מצאו את מנוחתם ששה־עשר אלף מיהודי ליטא.
זה היה באוגוסט 1941, כאשר עדיין לא היה גיטו בווילנא. עכשיו, לאחר שנתיים, מעבירים הגרמנים לפוניבז' מאות יהודים מגיטו קובנא ומעבידים אותם בבניית שדה תעופה בפאיוסטי, בקרבת מקום ההריגה. הם דורשים לשלוח לשם גם פועלים יהודיים מוילנא.
שלטונות הגיטו רואים בכך הזדמנות נוספת להחליש את הארגון הלוחם. יום אחד הם מצווים שבורקה שניידר ואני חייבים לנסוע לפוניבז' עם הטראנספורט העומד לצאת לשם כעבור ימים מספר. מרים גניונסקה מוסרת למטה ששמעה כי דסלר אמר בחוג נאמניו: “אני מוכרח לגזוז את מחלפותיו של שמשון זה. אני מקוה שהפעם זה יעלה בידי. עם צאתם של שני האנשים האלה יוחלש הארגון במידה ניכרת”.
המטה מחליט שלא נצא. מיד מגייסים את כל הארגון ופלוגות קרב תופסות עמדות במקומות שונים בגיטו. הן מוכנות לפעול במקרה שייעשה נסיון להוציא את שנינו בכח. יומם ולילה עומדים המשמרות של הארגון עוקבים אחר השתלשלות המאורעות. המטה מזהיר את מנהיגי הגיטו שלא יעיזו לפגוע בנו.
אולם הפעם אין המנהיגים נוטים לוותר. הם מצווים על השוטרים לאסור אותנו ויהי מה. כיוון שהמשטרה פותחת בחיפושים קפדניים, מחליט המטה שעלינו להסתתר בבונקר, כדי למנוע התנגשות בין יהודים ויהודים. תפקידו של הארגון להלחם באויב הגרמני כדי להציל חיי יהודים. ואסור לו להשתמש בנשקו נגד יהודים.
קרוביו של אחד הלוחמים הם שותפים בבונקר ההולך ונבנה ברחוב דייטשישע 31. בפקודת המטה יורדים בורקה ואנכי לבונקר זה ומסתתרים בו.
בחצר של אותו בית נמצא בית שימוש המשותף לכל דייריו. באחת הפינות יש פתח צר המכוסה במכסה מתכת. הוא משמש לצרכי ניקוי ותיקונים. כעת משתמשים בו בתור כניסה לבונקר. במדרגות ברזל יורדים עד לעומק של שני מטר בערך. מימין יש שם מעין אשנב ברזל הנסגר באורח הרמטי. כשפותחים את האשנב, מתגלה פתחה של מנהרה צרה שארכה כמה מטרים, ושאפשר לעבור בה רק בזחילה על הבטן. בסוף המנהרה יש שוב אשנב ברזל, ומעבר לאשנב השני נמצאת הכניסה לבונקר. עם סגירת האשנב השני נדלק אור חשמלי, ובאור העמום רואים חדר של ארבעה מטר על ארבעה. כאן יש בית שימוש, ברז לרחצה ומקלחת. החדר שלאחריו הוא רחב ידים והוא משמש כחדר שינה. המצעים בנויים מעץ, והם בני שתי קומות. יש כאן מקומות שינה בשביל מאה איש ומעלה. חדר שלישי משמש לאוכל, בישול וצרכים אחרים. יש בו שולחן, עשרות פתיליות, פחי נפט וכלי מטבח שונים. החדר הרביעי והאחרון הוא המחסן. בתוך הקירות חבויים ארגזי פח להחזקת צנימים ושקים מלאים גריסים, תפוחי אדמה, סוכר ומזונות אחרים. חדר זה מחובר על ידי מנהרה לארובה המרכזית של הבית. בסולמות של חבלים אפשר לעלות בתוך הארובה ולצאת לאוויר העולם. בבונקר מסודרים מאווררים המחוברים לארובה. כאשר כל האנשים כבר יהיו בתוך הבונקר, יציפו במים את הפתח מצד בית השימוש. ברור שהגרמנים לא יעלו על דעתם לחפש בונקר בעומק של שני מטר מתחת לפני המים.
הבונקר הזה בטוח מאוד, – הוא אחד הטובים והבטוחים שבכל הגיטו. ובכל זאת גם הוא לא יציל את המסתתרים בתוכו. אחר שישבו בו כמה ימים, תקצר רוחם והם ירצו לדעת מה מתרחש בחוץ. בחור אחד יעלה בסולם החבלים בתוך הארובה, אך בהגיעו למעלה, יראה שומרים גרמניים וליטאיים על הגגות מסביב. הוא ירד כדי למסור את החדשה.
אולם גם הגרמנים יראוהו, ובטרם יספיק לומר את דברו, ישמעו קולות נפץ בתוך הבונקר והוא יתמלא עשן. המאווררים יחדלו לפעול, והמחנק ילך ויגדל מרגע לרגע. תקום בהלה. הנשים יפרצו בבכי, הילדים יצרחו והגברים יהיו אובדי עצות. הם יחליטו שמוטב לצאת ולהסגיר את עצמם לידי הגרמנים, מאשר למות מיתת חנק.
הגרמנים שלא יעלו על הדעת כי בתוך הארובה מסתתר יותר מאדם אחד, ושלא השליכו את הרמונים אלא כדי לחסלו, יופתעו מאד כאשר תגיח מתוכה קבוצה כל כך גדולה של יהודים. בדרך לפונארי עוד יתלוצצו על חשבון קרבנותיהם…
ימים אחדים יושבים בורקה ואנוכי בתוך הבונקר הזה. כל לילה בא אלינו אחד מחברי הארגון ומביא לנו אוכל וספרים לקריאה. הישיבה ב“קבר” מדכאה אותנו מאד. קשה להשלים עם הרעיון שמאות אנשים מתכוננים לישיבה ממושכת בבונקרים כאלה.
אחר שהטראנספורט יוצא לפוניבז', אנו עוזבים את הבונקר. אני נלקח מיד לבית החולים, כי בשעה שקיבלתי את הפקודה לנסוע חליתי בטיפוס, והישיבה בקור ובטחב מתחת לפני האדמה אינה מוסיפה בריאות…
יום לפני צאת הטראנספורט, אחר שהמשטרה נואשה מלמצוא את בורקה ואותי, קיבל אבא קובנר פקודה לנסוע לפוניבז'. גם הוא הסתתר עד לצאת הטראנספורט.
דסלר מרוגז מאד על שלא עלה בידו להוציא מן הגיטו אף אחד ממנהיגי הארגון הידועים לו. הוא דורש שאבא קובנר ייכלא לימים אחדים ב“לידסקי”, שכן אם יתהלכו בגיטו אנשים שלא צייתו לפקודותיו ולא יבואו על ענשם, תיפגם הפרסטיז’ה שלו. אחר מו"מ ממושך מסכים קובנר למלא את תביעתו והולך להסגיר את עצמו לידי המשטרה.
כעבור חמשת הימים המוסכמים – מסרב דסלר לשחרר אותו. אולם תחת לחץ הארגון הוא אנוס להוציאו לחפשי כעבור ימים אחדים נוספים.
אל הגיטו מגיעות ידיעות מדאיגות מאד על גורל היהודים במחנות העבודה בסביבת וילנא. הלב חרד לקראת הבאות. כבר עבר שבוע ימים מיום שהוציאו את יוסף לרשה, ועדיין אין כל סימן שהשלטונות עומדים להחזירו. כאשר המטה דורש את קיום ההבטחה, הוא מקבל תשובות מתחמקות…
כ. מתנתו של הירש גליק 🔗
קיץ 1943. קצין הגסטאפו קיטל בא לווילנא בתור ממונה חדש על הגיטו. היהודים רואים את חילופי הגברא בדאגה רבה. נסיון השנתיים האחרונות לימד אותם שכל ממונה חדש מביא אתו גזרות חדשות.
על קיטל מספרים בגיטו שהוא יליד אוסטריה, ולפני המלחמה היה שחקן בימה, ואף בסרטי קולנוע הופיע. עכשיו הוא עובד במחלקה של הגסטאפו המוציאה לפועל את השמדתם של היהודים. למרות שהוא צעיר עדיין, כבר עשה חייל במלאכתו. בקהילות רבות של אירופה המזרחית היה קיטל זה המתכנן והמוציא לפועל של תכנית ההשמדה.
כאשר הוא בא לגיטו בפעם הראשונה, מתרוקנות הסמטאות מאדם. אולם כעבור זמן מה נוכחים לדעת שאין הוא נורא כל כך. רואים אותו עומד ברחוב כשחיוך רחב על פניו. הוא עומד ומשוחח עם דסלר, ומנועע בידיו כיהודי ממש.
לקיטל יוצאים מוניטין כחובב מוסיקה. הוא אפילו מבטיח להביא לתזמורת הסימפונית שבגיטו כמה כלי נגינה החסרים לה. והיהודים מיד מתנחמים: עם אדם האוהב אמנות, אפשר יהיה להסתדר. ואולי יבואו ימים טובים דווקא תחת שלטונו…
יש יסוד לאופטימיות הזאת: בכל ביקוריו הרבים בגיטו לא ראוהו אפילו פעם אחת רוגז ולא שמעו מפיו צעקות וגידופים, ואף לא איום. תמיד היה נוח לבריות ובנדיבות לב ממש נענה לכל בקשותיהם של מנהיגי הגיטו.
קיטל מבקר במחנות העבודה בסביבת וילנא, ובגיטו מספרים שהוא מרוצה מאד ומעריך את עבודת היהודים ואת התועלת המרובה שהם מביאים ל“רייך”.
כבר מזמן מתלחשים בגיטו שהיהודים במחנות אשר מסביב לווילנא מתכוננים למעשים. כיוון שהם באים במגע עם איכרי הסביבה, הם מכינים לעצמם מקומות מחבוא, קושרים קשרים עם פרטיזאנים ורוכשים נשק. החלטתם נחושה לא ללכת כצאן לטבח. בבוא הזמן ינוסו כולם למקומות מבטחים. ואם לא יספיקו – הרי יתנגדו בכח לכל נסיון להשמידם. אך על אפשרות זו אין חושבים ברצינות. כולם משוכנעים שפקחותם תעמוד להם ושימים אחדים לפני בוא השואה ידעו על העתיד לבוא.
במרחק כחמשה עשר קילומטר מוילנא נמצא מחנה העבודה ביאלה וואקא. המחנה קיים כבר מפרוץ המלחמה, ומי שהחליט בימים ההם, עוד לפני שהוקם הגיטו, לצאת לשם ולעבוד בחפירת כבול, מנע מעצמו צרות רבות. שם לא היו “אקציות” והחיים היו הרבה יותר קלים מאשר בגיטו. איכרי הסביבה היו סוחרים עם העובדים היהודיים ומוכרים להם מזונות שבגיטו קשה להשיגם. במשך שנה ומעלה נמצאו באותו מחנה יותר מאלף נפשות.
בחורף, בתחילת שנת 1943, הועברו כל היהודים מהמחנה הזה לווילנא ושוכנו ברחוב זבאלנה 4. בשעת ה“אקציה” של קובנה ניספו גם רבים מיהודים אלה. באביב 1943 החזירו הגרמנים את היהודים לאותו מחנה, אולם הפעם הובאו רק כמאתיים איש, כי הרוב העדיף להשאר בגיטו ולהיות שותף לגורלם של היהודים היושבים בו.
יום אחד שומעים בגיטו שכמה יהודים ברחו מביאלה וואקה ופניהם ליערות. ימים אחדים אחרי כן מזדעזע הגיטו למשמע ידיעות מחרידות מאותו מחנה: בבוקר אחד הגיע לשם קצין גסטאפו עם משמר חזק וקרא לכל הפועלים למיסדר. הוא ציווה עליהם להפקד, וכל איש חמישי הוצא מן השורה. בגמר הספירה אמר קצין הגסטאפו “הזהרנוכם שאם יחסר יהודי אחד, כולכם תיענשו על כך. עכשיו מתברר שכמה יהודים ברחו מכאן. כל אלה שהוצאו מהשורה יומתו ביריות לעיניכם, ותהא זאת אזהרה נוספת בשבילכם. אם עוד יקרה כדבר הזה, לא יישאר איש מכם בחיים.”
ששה עשר יהודים נורו במקום לעיני חבריהם.
שלטונות הגיטו מנצלים את המקרה להסתה נגד ארגון הלוחמים. אנשים אלה, הם אומרים, גורמים במעשיהם לשפיכת דם יהודי. רבים מתושבי הגיטו נוטים הפעם להסכים עם המנהיגים.
כעבור כמה שבועות מקיפים שוטרים גרמניים את המחנה בביאלה וואקא, מוציאים מתוכו את כל היהודים ומודיעים להם שעומדים להעבירם אל הגיטו. היהודים אינם מאמינים להם. הם יודעים שהדרך לווילנא מובילה על פני פונארי. הם מתחילים לברוח ולהתפזר לכל עבר. הגרמנים פותחים באש והורגים את רובם. רק בודדים מובאים לגיטו. היתר – גוויותיהם משמשות מאכל לעוף השמים.
קיטל בא לבקר במחנה העבודה בבזדאני, עשרים וחמשה קילומטר מוילנא. העבודה במקום זה קשה ביותר, וכל הפועלים צעירים וחסונים. קיטל מרוצה מאד מהמחנה הזה. הבחורים מוצאים חן בעיניו, וגם פריון העבודה גדול. הוא משבח אותם ומבטיח שבקרוב יוסיף לבקר אצלם. הוא גם יגדיל את מנות המזון שלהם ויביא להם מתנות…
הבחורים בבזדאני כולם מזויינים. מנוי וגמור אתם לא לשוב עוד לגיטו, לחיי שעבוד וחרפה. אם יוברר להם שההשמדה קרובה, הם יקומו כאיש אחד, יברחו ליערות ויצטרפו אל הפרטיזאנים. הם בטוחים שלא יאחרו את המועד.
עכשיו, לאחר הבטחותיו של קיטל, ברור להם שעדיין לא הגיע הזמן. מוטב לחכות קצת. בינתיים יהיה אפשר לרכוש נשק נוסף, להכין בגדים ולחסוך כסף, כדי להחזיק מעמד זמן רב יותר ביערות.
בבוקר אחד מגיעים לגיטו כמה פליטים מבזדאני. מראם מפיל אימה על כל רואיהם: בגדיהם קרועים ואין מתום בגופם.
הם מספרים שיום אחד לפני כן הגיע קיטל לביקורו השני, ועמו מכונית משא מלאה חיילים. בהתאם לפקודתו התאספו כולם בחדר האוכל שבאחד הצריפים. החיילים פרקו מהמכונית כמה חביות ריבה משובחת, שק סוכר וארגז חמאה.
קיטל היה במצב רוח מרומם. הוא נאם לפניהם שעה ארוכה והסביר להם שבעבודתם הם קונים להם את חייהם. הוא הבטיח שאם רק יוסיפו לעבוד במסירות, יתיחסו אליהם הגרמנים בעין יפה. הוא הצביע על החביות ואמר שמזון כזה רק חיילים בחזית זוכים בו. כך הוסיף לעורר תקוות בלבותיהם, ואפילו דיבר על כך שבגמר המלחמה יחיו ברייך השלישי בחסות הנאציונל־סוציאליזם ומנהיגו הגדול היטלר.
בגמר הנאום ביקש קיטל מהספר שיגלח אותו. הוא נכנס אתו לחדר שני, וציווה שאיש לא ימוש ממקומו עד אשר ישוב. בינתיים, אמר, תוכלו לחלק ביניכם את המתנות שהבאתי לכם. הפועלים התחילו לעסוק בחלוקה, מבלי להעלות על הדעת את האפשרות שהוא טומן להם פח.
בגמר הגילוח כיבד קיטל את הספר בסיגריה ושאל אותו אם הוא רוצה גם אש. כאשר הלה ענה בחיוב, שלף את אקדחו ואמר: “הא לך אש!” ותוך כדי כך ירה בו.
היריה הזאת שימשה אות לחיילים. מיד פתחו באש חזקה על הצריף שבו רוכזו כל העובדים והטילו עליו רמוני יד ופצצות מבעירות. לא עברו רגעים רבים והצריף היה למאכולת אש. אלה שניסו להתפרץ ולברוח נורו, והאחרים נשרפו חיים.
כך נסתיימה פרשת בזדאני, פרשה של בחורים חסונים, מזויינים ודרוכים לקרב, שלא ידעו לכוון את השעה…
בגיטו שוררת שוב מבוכה. הכל רואים במעשה בזדאני סימן מובהק שהקץ קרוב. המנהיגים, שעוד אתמול גינו בחריפות את פורקי העול המסכנים את חיי אחיהם, כביכול, גם הם נבוכים. אך כעבור ימים אחדים הם מתאוששים. יש להם תרופה בדוקה להרגעת הרוחות: שוב הבטיחו להם ראשי הגסטאפו שלגיטו וילנא לא יאונה כל רע…
בשורות הארגון מצטבר זעם על שהמנהיגים אינם מקיימים את הבטחתם ואינם מחזירים את יוסף. ברור כי מה שקרה אתמול בבזדאני עלול מחר להשנות ברשה, ולכן חרדים מאד לגורלו של יוסף. מטכסים עצה כיצד להביא את יוסף על אפם של ראשי הגיטו, וכיצד להזהיר את יהודי רשה לבל יפלו בפח שהגסטאפו תטמון להם.
בינתיים מפיץ יוסף ברשה את רעיון ההתנגדות. עוד רבים היהודים שם המאמינים לגרמנים ולהבטחותיהם. יוסף מדבר עם כל אחד מהם ומשכנע אותם כי אין לבטוח בגרמנים וכי הם זוממים להשמיד את כל היהודים ולא להשאיר שארית.
דבריו עושים רושם. היהודים מחכים לאות כדי לברוח מהמחנה. כמה מהם מסתתרים אצל איכרים, המכינים להם מחבואים. אחד מפציר ביוסף שילך אתו, ומבטיח לו שיש לו בונקר בטוח. אך יוסף דוחה את הצעתו. הוא אינו חושב על הצלת נפשו. הוא חושב על חבריו בגיטו. הוא יודע שעליו להיות יחד אתם בקרב. יום החיסול אינו עוד רחוק, ובקרוב יצטרכו חברי הארגון לעמוד על נפשם וכבודם.
כאשר נודע ברשה מה שאירע בבזדאני, בורחים כל היהודים מן המחנה בלילה אחד. על אף המשמרות הליטאיים המוגברים מצליחים כולם לצאת. הרוב, ויוסף בראשם, שמים פעמיהם לווילנא.
בגיטו נודע שיהודים רבים מרשה מסתתרים בבית העלמין היהודי החדש אשר בדומבובקה, בקרבת העיר. כמו תמיד, קמה גם הפעם בהלה גדולה. איש אינו יודע מה אירע ברשה, אך מניחים שמעשה בזדאני חזר ונשנה גם שם.
היהודים מתחילים להסתתר בבונקרים. בכל רגע מצפים לבואם של אנשי הגסטאפו שיבואו לחפש את הבורחים. שלטונות הגיטו אוסרים את הכניסה על יהודי רשה. הם קיבלו הבטחות מהגסטאפו שהמחנה ברשה הוא חיוני מאד למאמץ המלחמה ושהיהודים יכולים בשקט לשוב לשם ולהמשיך בעבודתם. אם לא יעשו כן, הרי המנהיגים לא יוכלו להיות אחראיים לחייהם. המשטרה היהודית מקבלת פקודה לשמור בשבע עינים שיוסף לא ישוב לגיטו.
מובן מאליו שאיש אינו חוזר לרשה. אחד אחד נכנסים הבורחים לגיטו. הם מתערבים בין יהודי הבריגדות החוזרים מעבודתם. גם יוסף חוזר. פלוגת לוחמים יוצאת מהגיטו על מנת להביאו בדרכי סתר. שומרי השער מקבלים נזיפה חמורה, אם כי הם נשבעים בכל היקר להם שיוסף לא עבר דרך השער.
במשך השבועיים שיוסף שהה ברֶשֶא, התידד עם משורר צעיר, הירש גליק. שעות ארוכות שוחחו על ההתנגדות ועל הנקמה באויב.
כאשר יוסף נמצא שוב עם חבריו, הוא מוציא מכיסו פיסת נייר אפורה ומקומטת ואומר: זוהי מתנה שקיבלתי מהירש גליק. על הנייר כתוב:
“שיר ההתנגדות. מוקדש לידידי יוסף גלזמן שפקח את עיני לראות את האמת והורני ללכת בדרכים נכונות”.
המטה מחליט ששיר זה יהיה המנון הארגון. אחר ימים מעטים כבר מנסרים צלילי השיר “אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה” בחלל הגיטו. מאות ואלפי יהודים מוצאים בשיר זה ביטוי לרחשי לבבם, שהיו עד כה חבויים בעמקי נשמתם.
כא. קרבן־עולה 🔗
15 ביולי 1943.
זה ימים אחדים שוררת בגיטו עצבנות גדולה. הכל מרגישים ששואה חדשה ממשמשת ובאה. גם בשורות הלוחמים יש תסיסה. זה ימים אחדים שמפקד הארגון, יצחק ויטנברג מסתתר.
מספרים שבעיר נאסרו שנים מראשי הקומוניסטים ואחד מהם גילה לגסטאפו על קשריהם עם ויטנברג ועל קיומו של ארגון מחתרת בגיטו.
קיטל בא לגיטו ודורש מהמנהיגים שיסגירו לידיו את ויטנברג. הם מוכנים, אבל המזימה מתגלית בעוד מועד והמשטרה, למרות מאמציה הגדולים, אינה מצליחה למצוא את המפקד.
גנס מזמין אליו את ראשי הארגון להתיעצות. הוא רוצה, כאילו, למסור להם ידיעות חשובות על המצב. באותו ערב גופו עורכים חברי בית"ר מסיבה צנועה ליוסף, לרגל שובו לגיטו. המסיבה מתקיימת בסדנאות ברחוב אושמיאנסקה 3.
יוסף אינו רוצה להשתתף בפגישה עם גנס. הוא מעדיף לבלות את הערב בחוג חבריו. כתמיד גם הפעם הוא שקט, רציני ומחונן בחוש ניתוח הגיוני. ימי הגיטו ספורים, הוא אומר, ובכל יום ובכל שעה עלינו להיות מוכנים להפתעות בלתי־נעימות. אך ההמונים עדיין משלים את עצמם ושמים מבטחם במנהיגות. יש לקרבם אל המציאות המרה כדי שבבוא יום ההכרעה יעמדו לצדנו במערכה הנואשת נגד האויב. המלחמה תהיה קשה, כמעט חסרת סיכויים, אולם זוהי מלחמת מצווה למען עמנו ולמען הדורות הבאים.
מיום שהותקף על ידי המשטרה, שוב אין יוסף נפרד מהפאראבלום שלו. גם בערב המסיבה הוא נושא את נשקו.
סמוך לחצות מתפרצת לחדר רשקה ופניה חיוורים כסיד. בהתרגשות רבה היא לוחשת משהו על אזנו של יוסף. הוא קם, ובתוך הדומיה הולמים דבריו כרעם: “בגידה איומה היתה בתוכנו. המנהיגים הסגירו את המפקד לידי הגסטאפו”.
כל אחד חוטף את אשר תחת ידו ובעקבותיו של יוסף אנו רוצים החוצה. בהגיענו לרחוב רודניצקי, ליד חצר ה“יודנראט”, אני רואים בחשכה כמה דמויות. ולפתע מתבלטת מתוכן דמותו של המפקד. ידיו כבולות באזיקים על גבו והוא מובל על ידי אנשי הגסטאפו. בראותו אותנו הוא זונק לקראתנו וקורא: “בגידה… הם רימו אותנו”.
מתחילה התגוששות בינינו ובין אנשי הגסטאפו. המאבק נמשך דקות אחדות. כמה יריות פולחות את הדממה. המפקד כבר נמצא בסדנאות, בחדר שבו ערכנו את מסיבתנו.
לשמע היריות יוצאים אנשים מבתיהם בבהלה איומה. כעבור רגעים אחדים כבר מקיפה החרדה את הגיטו כולו. אנשים יורדים לבונקרים. הם בטוחים שהתחילה “אקציה”.
בחירוף נפש נלחמים חברינו כדי למנוע את חדירתם של השוטרים היהודיים לחדר שבו נמצא המפקד. השוטרים נאלצים לסגת. בהרגשת שמחה על שעלה בידינו להציל את המפקד, אנו חוזרים לחדר שבו נתקיימה המסיבה. אך ברור שהם ישובו במהרה ויביאו תגבורת. המפקד חיוור במקצת, אך בקור רוח ובקול צלול הוא מצווה לגייס את כל אנשי הארגון, להוציא את הנשק ולתפוס עמדות.
הוא מספר לנו כיצד נאסר: בשבתם אצל גנס יצא לפתע דסלר מחדר הישיבה וכעבור זמן מה חזר ועמו כמה אנשי גסטאפו. הוא הצביע על ויטנברג ואמר: “זהו מפקד המחתרת. אסרוהו”.
כאשר חברי המטה מחו בפני גנס על הבגידה הזאת, אמר שהגסטאפו דרשה ממנו להסגיר את ויטנברג ולא היה ביכלתו לסכן את חייהם של כל היהודים כדי להציל אדם אחד.
המטה מחליט להסתיר את המפקד ולהגן עליו בנשק, אם יהיה צורך בכך. המקשרים קוראים את כל הלוחמים לעמדות.
בשעה שלש אחר חצות מזעיק גנס אספה של בריגדירים, שוטרים ואנשי העולם התחתון בחצר ה“יודנראט” ברחוב רודניצקי. הוא יוצא חוצץ נגד הארגון הלוחם. בגיטו שרר שקט, הוא אומר, והגרמנים הבטיחו לנו שלא יפגעו בנו לרעה. אנו משתדלים בכל כוחותינו לעזור לכם לעבור את התקופה הקשה הזאת. אולם קמה בתוכנו קבוצה של חמומי מוח ומטורפים שאינם רוצים להכנע לסדרים המקובלים אצלנו ולמשמעת הציבורית השוררת בתוכנו. במעשיהם הבלתי־אחראיים עלולים האנשים האלה להמיט שואה על הגיטו כולו. קיומם מסכן את חייהם של כל היהודים.
“אנו הקימונו לכם סדנאות ובתי מלאכה, עמדות כלכליות חשובות לגרמנים, מתפאר גנס. נתנו לכם את האפשרות לעבוד ולחיות בשקט, כי העבודה היא הערובה היחידה לקיומנו. והם אנשי הכנופיה הזאת, לא זו בלבד שאין להם חלק ונחלה בכל אלה, אלא שהם עוד מנסים להפריע לנו בעבודה. הם הוציאו את עצמם מן הכלל והם מאיימים עלינו בכוח סדרים ומנהגים שיביאו עלינו כליה. עלינו לעקור את הרע מקרבנו. בל נחוס עליהם, כשם שהם אינם דואגים לנו, לנשינו ולטפנו. אזרו כוח, שתפו פעולה אתנו במאמצים לחסלם, כי בנפשכם הדבר. הגסטאפו דורשת את נפשו של איש אחד בלבד. אך נמסור אותו לידיהם, ושוב ישרור שקט בגיטו. אך אם לא נעשה את רצונם, – רעה ומרה תהי אחריתנו. הסיקו נא בעצמכם את המסקנות…”
דבריו של גנס מוצאים הד. ההמון מסתער על עמדותינו בחימה שפוכה. תעמלנים וסוכנים מסתובבים בין ההמון ומנהלים הסתה פרועה נגד הארגון. הנה עומדת להתלקח מלחמת אחים איומה, לשמחת צרינו שיזכו לראות את מלאכתם נעשית על ידי היהודים בעצמם…
בשעות הבוקר מקבל הבטליון שלנו פקודה להחליף את עמדותיו. אנו עוברים ברחובות ומטר של אבנים ניתך על ראשינו. משני עברי הרחוב מתנפלים עלינו באלות. יהודים אשר גורלם כבר נחרץ, מתנפלים על אחיהם כחיות טרף.
קיבלנו פקודה לא להשתמש בנשק חם ויהי מה. הוא לא יופנה נגד אחים יהודיים.
אנו תופסים עמדה חדשה ברחוב שבלסקה. ההמון, ובראשו המשטרה ואנשי העולם התחתון, מסתער עלינו ועומד לפרוץ את השער. בכאב לב, אך בהחלטה איתנה אנו הודפים את התקפותיהם.
דסלר מודיע ממשרדי הגסטאפו: אם תוך שעות מספר לא יוסגר ויטנברג, ייכנסו טנקים גרמניים לתוך הגיטו, מטוסים יפציצוהו והוא יחוסל ללא שיור.
המתיחות הולכת וגוברת. הנשק דרוך בידינו. יודעים אנו שמאסרו של ויטנברג אינו אלא תואנה מצד הגסטאפו. היא רוצה להתחיל בחיסול הכוח המזויין של הגיטו, בכדי שיקל עליה לבצע את ההשמדה הכללית, ללא חשש להתנגדות מצד היהודים.
אך כיצד להסביר את האמת המרה הזאת להמונים? כיצד לומר זאת לכל היהודים האלה, המוסתים על ידי המנהיגים אשר מטיפים למלחמת אחים על סף הכליה, במקום לקרוא את הגיטו להלחם במאוחד באוייב המשותף?
אנו עושים מאמצים נואשים להרגיע את הקהל. בחורים ובחורות יוצאים מתוכנו, מתערבים בתוך ההמון ופותחים בהסברה. הקהל מתחיל להטות אוזן… אולי באמת הצדק עם הצעירים האלה, המוכנים למסור את נפשם במלחמה באויב, – חושב היהודי הפשוט.
המתיחות פגה. מתחיל דין ודברים בין אחים. המסיתים נסוגים. הפרצופים הרצחניים נעלמים. דאגה מצטיירת בפני היהודים אשר מולנו.
משלחות של עסקנים, ראשי ה“יודנראט” ויהודים סתם מתחילות להגיע למקום מושב המטה. הם רוצים להיות מלאכי שלום, לתווך בין המשטרה והלוחמים. המטה יושב בהתיעצויות בלתי־פוסקות. אנו יודעים שהרחוב הוא נגדנו. המוני היהודים יאשימו אותנו שאנו אחראים לחיסול הגיטו. אי המוצא?
ראשי הקומוניסטים, ועמם אנשי המטה, מחליטים שויטנברג חייב להסגיר את עצמו לידי הגסטאפו ולהציל על ידי כך את הגיטו. אך בינתיים אבד הקשר עם המפקד. איש אינו יודע את מקום המצאו. כיצד יודיעו לו על ההחלטה הזאת?
דסלר מטלפן שוב מהגסטאפו. המועד האחרון להסגרה הוא שעה שש בערב. אם עד שעה זו לא יוסגר ויטנברג, יתחילו הגרמנים לחסל את הגיטו.
בינתיים חולפות השעות, והמתיחות מגיעה לשיא. הרחובות הומים מבני אדם שנדמה להם כי הם עומדים על סף ההשמדה. הפועלים לא יצאו לעבודתם.
המשטרה עורכת חיפושים כדי למצוא את המפקד. בראש המחפשים הולך אברהם קריזובסקי, מראשי הקומוניסטים ומחבריו של ויטנברג. חריצותו מעוררת תמיהה בעיני הלוחמים.
אנו שומעים שויטנברג הצליח להתחמק מידי המשטרה ולהגיע למושב המטה. הקומוניסטים מודיעים לו על החלטתם, אך הוא אינו מוכן לקבלה. הוא טוען שבין כה וכה הגיטו לא ינוקה, ומוטב איפוא לפתוח מיד במלחמה נגד הגרמנים. כאשר חבריו מפצירים בו, הוא דורש החלטה של מרכז המחוז הקומוניסטי. כעבור שעה ממושכת חוזר אחד הקומוניסטים מהעיר ובידו ההחלטה הדרושה. גם מטה הארגון סומך את ידו על ההחלטה. ואז אומר ויטנברג: “אם רצון כולכם הוא, אני מוכן להקריב את עצמי למען הגיטו”.
במהירות הבזק נפוצה השמועה בגיטו. היהודים מצטופפים ברחובות לראות את האיש המעלה את עצמו קרבן עולה למענם. בצעדים מתונים ובשקט נפשי עובר ויטנברג בסימטאות, בלווית שוטרים מזויינים. הלוחמים חולקים לו כבוד בפעם האחרונה. בעיניהם מצטיירים הכאב והזעם.
אך יהודי הגיטו נושמים לרווחה.
עתידים הם להגות במה שעוללו לנו, בהיותם בקרונות המוות, באותו מסע אחרון אשר כל בואיו לא ישובון. עתידים הם להרהר באבנים שידו בנו ובאלות שהרימו על ראשינו, בקרבן־שוא שהקריב את עצמו על־לא דבר, בטמטום האווילי של מלחמת אח באח נוכח פני הצר המשותף, ולוואי וימצאו כפרה על עוונם…
כב. ליל זוועות 🔗
אחר חיסול המחנות בסביבות וילנא, שוב מתחילים המנהיגים במסע הרגעה. יש להם הבטחות מפורשות מהגסטאפו שלגיטו לא יתנכלו. עבודתם של יהודי הגיטו היא כל כך חיונית לגרמנים, עד שלא יעלו על הדעת להזיק לעצמם ולהשמיד את יהודי וילנא. אלא שעל תושבי הגיטו להבין שקיומם מותנה בעבודה מסורה ובהתנהגות שקטה.
עכשיו המנהיגים מלאים בטחון עצמי. כיוון שמפקד הארגון הסגיר את עצמו לידי הגסטאפו, שוב לא יקומו מערערים על שלטונם. ליהודים נדמה שעכשיו מתחילה תקופה חדשה, תקופה של שקט ושלווה, שלא יופרו עוד עד שתבוא הגאולה. הידיעות מהחזיתות מעודדות מאוד, והעזתם של הפרטיזאנים הולכת וגוברת מיום ליום. ברור שתבוסת הגרמנים אינה עוד רחוקה. לפני זמן מה הפציצו מטוסים סובייטיים את וילנא. כמה שוטרים ליטאים וחיילים גרמניים נהרגו, ואפילו הגיטו זכה בכמה רסיסים מהפצצות “שלנו”.
היהודים מגיעים לכלל מסקנה שהרוסים יודעים בדיוק באיזה חלק מהעיר נמצא הגיטו, וכדי להכעיס את הגרמנים יפציצו במתכוון את כל רובעי העיר, פרט לאותו חלק שבו יושבים היהודים.
המנהיגים מחליטים שזוהי שעת כושר להמשיך בפעולות נגד הארגון, על מנת לחסלו ללא שיור. הפעם לא יהיה זה קשה ביותר, כי בענין ויטנברג הצליחו לרכוש את אהדת ההמונים ולשכנע אותם כי המחתרת מסכנת את הגיטו כולו. עכשיו מותר לצפות שיהודי הגיטו יסייעו להם בביעור אנשי הארגון.
יתכן שהצדק עם המנהיגים: ייתכן שההמונים יהיו נכונים לסייע בחיסולו של הארגון. אבל בלבותיהם מקננת בכל זאת ההרגשה שהם משלים את עצמם אם הם חושבים שהגרוע ביותר כבר חלף־עבר ושמעתה מותר לקוות שהגרמנים ישאירום בחיים עד הסוף. משהו אומר להם שהמאורעות האחרונים שהסעירו את הגיטו אינם אלא התחלת הקץ. משהו אומר להם שבכל זאת הצדק עם הבחורים הנרדפים האלה, המתכוננים לקרב אחרון.
בישיבה הגורלית של המטה, ב־16 ביולי, שבה החליט ויטנברג להסגיר את עצמו לידי הגסטאפו, הוא מסר את הפיקוד על הארגון לידיו של אבא קובנר. הלוחמים תמהו בתחילה על המינוי הזה, כי הם היו בטוחים שימנה את יוסף גלזמן.
אולם כעבור ימים מספר הם מבינים את פשר הדבר. יוסף נמצא בגיטו באורח בלתי־לגלי. לא זו בלבד שחזר בחשאי ועל אפם של המנהיגים, אלא שהוא גם האיש אשר הניע את יהודי רשה לברוח משם. המשטרה מחפשת אותו. הוא לא יוכל להסתתר זמן רב. אם יתפסוהו, קרוב לוודאי שהמנהיגים יסגירוהו לידי הגסטאפו.
הלוחמים שומעים שזה ימים אחדים נמצאים בגיטו שליחיו של מפקד הפרטיזאנים ביערות נארוץ' – מארקוב, הדורש שהארגון כולו על נשקו יעבור ליערות. כבר זמן רב מתנהלים וויכוחים על נושא זה בקרב הלוחמים. והכל מבינים שעכשיו, משהארגון יצא למעשה מהמחתרת והופיע בגלוי בפני תושבי הגיטו, יתחיל המעבר ליערות. ברור שבין ראשוני היוצאים יהיה יוסף. הוא מוכרח לעזוב את הגיטו מטעמי בטחון אישי, והוא האיש המתאים ביותר לקשירת קשרים עם מארקוב והכשרת הקרקע לקבלת הלוחמים אשר יבואו אחריו ליער.
ואמנם, נוכח המצב החדש שנוצר אחר ה־16 ביולי, מחליט המטה להתחיל מיד באוואקואציה. הלוחמים הטובים והאמיצים ביותר נבחרים לפלוגת היוצאים, הנקראת על שם “ליאון” (זה כינויו של המפקד ויטנברג בשורות הארגון). יוצאים גם אלה שצפויה להם סכנה אם יישארו בגיטו, כיוון שהמשטרה עוקבת אחריהם ומחכה להזדמנות נוחה לאסרם.
בפיקודו של יוסף מתחילה פלוגת היוצאים להתכונן ליציאה מן הגיטו. עד אשר תתקבלנה הידיעות הראשונות מהפלוגה על שם “ליאון”, לא יישלחו עוד אנשים ליער.
אלא שהידיעות האלה לא יהיו מעודדות ביותר, וסופה של האוואקואציה שתידחה לזמן מה.
אור ליום 24 ביולי.
באווירה כעין זו השוררת בימים האחרונים בין יהודי הגיטו, לא קל להתחמק ולצאת. צריך לנהוג בזהירות רבה ולא לעורר כל חשד. כל צעד נחפז עלול להביא לידי כשלון היציאה.
התכנית מוכנה לכל פרטיה. מחלקים את הנשק והתחמושת. ממנים את החובשות שיגישו עזרה ראשונה. נותנים את ההוראות האחרונות. הקבוצה מחכה שיעלה השחר ויהודי הגיטו יצאו לעבודתם.
רבים מהלוחמים מתקנאים בנו. עוד מעט, הם אומרים לנפשם, ואנו נהיה בני חורין, פטורים מכל הסבל והקלון. ואילו הם נשארים בין כתלי הגיטו, באווירה של שנאה מרה. מרים ברנשטיין עושה מאמצים נואשים כדי לזכות שיצרפו גם אותה ליוצאים. אלא שמספר הבנות מצומצם: לא יותר משלש זוכות לצאת.
מרים נפרדת ממני בלב כבד. היא בוכה ואומרת: “אני מרגישה שלא נתראה עוד לעולמים”. עתידה הנבואה העגומה להתקיים.
הלילה שקט. הגיטו שקוע בשינה אחר יום של עבודה מפרכת. בשבילנו זהו ליל שימורים. עם עלות השחר אנו מתגנבים אחד אחד דרך שער צדדי מהחצר של רודניצקי 6 – מקום מושב ה“יודנראט” והמשטרה. עשרים ואחד איש ואשה אנו: האחים הירש ולייב גורדון, ברל דרוזגניק, גרשון גיטלזון, טבקה הלפרין, דוד ווידוצקי, ישראליק דובצ’יאנסקי, ברל שריאשניאבסקי, רוזה שריאשניאבסקי, רחל בוראקיסקי, חיה טיקוצ’ינסקי, חיים ספוקויני, איזקה מאצקביץ, זונדל לייזרסון, מולקה חזן, דוד אוגנפלד, שלמה קנטרוביץ, שיקה וחיה גרטנר, יוסף גלזמן ואני.
ברחוב אנו מסתדרים כפלוגת פועלים מצויידים בגרזנים ומשורים: פלוגת חוטבי עצים. זונדל לייזרסון לבוש במדי שוטר, והוא מוביל אותנו. אנו מתערבים ביתר הבריגדות היוצאות לעבודה והולכים בכיוון ווילייקה החדשה.
תושבי העיר רגילים זה מזמן להדהוד צעדים ברחובות בשעות הבוקר המוקדמות. הם יודעים שהיהודים יוצאים לעבודתם.
בצאתנו מן העיר אנו נושמים לרווחה, אם כי הסכנה גדולה עדיין. אולם לפחות חלפה הסכנה שיהודים יכירונו ויסגירונו.
בווילייקה החדשה, 15 ק“מ מוילנא, עובדים יהודים רבים. איננו יכולים למנוע שיראונו כאן ויבינו לאן פנינו מועדות. זה מכבר מתהלכות בגיטו ידיעות על הפרטיזאנים ביערות נארוץ', במרחק 200 ק”מ מוילנא. ארבעה עשר צעירים וצעירות מהעובדים כאן מנצלים את מנוחת הצהרים כדי להתחמק מעיני המשגיחים ולהצטרף אלינו.
אליבא דאמת אין אנו מקבלים את פניהם בהתלהבות יתרה. שיקה גרטנר ואשתו, שבאו מיערות נארוץ' בשליחותו של מרקוב ומשמשים לנו כמורי דרך, הזהירו עוד בגיטו שאי אפשר יהיה לעבור את הדרך בקבוצות גדולות. הם הסכימו לקחת אתם לא יותר מתשעה־עשר איש. עכשיו אנו מונים בסך הכל שלושים וחמשה איש, והחדשים אין להם נשק. אולם אנו נאלצים להשלים עם “התגבורת”, וכעבור זמן מה מתמזגות שתי הקבוצות ואינן נבדלות עוד במאומה.
לפנות ערב אנו נחים בחורשה. שיקה מודיע כי השטח המסוכן ביותר כבר נמצא מאחורינו. מכאן ואילך לא נופיע עוד כפועלים יהודיים, אלא כפרטיזאנים. במשך הלילה נעבור מרחק של קילומטרים רבים, ויום המחרת נבלה בגורנו של אחד האיכרים ממכריו הרבים. בלילה השני נגיע לשטח שבידי הפרטיזאנים, ואז נוכל להמשיך בדרכנו גם בשעות היום.
מצב רוחם של הלוחמים מרומם. אנו שמחים שההשפלה המתמדת, המכות, הדיכוי וכל אימתו של הגיטו הם כבר מאחורינו. לבותינו מלאים תקווה. סוף סוף הולכים ומשמים חלומות החודשים האחרונים. אנו יושבים לסעוד את לבנו ומתכוננים להמשך הדרך.
יוסף מחלק את האנשים לשתי קבוצות. מפקד הקבוצה האחת הוא איזקה מאצקביץ ועל השניה הוא ממנה אותי.
אספתי מאנשי את כל התעודות וה“שיינים” למיניהם שהיו ברשותם, כי אין לנו עוד צורך בהם, חפרתי בור על יד אחד העצים והטמנתי את התעודות.
גם איזקה מאצקביץ אסף את התעודות מאנשי קבוצתו ושם אותן בתרמיל הצד שלו. יתכן, הוא אמר, שנשלח אנשים בחזרה לגיטו להוציא עוד קבוצות מחברינו ונצטרך לצייד אותם בתעודות. השיקול היה נכון והגיוני אך בסופו של דבר היה דבר זה לרועץ וגורלי לבני המשפחות שנשארו בגיטו.
אף איש מאתנו לא ידע ולא הכיר את הדרך ליער, איש לא הכיר את הסביבה ואף אחד לא ידע איך להגיע ליערות. כולנו סמכנו על מורה הדרך שלנו, שיקה, שכבר עבר את הדרך והכיר אותה יפה. ברשותו היו גם מפה ומצפן, ולדבריו, אנו יכולים ללכת אחריו בעיניים עצומות.
כמה רגעים לפני צאתנו מהחורשה, פניתי לשיקה ובקשתי ממנו את הכיוון ומקומות הישוב שיהיה עלינו ללכת ולעבור על פניהם. שיקה מאן לתת הסברים ואף רגז שכאילו אין אני מוכן לסמוך עליו, אך אני התעקשתי והודעתי ליוסף שלא אצא לדרך מבלי שאדע פרטים עליה.
בפקודת יוסף ובאי רצון בולט התיישב שיקה על ידי ואני רשמתי מפיו את כל הפרטים וסימני הדרך והכפרים שנעקוף או נעבור דרכם עד שנגיע ליער.
עקשנותי זו, היא שאפשרה לנו אחר כך להגיע ליער.
הנשק מתחלק בין האנשים ואנו יוצאים לדרך.
הלילה אפל ומחניק. בזהירות רבה אנו מתקרבים אל הכפר לבורישקי, עשרים וחמשה קילומטר מוילנא. עלינו לעבור את הנהר ווילנקה, ואי אפשר לחצותו אלא על פני הגשר אשר בתוך הכפר. אנו משליכים את יהבנו על חשכת הלילה ומקווים שנעבור בשלום.
יוסף שולח חמשה גששים לפני הפלוגה: מולקה חזן, זונדל לייזרסון, האחים גורדון ואיזקה מאצקביץ. יותר האנשים מחכים בנשימה עצורה עד שתנתן הפקודה להתקדם.
לפתע פולח את הדממה צרור יריות ואש תופת נפתחת עלינו משלושה כיוונים. אנו נמצאים במרחק חמישים מטר בלבד מהגשר.
קמה מבוכה בשורותינו. יש בינינו אנשים שכל נסיונם הצבאי מושתת על כמה יריות שירו באקדח במרתף האימונים אשר בגיטו. ואפילו אלה שיש להם נסיון קרבי, מאבדים את עשתונותיהם.
הגששים שלנו עומדים בקרב עם האויב ונלחמים בחרוף נפש. אנו יכולים לראות את אש היריות שלהם ומשתדלים לתמוך בהם ביריותינו. אחרי שעה ממושכת, כאשר ברור שהגששים חדלו לירות, באה פקודה לסגת לעבר היער אשר בערפנו. הוא נמצא במרחק כקילומטר וחצי מהגשר.
תוך כדי נסיגה אנו מאבדים את הקשר עם חלק מאנשינו. ביער, בתוך הביצות, אנו פוקדים את האנשים ונוכחים לדעת שנשארנו בסך הכל שלושה עשר איש מתוך השלושים וחמשה.
שיקה מתחיל לזרוע פחד: מכיוון היריות הוא מסיק שהאויב הולך ומקיף אותנו מכל העברים, ועוד מעט ויתחיל להתקיפנו ברמוני יד. מוכרחים לצאת לדרך בלי דיחוי כדי להנצל מידיו.
אולם החלטתנו נחושה: יקרה אשר יקרה, לא נפקיר את חברינו. לא נצא לדרך עד שנדע מה גורלם. יוסף שולח כמה אנשים לקצות היער כדי להראות את הדרך למקום הריכוז לאלה מחברינו העתידים לבוא.
היריות מתקרבות והולכות. הן נשמעות מכל העברים. נדמה באמת שהאויב מקיף אותנו. ואין זכר ליתר החברים.
לפתע נשמעת קריאה המזעזעת את כולנו: היכן שיקה? אנו מתחילים לחפש אחריו, לקרוא בשמו, להדליק פנסים – אך שיקה איננו. עכשיו מצבנו חמור ביותר. איש מבינינו אינו מכיר את הסביבה. איש אינו יודע באיזו דרך עלינו ללכת. שיקה רימה אותנו. הן ידוע לו שבלעדיו אנו אבודים. ואף על פי כן לא היסס להציל את נפשו ואת נפש אשתו…
מדוכאים ומיואשים אנו יושבים ועורכים התיעצות. אחדים מציעים לשוב מיד אל הגיטו. אך הרוב דוחה הצעה זו. אין בשבילנו דרך חזרה. מוטב לנו ליפול בדרכים מאשר להימסר לידי הגסטאפו. אנו מחליטים לחכות עד שיאיר השחר. אולי עוד נמצא אחדים מחברינו.
אין קץ לליל הזוועה. מחוגי השעון זוחלים, כאילו על מנת להקניטנו. הדי יריות מוסיפים להגיע אלינו ממרחק קטן. אנו מעמיקים לחדור לתוך הביצות. עייפים אנו ורצוצים, והלב דואב על אבדן חברינו.
כג. הסתה פרועה 🔗
מפקד המשטרה היהודית בגיטו, סוכן הגסטאפו דסלר, הזדרז בבוקר השכם, כשנודע לו על יציאתנו ליער, להלשין עלינו בפני הגרמנים כדי שיוכלו להכין לנו מארב. יום אחרי כן מופיעים אנשי הגסטאפו, בידיהם צרור תעודות ו“שיינים” שמצאו בתרמילו של איזקה מאצקביץ, שנפל בקרב, ודורשים להסגיר לידיהם את קרובי הלוחמים שברחו מן הגיטו. המנהיגים אוסרים שלושים וחמשה מן הקרובים, וביניהם רבים שאינם אלא קרובים פיקטיביים (רבים דאגו לקרובים פיקטיביים כדי להשיג את ה“שיינים”), ומסגירים אותם לידי הגסטאפו. נוסף על הקרובים הם מסגירים גם את הבריגדירים של יחידות העבודה שעליהן נמנו הלוחמים שברחו. עוד באותו יום מוצאים כולם להורג בפונארי.
את המקרה הזה מנצלים המנהיגים להסתה פרועה נגד הארגון. הם אינם מאשימים את הגרמנים ברצח ואינם מתביישים בעובדה שהם הסגירו את היהודים. הם תולים את הקולר בראשי הארגון. אלמלא אלה, היה שורר שלום בגיטו. “וגם עכשיו בשעה השתים עשרה, אם רוצים אתם לחיות, עזרו נא בידינו לעקור את הנגע הזה מקרבנו”…
הם מגבירים את משטר הדכוי והטרור בגיטו ומקימים רשת מסונפת של מרגלים ומלשינים. הגיטו מתחלק לארבעה רובעי משטרה. כל רובע מחולק לבלוקים, וכל בלוק לבתים. הבתים מחולקים למעונות, והמעונות לחדרים. בכל חדר מתמנה אחראי, הערב בגופו להתנהגותם של כל הדיירים באותו חדר. אם מישהו מאחר לבוא, או בכלל חדל להופיע בביתו, חובה על האחראי להודיע על כך מיד למשטרה.
כמה ימים אחר רצח שלושים וחמשת בני הערובה מופיע בבטאונו של ה“יודנראט” המאמר הבא:
"רבבות חיים פורחים נעקרו מתוכנו ונמסרו למשחית. דמעות רבות שפכנו על הקרבנות החפים מפשע של ימי הדמים. קמצנו את אגרופינו מול הגורל האכזרי, ולעתים אף הטחנו מלים כלפי מעלה ובאנו בטענות כביכול כרבי לוי יצחק מברדיצ’ב: ‘מה נטפלת לעמך ישראל?’
"בכל המקרים האלה עמדו נגדנו כוחות חיצוניים, שלא היתה לנו כל שליטה עליהם. היה זה כח שלעומתו אנו חסרי אונים. ועל אף הטרגיות של המאורעות, הרי דווקא בעובדה שהאסון הוא כה בלתי־נמנע, היה משהו שהקל עלינו ועזר לנו לשאת את המכאוב. אך לא כן במקרה של שלושים וחמש הנפשות שנעקרו מתוכנו במפתיע ביום ב' שעבר. כאן אין אנו יכולים להתנחם בעובדה שהיה זה גורל בלתי־נמנע. כאן ברור לחלוטין שהקרבנות היו מיותרים, ושמותם נזקף על חשבונם של אלה שבהתנהגותם הבלתי־אחראית גרמו לשפיכת דמם של חפים מפשע על לא עוון בכפם. יחד עם רגשות הצער העמוק על הכחדתם של הגברים, הנשים והילדים החפים מחטא, מלא לבנו חרון אף על אלה שהשליכו אחרי גוום את הדאגה לכלל הגיטו ולתפקידיו החשובים, למרות שהם יודעים כי על ידי כך הם מעמידים בסכנה את הגיטו כולו, ובראש וראשונה את קרוביהם. הם האחראים לדם השפוך ולכל הקשיים הנגרמים לנו עתה בגלל התנהגותם.
“ישמש הדם השפוך אזהרה לכולנו. נזכור נא שלפנינו רק דרך אחת: דרך העבודה, ובה חייבים אנו ללכת יד ביד. יהא הדם הזה אזהרה לכל הבריגדירים, ה”קולוננפיררים“, מפקדי העשרות והיהודים הבודדים, שיודיעו ללא דיחוי על כל מקרה של העדר איש מפלוגתו, מביתו או מחדרו. אין כאן מקום לסנטימנטים ולרגשות משפחתיים. זוהי חובתו של כל אדם שהוטלה עליו משימה בעלת חשיבות. חובה עליו להודיע מיד על כל תופעה העלולה להיות לנו לרועץ. הודעה כזאת אינה בחזקת מלשינות, כפי שסבורים רבים החושבים עדיין במושגי גלות מסולפים. מסירת ההודעה היא חובה על כל תושבי הגיטו”.
הזרע נופל על קרקע פוריה. תושבי הגיטו עושים כל מה שביכלתם כדי “לעקור מן השורש את הכנופיה המביאה שואה על הכלל”. הלשנה, מאסרים וחיפושי נשק הופכים לתופעות יומיומיות. שנאת אחים מציפה את הגיטו – לשמחת האויב הזוכה שמלאכתו נעשית על ידי קרבנותיו בעצמם. אכן, אווירה נוחה היא זו לחיסולו של הגיטו, שכבר עומד מאחורי הדלת.
אחר מותו של וויטנברג וצאתו של גלזמן משתרר דכאון בשורות הארגון. אין תמורה לשני עמודי תווך אלה שהלכו, ואין אימון מלא במפקד חדש. מפקפקים ברצונו וביכלתו להוביל את הארגון לקרב. מפקפקים אם בכלל יבוא יום ההתנגדות והמרד בגיטו.
הלב דואב על החלומות שנגוזו, על הנכונות והדריכות שלא ינוצלו.
למטה הארגון מצטרפים שני אנשים חדשים: הקומוניסט יעקב קפלן במקומו של וויטנברג, והבית"רי ליובה זיסקוביץ' במקום יוסף.
הארגון חי במתיחות מתמדת. לא קל לשכוח את מאורעות ה־16 ביולי, כאשר הכל עמדו נכונים לקרב עם הגרמנים, ויהודים־אחים הסתערו על עמדות הלוחמים וכמעט והכריחו אותם להפנות כלפי היהודים את הנשק שנרכש בדמים תרתי משמע. במוחם של רבים מנקרת השאלה: הכדאי היה להקריב את המפקד האהוב כדי שהמנהיגים וההמון המוסת יזכו בשעה נוספת של שאננות? התצמח ישועה כל שהיא מקרבן זה, התידחה שעת ההשמדה? וכי לא ברור שמלאך ההשמדה עומד מאחורי הדלת ומחכה שיינתן האות?
רגשות חרטה צורבים בלב, וכדי לכפר על עוון הסגרת מפקדם, נשבעים הלוחמים בלבם לנקום את נקמת הדם השפוך ולהקים במעשיהם ובמלחמתם מצבת נצח לזכר המפקד שקידש את שם ישראל.
בגלל הטרור המוגבר, העבודה במחתרת קשה שבעתיים. ולא עוד אלא שבשעה שהלוחמים באים להתאמן בנסיבות קשות, מכרסם הספק בלבם: מה בצע בכל אלה, אם דרכו של הארגון אינה נהירה ותכליתו מעורפלת?
מנהיגי הגיטו מזמינים את המטה ומודיעים לו שהגסטאפו כבר יודעת על קיומו של ארגון מזויין בגיטו, והיא דורשת שיסגירו לידיה את הלוחמים. אם לא תתמלא דרישתה, הרי היא תיגש מיד לחיסול הגיטו. אך יש תקוה אחת למנוע את הגזירה: אם הארגון ימסור את נשקו לידי המנהיגים והוא יימצא תחת פיקוחם, ייתכן שאפשר יהיה להגיע לידי הסכם עם הגסטאפו.
המטה, שחסרים בו וויטנברג וגלזמן, אינו מוצא תקיפות בנפשו לענות בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לדרישה מחפירה זו. הוא מתחיל במשחק דיפלומטי כדי להרוויח זמן.
לווילנא מגיעה צנחנית ממוסקבה, בחורה יהודיה מקובנה ששמה גלזר, בעלת וותק רב במפלגה הקומוניסטית ובבתי סוהר. היא ידועה עתה בכינוי “אלבינה”. היא שוהה בגיטו ימים אחדים כדי לנהל מו"מ עם מטה הארגון ולהביא הוראות מהועד הפועל הקומוניסטי. הפקודה שהיא מביאה היא, לא לעזוב את הגיטו ולא ללכת ליערות לפי שעה, אלא למרוד בגיטו בבוא השעה. היא מבטיחה שהקומוניסטים בעיר יעזרו באספקת נשק, ואולי גם באנשים. והעיקר: בעת ובעונה אחת עם המרד בגיטו יתחילו בעיר בהתקוממות ובמעשי חבלה בהיקף גדול. באופן כזה יהיו יותר סיכויים להצלה, כי תשומת לבם של הגרמנים לא תהיה מרוכזת על הגיטו בלבד.
מובן שהידיעות וההוראות האלה מעודדות מאד את הלוחמים. הלב עלץ משמחה: מתברר כי לא יעמדו יחידים במערכה. קוצר רוח משתרר בשורות. מחכים בחוסר סבלנות לבוא היום. המטה מוסר לאלבינה סכומים גדולים לקניית נשק ולמימון ההתקוממות בעיר.
עתיד החלום הזה לחלוף ככל יתר החלומות שלנו. המציאות תוכיח שאין להשען על הבטחות מסוג זה, ואף כשהן באות ממזרח, – למרות שבשמי המזרח צריכה לזרוח שמש הגאולה.
כד. התנגדות בפורובאנק 🔗
יהודי וילנא מרוצים מאד מהתועלת שהם מביאים בעבודתם למשעבדים הגרמניים. רוב היהודים עובדים בעיר, ב“איינהייטן” (יחידות עבודה) של הגרמנים.
יש מקומות עבודה שהם באמת חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני, כגון מחסני הנשק בבורבישקי, המוסך הענקי לתיקון מכונות ה.ק.פ., קייליס, שבו עוסקים בתפירת בגדים בשביל הצבא הגרמני, מחסני המזון, וכיוצא באלה. אך יש גם “איינהייטן” המעסיקות יהודים בעבודות בעלמא, שאין להן כל שייכות למאמץ המלחמה.
היהודים – דינם כדין עבדים, כקנין פרטי של שלטון הכיבוש הגרמני. אלא שגורלם גרוע מזה של בהמות עבודה, שצריך לשמרן ולהאכילן. את היהודים אפשר להעביד ללא כל אחריות לשלומם.
יש גם יהודים רבים העובדים בגיטו עצמו: במוסדות של ה“יודנראט”, במשטרה, בסדנאות וכו'.
העובדים בעיר – מצבם החמרי הרבה יותר טוב מזה של העובדים בגיטו. תמיד מזדמנות להם אפשרויות לקנות מצרכים שונים מהאיכרים, או לזכות בהם “במשיכה” מהגרמנים. ולעתים הם גם מקבלים משהו במתנה. רמת המחירים מחוץ לגיטו היא הרבה יותר נמוכה מאשר בין החומות, ויהודים רבים מתפרנסים מהרווחים שהם מפיקים בתוצאת ההפרש במחירים.
עובדי הגיטו, החיים על משכורת זעומה, מקנאים לא פעם בחבריהם המאושרים שיכולים להרשות לעצמם חיי מותרות. אולם הם מתנחמים בעובדה שהם פטורים מכל ההשפלות והמכות שהן לחם חוקו של היהודי העובד ב“איינהייט”. אף על פי כן מעדיפים היהודים לצאת לעבודה מחוץ לגיטו, כי זו הדרך היחידה להציל את עצמם ובני ביתם מחרפת רעב. וההליכה למקום העבודה ובחזרה מסבה הנאה מיוחדת: יש בה אחד מששים מטעם החופש. לשעות מספר אפשר לצאת מבין חומות הגיטו ולנשום אוויר של חופש מדומה. אמנם, ההליכה ברחובות מחוץ לגיטו היא הליכת בהמות: עדרים עדרים הולכים היהודים באמצע הרחוב.
בסך הכל יש בווילנא שבעים ושתים “איינהייטן” שבהן עובדים יהודים. באחד באוגוסט 1943 מצווים הגרמנים לחסל חמישים וארבע “איינהייטן”, שבהן עובדים אלפי יהודים. בהלה איומה משתררת בגיטו. הכל רואים בזה אות כי עומדים להתחיל בהשמדה הסופית. היהודים מתרוצצים הלוך וחזור בסמטאות הצרות. פניהם אפורים וחרושים קמטי דאגה.
אלפי יהודים מתקהלים בחצר ה“יודנראט” ודורשים הסבר מהמנהיגים. גנס ודסלר יוצאים לגזוזטרא ומשמיעים באזני הקהל את הדברים הבאים:
“עד היום היו אלפי יהודים עסוקים בעבודות של מה בכך, שלא היו מועילות למאמץ המלחמה הגרמני. יהודים אלה הועסקו כמשפשפי רצפות, מצחצחי נעלים, ספרים וכו'. הם עסקו בכל מיני עבודות להנאתו של גרמני זה או אחר. כל זמן שיכולנו להוליך שולל את הגרמנים על ידי ביצוע עבודות כאלה, עשינו זאת ברצון. אבל עכשיו דורשים הגרמנים שנעסוק רק בעבודות העשויות לסייע להם לנצח את אויביהם, כלומר בעבודות הקשורות במישרים במאמץ המלחמה ובצרכי הצבא. מהיום ואילך נעבוד כולנו בשביל ה”ווהרמאכט“. אין איפוא כל סיבה לבהלה ופחד. כל רע לא יאונה לנו. ילך איש איש לביתו וימשיך לעבוד בשדות התעופה שב”פורובאנק" ובתחת הרכבת, וכן בסלילת מסילות חדשות. תהיה עבודה במידה מספקת לכל תושבי הגיטו, וכל זמן שמצויה העבודה, בטוחים אנו בחיינו".
השם פורובאנק מטיל פחד על הכל. יודעים ששם יש גרמני צעיר בשם דגנר, שהוא סדיסט ועריץ ידוע לשמצה. יום יום חוזרים לגיטו היהודים שעבדו בפורובנק כשהם שבעי עלבונות ומכות, ומבכים את גורלם המר שהועיד דווקא להם את העבודה הזו. נוסף על כך יוצאים לשם שעתיים לפני צאתם של כל יתר הפועלים, כי מקום העבודה מרוחק כשבעה קילומטר מן הגיטו. אחר יום עבודה קשה חוזרים העובדים משם בשעה מאוחרת בלילה.
גם בתחנת הרכבת אין תנאי העבודה טובים מאלה. כבר מזמן נאנקים שם היהודים מעול העבודה הקשה. לעולם אין למצוא בגיטו את מספר הפועלים הדרוש לעבודה שם. כדי למלא את המיכסה הנהיג ה“יודנראט” שרות חובה בעבודה בתחנת הרכבת, ולפי התור חייב כל איש לעבוד שם יום או יומיים בשבוע. נוסף על כל אלה חוזרים העובדים בתחנת הרכבת בידים ריקות, כי אין שם כל אפשרות לקנות משהו מן האיכרים.
ברור איפא, שרוב היהודים לא יצאו מרצונם הטוב לשני המקומות האלה. מי שידו משיגה, משתדל להשלח למקומות עבודה יותר טובים, על ידי ניצול קשריו או שיחוד שוטרים. רבים מתחילים להסתתר מעיני משטרת ה“ארבייטס־אמט”, שמחובתה לגייס את מספר העובדים הדרוש. מנהיגי הגיטו נאלצים לנקוט באמצעים שונים כדי להכריח אלפי יהודים לצאת לעבודה בלתי־רצויה זו. בכל בוקר יוצאים האלפים לפורובאניק ולתחנת הרכבת, ומקנאים באלה שהצליחו למצוא מקומות עבודה יותר טובים.
מתמיהה העובדה שבשני המקומות האלה מטילים על היהודים עבודות שבוודאי אינן יכולות להיות חשובות למאמץ המלחמתי. החשד גובר עוד כאשר נוכחים לדעת שהגרמנים כמעט שאינם שומרים על היהודים בשעת העבודה, ואפילו אינם מאיצים בהם.
והעבודה עצמה היא חסרת טעם: מסיעים אבנים ממקום למקום, מעבירים ערמות אדמה וחול או חופרים באדמה ללא מטרה.
ההכרה שאינם מביאים תועלת מעיקה על לב היהודים. אבל הם מתחילים להתנחם ומגיעים לכלל מסקנה שהם מרמים את הגרמנים הטפשים…
בינתיים מכינה הגסטאפו ביחד עם דסלר “אקציה” חדשה, שנועדה לשלוח יהודים מוילנא למחנות עבודה באסתוניה. לפי התכנית צריכים לצאת בטראנספורט הראשון אלפיים וארבע מאות איש.
אור לחמשה באוגוסט עולים תושבי הגיטו על משכבם, מבלי לדעת שמשהו איום עומד להתרחש בשעות הקרובות. בשעה 11.30 בלילה מגייסים את כל אנשי המשטרה ומכריזים מצב הכן. ממשטרת ה“ארבייטס־אמט” מתקבלות רשימות של אנשים שהשתמטו מעבודה בימים האחרונים וכן רשימה של בעלי עבר פלילי מלפני המלחמה ומימי הגיטו. השוטרים מתחלקים בקבוצות לפי האזורים, וכעבור שעה הם יוצאים לחפש את האנשים לפי הרשימות. תפקידם לאסור אותם ולשימם במאסר בלידסקי. בשעתיים משלימים השוטרים את מלאכתם. בלידסקי יושבים כרבע מאות וחמישים איש.
בחצות הלילה נפוצה שמועה בגיטו שהתחילה “אקציה” חדשה. האנשים מקיצים משנתם בבהלה. אלה שהכינו להם מחבואים, חוטפים בחפזון כמה מטלטלים וממהרים להסתתר. אלה שאין להם מחבוא יוצאים לרחוב לראות מה מתרחש. המהומה והרעש גדלים מרגע לרגע. מחכים לבואם של הגרמנים, ואימה שולטת בכל.
האסירים בלידסקי מודיעים שאם יבואו הגרמנים לקחתם, יתנגדו בכח, ובראש וראשונה ישפכו את זעמם על ראשי הגיטו ועל המשטרה. אלפי אנשים המצטופפים בסמטאות וסביב בית הכלא מאיימים שלא יתנו להוציא את האסירים. המצב חמור מאד. נדמה שעוד מעט וההמונים יסתערו על המשטרה כדי לעשות בה שפטים ולשחרר את האסירים בכח.
המנהיגים אינם מוכנים להסתכן. בשעה ארבע וחצי בבוקר הם נותנים הוראה לשחרר את האסירים. יחד עם זה הם מזהירים את כל התושבים כי מי שישתמט מעבודה יבוא על ענשו, ואפילו ימסרוהו לידי הגסטאפו.
היהודים חושבים בתומם שהפרשה נסתיימה. הם מתגאים בנצחונם על המנהיגים והמשטרה. אולם מפחד העונש כולם יוצאים לעבודה. יוצאים אפילו אלה שעד אז לא היו מדקדקים ביותר במילוי פקודותיהם של המנהיגים.
בשעה שקבוצות הפועלים כבר נמצאות ברחובות העיר, מחוץ לשער הגיטו, הן מוקפות פתאום על ידי כוחות גדולים של גרמנים, אסתונים וליטאים, חמושים בנשק אוטומטי. עכשיו אין טעם בהתנגדות. מובילים אותם לתחנת הרכבת, שבה הקרונות כבר מוכנים להסיעם.
גם אלפי העובדים בפורובאניק מוקפים על ידי כוחות צבא אחר בואם לשדה התעופה. בתחילה הם מתבלבלים על ידי הופעתם הפתאומית של החיילים, והם כבר מוכנים לצאת לדרך. אולם לפתע נשמעות קריאות: “יהודים, מובילים אותנו לפונארי, לטבחנו כצאן! נתנגד לרוצחים! בין כה וכה אין מה להפסיד. הבה נתפזר ונמלט”.
כמטורפים מסתערים היהודים על שרשרת הצבא. הם מכים על ימין ועל שמאל ופורצים להם דרך. הגרמנים מופתעים בתחילה. אין הם רגילים להתנהגות כזאת מצד היהודים. אולם מיד הם מתאוששים ופותחים באש אחר הבורחים. עשרות גוויות מרוסקות מתגוללות בדרכים.
אלפי בורחים מתפזרים בעיר ומבקשים להם מקומות מחבוא. מאות נוהרים לעבר הגיטו. רק מיעוט נתפס על ידי הגרמנים ומובל לקרונות. אלה שמצליחים להגיע לגיטו, נאסרים על ידי המשטרה היהודית ליד השער. כאשר מספרם כבר מגיע לכמה מאות, נמסרת הודעה לגסטאפו, השולחת מיד מכונית לקחתם. אולם האסירים וקרוביהם שבגיטו מרעישים עולמות כדי להחלץ, ורבים מצליחים להשתחרר. בסוף נשארים כמאתיים איש, ואת אלה מסגירים לידי הגרמנים. אך היהודים עודם מוסיפים להתנגד. יהודי אחד בשם ברקה קאסוי פוצע בבקבוק שני חיילים אסתוניים, ובתוך המהומה שקמה הוא בורח ביחד עם עשרות יהודים אחרים.
כל יהודי הגיטו טועמים אותו יום טעם של “נצחון” על הגרמנים. זוהי הפעם הראשונה בתולדות ה“אקציות” שיהודים התנגדו בהמוניהם. ובמקום אלפיים וארבע מאות נפש לא נפלו לידי הגרמנים אלא קרוב לשמונה מאות איש.
אך ביחד עם הגאווה בא גם הדכאון. עכשיו ברור שאין עוד תקווה למחר יותר טוב. הגרמנים מחדשים את ההשמדה, והפעם בוודאי לא ינוחו עד שלא יישאר שריד.
היהודים מטכסים עצה כיצד להחלץ מהמלכודת. אך אלה שאין להם בונקרים, אין להם ברירה אלא להשלים עם הגורל המר. וכי טובים הם מרבבות אחיהם שהושמדו בפונארי? ואולי, אומרים היהודים, טוב להם יותר לאלה שנרצחו, כי פטורים הם מן הפחד והעינויים.
כה. הארגון השני 🔗
מראשית שנת 1943 קיים בגיטו ארגון לוחם שני. יוזמיו רוצים לארגן את הנוער ולציידו בנשק לשם יציאה ליערות.
אם הפ.פ.א. חרת על דגלו את המרד בגיטו עצמו ורואה את היציאה ליערות כנסיגה לאחר הקרב, הרי הארגון השני אינו רואה טעם במלחמה בגיטו. הוא רוצה להציל יהודים רבים ככל האפשר על ידי בריחה, ולהתחיל במלחמה רק בהגיעו ליערות.
אם הפ.פ.א. קולט רק יחידי סגולה ובודק כל אדם שבע בדיקות עד שהוא מקבלו לשורותיו, הרי הארגון השני שואף להיות תנועה המונית.
הפ.פ.א. יש לו אידיאולוגיה שלמה של הצלת כבוד העם, נקמה באויב בתוך הגיטו על הדם הרב ששפך ועל כבוד העם שחולל. הוא מאמין שבבוא היום ילכו אחריו ההמונים בקרב האחרון. לעומת זאת אין הארגון השני מאמין שיש אפשרות להתנגד בגיטו. הוא אינו רואה סיכויים למרד. הוא סבור שיש להציל את כל מה שניתן להציל, ושכל יהודי בריא בגופו שחדל לתת אימון בהבטחותיהם של הגרמנים חייב להציל את נפשו על ידי יציאה ליערות. מובן שדרושה מדה רבה של אומץ לב כדי לצאת מן הגיטו אל הבלתי־נודע. אולם הארגון השני מאמין שהיהודים ילכו מפני שאין להם מה לאבד.
בגיטו יש מאות צעירים שלפני המלחמה נימנו על מפלגות וארגוני נוער שאינם מאוגדים בפ.פ.א. יש ביניהם שלא נמצאו כשרים לעבודה במחתרת, ויש שלא יכלו לגמור בנפשם על הצטרפות לפ.פ.א. או נמצאים מחוצה לו מטעמים אישיים.
עשרות צעירים כאלה, הרואים בעליל מה עתיד להתרחש, אינם יכולים לשבת בחיבוק ידים. כך קם הארגון הלוחם השני בגיטו וילנא. מארגניו הראשיים הם שלמה ברנד, מוותיקי בית“ר ומראשי בריגדת הפועלים העובדת במחסני הגסטאפו; ליאון ברנשטיין, עסקן ציבורי ומנהל מחלקת התרבות ליד ה”יודנראט“; נתן רינג, מפקד תחנת המשטרה מספר אחד שבגיטו; בורקה (דב) פרידמן, ממפקדי קן בית”ר בווילנא לשעבר. אליהם מצטרף אחר כך איליה שיינבוים כנציג מפלגת העבודה “דרור”, צ.ס. התאחדות.
בגיטו יש כמה בית"רים שנמנעו מלהצטרף לפ.פ.א. מפני שאינם נותנים אימון בשותפות עם השומר הצעיר. ועוד הם טוענים שהמפקד אינו איש צבא ואין טעם בהשתייכות לארגון שבראשו עומד אדם שיכלתו מבחינה צבאית מפוקפקת.
ערב הקמתו של הפ.פ.א., בשעה שעוד התנהל מו"מ עם נציגי הארגונים השונים, סירב נציג “החלוץ” מרדכי טננבוים להצטרף לארגון. עמדתו היתה, שבגיטאות הפולניים חיים היהודים בשקט ובשלווה, ולכן מוטב לארגן אוואקואציה של כל הנוער מגיטו וילנא לגיטאות פולין. טננבוים קיים כאשר דרש ונסע לוארשה.
באופן כזה נשארו אנשי “החלוץ” וצ.ס. התאחדות מחוץ לפ.פ.א. כעבור זמן פנו לארגון וביקשו להצטרף. אך הם התנו תנאי שלא יתקבלו כבודדים, אלא כגוש מאורגן ושנציגם יצורף למטה. המטה נטה להסכים לתנאים אלה, אלא שאבא קובנר התנגד בתוקף. הוא טען שהמדובר באנשים בלתי־אחראיים שאינו יכול לתת בהם אימון, ומכל שכן שאין לדבר על הצטרפותם למטה. ביחוד התנגד להצטרפותם של דר. מרק דבורז’יצקי וסיעתו. יתר חברי המטה פקפקו אם נכונה עמדתו של קובנר, אלא שסמכו עליו במה שנוגע להערכת תנועה שמאלית־ציונית, שכן הניחו כי הוא מכיר אותה יותר טוב מהם.
הארגון השני יש לו, איפוא, רזרבה של מאות צעירים מאורגנים ומאות אחרים בלתי־מפלגתיים, שלא נקלטו בפ.פ.א. גם הוא נתקל בקשיים גדולים ברכישת נשק. אין לו מקורות כספיים, והוא מחליט לבסוף לפנות לגנס ולבקש את עזרתו. ברנד, ברנשטיין ורינג פונים אליו ובאורח מפתיע הוא מסכים ונותן להם חצי מיליון רובל.
בכסף זה נרכשים האקדחים הראשונים. גנס מבקש שיקנו גם בשבילו אקדח טוב. זמן רב נמצא אקדחו של גנס במחסן הכללי של הארגון השני. במרוצת הימים, כאשר משטרת הגיטו פותחת בחיפושי נשק, היא אינה פוסחת גם על הארגון השני. גם עליו עוברים זמנים קשים מאד, למרות שיש לו קשרים טובים במשטרה, וברוב המקרים הוא מקבל אינפורמציה מוקדמת על מה שעתיד להתרחש.
כאשר גנס דורש מראשי הארגון השני שימסרו לו את כל נשקם ויעמידו את מחסניהם תחת פיקוחו, הם מסרבים בתוקף. הם מוסרים לו את האקדח שלו ועומדים בתקיפות בפני כל איומיו. בשעה שיוסף גלזמן נשלח למחנה העבודה ברשה, מוגלה לשם גם יאנק פאוסט מהארגן השני, שהוא קצין במשטרה. אולם כעבור כמה ימים הוא חוזר לגיטו, הודות להתערבות המטה שלו.
המקור הראשי לרכישת נשק הם מחסני הגסטאפו, שבהם עובדים כמה מחברי הארגון השני. לעובדים בשביל הגסטאפו יש זכויות מסויימות. מדי פעם בפעם הם מקבלים רשות להכניס לגיטו כמה עגלות עם מצרכים לכלכלת משפחותיהם. משמר השער אינו בודק בעגלות אלה וחברי הארגון מנצלים את ההזדמנות ומסתירים בהן את הנשק שהם גונבים ממחסני הגסטאפו. ביום אחד הם מצליחים לגנוב אחד מאקדחיו של הצורר ווייס, המנצח הראשי על שחיטות היהודים.
אחר ה“אקציה” של קובנה מחליט מטה הארגון השני לשלוח יחידת לוחמים ליערות שבסביבת וילנא, בפושצ’ה רודניצקי. היחידה הזאת צריכה לתור את השטח ולהכין בסיסים ללוחמים שיבואו אחריה. זו היא קבוצת היהודים הראשונה היוצאת מגיטו וילנא ליערות.
שמונה אנשים יוצאים, ובראשם בורקה פרידמן מבית"ר. היציאה הזאת היא סנסציה בזעיר אנפין בגיטו והמנהיגים רוגזים. בין היוצאים נמצא גם קצין משטרה ממשמר השער בשם פרידה שלוקח עמו את אשתו. פירושו של דבר ששוב אי אפשר לסמך על נאמנותה של המשטרה. פירושו של דבר שמעכשיו צריך יהיה לחשוד בכל שוטר ובכל קצין שמא עשה יד אחת עם אנשי המחתרת וחותר תחת שלטונם של ראשי הגיטו…
וגם היהודי הפשוט מסיק מסקנה דומה: אם קציני המשטרה חדלו להאמין במנהיגים כיצד נאמין בהם אנחנו? והרי הקצינים יודעים יותר ממנו, כי קרובים הם למלכות…
על גורלם של ארבעה מקבוצת היוצאים הזאת נודע לי אחר כך. כאשר אני מגיע עם אנשי הפלוגה הראשונה מיערות נארוץ' לפושצ’ה רודניצקי, מספר לי ה“בטיה” שימים מספר קודם לכן נתקלו הלוחמים במשמר חזק של הצבא הגרמני ואחר קרב קצר ועז נפלו ארבעה מהם: בורקה פרידמן, שמואל לווין, פרידה ואשתו.
בקיץ מתחיל מו"מ בין מטה הפ.פ.א. ומטה הארגון השני בדבר מיזוג. נציגי הארגון השני מתנגדים ואומרים שהחלטתם איתנה להתחיל מיד באוואקואציה ליערות, אולם אם יפרוץ המרד לפני שיהיה סיפק בידם לצאת, ברור שישתתפו בו בצד הפ.פ.א.
בינתיים נוצר קשר אמיץ בין הארגונים. שלמה ברנד מצטרף למטה הפ.פ.א. כמקשר. הקשר הולך ומתהדק, ובשעה שהגסטאפו דורשת את הסגרתו של המפקד וויטנברג, נתן רינג הוא האיש המביא את הידיעה הראשונה על כך ומאפשר לוויטנברג להתחבא.
בתקופה הסופית של קיום הגיטו קיים שיתוף פעולה מלא בין שני הארגונים וכמעט שמתמזגות המפקדות ומיטשטשים הגבולות בין פלוגות הלוחמים משני הארגונים. אך עד מהרה מתאכזבים אנשי הארגון השני מהנהגתו של המפקד והם מתחילים שוב לפעול באופן נפרד. הם שולחים פלוגות ליערות ומצליחים להציל את רוב חברי ארגונם.
כו. “אקציה” אסתוניה 🔗
החלטתה של הגסטאפו לבצע את ה“אקציה” של פורובאנק מחוץ לחומות הגיטו היתה תוצאה ישירה של העובדה שקיום הארגון המזויין אינו עוד סוד בשבילה. יש אומרים שדסלר הוא אשר נתן את העצה לבצע את ה“אקציה” מחוץ לגיטו, כדי למנוע התנגדות מזויינת. אולם מכיוון שהנסיון לחטוף יהודים ברחובות ובמקום עבודתם לא עלה יפה, מחליטה עתה הגסטאפו לנקוט בטכסיס חדש.
בשבעה באוגוסט, יום אחר ה“אקציה” של פורובאנק, מופיע בגיטו ראש הגסטאפו נויגבויאר עם הפמליה שלו. הוא מצווה לקרוא לאספת הבריגדירים באולם התיאטרון ונושא נאום באזניהם.
האנשים שנחטפו אמש, הוא אומר, נשלחו לאסתוניה, לעבודה שהיא בעלת חשיבות גדולה בשביל ה“ווהרמאכט”. שם יחיו ויעבדו בתנאים נוחים, ואין מקום לשום פחד. להבא, הוא מבטיח, לא יהיו עוד חטיפות. אם תהיה דרישה למשלוח חדש של פועלים, יקבלו היהודים הזמנות בכתב בבתיהם. הוא מקווה שהיהודים יהיו נבונים ויתיצבו בעצמם. לא יהיו עוד “אקציות” שסופן השמדה, הוא מבטיח. לגרמניה דרושים כוחות עבודה מרובים בכדי שתוכל להתגבר על אויביה ולנצח במלחמה.
בשעה שנויגבויאר ומלוויו מגיעים לגיטו, מציע ליובה זיסקוביץ, לחסל את ראשי הגסטאפו. זיסקוביץ טוען באזניו של קובנר שלפי תקנון הארגון צריך להתחיל במרד, מכיון שברור שהתחיל החיסול הסופי. הוא אומר שהזדמנות טובה כזאת לא תשוב אולי לעולמים. יש סיכויים רבים להצלחת המיבצע. אנשי הגסטאפו יופתעו ויד הארגון תהיה על העליונה. אחר ה“אקציה” שהיתה יום קודם לכן שוב אין היהודים מאמינים בהבטחת הגרמנים, ומכיון שכך – אפשר לצפות גם לאהדת ההמונים ולהצטרפותם למרד.
אולם המפקד קובנר מעדיף להמתין. לדעתו עדיין לא הגיעה השעה. העתיד הקרוב יוכיח שלדעתו לעולם לא תגיעה השעה…
כעבור ימים אחדים חוזר הבריגדיר היימן, מנהל בריגדות הפועלים מפורובאנק ומתחנת הרכבת, שנסע יחד עם הטראנספורט הראשון לאסטוניה. הוא מספר שהיהודים חיים שם בתנאים נוחים. יש שם רבבות פועלים במחנות בינלאומיים, ולעתים שומעים מרחוק הדים עמומים של יריות תותחים מהחזית ההולכת ומתקרבת.
הוא מביא עמו מכתבים רבים מאנשי הטראנספורט לקרוביהם בגיטו. המכתבים מאשרים את דבריו ומצב הרוח בגיטו משתפר. החטופים האחרונים לא הובלו איפוא לפונארי ואם כן, הרי אין המצב נורא כל כך…
בינתיים עוסקים במשרד ההרשמה שעל יד ה“יודנראט” בהכנת רשימות של קרובי האנשים הנמצאים כבר באסתוניה. כן מכינים רשימות של יהודים מערי השדה הנמצאים בגיטו. במשך הימים הקרובים נשלחות קרוב לשלושת אלפים הזמנות ליהודים שיתיצבו במקומות הריכוז שנקבעו על ידי ה“יודנראט”, על מנת לנסוע לאסתוניה.
הקרובים מקבלים את הגזירה באהבה, כי רוצים הם להתאחד עם בניהם ובעליהם. אולם יהודי העיירות משתמטים מהנסיעה, והמשטרה מתחילה לחפש אחריהם בבתים. מטילים אחריות קולקטיבית על תושבי הגיטו: הם מחוייבים להמציא את האנשים המבוקשים. אם מישהו מהם מתחבא בבונקר – אוסרים אחר במקומו.
השיטה הזאת מביאה לידי החמרה נוספת של הטרור הפנימי. כל אחד פוחד עתה משכנו, והכל מוכנים להלשין על מי שמסתתר.
המנהיגים ממנים וועדת תלונות, שבפניה יכול להתיצב כל מי שקיבל הזמנה לנסוע, למרות שאין לו קרובים באסתוניה ואינו מערי השדה. שוב מתחיל מיקח וממכר בנפשות. אנשים משלמים סכומים גדולים כדי לפדות עצמם מנסיעה.
באותם הימים מוציא מטה הארגון כרוז ללוחמים, המופנה למעשה לכל יהודי הגיטו. בכרוז נאמר:
"יהודי וילנא, שעת החיסול הסופי הגיעה. עוד מעט ויתפרצו לתוך הגיטו הרוצחים הגרמניים והליטאיים להרגנו נפש. עוד מעט ויובילונו דרך השער, מחנות־מחנות.
כך הובלו מאות יהודים ביום הכיפורים.
כך הובלו בליל ה“שיין” הלבן, הצהוב, הוורוד.
כך הובלו אחינו ואחיותינו, אמהותינו ואבותינו וילדינו.
לא נפשוט הצואר כצאן לטבח.
יהודים, התגוננו בנשק!
אל תאמינו בהבטחות הכוזבות של הרוצחים, אל תאמינו בדבריהם של הבוגדנים.
כל מי שיוצא דרך שער הגיטו, אחת דרכו – לפונארי.
ופונארי זה מוות.
יהודים, לנו אין מה לאבד, שהרי בין כה וכה ישיגנו המוות. ומי עוד מאמין שהוא יישאר בחיים, בשעה שהמרצח משמיד אותנו בשיטתיות עקבית?
ידי התליין ישיגו כל איש ואשה. מנוסה ופחדנות לא יצילו את החיים.
רק התגוננות מזויינת עשויה להציל את כבודנו וחיינו.
אחים, טוב ליפול בקרב בגיטו, מלהיות מובלים כצאן לפונארי. דעו כי בגיטו קיים כח יהודי מזויין ומאורגן אשר יתקומם בנשק.
הבו יד למרד!
אל תסתתרו במחבואים ובבונקרים. סופכם ליפול כעכברים בידי המרצחים.
המונים יהודיים, צאו לרחוב! ואשר יחסר נשק – יניף קרדום, ובאין קרדום יאחז בברזל, במוט ובמקל.
בעד אבותינו!
בעד ילדינו הנרצחים!
נקם בעד פונארי!
הכו במרצחים!
בכל רחוב, בכל חצר, בכל חדר, בגיטו ומחוץ לגיטו, הכו בכלבים!
יהודים, לנו אין מה לאבד. את חיינו נציל רק אם נשמיד את המרצחים.
תחי החרות!
תחי ההתגוננות המזויינת!
מוות למרצחים!"
השפעתו של הכרוז עצומה. הלוחמים דרוכים לקרב ומחכים לבוא האויב ולפקודת המפקד.
אולם – מפקד הארגון, ממלא את ידי אבראשה קריזובסקי, מראשי הקומוניסטים, לפתוח במו“מ עם מפקד המשטרה דסלר. אם דסלר יבטיח שאיש מחברי הארגון לא יוצא מהגיטו, הרי יסכים לא להפריע למשטרה בביצוע ה”אקציה".
הם מגיעים לידי הסכם. חינה בורובסקה נשלחת למקום הריכוז בשאבלסקה מספר 1 בתור נציגת פ.פ.א. כדי לשמור על מילוי ההסכם. אם תראה בין המובלים אחד מחברי הארגון, היא תצווה לשחררו.
בשורות הלוחמים אין יודעים על ההסכם. האנשים שואלים את עצמם מדוע אינם מקבלים פקודה למנוע את הובלת ההמונים. אך הם סומכים על המפקד.
ב־22 באוגוסט מסתיימת ה“אקציה”. בסך הכל נשלחים לאסתוניה אלף וארבע מאות איש, במקם שלושת האלפים שדרשו הגרמנים. גם מאנשי הטראנספורט הזה מגיעים מכתבים כעבור ימים אחדים. הם מאשרים שהגיעו בשלום ונמצאים יחד עם משפחותיהם במחנות העבודה.
אך אנשי הגסטאפו אינם מרוצים ממהלכה האטי של ה“אקציה” ומתוצאותיה הזעומות.
בעצם ימי ה“אקציה” הזאת משמיע גנס נאום באזני יהודי הגיטו. הוא אומר בין השאר:
“אני יודע יפה שהגסטאפו אינה מרוצה מעבודתנו, אך אין אני מצטער על כך. בכוונה אני מנסה להשהות את ה”אקציה" כדי לזכות בזמן, שהוא כל כך יקר בשבילנו. הזמן פועל לטובתנו. אני משוכנע שהצבא הרוסי יגיע לווילנא עד דצמבר של השנה הזאת. ואם באותו זמן עוד יהיה קיים הגיטו, ואפילו יהיו בו מתי מספר בלבד, אדע שהשלמתי את תפקידי. בלב שקט ובמצפון טהור אוכל להכריז שמלאתי את חובתי כלפי עמי וכלפי העתיד. יהודים, השתדלו להחזיק מעמד עד הסוף והאמינו שנזכה בחיים טובים מאלה".
יום אחר גמר ה“אקציה” נכנס לגיטו קצין הגסטאפו קיטל בלווית אחדים מאנשיו. כולם מזויינים. הוא מצווה לחסום את כל המבואות והפרצות, שבעדם היהודים מכניסים מצרכים לגיטו ומקיימים קשרים עם העיר. הוא הולך מחצר לחצר, ותחת השגחתו סותמים האנשים את המבואות באבנים ובתייל דוקרני. מבחוץ, מול המקומות האלה, ניצבים בלשים ליטאיים בלבוש אזרחי, שחובתם להשגיח שלא יהיה כל קשר בין הגיטו והעיר.
בקרב היהודים משתררת אי־מנוחה. הכל מבינים שעומדים לפני מאורעות מכריעים, ושבשעת הצורך לא תהיה כל אפשרות לברוח.
במצב מתוח זה מכנס דסלר את השוטרים למיסדר ונואם בפניהם על תפקידי המשטרה. הוא מסביר שהשמירה מחוץ לגיטו אינה מכוונת נגד היהודים, אלא נגד הפולנים. הגרמנים עומדים לערוך ציד גדול על הפולנים כדי לשלחם לגרמניה לעבודה. יש חשש שחלק מן הפולנים ינסה לחדור לגיטו על מנת להסתתר בו. מבואות הגיטו נסתמו כדי למנוע פרובוקציות מצד הפולנים, העלולות להסתיים בשואה בשביל היהודים. כך מסביר דסלר. הוא עוד מוסיף שלווילנא הגיעו חיילים לטביים ואסתוניים רבים, כדי להשתתף בפעולה נגד הפולנים, ואולי גם כדי לפעול נגד הפרטיזאנים. הוא מבקש משוטריו להרגיע את היהודים ולעמוד על המשמר בפני חדירת פולנים.
הוא מצווה לחזק את המשמרות, וביחוד בלילות. הממונים על החצרות מצטווים לערוך כל לילה מיפקד של דייריהם.
לגיטו מגיעות שמועות על חטיפות ומאסרים בין הפולנים. הרוחות נרגעים, והכל מאמינים לדבריו של דסלר. היהודים נהנים מן העובדה שהגיעו הדברים לידי כך, שפולנים עלולים לחפש מחסה אצל היהודים…
יום אחד אוסרת המשטרה שתי ישישות פולניות שחדרו לגיטו כשהן עונדות טלאי צהוב, על מנת להביא מזון לידידים יהודיים. רואים בכך הוכחה נוספת שהצדק עם דסלר ובאמת צפויה סכנה של חדירת פולנים לגיטו.
אור לאחד בספטמבר עולים יהודי הגיטו על משכבם ואינם מעלים על הדעת שאור הבוקר יביא את החיסול הסופי.
כז. ההזדמנות האחרונה 🔗
באחד בספטמבר 1943, בשעה חמש לפנות בוקר, מקיפים כוחות צבא רבים את הגיטו. השער נסגר – אין יוצא ואין בא. כאשר היהודים קמים על מנת ללכת לעבודה, הם נדהמים בראותם בתוך הגיטו חיילים אסתוניים לרוב. החיילים מתחילים מיד בפעולה: הם חוטפים גברים ומובילים אותם אל השער.
עכשיו ברור לכל שהקיץ הקץ.
תוך דקות מספר מתרוקנות הסימטאות מאדם. כאילו האדמה פצתה את פיה ובלעה את הכל. הכל מסתתרים בבונקרים שהוכנו מראש. בעליות גג, בארובות, במרתפים. מלבד האסתונים והמשטרה היהודית אין רואים נפש חיה.
ומכיוון שהאסתונים חוטפים רק ברחובות, הם אינם רואים ברכה בעמלם. במשך שעות אחדות הם אוספים קרוב לשלש מאות איש. כיוון שהגסטאפו רוצה לקבוץ הפעם חמשת אלפים איש, התוצאות הן לפי שעה אפסיות.
בשעה אחת עשרה לפני הצהרים מגיע לגיטו קצין גבוה של הגסטאפו, חבר המטה הראשי של ליטא – פאולהבר. הוא מודיע לגנס שאם במשך היום לא יאספו אלפיים איש, הוא יצווה להפציץ את הגיטו מן האוויר. גנס מבטיח שיעשה כמיטב יכלתו, בתנאי שהצבא יעזוב את הגיטו והמשטרה היהודית בלבד תבצע את ה“אקציה”. פאולהבר מתחיל לחרף ולגדף וצורח מקולי קולות שאינו מבין כיצד נעלמו עשרים אלף יהודים שלפי מיטב ידיעותיו עוד היו צריכים להיות בגיטו.
הוא צועק: “קצה נפשי בתחבולותיהם של היהודים הארורים. במו ידי אבצע את האקציה”.
הוא מצווה על המשטרה היהודית ועל הצבא להתחיל בחיפושים מבית לבית. 700־600 חיילים ושוטרים משתתפים בחיפושים, אבל הם מעלים חרס. הם אינם מוצאים איש. משפאולהבר נוכח לדעת שהוא נכשל, הוא מצווה על הצבא לעזוב את הגיטו ומשאיר עשרים וחמשה אנשי גסטאפו המתרכזים ליד השער. אחר כך גם הוא עוזב את הגיטו.
בשעה חמש בבוקר, משנודע למטה הארגון שהגיטו מוקף, הוא מוציא פקודת גיוס. הלוחמים מתרכזים בעמדות שנקבעו מראש: בסטראשון 7־6, באושמיאנסקה 8 ובשפיטאלה 4. המטה מטכס עצה כיצד להוציא את הנשק מהמחסנים ולחלקו בין הלוחמים. הפעולה קשורה בקשיים עצומים, כיוון שאין איש ברחובות מלבד החיילים האסתוניים. אולם מכיוון שהשוטרים היהודיים רשאים להתהלך ברחובות, מגייסים לצורך זה שבעה שוטרים שהם חברי הארגון. כמה לוחמים נוספים לובשים מדי שוטרים ויוצאים לחלק את הנשק.
הבטליון השני של הארגון, המונה כמאה איש, מרוכז בחצר של רחוב שפיטאלנה 4. ועוד בטרם מביאים לשם נשק, מקיף אותם הצבא מכל העברים ומתחיל להובילם אל השער. הלוחמים מתנגדים רגעים מספר, אך ברור שבידים ריקות אי אפשר לעמוד בפני החיילים החמושים בנשק אוטומטי. כמה לוחמים בלבד מצליחים להתחמק ולברוח.
בשביל הארגון זוהי מכה קשה. במחי יד איבד חלק ניכר מהלוחמים ללא קרב. אף על פי כן מתחילות ההכנות לקראת המערכה. מחלקים את הנשק, מציבים את המקלעים ומציידים באלות ובמוטות ברזל את החברים שאין בשבילם נשק.
הכח העיקרי מרוכז ברחוב סטראשון 6, בקצה הגיטו, במקום מושב המטה. העמדה הקדמית היא באולמי בית הספר שבסטראשון 12. לשם נשלחת פלוגת לוחמים המורכבת ברובה מחברי הארגון השני (באותו יום מתמזגים שני הארגונים לגמרי). כמפקד העמדה הזאת ממנה המטה את איליה שיינבוים, חבר המטה של הארגון השני ומי שהיה קצין בצבא הפולני. הבחירה טובה: איש מקצוע עומד במקום בו ייתקלו לראשונה בכוחות האויב.
בפקודת המטה עוברים הלוחמים בבתים ובחצרות וקוראים את היהודים להיות מוכנים להתנגדות. נשי הגיטו נענות לקריאה. הן מתחילות להרתיח מים ולהכין מטלטלים שונים שאפשר יהיה להטילם על האויב הנאצי.
המוני הגיטו יודעים שזוהי ראשית הסוף, והם גומרים אומר לא להסגיר את עצמם לידי הצוררים מרצונם.
אמנם, מקצתם מתחבאים בבונקרים. אבל רובם יודעים שהבונקרים לא יצילום ולכן הם גומרים אומר להתנגד.
אילו ניתן האות והארגון היה מתחיל בפעולה, אין ספק שהיה פורץ מרד בממדים גדולים. אבל האות אינו ניתן. גם הלוחמים וגם ההמונים תמהים מאוד כאשר, כעבור שעה, נפסקות הקריאות להתנגדות המונית.
איש אינו יודע שחודש ההסכם בין מפקד הארגון ומפקד המשטרה דסלר. מפקד הארגון הבטיח לא להתחיל בפעולות התנגדות אם הגרמנים לא יגיעו עד לעמדותיהם של הלוחמים. וגנס ודסלר עושים כמיטב יכולתם כדי להבטיח שהגרמנים לא ייכנסו לרחוב סטראשון.
במשך כל היום מתהלכות הלוחמות ברחובות ומדי פעם בפעם הן מוסרות ידיעות על המצב. גם השוטרים שהם חברי הארגון מופיעים מדי פעם בפעם ומודיעים על הצעדים ששלטונות הגיטו עומדים לעשות. השוטרים אומרים שיש ביכלתם לחסל רבים מאנשי האויב מבלי שיוודע הדבר, כיוון שהם מלווים קבוצות קטנות של נאצים בעליות גג ובמקומות מבודדים אחרים. אולם מפקד הארגון אוסר עליהם ביצוע פעולות נפרדות, כיוון שזה עלול להפריע לתכניות המטה. גם הלוחמים בעמדות מקבלים הוראה לא לפתוח בפעולה אלא כאשר הגרמנים יתקרבו לעמדותיהם.
כאשר פאולהבר עוזב את הגיטו ולוקח עמו את הצבא, מבין גנס שהנאצים הסכימו להצעתו. הוא אוסף את השוטרים היהודיים ואומר להם: “הגסטאפו דרשה ממני לאסוף חמשת אלפים איש. הסכמתי לתת אלף איש ביום הראשון של ה”אקציה“, ואלף ליום במשך שלשה ימים נוספים. הם הבטיחו לי שאחר ארבעת ימי ה”אקציה" ישרור שקט בגיטו במשך שבעה חדשים, ובינתיים ייתכן כי תבוא הגאולה. אולם עכשיו אין לנו ברירה אלא להוציא את היהודים מהבונקרים ולספק את המספר הדרוש. אם לא תמלאו את פקודתי, לא תהיה לי ברירה אלא לעזוב את הגיטו ומחר יבואו הגרמנים ויתחילו בחיסול הסופי".
דבריו של גנס אינם משכנעים את השוטרים. אף על פי כן הם מתפזרים בסימטאות ומתחילים בעבודה. גנס ודסלר מנצחים על ה“אקציה”. אבל ההצלחה אינה מאירה להם פנים. עד שעה ארבע אחר הצהרים אינם מוציאים אלא חמשה אנשים…
סמוך לשעה ארבע ניגש דסלר לקרן הרחובות שבלסקה סטראשון. שם עומדים כחמישים או ששים שוטרים. הם מקיפים אותו כדי לשמוע מה בפיו. הוא נראה מדוכא מאד ואומר: “יש לנו עוד כשעתיים. אם במשך הזמן הזה לא נמציא את המספר הדרוש, הרי גנס ואנוכי נעזוב את הגיטו ואז יבואו הגרמנים ויתחילו בחיסול. לכן אני פונה אליכם בצורה חברית: היש למי שהוא מכם הצעה מעשית כיצד להחלץ מהסבך?”
איש אינו משיב.
בינתיים מופיע קריזובסקי, המקשר של הארגון ודסלר מציג לו אותה השאלה. קריזובסקי משיב: “אתה צריך לדעת יותר טוב ממני, אתה ראש המשטרה”.
השוטרים מופתעים למשמע התשובה הפושרת מפיו של איש הארגון. הם ציפו לקריאה לארגן את הגיטו להתנגדות, ולשתף בה גם את המשטרה. רבים מהם כבר היו נכונים למרד. אך כלום אנשי הארגון בעצמם אינם רוצים עוד בהתקוממות? מדוע לא הזכיר קריזובסקי בכלל את האפשרות הזאת?
דסלר אומר שלדעתו אין מוצא אלא לעשות נסיון נוסף לאסוף את המספר הדרוש. רק בדרך זו אפשר יהיה להציל את הגיטו. והוא מצווה על השוטרים להמשיך בעבודה. הוא מזהיר אותם שגם חייהם תלויים בהצלחתם.
הפעם ניגשים השוטירם לעבודה במרץ רב. תוך חצי שעה הם תופסים מאתיים וחמישים איש.
גם גנס מזדמן לאותה סביבה. ברחוב סטראשון הוא נתקל בשני לוחמים במדי שוטרים המחזיקים בידיהם חבילות. גנס, המכיר את כל שוטריו, רואה שאלה אינם שוטרים. הוא ניגש אליהם ואומר להוציא מידיהם את החבילות ולאסרם. אולם החבילות מכילות נשק, ושני הלוחמים שולפים אקדחים ומצווים עליו ללכת לדרכו. גנס נסוג, והלוחמים נמלטים אל העמדה שברחוב סטראשון מספר 12. שוטרים רבים הם עדים למחזה אבל אינם מתערבים.
חמתו של גנס בוערת בו. הוא קורא את השוטרים למיסדר ברחוב רודניצקי, ליד השער, מוציא שנים עשר שוטרים מתוך השורות ומוסר אותם לידי הגסטאפו. את השאר הוא מחזיר לעבודה, אך הוא מזהיר אותם שאם לא יתיחסו לתפקידם כראוי, גם הם יוסגרו לידי הגסטאפו.
לפנות ערב באים כמה אנשי גסטאפו וחיילים אסתוניים, וביחד עם גנס וקבוצה של שוטרים יהודיים הם מתקרבים אל הבית ברחוב סטראשון 12 כדי לערוך בו חיפוש. הם שמעו כי בחצר הבית מסתתרים יהודים רבים.
איליה שיינבוים עומד לפני חלון ורואה את הגרמנים קרבים לבנין. בהתאם להוראות הוא פותח ביריות ומשליך רימון. אך הרימון אינו מתפוצץ. הגרמנים נסוגים לרגע, אך אחר כך הם פותחים באש חזקה על העמדה. כדור פוגע בשיינבוים, והוא נופל מתבוסס בדמו.
הלוחמים בעמדה הם אובדי עצות. הם מחכים להוראה, ולמרות שהם רואים כי מתכוננים לפוצץ את הבית, הם אינם עוזבים אותו. חיים נפוליאון נהרג בפיצוץ, וכמה לוחמים אחרים נפצעים פצעים קשים. הלוחם פייגלסון קופץ ברגע האחרון בעד החלון, ושתי רגליו נשברות. הוא מת מפצעיו כעבור ימים אחדים. עשרות יהודים מדיירי הבית נקברים תחת החורבות.
הגרמנים מפוצצים בתים נוספים: סטראשון 15, אושמיאנסקה 8 ושפיטאלנה 4.
מפקד הארגון אינו נותן הוראות לפתוח בקרב, אם כי אפילו לפי ההסכם עם המשטרה הוא רשאי להתחיל במרד ברגע שהגרמנים מתקיפים את עמדות הלוחמים.
האנשים בעמדות מוכנים לפעולה. הם מחכים לפקודה אך לתמהונם הרב היא אינה באה.
בינתיים קמה בגיטו בהלה איומה. עשרות יהודים נהרגים ונפצעים כתוצאה מפיצוץ הבתים. מחוסר אנשים אי אפשר להושיט את העזרה הדרושה לקרבנות. רק בשעה מאוחרת בלילה, בגמר ה“אקציה”, מוציאים יהודים רבים מתחת למפולת.
אכזבת ההמונים גדולה ומרה. כל היום חיכו להתחלת המרד, ועכשיו הם נוכחים לדעת שאין להם על מי לסמוך. הם שומעים שהגסטאפו דורשת רק חמשת אלפים איש בשביל מחנות העבודה באסתוניה, ואילו הנותרים יוכלו להשאר בגיטו. בהדרגה הם משלימים עם המצב.
גנס ודסלר מגייסים כמה מאות איש כשוטרי עזר, וכן הם קוראים לאנשי העולם התחתון לבוא ולעזור בביצוע ה“אקציה”. בערב מסתיימות הפעולות. תשע מאות וששים איש נמסרים לידי הגסטאפו. היהודים חדלים להתנגד. יש רק מקרה אחד של התנגדות: ברחוב שבלסקה 6 גר יהודי גיבן, וכאשר השוטרים באים לקחתו, הוא מתנגד בכל כוחו הדל. אך ברור שהתנגדותו אינה נמשכת זמן רב.
המפקד מנתח את המצב בנאום שהוא נושא בפני הלוחמים. הוא אומר: “לדעתי התחילו עכשיו ה”אקציות" של החיסול הסופי. עוד הלילה צריכים כל הלוחמים להכין נרות ובקבוקי מים, כי ייתכן שהגרמנים יפסיקו את אספקת המים והמאור של הגיטו. במשך היום לא היה ביכלתו של הארגון להתחיל במרד, כיוון שההמונים היו נגדנו ונגד כל פעולה מצדנו. כפי הנראה עוד יהיו הפסקות ניכרות בין “אקציה” ל“אקציה”, ועוד נוכל לפעול. לפנינו שתי דרכים: א) לפרוץ את השער ברחוב לידסקי ובהסתערות תוך כדי יריות להבקיע את שרשרת האויב המקיפה את הגיטו, לעבור את העיר ולצאת ליערות. אולם מבחינה צבאית אסור לנו ללכת בדרך זו, כיוון שאנו חסרים נשק ואימון צבאי. נוסף על כך נהיה נאלצים לעשות את דרכנו ברגל, בעוד שלרשותו של האויב עומדות מכונית רבות. כולנו עלולים ליפול בקרב עוד לפני שנספיק להשמיד אפילו אחד מהם. ב) נוכל להחזיק מעמד עד סוף ה“אקציות” ולעזוב את הגיטו באופן מאורגן ולהפתיע את האויב ביריותינו – כי אז יהיו לנו סיכויים להצלחה".
קובנר מסיים את נאומו בקריאה לקור רוח ואומץ לב, ודורש להמנע מפעולות נפרדות העלולות להזיק לתכניות המטה, ולתת אימון בפיקוד.
הלוחמים שומעים את דבריו מתוך אכזבה עמוקה. הם עדיין אינם יודעים על הסכמו של המפקד עם המשטרה. אבל הכל רואים כי הוחמצה ההזדמנות האחרונה. לשווא התכוננו חדשים ארוכים לבואו של יום המרד.
כח. בגידת המטה 🔗
למחרת, בשנים בספטמבר, ממשיכה המשטרה היהודית בבצוע ה“אקציה”. גרמנים ואסתונים אינם מופיעים בגיטו כל אותו יום, אך עשרה שוטרים ליטאיים וארבעה חבלנים המצויידים בכמות ניכרת של חמרי נפץ, מתרכזים ליד השער בפיקודו של קצין גסטאפו גרמני.
המשטרה מחפשת את הבונקרים, וכאשר היא מצליחה לגלות אחד מהם, היא מוציאה את היהודים המסתתרים בו ומובילה אותם לשער על מנת להסגירם לידי הליטאים.
המשטרה מזמינה את תושבי הגיטו לעזור לה בגילוי בונקרים, וכל הנענה להזמנה עונד על זרועו סרט מיוחד ויוצא לפעולה ביחד עם השוטרים. במשך היום נוצרת “משטרת עזר” המונה כמה מאות איש, והם עושים את עבודתם במסירות ובהתלהבות, מתוך תקווה שעל ידי כך הם מצילים את נפשם.
היהודים מובלים לשער ללא כל מטען וחפצים. הליטאים עורכים אצלם חיפושים ושודדים מהם את כספם, שעוניהם ויתר החפצים שהם מוצאים בכליהם. במכונית או ברגל מעבירים אותם לתחנת הרכבת, ומשם הם יוצאים לאסתוניה. אגב העברה מכים את היהודים האומללים האלה מכות נמרצות, כדי להטיל עליהם מוראה של מלכות…
החבלנים הולכים מבית לבית ביחד עם גנס וכמה שוטרים. הם מזהירים בקול את היהודים המסתתרים שיצאו ממחבואיהם, כי אומרים לפוצץ את הבית. היהודים למודי הנסיון מיום אתמול, כבר יודעים שאין זה איום ריק. הם מגיחים ממחבואיהם ומסגירים את עצמם. אין גלויי התנגדות, כי הרי יודעים שנוסעים לאסתוניה.
אחר שהם עוזבים את הבתים, מניחים החבלנים מטענים של חמרי נפץ, כדי להפחיד את אלה המסתתרים במקומות אחרים. אולם הבתים אינם נפגעים אלא במעט; על פי רוב די המטען רק כדי ניפוץ השמשות.
גנס פונה לקצין הגסטאפו ומבקש ממנו שיפסיקו את הפיצוצים, כי בחורף קשה יהיה לגור בבתים ללא שמשות. הוא אינו מעלה על דעתו שבחורף לא יהיה עוד גיטו בווילנא. קצין הגסטאפו נעתר לגנס, וכעבור זמן מה מציידים את החבלנים בחמרי נפץ להפחדה בלבד, שאינם גורמים שום נזק.
כך מתנהלת ה“אקציה” גם בשני הימים הבאים, ובכל יום מקבלים הגרמנים את המכסה שהובטחה להם.
בארבעה בספטמבר בשעות הצהרים רואים אנשי המשטרה שתוצאות החיפושים זעומות, וכפי הנראה לא יצליחו לספק את מספר האנשים הדרוש. גנס מצווה על השוטרים להתאסף בחצר ה“יודנראט” למיסדר. הוא מעמיד את המשטרה הסדירה לחוד ואת משטרת העזר לחוד. מבואות החצר נשמרים על ידי ה“שטארקע”, אנשי העולם התחתון, שאף הם גוייסו למלאכה הבזויה. כעבור כמה זמן מחלקים למשטרה הסדירה וחמישים איש ממשטרת העזר פתקים וורודים ומצווים עליהם לעזוב את החצר ולהתרכז ברחוב רודניצקי. יתר אנשי משטרת העזר, כארבע מאות איש, מוקפים לפתע על ידי ה“שטארקע”, המוציאים אותם מן החצר. כאשר האומללים מגיעים לרחוב רודניצקי, מצטרפת גם המשטרה הסדירה לפעולה הבוגדנית נגדם. מעבירים אותם אל השער ומסגירים אותם לידי הליטאים. אחד מהם מנסה להמלט, וקצין המשטרה היהודי טאובין יורה בו והורגו.
אותה שעה חוזרים לגיטו חמישים איש ממשטרת העזר, שהובילו קבוצת חטופים לתחנת הרכבת. גם אותם מסגירים לידי הליטאים.
מתקיים בהם הפתגם: “על דאטפת אטפוך”, כשם שלגבי המשטרה הסדירה עומדת להתקיים המחצית השניה של מימרה זו: “וסוף מטייפיך יטופון”…
מתנהלת מלחמת עצבים ביהודי הגיטו. שוטרים מפיצים שמועות כי כל מי שיוסיף להסתתר – יירה. ועוד הם אומרים שטוב לאלה הנוסעים לאסתוניה מאשר לנותרים, כי בגיטו נשארות נשים בעיקר, והוא יהיה בלתי־פרודוקטיבי ולא יאריך ימים. לעומת זאת, הם אומרים, מובטחים באסתוניה חיים ארוכים לכל יהודי המשתתף בעבודה המועילה הנעשית שם.
היהודים עייפו מן הישיבה בבונקרים. הם אינם יכולים עוד לעמוד במתיחות המתמדת. הם מתחילים להגיח ולהסגיר את עצמם מרצונם.
בשעה חמש לפנות ערב מסתיימת ה“אקציה”. זמן מה אחרי כן מפרסמים רשימה של אנשים שבשבילם נתקבלו מכתבים מאסתוניה. האנשים כותבים שהנסיעה היתה נוחה, המזון היה טוב, ועכשיו יעבידו אותם במחנות מעורבים, ביחד עם גויים, והם יהיו פטורים מלענוד את הטלאי הצהוב.
גנס מפרסם שתי הודעות לתושבי הגיטו. הראשונה שאחר מאמצים מרובים עלה בידי המנהיגים להשיג את הסכמתה של הגסטאפו לשילוח אלף נשים לאסתוניה, על מנת שיוכלו להצטרף לבעליהן הנמצאים שם. כל אשה המעונינת בנסיעה צריכה להופיע למחרת בבוקר בחצר ה“יודנראט” ולהביא אתה את מטענה. זכות הבכורה תהיה לאותם הנשים שבעליהן נחטפו ב“אקציה” של ארבעת הימים האחרונים. גנס מבטיח ששום אשה שיש לה זכות נסיעה לא תקופח. הוא בעצמו יפקח על ארגונו של הטראנספורט.
ההודעה השניה אומרת כי כל הרוצים לשלוח חבילות מזון ובגדים לקרוביהם שנחטפו בארבעת הימים האחרונים, חייבים להכין את החבילות על מנת שהגסטאפו תעביר אותן לתעודתן.
בחמישה בספטמבר בשעות הבוקר יש התקהלות גדולה בחצר ה“יודנראט”. מאות נשים באות כדי להבטיח לעצמן זכות נסיעה. והן מצטופפות ונדחקות כדי שלא לקפח את ההזדמנות, חלילה. כמה נשים משחדות את השוטרים והפקידים של ה“ארבייטס־אמט”, כדי שיכניסו אותן לרשימת הנוסעות.
קבוצות בנות מאה נשים יוצאות בזו אחר זו לשער הגיטו ומשם – לתחנת הרכבת. הן לוקחות אתן חבילות קטנות בלבד. כל המטען הכבד יובל במכוניות שהגסטאפו מספקת.
כעבור כמה שעות מתברר לנשים כי לגמרי לא כל כך קשה להתקבל לאותו טראנספורט. אדרבה: השוטרים מתהלכים בגיטו ומאיצים בנשים שיצאו ל“ארבייטס־אמט”. מופצות שמועות שהנשים אינן מובלות לאסתוניה, אלא לריגה. והראיה: ליד שער הגיטו שוב אין רואים חיילים אסתוניים אלא לטביים.
הנשים, לרבות אלה שכבר רשומות לנסיעה, מתחילות להתחמק ולהסתתר. המשטרה פותחת בציד נשים, ורק בערב היא מצליחה להשלים את המכסה הדרושה.
זהן סוף ה“אקציה”. בסך הכל הוצאו במשך חמשת הימים יותר משבעת אלפים גברים ונשים.
מהיום השני של ה“אקציה” כבר יודעים בגיטו שהבית ברחוב סטראשון 6, שבו התרכז הארגון הלוחם, הוא מקום מבטחים. הקהל שומע שקיים הסכם בין הארגון ובין מפקד המשטרה. אין זה נשאר בגדר סוד גם בשביל הלוחמים עצמם. דואב הלב לנוכח בגידתו של הפיקוד ברעיון שהלוחמים טיפחוהו בלבם במשך חדשים ארוכים.
כאשר מתברר ללוחמים שאין עוד מה לצפות למרד ולהתנגדות, הם ממהרים להביא לסטראשון 6 את הוריהם ויתר שארי בשרם. רוצים הם להציל לפחות את הקרובים.
אך נודע לגנס שבמקום מושב המטה מסתתרים מאות יהודים, והוא פונה לקריזובסקי, המקשר בין הארגון והמשטרה, ומודיע לו שההסכם חל רק על הלוחמים עצמם, ובשום פנים לא ירשה ליהודים בעלמא להסתתר שם, כי זה יכניס דמורליזציה בגיטו ויפריע למהלך ה“אקציה”. גנס רוצה ללכת ולהווכח במו עיניו אם נכון הדבר שהארגון נותן מחסה ליהודים־סתם.
קריזובסקי מודיע שבענין זה עליו לשאול את פי המטה. אחר דיון ממושך מסכים המטה לביקורה של ועדה מטעם המשטרה בעמדה העיקרית.
בעקבות ההחלטה הזאת רוצה המפקד להוציא משם את היהודים הנמצאים בבית. אולם הוא נוכח לדעת שפקודה זו תעורר רוגז רב בקרב הלוחמים. הוא מצווה שכל הלוחמים המזויינים יתרכזו בספריה שבאותו בית, ואילו אלה שאין להם נשק, וכן כל הקרובים, יתרכזו בבית המרחץ, שגם הוא נמצא באותו בית, וייכנסו לבונקר שהוכן שם, ושיש בו מקום למאתיים נפש.
יחד עם זה מזהיר קובנר את כל הלוחמים מפני פעולה נפרדת העלולה להביא לידי חילופי יריות. הוא מצווה עליהם שכאשר יראו גרמנים או ליטאים מתקרבים, יעזבו את משמרתם ויתכנסו בבית פנימה. ואמנם, כמה פעמים מתהלכים גרמנים באותה סביבה, והלוחמים מקבלים פקודה להשתטח על הרצפה.
למחרת מופיעה בעמדה ועדה המורכבת מקציני משטרה, ובראשם נוסבאום, התובע הראשי של המשטרה ואחד ממעריציו של דסלר. הם באים לערוך בקורת אם הלוחמים מקיימים את ההסכם.
נוסבאום מתהלך בכל החדרים, סוקר את הלוחמים המזויינים ובצביעותו האופיינית הוא מעיר: “לבי עלץ ושמח למראה בחורים יהודיים היודעים להשתמש בנשק”.
המפקד נותן רשות לנוסבאום להכנס לעמדה כל אימת שירצה.
שעתיים אחר הבקורת הזאת מופיע נוסבאום מחדש והוא מפתיע בעמדה כמה יהודים בלתי־מזויינים וכמה עשרות ילדים בני 14 או 15, חברי הקומסומול. הוא אומר שסבור היה כי מטה הארגון יהיה ג’נטלמני עד כדי כך שיקיים את ההסכם באמונה, והוא עוזב את הבית בכעס.
כעבור זמן מה מודיע קריזובסקי שדסלר דורש בתוקף להוציא את הילדים ויתר היהודים המסתתרים בבית. המטה עורך התיעצות, אך אינו מגיע לכלל החלטה. אז מצווה חינה בורובסקה, מראשי הקומוניסטים, להעביר את הילדים לחצר של רחוב לידסקי 13. הילדים חושבים בתומם שמעבירים אותם לעמדה חדשה, וכאשר הם עוברים לפני בורובסקה, הם מצדיעים לכבודה.
אחד הלוחמים מלווה את הילדים ללידסקי, ובהגיעו לשם הוא מסתלק בחפזון…
כט. אוואקואציה 🔗
בשורות הלוחמים שורר רוגז רב על בגידתו של הפיקוד. רבים מביעים את התמרמרותם בקול. בערב אחד מצווה המפקד על כל הלוחמים למסור את נשקם לבדיקה. רובם מקבלים את הנשק בחזרה, אך חלק מן הכלים נשאר במחסן. המפקד אומר שאת הנשק הזה מחזיקים לתפקידים מיוחדים. אך “במקרה” זהו דווקא הנשק של אותם הלוחמים שהטיחו דבריהם נגד המטה.
הלוחמים מקבלים הוראה לאסוף בקבוקי דלק, כיוון שהמטה מתכנן את עזיבת הגיטו. חושבים לשכור מכוניות ולצאת בהן היערה, או אם לא יצליחו בכך – להתפרץ למחנות גרמניים ולקחת את המכוניות בכח.
בשני הלילות האחרונים יש שמירה פחות קפדנית סביב הגיטו. מנצלים את ההזדמנות כדי לחזק את הקשרים עם העיר, וכן כדי לרכוש נשק נוסף. את הנשק החדש אין מכניסים עוד לגיטו. הוא נשאר בעיר. מחפשים גם דרכים להוציא מן הגיטו חלק מנשקו של הארגון.
בחמישה בספטמבר בערב, אחר גמר ה“אקציה”, מתקיים מיסדר של כל חברי הארגון והמפקד נושא נאום שבו הוא אומר: ה“אקציה” נסתיימה, וכעת תהיה כנראה, תקופה ממושכת של שקט בגיטו". הוא מאריך את הדיבור על הארגון שהיה חייב למרוד, אלא שלא היה ביכלתו לעשות זאת בגלל התנגדותם החריפה של ההמונים היהודיים. ומעכשיו, הוא אומר, אפילו הסכמתם של היהודים לא תועיל עוד, כי לא נשארו בגיטו די גברים כדי לארגן מרד בהצלחה. הוא סבור שהדרך היחידה היא אוואקואציה של כל הארגון ליערות, על מנת להמשיך במלחמה משם…
הלוחמים שומעים את הנאום בכאב ובאכזבה. ברור להם שאילו וויטנברג היה בחיים, או אילו גלזמן היה בגיטו, לא היה הארגון מועל ביעודו.
אחר ה“אקציה” נשאר הגיטו סגור. אין יוצא ואין בא. היהודים אינם יוצאים עוד לעבודה בעיר. גנס מודיע שמעתה יעבדו כל היהודים בתוך הגיטו. הוא עדיין משוכנע שאין הגיטו מתקיים אלא בזכות התועלת שהוא מביא לגרמנים בעבודתו. לכן הוא עושה מאמצים גדולים למצוא עבודה. אחר השתדלויות רבות הוא משיג את הסכמת הגרמנים לפתיחת סדנאות חדשות בגיטו. ניגשים להכנת אולמות מתאימים בכדי שמאות יהודים יוכלו למצוא עבודה. גם המתפרה הגדולה בעיר, שהיתה מעסיקה מאות יהודים, עומדת לעבור לגיטו.
מתקבלות הזמנות גדולות מן ה“ווהרמאכט” – עבודה לחדשים ארוכים. יש גם רווחה גדולה בשטח התזונה והדיור. לא זו בלבד שבגיטו נשארו כרטיסי המזון של כל אלה ששולחו לאסתוניה, אלא שהגרמנים, כדרכם אחר כל “אקציה”, מגדילים את מנות המזון של הנותרים.
היהודים מתחילים שוב להתקין מעברים חשאיים המאפשרים להם להכניס מיצרכים שונים על אף משמרות הצבא והמשטרה.
בגיטו מתקבלות שוב ידיעות מעודדות על הצלחות הרוסים בחזיתות. קובעים סידורים חדשים לאור התנאים שנתהוו בגיטו אחר ה“אקציה”. כל זה מעודד את היהודים ומעורר בהם תקוות חדשות לעתיד.
מפקד הארגון עורך מישאל בין הלוחמים: להוסיף ולהשאר בגיטו – או להתחיל ביציאה ליערות. אך איש אינו מאמין עוד במלחמה בגיטו. הרוב מצביע בעד אוואקואציה.
אולם היציאה מן הגיטו אינה מן הדברים הקלים. ראשית כל מתחילים להכין ניירות “אריים” בשביל חלק מן הלוחמים בכדי שיוכלו להתהלך בעיר ולתור אחר דרכי יציאה בטוחות. יחד עם זה מתחילים לטפל בשאלת הוצאת הנשק.
היחידים היכולים עתה לעזוב את הגיטו הם המתים. יהודה קושינסקי יוצא יום יום עם עגלת המתים כעוזר לקברן, ומוציא אתו כמויות נשק ותחמושת שהוא מסתיר בבית העלמין. הפלוגות היוצאות הולכות תחילה לבית העלמין, מתחמשות וממשיכות משם בדרכן המסוכנת.
באותו זמן מגיעים לגיטו כמה בחורים יהודיים, רובם ככולם מיוצאי שווינציאן, כשליחיו של מרקוב, מפקד הפרטיזאנים ביערות נארוץ'. תפקידם להוציא יהודים מן הגיטו ולהביאם ליערות.
הם מספרים גדולות ונצורות על החיים ביערות, על הפרטיזאנים, על נשקם ועל פעולותיהם נגד הגרמנים. הם גם מספרים שביער רווחת הדעה שהגאולה קרובה לבוא, כי הצבא הרוסי מתקדם במהירות רבה לכל אורך החזית.
דבריהם מלהיבים את הלוחמים. כל אחד מהם כבר רואה את עצמו בדמיונו בין הגיבורים ביערות…
לפי הוראת המפקד מוחזקים השליחים בסטראשון 6, בכדי שלא יבואו במגע עם ההמון בגיטו ולא יארגנו קבוצות של יהודים־סתם ליציאה ליערות. לשליחים אומרים שמטעמי בטחון אסור להם להראות בגיטו…
מתחילים לארגן פלוגות ליציאה. לפי ההחלטה המקורית צריך לצאת חבר של המטה עם כל פלוגה ופלוגה. אבל הפיקוד סבור כנראה שהגיטו עוד יתקיים חדשים רבים, ולכן מחליטים כי המפקד ורוב חברי המטה יישארו, ביחד עם כמה עשרות לוחמים שמטעמים שונים עדיין לא גמרו בנפשם לצאת – מטעמים אידיאולוגיים, ומי משום שאינו מוכן להפרד מקרוביו או מפני שבריאותו אינה מניחה את הדעת.
ושוב מגיעים לידי הסכם עם גנס. הוא מבטיח לא להפריע ליציאת הלוחמים בתנאי שהארגון יתחייב לא להוציא יהודים־סתם. גנס טוען שאם תתחיל יציאה המונית מן הגיטו, הרי הגרמנים יגיבו בחיסול סופי. בעקבות ההסכם הוא מוסר למטה את מפתח השער אשר ברחוב יאטקעווער.
היציאה ליערות אינה נשארת בגדר סוד בשביל התושבים. בכל פעם כאשר יוצאת פלוגה, רצים אחריה המונים ורוצים להלוות אליה. אך לפי פקודתו של קובנר נערכת בדיקה יסודית בשעת היציאה. מגרשים את היהודים מן השער, ורק לעתים רחוקות מצליח אחד מהם להתערב בין הלוחמים ולצאת יחד אתם. מענין הדבר שדווקא ה“בלתי־לגליים” האלה עתידים להיות מטובי הלוחמים ביערות.
היהודים מתחילים לרנן אחר מפקד הארגון: במה הוא טוב ממפקד המשטרה? האחד קובע על מי למות, והשני מחליט למי מותר לחיות… משמידים מאות צעירים יהודיים, שהיו בודאי מצליחים לתרום תרומה חשובה במלחמה באויב. ויהודים הם הנועלים בפניהם את שער ההצלה…
בשבוע השני של חודש ספטמבר יוצאות שלש פלוגות, ועמן שנים מחברי המטה: ליובה זיסקוביץ' מבית"ר וניסן רזניק מהנוער הציוני.
באותם הימים מתקבל מכתב מיוסף, מיערות נארוץ'. הוא כותב שביער, בין הפרטיזאנים הלא־יהודיים, נוכח לדעת פעם נוספת באיזו מדה נכונה היתה הנחת הפ.פ.א. שיש להתמרד ולהלחם בין חומות הגיטו. המלחמה ביערות, הוא כותב, אינה המלחמה הלאומית שלנו. האנטישמיות גדולה גם בקרב הפרטיזאנים והיחס ליהודים רע.
הוא כותב גם על נשקם וציודם הדל של הפרטיזאנים ומסיים את מכתבו במלים אלה: “אילו עבר הארגון כולו על נשקו ליער, כי אז היינו מהווים כח צבאי ממדרגה ראשונה. היינו תופסים עמדה חשובה והיינו מצליחים לפעול גדולות”.
המכתב אינו מגיע לפרסום בין הלוחמים. אך בין כה וכה חדלים לשלוח פלוגות לוחמים ליערות נארוץ', כיוון שבינתיים מתקבלות ידיעות על בסיסי פרטיזאנים בפושצ’ה־רודניצקי, בסביבות וילנא, במקום שהרבה יותר קל להגיע אליו.
כדי לקשור קשרים עם הפרטיזאנים בסביבות וילנא ולתור את הדרכים אליהם שולח המטה לשם את שתי הלוחמות ניוסה לובוצקי ותמר ראשל. ובינתיים יוצאות לפושצ’ה־רודניצקי שתי פלוגות מהארגון השני.
בארבעה עשר בספטמבר נקראים גנס ודסלר אל הגסטאפו. אחר הצהרים חוזר דסלר יחידי. כאשר שואלים אותו היכן גנס, הוא משיב: גנס נאסר.
בשעה מאוחרת בערב מגיע לגיטו קמרמכר, הבריגדיר של הפועלים היהודיים שהיו עובדים בגסטאפו. הוא מספר שגנס נורה על ידי הגרמנים.
הוא מוסר שנויגבויאר ופאולהבר, מראשי הגסטאפו, יצאו עם גנס לרוסה, ששם נמצאות כמה מחלקות חשובות של הגסטאפו. ראש הגסטאפו נויגבויאר הודיע לגנס שעומדים לחסל את הגיטו, ולכן אין עוד צורך בו. אך הוא הוסיף שמכיוון שגנס מילא את תפקידו באמונה, יזכה ליהרג ביריה על ידי ראש הגסטאפו בכבודו ובעצמו. ועם הדברים האלה ירה בו.
בגיטו מספרים שכמה קצינים גבוהים של הגסטאפו, וביניהם התליין הידוע לשמצה ווייס, הזהירו את גנס בעוד מועד ויעצו לו לברוח. הם אפילו הציעו לו את עזרתם. אלא שגנס לא רצה לעזוב את הגיטו עד הרגע האחרון, והוא נשאר תקיף בדעתו למרות שידוליהם.
ועוד מספרים בגיטו שדסלר הלשין על גנס שהוא סייע בידי המחתרת. מכל מקום, דסלר ידע מראש מה צפוי לגנס, אך הוא לא סיפר לו על כך.
הידיעה גורמת לידי פאניקה בגיטו. הכל רואים בזה אות שעומדים לחסל את שארית היהודים. ידוע כי גם במקומות אחרים הקדימו הגרמנים את הריגתו של ראש הגיטו לחיסול השארית.
לב היהודים דואב על הטרגדיה של גנס. אפשר להאשים אותו שדרכו היתה נפסדת, אבל הכל יודעים שלא היה בוגד. כל אשר עשה בימי כהונתו כראש הגיטו – למען עמו עשה. אמצעיו היו פסולים, ואין למצוא כל הצדקה להסגרת יהודים לידי הגסטאפו בכל תנאים שהם. אבל הוא לא מכר את עצמו לגרמנים. הוא האמין באמת ובתמים שיוכל להערים עליהם, ושעל ידי מדיניות של וויתורים והשהיה יעלה בידו להבטיח חיים לפחות לשארית קטנה.
הכל יודעים שלגנס היו אפשרויות רבות להנצל. הוא היה פעם קפיטן בצבא הליטאי, והיו לו ידידים רבים בין הליטאים שהיו מסייעים לו ברצון. גם אשתו הליטאית היתה יכולה להציל אותו. אלא שהוא וויתר על בטחונו האישי כדי להקדיש את חייו לגיטו. הוא האמין ביכלתו והיה משוכנע עד הרגע האחרון שיעלה בידו להציל את השארית.
וזוכרים בגיטו את עמידתו הגאה בפני הגרמנים. לא פעם איימו עליו להרגו, אלא שאת כל איומיהם היה מקדם תמיד בקור רוח ובחיוך על שפתיים, עד שהמרצחים היו נרתעים בפניו ומרפים ממנו.
הכל מאמינים שאילו השתכנע גנס באמת שהקיץ הקץ על הגיטו, היה הוא בעצמו מארגן את היציאה ליערות ומעמיד עצמו בראש הלוחמים. עוד זוכרים שימים מספר לפני מותו היה יוצא מן הגיטו רכוב על אופניים ומסייר בגבולות העיר, כדי שיוכל להודיע למטה הארגון אם אפשר לצאת באותו יום, ובאיזו דרך.
הכל משוכנעים שגנס נפרד מן החיים מתוך רגשות חרטה עמוקים על דרכי פעולתו הנפסדות, כשאין לו במה להתנחם אלא בעובדה שהקריב את חייו למען יהודי הגיטו…
כעבור יום בא קצין הגסטאפו קיטל, מכנס את אנשי המשטרה ונושא לפניהם נאום. קיטל הוא היחיד בין כל אנשי הגסטאפו הנוהג במשטרה היהודית מנהג צבאי, דורש שימסרו לו רפורטים ועומד על כך שהשוטרים יצדיעו בפניו.
הוא מודיע שדסלר נתמנה כראש הגיטו, כיוון שגנס נורה ערב קודם לכן. אך אין לכך כל קשר לגורלו של הגיטו. מותו של גנס הוא תוצאה של מריבה אישית בינו ובין נויגבויאר, הנמשכת כבר זמן רב. גנס היה קפיטן, ואילו נויגבויאר היה לויטננט בלבד. וכאשר גנס היה פונה אליו וקורא לו “אדוני הלויטננט”, היה זה מרגיז מאד את נויגבויאר. הוא חיכה להזדמנות להפרע ממנו, ושעת הכושר באה יום קודם לכן, כאשר נתפסו בעיר כמה יהודים שרצו לברוח ליערות, ובחקירה הודו שגנס עזר להם (אמנם יום קודם נתפסו כמה יהודים שניסו לצאת באורח בלתי־מאורגן).
קיטל מודיע שמעתה הוא יהיה מפקד המשטרה היהודית, והיא תהיה חלק בלתי־נפרד מכוחות הבטחון הגרמניים (ס.ס.), וישתמשו בה גם בעיר (באותו יום יוצאים כמה קצינים יהודיים לשמירה על מחסני הגסטאפו, ומקבלים נשק לצורך זה).
קיטל מבקש להודיע ליהודים בגיטו שנסתיימו כל ה“אקציות”, ואפילו לאסתוניה לא יישלחו עוד. כאן, בתוך הגיטו, יעבדו היהודים. ואם יהיו ראויים לכך, הרי יפתחו קולנוע בגיטו בגמר המלחמה…
רוב השוטרים מאמינים לקיטל ומתנחמים. וגם יהודי הגיטו מוכנים להאמין. הם שוכחים את המאורעות האחרונים, ואפילו את מותו של גנס. נדמה להם ששוב הבקיעה קרן תקוה את חשכת שמיהם.
ל. יום נסיון החיסול 🔗
בשמונה עשר בספטמבר שחל בשבת רואים היהודים שהגיטו מוקף מכל העברים צבא לטבי. לפני שער הגיטו עומדים כמה מאות חיילים לטביים, מזויינים מכף רגל ועד הראש.
אימה גדולה תוקפת את הכל. מי שהכין לו בונקר, ממהר להסתתר בתוכו. אך רובם הגדול של תושבי הגיטו הם אובדי עצות. פעם נוספת הם נוכחים לדעת שכל הבטחותיהם של הגרמנים בשקר יסודן.
גם בשורות המשטרה משתררת מבוכה גדולה. מתערער בטחונם של השוטרים וגם בלבותיהם מתחיל לכרסם הספק: שמא בכל זאת גם הם לא יינקו?
דסלר מקבץ את אנשי המשטרה בחצר ה“יודנראט”, והכל מצפים לשמוע ממנו פשר ההכנות הנעשות סביב הגיטו. אבל דסלר איננו מדבר. שעה ארוכה הוא מתהלך אנה ואנה, עד שבסוף הוא פונה אל השוטרים ואומר להם שיעברו בגיטו זוגות־זוגות ויודיעו לתושבים שכל בעלי המלאכה חייבים לבוא ולהרשם במשרדי ה“יודנראט” ולהתיצב ליד השער, כי עומדים להעבירם לבלוקים מיוחדים מחוץ לגיטו.
כעבור זמן מה בא ווייס ומשוחח שעה ארוכה עם דסלר. עוד השוטרים עוברים מחצר לחצר ומאיצים ביהודים להתייצב, והנה נפוצה שמועה שדסלר, יחד עם הוריו ומקורביו, וביניהם נוסבאום, ברחו מחוץ לגיטו.
זוהי מהלומה שקשה לעמוד בפניה. אמנם, יודעים שדסלר הוא עבד נרצע של הגסטאפו ושהוא מוכן לכל כדי להציל את חייו. יודעים שמעולם לא חשב על טובתו של הציבור, תמיד הכביד את לבו כלפי היהודים ורדה בהם באכזריות. יודעים שכל כוונתו היתה למצוא חן בעיני הגרמנים, כדי שנפשו היה לו לפליטה.
ואף על פי כן סמכו עליו במדת מה וקיוו שיעמוד בפרץ. עכשיו נשאר הגיטו כצאן בלי רועה. אפילו משענת הקנה הרצוץ איננה עוד. הוא עזב את הגיטו לאנחות וברח לו.
מובן שבעלי המלאכה אינם מתיצבים. מתוך פחד הגובל עם טירוף מחפש לו כל אחד מחבוא.
גם השוטרים מתפזרים בשמעם על בריחתו של דסלר. הם מבקשים דרכים להנצל מזעם ההמונים ומאימת ההשמדה.
בשעה שלש אחר הצהרים נכנסות לגיטו היחידות הראשונות של הצבא הלטבי, התופסות עמדות בפנות הרחובות. קיטל עושה נסיון לארגן מחדש את המשטרה היהודית. אחר שהוא מבטיח פעמים רבות שלשוטרים לא יאונה כל רע, עולה בידו לכנס כמה עשרות מהם, ובפיקודו הם מתחילים לחטוף יהודים ולהעלותם על מכוניות. השוטרים עושים את מלאכתם בחוסר רצון מובהק. כעבור שעה אין בידיהם אלא כשלושים איש.
בשעה שהצבא הלטבי חודר לגיטו, מגייסים את שארית הלוחמים. כחמישים איש משתתפים במיסדר המתקיים ברחוב סטראשון 6. מפקד הארגון אבא קובנר, מכריז: “באה השעה אשר יגורנו. הגיע יום החיסול המוחלט”. הוא מדגיש שרוב הלוחמים והנשק אינם עוד בגיטו. חלק כבר הגיע ליערות, וחלק עוד נמצא בדרכים המסוכנות. “עלינו, על השרידים, גזר הגורל לקיים את יעוד ההתנגדות”. למרות מיעוט הנשק והאנשים, עומדים להתחיל בהתנגדות.
קובנר ממנה עשרים איש לפלוגת רמנים ושולח אותם לרחוב רודניצקי, לתפוס עמדות בקומות העליונות של הבתים, בסמוך לשער. אם יחדרו לגיטו כוחות צבא חזקים, יתחילו הרמנים בפעולה. יחידה קטנה בת חמשה או ששה אנשים, תנצל את המהומה אשר תוקם עם השלכת הרמונים ותפתח באש על האויב. בעזרת התושבים תנסה להדוף את הצבא אל מחוץ לגיטו. יתר הלוחמים ינסו לשכנע את התושבים להצית את בתיהם כדי להגדיל את המהומה, שהיא הסיכוי היחיד להצלחה.
הלוחמים מקבלים הוראות ללחום עד הסוף, אך כאשר ההתנגדות תישבר, עליהם להבקיע להם דרך החוצה ולנסות להגיע לפושצ’ה רודניצקי. ללוחמים נמסרים פרטים מדוייקים על הדרכים שיצטרכו לעבור בהם כדי להגיע מן הגיטו אל היער.
לכאורה הכל טוב ויפה. אולם כעבור ימים מספר נודע ללוחמים שקיימת יציאה מהגיטו דרך תעלת הביוב, והם עתידים להשתמש ביציאה זו ביום החיסול הסופי. אך מדוע הסתיר מפניהם מפקד הארגון את קיומה של יציאה זו? ומדוע לא אמר להם שהוכנה דרך ליציאה, שתבטיח את החיים לאלה שלא ייספו בהתנגדות?
הלוחמים יוצאים למלא את תפקידם ותופסים עמדות. אך לפתע באה ישועה בלתי־צפויה. האויב עוזב את הגיטו. משחררים אפילו את היהודים שכבר נמצאים במכוניות, ומסירים את המשמרות מסביב לגיטו.
כעבור שעה נודע שאיטליה נכנעה לאנגלים ולאמריקנים. השמחה גדולה. בתחילה חושבים שקיים קשר בין מאורע זה ובין ההפסקה הפתאומית של הפעולה נגד הגיטו.
אולם למחרת נודע שהגסטאפו והצבא קיבלו הוראה מריגה להפסיק מיד את הפעולה בגיטו כדי לצאת לביעור הפרטיזאנים ביערות נארוץ'. החיסול נדחה איפוא עד לגמר הציד.
את היום הזה מכנים יהודי וילנא יום “נסיון החיסול” (פראבנע ליקווידציה).
למחרת מביאים לגיטו מזונות בכמות גדולה. היהודים מחשבים ומוצאים שהמזון יספיק לזמן רב, ומסיקים מכאן שהגיטו עוד יתקיים ימים רבים.
קציני המשטרה עורכים התיעצות ומחליטים למנות בתור מנהל הגיטו את בוריה ביניקונסקי, יהודי מקובנה, ממנהלי הסדנאות שבגיטו.
ביניקונסקי מודיע באספה של המשטרה שהוא מוכן לקבל על עצמו את התפקיד האחראי. הוא מבטיח כי כל זמן שהוא יעמוד בראש הגיטו, לא יעסקו השוטרים בביצוע “אקציות” ואפילו לא יסייעו בידי הגרמנים להוציא יהודים מן הגיטו.
באותה אספה של השוטרים נואם גם אחיו של גנס, סלומון, הוא מאשים את דסלר במות אחיו, ואומר שדסלר גילה לגרמנים מה הן השקפותיו האמיתיות של ראש הגיטו, ועל יסוד זה הוציאוהו להורג. סלומון גנס, שהוא אחד מקציני המשטרה, פונה בקריאה אל חבריו השוטרים שיגלו את מקום המצאו של דסלר, יחזירוהו לגיטו ויתלוהו לעיני כל היהודים.
השוטרים מקבלים את דבריו בהתלהבות ומשמיעים דברי גנאי על חשבונו של דסלר.
כעבור יום מביאים לגיטו שלש מאות מכונות תפירה חדשות על מנת להרחיב את המתפרה. הגרמנים גם מביאים מכוניות משא עמוסות אריגים. העבודה תספיק לחדשים ארוכים, והיהודים מקווים שפירוש הדבר שייהנו מתקופה ממושכת של שלווה.
אבל התקווה אינה עוד שלמה. משהו אומר ליהודים שימי הגיטו ספורים. דומה כאילו רואים הם את כנפי מלאך המוות המסתירים בהדרגה את עין השמש, וכאילו מרגישים הם על צוארם את מאכלתו של המשחית.
בימים ההם מסתיימת ההעברה של היהודים העובדים ב“איינהייטן” קייליס, גסטאפו, בית החולים הצבאי הספרדי וה.ק.פ. מהגיטו לבלוקים מיוחדים בעיר. יהודים משלמים הון תועפות כדי להיות בין המועברים ולזכות בארכה עד למוות…
במשך השבוע האחרון עושה הפלוגה האחרונה של פ.פ.א. כמה נסיונות לצאת מן הגיטו. אולם שוטרים ליטאיים, אוקראינים ואנשי הגסטאפו שומרים על כל המבואות. ביום ד', 22 בספטמבר בערב מנסים האנשים לעזוב את הגיטו דרך תעלת ביוב. אבל ברגע האחרון הם חוזרים בהם, כיוון שמתקבלות ידיעות על סכנה חמורה בדרכים.
על דסלר אנו עתידים לשמוע כעבור כמה שבועות, בהיותנו ביער. הגסטאפו מגלה בעיר את הבונקר שבו הוא מסתתר עם קרוביו. מה שמדהים אותנו ביותר הוא, שבבונקר נמצא גם אבראשה קריזובסקי, מראשי הקומוניסטים בגיטו והמקשר בין מטה הארגון והמשטרה. אך קריזובסקי מצליח להתחמק מידי הגסטאפו ולהגיע ליערות נארוץ'.
חנו של דסלר עדיין לא סר בעיני הגסטאפו. היהודים הגרים בבלוק מיוחד בעיר גם אחר חיסול הגיטו רואים אותו תכופות בחברת אנשי הגסטאפו. מתברר כי הוא עובד למענם בעיר, בין הפולנים.
רק ימים מספר לפני השחרור, בשעה שמשמידים את שארית היהודים שנותרו בבלוקים אשר בעיר, יורים קציני הגסטאפו גם בדסלר.
לא. יציאה – ללוחמים בלבד 🔗
כמה מפרטי המאורעות של הימים האחרונים האלה אנו שומעים רק כעבור זמן. אחר השחרור, בקיץ 1944, תופסים הרוסים את קצין הגסטאפו פרנץ מילר. בשעת החקירה הוא מאשר שבשל ציד הפרטיזאנים נדחה חיסול הגיטו לכמה שבועות.
אך קיטל רוצה לעלות בדרגה, והוא מראה את חריצותו. הוא מודיע למטהו הראשי בריגה שהארגון הלוחם ותנועת ההתנגדות כבר נשברו. הוא מוכן לבצע את חיסול הגיטו אם יעמידו לרשותו 200־150 חיילים אוקראיניים. לדעתו אין כל צורך בדחיה. הוא מבקש רשות לעשות את הדבר.
הרשות ניתנת לו. ב־23 בספטמבר 1943 מתחיל קיטל בפעולת החיסול.
אור ליום ה', 23 בספטמבר, בחצות הלילה, מודיעה הגסטאפו לראש הגיטו החדש ביניקונסקי שגיטו וילנא יחוסל באופן סופי וכל תושביו צריכים לעבור למחנות עבודה באסתוניה. מבטיחים לו שבגמר ה“אקציה” יעבירו את השוטרים ובני ביתם אל הבלוקים של קייליס וה.ק.פ.
בשעה ארבע לפנות בוקר כבר יודעים יהודי הגיטו מה צפוי להם. הבטחון העצמי שעמד להם כל אותן השנים הקשות, איננו עוד. מתנדפים כל הכוחות הנפשיים שאיפשרו ליהודים לעבור את שבעת מדורי הגיהנום ולהחזיק מעמד. מתערערת עד היסוד כל אמונה במחר.
יודעים שזהו הסוף. יודעים שמעתה מאומה לא יועיל עוד, – שום תחבולות, שום תכסיסים, שום המצאות.
החושים מתקהים. פורצת אנדרלמוסיה. איש אינו יודע עוד את אשר לפניו. תערובת של רצונות ותחושות ויצרים משתלטים על הכל. רק דבר אחד עוד יודעים היהודים: צריך להלחם במר המוות עד הסוף. צריך לדחות את גזר הדין עד כמה שאפשר. ויהודים מתחילים להאחז בכל דבר הנראה להם כעוגן הצלה אפשרי. אך זו אינה עוד מחשבה צלולה המדורבנת על ידי יצר הקיום. זה האימפולס המניע את הטובע להאחז בקש.
היהודים מסתתרים בבונקרים, במרתפים, בארובות, בעליות הגג ובכל מקום אחר שבו אפשר למצוא מקלט. הבתים מתרוקנים מאדם. אמנם, רוב המחבואות ידועים יפה למשטרה היהודית, אבל מקווים כי הפעם המשטרה לא תשתף פעולה ולא תגלה אותם לגרמנים.
בשעה שמונה בבוקר מגיע לגיטו ה“גביטסקומיסר” הינגסט, ביחד עם קצין הגסטאפו קיטל. בחצר ה“יודנראט” הם מוצאים את המשטרה וכמה מאות יהודים שלא מצאו מחבואים, או שכבר נמאסה עליהם הישיבה בבונקר. הם מודיעים שכל היהודים יועברו לריגה, קובנה ושאבלי. עד שעה אחת עשרה לפני הצהרים צריכים הכל להיות מוכנים ליציאה. מותר לקחת מטען קל בלבד, ואילו החבילות הכבדות יש להשאיר ליד הבתים, ומכוניות הגסטאפו יביאו אותן לתחנת הרכבת.
הם מבטיחים שהפעם לא יפרידו בין בני משפחה אחת. הטראנספורטים יצאו בו ביום ותנאי הנסיעה יהיו יותר נוחים מאשר בטראנספורטים הקודמים. כל מי שלא יתייצב מרצונו הטוב – יירה על ידי האוקראינים שייכנסו לגיטו כדי להשגיח על מלוי הפקודה.
באותו זמן מגיעים לגיטו פקידי ה“גביטסקומיסאריאט” כדי לקבל מהנהלת הגיטו את הקופה, הסדנאות ויתר הרכוש. בקפדנות רבה בודקים הפקידים אם ניהלו את הפנקסים כדבעי…
בלבול המוחות בגיטו מגיע לשיא. איש אינו יודע מה לעשות. ברור לכל שהפעם לא מדובר בפונארי. אך האם מותר האמין לגרמנים ולצאת לדרך, או שכדאי יותר להשאר בבונקרים ולסכן את החיים? אחד שואל בעצת חברו. כל אחד רוצה לראות מה יעשה חברו. כמה נשים אפילו פונות לקיטל ושואלות בעצתו…
באותו זמן מתקיימת אסיפה של המשטרה. אחד הקצינים מודיע כי על השוטרים לזרז את התושבים, כדי שלא יאחרו את המועד. הוא מוסיף שמשפחות השוטרים אינן צריכות לעזוב את הגיטו, כי יעבירו אותן ביחד עם השוטרים לבלוקים אשר בעיר. מובן שזה מותנה בכך שהמשטרה תמלא את חובתה באמונה.
זה משפיע. השוטרים מתפזרים על פני החצרות ומתחילים להאיץ בתושבים.
בשעה עשר מוקף הגיטו על ידי האוקראינים. היהודים מתחילים להתכונן לדרך. הרוב הגדול אורז את החפצים ומתאסף ליד השער. משם הם נשלחים קבוצות קבוצות לרוסה.
לפני צאתם לדרך הם מתפרצים למחסני ה“יודנראט” ובוזזים את המזון הנמצא שם. הכל נדחקים לזכות מן ההפקר.
סמוך לשעה אחת עשרה מתחילות הסימטאות להתרוקן מאדם. השוטרים אוספים את בני ביתם ברחוב שפיטאלנה מספר 11, בתחנת המשטרה מספר 2.
בשעה אחת עשרה מתפרצים האוקראינים לגיטו בצריחות פראיות, כחיות מורעבות שהריחו את ריח הטרף.
מהבוקר השכם נמצאים הלוחמים ברחוב סטראשון 6. שעות אחדות הם מחכים לפקודת המפקד להתחיל. הם מאמינים כי הפעם הזאת הפקודה תינתן, שכן אין עוד ספק שהגיע יום החיסול הסופי.
אולם בשעה שהלוחמים מחכים לאות, עסוקים המפקד וקציני המטה בהכנות לעזיבת הגיטו. הם מחליטים ללכת ליערות פושצ’ה רודניצקי.
בשעה עשר בבוקר מקבלים כל מפקדי התאים הוראה להודיע ללוחמים שעליהם לעבור לרחוב דייטשישע 13 ולהכנס לאחת מסדנאות ה“יודנראט” הנמצאת בחצר. לפי הפקודה צריך לעבור לשם בשקט ובזהירות, כדי שלא לעורר תשומת לבם של התושבים. היציאה חייבת להתנהל בסודיות מוחלטת ואם מישהו ינסה לקחת עמו את הוריו או בני משפחתו, ישאירו גם אותו בגיטו. מסבירים ללוחמים שאת הדרך יש לשמור רק בשביל היוצאים על מנת להלחם, ולא בשביל יהודים סתם שכל חפצם הוא להציל את חייהם. מאותו טעם גם אוסרים על הלוחמים להפרד מקרוביהם.
כמה מן הלוחמים מבקשים רשות לקחת אתם קרובים המוכשרים ומוכנים ללחום, אך קובנר מסרב. הוא מזכיר להם שכאשר קשרו את גורלם בגורל הארגון הלוחם, התחייבו לעקור מלבם כל סנטימנטים ולהתמסר אך ורק לענין הכללי. וכדי להראות דוגמה לאחרים, הוא משאיר אחריו את אמו ואחיו הנמצאים באותו מעמד.
למרות כל אמצעי הזהירות נודע בגיטו שהלוחמים מתרכזים בסדנאות ומתכוננים לצאת. עשרות צעירים בריאים וחסונים מתקהלים בחצר ומתחננים בפני קובנר שירשה להם להצטרף אל היוצאים. אך קובנר מכביד את לבו. הוא מאיים עליהם באקדחו ומגרשם מעל פניו.
הוא מגרש גם שתי נערות בנות 17־16 המשתייכות לתאי הכנה של הארגון, למרות שימים אחדים לפני כן הוסכם שהן יצאו מן הגיטו מצויידות בניירות “אריים”. יציאתן נמנעה ברגע האחרון מפני שבקרבת הגיטו היו משמרות חזקים של גרמנים ואוקראינים. עכשיו כל תחנוניהן הם לשוא. הן מבטיחות שיצאו ליער לבדן, כדי שלא יפלו למעמסה על הלוחמים. אך קובנר בשלו: היציאה שמורה ללוחמים בלבד
בצהרים מתקיים המסדר האחרון, שבו נוכחים כחמישים איש. נבדק הנשק, ניתנות ההוראות האחרונות ומיד אחר כך מתחילים הלוחמים לרדת לתעלה. פי התעלה נשמר שמירה מעולה על ידי משמרות מזויינים, לבל יסתנן, חלילה, יהודי “בלתי־לגלי”.
בשעה שהם יורדים לתעלה, כבר שומעים הלוחמים את צעקותיהם ויריותיהם של האוקראינים המתפזרים על פני הגיטו כדי לבקש יהודים מסתתרים.
כך מקיים המפקד את סעיף 22 בתקנון הארגון האומר:
“אנו נלך ליער אך ורק כתוצאה של קרב. אחר שנבצע את משימתנו, נקח עמנו מספר גדול ככל האפשר של יהודים ונבקיע דרך ליער, מקום שם נמשיך במלחמתנו נגד הכובש המרצח, כחלק בלתי־נפרד של תנועת הפרטיזאנים הכללית”9.
לב. חורבן ירושלים דליטא 🔗
האוקראינים בודקים כל פנה בכל בית בקפדנות יתרה. בין השוטרים יש אחדים המזדרזים לעזור להם, אבל האוקראינים מתיחסים אליהם בזלזול, כאילו בכלל אינם בנמצא. באכזריות מיוחדת הם מסתערים על בית החולים, בית היתומים ופנימית הילדים שהופקרו בשעת הפינוי. במכות ובגידופים הם משליכים את החולים והילדים לתוך מכוניות המוציאות אותם מן הגיטו – כנראה לפונארי.
אחר כך הם מתחילים לפרוע ולשדוד בבתים. הם שוברים דלתות, מנפצים שמשות, משחיתים רהיטים ומשליכים את כל המטלטלים בעד החלונות. לפתע מתמלא האויר נוצות מן הכרים שהם קורעים לגזרים בחיפוש אחר מטמונות. הרחובות מתכסים לובן, כאילו ירד שלג. מזמן לזמן מרעידים את האויר קולות נפץ עזים. האוקראינים מפעילים פצצות הפחדה כדי להניע את היהודים לעזוב את הבונקרים.
בינתיים מגיעות לגיטו מכוניות גרמניות ומתחילות להוציא את הרכוש הנמצא בסדנאות ובבתים. ואפילו את עצי ההסקה שה“יודנראט” הכין לחלוקה בחורף לפי כרטיסים הם לוקחים אתם.
השוטרים היהודים מנסים לעזור להם. הם אובדי עצות, חרדים לגורלם ולגורל בני ביתם ורוצים לעשות כל אשר ביכלתם כדי להביא תועלת. בגיטו אין כבר יהודים, והמשמרות מסביב מתרבים והולכים. כל מבוא הידוע לגרמנים נשמר בקפדנות.
עם רדת הלילה מוציאים מהגיטו את היהודים האחרונים שנתגלו על ידי האוקראינים במשך היום. יחד אתם יוצאים גם האוקראינים בעצמם.
חשכה גדולה עוטפת בזרועותיה את הסימטאות האבלות. ריח רע ומחניק מהפצצות ממלא את האוויר. גשם דק מטפטף, כאילו השמים בעצמם מבכים את הברואים שהובלו אל הבלתי־נודע. הרוח מנהמת ומייבבת דרך החלונות והדלתות שנשארו פתוחים בבתים השוממים מאדם. הנוצות המפוזרות על המדרכות מבהיקות בלובנן כתכריכי מתים. מחלונות רבים מנצנץ אור החשמל, כאילו הודלקו נרות נשמה לאומה שהסתופפה מאות בשנים בסימטאות אלה ועתה הגיעה שעתה והיא עלתה למרומים. פה ושם עוברים ברעדה צללי אדם – יהודים המגיחים מן הבונקרים ומבקשים הצלה בחשכת הלילה…
המקום היחיד שבו עוד הולמים בחרדה לבות יהודים הוא שפיטאלנה 11, מקום שם מרוכזות משפחות השוטרים, ועמן עוד יהודים סתם שיצאו מן הבונקרים והגיעו לשם. ביחד יש שם כאלפיים נפש. הם עדיין מקווים שבבוקר יעבירו אותם לבלוקים של קייליס וה.ק.פ.
בשעה שלש לפנות בוקר מעבירה המשטרה היהודית את כל הנותרים לאולם הגדול של תיאטרון הגיטו ומתחילים לערוך סלקציה. את המקורבים להם ביותר הם מכניסים לחדר צדדי. הם חושבים שיהיו להם יותר סיכויים להנצל אם מספר “המיוחסים” לא יהיה גדול מדי. אלה הנשארים באולם הגדול רואים בכך סימן רע לעצמם ובכל כוחם הם נדחקים אל החדר הצדדי.
מתחילה תגרה בין הנדונים למוות ובין המאושרים שנבחרו לחיים. כל אחד נלחם על זכות הקיום שלו, ובמאבק זה בין יהודים ויהודים, הנמשך שעות אחדות, אין מקמצים בגידופים ומכות…
ביום ו', 24 בספטמבר נכנסים לגיטו כמה גרמנים. בפקודתם מסירים את המשמרות מהחדר הצדדי וכל היהודים, גם אלה שבאולם הגדול וגם השוטרים ומשפחותיהם, מועברים לרחוב רודניצקי. היהודים במחבואים “מריחים” שמוציאים את אנשי המשטרה, והם ממהרים לעזוב את הבונקרים שלהם ולהצטרף לקבוצה “המאושרת”.
בשעה שבע וחצי באים האוקראינים, שהם מזויינים הפעם יותר מתמיד. הם מעמידים מקלעים על כל צעד ושעל ומקיפים את היהודים מכל העברים. במשך שעה וחצי הם מתעללים בקרבנותיהם ושודדים מהם את כספם, שעוניהם וכל חפצי הערך שנותרו להם.
בשעה תשע מוציאים אותם מן הגיטו ומובילים אותם לרוסה, מקום שם נמצאים כל היהודים שהוצאו מן הגיטו ביום הקודם.
הרוח מטלטלת שלש גוויות במרומי עצי תליה. בשעה שהלוחמים יצאו מתעלת הביוב, נתקלו אחדים מהם בגרמנים. שני קציני המטה אברהם חבויניק ויעקב קפלן והלוחמת אסיה ביג פתחו ביריות, אך נתפסו על ידי האוייב. ולמען ישמעו וייראו, תלו אותם הגרמנים לעיני כל היהודים אשר ברוסה.
שלשה ימים ושלשה לילות יושבים כעשרת אלפי יהודים ברוסה, תחת כיפת השמים, רועדים מקור, רטובים מגשם עד למח עצמותיהם, רעבים ומדוכאים. במשך הימים האלה עורכים הגרמנים סלקציה: ילדים, זקנים וחלשים – לפונארי או מאידנק. השאר נשלחים למחנות העבודה באסתוניה.
ירושלים דליטא, עיר החכמים והסופרים, עיר התורה והקידמה, העיר אשר במשך דורות היתה מאור ליהדות העולם, איננה עוד.
הסימטאות הצרות, אשר במשך מאות בשנים פיכו בהם חיים יהודיים, אשר עוד אתמול סאנו וגעשו מהמוני יהודים מעונים ומרודים, שאת תקוותם אי אפשר היה להמית עד הרגע האחרון, עומדות עכשיו בחורבנן.
אשר היתה וילנא לא תשוב להיות לעולמים…
חלק ב: ביער 🔗
א. חסידי אומות העולם 🔗
“אין דרך חזרה”, פוסק יוסף.
אנו נמצאים בחורשה, מוקפים אויבים, שלושה עשר מתוך השלושים וחמשה שיצאו מן הגיטו כדי להצטרף אל הפרטיזאנים ולהכות באויב. מצבנו בכל רע. שיקה, מורה הדרך שלנו והיחיד שיש לו מפה, ומצפן, עזב אותנו לאנחות. איש מאתנו אינו מכיר את הדרך. הלב דואב על החברים שאבדו. עדיין איננו מסוגלים לתפוס שמולקה, זונדל, רוזה, רחל, האחים גורדון, איזקה וכל יתר הלוחמים האמיצים אינם עוד.
מסביבנו אימה וצלמוות. יריות האויב נשמעות מכל העברים. בכל רגע עלולים להסתער עלינו ברמוני יד ולחסלנו. אף יוסף דוחה בתוקף כל הצעה לשוב אל הגיטו. כל הירא ורך הלבב יכול לחזור. האחרים יבקיעו לעצמם דרך.
חולף ליל הזוועה. הבוקר מאיר. עכשיו מצבנו חמור שבעתים. לאור היום עלולים הגרמנים לחדור ליער ולגלותנו במקום מחבואנו. כמה אנשים יוצאים להשקיף בסביבה, וכאשר הם חוזרים, אנו מעמיקים להכנס לתוך היער. במקום שבו העצים סבוכים אנו שוכבים לנוח. בשעת הנסיגה בלילה אבדו התרמילים לרוב האנשים וגם הרעב מתחיל להציק. אנו מעמידים משמרות מסביב.
ליאות תוקפת את הגוף העייף והרצוץ מהרפתקאות הלילה. האברים נסוכים עופרת. בשארית כוחנו אנו נלחמים בשינה. אך בסוף היא מתגברת עלינו, ואחד אחד אנו נרדמים. גם הזקיפים אינם יכולים לפקוח עין. גם עליהם נופלת תרדמה עמוקה.
לפתע, כאילו הכישנו נחש, אנו קופצים על רגלינו. השמש כבר עומדת במרום הרקיע, ולפנינו שני צעירים מהכפר הסמוך המלקטים פטריות. הם מספרים שבלילה היה בקרבת מקום קרב קשה בין פרטיזאנים ובין חיילים גרמניים ושוטרים ליטאיים. שלושה שוטרים נהרגו ואחדים נפצעו. שנים מהפרטיזאנים נמצאו הרוגים ליד הגשר. אחרים נלקחו בשבי והובלו לווילנא. עכשיו עורכים הגרמנים והליטאים חיפושים בכל הסביבה. הם מחכים לתגבורת כדי לחדור לתוך היער.
לדעתם של שני הצעירים, המקום שבו אנו נמצאים מסוכן מאד. הם מוכנים להוביל אותנו למקום יותר בטוח.
אנו הולכים אחריהם למקום שבו היער גובל עם שדות קמה. אין כל מקום ישוב בסביבה. אחר דין ודברים מבטיח אחד מהם לשוב בצהרים להביא לנו אוכל. אז גם יודיע לנו אם יש ביכלתו להוציאנו משם.
בחרדה רבה אנו מחכים לבואו. הישוב? ואם כן, כלום לא יביא אלינו את הגרמנים? אנו דורכים את נשקנו כדי להיות מוכנים לקרב האחרון.
בשעה הקבועה הוא מופיע, ועמו סל מזונות. הוא מצטדק בפנינו על מנת המזון הזעומה: הוא הביא רק מה שמצא בבית, ואת המעט הזה הוציא בלי ידיעת הוריו. הוא לא רצה לקנות מזון נוסף אצל איכרי הכפר כדי שלא לעורר חשד.
זמן ממושך הוא יושב אתנו ומספר לנו על השמועות המוגזמות המהלכות בסביבה בנוגע לקרב של הלילה הקודם. הוא מבטיח שישוב לפנות ערב ויעביר אותנו לעברו השני של הנהר.
דעתנו נחה, למרות שהיריות נשמעות עדיין מסביב.
שתי צעירות, מאלה שהצטרפו אלינו בווילייקה, וחבר הארגון חיים ספוקויני מודיעים שהחליטו לחזור לגיטו. אנו מוסרים להם את שארית המזון ומברכים אותם בצאתם לדרכם. (כעבור זמן אנו שומעים ששלושתם נפלו לידי האויב).
לפנות ערב אנו חוצים את הנהר. מורה הדרך שלנו מעביר אותנו במקום שבו המים מגיעים עד הצואר. אנו מחזיקים את הנשק מעל לראשינו בכדי שלא יירטב. מרחוק אנו רואים את הגשר שהנסיון לעבור בו עלה לנו בקרבנות מרובים כל כך.
אנו ממשיכים בדרכנו דרך השדות. ההליכה קשה מאד. הבגדים כבדים מן המים שספגו. נעלינו רטובות, ושכבת אדמה נדבקת בהן. אך אנו צועדים במהירות, כי ברצוננו להתרחק ככל האפשר מהאזור המסוכן. הלילה יורד, ואנחת הקלה מתפרצת מחזינו.
כעבור כמה קילומטרים אנו מגיעים ליער. כאן מודיע הצעיר שעליו לחזור הביתה. אנו נותנים לו סכום כסף הגון ונפרדים ממנו בתודה עמוקה. אכן, יש עוד חסידים בין אומות העולם. ואם “שייגעץ” כזה כך, על אחת כמה וכמה הפרטיזאנים הגויים. ללא ספק יקבלונו כאחים…
במשך הלילה אנו עוברים מרחק של קילומטרים רבים, ועם אור הבוקר אנו קובעים מקום מנוחה לשעות היום. אנו חושבים לתומנו שהוגדשה סאת היסורים שלנו ומעכשיו נוכל להמשיך בדרכנו בלי תקלות רבות. אך טעות בידנו.
ביער יש תנועה בלתי־רגילה ומדי פעם בפעם אנו שומעים יריות חזקות. הגרמנים עוד לא חדלו לחפש אחרינו.
שלש יממות אנו נשארים תקועים באותו מקום בלי מזון ובלי טפת מים. רק בלילה השלישי משתרר שקט בסביבה. אנו ממשיכים בדרכנו, עייפים ותשושים, ועלינו לחכות עד למחרת בערב כדי להשיג מעט מזון להשביע את רעבוננו.
וכך אנו מתקדמים: עם בוקר יוצאים שנים מבינינו בהתחפשות של איכרים לתור את הדרך בה נלך בהתאם לכיוון שרשמתי מפי שיקה. לעתים עולה בידיהם לקנות מעט מזון. בצהרים הם חוזרים, ובלילה אנו מתקדמים באותה כברת דרך שה“איכרים” שלנו כבר הכירו. איננו מעיזים ללכת הלאה. לכן אין פלא שבמקום חמשה ימים נמשכת דרכנו ארבעה עשר יום.
באחד הימים אנו נחים בחורשה בין שני כפרים קטנים. במשך היום משגיחים בנו רועי המקום וכעבור זמן מה באים שני ראשי הכפרים להתדיין אתנו. הם רוצים שנכריע לאיזה משני הכפרים שייכת החורשה שבה אנו מסתתרים. וכל אחד מהם מעונין, כמובן, שהחורשה תהיה שייכת לכפר השני…
אנו מרגיעים אותם ומסבירים להם שעוד באותו לילה נעזוב את המקום. הם מרוצים עד כדי כך על החסד שאנו עושים עמהם, שהם מביאים לנו לחם, צלי ומגדנות.
נהר הוויליה, העובר כמה עשרות קילומטרים מיערות נארוץ', הוא הגבול הטבעי בין השטח הפרטיזאני ובין האזור שבו שולטים הגרמנים. הגרמנים אינם מעיזים לעבור את הנהר, אלא אם כן בכוחות גדולים. הפרטיזאנים שרפו את כל הגשרים כדי להקשות על חדירת האויב לתוך השטח שלהם.
סוף סוף אנו מגיעים אל הנהר, ולעת ערב אנו חוצים אותו. אך עברנו, והנה נטפל אלינו בחור רוסי בשם מישה. הוא מספר לנו שהוא לויטננט בצבא הרוסי, ברח מהשבי הגרמני ומתגורר כעת באחד מכפרי הסביבה. כאשר אנו שואלים אותו אם גם הוא הולך ליער, הוא משיב שהוא מקשר מטעם הפרטיזאנים. הוא שמח מאד לעזור לנו, והוא מוכן להוביל אותנו עד היער, כי כל השבילים נהירים לו. הוא מספר שבכפר הסמוך מתגורר חברו, גם הוא קצין רוסי הממלא תפקיד דומה לשלו. הוא רוצה לזכות גם את החבר הזה במצווה לעזור לנו. שניהם ילוו אותנו בתוך היער ויביאונו בשלום אל הפרטיזאנים.
יש ביננו אחדים הנוטים להאמין למישה. הוא כה לבבי, ומדבר רוסית כה צחה, שקשה לחשוד בו. אף על פי כן אנו נוהגים בזהירות, בחינת “כבדהו וחשדהו”, ובשעה שמישה הולך לקרוא לחברו, אנו עוזבים את המקום וממהרים לדרך.
כעבור זמן, בהיותנו כבר ביער, אנו שומעים שמישה וחברו נתפסו על ידי הפרטיזאנים והוצאו להורג באשמת ריגול למען הגסטאפו.
ב. גם ביער – היהודי מופקר 🔗
הפרטיזאנים מהבריגדה של מרקוב מקבלים את פנינו באהדה רבה. הם כבר יודעים על התנגשותנו עם הגרמנים ועל כל מה שעבר עלינו בדרך. ביער אנו מוצאים כמה עשרות יהודים שניצלו מהטבח בעיירות הסביבה.
יוסף מתחיל מיד בפעולה להקמת יחידה פרטיזאנית יהודית. הוא נפגש עם מרקוב ומשדל אותו. הוא נפגש גם עם מפקד התנועה הפרטיזאנית הליטאית, היהודי זימן מקובנה, מנהיג קומוניסטי ידוע, עורך העתון הקומוניסטי “טיעסא” (אמת) וסופר קבוע של העתון האידישאי “פאלקסבלאט”. כעת שמו יורגיס. הם מכירים איש את רעהו עוד מלפני המלחמה.
יורגיס מבטיח שיסייע להקמת היחידה היהודית. הוא גם מבטיח אספקת נשק. אחר משא ומתן ממושך נותן גם מרקוב את הסכמתו.
הגדוד היהודי מונה כשבעים איש. כמפקדו ממנה מרקוב את בוטנאס, קומוניסט יהודי מליטא שהגיע לא מזמן ממוסקבה. יוסף מתמנה כראש המטה. הגדוד מתחלק לשתי פלוגות. אני ממונה על אחת מהן, ומפקד הפלוגה השניה הוא בחור יהודי מהסביבה שאת שמו איני זוכר עוד.
זוהי היחידה היהודית הלוחמת הראשונה ביערות אלה.
כעבור ימים אחדים נערך טכס השבעתנו במעמד מפקדי הגדודים הפרטיזאניים השונים ביערות נארוץ'. אנ נשבעים לא לנוח ולא לשקוט עד אשר נגרש את הפולש הנאצי מאדמת רוסיה הלבנה.
מפקד הבריגדה מרקוב נושא נאום נלהב. הוא מאריך בדיבור על הטראגדיה היהודית האיומה ומסיים: מי עוד כמוכם צריך להלחם באויב הנאצי ולנקום את נקמת דם אחיכם ואחיותיכם השפוך. השתדלו להיות לוחמים טובים, אמיצים ונאמנים. אנו נעזור לכם בכל האמצעים העומדים לרשותנו: מדריכים, נשק, הוראות…
הוא מציע שהגדוד שלנו ייקרא “נקמה”.
לא מעט מתביישים אנו שהגוי צריך להטיף לנו, ליהודים, שננקום בנאצים. בהגיונו הגויי הפשוט הוא מסיק מסקנות אשר אלפי יהודים העומדים על סף ההשמדה עדיין לא הגיעו אליהן. אך אנו מתנחמים: הן באנו ללחום, ולא נבייש את שם האומה ולא נכזיב את התקוות שתולים בנו…
במצב רוח מרומם אנו חוזרים למחנה ובמשנה מרץ אנו ניגשים לסדר את חיינו החדשים. אנו מלאי תקווה. קבלת הפנים שהפרטיזאנים ערכו לנו עושה עלינו רושם כביר. הן רגילים אנו שיתיחסו אלינו כאל כלבים. כמעט שאיבדנו את צלם האדם בגיטו. וכאן אנו כשווים בין שווים. עוד מעט ונעמוד שכם אל שכם עם יתר הפרטיזאנים במלחמה נגד האויב המשותף.
כעבור ימים אחדים יוצאות פלוגות פרטיזאניות מכל הגדודים שביערות נארוץ', בפיקודו הישיר של מרקוב, להתקיף את העיירה מדיאל. גם אותנו מזמינים לקחת חלק בהתקפה זו.
פלוגה משלנו בפיקודו של יוסף פעילה מאד בהשמדת חיל המצב הגרמני בעיירה. אחד הבחורים שלנו, יליד העיירה המותקפת, משמש כמורה דרך. הוא נכנס ראשון לעיירה ושולח אש בבית הוריו שהפך בינתים לתחנת משטרה גרמנית.
בגמר הפעולה אנו מקבלים את חלקנו בשלל שנלקח מידי הגרמנים.
באותם הימים שולח יוסף שני פרטיזאנים לווילנא על מנת למסור לחברים בגיטו על חיינו ביער ועל מנת לקרוא ליהודים שיעזבו את הגיטו בהמוניהם ויצטרפו אל הפרטיזאנים.
התקופה הרומנטית הראשונה אינה נמשכת זמן רב. החיים היומיומיים האפורים מלאים קשיים ואכזבות. הדאגה למזון ולנשק מטרידה מאד. הנשק שהבאנו אתנו מהגיטו הוא לטווח קצר. ומובן שאי אפשר לנהל מלחמה באקדחים בלבד.
נוסף על כך מתחילים הפרטיזאנים הסובייטיים לגלות התענינות מרובה באקדחים שלנו. קיימת ביניהם מעין תחרות למי יהיה אקדח יפה יותר. אמנם, בפעולות קרב אין הנשק הזה יעיל ביותר, אך אפשר להתפאר בו ולספר כי הוא נלקח מידי הגרמנים.
הרוסים באים אלינו בהצעות חילופין: הם מציעים לנו רובים במקום האקדחים שלנו. אנו רוצים לנצל את ההזדמנות ומוסרים להם את האקדחים תמורת הבטחה שמחר או מחרתיים יביאו לנו רובים. אנו תמימים מאד וחסרי נסיון פרטיזאני. אנו סבורים שביערות קיימים החוקים האלמנטריים של הגינות אנושית.
אולם אחר זמן קצר אנו נוכחים לדעת שהפרטיזאנים אינם עומדים בדיבורם. הם אינם מביאים את הרובים המובטחים. וזוהי עוד התקופה האידילית ביחסינו אתם, בהשוואה למה שעתיד לבוא.
בזו אחר זו מגיעות קבוצות נוער מווילנא. רובם חברי הארגון הלוחם, אך יש ביניהם גם קבוצות שהתארגנו ביזמת עצמן. רוב חבריהן הם מיוצאי העיירות הקטנות סביב וילנא. מספר חברי הגדוד שלנו הולך וגדל: במקום שבעים נפש אנו מונים כבר כמה מאות.
יום יום נעשים ביער מעשי שוד, שבתחילה איננו יודעים את פשרם. אחד הבחורים שלנו חוזר למחנה כשהוא יחף. הוא מספר שפגש ביער את הפרטיזאנים הרוסיים, והם חלצו את מגפיו. משני הם שודדים אקדח, משלישי את השעון. יש גם מקרי רצח. יהודים אחדים נמצאים הרוגים במקומות שונים ביער.
מתרבים גם מקרי ההתפרצויות האנטי־יהודיות. עלבונות, גידופים ולעג הם לחם חוקם של הלוחמים היהודיים. מתלוננים בפני הפיקוד הגבוה, אך התלונות אינן נושאות פרי. המרירות מכרסמת בלבבות. אמנם, רגילים אנו ליחס כזה בגיטו. שם היה זה טבעי, כמעט מובן מאליו. אך ביער, מצד הפרטיזאנים הסובייטיים שתלינו בהם תקוות רבות כל כך, קשה לשאת את העלבונות.
יום אחד באה הודעה רשמית ממטהו של מרקוב, שלפי פקודה ממוסקבה יש לפרק את כל הגדודים הלאומיים הנפרדים. בראש וראשונה מפרקים את היחידה היהודית. משנים את שמה מ“נקמה” ל“קומסומולסק” ומחליפים את הפיקוד היהודי בפיקוד גויי. מבטיחים שהלוחמים היהודיים יוכללו בגדודים הכלליים ויקבלו את חלקם בנשק, ולא תהיה כל הפליה בין יהודי ולא־יהודי.
באחד הימים עורכים את כל היהודים בשורות ומובילים אותם למטהו הראשי של מרקוב. משמר חזק מקבל את פניהם. אחד אחד מכניסים את היהודים לבקתה של המטה. כל קציני המטה ואחדים מן המפקדים נמצאים שם. מודיעים לכל אחד ואחד מהיהודים שמכיוון שהזמנים נעשים קשים מיום ליום, ואין די נשק בשביל הלוחמים הוותיקים, – חייבים היהודים למסור את נשקם ואת כל כספם וחפצי הערך שלהם, כדי שבתמורתם אפשר יהיה לקנות נשק נוסף. עורכים חיפושים בכליו של כל אחד ואחד. חולצים מעליהם את המגפים, פושטים מהם את בגדיהם הטובים ולוקחים מהם כל דבר בעל ערך.
בעד דלת שניה מוציאים את הנשדדים החוצה, כדי שלא יוכלו לספר לחבריהם מה אירע להם. כעבור כמה שעות אפשר לראות תהלוכת אבל של כמה מאות יהודים ערומים למחצה, מפורקי נשק ומלאי חרדה לקראת העתיד. במוחם מנקרת השאלה: במה, בעצם, טובים הפרטיזאנים הללו מן הגרמנים?
אחר כך רואים היהודים את נערותיהם של המפקדים והקומיסרים הסוביטיים לבושות בבגדים שנשדדו מן הלוחמות היהודיות, ועונדות על ידיהן את השעונים שנלקחו מהיהודים לקניית נשק, כביכול.
המפקד יורגיס טוען שאין הוא יכול להתערב לטובת היהודים, כיוון שהמחנה היהודי נתון למרותו של מרקוב.
ג. מותו של יוסף 🔗
מתקבלות ידיעות מדאיגות: הגרמנים ריכזו בסביבה שבעים אלף חיילים, ובתמיכת טנקים ומטוסים הם אומרים לבער את הפרטיזאנים מן היערות.
מרקוב מוציא פקודה האומרת: היות ואין ביכלתנו להכנס בקרב עם כח אדיר כזה, חייבים כל הפרטיזאנים לעזוב את היער ולמצוא להם מקומות מחבוא עד יעבור זעם. כאשר תסתיים הפעולה הגרמנית, ישובו כולם ויחדשו את המלחמה באויב.
אלפי פרטיזאנים מתחילים לעזוב את היערות בקבוצות בנות 5־3 אנשים. הם לוקחים אתם את נשקם ומתפזרים בכיוונים שונים. לרבים מהם יש מכרים וקרובים בין תושבי הכפרים ברוסיה הלבנה, רובם ככולם מכירים היטב את הסביבה ויודעים לאן לפנות. ואילו היהודים מופקרים. איש אינו מתענין בגורלם. אלה מבין היהודים שהם יוצאי עיירות הסביבה עוד יש להם סיכוי כלשהו למצוא מחבוא. אך הרוב חודר עמוק עמוק לתוך הביצות, מתוך תקווה שהגרמנים לא יגיעו לשם. דרישותיהם של היהודים לתת להם נשק או לצרפם ליחידות פרטיזאניות היוצאות לאזורים אחרים אינה מוצאת אוזן קשבת. עוד לועגים להם ולגבורתם. כמה יהודים הרוצים להצטרף אל היוצאים על כרחם, נורים ונהרגים. רק מעטים מאד מצליחים להתקבל על ידי היחידות היוצאות.
היער מתרוקן והגרמנים קרבים והולכים. גם יורגיס אוסף את אנשיו – כארבעים במנין – ומתכונן לצאת לדרך. עשר פעמים ביום מטריד אותו יוסף, מדבר על לבו היהודי ודורש ממנו נשק וחסות ליהודים. אולם לבו של יורגיס קשה כאבן.
עד שלבסוף מתברר כי מחמת המנוסה בפני האויב יש הכרח להשאיר נשק רב ביער, כיוון שאין די אנשים כדי לטלטלו. ביום צאתו קורא יורגיס ליוסף ואומר לו: “אני נותן לך נשק אוטומטי חדיש בשביל עשרה אנשים, ואני מייעץ לכם שתצאו בכיוון קאזיאן (מאה ועשרים קילומטר מזרחה מנארוץ', בעומק רוסיה הלבנה. ביערות קאזיאן יש בסיסים פרטיזאניים חזקים). גם אני, אומר יורגיס, הולך באותו כיוון ויש להניח שניפגש שם בעוד ימים מספר. לדאבוני לא אוכל לקחת אתכם אתי, כי בזמנים אלה מסוכן הוא ללכת בהמון גדול”.
כיצד יעלה יוסף על דעתו שטומנים פח לרגליו, ושדוקא יורגיס היהודי יוליך אותו שולל? הוא לוקח אתו שמונה עשר איש המוכנים ללוות. בדרך מצטרפים אליהם יהודים נוספים, ובסוף מגיע המספר לשלושים וחמשה איש. הם הולכים בדרכים שיורגיס הורה להם.
ההליכה מסוכנת מאד. אווירונים גרמניים מסיירים בלי הרף מעל לדרכים. רעם מרגמות ותותחים ממלא את החלל. אחר טלטולי דרך רבים מגיע יוסף עם אנשיו לקאזיאן. אך עוד בטרם יש סיפק בידו להכנס ליער, הוא פוגש את קאזימיר, הוא שומאוסקאס, מי שהיה מיניסטר בליטא הסובייטית וכיום האחראי לפרטיזאנים בכל שטח ליטא, בשעה שהוא עוזב את היער.
קאזימיר מתפלא מאד בראותו את יוסף והאנשים אתו. כאשר הוא שומע שיורגיס שלח אותם והבטיח שגם הוא יבוא, אומר קאזימיר: “ראשית, יורגיס לא יבוא, כי הלך לכיוון פושצ’ה רודניצקי אשר ליד וילנא. ושנית, עליכם לחזור מיד על עקבותיכם כי הגרמנים פתחו בהתקפה גם על יערות אלה”.
ברכת פרידה קצרה, וקאזימיר ואנשיו נעלמים מן העין.
על דרכם האחרונה של יוסף וקבוצתו מספר ברל דרוזגניק:
"כאשר המצור הגרמני על היערות התהדק, נקרא הוא, דרוזגניק, ליורגיס אשר הטיל עליו שליחות למסור מכתב שכתב לקאזימיר ביערות קאזיאן. יורגיס גם אמר לו, שהוא וקבוצת אנשים יוצאים לכיוון הפושצ’ה רודניצקי ואילו יוסף גלזמן וקבוצתו יוצאים לעבר יערות קאזיאן ובתום המצור הגרמני ייפגשו כולם בפושצ’ה רודניצקי. גם עלי, על דרוזגניק לבוא לפוש’צה רודניצקי לאחר מלוי שליחותו. כן הורה לו יורגיס לשמש מורה דרך לגלזמן וקבוצתו, היות והוא הכיר את האזור.
וכך היה. דרוזגניק הוביל את הקבוצה כשגלזמן בראשה. הם הגיעו בשלום לאיזור יערות קאזיאן. דרוזגניק נפרד מגלזמן והלך לחפש את קאזימיר כדי למסור לו את מכתבו של יורגיס. כאשר פגש את קאזימיר הוא הביע תמיהה על בואו של גלזמן, כי הוא עצמו, קאזימיר, יוצא עם אנשיו לעבר יערות נארוץ תוך תקווה לפרוץ את המצור הגרמני. הוא גם קיווה, שכאשר יגיע ליערות נארוץ כבר הגרמנים לא יהיו שם.
דרוזגניק חזר לגלזמן ומסר לו את דברי קאזימיר, הוא עצמו פנה למלא שליחות נוספת שהטיל עליו קאזימיר, ללוות שני צנחנים לשדה התעופה הפרטיזאני כדי לחזור למוסקבה. הוא קבע עם גלזמן להפגש שוב ביערות נארוץ ואז יצאו יחד לפושצ’ה רודניצקי, אך דרוזגניק לא ראה עוד לעולם את יוסף גלזמן ואת קבוצתו."
שרשרת משולשת של צבא גרמני חודרת משני כיוונים ליערות נארוץ' וקאזיאן. רווח של מטרים אחדים מפריד בין חייל לחייל ורווח של יומיים הליכה בין שרשרת לשרשרת. מי שיצליח להסתנן בעד השרשרת הראשונה, ייתקל בשניה, ואם גם אותה יעקוף – יעמוד לפני השלישית.
הגרמנים “מטאטאים” את היערות ומשמידים את כל העמדות והבסיסים שנעזבו על ידי הפרטיזאנים. אגב כך הם מעלים באש עשרות כפרים, שתושביהם חשודים בהגשת עזרה לפרטיזאנים. שני מחנות צבא עולים זה מול זה, והטבעת הולכת ומתהדקת.
בין שתי מלתעות המלקחיים ניצבים יוסף ואנשיו. מצבם כלאחר יאוש. יש רק קרן תקווה אחת: אם יצליחו לחצות את מסילת הברזל לפולוצק, במחצית הדרך בין שני החילות הגרמניים, ייתכן שייחלצו מן המיצר.
בליל כל נדרי תש"ד הם מתקרבים לפסי הרכבת. המסילה נשמרת היטב על ידי הגרמנים, אך השמים מכוסים עננים והחשכה משמשת להם מגן. אחד אחד הם עוברים בזחילה את הפסים. המזל מאיר להם פנים. הכל מגיעים בשלום לעבר השני. עכשיו יש תקווה לחיים…
עם עלות השחר הם מגיעים לחורשה, במרחק רב מן הפסים, ומסתתרים בה בשעות היום על מנת להמשיך בדרכם בלילה הבא. רעם התותחים וטרטור המקלעים וגלגלי הטנקים הוא כבר מאחוריהם. המתיחות הגדולה הולכת ופגה. אך בכל זאת הנשק עדיין דרוך כדי לקדם את פני האויב אם יגלה את מחבואם.
מכל הקבוצה הזאת – רק נערה אחת נשארת בחיים. היא מסתתרת בין שיחים עבותים ויוצאת בשלום מן הטבח. וכך היא מתארת את המאורעות של אותו יום מר ונמהר:
"בשעות הצהרים נדמה היה לנו שהסכנה חלפה. ההרעשה נדמה, טרטור המכוניות כמעט ולא נשמע עוד וגם האווירונים לא נראו עוד באופק. הלבבות דפקו בחזקה. האמנם ניצלנו?
"אך לפתע הופיעו בין העצים קסדות פלדה גרמניות, ולועים של מכונות יריה נפערו מולנו. איכרים מהסביבה הבחינו בקבוצת היהודים והביאו את הגרמנים למחבואנו. התלקח קרב אכזרי וחסר תקווה בין הכוחות הבלתי־שווים.
"אחד אחד נפלו החברים. הכל ידעו כי הקרב אבוד וכי אין עוד כל תקוה להחלץ מן המלכודת. בחימה שפוכה הסתערו על האויב, אולם כוחותיו היו גדולים לאין ערוך מכוחות היחידה היהודית הקטנה. הגרמנים הלכו והתקדמו, מתוך תקוה שיתפסו חלק מן היהודים חיים.
"בסוף נשארו שלשה אנשים בלבד שהוסיפו ללחום, בעוד שכל האחרים היו מוטלים בשלוליות דם.
“עד הסוף המר נלחמו השלושה, וכאשר אזלה תחמושתם, הפנו את לועי נשקם כלפי עצמם ושמו קץ לחייהם בכדורם האחרון. בפניהם נצטיירה גאוות הנצחון בשעה שהחזירו את נשמתם לבוראם, כי סיכלו את מחשבת הגרמנים לשבותם חיים…”
ביום הכיפורים תש“ד, יום הדין לכל באי עולם, נוהג בהם שופט כל הארץ בחומרה יתרה, כשם שנהג באלפי היהודים שהוצאו לטבח מגיטו וילנא שנתיים קודם לכן, ביום הכיפורים תש”ב. שלושים וארבע נשמות טהורות עלו השמימה לפני נעילת שערי הרחמים.
בקבר אחים ליד העיירה ווידז מוצאים את מנוחתם האחרונה שבעה בית"רים, שחיי כל אחד מהם הם רבי עלילות גבורה והוד: יוסף גלזמן, מרים ברנשטיין, ליובה זיסקוביץ', משה בראוזה ואשתו, חיים לוסקי ושמעון ברנט.
השם ינקום דמם.
ד. פושצ’ה רודניצקי 🔗
במרחק חמישה עשר קילומטר מוילנא מתחילים יערות הפושצ’ה רודניצקי, שהם מהגדולים ביותר בפולין. ארכו של השטח המיוער הוא ששים קילומטר, ורחבו ארבעים קילומטר.
את היער חוצה הכביש וילנא־גרודנה, ועוד יש בו מאות שבילים המחברים את עשרות הכפרים אשר ביער ובסביבותיו. שביל מרכזי העובר לאורך היער נקרא בשם “הדרך הצרפתית”, זכר לימים שבהם נפוליאון וגייסותיו עברו בשביל זה במסעם למוסקבה. אחת הדרכים היפות ביותר היא ה“קופנה”. משני עבריה מתנשאים עצים גדולים ובצדה מפכה מעין מים חיים. הדרך הזאת נסללה במיוחד בשביל הציידים רמי המעלה. במסעי הציד בפושצ’ה רודניצקי השתתפו פעמים אחדות פילסודסקי והנשיא הפולני מושצ’יצקי. בהמשך הדרך הצרפתית, בכיוון לעיירה רודניקי, עומד ארמון הקיץ המפואר של פילסודסקי – סאנטקובה. בקרבת מקום, על גבעה חשופה, מתרוממת מצבת הזכרון לזכר החיילים והקצינים הרוסים שנפלו במקום זה בקרב נגד המורדים הפולניים בשנת 1863.
המהלכים בדרך הצרפתית עלולים לקבל את הרושם שהם נמצאים בחורשה דלילה. אולם אך סרים מן הדרך ומתקדמים כמה עשרות מטרים לכאן או לכאן, והיער מתחיל להיות סביך יותר. הרגלים שוקעות ביוון הביצות, שבהן נרקבים שיירי העלים וגזעי אילנות. כאן ממלכת השרצים והיתושים. כאן תמצא מקומות שאפילו בצהרי יום אין השמש חודרת אליהם מבעד לסבך הענפים.
מדי פעם בפעם נתקלת העין באי קטן בתוך הביצות, לרובם של האיים האלה מובילים מעברי גשרים צרים ורעועים, שהותקנו בשביל הציידים.
כאן אין השקט שורה כל היום וכל הלילה. ציוץ הצפרים מתמזג לסימפוניה שאין קץ לה. הטבע הפראי והבלתי־משחת מרהיב את העין.
באיים הללו שבתוך הביצות קמים בסיסי הפרטיזאנים.
באמצע אוגוסט 1943 אנו מקבלים פקודה ממפקד החטיבה הפרטיזאנית הליטאית יורגיס לעזוב את יערות נארוץ' שברוסיה הלבנה ולעבור אל היערות שבסביבת וילנא כדי ליצור שם עמדות ולהקים תנועה פרטיזאנית בסביבה.
תשעה אנו במספר: ארבעה צנחנים ליטאיים שזה מקרוב הגיעו ממוסקבה, ביניהם אלחוטאי ואלחוטאית עם שני משדרים, וחמשה יהודים מהמחנה היהודי “נקמה”: גרשון גיטלזון מוילנא, ליובקה מגלובקה, סאשקה וחיים מלצר מסביבות נארוץ' ואני. (עם השחרור רק אחד מהחמשה יהיה שלם בגופו. אחד נהרג, אחד מאבד את עינו, אחד נשאר קטוע רגל ואחד – גידם).
אנו מצויידים בנשק אוטומטי חדיש ותחמושת – ככל שאנו יכולים לשאת עמנו.
ביום היציאה לדרך אנו נקראים אל המפקד יורגיס כדי למסור פרטים ביאוגרפיים ולקבל את ההוראות האחרונות. באותו מעמד נמצאים גם ראש המטה של מחנה הפרטיזאנים היהודי, יוסף גלזמן, והקומיסר הפוליטי ברל שרשניאבסקי.
יורגיס שואל אם השתייכתי לפני המלחמה לאיזה ארגון, ואני משיב בחיוב: ציוני אני והשתייכתי לבית"ר. הוא מופתע במקצת מגילוי הלב, אך אינו מוצא בי פסול בשל כך.
הפרידה מיוסף קשה עלי מאד. יחד התנסינו בנסיונות רבים וקשים, הן בגיטו והן ביער. נאסרנו יחד והוכינו, יצאנו יחד מן הגיטו והותקפנו מן המארב, רעבנו יחד וצמאנו, הקימונו יחד את מחנה הפרטיזאנים היהודי ביער. החוויות המשותפות קושרות אותנו באלפי נימים.
יוסף מסתכל בי בעינים נוגות ואומר: “מי יודע אם עוד נוסיף להתראות. השתדל לשמור על הגחלת, ויהי מה. בכל מצב שהוא ובכל תנאים שהם – זכור את צור מחצבתך. ממנו תשאב את הכח להחזיק מעמד בימים קשים…”
במלים אלה אנו נפרדים. אני יוצא לפושצ’ה רודניצקי, והוא עתיד לצאת כעבור זמן מה לדרך שממנה לא ישוב.
אנו עושים את דרכנו בלילות. ביום אנו נחים ביערות או בין שיחים המזדמנים לנו בדרך. אך גם בלילות עלינו לנהוג זהירות רבה. לפנינו דרך שארכה מאתיים קילומטר, ולפי ההוראות שקיבלנו, עלינו להמנע מהתנגשויות עם האויב. אנו חייבים להגיע בשלום לתעודתנו עם תחנת השידור שלנו. הסכנה גדולה ביחוד בשעה שעלינו לחצות נהרות, פסי רכבת או כבישים ראשיים. במקומות אלה יש תמיד חשש של התקלות במשמרות האויב.
בלילה השני אנו מגיעים אל הנהר וויליה. כיוון שכל הגשרים נשרפו מזמן על ידי הפרטיזאנים, משתמשים תושבי הסביבה בסירות כדי לחצות את הנהר. כל הסירות הללו מרוכזות במקום אחד, אך מטעמי בטחון אין אנו רוצים להשתמש בהן.
הלילה אפל וגשם עז יורד. הנהר גועש וסואן. אנו נרטבים עד לשד עצמותינו והרגלים כבדות מהרפש שנדבק בנעלינו. אך מזג אוויר כזה כאילו נוצר במיוחד בשבילנו. אנו הולכים לאורך גדת הנהר ומחפשים סירה. מדי פעם בפעם פולחות יריות בודדות את האוויר. כפי הנראה משתעשעים המשמרות הגרמניים ביריות כדי להנעים להם את הזמן.
בסוף אנו מוצאים דוגית קטנה בלי משוטים, שיכולה לשאת שני אנשים בלבד. אחר חיפוש ממושך אנו מוצאים את בעל הדוגית כשהוא ישן שנת ישרים בביתו הקטן. בלי חשק רב הוא מסכים להעבירנו. תשע פעמים חוצה הדוגית את הנהר הלוך וחזור, ומדי פעם בפעם מצטלב הגוי הזקן ואומר: “עשרות שנים פרנסתי על דגי הנהר הזה, ומעולם לא העזתי להפליג במזג אוויר כזה”. אנו מאמינים לו. לעתים נדמה שהזרם והרוח הגורפים את הסירה הקטנה יהפכוה על פיה. אך נסיונו של הזקן עומד לנו ואנו מגיעים בשלום לעברו השני של הנהר.
בלילה החמישי למסענו אנו מגיעים לסביבות וילנא. אנו עוקפים את העיר בקשת שקטרה כמה קילומטרים. כשאנו שומעים חריקת עגלות אנו מסתתרים עד שאנו נוכחים לדעת שעגלותיהם של איכרים הן אלה. אנו מגיחים ממחבואנו כדי לשמוע מפיהם מה מתרחש בעיר. הם מתאוננים על הזמנים הקשים, על הדיכוי והטרור מצד הנאצים ההולכים ומחמירים מיום ליום. בלי השתתפות בצער הם מספרים לנו ששוב ערכו הגרמנים טבח ביהודים. הפעם, הם מספרים, לא הובלו היהודים לפונארי. הם נורו בשעת העבודה בשדה התעופה בפורובאנק ובמקומות אחרים.
זה למעלה מחודש ימים לא קיבלנו שום ידיעה מהגיטו. בתנאים השוררים בגיטו חודש ימים הוא נצח. הלב רוטט מחרדה לגורל החברים בעיר. מי יודע כמה יהודים שוב קיפחו את חייהם וכמה מחברינו אינם עוד… האיכרים אינם יודעים כל פרטים.
בביצות פושצ’ה רודניצקי, ליד הכפר ז’גריני, משתפכת תעלה לתוך הנחל הפזיז מריצ’יאנקה. במקום זה עלינו להפגש עם פטראס, רוסי שלפני המלחמה היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית במחוז טרוקי, ועכשיו הוא חי במחתרת בכפרים וביערות. מקשר שלו שהגיע ליערות נארוץ' הוא אשר הודיע לנו כי בסביבה זו אפשר להקים תנועה פרטיזאנית גדולה. על יסוד זה נקבעה הפגישה. נקבעו גם סימני היכר מיוחדים שצריך לצייר בחול. כל חמשה ימים מגיע פטראס למקום הפגישה ומחכה לבאים.
עם עלות השחר הולך המפקד שלנו עם אחד הפרטיזאנים למקום שנקבע בשביל הפגישה וכעבור שעה הוא חוזר ומודיע שמצא בחול את התאריך של יום אתמול, שנצטרך לחכות ארבעה ימים לבואו של פטראס.
מצבנו אינו נוח כלל וכלל: איננו מכירים את היער והסביבה, אך יודעים אנו כי במקומות אלה מרובים המשמרות הגרמניים. החיילים הגרמניים מרבים להכנס ליערות כדי לקושש עצים, או כדי לחפש ביצים בכפרי הסביבה. אך אסור לנו להתרחק ממקום הפגישה.
גם מזון אין לנו, ואיננו יודעים כיצד נשיגו.
למחרת מצליחים האלחוטאים שלנו להתקשר עם מוסקבה. מצב הרוח משתפר, שוב אין אנו גלמודים. כבר יודעים עלינו במוסקבה, ויש להניח שלא יעזבונו לאנחות…
ביער יש תכונה גדולה ואנו שומעים טרטור של מכוניות רבות. מהשכמת הבוקר רועמות יריות כמעט ללא הפסק.
אנו יודעים את הסיבה: אתמול לפנות ערב הלכו שלושה מבינינו לכפר ז’גריני לחפש מזון. תושבי הכפר הודיעו על כך כנראה לגרמנים, ואלה עורכים ציד כדי לתפסנו.
אנו מעמיקים לחדור בין הביצות, ומגיעים למקומות שכנראה מעולם לא דרכה בהם רגל אנוש. במשך יומיים אנו שומעים את ההמולה ורעמי היריות ממרחק קטן, אך הגרמנים אינם מעלים על דעתם שאנו מסתתרים בין הביצות, במרחק עשרות מטרים בלבד מהם. הם חודרים לעומקו של היער ומעלים חרס בידם. אותו תכסיס עתיד להציל אותנו עוד פעמים אחדות בימים הבאים.
אחר ארבעה ימים יוצא המפקד שנית למקום הפגישה אנו מחכים לשובו בלבבות דופקים. אם פטראס גם היום לא יבוא, נהיה אובדי עצות. יהיה זה מסוכן מדי להשאר עוד ימים אחדים באותו מקום. איכרי הסביבה מחוננים בחוש מיוחד. ממעוף הציפור, משירת הזמיר וממשב הרוח הם יודעים אם משהו בלתי־רגיל מתרחש ביער. ובמוקדם או במאוחר יביאו אלינו את הגרמנים.
קרוב לשעת הצהרים חוזר המפקד עם שני אנשים שאינם מוכרים לנו. אחד מהם לבוש בבגדים אזרחיים ומציג את עצמו כפטראס. השני, הלובש מדי קצין רוסי, הוא גרישה. לפני זמן מה ברח יחד עם כמה חברים מהשבי הגרמני, ועכשיו הם מתגוררים בקצהו השני של היער, במרחק שלושים קילומטר מהמקום בו אנו נמצאים.
פטראס וגרישה מספרים שהגרמנים מוסיפים לחפש אחרינו, ואסור לנו להשתהות באותו מקום. אנו יוצאים מיד לדרך, ואחר כמה שעות של הליכה מייגעת בין הביצות, תחת ענפי העצים העבותים, אנו מגיעים למקום מבטחים. כך, על כל פנים, אומרים פטראס וגרישה. במקום זה יש “זמליאנקה” (בקתה חפורה בתוך האדמה), שבה התגוררו פטראס וכמה מחבריו עד לפני חדשים מספר, עכשיו נקים כאן את מחננו, כי המקום הוא הבטוח ביותר בכל הסביבה.
אנו מתקרבים לביקתה כדי להכנס לתוכה, ולפתע עוברת צמרמורת בגופנו. לעינינו מתגלית גופת אדם במצב של ישיבה. חורי העינים משחירים, כאילו הברמינן מביט עלינו בכעס על שאנו מפריעים את מנוחתו. הגולגולת כבר רקובה, וגם הבטן מתפוררת, רק הבגדים נשתמרו. הביקתה מלאה צחנה.
פטראס שוקע במחשבה כדי לפתור את החידה, ובסוף הוא אומר: לפני כמה חדשים נעלם אחד הבחורים שלנו. אנו חשבנו כי נמאסו עליו החיים הקשים ביער והוא חזר לכפרו, כפי שעושים רבים. אך כפי הנראה נפל לידי המשטרה והם הכריחוהו להראות להם את מקום המחבוא שלנו. אני משער שהרגו אותו לאחר שלא מצאו אותנו כאן. פירוש הדבר שהמשטרה מכירה את המקום הזה. אם כן, אסור לנו להשתהות כאן אפילו רגע אחד מיותר".
אנו מוצאים מקום מתאים להקמת המחנה, ובימים הראשונים אנו עוסקים בעיקר ברכישת נשק, בגיוס אנשים ובסידור אספקת מזון מכפרי הסביבה.
פעם, עם רדת הלילה, אנו מגיעים לכפר דרגוז’י, בסביבת העיירה אולקניקי. זהו הכפר הגדול והעשיר ביותר בסביבה. מספר בתיו מגיע לכמה מאות.
אנו מעמידים משמרות מכל עברי הכפר והולכים מבית לבית לחפש נשק ולאסוף מזון. באחד הבתים נתקלים הבחורים שלנו בשוטר ליטאי מאולקניקי שבא להתארח אצל קרוביו. אנו לוקחים אותו אתנו, אל המחנה שלנו.
בחשכת הלילה אינו מבחין כי בין הפרטיזאנים ששבוהו יש יהודים. כדי לשאת חן בעיני הפרטיזאנים הוא מתחיל לספר בהרחבה על מעשי הגבורה שלו בהשמדת היהודים בעיירות שונות בליטא. הוא מקווה שבאופן זה ירכוש לו את אהדת הליטאים שבינינו. אולם אפילו בחורים שאינם מצטיינים באהבת ישראל יתרה, מזדעזעים למשמע תיאורי הזוועה שלו. אחר חקירות מרובות, באותן השיטות החביבות על הגסטאפו, מוציאים אותו להורג ביריה.
את פסק הדין מוציא לפועל בחור יהודי. מענין הדבר, שאותם הגיבורים אשר התעללו בילדי ישראל ובנשים והמיתו אותם בכל מיני מיתות משונות, אינם מגלים כל גבורה כאשר מגיע תורם לעזוב את העולם הזה. שעות ארוכות ממרר השוטר בבכי, מתפלש בעפר בפני הפרטיזאנים הליטאיים ומתחנן שיחוסו על חייו, על אשתו ועל ילדיו.
המחנה שלנו גדל במהירות. מצטרפים אלינו כמה אנשים שבאו מרוסיה לפני למעלה משנה, ועדיין לא הצליחו לארגן יחידות פרטיזאניות. באים אלינו גם צעירים מכפרי הסביבה. שתי פלוגות נוספות באות מיערות נארוץ'. אנו כבר מונים כששים איש, שרובם ליטאים. מספר היהודים הוא כעשרה.
באותם הימים יוצאת קבוצה שניה מחברי הארגון הלוחם השני מהגיטו לפושצ’ה רודניצקי. הקבוצה הראשונה, שיצאה עוד באפריל 1943, בפיקודו של הבית“רי דב (בוריה) פרידמן, התפזרה אחר שארבעה מבין שמונת חבריה, ובכללם המפקד בוריה פרידמן והבית”רי שמואל לוין, נפלו בקרב עם הגרמנים.
הקבוצה השניה מונה עשרים וחמישה איש. היא קובעת את מקום חנייתה במרחק כמה קילומטרים מהמחנה שלנו.
הידיעות שהם מביאים מהגיטו מדאיגות מאד. בשעות הפנאי אנו הולכים לבקר אצל חברינו היהודיים, ויחד אנו מטכסים עצה כיצד להביא ליער יהודים נוספים מהגיטו.
תהום עמוקה מפרידה בין הפרטיזאנים היהודיים ובין חבריהם הליטאים. פעם, לפנות ערב, אנו מסבים לאכול סביב המדורה ומשוחחים על השאלה מה הניע את צעירי הכפר לעזוב את בתיהם ומשפחותיהם ולבוא היערה.
האחד מספר: אנסתי נערה והוריה הכריחוני לשאתה לאשה. כיוון שלא רציתי בה, עזבתי את כפרי ובאתי הנה.
השני מספר שפרץ ריב בינו ובין שכנו, ובאחד הלילות שלח אש בגורן של השכן וברח ליער מפחד נקמתו. השלישי אומר: בנשף שנערך בכפר פרצה תיגרה ביני ובין שוטר בגלל בחורה. הבחורה מאסה בשוטר והלכה אחרי, ואני התחלתי לפחד ובאתי הנה. ואחד – נמאסו עליו החיים בבית הוריו והעבודה הקשה בשדות.
האם הם, כמונו, חולמים על נקמה? קשה לומר זאת. הם חושבים על שוד וביזה, או על הרפתקאות בעלמא. לא, אין כל דבר משותף בין מה שהביא אותנו ליער ומה שהניע אותם לצאת…
ה. דם תחת דם 🔗
בערב ראש השנה מודיע המפקד כי ביום המחרת עומדים אנו לצאת לפעולת קרב. אמנם, הנשק שלנו אינו משובח ביותר, אך די יהיה בו כדי לטמון פח לאויב.
כל אותו ערב יושבים הפרטיזאנים הגויים ומחלקים ביניהם את השלל העתיד ליפול לידיהם בשעת הפעולות: אחד ילבש מחר מדי קצין גרמני, שני ינעל מגפיים חדשות, שלישי מקווה שיזכה בשעון…
המפקד בוחר בתשעה אנשים, שלשה מהם יהודים. הם מקבלים שני מקלעים, “טומי־גאן” אחד ושלשה רובים. כמפקד הפעולה מתמנה “יונאס הארוך”.
עלינו לצאת לכביש הראשי גרודנה־וילנא, העובר ביער במרחק עשרה קילומטר מהמחנה שלנו. עד אותו יום נמשכה התנועה בכביש ללא הפרעות. מעולם לא הותקפו בו מכוניות גרמניות. לארכו של הכביש יש שרשרת של עמדות צבאיות. לפי התכנית עלינו לירות בנהגים על מנת לעצור את המכוניות, ואחר כך עלינו לנצל את המבוכה שתוקם, להסתער על יתר הגרמנים ולהשמידם.
לפני עלות השחר ניתנות ההוראות האחרונות ומחלקים את הנשק. אני מקבל את המקלע הכבד, וכעוזרי נקבע שלמה. טבקה, היהודי השלישי אשר אתנו, הוא “מספר שנים” של המקלע הקל.
כעבור זמן מה שוכבת הכיתה במארב בין שיחים ומחכה לצרור יריות של המפקד שצריך לשמש אות להתחלת הפעולה. רבע שעה עובר, ואנו שומעים טרטור מכוניות הבאות מכיוון גרודנה. ירית אקדח פולחת את האוויר. זהו האות. אולם שומעים רק יריות בודדות של רובה וטרטורו של המקלע הכבד. חלק מכלי הנשק אינו פועל, וכמה אנשים נבהלים מיריות המקלע ואינם מפעילים את נשקם. זו להם הפעם הראשונה שהם יוצאים לקרב.
משלש המכוניות, המלאות חיילים גרמניים, נשמעות צעקות איומות. אבל הן ממשיכות בנסיעה ונעצרות רק במרחק כמה מאות מטר ממקום המארב שלנו.
הפרטיזאנים הגויים מתביישים לחזור למחנה בידים ריקות, אחר דברי ההתרברבות שלהם מהערב הקודם. המפקד מחליט להכין מארב חדש במרחק מה מהמקום הקודם. הוא מחוסר נסיון, ואינו מבין כי אסור לנו להשתהות באותה סביבה, מכיוון שהגרמנים שהותקפו יזעיקו תגבורת, ואין ביכלתנו להתיצב לקרב בכיתה הקטנה שלנו.
אחר שעה בערך מתקרבות מכוניות מכיוון וילנא. האות ניתן וההתקפה מתחילה. הגרמנים, ששמעו כנראה על ההתקפה הקודמת, אינם מופתעים הפעם. הם משיבים באש חזקה.
לפתע מרגישים שלמה ואני שאנו בודדים במערכה. אנו פונים כה וכה ורואים שחברינו פנו בריצה מבוהלת לעבר היער. אני מתמלאים כעס על חברינו שעזבו אותנו לנפשנו, ומגבירים את יריותינו באויב. מתלקח קרב מר בין הגרמנים ובין המקלע היחיד שלנו. הגרמנים מתחילים להתקרב בחיפוי אש חזקה. אין לנו ברירה אלא לסגת ואנו רצים לעבר חברינו, שכבר הספיקו בינתיים לחדור עמוק לתוך היער. שלמה, שאינו עמוס משא מפני שלא נשתיירה לנו תחמושת רבה, מדביק את יתר חברי הכיתה.
אני נשאר יחידי עם המקלע הכבד, ואש הגרמנים הולכת וגוברת. לפתע נתקל אני בטבקה, שפיגר אחר האחרים מפני שהוא עמוס כדורי המקלע הקל. אנו נוכחים לדעת שלא נוכל לרוץ עוד זמן רב. כיוון שאיננו רוצים להפקיר את הנשק, אנו מחליטים להסתתר. אנו זוחלים תחת השיחים ומתחבאים בביצות כדי להחליף כח. המקלע מוכן לקבל את פני הגרמנים אם יגלו את מחבואנו.
היריות נשמעות עתה מכל העברים. כפי הנראה חודרים הגרמנים ליער ומנסים להקיף אותנו. כעבור שעות אחדות, כאשר השמש כבר נוטה לערוב, פוסקות היריות. הגרמנים התיאשו כנראה מלתפוס מישהו מהפרטיזאנים.
הרעב מתחיל להציק לנו. מהבוקר לא בא אוכל לפינו. מאד היינו רוצים לעשן, אך הטבק בכיסים נרטב ממי הביצות. אנו מחליטים לחכות עד שיחשיך לגמרי בטרם נעזוב את מחבואנו, כי ייתכן שהגרמנים שמו לנו מארב.
במחנה רבה המבוכה. בשעות הצהרים חזרו חמשה מן האנשים, ולפנות ערב באים גם מפקד הפעולה ואחד מאנשיו. מרוב בהלה תעו ביער ובקושי מצאו את דרכם. תוך כדי ריצה השליכו את התחמושת וחלק מבגדיהם. הם אינם יודעים מה גורלם של שני הנעדרים, אבל הם סבורים שנפלנו בקרב.
במחנה מצטערים על שני היהודים, אך עוד יותר מצטערים על המקלע שאבד, כי הוא היחיד מסוגו בכל היער.
בשעה מאוחרת בערב קמה התרגשות גדולה במחנה. המשמר הבחין בשני אנשים המתקרבים, והוא מודיע על כך למפקד. ניתנת פקודה להיות במצב הכן. גששים נשלחים לתהות על קנקנם של שני האלמונים, והם מופתעים מאד כאשר הם מכירים את טבקה ואותי.
בתרועה שמחה יוצאים הכל לקראתנו. המפקד עורך מיסדר לכל הפרטיזאנים, מעמיד אותנו לפני השורה ופותח בדברי גנאי חריפים נגד מפקד הפעולה והבורחים. בסוף הוא משבח את שני החוזרים ומייעץ לכל ללמוד לקח משני היהודים שלא איבדו את קור רוחם ולא נאחזו לפאניקה. גם הם יכלו להציל את נפשם ולהגיע למחנה יחד אתכם, הוא אומר, אבל הם העדיפו לסכן את חייהם ולא להפקיר את נשקם.
מאותו יום עולה כבוד היהודים במחנה. למחרת מביא הריגול את הידיעה שבהתקפתנו מהיום הקודם נהרגו שלושה קצינים גרמניים וחמשה עשר גרמנים, וביניהם שני קצינים ושלשה סרג’נטים, נפצעו קשה.
בפעם הראשונה מפרוץ המלחמה נהרגו גרמנים בסביבה זו, והכדורים שפגעו בהם נורו על ידי יהודים.
ו. “פעולות כלכליות” 🔗
אף על פי שמטהו של הארגון הלוחם השני בגיטו וילנא אינו מקבל כל ידיעות מן הפלוגה הראשונה שיצאה ליערות, הוא נשאר נאמן לדעתו שיש לשלוח לשם אנשים נוספים. בראשית ספטמבר 1943, אחר ה“אקציה” של אסתוניה, כאשר מטה הפ.פ.א. שולח פלוגות ליערות נארוץ', מתחיל הארגון השני לחדש את שיגור היחידות לפושצ’ה רודניצקי.
באחד עשר בספטמבר, אחר כמה נסיונות שעלו בתהו, הם מצליחים להוציא את הפלוגה הראשונה, המונה עשרים ושנים איש. לעת ערב מגיע לשער הגיטו קצין המשטרה נתן רינג, שהוא גם חבר המטה של הארגון השני, ובהשגחתו יוצאים האנשים את הגיטו.
אותה שעה יוצאת גם עגלה עמוסה אשפה. העגלון הוא הטטרי רומקה קוזמינסקי, ומתחת לאשפה נמצא הנשק של הפלוגה. (רומקה קוזמינסקי עוזר הרבה ליהודים. הוא אחד המקשרים הנאמנים ביותר של הפרטיזאנים. בסופו של דבר הוא נהרג בידי הגרמנים בכפרו “ארבעים טטר”, כאשר נודע להם על קשריו עם הפרטיזאנים).
הלוחמים היוצאים שנים שנים, מתרכזים בקצה העיר, מוציאים את הנשק מתחת לאשפה וממשיכים בדרכם. כמורה דרך משמש להם חיים סולץ, יהודי בשנות העמידה, יליד אולקניקי, שכל ימיו היה עוסק בהובלת עצים מהיער ובהברחת סחורות בין פולין וליטא דרך הפושצ’ה רודניצקי. כל שבילי היער נהירים לו.
בחצות הלילה הם מגיעים לקצה הכפר “ארבעים טטר”, בגבול הפושצ’ה, וכדי לקצר את הדרך הם מחליטים לעבור דרך הכפר, למרות שיש בו חיל מצב גרמני והולנדי. בשעה שהם עוברים ליד המשמרות הם מקימים המולה ורעש, והגרמנים חושבים שכוחות גדולים של פרטיזאנים עוברים במקום, ולא זו בלבד שאינם יוצאים כנגדם, אלא שאפילו אינם מעיזים לירות אחריהם.
ביום הם חונים ביער, ולמחרת בערב הם ממשיכים את דרכם כדי לחפש את בסיסי הפרטיזאנים.
במרחק קילומטרים אחדים מהקופנה נמצא הכפר מרצלי. חיים סולץ, שיש לו מכרים רבים בין תושבי הכפר הזה, מקווה שמפיהם יוודע לו היכן חונים הפרטיזאנים. אבל הוא אינו מצליח להוציא מפיהם דבר.
בבוקר השכם נתקלת הפלוגה בשני פרטיזאנים, וביניהם היהודי זאיצב. שני אלה מודיעים לפיקוד על בואה של פלוגה יהודית מווילנא. כעבור זמן מה יוצאים לקראתם שלושה פרטיזאנים גויים ומתנפלים עליהם בגידופים: “מדוע לא באתם עד עתה? כל זמן שהגרמנים לא נגעו בכם לרעה, שרתתם אותם באמונה. ורק עכשיו, משהתחילו להשמידכם, אתם באים להסתתר אצלנו” והם מצווים עליהם לשוב למקום שממנו באו, ולא – ירגישו בנחת זרועם של הפרטיזאנים…
פחד גדול תוקף את הלוחמים היהודיים. משמע שנפלו מן הפח אל הפחת, ושאין ליהודי בכלל מקום תחת השמים.
אולם חיים סולץ מתאושש מהר ואומר להם: “לא באנו אליכם ואין אנו מבקשים את חסותכם. נקראנו הנה על ידי ה’באטיה', ורק אתו נדבר”.
מלת הקסם משפיעה.
ה“באטיה” הוא דמות אגדית בין הפרטיזאנים, וביחוד בין איכרי הסביבה. בימי שלטון הסובייטים היה מפקד המשטרה בעיירה אולקניקי. בפרוץ המלחמה נסוג חלק מחבריו עם הצבא האדום, וחלק עבר לשרות הגרמנים. אך “באטיה” הלך אל היער. למרות גילו – הוא היה בן ששים ומעלה – היה מלא מרץ ועוז רוח. אגדות רבות נפוצו בסביבה על מעשי הגבורה של “הזקן הלבן”, כפי שמכנים אותו. פעם, בחורף הראשון אחר פרוץ המלחמה, והוא עוד יחידי ביער, יצא באישון לילה לאולקניקי, בא אל מפקד המשטרה הליטאי ודרש ממנו שלש מאות כפות, מזלגות וסכינים, באמרו כי חג היום לפרטיזאנים. " ואם יעלה על דעתך לאסרני או להתנקש בי," אמר לליטאי, “מרה תהיה אחריתך, כי כל העיירה מוקפת על ידי הבחורים שלי, והראיה – באתי אליך יחידי ובלי נשק…”
כעבור שעה הביא המפקד הליטאי את כלי האוכל המבוקשים.
“באטיה” הוא ידיד היהודים, וחיים סולץ מכיר אותו עוד מלפני המלחמה. למחרת הוא מופיע, קובע ללוחמים היהודיים מקום להקים בו את מחנם ומבלה אתם את הלילה על כוס יי"ש ובסיפורים על החיים ביערות.
בשנים עשר בספטמבר יוצאת מהגיטו פלוגה שניה, בת עשרים וחמשה איש, ולמחרתו יוצאת פלוגה שלישית. מפקדי הפלוגות האלה הם שלמה ברנד ונתן רינג. הפלוגה האחרונה עוזבת את העיר במכוניות ששכרו בכסף מלא מהמשטרה הליטאית.
במרחק חמשה עשר קילומטר מווילנא נפגשות שתי הפלוגות, ויחד הן נכנסות ליער. בסך הכל הם מונים עכשיו למעלה משבעים איש, – כולם בחורים הבקיאים בשימוש בנשק וששים אלי קרב. כבר בימים הראשונים הם מחליפים את אקדחיהם, – הנשק היחיד שיש להם – ברובים של הפרטיזאנים הרוסיים. כעבור שבועיים כבר יש ברשותם שבעה עשר רובים.
הם מוצאים ביער את המחנה הליטאי שעליו גם אני נמנה, ושמונה כמה עשרות איש. בראש המחנה הזה עומד גבריס, מפקד הפרטיזאנים הליטאיים בפלך וילנא, שבא לא מזמן ממוסקבה. יש שם גם מחנה של פרטיזאנים רוסיים מזויינים בנשק אוטומטי חדיש, כולם מלומדי מלחמה ומנוסי קרבות. בראשם עומד רוסי צעיר, נודע לתהילה במעשי גבורתו, בשם “מישקה קפיטן”.
המחנה הקבוע הראשון של היהודים ביער מוקם במרחק של שני קילומטר מהמחנה הליטאי. תוקעים יתדות באדמה הלחה, ומכסים אותם בענפים. “האהלים” האלה אינם מגינים בפני הגשם, וכל רוח מצויה עלולה להפילם. אולם אין לאנשים כלים לעבודה, והמלאכה נעשית בידים ריקות. כמה אהלים גדולים מיועדים לאיכסון האנשים, ואוהל אחד עתיד לשמש מחסן מזונות, אם כי לפי שעה אין עדיין זכר למלאי של מזון.
בכל לילה יוצאים כמה בחורים לכפר מרצלי הקרוב וקונים מזון מהאיכרים, או מוציאים מהשדות מעט תפוחי אדמה וירקות אחרים. אולם לא די בכך כדי להאכיל שבעים נפש, והכסף אינו מספיק לזמן רב. האנשים נמצאים במצב של הרעבה־למחצה. לעתים מצליחים הבחורים היהודיים מהמחנה הליטאי להוציא מעט מזון מהמחסן ולהביאו למחנה היהודי. פעם אפילו עולה בידנו להביא להם כבשה חיה, ואותו ערב נערך חג במחנה היהודי. זו להם הפעם הראשונה מיום בואם ליער שהם אוכלים לשובע.
אט אט מתרגלים הבחורים לתנאי החיים ביער, והם מגיעים לכלל החלטה שצריכים לצאת ל“פעולה כלכלית”, כמנהגם של כל הפרטיזאנים. ערב אחד יוצאים שלושים בחורים בפיקודו של שלמה ברנד אל הכפר סולצ’ה בקרבת אולקניקי, ולמרות התנגדותם העזה של האיכרים הם מוציאים מן הכפר כמה עגלות עמוסות מצרכים, ושבים אל היער תחת מטר של יריות.
וזה דבר “הפעולה הכלכלית”: תחילה מעמידים משמרות משני עברי הכפר, ואחר כך מחלקים את הלוחמים לקבוצות קטנות בנות שלושה או ארבעה אנשים. כל קבוצה נכנסת לבית אחר, ודורשת מן האיכר שיכין בהקדם מלאי של מזון. בשעה שהאיכר ובני משפחתו מכינים את המצרכים, עורכים הפרטיזאנים חיפוש אחר נשק ומחרימים כל דבר העלול להביא תועלת למחנה, לרבות בגדים וכלים שונים. כאשר הכל מוכן, מצווים על האיכר לרתום עגלה, להעמיס עליה את כל המצרכים ולהשאר בביתו זמן ממושך, אם חייו יקרים לו. בקצה הכפר, במקום קבוע מראש, מתאספות כל העגלות ויחד הן יוצאות לכיוון היער. כל העבודה נעשית בחפזון רב, כי רוצים להגיע למקום מבטחים לפני שיאיר השחר. את הסוסים והעגלות מחזירים אחר כך לאיכרים, שאחדים מהם מחכים לעתים בקצה היער.
בזמן הראשון גם הפרטיזאנים וגם האיכרים הם חסרי נסיון. אולם במרוצת הימים הם מתמחים במקצוע. האיכרים לומדים להסתיר את מזונם וחפציהם וטוענים שהגרמנים לקחו מהם את הכל. ואילו הפרטיזאנים לומדים למצוא את מחסני המזון הנסתרים, אם מתוך שהם מערימים על האיכרים, או שמאיימים עליהם. קוריוזים רבים מספרים הפרטיזאנים בינם לבין עצמם על טפשותם של האיכרים.
מובן מאליו שהללו מודיעים לגרמנים על הגזלה. ולא פעם קורה, ששורת עגלות עמוסות מתנהלת בכיוון ליער, ולפתע נפתחת עליה אש קטלנית ממארב שהגרמנים מכינים בצדי הדרכים. לא פעם נהרגים או נפצעים פרטיזאנים בפעולות כלכליות. בדרך כלל הם אנוסים לנטוש את העגלות על מנת להכנס בקרב עם הגרמנים, או לשוב בידים ריקות.
בסופו של דבר מוצאים הפרטיזאנים תחבולה: הם לוקחים אתם את האיכרים בתור עגלונים, ובמקום שנשקפת סכנה של התנפלות מן המארב, הם שולחים את האיכרים קדימה עם העגלות, ורק אחר שאלה עוברים בשלום את מקום התורפה, עוברים גם הפרטיזאנים. בקצה היער הם משחררים את האיכרים ושולחים אותם לנפשם.
הסוף הוא שהאיכרים חדלים לבקש את עזרת הגרמנים, כי אינם רוצים לסכן את חייהם.
אם קשה לפרטיזאנים הרוסיים להשיג מזון, שבעתיים קשה ליהודים. בפרטיזאנים הרוסיים רואים האיכרים כח שמאחוריו עומדת מעצמה גדולה, שאף אם ידה אינה תמיד על העליונה בשדה הקרב, הרי בכל זאת אין לזלזל בה. אך מי עומד מאחורי היהודים? האיכרים אינם מעונינים להציל יהודים. נהפוך הוא. ייתכן אפילו שהפרטיזאנים הגויים יודו להם אם יחסלו כמה יהודים או יסרבו לתת להם אוכל.
לכן הם מתיחסים ליהודים בזלזול, ומעיזים אפילו להתנגד בחוצפה לדרישותיהם. אבל הם לומדים שכאן ענין להם עם יהודים גאים ומרי נפש, והם נוכחים לדעת שכדור הנורה על ידי יהודי פוגע בדיוק כמו כדור רוסי.
אך כיוון שאינם רוצים להודות בכך שגם היהודים לוחמים, הם מכנים אותם “בנדיטים”. ובתלונותיהם לשלטונות הגרמניים הם מספרים ש“בנדיטים יהודיים” שודדים מהם את רכושם ואינם נותנים להם מנוח. והם מבקשים את חסות הגרמנים בפני הפורענות הזאת.
עזרת הגרמנים אינה מאחרת לבוא. הם מתחילים לחלק נשק בין תושבי הכפרים. הם גם שוכרים סוכנים מבין האיכרים המנהלים תעמולה אנטי־פרטיזאנית. ברוב הכפרים מתחילים האיכרים להעמיד משמרות בלילות, וכאשר השומרים מבחינים בפרטיזאנים המתקרבים לכפר, הם מזעיקים את התושבים והללו פותחים באש. התוצאה היא שרק במקרים נדירים מצליחים לבצע פעולה כלכלית בלי התנגשויות.
בדרך כלל מדברים הפרטיזאנים בזלזול על פעולות אלה, כי סוף סוף אין אלה פעולות קרב ואין הן פוגעות במישרים באויב. אך למעשה הפעולות האלה מסוכנות ממעשי חבלה או מהתנפלויות על גרמנים כי בפעולות קרב יודעים על פי רוב את כוחו של האויב ומתקיפים אותו מעמדות נוחות. ובשעת יציאה לפעולת חבלה מתקדמים בזהירות ומשתדלים לעבור בדרכים מבלי לעורר תשומת לב. והחבלה מבוצעת במקום שמצפים כי כוחות האויב לא יחכו לה. לעומת זאת בפעולות כלכליות מתקיפים אנשים המצפים להתקפה, ומתקיפים אותם בשטח שלהם. ובגמר הפעולה יש הכרח לעבור שעות רבות בדרכים עם העגלות העמוסות, ולעולם אי אפשר לדעת היכן אורב האויב ומאין יבואו כדוריו.
אך למרות כל הקשיים משתדלים להכין מלאי מזון בשביל הלוחמים ובשביל האנשים במחנה שאינם מסוגלים להשתתף בפעולות קרביות.
ז. שלושת המחנות היהודיים 🔗
ב־21 בספטמבר יוצאים כמה בחורים לסיור, ואני בראשם. משעות הבוקר נשמעות יריות תכופות, ואני יוצאים לברר סיבתן. במרחק קילומטרים אחדים מהמחנה אנו נתקלים באדם החומק בין העצים.
מתברר שהוא יהודי ליטאי שהיה בגיטו וילנא ושמו פאול בגריאנסקי. שלשה ימים לפני כן עזב את הגיטו ביחד עם נערה בשם טייבל גלבלום. הם יצאו בשליחות הפ.פ.א. לסייר בדרכים. אמרו להם שבכפר מרצלי יפגשו פרטיזאנים, והללו יתנו להם ידיעות על המצב. הם הגיעו אל הכפר וחיכו לילה שלם לבואם של הפרטיזאנים, אך ללא הצלחה. ביום הסתתרו ביער, ובלילה הבא חזרו לסביבות הכפר. בחצות הלילה הציק להם הרעב, והם נכנסו לביתו של שומר היער לבקש ממנו אוכל. הוא טען שאין לו דבר בבית, אך מוכן הוא לצאת לכפר ולהביא להם מזון. כיוון שזה יומיים לא בא אוכל לפיהם, לא היתה להם ברירה אלא לתת בו אימון. אך עברה שעה ארוכה, והוא לא חזר.
זה עורר את חשדם, והם החליטו לעזוב את הבית ולחכות בין האילנות בקרבת מקום. אך ברגע שפתחו את הדלת ניתך עליהם מטר יריות ממרחק של מטרים אחדים בלבד. הבית היה מוקף על ידי חיילים גרמניים. טייבל גלבלום נפגעה ביריה ומתה במקום. ואילו בגריאנסקי שלף את אקדחו והתחיל לירות. תוך כדי יריות פרץ לעצמו דרך וברח ליער. כל הדבר נמשך שעה קלה בלבד, והוא בעצמו לא הבין כיצד הצליח להנצל. הגרמנים, שנדהמו ברגע הראשון, התאוששו והתחילו לירות אחריו, אבל הוא מצא מחסה בביצות. הוא הסתתר שם כל הלילה, ובבוקר פגש אותנו.
דבריו של בגריאנסקי מתאשרים כעבור יום: הפרטיזאנים שומעים שביריותיו נהרגו שלשה אנשים, וביניהם גם שומר היער שבגד בו, וכמה אחרים נפצעו.
יומיים לאחר מכן נקרא פאול למטה הראשי של הבריגדה ונשאל למה הרג את ה“אדם שלנו”, כי שומר היער עבד בשירות הפרטיזאנים. ראש הנ.ק.וו.ד. במטה סטאנקביץ טען שבגריאנסקי הוא סוכן הגסטאפו ובמתכוון הרג את שומר היער. כל טיעוניו של בגריאנסקי לא עזרו לו וייתכן שהעניין היה מסתיים בכי־רע, לולא הופעתו של יורגיס, שהכיר את פאול עוד מלפני המלחמה. הוא ציווה לסטאנקביץ להרפות מפאול10.
ארבעה ימים אחר פגישתנו עם בגריאנסקי מגיעות מגיטו וילנא שתי נערות: דובה דבלטוב ופניה יוכלס. הן עזבו את הגיטו לפני חיסולו. שעתיים אחריהן באה חיה שפירא. היא מספרת שהוצאה מן הגיטו על ידי הגרמנים והאוקראינים עם הקבוצה היהודית האחרונה, אך בדרך לרוסיה הצליחה לברוח למרות המשמרות המרובים ששמרו על היהודים. היא מבשרת לנו שהגיטו חוסל באופן סופי.
ימים אחדים אחרי כן מגיעות ליער שתי קבוצות בנות חמישים איש. בראש האחת עומדים אבא קובנר, חינה בורובסקה ושמואל קפלינסקי, והיא מורכבת מן הלוחמים שעזבו את הגיטו דרך תעלת הביוב. הקבוצה השניה באה מבלוק “קייליס”, ובראשה אהרן אהרונוביץ.
המחנה היהודי מקבל את שתי הקבוצות בזרועות פתוחות, מאכיל אותן וקובע להן מקומות מושב.
באותו זמן בערך מגיע מיערות נארוץ' מפקד הבריגדה הפרטיזאנית הליטאית יורגיס, ועמו למעלה מארבעים איש. בין האנשים האלה נמצא איסר שמידט, יהודי ליטאי שבא לא מזמן ממוסקבה, וכדרך הפרטיזאנים הוא אינו משתמש בשמו הנכון אלא בכינוי דידיאליס. הוא עתיד לתפוס עמדה חשובה במחנות הפרטיזאנים היהודיים.
כאשר אבא קובנר וחינה בורובסקה מגיעים ליער, הם מוצאים את המחנה מסודר פחות או יותר. האנשים מחולקים לפלוגות, ובראש כל פלוגה – מפקדה. יש גם מלאי של מזונות, ומחסן הנשק כולל שבעה עשר רובים. לפי מושגי הגיטו זהו נשק טוב, כי הבאים מווילנא אינם מביאים אתם אלא אקדחים ואוטומט מקולקל אחד.
המחנה מורכב מבחורים חסונים, שכבר הספיקו לרכוש להם נסיון־מה בחיי היער. לעומת זאת מחצית החדשים הן נערות, וחיי היער הם ספר חתום בשבילם.
ההגיון מחייב שהחדשים יקבלו על עצמם את מרות הוותיקים. אולם קובנר ובורובסקה אינם משלימים עם הנחה זו. בורובסקה, שהיא קומוניסטית וותיקה עוד “מלפני המבול”, ובגיטו מילאה תפקיד ראשי, וודאי שאין בדעתה להסתפק בעמדה נחותה ביער זה, שבו שולטים הפרטיזאנים האדומים, אנשי ברית המועצות. ומכל שכן שלא תסכים כי המחנה היהודי יהיה נתון לפיקודם של אנשים שעברם הפוליטי “מפוקפק” מנקודת הראות שלה. ואין זה חשוב כלל שהבחורים העומדים בראש המחנה מתאימים לתפקידם, וכלוחמים קשה למצוא נועזים ואמיצים מהם.
קובנר ובורובסקה מתחילים מיד לטכס עצה כיצד לשנות את פני הדברים, ואין זה כרוך בקשיים רבים.
מפקד תנועת הפרטיזאנים בפלך וילנא, גבריס, הוא מכר ותיק של חינה בורובסקה. בימי הסובייטים עבדו יחד בעירית וילנא, ושניהם שמחים להפגש מחדש ביער. שמו של קובנר הולך לפניו כמי שהיה מפקד הארגון הלוחם בגיטו, ואילו שמות האנשים העומדים בראש המחנה היהודי אינם אומרים ולא כלום לגבריס.
מספרים לגבריס שלפני היציאה מן הגיטו דרש מטה הארגון השני כסף מאנשיו, ורק מי שידו השיגה לשלם את הסכום הדרוש, נתנו לו לצאת ליער.
יום אחד בא גבריס עם הפמליה שלו אל המחנה היהודי כדי לערוך חקירה ולברר אם נכון הדבר שדרשו כסף מהאנשים שרצו לצאת ליער. חלק מהאנשים משיב בשלילה לשאלותיו, ואילו אחרים מאשרים ששילמו כסף, אך לא למפקדי הארגון שלהם, אלא למשטרה הליטאית, שבמכוניותיה יצאו את וילנא…
כיון שהדילטוריה הראשונה אינה נותנת את התוצאות המבוקשות, מספרים לגבריס שבין הוותיקים במחנה היהודי יש אנשים שהיו שוטרים בגיטו ועמדו בקשרים עם הגרמנים. יתר על כן: אין ביניהם אף קומוניסט אחד.
את הנימוקים האלה מוכן גבריס לקבל. הוא מחליט לחלק את היהודים לשלושה מחנות, וכמפקדיהם הוא ממנה את אבא קובנר, שמואל קפלינסקי (בעלה של בורובסקה), ויעקב פרנר. נתן רינג ויצחק צ’וז’וי, מהמפקדים הקודמים, מתמנים כסגניהם. חינה בורובסקה נעשית הקומיסרית הפוליטית עבור אחד המחנות.
גבריס גם קובע שמות בשביל המחנות: “הנוקם” “לנצחון”, “מוות לפאשיסטים”. כעבור זמן קצר מתמנים קומיסרים נוספים בשביל המחנות היהודיים: דידיאליס וברל שרשניאבסקי, מפעילי הקומוניסטים בגיטו, שנמצאו עד אותו יום במחנה הליטאי.
המחנות היהודיים כלולים בתוך הבריגדה הליטאית וכפופים למטה הבריגדה. המטה קובע מקום חדש ליהודים, כיוון שהמקום הקודם אינו יכול לשכן אנשים רבים כל כך. כדי להגיע אל המקום החדש צריך לעבור מעברות רעועים לאורך קילומטרים אחדים, על פני ביצות עמוקות שעצים עקורים נרקבים בהן וקני סוף מכסים אותן. מבחינת הבטחון המקום טוב מאד, אבל אי אפשר לחפור בו בקתות תת־קרקעיות, כיוון שהאדמה ספוגה מים.
גם אספקת המזונות היא עתה קשה מאד. מהמקום שאליו יכולות להגיע עגלות ועד למחנה החדש צריך לעבור קילומטרים ברגל ולשאת את המשא על כתפים, כשהרגלים שוקעות בבוץ עד המתנים.
באותם הימים נשלחות שתי לוחמות לווילנא כיד לקיים קשר עם המפלגה הקומוניסטית בעיר ולקשור קשרים עם היהודים בבלוקים “קייליס” וה.ק.פ.
דובה דבלטוב ודינה גרינוואלד מצטיידות בניירות אריים ויוצאות בדרך העירה. אך הן תועות ביער ולפנות ערב הן נתקלות במארב של חיילים לטביים שהסתתרו מאחורי שיחים. הן נאסרות, והחיילים מאשימים אותן שהן יהודיות ושהן מקיימות קשר עם הפרטיזאנים.
דובה ודינה מכחישות את ההאשמה בכל תוקף. הן מסבירות שהן פולניות שיצאו מווילנא כדי לנסות להשיג מזון בכפרים. התעודות האריות אינן מועילות. החיילים מובילים אותן אל הכפר מרצלי, שבו חונה משמר של שוטרים ליטאיים. אחר חקירות מרובות מחליטים השוטרים להוביל את שתי האסירות ביום המחרת אל העיירה רודניקי, שבה נמצא מרכז המשטרה של כל הסביבה.
בחצות הלילה מחליפים את המשמר בחדר שבו ישנות שתי הנערות, והשוטר החדש הנכנס לחדר הוא מבוסם ונרדם כעבור זמן קצר. דובה מחליטה להסתכן ולברוח. היא יורדת ממשכבה, יוצאת למטבח, פותחת חלון וקופצת החוצה. למחרת היא מגיעה אל המחנה ומספרת את קורותיה.
את דינה מובילים הליטאים לרודניקי, ואחר חקירות ממושכות היא מצליחה לשכנע את מפקד המשטרה שהיא באמת פולניה. היא דורשת שיעמידו לרשותה שוטר אשר ילווה אותה בדרכה לווילנא, ולמחרת היא מגיעה בשלום לעיר.
דובה דבלטוב נשלחת בשניה לווילנא, והפעם היא מגיעה בשלום, וביחד עם דינה היא ממלאה את התפקידים שהוטלו עליהן. הן מוסרות פרטים על חיי הפרטיזאנים לסוניה מדייסקר, נציגת מטה הפ.פ.א, חברת המפלגה הקומוניסטית, שנשארה בוילנא כקשרת, מצויידת בניירות אריים (סופה שהיא נתפסה על ידי הגיסטאפו ומוצאת להורג). הן מוציאות ארבעים איש מ“קייליס” אל מחוץ לעיר. דובה חוזרת לווילנא, ודינה מביאה אותם היערה.
ימים אחדים אחרי כן נשלחת לווילנא הלוחמת לנה זאץ כדי להשיג תעודות שונות. היא ממלאה את המשימה וחוזרת בשלום למחנה.
כעבור שבוע מוציאה דינה גרינוואלד עוד ארבעים איש מ“קייליס”. במהירות רבה וללא תקלות היא מביאה אותם ליער.
ח. הקבר הראשון ביער 🔗
כמאתים וחמישים איש במחנות היהודיים יש להם ביחד שתי עשרות רובים. על פעולות קרב אי אפשר לחשוב בנשק דל כזה, וביחוד כשלכל רובה יש רק שנים או שלשה כדורים. מלבד הרובים יש שלשה אוטומטים, כמה עשרות אקדחים ומספר קטן של רימונים. מטה הבריגדה, העומד בקשר אלחוטי קבוע עם מוסקבה, מבטיח שבקרוב ישלחו ממוסקבה נשק וציוד שיורדו במצנחים, אולם לעת עתה התקוות קלושות.
אין, איפוא, ברירה אלא להסתפק לפי שעה במעשי חבלה. ב־7 באוקטובר 1943 לפנות ערב יוצאים שלושים וחמישה בחורים, ובראשם יצחק צ’וז’וי ואהרן אהרונוביץ, לפעולה ראשונה. בקטע של הכביש וילנא־גרודנה הנמצא בין שני הכפרים פירצופי וז’ימנצה, הם משמידים חמישים עמודי טלגרף, חותכים את החוטים לגזרים ומשחיתים את הטראנספורמטורים. עם עלות השחר הם חוזרים למחנה, שמחים על שעלה בידם למלא את תפקידם למרות המשמרות המרובים וחילות המצב אשר בכפרים.
כעבור ארבעה ימים יוצאים עשרים וחמישה בחורים לפעולה נוספת. הם משמידים שבעים עמודי טלגרף לאורך הכביש, סמוך לכפר קריפסובקה. על הפעולה הזאת מנצח נתן רינג.
יום אחד מתקבלת הוראה ממטה הבריגדה להקים מחסומים בדרכים המובילות מהיער אל העיירה רודניקי, כיוון שנתקבלו ידיעות על ריכוזים של האויב בעיירה זו. חמישים וחמישה לוחמים ולוחמות, – שלש פלוגות שבראשן עומדים נתן רינג, א. אהרונוביץ ואנכי – יוצאים לפנות ערב ואתם חלק מהנשק (חלק נשאר תמיד במחנה למקרה של סכנה בלתי־צפויה מראש). אנו לוקחים אתנו גרזנים ומשורים. מרחק כמה קילומטרים אנו הולכים יחד, ואחר כך נפרדות הפלוגות וכל אחת הולכת למקום שנקבע לה. שעות רצופות עובדים הבחורים בכריתת עצים על מנת להטילם לרוחב הדרכים.
נביחת הכלבים ברודניקי, יללת הזאבים, חריקת המשורים, קולות הנפץ של האילנות הנופלים והדי היריות הנשמעות מכל עבר – כל אלה מתמזגים לסימפוניה פראית המענה את הנפש ומציתה בערה בלב.
בגמר המלאכה אנו מציבים על כל מחסום שלט המזהיר בפני מוקשים. נקבע מקום פגישה בשביל שלש הפלוגות. אולם כאשר אני יוצא עם פלוגתי בדרך חזרה, אנו רואים מרחוק להבה של מדורה הבוקעת מבין העצים ועולה השמימה. אנו יודעים שבאותו כיוון אין בסיסים של פרטיזאנים, ונוסף על כך יודעים שהפרטיזאנים לא יעיזו להעלות אש במקום שבו אפשר לראותה מרחוק.
אנו מחליטים להתקרב אל המדורה ולראות מה טיבה. שעה ארוכה אנו הולכים בכיוון האש. אנו משתדלים ללכת בקו ישר, מבלי להזדקק לשבילים. במקומות רבים אנו חודרים בקושי בין האילנות, ולעתים אנו עומדים בפני ביצה שהכרח לעקפה.
אנו עוברים מרחק גדול, והאש אינה מתקרבת. נדמה לנו כי ככל שאנו מרבים ללכת, כך המדורה הולכת ומתחמקת. האנשים עייפים עד מוות. והדרך אל האש עדיין רחוקה.
לפתע מתגלה לעינינו מחזה בלתי־רגיל: “המדורה” מתרוממת, “האש” הולכת וגדלה. סהר גדול ומלא עולה מן האופק…
משמתרבים האנשים במחנות הפרטיזאנים, הולכת ומחריפה שאלת אספקת המזונות. למרות המאמצים הרבים שמשקיעים בפתרון בעיה זו, אי אפשר לכלכל את מאות האנשים. לילה לילה יוצאות פלוגות לוחמים ל“פעולות כלכלה”, אך למרות שלעולם אין חוזרים בידים ריקות, אף פעם אין אוכלים לשובע. המזונות מרוכזים במחסן מרכזי והמנות מתחלקות לפי מספר האוכלים. לחם מתחלק בפרוסות קטנות, אך ורק לחולים ולחלשים לפי המלצת הרופא. גם תפוחי אדמה הם בגדר מותרות. המאכל העיקרי הוא “בלנדה”: קמח שחור מבושל במים, בלי שומן ובלי מלח. המחסור במלח חריף מאד, אך הוא יקר המציאות גם בערים ובכפרים, ורק לעתים רחוקות מצליחים להשיג כמות קטנה.
וה“בלנדה” לא זו בלבד שנמאס מהר, אלא שהוא משפיע לרעה על מצב הבריאות של הפרטיזאנים. מחלות קיבה מתפשטות על ימין ועל שמאל. יש בחורים שבשעת הפעולות הם לוקחים לעצמם מצרכי מזון שונים, ואחר כך הם אוכלים אותם בצנעה ביער. אולם כאשר הדבר נודע ברבים, הם נאלצים להבטיח בבושת פנים שלא יוסיפו ללכת בדרך זו.
יום אחד יוצאת פלוגה לפעולה כלכלית בכפר ליטאי שמעבר לכביש. בדרכם פוגשים הבחורים היהודים את הפרטיזאנים הרוסיים של “מישקה קפיטן”, שגם הם יוצאים לאחד הכפרים לפעולה דומה. שתי הפלוגות מחליטות לבצע את הפעולה בצוותא, כי יודעים שהכפר אשר אליו מתכוונים לחדור מזוין היטב, ומסוכן יהיה להכנס לתוכו בכוחות מעטים.
שתי הפלוגות קובעות סיסמה שלפיה יוכלו הפרטיזאנים להכיר איש את רעהו בחשכת הלילה. למרות שהאנשים מתקבלים באש מכל העברים, הם מצליחים להשלים את הפעולה בלי תקלות. אך בשעה שכבר עומדים לעזוב את הכפר, מתחילים הפרטיזאנים הרוסיים לירות על ימין ועל שמאל
מביתו של אחד האיכרים יוצא שמואל שפירא, הנושא שק תפוחי אדמה על כתפו. בראותו את הפרטיזאנים היורים הוא קורא את הסיסמה בקול, אך הרוסים אינם משיבים לו. הם מפנים את נשקם כלפי היהודי ופוצעים אותו פצעי מוות.
שמואל שפירא הוא גברתן שהפיל את פחדו על הגויים עוד מזמן. הוא יליד לפובקה, הפרבר הווילנאי, וכל ימיו עסק במסחר בבקר ובבשר. במחנה היהודי תלו בו תקוות רבות. הוא מכיר היטב את אורח החיים בכפרים ואת הסביבה שבה פועלים הפרטיזאנים, ואומץ לבו גדול ככוחו, למרות שהוא כבר בגיל העמידה.
עכשיו הוא נאבק עם מר המוות. הוא מבקש שיירו בו וישימו קץ לסבלו. רק כעבור ימים אחדים הוא נופח את נשמתו, אחר שהוא מבקש לקברו כדין ולומר אחריו “קדיש”.
בערב יום הכיפורים התש"ד נכרה הקבר הראשון בקרבת המחנה היהודי. בשעה שמלווים את המת, זוכרים שלא מכדורי האויב נפל, אלא בידי “אחים לנשק”, כביכול. והלב מתמלא מרירות וקדרות.
בימים ההם פונה מישקה קפיטן לפיקוד המחנה היהודי בבקשה: יש לו נשק רב ומחסור באנשים ולכן הוא רוצה שישלחו אליו כמה בחורים יהודיים שיצורפו לפלוגות הקרב שלו, ושתי נערות לעבודה במטבח.
המפקדים יודעים יפה מה יהיה גורלם של בחורים יהודיים בודדים בין עשרות גויים, שעל אף היותם לוחמים מצויינים, הם בראש וראשונה אנשי הפקר ותוכן חייהם – גזל, רצח, שכרה וזנות. אך הפיקוד היהודי אינו מוצא עוז בנפשו להשיב את פניו ריקם. הוא אינו חס אפילו על כבודן של בנות ישראל…
אל היער מגיעים שני שליחים: חיים ילין מקובנה. מפעילי הקומוניסטים בגיטו שבעיר זו, ואלבינה הבאה מווילנא. הם באים למסור ליורגיס דו"ח על פעילות המפלגה ולקבל הוראות לעתיד.
חיים ילין מספר על הנוער המאורגן בגיטו קובנה, שעז רצונו לצאת היערה. בהסכמתו של יורגיס יוצאות קבוצות של נוער יהודי מגיטו קובנה ומגיעות ליער. במרחק קילומטרים אחדים מהמחנה הווילנאי מוקם מחנה חדש של יהודי קובנה. רובם מזויינים בנשק טוב. כמפקד המחנה הזה ממנה יורגיס את קוסטיה, צנחן ממוסקבה.
כבר בימים הראשונים מרגישים הבחורים מקובנה שבצאתם מן הגיטו נפלו מן הפח אל הפחת. הפיקוד הליטאי נוהג כלפי היהודים בשנאה גדולה, ועשרות קרבנות־שוא נופלים בעטיו של פיקוד זה, שאינו מחמיץ שום הזדמנות למרר את חיי היהודים. בחורים מצוינים, שלמרות כל הקשיים והסכנות הבקיעו לעצמם דרך אל היער, ושהיו נכונים לכל קרבן במלחמת הנקם על דם אחיהם השפוך, מתענים ונאנקים תחת עולם של כמה חוליגנים ליטאיים, ואין מושיע.
על יד הבריגדה יש “מחלקה לענינים מיוחדים” (נ.ק.ב.ד.) ובראשה הליטאי סטאנקביץ, שליח ממוסקבה.
עם בואם של דידיאליס ושרשניאבסקי אל המחנות היהודיים, הם מתחילים – ביחד עם בורובסקה – לארגן את הקומסומול ולהקים “מחלקה לענינים מיוחדים” גם בקרב היהודים. מתחילה תקופה של ריגול פנימי במחנה. סוכני המחלקה מוסרים למטה על כל המתרחש בקרב הפרטיזאנים, ואפילו על תכנה של כל שיחת חולין המתנהלת ביניהם. אזניהם קשובות לכל רחש ועיניהם בולשות בכל פנה. שוב אין אדם יכול לחוות את דעתו באופן חפשי.
ומכיוון שבמחנה יש יהודים רבים שעדיין לא השלימו עם המצב החדש, וביניהם אלה שהגיעו ראשונים ליער, אין פלא שידי הסוכנים מלאות עבודה. בדרך זו שומע המטה על תכניתם של המפקדים הקודמים לאסוף את אנשיהם, כשבעים במספר, לעזוב את המחנה ולהקים מחנה חדש שלא יהיה כפוף לפיקוד הנוכחי.
אנשי המטה מתחילים לחשוש שיישארו בלי נשק ושטובי הלוחמים יעזבו אותם. הם מטכסים עצה כיצד לסכל את תכניות הפרישה, ולא עובר זמן רב והם מוצאים דרך לבסס את שלטונם ולהפיל את מוראם על הבחורים.
ביום אחד נודע שלוטק זלצווסר וב. זלצשטיין, שהיו שוטרים בגיטו וילנא והגיעו ליער עם אחת מקבוצות “קייליס”, נעלמו מן המחנה. ימים אחדים עוברים, עד שמכירים את מגפיו של לוטק זלצווסר על רגליו של אחד הסוכנים. מתברר כי שני הבחורים נורו בפקודת המטה, אחר שנידונו למוות באשמת היותם שוטרים בגיטו וילנא.
המחלקה עובדת בלי ליאות. אוספים חומר האשמה נגד כל האנשים שאינם רצויים למפקדה או שעלולים לקום לה כיריבים. מתנהלת חקירה נגד האנשים האלה.
בעצם מתרחשים כל הדברים האלה בסודי סודות. אך עוף השמים מוליך את הקול, והאנשים מתחילים להרגיש שמשהו לא טוב מתרחש במחנה.
ימות הגשמים מגיעים. האוהלים, שגם בלאו הכי היו תמיד רעועים, אינם מהווים מחסה בפני הגשם והרטיבות המתמדת. יש ובחצות הלילה מתחילה נדידה המונית: האנשים עוזבים את אוהליהם ומחפשים מחסה בפני הגשם תחת ענפי העצים. לעתים מתעורר אדם בבוקר ומוצא שהוא שוכב בתוך שלולית גדולה. מחמת הסכנה אין פושטים את הבגדים אף בשעת השינה, והלבוש הרטוב נדבק אל הגוף הרועד מקור ומכביד על כל תנועה.
המפלט היחיד הוא ליד המדורה. היא הופכת לצורך חיוני ולמרכז החיים במחנה, ליד המדורה מפכים עתה חיי המחנה: מכינים את האוכל, מנקים את הנשק, אוכלים, משוחחים, מתכננים תכניות, שרים, נצים, מתרברבים. בערבים הפנויים מפעולות יושבים שעות ארוכות סביב המדורה ובעינים חולמות עוקבים אחר משחק הלהבות. בשעות אלה מתחילים להרקם “רומנים” בין צעירים שמימיהם לא ידעו הנאה בחיים.
שני בחורים מגיעים אל המחנה היהודי: האחד הוא יהודי מאישישוק בשם פוצ’טר, המספר שהוא, אמו ואחיו מתחבאים אצל איכר בקרבת עיירתם. בשמעו שיהודים הגיעו אל היער, החליט לבוא לראותם. הוא מוכן לעשות כל דבר העשוי להיות לנו לעזר. בימים הבאים הוא חוזר אלינו מדי פעם בפעם, מוסר ידיעות חשובות או מביא אתו “כלי”.
השני הוא רוסי, קצין בצבא האדום, שברח מהשבי הגרמני ועתה הוא משוטט בכפרי הסביבה ומחכה לסוף המלחמה. גם הוא מבטיח לסור אלינו מדי פעם בפעם.
בערב יום הכיפורים יוצאות מהמחנה שתי קבוצות לפעולות קרב. האחת מונה עשרים איש, והיא הולכת לחבל בקווי הקשר של האויב בסביבות וילנא. השניה מורכבת מארבעה אנשים בלבד: ויטקה קמפנר וחיה שפירא נשלחות לווילנא לחבל ברשת החשמל של העיר ומתתיהו לוין וישראל רוזוב הולכים להרוס את תחנת המים של העיר.
הם מגיעים לווילנא כעבור יומיים, לעת ערב, כשהם עמוסים חמרי נפץ. את כל יום המחרת הם מבלים ב“קייליס”. מקום שם הם מוצאים קבוצה מאורגנת בת ששים איש המוכנה לצאת ליער. בערב הם יוצאים לפעולה.
במרחק מה מ“קייליס” מחכים לשתי הנערות שני פולנים, חברי המפלגה הקומוניסטית, המביאים אותן למקום הפעולה. חיה שפירא מפוצצת טראנספורמטור ברחוב שוביץ, וויטקה קמפנר – ברחוב אוז’שקובא.
באותו ערב מפוצצים הבחורים את מפעל המים. כתוצאה מפעולות אלה שרוי חלק גדול של העיר בחשכה, ובחלקים אחדים שורר מחסור במים.
אחרי הפעולה נפגשות הנערות בחורשה מחוץ לעיר עם ששים אנשים מ“קייליס” וכולם יחד יוצאים לפושצ’ה רודניצקי. הפרטיזאנים מקבלים אותן ואת הבאים אתן בהתלהבות גדולה. תוספת כוחות רעננים מביאה הקלה בחיים היומיומיים, אם כי רוב הבאים אינם מזויינים. רק המפקדים אינם מרוצים מבואה של הקבוצה החדשה. הם מצווים לא להביא יחידות נוספות מהעיר.
באותם הימים נודע לנתן רינג שצפויה סכנה לאמו בווילנא, היות ואין לה “שיין”. הוא מחליט ללכת העירה על מנת להוציאה מ“קייליס” ולסדרה בבונקר. יחד אתו הולך מיטיה ליפנהולץ, מי שעתיד להיות אחד המפקדים הטובים ביותר במחנות היהודיים. הוא מקווה שעוד ימצא מישהו מבני משפחתו, שאפשר יהיה להביאו ליער או לסדרו במקום מבטחים.
ט. זכותה של חינה בורובסקה 🔗
בשבועות הראשונים מתנהל וויכוח בשורות הקומוניסטים היהודיים על האופי שצריכים ללבוש המחנות היהודיים. יש רבים הסבורים שאין מקום למחנות לאומיים נפרדים. בראש האינטרנציונליסטים האלה עומד ברל שרשניאבסקי. הוא ותומכיו אומרים שיש לפרק את המחנות היהודיים ולמזגם עם הגדודים הגויים. זה יתן ליהודים את ההזדמנות ללמוד את המלאכה ולהיות ללוחמים טובים. הם אינם מתחשבים בעובדה שיש מחנות נפרדים של ליטאים, פולנים, ביאלורוסים וכו'. הם סבורים שיהודים אינם צריכים ללכת בדרך של התבדלות. הם חייבים להפגין את נאמנותם למהפכה ולהיות ראשונים לטשטוש הגבולות ולהריסת המחיצות.
חינה בורובסקה וסיעתה אינם מסכימים לדעה זו. הם אומרים שקיומם של מחנות יהודיים נפרדים מגדיל את הסיכויים לקירוב ההמונים היהודיים אל הקומוניזם. במחנות שבהם הפיקוד הוא גויי, ולעתים אנטישמי, יש גורמים המרחיקים את היהודים מן התנועה. לעומת זאת אין הגורמים האלה קיימים במקומות שבהם יהודים ממלאים את כל התפקידים. בורובסקה אינה מנמקת את עמדתה בטעמים לאומיים, ולא מאהבת ישראל היא מטיפה למחנות יהודיים נבדלים. יש לה נימוקים משלה. היא יודעת למשל, שאם אמנם היא ממלאת תפקיד חשוב במחנות היהודיים, הרי אצל הגויים אין מחסור בלוחמים מנוסים ונועזים העומדים בראש בזכות היותם נחשונים בכל פעולת קרב. וליהודים אין סיכויים רבים להגיע לעמדת מפתח במחנות הפרטיזאנים הלא־יהודיים. לעומת זאת אפשר לשלוט במחנה היהודי בזכויות אידיאולוגיות בלבד, ואין צורך בבקיאות בענינים צבאיים.
מטעמים אלה נלחמת בורובסקה כארי לקיום המחנות היהודיים, והיא מצליחה לשכנע את מטה הבריגדה.
הנימוקים המניעים אותה מתבטלים באספקלריה היסטורית. העיקר הוא, שלזכותה יש לזקוף את העובדה שעד השחרור מתקיימים בפושצ’ה רודניצקי מחנות יהודיים טהורים – תופעה נדירה מאד בתנועה הפרטיזאנית הרוסית במלחמת העולם השניה. וקיום המחנות הנפרדים לא זו בלבד שיש לו ערך לאומי כביר, אלא שהוא חוסך מן היהודים הרבה תלאות, סבל וקרבנות חינם.
במרחק קילומטרים אחדים מהמחנה היהודי הווילנאי מתיישבים שנים עשר יהודים מזויינים מגרודנה, באחת הבקתות של “באטיה”, הפזורות על פני כל היער. קבוצה זו של גרודנאים מתידדת עם הווילנאים. הגרודנאים מספרים הרבה על חייהם ביערות, ובין השאר הם מספרים על הפושצ’ה נאצי, בסביבת העיירה ראדון, המפורסמת בעולם היהודי כמרכז תורני ומקום מושבו של ה“חפץ חיים”. הם היו זמן מסויים בפושצ’ה נאצי, והם מתכוננים לשוב לשם. שם יש פרטיזאנים רוסיים רבים, וגם יחידות של פרטיזאנים יהודיים. הפושצ’ה הזאת גובלת עם הפושצ’ה רוסקה, הנמצאת בשטח ה“גנרל־גוברניה”, והיא גדולה מאד.
הגרודנאים מספרים שהם עזבו את הפושצ’ה נאצי לפני חדשים אחדים, כיוון שהוטלו עליהם תפקידים חשובים, אבל הם אינם חושבים שהמצב הורע בינתיים. אדרבה: לדעתם עוד נוספו שם אלפי פרטיזאנים והמקום הפך למבצר פרטיזאני. האיכרים בכפרי הסביבה מביעים בגלוי את אהדתם לפרטיזאנים ומגישים להם כל עזרה אפשרית. הם עוזרים אפילו ליהודים שנמלטו מן הטבח ומתחבאים אצלם או בתוך היערות.
המפקדה של המחנה הווילנאי, שגם לאזניה מגיעה השמועה על פושצ’ה נאצי, מתחילה לרקום מזימה…
באחת הקבוצות המגיעות ליער נמצא זוג צעיר: סולא ועמא גורפינקל. היא סטודנטית לכימיה והוא גמר את חוק לימודיו ברפואה, אך עדיין לא התנסה הרבה בעבודה עצמאית.
בהגיעו ליער ניגש סולא גורפינקל מיד לארגון השרות הרפואי במחנה הפרטיזאני. הוא מקים אוהל, מוציא כמה מכשירים ובקבוקים מהחבילה שהביא עמו ומעמידם על מדף, על האוהל הוא קובע שלט: “אמבולטוריה”. למרות שאמצעיו דלים כל כך, הוא מצליח לארגן שרות רפואי למופת. נוסף על אשתו, עוזרת לו גם חנה אזגוט, אחות וילנאית.
מובן מאליו שאין מחסור בפאציינטים. התחלואה גדולה, כי התזונה לקויה, והרטיבות המתמדת, ביחד עם התנאים הסאניטריים הרעים מתישים את כח ההתנגדות ופותחים פתח למחלות. יש גם מקרים רבים של וויטאמינוזה, המתגלית במיוחד בפצעים בלסתות. רבים גם המקרים של פצעי רגלים בגלל המחסור בנעלים מתאימות. הנעלים שהאנשים הביאו מן הגיטו נרקבות מן הרטיבות המתמדת ויש חשש שרבים מן האנשים יישארו יחפים בחורף. לעתים רחוקות מוצאים אצל האיכרים כמה זוגות נעלים, אך על פי רוב אינן מתאימות למדות הדרשות.
גורפינקל עושה את עבודתו במסירות בלתי־מצויה, ותוך זמן קצר הוא מתמחה במידה כזו, שיוצאים לו מוניטין ביער. גם ממחנות אחרים באים לשאול בעצתו או לבקש את עזרתו.
לא כל רופא זוכה לבלות את תקופת ההתמחות שלו בתנאים כאלה. גורפינקל עתיד לעלות לארץ ישראל ולעבוד – באותה מסירות הטבועה באופיו – בבית החולים “הדסה” בירושלים. הוא ימצא את מותו מפגז ערבי, בשעת המצור על ירושלים.
משפחת פנאוסוב הצטיינה עוד בגיטו במומחיותה בכל עבודת מתכת. בחדרם הצר סידרו בית מלאכה חשאי, שבו היו מתקנים נשק בשביל ארגונם. בצאתם היערה הם לוקחים אתם את המכשירים העיקריים, וגם ביער הם מקימים בית מלאכה לנשק.
כלי הזין שהובאו מהגיטו טעונים כמעט כולם בדיקה ותיקון. האב ושני בניו – ידיהם מלאות עבודה. במחנות של הרוסים והליטאים שומעים שבמחנה היהודי יש חרשי מתכת, ומכל העברים מתחילים להביא להם עבודה.
שלושת החרשים תורמים תרומה חשובה לתיקון היחסים בין המחנה היהודי ושאר המחנות. אך מה שחשוב מכל: בני משפחת פנאוסוב יודעים לנצל כל הזדמנות כדי להעשיר את מחסני הנשק היהודיים. כאשר הם עובדים בשביל המחנות האחרים, הם דורשים תשלום בצורת כלי נשק מקולקלים, שחדלו להשתמש בהם. הגויים מוסרים להם ברצון את הגרוטאות הישנות אשר בידיהם, ובידי משפחת פנאוסוב הופך הברזל המוחלד מחדש לכלי נשק ראויים לשימוש.
בחדשים הראשונים לקיום המחנות היהודיים נמצא מחסן הנשק באהלם של בני משפחת פנאוסוב. הם מחלקים את הנשק ללוחמים לפני כל פעולה והם שומרים עליו ומטפחים אותו. הלוחמים יודעים שאם הם מקבלים את נשקם מידי בוריה פנאוסוב, הרי הוא ישרת אותם באמונה.
ואין חרשי הנשק מסתפקים בתיקונים בלבד. הם מתחילים גם להתקין חלקי נשק חשובים. פעם, בשעת פעולה, מאבד אחד הלוחמים בריח של אוטומט, ובסך הכל יש רק שלשה אוטומטים במחנה. זוהי מכה קשה בשביל הפלוגות היהודיות. פירוש הדבר ששליש מהנשק האוטומטי שלהן הוצא מכלל שימוש. אולם יום אחד נודע שמשפחת פנאוסוב הצליחה להתקין בריח חדש לאוטומט, והשמחה גדולה.
במרוצת הימים מכניסים בני המשפחה גם חרש עץ לאהלם, ותחת פיקוחם הוא מתקין חלקי עץ שונים בשביל כלי הנשק.
פעם שולחת מוסקבה שנים עשר אלחוטאים מצויידים במכשירים מיוחדים, שתפקידם לקלוט את הידיעות המשודרות במשדרים החשאיים של הצבא הגרמני. הם עושים את מלאכתם באווירה של סודיות ומתבודדים מיתר האנשים. רק מעטים מבין הפרטיזאנים יודעים על קיומה של יחידה זו ועל התפקיד המוטל עליה. כאשר מתקלקל מכשיר חשוב של יחידת האלחוטאים, כולם אובדי עצות. מומחיה עובדים ימים רבים בתיקון, אך מעלים חרס בידיהם. באין ברירה הם פונים למשפחת פנאוסוב. במשך לילה שלם עוסקים שני האחים, בוריה ואברהם, במלאכה החשובה. לפנות בוקר מחדש המכשיר את פעולתו. בידיעה הראשונה המשודרת למוסקבה מזכירים את משפחת החרשים בשמם ומודיעים שרק הודות להם יכולה היחידה להמשיך בעבודתה החשובה.
אחר כך בא יום ומטוסים רוסיים משליכים נשק בשביל הפרטיזאנים. אולם אחדים מן המצנחים אינם נפתחים, וחלק מהנשק נשבר. למחרת מביאים לבית המלאכה של פנאוסוב שאריות משלושים אוטומטים, ארבעים אקדחים ורובים, מאתיים מחסניות וכיוצא באלה. איש אינו מאמין שעוד אפשר יהיה להשתמש בנשק המרוסק.
אבל האב ושני בניו מתקנים את הנשק כולו עד הכלי האחרון.
ועוד מעשה ומטוסים מורידים נשק כבד: מקלעים אנטי־טנקיים. אולם הקנים אינם מתאימים למכונות. כפי הנראה חלה טעות בשעת האריזה, והחליפו את הקנים. צערם של הפרטיזאנים רב, כי בכל היער אין נשק כבד. אולם אחר עמל רב מצליחים החרשים שלנו להתאים את הקנים למכונות היריה. קשה למנות את כל הישגיהם בעבודה, החל מהתקנת חלקי נשק, וכלה בהרכבת מוקשים שהגרמנים אינם יכולים לפרקם.
משפחת פנאוסוב תגיע לארץ עם תנועת ההעפלה הגדולה. אבל בוריה, הבן הצעיר והאמיץ, חרש הנשק המהולל שאלף פעמים שרה עם המוות ויכול לו, יפול למשכב וימות אחר מחלה קשה, והוא רק בן עשרים וחמש.
י. אכזריות המטה 🔗
יש מי שאינו עוצר כח להסתגל לתנאי החיים ביער. בערב אחד נודע במחנה שארבעה בחורים ונערה אחת ערקו מן המחנה וחזרו לווילנא, לבלוק “קייליס”. שם יש ליהודים קורת גג מעל לראש ומיטה לישון בה, ולעת עתה החיים בטוחים, כביכול.
אך הבורחים אינם זוכים להגיע אל “הטוב” המחכה להם בעיר. שנים נתפסים על ידי הגרמנים ליד ביילה־וואקה. הגרמנים מענים את אסיריהם באכזריות ובסוף הם שולחים אותם למות בפונארי. שני אחרים נתפסים במבואות העיר ומומתים גם הם. מן החמישה מגיע ל“קייליס” משה גולדין בלבד. אך גם הוא אינו מאריך ימים שם.
פיקוד המחנה ביער מפרסם פקודה המכריזה על הבורחים כעל בוגדים שאחת דתם למות. המטה מתקשר עם המפלגה הקומוניסטית בעיר ומודיע לה שלגולדין יש קשרים עם הגסטאפו. וביום אחד מוציאים אותו להורג ביריה בקרבת “קייליס”.
אנשים אחדים פונים בבקשה אל המטה שירשו להם ללכת ל“קייליס”, כי בריאותם רופפת והם רוצים לנוח ולהחלים. הם מבטיחים שכאשר ישובו לאיתנם, יחזרו ליער. אולם הפיקוד אינו מוכן לקבלם, וסופם כסוף כל יהודי “קייליס”.
כאשר נתן רינג חוזר מווילנא, אחר שעלה בידו למצוא מחבוא בשביל אמו, מובילים אותו לחקירה ב“מחלקה לענינים מיוחדים”. ככל יתר השוטרים, גם הוא נאשם שבהיותו בגיטו קיים קשרים עם הגסטאפו. אמנם, אומרים לו, היו מוחלים לו על פשע זה. אלא שעתה, בהיותו בעיר, שוב מסר לגסטאפו ידיעות על הפרטיזאנים. והיה אם יודה באשמה שמייחסים לו, יחונוהו. ואולם אם יכחיש…
נתן רינג מכחיש את ההאשמה האבסורדית, למרות האיומים. כיוון שכך, מציעים לו שישרת את “המחלקה לענינים מיוחדים” וימסור לה על הלך הרוחות בקרב הפרטיזאנים, על בוגדים וכיוצא באלה. רינג אינו מסכים להצעה זו. הוא מכריז שבא היערה כדי ללחום בגרמנים, ולא על מנת לעסוק בפוליטיקה.
אחר שהוא נחקר כמה וכמה פעמים, הוא מתחיל להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגליו. הוא מטכס עצה עם כמה עשרות מחבריו השומרים לו אמונים, כיצד להיחלץ מן המיצר. יש כשבעים איש במחנה שלמדו להוקיר ולהעריץ את נתן רינג כמפקד מוכשר ובעל העזה. הם מוכנים לעזוב את המחנה ולהקים להם בסיסים משלהם.
אותה שעה נקראים לחקירה כל אלה שהיו שוטרים בגיטו, ובכלל — כל מי שאינו מוצא חן בעיני המפקדים. מספר הרוטנים הולך וגדל, אולם תכניותיהם של רינג וחבריו עתידות להסתיים בכשלון.
אל היער מגיעות שתי נשים, אחת מהן מביאה עמה בן ובת. שבועות רבים התגוללו בדרכים, בכפרים ובמחבואים שונים. הן שמעו שביער יש יהודים מווילנא, והן מקוות שהללו ירחמו עליהן ויאספו אותן אל המחנה. אולם טעות בידן.
שבועות אחדים הן נשארות בקצה היער, רעבות ורועדות מקור, והמטה אינו מרחם עליהן. כמה פעמים מאיימים עליהן שאם לא יעזבו את המקום — יירו. כמה פעמים שולח המטה אנשים שיובילו את הנשים האומללות והילדים הרחק בתוך היער ויעזבום לנפשם. אולם הבחורים אינם ממלאים את הפקודה האכזרית.
המטה מחבל תחבולות כיצד להפטר מהן.
הנשים, שכבר שבעו עלבונות ורדיפות מידי הגרמנים ומידי הגויים בכפרים, אדישות לגודלן. לא איכפת להן עוד אם המוות יבוא להן מידי גרמנים, או אפילו מידי יהודים.
הן אינן עוזבות את היער. הן נשארות גלמודות, ומתגוללות בקצה היער מלא הסכנות. בחורים מהיער שרחמיהם נכמרים עליהן, מביאים להן מדי פעם בפעם כמה מצרכים ־ בצנעה, כמובן, שלא יוודע הדבר חלילה לפיקוד.
רק כעבור כמה שבועות, כאשר המפקדים נוכחים לדעת שלא יצליחו “להפטר” מן הנשים האומללות ושני הילדים, הם מחליטים לאסוף אותם אל המחנה. השמחה בקרב הלוחמים גדולה. אחת הנשים, יוכבד רזניק, עתידה להיות אחת החרוצות והמועילות ביותר בין הנשים במחנות היהודיים.
בפושצ׳ה התישבו עשרים ושמונה יהודים, רובם יוצאי עיירות הסביבה שהצליחו להנצל מן הטבח. הם מזויינים ברובים ורוכשים לעצמם נסיון בהליכות חיי היער ובמעשי חבלה, אך אין להם קשר עם מחנות הפרטיזאנים המאורגנים.
כאשר מגיעה אליהם השמועה על בואם של יהודים מווילנא, הם מחליטים להצטרף למחנות הווילנאים. אנשי המחנה שמחים מאד לקראתם. ראשית, כל יהודי חדש שמוצאים אותו ביער, יקר מכל יקר הוא. ושנית, אלה הם אנשים בעלי נסיון בחיי היערות, המכירים את הסביבה ומביאים אתם נשק טוב.
אנשי המטה אינם נלהבים כל כך. הם טוענים שחלק מהאנשים קשישים מדי ולא יוכלו להלחם. אף על פי כן הם מסכימים לקבל את הקבוצה, בתנאי שהיא תתפרק ותמסור את נשקה למחסן הכללי.
אולם העשרים ושמונה אינם מקבלים תנאים אלה. הם רכשו את נשקם בסכנות מרובות, ואינם מוכנים להפרד ממנו, למרות שמבטיחים להם כי בשעת פעולות יקבלוהו. ועוד: הם רוצים להשאר יחד ולסור למשמעתו של מפקדם הקודם.
במשך ימים אחדים מתנהל מו״מ, אך אינו מביא תוצאות. יום אחד עוזבת הקבוצה את המחנה היהודי ומצטרפת אל המחנה הליטאי. שם מקבלים אותם ללא תנאים. שם מבינים שכל בעל רובה יש לו חשיבות גדולה, ואין מקום לעשות חישובים פוליטיים כאשר אפשר לזכות בעשרים ושמונה רובים.
שלושה יהודים, שהסתתרו אצל איכרים בסביבות הפושצ׳ה, מחליטים להצטרף אל המחנה היהודי. הם מביאים אתם מקלע צ׳כי — “ברונו”. כיוון שהרובה הוא עדיין בבחינת יקר המציאות ביער, קל לתאר מה ערכו של מקלע כזה.
אך אנשי המטה חושבים שיוכלו לקבל את הנשק מבלי שיהיה להם צורך לקחת את האנשים. הם מזמינים את שלושת היהודים לשיחה באוהל המטה, ותוך כדי שיחה שולף הקומיסר הפוליטי את אקדחו ומצווה עליהם להרים את ידיהם. אנשים מזויינים מנאמני המטה מקיפים אותם, לוקחים מהם את המקלע ושמים אותם במאסר. המטה מפיץ שמועה במחנה שהשלושה הם בוגדים וצריך להוציאם להורג.
אולם אחד האסירים מצליח לברוח מן המחנה ולספר את קורותיו לליאונקה, מפקד של יחידה פרטיזאנית רוסית שבאה ממרחקים כדי לבצע פעולות חבלה בסביבות וילנא. שלושת היהודים מכירים את ליאונקה ומקיימים אתו יחסי ידידות.
הוא מסכים מיד לבוא לעזרתם, נכנס למחנה, ומלא זעם הוא מודיע כי השלושה הם אנשי פלוגתו, ושברשותו הלכו לבקר במחנה היהודי. והיה אם לא ישוחררו מיד ולא יוחזר להם נשקם — יביא את אנשיו שכולם מזויינים בנשק אוטומטי, ובראש וראשונה יחסל את אנשי המטה, ואחר כך “יעשה חשבון” גם עם יתר היהודים.
אנשי המטה נרתעים בפני איומיו של הרוסי ובבושת פנים הם מחזירים את המקלע השדוד ומשחררים את האנשים. השלושה עוזבים את המחנה היהודי ומצטרפים לפלוגתו של ליאונקה.
יא. שעת יציאה 🔗
הפיקוד רואה שעת כושר לבצע את מזימותיו ולהפטר מיריביו. במחנה נודע שהגיעה פקודה ממטה הבריגדה, האומרת כי חלק מהאנשים חייב לעזוב את הבסיסים הנוכחיים ולעבור לפושצ׳ה נאצי, הנמצאת במרחק כמאה קילומטר מפושצ׳ה רודניצקי.
האנשים תמהים על הפקודה המשונה הזאת. כל הידיעות שהגיעו עד הנה מפושצ׳ה נאצי מקורן בסיפורי ה“גרודנאים”, שאינם מבוססים די הצורך. וגם הגרודנאים בעצמם עזבו את המקום לפני חודשים אחדים, ואי אפשר לדעת באיזו מידה השתנה המצב בינתיים.
ואם באמת רוצים להקים בסיסים במקום חדש, הרי צריך לשלוח תחילה כמה אנשים שיסיירו בסביבה ויעמדו על האפשרויות. ובכלל — כיצד אפשר לצאת לדרך הרת סכנות בלי נשק?
במחנות היהודיים נמצאים עתה למעלה משלש מאות נפש, ולהם רק שלושים רובים, כמה אוטומטים וכמה עשרות אקדחים. גם התחמושת זעומה מאד. והרי ברור שהיוצאים יקבלו רק חלק מנשק זה.
גם הנסיון הפרטיזאני של הלוחמים היהודיים עדיין אינו מניח את הדעת. רבים נמצאים רק חודש ימים ביער, וכבר עליהם לצאת לדרך המסוכנת. והרי ברור שאם אנשים אלה ייתקלו בגרמנים, יושמדו כולם.
אך הפקודה אינה מתחשבת בכל הנימוקים האלה. היא אומרת: להתכונן לדרך. מסתבר, שהפיקוד סבור זה מכבר שיש להפחית את מספר האנשים במחנות היהודיים. וכמה טעמים לדבר: קשה לספק מזון למספר רב כל כך של אנשים, וצפויה הסכנה שבמחנה ישרור מצב של רעב־למחצה. אי אפשר לחמש את כל האנשים, ודבר זה מהווה סכנה חמורה לחיי רבים. אי אפשר גם לזכות בכבוד גדול מן הפיקוד על אנשים רבים שבגלל המחסור בנשק אינם יכולים להחשב כלוחמים, ובמקרה של סכנה יהיו רק לטורח. ונוסף על כל אלה, צריך להפטר מאנשים בלתי־רצויים שאינם הולכים בתלם, ושאי אפשר למצוא פסול פוליטי שיצדיק פעולה מצד “המחלקה לענינים מיוחדים”.
הפיקוד של המחנות היהודיים הוא אשר הציע למטה הבריגדה לשלוח חלק מאנשיו למקום אחר, על מנת להקים בו בסיסים חדשים. הפיקוד מבטיח שיש לו ידיעות נכונות ומפורטות על המצב בפושצ׳ה נאצי.
מטה הבריגדה אינו מתעמק בדבר. מוכן הוא לעיין בכל הצעה שתכליתה להפחית את מספר היהודים הנתונים לפיקודו, ומה עוד שאין מבקשים ממנו כל עזרה וציוד.
כאשר נודע במחנה על אפשרות היציאה, רבים הקופצים. עמוק בלב אמנם מקנן הפחד מפני הלא־נודע, אולם רבים מוכנים לקרבן וסיכון, ובלבד לצאת מתחת כנפי הפיקוד.
אנשי המטה מפיצים שמועות כי הפושצ׳ה נאצי היא ארץ זבת חלב ודבש ומבטיחים שהיוצאים ימצאו שם חיי שפע ואושר. ולא עוד אלא שנתקבלו ידיעות מווילנא שהגרמנים התחילו לרכז כוח צבאי גדול על מנת להקיף את הפושצ׳ה רודניצקי ולבער את כל הפרטיזאנים. ועוד הם מספרים כי במטה עצמו מתנהלים וויכוחים סוערים, כיוון שכל אחד רוצה להיות בין המאושרים היוצאים…
במחנה יש תכונה רבה ליציאה. קובעים מי ומי היוצאים, הרשימה מכילה מאה ואחד עשר שמות: שלושים וחמש נשים ושבעים וששה גברים.
האנשים מתחלקים לשתי פלוגות. מפקד הפלוגה הראשונה הוא שלמה ברנד, אחד הלוחמים האמיצים ביותר, הוא כקוץ בעיני אנשי המטה, ולא פעם חיפשו תואנה לפתוח בחקירה נגדו. אולם אין במה להאחז. שוטר בגיטו לא היה, וגם לא שיתף פעולה עם המשטרה או עם ה“יודנראט”. הרבב היחיד שאפשר למצוא בו הוא, שהוא בעל השקפות לאומיות וממיסדי הארגון הלוחם השני בגיטו.
אין בכך כדי לפתוח בחקירה נגדו, אך יש סיבה מספקת לצרפו אל היוצאים. גאה מדי הוא הבחור הזה, ושוחר אמת יותר מדי. הוא לא ילך בתלם…
מפקד הפלוגה השניה הוא אהרן אהרונוביץ׳, איש ה“בונד”. הוא, אמנם, אינו מתחרה במפקדים בתור לוחם, אבל הוא “זעיר־בורגני”, ואין זה לפי כבודם של אנשי המטה “המתקדמים” להסב אתו ליד שולחן אחד.
כמפקד ראשי וקומיסר פוליטי ממנים את ברל שרשניאבסקי, מראשי הקומוניסטים. לפני זמן לא רב נפל ריב בינו ובין חינה בורובסקה. בישיבות המטה והמפלגה מתנהלים ביניהם וויכוחים סוערים, המגיעים עד לידי ריב גלוי. בורובסקה רוצה להפטר ממנו, והיא דורשת מהפיקוד הגבוה שימנו אותו לתפקיד זה. ושרשניאבסקי מוכן ללכת. הוא אינו רוצה לדור בכפיפה אחת עם בורובסקה, אך מתנה את יציאתו שגם אני אלך אתו.
על אף הבדלי ההשקפות הפוליטיות נתקשרו בינינו יחסי ידידות קרובים. יחד יצאנו מהגיטו, תמכתי בו כאשר באותו ליל המארב הגרמני עלינו אבדה גם רעייתו רוזה בין שאר הנעדרים, יחד הקימונו את הגדוד הפרטיזאני היהודי הראשון ביערות נארוץ׳. כעת אנו שוב יחד בין מקימי גדוד הפרטיזאנים היהודים ביערות רודניצקי.
הוא, ברל, מבקש שגם את הבסיס הפרטיזאני החדש בפושצ׳ה נאצי נקים ונפקד עליו יחד.
המטה לא מוכן לוותר עלי. מתנהל משא ומתן קשה וממושך. דרישתו של ברל היא אולטימטיבית וגם היריבות החריפה לברל מכריעה…
אני מתמנה כמפקד יחידת הסיירים שצריכה לעבור כחלוץ לפני המחנה ולדאוג שלא יותקף מן המארב ולא ייתקל בכוחות גדולים של האויב.
תוך ימים אחדים הכל מוכן ליציאה. הנעלים מתוקנות, החבילות ארוזות והנשק מחולק. היוצאים מקבלים אחד עשר רובים ועל כל אחד מהם שנים או שלושה כדורים, כמה אקדחים ושני אוטומטים (של ברל ושלי. אלה הם האוטומטים שהבאנו אתנו מיערות נארוץ׳).
מחליטים לקיים קשר מתמיד בין היוצאים והמחנות, על ידי שיגור שליחים. מטה הבריגדה והפיקוד היהודי מבטיחים שכל הנשק שיתקבל בעתיד יחולק שווה בשווה בין היוצאים והנשארים, וחלקו יישלח אלינו לבסיסים החדשים.
בתור מורה דרך מזמינים את הלייטננט הרוסי קוליא, שכבר ביקר במחנה שלנו כמה פעמים. קוליא, אומרים אנשי המטה, מכיר היטב את הדרך ואפשר לסמוך עליו שיביאנו בשלום למחוז חפצנו. (כעבור כמה חדשים נתפס קוליא על ידי הפרטיזאנים ומוצא להורג באשמת קשריו עם הגרמנים).
ביום שאנו יוצאים מגיעה מווילנא הפרטיזאנית דובה דבלטוב (היא חוזרת משליחותה הרביעית אל העיר), ומביאה אתה מ“קיילס” חמשה בחורים שברשותם שני אוטומטים ושלושה רובים. בורובסקה מצווה עליהם להשאר מחוץ למחנה עד שאנו נצא לדרך, כדי שלא תצטרך לתת לנו את חלקנו בנשק אשר הביאו. כך מקיימים אנשי המטה מן היום הראשון את הבטחתם לחלק אתנו את הנשק החדש.
בשלושה בנובמבר 1943, בצהרי היום קוראים למיסדר כללי של כל המחנה. אחד ממפקדי הבריגדה, גבריס, נואם בפני המיסדר ומשמיע באזני היוצאים דברים נלהבים על התפקידים החשובים המוטלים עליהם: מלחמה עד חרמה באוייב הנאצי ושחרור המולדת מעול זרים. הוא חוזר ומבטיח שישלח נשק, וקורא שמות לפלוגות: “הנוקם” ו“תגר”. גם מפקדי המחנות הנשארים מדברים על תפקידי היוצאים ומאחלים להם דרך צלחה.
שעת הפרידה מגיעה. הלבבות נרגשים. חברים שחלמו יחד בגיטו על הרגע המאושר שבו יוכלו להשתתף במלחמת הנקם באוייב שכם אל שכם, ויחד יצאו אל היער כדי להגשים את חלומם, חברים שהגורל קשר אותם לנצח, — נפרדים עתה מבלי לדעת אם עוד יוסיפו לראות איש את פני רעהו.
לפנות ערב יוצאים לדרך. מלאי תקווה הולכים מאה ואחד עשר נפש לקראת המחר, ואין יודע שכבר בימים הקרובים עתידים הם למצוא תלאות וסבל אין קץ…
המזל משחק לקבוצת הפרטיזאנים היוצאת מן היער. עוד לפני שמספיקים לצאת מהפושצ׳ה רודניצקי, פוגשים אחדים מן הגרודנאים, המצטרפים אל היוצאים. ואלמלא הגרודנאים האלה, ואלמלא ישראליק, — ספק גדול הוא אם אפילו אחד מן המאה ואחד־עשר היה נשאר בחיים.
ישראליק שמרקוביץ הוא צעיר כבן 17. יחד עם אביו ברח מאיישישוק בפרוץ המלחמה וחדשים רבים שוטטו בכפרים, בחורשות וביערות. כל הדרכים והשבילים בשטח של עשרות קילומטרים מרובעים היו נהירים להם כשבילי עיר מולדתם. הם גם הכירו את איכרי הסביבה, וידיעותיהם עמדו להם בסכנות הגדולות ביותר.
ישראליק נקשר למחנה היוצאים בכל חום לבו הצעיר. במסירותו הרבה עתיד הוא להציל לא פעם את מחנה היוצאים. ברגעי הסכנה החמורים ביותר, כאשר הגרודנאים עוזבים את המחנה ומתפזרים, נשאר ישראליק עם ידידיו החדשים כדי לשרתם ולהורות להם את הדרך. למרות גילו הצעיר, מפותח אצלו חוש האחריות להפליא. הוא יודע שחובתו הקדושה היא לקיים את חייהם של יהודי המחנה בכל כוחו.
הוא מחונן גם בסגולות יקרות נוספות. שקט הוא ואמיץ לב, ואינו יודע פחד מהו. ואף על פי כן עניו הוא ונחבא אל הכלים. בתכסיסי מלחמה הוא בקי כאחד מוותיקי הלוחמים. הכל יודעים שאם הוא לוקח לידיו רובה, אוטומט או מקלע, לעולם לא יחטיא את המטרה. ואם הוא יוצא לסיור, את הידיעות המפורטות והמהימנות ביותר יביא אתו. אם הוא צועד בראש המחנה — בעינים עצומות אפשר ללכת אחריו.
אם אחרי שבועות של רעב וכפור, תחת התקפות חוזרות ונישנות מצד האויב ומצד הכנופיות הפולניות ״הלבנות״, נשארים האנשים בחיים, — לזכותו של ישראליק יירשם הדבר.
יב. “רובקה די חתונה” 🔗
ליל סגריר. הגשם יורד בלי הרף. הבגדים רטובים וכבדים. הרגלים שוקעות בבוץ השדות ושכבה עבה של רפש נדבקת לנעלים.
אך גם אם הרגלים כבדות כעופרת, הכרח הוא לעבור קילומטרים רבים בלילה הזה. מדי פעם בפעם יושבים לנוח. מורה הדרך מתדפק על חלונו של בית איכרים בצדי הדרכים כדי לשאול אם הולכים בכיוון הנכון ואם שורר שקט בסביבה. האנשים מתפללים בלבם ששעת המנוחה תארך, אך המפקדים מזרזים: עד אור הבוקר מוכרחים להגיע למקום שבו אפשר יהיה לחנות במשך כל שעות היום, מבלי לעורר תשומת לב בסביבה.
בחצות הלילה יש כבר נחשלים רבים, גברים ונשים, אך אי אפשר להתחשב בהם. צריך לאזור את כל הכוחות כדי להגיע למקום החניה הבא במועד הקבוע.
את יום המחרת מבלים בחורשת עצי לבנה צעירים. מצדה האחד של החורשה הקטנה עובר פלג מים המתפתל בין שדות מרעה. מעבר לחורשה יש מישור גדול הנבלע באופק. יש חשש שהרועים, בחפשם שיה אבודה או פרה תועה, יגלו את המסתתרים בחורשה. יש חשש שכלבי האיכרים יבחינו בהם.
לכן שוררת דומיה של בית עלמין במקום החניה. גם אש אי אפשר להבעיר, שכן בוגדני הוא העשן. האנשים רועדים מקור בבגדיהם הרטובים ונדחקים איש אל רעהו. זה עוסק בניקוי נשקו, זה מתקין את בגדיו, ושלישי מוציא מאמתחתו את מנת האוכל שקיבל לפני צאתו לדרך. אך אסור לאכול לשובע. המנות מספיקות ליומיים בלבד, ואי אפשר לדעת מה ילד יום.
השמים אפורים ובלב מועקה כבדה…
במיפקד הבוקר מתגלה שאהרונוביץ', מפקדה של אחת הפלוגות, נעדר. איש אינו יודע מה אירע לו. שעות רבות לא ראוהו. מנחשים: כפי הנראה נרדם באחת התחנות בדרך, ולא הרגיש בצאת האנשים להמשך המסע. מקווים שישוב לפושצ׳ה רודניצקי, שכן אינו יודע את הדרך. בהשערה זו מנחמים את אשתו, שגם היא בין היוצאים.
בלילה השני מגיעים לנהר בקצה הפושצ׳ה נאצי. שתי כלונסאות משמשות למעבר. הנהר אינו עמוק בדרך כלל, אך מחמת הגשמים גאו מימיו ועלו על גדותיו. זמן רב עובר עד שכל האנשים מגיעים לעבר השני. רוב האנשים אינו מצליח לעבור מבלי לטבול במים ולהרטב עד העצמות.
אנו נכנסים לסבך הפושצ׳ה. אפילו בלילות בהירים קשה למצוא כאן את הדרך, ומכל שכן בלילה אפל כזה. מורי הדרך עומדים אובדי עצות. עוד הלילה צריכים להגיע לבסיסי הפרטיזאנים הנמצאים בקצה השני של הפושצ׳ה. אי אפשר להתעכב במקום ולהמשיך בדרך לאור היום, כי אין יודע מהו מצב הבטחון בסביבה.
ככל שמעמיקים לחדור לתוך הפושצ׳ה, כן נעשה היער יותר עבות ומתרחבות הביצות. איש אינו רואה את רעהו.
את המצב מציל בחור מאיישישוק שקוראים לו “רובקה די חתונה”. בידיו הוא ממשש את הדרך. הוא מתקדם ככלב ציד המריח את עקבות הטרף, ומודיע אם הולכים בכיוון נכון.
האנשים מתקדמים אחריו בשורה עורפית. מרגע לרגע מתארכת השורה, וכעבור זמן מה נפסק הקשר בין איש לרעהו. מתחילים לקרוא בקול ולהעלות אש, אולם הנחשלים אינם רואים את האורות הזעירים הנבלעים בחשכה. הקולות והצעקות גוברים מרגע לרגע, והדן מתפשט ביער ומפיל אימים. כל זה, — בשטח בלתי־ידוע, שאולי שורצים בו קלגסי האויב.
רובקה אינו מכזיב. הוא מנחה את האנשים בדרך הנכונה. בשארית הכוחות ממהרים האנשים אחריו. בסיס הפרטיזאנים נמצא במרחק קילומטרים מעטים, ועוד מעט ויאיר השחר. כל אחד מתפלל בלבו שכבר יגיע הקץ לליל הזוועות.
כדי להגיע לבסיסי הפרטיזאנים, צריך לעבור עוד כשלושה קילומטרים על פני הביצות. אך היות וסרו מדרך המלך, ושוב נמצאים בסבך הפושצ׳ה, נדמה שאין מה לחשוש. ישראליק, אני ועוד פרטיזאן אחד הולכים לחפש את ביתו של שומר היער, הידוע באהדתו לפרטיזאנים, כדי לשמוע מפיו על המצב בסביבה. ביתו נמצא בקצה היער, במקום הגבול עם “הרייך השלישי”.
הוא נדהם מן הביקור הבלתי־צפוי ורועד מפחד. לפני כמה ימים, הוא מספר, הגיעו אלפי חיילים גרמניים, ליטאיים ואוקראיניים ובתמיכת טנקים ומטוסים התחילו “לטהר” את היער מפרטיזאנים. כל המחנות שהיו בפושצ׳ה, לרבות המחנה הרוסי שהיה מזויין היטב ושבראשו עמד מפקד הבריגדה הידוע לתהילה סטאנקביץ׳, — ניגפו בקרב. שרידי המחנות פרצו את טבעת האוייב וברחו אל מעבר לגבול, לפושצ׳ה רוסקה. פטרולים של האוייב נמצאים עדיין ביער ומוסיפים לחפש אחר פרטיזאנים בודדים שהצליחו להתחבא. משמרות אוקראיניים נמצאים בבסיסי הפרטיזאנים שנעזבו…
אין לאבד רגע. בינתיים הולכים וקרבים אנשינו אל הבסיסים התפוסים בידי האויב, ובכל רגע הם עלולים ליפול לידיו. והנה כבר עולה השחר. לא יהיה סיפק בידיהם לחזור לעומק הפושצ׳ה.
המצב כלאחר יאוש. אחר התיעצות קצרה מחליטים להשאר במשך היום בחורשה סמוכה, מעבר לכביש, מתוך תקווה שהגרמנים לא יעלו על דעתם לחפש בחורשה זעירה כזו.
עייפים עד כלות הכוחות, רעבים ורועדים מקור, שוכבים האנשים על האדמה הרטובה בין האילנות הצעירים. למרות הפחד הגדול המשתלט על הלבבות למשמע היריות המתחילות עם אור הבוקר, נרדמים זה אחר זה.
אחר הצהרים, כאשר האנשים מקיצים משנתם, הם מופתעים בראותם שהם מכוסים שכבה של שלג. הם קמים ומתנערים משלגו הראשון של אותו חורף, ההולך ונמס כעבור זמן קצר.
מרחוק נשמעים הדי התפוצצויות. הגרמנים מפציצים במטוסים את רוסקה־פושצ׳ה וכפרים החשודים באהדה לפרטיזאנים. בקוצר רוח מחכים לבוא הלילה. אנו יודעים שגם הלילה לא יביא פתרון לבעיתנו, אך בלילה מרגיש הפרטיזאן יותר טוב. החשכה שומרת עליו מעין זרים ומאפשרת לו להגיח ממחבואו ולצאת לפעולה. הפרטיזאן חי ופועל בלילות. דומה שלא נוצר הלילה אלא למענו.
המפקדים מחליטים לסגת. עם חשכה יוצאים לדרך, — לאותה דרך שממנה באנו. ושוב אנו בסבך העצים והביצות. אלא שהפעם איננו מצווים על מהירות כזו.
עם שחר מגיעים ליערות מיזאנצה, במרחק ארבעה קילומטר מהעיירה ראדון. כאן מתחבאים כמאה וחמישים יהודים מן העיירה, שהצליחו להמלט בשעת השחיטה האחרונה. הם חיים באוהלים ויש ביניהם בני כל הגילים.
הנה זקנים שראשיהם עטורים שיבה. והנה ילדים, ובכללם עוללים ויונקים. משפחות שלמות הצליחו להנצל מן החיסול. הנה אב ושלוש בנותיו שהגיעו לפרקן. בימים כתיקונם היה דואג להכניס לביתו אברכי משי מישיבת ה“חפץ חיים”, כדי לזכות בנכדים. ואילו עכשיו עיקר דאגתו היא לשמור על כבוד הבנות שלא יחולל.
הנה משפחה מטופלת בילדים רבים. הסבתא הזקנה אינה יכולה לשכוח את הימים הטובים, כאשר נשמע קול תורה מפי תינוקות של בית רבן, והבית נתמלא קול שובבות. עכשיו פרושים רצינות ועצב על הפנים הילדותיים. בעינים מלאות פחד הם מתבוננים בכל צל ורעדה עוברת בגופם לשמע רשרושו של עלה נידף.
עצבות ודכאון שוררים במחנה זה. לעת ערב מתאספות הנשים סביב האש, ומשוחחות בלחש בשעה שהן עוסקות בקדרותיהן ומכינות את מנת המזון הזעומה. הילדים נדחקים ביניהן לחמם את גופם הרזה, שצינת הערב אחזה בו. אחדים מן הגברים מתכוננים לצאת לכפרים לשחר טרף, וחלק עומד תחת האילנות ושפתותיהם נעות: הם נותנים שבח והודיה לבורא עולם שהעניק להם עוד יום בלי תקלות. כך נהגו אתמול וכך ינהגו גם מחר, לקיים מה שנאמר: ברוך ה׳ יום יום…
היהודים האלה מתכננים תכניות: הם מכינים לעצמם בונקרים במקומות מבטחים, לעבור בהם בשלום את החורף הממשמש ובא. הם גם מכינים מלאי של מזונות. אחדים מהם מזויינים, ורובם מכירים את הסביבה ומכרים להם בין האיכרים.
האומללים! וכי מנין ידעו שבעוד חדשים מספר ישתלטו בסביבה הכנופיות הפולניות “הלבנות” וישמידו אותם בעזרתם של אותם האיכרים שבהם שמו מבטחם…
המפקדים שלנו מחליטים לשגר שליחים לפושצ׳ה רודניצקי, שימסרו למטה הבריגדה על המצב ויטלו רשות לשוב, כי כל יום נוסף שאנו מבלים בסביבה זו מגדיל את סכנתנו. לפנות ערב יוצאים שלושה אנשים, וביניהם גם מורה הדרך קוליא. בכליון עינים מחכים 108 איש לשובם ולבשורה שמותר לחזור.
יג. ארבעה מוצאים להורג 🔗
בבוקר מופיע לפתע המפקד אהרונוביץ׳ שאבד בדרך בלילה הראשון אחר צאתנו מפושצ׳ה רודניצקי.
הוא מספר שבאותו לילה נרדם באחת התחנות שבהן נחנו בדרכנו, וכאשר הקיץ משנתו כבר לא ראה איש על ידו. במשך שעה ארוכה הוסיף ללכת קדימה ולחפש את השיירה, אך ללא הצלחה. לבסוף החליט לחזור לפושצ׳ה רודניצקי ולהצטרף אל אנשיו בהזדמנות הקרובה ביותר.
בהגיעו למחנה נודע לו כי מווילנא באו כמה אנשים שהביאו איתם נשק. הוא פונה לאנשי המטה בדרישה למסור לידיו חלק מהנשק בשביל היוצאים, אך לא נענה. התיחסו אליו בחשדנות רבה, — כאילו ערק בכוונה תחילה מן השיירה.
באותו יום לפנות ערב, מספר אהרונוביץ׳, קראו במחנה למיסדר מיוחד של כל האנשים. איש לא ידע מה תכלית המיסדר הזה, אך הלב ניבא רעות, וביחוד כשנודע שהפיקוד הראשי יטריח את עצמו וינהל באופן אישי את המיסדר.
כאשר הגיעה השעה, הופיע דידיאליס, הקומיסר הפוליטי, והקריא פקודת יום: אחר חקירה יסודית וממושכת הוציאה המחלקה לענינים מיוחדים פסק דין מוות על ארבעה פרטיזאנים: נתן רינג, שווארצבארד, איצקוביץ וכבס. פסק הדין הוצא לפועל באותו יום לפני הצהרים.
אחר הקראת הפקודה נאם דידיאליס ואמר: “אילו התבטאה אשמתו של נתן רינג רק בעובדה שבהיותו קצין המשטרה קיים קשרים עם הגסטאפו, ייתכן שהיינו עוברים על כך בשתיקה. אולם נודע לנו ממקורות מהימנים שהוא הוסיף לקיים את הקשרים האלה ושהלך לפני זמן מה העירה כדי למסור לגרמנים ידיעות על הפרטיזאנים. לפיכך לא היתה ברירה אלא להציל את כבודנו ולבער את הרע מקרבנו. והוא הדין ביחס ליתר השלושה: היו הוכחות נאמנות שבהיותם שוטרים בגיטו שיתפו פעולה עם הגסטאפו, ורק המוות יכול לכפר על עוונם”.
אחרי דידיאליס נאם אבא קובנר. הוא דיבר בפאתוס רב, כינה את המוצאים להורג בשם “בוגדים” והצדיק את פסק הדין החמור שהוצא נגדם.
הרושם במחנה, ממשיך אהרונוביץ׳ בסיפורו, היה איום. אחד מידידיו של רינג התעלף. בעיני רבים נעמדו דמעות. דכאון ואבל השתררו במחנה. הכל ידעו כי נתן רינג היה אחד הלוחמים האמיצים ביותר בפושצ׳ה. ידעו שאין כל יסוד לעלילות שהעלילו עליו. רינג הלך לווילנא כדי לסדר את אמו במקום מבטחים, ועל כך העיד גם מיטיא ליפנהולץ, אחד המפקדים המעולים, שהלך יחד עם רינג העירה, שהה שם במחיצתו וחזר יחד עמו ליער.
ואשר לשלושת האחרים: על השוטר שווארצבארד היתה אמנם תרעומת קשה, כי יחסו ליהודי הגיטו היה רע מאד, אך כבס לא שרת כשוטר אלא זמן קצר אחרי הקמת הגיטו. ואשר לאיצקוביץ, הוא אמנם שרת כל הזמן במשטרה, אך היה אחד מאלה שלא ידעו “להסתדר”, ולמרות משרתו היה סובל רעב.
ואם המיתו את שלושת אלה אך ורק בשל היותם שוטרים, הרי היו במחנה עוד שוטרים לשעבר, שלא נגעו בהם לרעה. במחנה נמצא שוטר ב., ששמו הופיע פעם ברשימה שחורה של בוגדים שהפ.פ.א. הפיץ בין חבריו, ואותו אפילו לא קראו לחקירה. ייתכן שעמדה לו הזכות שהוא היה חבר “השומר הצעיר” כאבא קובנר (בין כארבע מאות הפרטיזאנים בפושצ׳ה רודניצקי היו רק חברות אחדות ושני חברים של “השומר הצעיר”: קובנר והשוטר ב.)
ועוד ידעו כי במחנות הרוסיים והליטאיים נמצאים אנשים שעבדו לטובת הגסטאפו, ששרתו במשטרה תחת פיקוד גרמני ואף לקחו חלק פעיל בהשמדת היהודים, ואף על פי כן לא הועמדו לדין ולא ערערו על “כשרותם” כפרטיזאנים. האם דווקא יהודים היו צריכים לגלות קנאות כל כך גדולה? (אגב, אחר שחרור וילנא עתידים היו כמה קומוניסטים, וביניהם ברל שרשניאבסקי, להודות שלא צריך היה להמית את נתן רינג וחבריו, כיוון שלא היו הוכחות נגדם).
למחרת, מספר אהרונוביץ׳, נודעו במחנה פרטים על המתתם של הארבעה. בבוקר הם נקראו על ידי אנשי המטה להתכונן לדרך, כיוון שעליהם לבצע פעולה. נתן רינג הבין שמשהו אינו כשורה. הוא ביקש מאחד מחבריו אקדח, נכנס לבית המלאכה וביקש שיתקנוהו.
כאשר חבריו שאלוהו לאן הוא יוצא, אמר: “נדמה לי שזו תהיה דרכי האחרונה”. הוא הסתיר את האקדח בשרוולו והצטרף ליתר השלושה שיצאו לדרך בלווית דידיאליס וחבר הקומסומול דאנקה לובוצקי.
הם עברו על פני הבסיס הראשון שנעזב מזמן, ופגשו את הליטאי סטנקביץ, מנהל המחלקה לענינים מיוחדים ליד מטה הבריגדה, וכמה מעוזריו. מיד הוקפו, ואנשי סטנקביץ התחילו להקריא בפניהם את כתב האשמה ואת פסק הדין. עוד הם מקריאים, שלף נתן רינג את האקדח, ירה לעבר דידיאליס וצעק: “הבה נברח”. הארבעה התחילו בורחים, ותוך כדי ריצה הוסיף רינג לירות לעבר שוביו. אולם מרוב התרגשות החטיא את המטרה. בינתיים ניתך עליהם מטר כדורים, ושלושה מן הבורחים נהרגו.
את כבס, שנפצע ברגלו, תפסו חיים. הוא אמר שאם יוכיחו את אשמתו, הוא יקבל עליו את הדין. דאנקה לובוצקי ניגש אליו כשבידו כתב האשמה, ואמר לו באופן ידידותי: “הבה נשב ואבאר לך מה כתוב כאן”. הם ישבו ובעוד שלובוצקי הסביר את דברי כתב האשמה, ניגש מישהו מן העורף ותקע צרור כדורים בראשו של כבס.
למחרת הוציא אתו דידיאליס כמה מחברי הקומסומול למקום ההמתה וחילק ביניהם את בגדי המומתים. את שעונו ומגפיו של נתן רינג לקח לעצמו, ולחבריו יעץ שלפי שעה לא יראו את הבגדים במחנה, מפני שהם עלולים לעורר רוגז. את הגוויות השאירו ביער ללא קבורה.
תיאורו המעציב של אהרונוביץ׳ שם קץ לתקוותם האחרונה של הפרטיזאנים המחכים לרשות לשוב לפושצ׳ה רודניצקי. וכי לשם כך באו ליער, כדי שיפתחו בהשמדה הדדית? וכולם, המפקדים והלוחמים, מחליטים שלא ישובו לפושצ׳ה רודניצקי, למרות שמצבם ללא נשוא. הם מעדיפים להשאר במקום שבו הסכנה אורבת להם על כל צעד ושעל, ובלבד שלא לחזור למשטר האימים שהקים הפיקוד במחנה היהודי.
שלושה ימים אנו שוהים ביערות מיזאנצה, ואחר כך אנו יוצאים ליער סטוייאר, הסמוך לפושצ׳ה נאצי. ישראליק הוא גם הפעם מורה הדרך. הוא מכיר מקום שבו הסתתרו פעם יהודים. אחר לילה של הליכה קשה ומייגעת אנו מגיעים למחוז חפצנו. הדרך זרועה מכשולים: ביצות גדולות, עצי ענק שנפלו מזוקן או נעקרו על ידי הרוחות. אולם המכשולים האלה גם מגינים עלינו במדת מה מפני התקפה בלתי־צפויה.
על גבעה קטנה הנישאת מעל לביצות עומדים כמה אוהלים ריקים. בקרבתם אנו מוצאים גוויות רקובות ועצמות אדם. איכרי הסביבה מספרים לנו שביום אחד הקיפו כנופיות פולניות את היער והרגו קרוב למאה יהודים שהסתתרו בו.
למרות קצם המר של קודמינו, אנו מתחילים לסדר את חיינו במקום זה. הבעיה הקשה והבוערת ביותר היא זו של השגת מזון. שבוע ימים אנו ניזונים על לחם צר ומים לחץ, ושום מזון מבושל לא בא לפינו.
באותו ערב יוצאת יחידה ל“פעולה כלכלית”, אף כי האנשים עייפים עד כדי אפיסת הכוחות. אבל ביום המחרת אנו מחיים את נפשותינו במרק. שלוש הצלחות שהיחידה הביאה עמה מפעולתה עוברות מיד ליד במשך שעות אחדות.
כמה ימים עוברים, והחיים מתחילים להכנס למסלול. האנשים הספיקו להתאושש מהמסע ולתקן את נעליהם ובגדיהם. מקימים אוהלים נוספים, ונדמה שסוף סוף הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כבר מתחילים לחשוב על פעולות ומעשי חבלה נגד האויב.
אך באחד הימים מופיעים במחנה החדש שלנו שני פרטיזאנים מרוסקה־פושצ׳ה, שנשלחו על ידי מפקדם לתור את הסביבה ולראות אם כבר נסתיימו התקפות האויב ואפשר לשוב לבסיסים הקודמים.
מאד תמהים הפרטיזאנים הרוסיים לראות בסביבה מסוכנת כזאת מחנה כה גדול שאין לו כמעט כל נשק. הבריגדה הרוסית, המזויינת היטב, עדיין אינה מעיזה לשוב.
כאשר אנו מספרים שנשלחנו לכאן כדי להקים בסיסים חדשים, אינם רוצים להאמין. הם מחווים את הדעה שהמפקדים מפושצ׳ה רודניצקי רצו להפטר מאנשים מיותרים, ולכן שלחו אותם למקום המותקף על ידי האויב, מתוך ידיעה שלא ישובו לעולמים.
המפקדים שלנו אומרים שיש להם הודעה למסור למפקד הבריגדה שלהם, אך שני הפרטיזאנים לועגים לנו ואומרים שמפקדם לא ירצה לדבר עם “פרטיזאנים מיותרים”.
לילות אחדים מפצירים בהם שיסכימו לפחות לקחת אתם שני אנשים מהמחנה, כדי ליצור קשר עם מפקדם. הם עומדים בסירובם, ולבסוף הם חוזרים על מנת להודיע שעדיין אי אפשר לשוב, מכיוון שכנופיות פולניות חזקות שולטות בסביבה.
אנו תלינו תקוות רבות ביצירת הקשר עם מפקד הבריגדה המקומית. עכשיו אפסה גם התקווה הזאת…
אהרונוביץ׳ ואני חוזרים למיזאנצה על מנת לחכות שם לשוב השליחים שלנו מפושצ׳ה רודניצקי, אולם השליחים אינם באים. בשעה שאנו חוזרים למחננו, מתחוללת סערה איומה. מאות עצים נעקרים ונישאים ברוח כמוץ. האוהלים במחנה מתמוטטים, וכל רכושנו הדל חולף עם הרוח. בנס נמנעים אסונות, אם כי אנו שומעים שבסביבה היו קרבנות רבים מהסערה.
רק אחר יומיים שוככת הסופה והעננים מתפזרים. יחידה יוצאת להביא מזון ובינתיים מקימים את האוהלים מחדש.
עכשיו, נדמה לנו, מלאה סאת יסורינו. אולם טעות בידינו.
יד. הכנופיות הלבנות 🔗
הבוקר בא, והיחידה שיצאה ל“פעולה כלכלית” עדיין איננה. בראשה עומד שלמה ברנד, והיא מורכבת מהלוחמים הטובים ביותר. היא היתה צריכה לשוב לפני עלות השחר, שכן ידוע כי בשעות היום אי אפשר להמצא בסביבה שבה שולט האויב, ובכלל אין פרטיזאן יוצא מעומקי היער לאור השמש, ואפילו אם נשקו משובח ביותר.
הבחורים במחנה שוכחים את הרעב שהציק להם בערב הקודם. עכשיו הם חרדים לחייהם, אם כי איש אינו מעיז להעלות על שפתיו את המחשבות המטרידות אותו. צופים נשלחים לקצה היער, אך אין סימן חיים מהיוצאים.
בידיהם נמצא כמעט כל הנשק העומד לרשות המחנה, ואם קרה להם אסון, הרי המחנה יהיה חסר אונים.
כבר מתכוננים לגרוע ביותר, כאשר לפתע מגיעים בריצה שלמה וחבריו ומספרים שבדרכם נתקלו בכנופיה פולנית ורק באורח נס ניצלו מידיה. הם הצליחו לאסוף כמה עגלות טעונות מצרכים, אולם היו אנוסים להשאירן בקצה היער, בין השיחים, במרחק קילומטרים אחדים מהמחנה. אילו ניסו להביא את המזון אל המחנה, כי אז איש מהם לא היה נשאר בחיים. רק בערב יהיה אפשר לצאת ולהביא את העגלות. אך אם הפולנים ימצאו אותן במשך היום, יבינו מיד שיש פרטיזאנים ביער, ואז נהיה אבודים.
במחנה מוכרז מצב הכן. מטכסים עצה כיצד לסגת במקרה התקפה. שולחים משמרות לסייר בסביבה. כעבור כמה זמן חוזרים שני בחורים ומודיעים שהצליחו להגיע עד למקום שבו הוסתרו העגלות, אך לא מצאו אותן. העלמן של העגלות חורץ את גורלנו. עכשיו אפשר לצפות בכל רגע להתקפה.
מחזקים את המשמרות, ומעמידים צופים לאורך הדרך עד הכביש הראשי, כדי שיזהירונו בעוד מועד על הסכנה.
אחר הצהרים ניתך לפתע מטר אש על היער. היריות הולכות וקרבות, ומוצא אין. לפנינו הפולנים הצמאים לדמנו, ומאחורינו הביצות.
ניתנת פקודה לסגת לעומק אזור הביצות. בראש הולכות הנשים. אחריהן — הגברים הבלתי־מזויינים. הקבוצה המזויינת נשארת במקום כדי לחפות על הנסיגה.
רגלי הנסוגים שוקעות בבוץ, ואי אפשר להוסיף ולהתקדם. הבוץ מגיע עד המתניים. ובינתיים מזמזמים הכדורים מעל לראש.
בינינו ובין האויב יש בסך הכל אחד עשר רובים שלכולם יחד כשלושים כדורים. ואילו הפולנים מזויינים כצבא סדיר. כל אחת מפלוגותיהם מונה חמישים איש, ובראשה קצין מקצועי. לכל כיתה בת עשרה אנשים מקלע כבד, כמה אוטומטים. וכן רובים ורמוני יד. כיתה פולנית אחת יכולה לחסל את המחנה שלנו כולו בדקות מספר.
בערב נאלמות היריות, ורק מדי פעם בפעם מפלחת יריה בודדת את האוויר. הפולנים עדיין לא עמדו על טיב יריביהם והם החליטו כנראה לדחות את ההתקפה ליום המחרת. ייתכן גם שהסיקו מן העובדה שיריותיהם לא עוררו כל תגובה, שאין בכלל פרטיזאנים במקום.
איך שלא יהיה, — עלינו לנצל את החשכה ולהעלם. אך כיצד נצא מן הביצות, בשעה שהדרך היחידה נמצאת בידי האויב?
בחצות הלילה יוצאים גששים לסייר בסביבה. כעבור זמן הם חוזרים ומודיעים שראו נקודות אור ירוקות בין האילנות. תחילה חשבו שאלה הן עיני זאבים, אולם אחר חקירה נוכחו לדעת שהאורות הם סימני איתות של הפולנים. המצב הוא, איפוא, ללא נשוא. הדרך חסומה בפנינו.
ושוב מציל ישראליק את המצב. מכל הגרודנאים הוא היחיד שנשאר אתנו. כל האחרים נתפזרו למישמע היריות הראשונות.
ישראליק מבטיח שיוציא את האנשים מאזור הביצות. בשביל צדדי העוקף את עמדות הפולנים יוצאים האנשים לדרך. ישראליק צועד בראש ומזרז את ההולכים אחריו שיתקדמו בשקט מוחלט.
עם אור הבוקר אנו מגיעים לקצה הפושצ׳ה נאצי. בקרבת מקום נמצאת בקתה חבויה בתוך האדמה, שבה הסתתרו פעם יהודים. בקרבתה מתגוללות גוויות רקובות של יהודים שנרצחו על ידי הפולנים.
למרות שהבקתה צרה, מכניסים לתוכה את רוב האנשים. כולם עייפים עד מוות ורטובים עד לשד עצמותיהם. בחוץ יורד שלג. הצפיפות בבקתה איומה. אפילו כשכולם עומדים על רגליהם, צרה היא מהכילם. האוויר מחניק וסחרחורת תוקפת את האנשים מרעב ומחולשה.
בקצות היער עומדים משמרות. מקווים שהיום יעבור בשקט, ובלילה אפשר יהיה להמשיך בדרך. איש אינו יודע עוד לאן הולכים.
בצהרים מבקיעים קרני השמש את ענני העופרת. פתותי השלג על צמרות העצים
מבהיקים כאלפי פנינים שפוזרו ביד נדיבה. האנשים מתחילים לצאת, לחלץ את עצמותיהם ולשאוף אוויר צח. אך לפתע פתאום מרעידים רעמי יריות את היער.
בחפזון יוצאים כל האנשים מהבקתה וממהרים אחר ישראליק, המורה את הדרך לעומק היער. המפקדים רואים הכרח להפקיר את הזקיפים, כדי שיחפו על הנסיגה. הקבוצה המזויינת המהווה את העורף משיבה אש ומצליחה להאיט את התקדמותו של האוייב.
רבים מהנסוגים יחפים, כי בבהלת הבריחה לא היה סיפק בידיהם להוציא את נעליהם שנשארו תקועות בבוץ. רגע אחד נדמה כי הרודפים ישיגונו, אך ישראליק הצועד בראש התהלוכה, והקבוצה המזויינת בסופה — מסכלים את מזימת המרצחים.
אחרי כמה שעות של ריצה מתברר כי הסכנה המידית חלפה ואפשר לשבת ולנוח. אנו מחליטים שנחכה עד הערב, ואז נשים פעמינו לפושצ׳ה רודניצקי.
היחפים, שבוססו בשלג ללא הגנה בפני הקור והרטיבות, קושרים עתה סחבות סביב רגליהם. הם אינם רוצים לפגר בבוא הלילה, כאשר אפשר יהיה לברוח מהמקום הנורא הזה.
בערב אנו חוצים את הנהר אשר בקרבת הפושצ׳ה ויוצאים למרחב. ליד אחד הכפרים נעצרים האנשים. אחדים נכנסים לביתו של אחד האיכרים כדי להוודע מה המצב, ומתוך תקוה שיצליחו לקבל מעט מזון להשיב את נפשן של הנשים החלשות ביותר. אולם האיכר מספר שרגעים מספר קודם לכן ביקרו בביתו כמה מאנשי הכנופיות וביקשו אוכל. הם עלולים לשוב בכל רגע. זה היום השלישי, אומר האיכר, חונות הכנופיות הפולניות בכל הסביבה.
השיירה ממשיכה בדרכה. היא מתנהלת עכשיו על פני שדות שוממים, הרחק מכל ישוב, והדרך קשה ומייגעת. הנה היא נעצרת: אשה התעלפה מעיפות ורעב. כמה נשים אחרות אומרות שאין בכוחן להמשיך. בחור אחד חלה וצריך לתמוך בו בלכתו, ומקום החניה הבא רחוק.
חמשת הזקיפים שנשארו לשמור אינם, ואתם אבדו חמשה רובים, קרוב למחצית הנשק שבידי השיירה כולה.
בכוחות על־אנושיים מצליחה השיירה לעבור באותו ליל אימים מרחק של קילומטרים רבים, ועם אור הבוקר היא מגיעה לבית בודד של איכר, בקרבת חורשה. מחליטים לחנות. אנו נכנסים לגורן רחב ידיים המלא שחת, ואוסרים על משפחת האיכר לצאת את הבית כל אותו יום.
בצהרים מופיעים שני יהודים מאיישישוק, האחים זלמן ועקיבא. הם מספרים שמחבואם הוא בחורשה, בתוך הביצות. שם הקימו אוהל, ואתם נמצאים עוד כמה יהודים. הסביבה שקטה, והאיכרים עוזרים להם בידיעות ובהשגת מזון. ועוד הם מספרים שיש להם מכר נוצרי הנוסע לעתים קרובות לעברו השני של הנהר ניימן, והוא מספר נסים ונפלאות על הפרטיזאנים החיים שם. שטחים עצומים, ובהם עשרות כפרים, נתונים לפיקוחם, ואין הגרמנים מעיזים לחדור לאזורים שהפרטיזאנים שולטים בהם. שם יש גם מאות יהודים שאינם פרטיזאנים, והם חיים בשקט ובשלווה בתוך היערות.
אחדים מהם כבר הצליחו לעבור את קוי החזית ולהגיע לרוסיה… בקיצור: גן עדן עלי אדמות.
ברל שרשניאבסקי, הקומיסר הפוליטי שלנו, מתרשם מאד מן הדברים האלה, סוף סוף קומוניסט ותיק הוא. שנים רבות ישב במאסר וקרבנות רבים הקריב על מזבח השקפותיו. בכל שנות פעילותו הפוליטית לא אירע שלא ימלא את התפקיד המוטל עליו. וגם עכשיו, למרות שמצבנו נואש, אין לו חשק רב לשוב ולהתיצב בפני מטה הבריגדה על מנת להודות בכשלונו. הוא גם זוכר את האיבה בינו ובין בורובסקה, ויודע שהיא תנצל את כשלונו כדי להשמיצו ולהבאיש את ריחו.
הוא סבור שיש לעשות נסיון נוסף. אולי ימצא מקום מתאים להשתקע בו יחד עם אנשיו. אך מכיוון שנסיון הימים האחרונים הוכיח שאין לצאת לדרך בלתי־ידועה עם מספר אנשים רב, הוא מחליט לשלוח את רוב האנשים בחזרה לפושצ׳ה רודניצקי, כדי שיחכו שם להודעה ממנו. ואילו הוא וכמה אנשים אתו ימשיכו בחיפושים אחר מקום שאפשר להקים בו בסיסים חדשים.
לפנות ערב מסדר ברל את האנשים ומוציא מתוך השורות שמונה עשר איש, וביניהם מפקדי הפלוגות. על כל האחרים הוא מצווה לצאת לדרך.
ההתמרמרות גדולה מאד. האנשים מאשימים את ברל שהוא בוגד בהם, שהוא מפקירם להשמדה, שהוא רוצה להציל את נפשו. שני זוגות צעירים מודיעים שלא יצייתו לו, ושהם עוזבים את המחנה. (אחר ימים רבים נודע שהם נהרגו בידי הפולנים).
המבוכה רבה, אחר דין ודברים משתכנעים האנשים שאם לא יתעכבו עוד ואם יעשו מאמץ גדול, הרי יצליחו להגיע לפושצ׳ה רודניצקי עד אור הבוקר. שמונים איש ואשה, עייפים ואכולי מרירות, שברשותם ארבעה רובים, נבלעים בחשכת הלילה.
ברל שרשניאבסקי ואנשיו משתכנים באוהליהם של האיישישקאים, בין הביצות. עשרה ימים הם מסיירים וחוקרים בסביבה כדי למצוא מקום מתאים להקמת בסיסים. אולם מתברר להם שכל הסביבה נתונה לשלטון הכנופיות “הלבנות”, המשתוללות באין מפריע.
שמועות שונות מתהלכות על היחסים בין הפולנים האלה והגרמנים. אומרים שהגרמנים בעצמם מארגנים את הכנופיות האלה ומציידים אותן בנשק, על מנת שיילחמו בפרטיזאנים “האדומים” וישמידו את אחרוני היהודים המצליחים עדיין להתחבא.
הטוראים שבכנופיות אינם יודעים על ההסכם עם הגרמנים. הם חושבים שהם נלחמים על שחרורה של פולין, כביכול. אבל מנהיגיהם מקבלים את מרות האוייב ועושים קנוניה אתו. ולפחות בשטח של השמדת היהודים הם ממלאים את תפקידם באמונה. בתאוות רצח הם עורכים ציד על שרידי היהודים ביערות ומשמידים אותם.
יום אחד יוצאים שלמה ברנד ושני בחורים אחרים לחפש את חמשת הפרטיזאנים שנשארו כזקיפים בשעת התקפת הפולנים בפושצ׳ה נאצי. אחר תקלות מרובות הם מצליחים לחצות את שטח האויב ולהגיע ליערות מיזאנצה.
שם הם מוצאים ארבעה מן החמשה. אחד, משה סרכן, נפל בשעת מילוי תפקידו. בחור צעיר היה, ממשפחת סבלים שנמנתה על ה“שטארקה” בווילנא. למרות גילו הצעיר נודע ברבים בכוחו הגופני הרב. הגרמנים היו משתעשעים בו ונהנים למראה גבורתו. הוא היה לוקח ארבעה שקי קמח, שמשקל כל אחד מהם מאה קילו, היה מושיב עליהם את אביו, שגם הוא היה יהודי גברתן, והיה מרים את כל המשא על כתפיו הרחבות מבלי שניכר בו המאמץ.
גם במחנה הפרטיזאנים היה מביא תועלת מרובה. פעם, בגמר “פעולה כלכלית”, כאשר הפרטיזאנים מיהרו לשוב למחנה כי כבר האיר השחר, התעקשה פרה אחת מן השלל ולא רצתה ללכת. חבל היה להפקיר אותה, כי רכישתה עלתה במאמצים ובסכנות, ולא עוד אלא שבמחנה לא טעמו טעם של בשר זמן רב. הפרטיזאנים היו אובדי עצות. אך משה ניגש, הרים את הפרה על כתפיו, והניח אותה על עגלה.
עכשיו שומעים ברנד וחבריו שמשה סרכן איננו עוד. כדורי המרצחים פגעו בלבו. ברל ואנשיו נוכחים לדעת שלא תצמח להם טובה מישיבה ממושכת במקום הנידח הזה, והם מחליטים לשוב לפושצ׳ה רודניצקי. בערב הם יוצאים לדרך, ועמם יהודי המקום. מספר האנשים בקבוצה הוא כארבעים.
אחר כמה שעות של הליכה הם נתקלים בכנופיה פולנית, ומתלקח ביניהם קרב. האויב לוחץ עליהם משלושה צדדים ומכריח אותם לסגת. משפוסקות היריות, נוכחים לדעת שמחצית האנשים נעדרים. אחר שעות של חיפושים מוצאים אותם מסתתרים בחורשה במרחק קילומטרים אחדים.
בינתיים מאיר השחר ואי אפשר להמשיך בדרך. אך גם להשאר במקום אי אפשר. במשך שתי יממות הם מתחבאים בבית מרחץ כפרי העומד מבודד בשדה. היריות בסביבה אינן פוסקות, והמצב הולך ורע. שלושה ימים לא בא כל אוכל לפיהם. עוד מעט ולא ימצאו כח לפרוץ את טבעת המצור.
בסוף הם יוצאים לדרך, וכאשר הם מגיעים לפושצ׳ה רודניצקי, הם רעבים ומיוגעים ולבושים קרעי סחבות.
קבלת הפנים שעורכים להם אינה ידידותית ביותר. אחר שובם של השמונים השמיצו דידיאליס, בורובסקה וקובנר את ברל ואנשיו והאשימו אותם בפני מטה הבריגדה שהפקירו שמונים נפש על מנת לחפש להם מחבוא בבונקרים. עכשיו, כאשר “הבוגדים” מופיעים, הם מצווים לפרק את נשקם ולגרשם מן המחנה.
אולם ברל ואנשיו מודיעים שאם ינסו לקחת מהם את נשקם, הם יפתחו באש. ועוד מודיע ברל שאינו מוכן להתדיין עם מפקדי המחנות היהודיים. הוא מוכן למסור דין וחשבון אך ורק בפני יורגיס וגבריס, מפקדי הבריגדה.
המתיחות גוברת מרגע לרגע. צפויה סכנה של מלחמת אחים. בסוף נרתעים אנשי הפיקוד ומוותרים על הדרישה שהחוזרים ימסרו את הנשק. אולם עד לגמר הבירור הם אוסרים להאכיל את האנשים ולתת להם מחסה בפני הגשם והקור.
מטה הבריגדה מחליט להדיח מתפקידם את ברל והמפקדים אשר אתו, ולפזר את אנשיו בין המחנות היהודים הקיימים.
טו. הסוכן אוצקורוניס 🔗
בשעת העדרנו חלו שינויים בחיי המחנה. האנשים התרגלו יותר לחיי היערות והתמחו במידה ידועה ב“מקצוע” הפרטיזאני, וגם כמות הנשק גדלה.
המחנה נמצא עתה במקום חדש ונוח יותר, על גבעה המתנשאת מתוך הביצות, סמוך לדרך הצרפתית. רוב האנשים עוסקים בחפירת בקתות, בהשגחתו של מיטיא ליפנהולץ, שהוא מומחה לבניה.
וזה דבר הבקתות: חופרים בור בצורת מלבן, ארכו חמישים מטר, רחבו ארבעה או חמישה מטר, ועמקו מטר וחצי. לאורך הבור, בתווך, נחפרת מעין תעלה עמוקה כדי חצי מטר מן הבור עצמו. זהו השביל העובר בין מקומות השינה. את הקירות תומכים בכלונסאות, וגם מקומות השינה “מרופדים” בכלונסאות.
הבור מכוסה גג בגובה פני האדמה, ולשם הסוואה מכסים אותו בענפים וירק. בשני קצות המעבר יש דלתות. בתקרה מותקן צוהר לאוורור. מי שמצליח למצוא מסמר, תוקע אותו בעץ למראשותיו ותולה עליו את מטלטליו ונשקו.
גם בשעות היום בבקתה אפלה של בין הערביים. האוויר תמיד מחניק והצפיפות רבה. גרגרי חול נשפכים מן הקירות והתקרה, ומכיוון שישנים תמיד בבגדים, אין פלא שמתרבים הכנים והפרעושים.
השינה בבקתה אינה נוחה, אבל הפרטיזאנים אינם עוד מופקרים לכל גשם ולכל רוח מצויה, כמו בימי שבתם באוהלים.
בשתי בקתות כאלה משכנים קרוב למאתיים וחמישים איש. חופרים כמה בקתות נוספות, קטנות יותר, לצרכי הפיקוד, המרפאה, בית המלאכה לנשק, מחסן המזונות וכיוצא באלה.
אנו שומעים על כמה מקרים מעציבים שאירעו בחודש האחרון. בשעת הסערה הגדולה נפגעו כמה אנשים בגופם. הודות למאמציו המרובים של הרופא גורפינקל מחלימים כולם, עד לאחד: סייניה רינדזונסקי נשאר נכה כל ימי חייו.
אחד הצעירים שעברו בפקודת המחנה שלנו למחנה הרוסים, זלמן סוקר, נתפס כשהוא מנמנם על משמרתו. מקרים אלה אינם נדירים ביער, והאשמים באים על ענשם. אך הפעם האשם הוא יהודי ולכן יש להחמיר בדינו. בפקודת ה“קפיטן” מוציאים את סוקר להורג.
זמן מה אחר המעשה הזה יוצאת פלוגה של פרטיזאנים רוסיים לפעולה. הם נתקלים במארב גרמני ונפתחת עליהם אש חזקה. בשעת הנסיגה פוגע כדור ברובהו של צעיר יהודי בשם משה אפשטיין, והוא משמיט את הנשק מידו. בבהלה הכללית הוא מוסיף לרוץ יחד עם כולם, ורק באיחור זמן הוא מתאושש ורואה שנשקו איננו. אולם אי אפשר עוד לשוב, כי השטח כבר נמצא בידי הגרמנים. בבושת פנים הוא חוזר למחנה בלי נשק.
ה“קפיטן” מעמיד אותו בפני הברירה: או שישיג רובה, או שיוצא להורג. אפשטיין בא אצל מפקדיו הקודמים, — אנשי המטה הווילנאים — ומתחנן בפניהם שישאילו לו רובה כדי להציל את חייו. הוא מבטיח בכל הקדוש לו שבהקדם יביא להם רובה אחר תמורתו. במחנה הקפיטן אין ערך רב לרובים. יש שם נשק אוטומטי די והותר. אולם המפקדים מכבידים את לבם ומשיבים אותו ריקם. ומישקה קפיטן אינו יודע רחמים: הוא מצווה להוציאו להורג.
כיוון שהחיים במחנה נכנסו למסלול, מתחילים להגביר את הפעולות. בראש הדאגות עומדת אספקת הנשק. לילה אחד יוצאת פלוגה בת ארבעים איש, בפיקודו של קפלינסקי, לפרק את הנשק מתושבי הכפר פוסול.
בשעה שהבחורים עורכים חיפושים בבתי הכפר, מזעיקים האיכרים תגבורת מהכפרים הסמוכים ומחילות המצב ברקלישקי ומוסנינקי. מתלקח קרב עקשני הנמשך שעתיים. למרות שלאוייב נגרמות אבידות בהרוגים ופצועים, הוא מצליח לכתר את הפרטיזאנים המעטים הודות ליתרונו במספר ובנשק. נדמה שכלו כל הקצים. אך ברגע האחרון מצליחים הבחורים להבקיע להם דרך אל הנהר אשר בקרבת הכפר ולחצותו. עם עלות השחר הם חוזרים למחנה.
פלוגה שניה, שבראשה עומד יעקב פרנר, חודרת אל העיירה אולקניקי, למרות שיש בה חיל מצב המונה יותר ממאתיים איש. היא מצליחה לשים ידה על כמה מאות קילו דלק. אך ברגע שהבחורים יוצאים את העיירה, משגיח בהם משמר גרמני ופותח באש. הפלוגה כבר נמצאת בתוך היער הסמוך לאולקניקי, אך היריות הולכות וגוברות.
כך דרכם של הגרמנים: אם הם שומעים יריות, הם אינם טורחים לבדוק מנין הן באות. הם פותחים באש מכל העמדות אשר בסביבה.
ליל סילבסטר של שנת 1944 הוא זה. בכל כפרי הסביבה חוגגים את התחדשות השנה הנוצרית ברוב עם. אך כאשר האיכרים שומעים את היריות, גם הם מצטרפים לתזמורת. ולמרות שמצב הבחורים היהודיים אינו מזהיר ביותר, הם אינם יכולים שלא להתפעל, מיפיו הפנטסטי של הלילה. רקיטות אדומות, וורודות וכחולות מאירות את פתותי השלג המתנוצצים בברק צבעי הקשת, על רקע הארנים הירוקים. והסימפוניה של כלי הנשק דומה לליווי של מחול שדי־היער, העומד להתחיל בכל רגע…
שעות אחדות משוטטים הבחורים לאורך שבילי היער, כשרגליהם שוקעות בשלג הרך. עם בוקר הם מביאים את מטענם למחנה, שמחים על שזכו לשוב בשלום מחינגא זו שערך להם האוייב לקראת השנה החדשה.
ימים אחדים אחרי כן יוצאים ארבעים איש, בפיקודם של קובנר ואלחנן מגיד, לפוצץ גשר בכביש וילנא־אורני. מיום שפוצצנו את הגשרים בכביש וילנא־גרודנה והוא יצא מכלל שימוש, משמשת הדרך וילנא־אורני עורק תחבורה חשוב עבור החילות הגרמניים.
מתחילת הפעולה ניתכת על אנשינו אש חזקה מכיוון אולקניקי והכפר הסמוך דרגוז׳י. הלוחמים משיבים באש ומבצעים את המשימה תוך כדי חילופי יריות עם האוייב.
מצב הרוח במחנה משתפר. הולך ומתגשם החלום של מלחמת הנקם באוייב…
בערב אחד של שלהי דצמבר יוצאת יחידה ממחננו ל“פעולה כלכלית” בכפר דאינובה. כפי המקובל מעמידים משמרות, והבחורים מתחלקים לקבוצות ונכנסים לבתי האיכרים כדי לחפש מזון.
בחצות הלילה נשמעות יריות בקצה הכפר. מיד מרכזים במקום אחד את האנשים והעגלות העמוסות והולכים לחקור את פשר היריות. שני בחורים מופיעים במרוצה ומודיעים כי בהיותם בביתו של אחד האיכרים הוקף הבית על ידי האוייב שפתח לפתע את הדלת וירה פנימה. חברם דאנקה לובוצקי נהרג במקום, ואילו הם הצליחו לקפוץ דרך חלון ולהמלט, כשהאוייב יורה אחריהם ומשליך רמונים.
ליפנהולץ, המפקד על הפעולה, שולח חלק מאנשיו עם העגלות לתוך היער, והוא בעצמו עם כמה בחורים מחכה במקום לראות כיצד יתפתחו הדברים. אך אין המשך ליריות, וכאשר הדממה נמשכת זמן מה, מתקרבים ליפנהולץ וחבריו אל הבית שבו הותקפו שלושת הפרטיזאנים.
הבית ריק מאדם, ורק גוויתו של דאנקה מוטלת על הריצפה. נשקו אינו עוד על ידו. ברור, על כל פנים, שזה אינו מעשה ידי הגרמנים. ליפנהולץ הולך להעיר משנתו את ראש הכפר. הוא לוקח עמו את כל הגברים שהוא מוצא בביתו, ומודיע להם שהם אחראים למותו של דאנקה.
ראש הכפר, הרוצה להציל את חייו, מספר שבאותו לילה נמצא בכפר אורח פולני בשם אנדרושקביץ, והבריות מרננים אחריו שיש לו קשרים עם הגסטאפו. ייתכן, אומר ראש הכפר, שהוא גרם למותו של דאנקה.
אחרי חיפוש מוצאים את הסוכן הפולני, לוקחים את נשקו ומובילים אותו היערה, ביחד עם ראש הכפר ושני בניו. בקצה היער אומר להם ליפנהולץ שאם יחזירו את נשקו של דאנקה, ישחרר אותם, אך אם יסרבו — דמם בראשם. אחד מבניו של ראש הכפר חוזר לביתו וכעבור שעות אחדות הוא מביא את הנשק. את הסוכן הפולני מביאים אל המחנה ומוסרים אותו לידי המחלקה לענינים מיוחדים. אחר חקירה הוא נמצא חייב בדין ומוצא להורג.
למחרת נודע שדאנקה נפל מידי הפרטיזאנים הליטאיים. ומעשה שהיה כך היה:
יחידת פרטיזאנים מהמחנה הליטאי, ובראשה נאקטיס, אחד מעמודי התווך של המחלקה לענינים מיוחדים, באה באותו לילה אל הכפר לחפש את אוצקורוניס, סוכן מסוכן של הגסטאפו. זה כמה חדשים שכל המחנות ביער מחפשים את אוצקורוניס, וכבר הגיעו לידי כך שמתנהלת מעין תחרות בין המחנות השונים מי יתפסנו.
כיוון שהליטאים קיבלו ידיעה שהסוכן המבוקש נמצא באותו כפר, הם יצאו לשם ובראותם מרחוק אור בוקע מאחד החלונות, התקרבו והציצו פנימה. הם ראו אנשים שלא היו דומים כלל לאיכרים. הם החליטו איפוא שאלה הם הסוכן ועוזריו, ופתחו באש…
במחנה מרבים לדבר על המקרה המשונה. מענין הדבר שגם נאקטיס וגם דאנקה היו קומוניסטים, ולשניהם היה חלק בהמתתם של נתן רינג וחבריו. הליטאי היה אחד השופטים, ואילו דאנקה היה שם בפקודו של דידיאליס. בדרך כלל היה דאנקה בחור ישר וכן, ואחר המעשה הטראגי ברינג נקפו לבו והוא לא מצא עוד מנוחה לנפשו.
יש משהו מלעג הגורל בעובדה שדאנקה נפל מידי חברו לדעה…
מצב האספקה הוא בכל רע. זה קרוב לחודש ימים לא הוכתרה שום “פעולה כלכלית” בהצלחה. כמה פעמים יצאו יחידות לפעולה, אך חזרו בידים ריקות. האיכרים מזויינים, והם מתנגדים בכח ל“מעשי שוד” של הפרטיזאנים. הרעב נעשה אורח תדיר במחנה.
יום אחד יוצאת יחידה, והיא מצליחה להעמיס מצרכים על כמה עגלות. אך בשעה שהבחורים חוזרים, מגיחים לקראתם כוחות חזקים של האוייב הממטירים עליהם אש קטלנית.
תחת חיפוי של אש נסוגים האנשים, בהפקירם את העגלות. אולם הנסיגה קשה: בכל הסביבה אין מחסה מפני יריות האוייב. במאמצים רבים מצליחה היחידה להפסיק את המגע עם הגרמנים ולצאת מטווח האש שלהם. אולם שלושה נשארים בשדה הקרב: הפרטיזאנית ראשקה מרקוביץ והפרטיזאנים מיקלישנסקי ושלקמן. אחר כך שומעים ששלקמן נפל חיים ליד האוייב כשהוא פצוע קשה. הוא נופח את נשמתו אחר התעללות אכזרית.
אבל כבד יורד על המחנה. שני הבחורים היו לוחמים מצויינים, וראשקה חברת השומר הצעיר — מי לא הכיר את הנערה השחרחורת בעלת העינים היוקדות שעוד בגיטו, בהיותה המקשרת הראשית של פ.פ.א., הוכיחה את כושרה? תמיד היו ידיה מלאות עבודה. מבוקר השכם ועד חצות הלילה לא ידעה מנוחה, וכל התפקידים שהוטלו עליה מילאה בשקידה, בזריזות ובשלווה נפשית מלאה. וביער, בין הפרטיזאנים, לא ביישה את עברה.
הפרטיזאן אינו יכול להתיחד זמן רב עם זכר אחיו שנפלו בקרב. תפקידים חדשים קוראים לו, והמלחמה באוייב קודמת לכל.
יום אחד שומעים שהגרמנים עומדים להעביר לגרמניה את בית החרושת הסמוך לאולקניקי. בלילה יוצאת לשם פלוגת פרטיזאנים, מתגברת על המשמר ומפוצצת את כל המכונות.
מטה הבריגדה מוסר לרשות המחנה שלנו כמות של חומרי נפץ, ובמשך כמה ימים מנצלים את החומרים בהצלחה רבה. שלש רכבות צבאיות מלאות חיילים, טנקים ותחמושת מועפות באוויר. עשרות קרונות מתרסקים, כמויות עצומות של נשק מושחתות ומאות מקלגסי האוייב נהרגים ונפצעים.
במחנה מתקבלת ידיעה שאיכרים, אשר העמידו זמן רב פנים כאוהדי הפרטיזאנים, רכשו נשק בחשאי כדי ללחום בנו. מטילים עלי את התפקיד לצאת עם פלוגת פרטיזאנים כדי לפרק את הנשק מעל האיכרים האלה.
שעות אחדות אנו מתהלכים בכפרי הסביבה ועורכים חיפושי נשק, אך ללא הצלחה. ומכיוון שאיננו רוצים לשוב למחנה בידים ריקות, אנו מחליטים לעשות נסיון אחרון.
אנו שומעים שבכפר דאינובה, בסביבת איישישקי, ביקר אותו יום הסוכן הפולני בולסלב אוצקורוניס, האיש המבוקש זה חדשים רבים על ידי כל מחנות הפרטיזאנים. הוא האיש המחמש את האיכרים ומארגן אותם למלחמה נגד הפרטיזאנים.
כאשר אנו באים לכפר, מספרים לנו שבאותו לילה מתקיים שם נשף גדול לרגל המפנה החשוב שחל בחיי האיכרים: מהיום ואילך אינם צריכים עוד לפחד מפני “שודדי היער” המדלדלים אותם. אם הפרטיזאנים יוסיפו להדריך את מנוחתם, יוכלו להשיב מלחמה שערה.
לנשף התאספו מאות צעירים מכל הסביבה, וחתן השמחה הוא אוצקורוניס. היחידה שלנו מונה בסך הכל שמונה אנשים, אולם איננו נרתעים.
הנשף בעיצומו, התזמורת מנגנת והזוגות מסתובבים במחול. אחרים מטיבים את לבם ביי״ש. ולפתע משתררת דממה. בפיות פעורים עומדים הכל ומסתכלים באורחים הבלתי קרואים שבאו להשבית את השמחה.
אני מודיע לחוגגים שהכפר מוקף על ידי מאות פרטיזאנים מזויינים במקלעים כבדים וליד כל בית מופקד משמר. אם ינסה מישהו לברוח, דמו בראשו. נודע לי, אני מוסיף, שבקרבכם נמצא הסוכן שאנו מחפשים. אם תסגירוהו לידינו, נעזוב אתכם לנפשכם ותוכלו להמשיך בשמחתכם. אך אם תנסו להסתירו, נעשה שפטים בכל הקהל הרב.
למרות האיום אין איש מצביע על אוצקורוניס. אנו פוקדים על כל הגברים לעמוד בידים מורמות כשפניהם אל הקיר. אחד אחד הם עוברים תחת שבט הביקורת. בסוף אנו מוצאים את הסוכן בפינה, כשהוא נדחק בין הנשים.
לפני שאנו יוצאים מן הבית אני מטיף מוסר לאיכרים על דרכם הנפסדת ועל הברית שהם כורתים עם המשעבדים שקיצם כבר נראה באופק. אני קורא אותם להתקומם נגד הגרמנים. ובסוף אני מזהיר אותם שלא יעזבו את הבית עד אור הבוקר, כיוון שמשמרות פרטיזאנים נשארות בכפר.
בינתיים מגיעה האשמורת השלישית, והדרך אל המחנה עודה ארוכה. כסופה אנו נישאים על פני הדרכים בעגלות חורף עד היער, ובידינו השלל היקר: הסוכן הפולני, ועמו עוד שלושה צעירים ליטאיים חשודים.
כל היער כמרקחה. מפקד הבריגדה ומנהל המחלקה לענינים מיוחדים באים אל המחנה שלנו כדי לנהל את החקירה. את שלושת הליטאים הצעירים הם משחררים מ“חוסר הוכחות”, כי על כן ליטאים הם.
אוצקורוניס נידון למוות. רבים רוצים לזכות במצווה ומתנדבים להוציא לפועל את פסק הדין, לכל אחד מאתנו יש חשבון דמים ארוך עם הגסטאפו וסוכניה. על כך מעידות הקריאות המלוות כל מכה ומכה הניתכת על ראשו של הסוכן: “זה בעד הורי, זה בעד אשתי, וזה בעד שרה׳לה הקטנה שרצחתם נפש…”
משהו מן הכאב והמרירות שהצטברו כל השנים מוצא פורקן ביום ההוא.
טז. אחים ביערות 🔗
בדרכים אורבת הסכנה. מיום ליום מתרבות ההתנפלויות על פרטיזאנים. יד כל בנו: גרמנים, ליטאים, איכרי הכפרים, כנופיות “הלבנים” ולבסוף גם הקוזקים של הגנרל הרוסי הבוגד וולאסוב, שיחידותיו חונות בסביבה ולרשותו פרשים תותחים וטנקים. לא פעם פותח האוייב באש תותחים על היער, וכמה פעמים נופלים פגזים ליד הבסיסים שלנו ופרטיזאנים נפצעים ברסיסיהם.
מצבם של אנשי הכנופיות “הלבנות” נוח למדי. בעוד שהגרמנים מתבצרים בעמדותיהם והלילה מטיל עליהם פחד מוות, “הלבנים” אינם פוחדים לצאת מפתח ביתם. הם ברובם תושבי הכפרים אשר בסביבה.
בימים הם יושבים בבתיהם ועוסקים במלאכתם, ואיש לא יוכל להוכיח שבן האיכר השקט, העוזר כל היום לאביו בעבודתו, לוקח בערב את רובהו ומצטרף אל הכנופיות.
הגרמנים אינם מעיזים להכנס ליערות אלא אם כן בכוח רב מאד. אבל איש הכנופיה, שהוא תושב המקום, מכיר כל שביל ביער משחר ילדותו. לכן מסוכנים הם אנשי הכנופיות. וצריך לנהוג בהם זהירות גדולה.
מובן מאליו שאין הפרטיזאנים יכולים לנהל מלחמה נגד כל כפרי הסביבה. אולם ברור שיש לעשות מעשה אשר יפיל את חתת היער על כל הסביבה.
זה מזמן ידוע שהכפר קניוכי הוא קן של הכנופיות ומרכז למזימות נגד הפרטיזאנים. תושביו, הידועים ברשעותם, מארגנים את תושבי הסביבה, מחלקים ביניהם את הנשק שהם מקבלים מידי הגרמנים והולכים בראש בכל התקפה על הפרטיזאנים.
הכפר מבוצר היטב. כל בית הוא עמדה, וליד כל מעון יש חפירות הגנה. מגדלי תצפית מתנוססים משני עברי הכפר. ואין זה קל כלל ועיקר לחדור למקום זה.
אף על פי כן בוחרים הפרטיזאנים במקום זה לבצע בו פעולת נקם והפחדה. מטה הבריגדה מחליט למחוק את קניוכי מעל פני האדמה, למען יראו וייראו.
בערב אחד יוצאים מאה ועשרים איש, מטובי הלוחמים שבכל המחנות ומצויידים בנשק הטוב ביותר העומד לרשותם, לכיוון הכפר. מספר היהודים ביניהם הוא כחמישים, ובראשם עומד יעקב פרנר. בחצות הלילה הם מגיעים לסביבת הכפר ותופסים עמדות מתאימות. הפקודה היא לא להחיות כל נשמה, אפילו את בעלי החיים יש להרוג וכן צריך להשמיד את כל הרכוש. איש אינו רשאי להינות מן השלל.
כי הפעם הכוונה היא להראות לכל תושבי הסביבה שהפרטיזאנים לא באו לשדוד, אלא כדי להפרע מכפר הפורעים.
עד חצות הלילה שומרים תושבי הכפר בשבע עינים. אולם בחצות הם מקטינים את המשמרות, כיוון שידוע להם שהפרטיזאנים נוהגים לבוא קודם לכן. אם הם מאחרים, — לא יהיה סיפק בידיהם לשוב היערה לפני עלות השחר. ואין תושבי הכפר מעלים על הדעת שאפשרי הדבר כי הפרטיזאנים ישובו ליער עטורי נצחון לאור השמש.
בסוף האשמורת השלישית ניתן האות. תוך רגעים אחדים מכותר הכפר משלושה עברים. בצד הרביעי זורם הנהר, והגשר היחיד אשר עליו תפוס אף הוא בידי הפרטיזאנים. באבוקות שהוכנו מראש מבעירים את הבתים, הרפתות והגרנות, ובו בזמן פותחים באש קטלנית על בתי המגורים.
בבתים רבים נשמעות התפוצצויות גדולות. מחסני נשק נסתרים מועפים באוויר. איכרים ערומים למחצה קופצים בעד החלונות ומבקשים מפלט. אך בכל מקום מחכים להם כדורי המוות. רבים קופצים לתוך הנהר ושוחים אל הגדה השניה, אלא שגם שם מצפה להם אותו הגורל.
בזמן קצר משלימים את העבודה. ששים בתי אב, המונים כשלוש מאות נפש, מושמדים בלי להשאיר שריד.
השמועה עושה לה כנפים בכל הסביבה. בפי האיכרים מתהלכות גוזמות שונות על אלפי פרטיזאנים שלקחו חלק בפעולות העונשין נגד הכפר.
למחרת באים מווילנא ראשי הגסטאפו ועמם כוחות צבא גדולים. הגרמנים מצלמים את החורבות והגוויות החרוכות ומפרסמים את הצלומים בלווית מאמרים חריפים על אכזריותם של הפרטיזאנים.
אולם הפעולה נושאת פרי. הסביבה שוקטת זמן ממושך.
בעית הנשק מחמירה מיום ליום. המטה הראשי של התנועה הפרטיזאנית הליטאית במוסקבה מבטיח בכל יום מחדש משלוחי נשק. אך בעוד שלעתים תכופות מופיעים מטוסים המביאים נשק וציוד עבור המחנה הרוסי של הקפיטן, מחכים אנשי הבריגדה הליטאית לשווא במשך לילות רבים לבואם של המטוסים המובטחים.
יום אחד מתקבלת ידיעה במטה הבריגדה כי ביערות נארוץ׳ נתקבל נשק המיועד לפרטיזאנים בפושצ׳ה רודניצקי. המטה מחליט לשגר אנשים לנארוץ׳ על מנת שיביאו את הנשק.
עשרים איש יוצאים לדרך, ביניהם כחמשה עשר יהודים. למרות שעליהם לעבור בשטחים שבהם משתוללות הכנופיות “הלבנות”, הם מגיעים בשלום לתעודתם.
כעבור כמה שבועות הם חוזרים בידים ריקות. בנארוץ׳ אמרו להם שבינתיים כבר הגיע נשק אחר לפושצ׳ה רודניצקי, ואין עוד צורך להוציא נשק מיערות נארוץ׳.
אולם הם מביאים ידיעות מענינות על החיים ביערות נארוץ׳, וביחוד על היהודים הנמצאים שם.
כמה מאות יהודים מווילנא ומעיירות הסביבה נמצאו בנארוץ׳, כאשר הגרמנים פתחו בהתקפתם הגדולה על היערות בקיץ של שנת 1943 (אותה התקפה שבה נפלו יוסף גלזמן וחבריו). אחר שהפרטיזאנים הגויים לקחו מהם את נשקם, נשארו היהודים הללו בעירום ובחוסר כל. הם הסתתרו בתוך שטח הביצות, שכבו ימים ולילות ברפש, רטובים עד העצמות ורועדים מקור, ובלבם מרירות צורבת ופחד בפני הבאות. כמאה יהודים ניספו ביער בצורות שונות בשעת המצור הגרמני הגדול…
בשוב הפרטיזאנים אחר המצור עושים היהודים מאמצים גדולים להתקבל מחדש ליחידות הפרטיזאניות, אך דוחים אותם. הגויים אומרים שליהודים אין נשק, ולא עוד אלא שאינם יודעים להלחם.
בלית ברירה מקימים להם היהודים מחנה משלהם, ומכיוון שמחוסר נשק אינם יכולים לחשוב על מלחמה באויב, הם נותנים את דעתם בעיקר על החיאת הנפש ומחכים לימים יותר טובים. הרבה עוזרים להם הבחורים היהודיים מהמחנות הלוחמים, אך למרות עזרה זו ולמרות מאמציהם להשיג מזון, הם סובלים חרפת רעב.
כדי להבטיח את קיומם, מחליטים היהודים לפנות למארקוב בהצעה שהם יהוו “קבוצה יצרנית” אשר תשרת את הפרטיזאנים בכל מיני עבודות. אחר דיון ממושך מסכים מארקוב להצעה, והיחידה היהודית מתחילה בפעולה.
אכן, רחוק הדבר מאד מחלומות הנקם שחלמו הבחורים היהודיים בהיותם בסמטאות הגיטו. בשעה שחרב ההשמדה התהפכה מעל לראשיהם, אימנו את ידיהם לקרב, וכאשר ברחו מצפרני הנאצים, היו בטוחים שהפרטיזאנים יקבלו אותם בזרועות פתוחות ושיחד אתם יכו באויב. ואילו עכשיו הם “גבעונים”. חוטבי עצים ושואבי מים לגויים…
יום אחד מגיע ממוסקבה “פוליטרוק” חדש בשביל יערות נארוץ׳. הוא אוסף את כל היהודים ומבטיח להם שמכאן ואילך יתקבלו ליחידות הלוחמות ללא הפליה, לפי הוראה ממוסקבה.
השמחה בקרב היהודים גדולה.
אולם יום רודף יום, ושום שינוי אינו חל במעמדם. רק יחידי סגולה מתקבלים ליחידות הלוחמות, וכל השאר מוסיפים להיות מופקרים.
אמנם, הלוחמים היהודיים מצטיינים במעשי גבורה מופלאים ואגדות נרקמות על תעוזתם. אלמלא היו הגיבורים האלה יהודים, היו בוודאי זוכים באותות ההצטיינות הגבוהים ביותר. אולם מכיוון שמזרע היהודים הם, הם נשארים אלמונים.
לכל היותר מותר ליהודים לעבוד בשביל הפרטיזאנים. פעם היו הגויים באים בשעת הצורך וחוטפים יהודים ממחנם כאשר נזקקו לעובדים. עכשיו המצב טוב בהרבה. במחנה היהודי שבנארוץ׳ יש בתי מלאכה שונים: מאפיה, סנדלריה, מסגריה, תעשית נקניקים. ופרטיזאנים מכל מחנות הסביבה מזמינים את התוצרת.
שוב מתקבלת ידיעה שבלילה יבואו מטוסי הנשק ממוסקבה. כל הלילה מחכים לשווא, ואחר ימים מספר שומעים שבטעות הטילו הרוסים את הנשק לפושצ׳ה נאליבוקה, במרחק מאתיים קילומטר מהבסים שלנו.
עשרים וארבעה איש, ובתוכם ששה עשר יהודים, נשלחים על ידי מטה הבריגדה להביא את הנשק משם. כיוון שהדרך קשה וסכנות אורבות על כל צעד מצד הכנופיות “הלבנות”, יוצאים לדרך ביחד עם יחידה של פרטיזאנים רוסיים המונה מאתיים איש וההולכת באותו כיוון.
ביום השני הם נתקלים בכוחות חזקים של אנשי הכנופיות, ורק אחר קרב קשה הם מצליחים לנתק את המגע אתם. ביום השלישי, בשעה שהאנשים חונים באחד הכפרים, בא אל מפקדם איכר ובידו מכתב מאת הפולנים. הללו מודיעים שכוחותיהם כיתרו את הכפר, והם דורשים שהרוסים ייכנעו להם ויסגירו בידיהם את היהודים. במקרה זה יקבלו לשורותיהם את כל אותם הרוסים המוכנים ללחום יחד אתם נגד הגרמנים. אולם אם הרוסים לא יקבלו את התביעות האלה, יושמדו כולם בקרב.
מפקד הפרטיזאנים, מיג׳ור רוסי, אינו מתרשם מן האיום. הוא נותן פקודה להתכונן לצאת לדרך. הוא עורך את שורותיו לקראת הקרב ומכניס את הבחורים היהודיים בתווך, כדי להגן עליהם מפני תאוות הרצח של הפולנים.
כך עוזבים את הכפר. בקרבת מקום מתלקח הקרב, והוא נמשך שעות אחדות. נדמה כבר שהכל אבוד. טבעת הפולנים הדוקה, ואין מוצא מן הכיתור. אך ברגע מסויים נראות עגלות רבות מתקרבות למקום המערכה. הן מביאות תגבורת לפולנים. הרוסים מסתערים על העגלות וגורמים לנוסעיהן אבדות מרובות. מתברר כי זוהי נקודת התורפה בטבעת הכיתור. הפולנים אשר בעגלות פונים לנוס והפרטיזאנים מנצלים את המבוכה כדי להתפרץ. הקרב מסתיים באבדות קשות לשני הצדדים.
כמה פעמים נוספות נפגשים הפרטיזאנים בכנופיות פולניות קטנות יותר, אולם אינם נכנסים אתן לקרב, כיוון שהמפקד יודע שעליו להגיע למחוז חפצו בהקדם.
הפושצ׳ה נאליבוקה משתרעת על פני שטח ענקי ברוסיה הלבנה: קרוב לששים אלף הקטאר. בפושצ׳ה זו התרכזו חמישים או ששים אלף פרטיזאנים, ובראשם גנרל־מאיור רוסי בשם פלאטון, הידוע לתהילה במעשי הגבורה שלו בקרבות נגד הגרמנים. פלאטון זה מגלה אהדה רבה ליהודים. הודות ליחסו הטוב מוצאים יהודים רבים מקלט ביערות אלה, ובחלקם הם מתקבלים למחנות הרוסיים. מספר היהודים בפושצ׳ה גדל בהדרגה, והוא מגיע לאלפים רבים.
פלאטון מאשר שקיבל נשק אשר לא היה מיועד לו. אך מכיוון שכבר חילק אותו בין אנשיו, אינו רוצה לקחתו בחזרה. העיקר הוא, לדבריו, שהנשק ימלא את יעודו, ולא חשוב בידי מי הוא נמצא.
כאשר הקבוצה מהמחנה שלנו נמצאת כבר שלושה שבועות בפושצ׳ה של פלאטון היא פוגשת פולניה אחת המספרת כי בכפר קרוב נמצאת קבוצה של יהודים מזויינים. הם ממהרים לשם, ובהתקרבם לאחד מבתי הכפר, הם שומעים שם קולות שירה בוקעים מתוכו. המנגינה מוכרת להם מאד, והצלילים מושכים את הלב. האין זו טעות? האין זה חלום בעלמא?
על אדמת רוסיה הלבנה, בשטח שבו השמידו הגרמנים כמעט את כל היהודים, בכפר נוצרי בתוך היער, נישאת בחלל שירה עברית: “עם ישראל חי” ו“אנו עולים ארצה”…
דומה כי הצלילים העבריים הללו באים לבשר משהו לעולם הגדול. עוד לא תמו יהודים באירופה, על אף השטן הנאצי. אך אין מקום עוד ליהודים בארצות הדמים…
זוהי יחידה בת חמשה עשר יהודים שחזרו זה עתה מפעולה מוצלחת ובשובם למקום מבטחים הם מיטיבים את לבם בשירה עברית ובריקוד הורה. הם מספרים שבמרחק ארבעים קילומטר משם נמצא מחנה יהודי גדול המונה יותר מאלף איש. הם מזמינים את הווילנאים להצטרף אליהם לביקור באותו מחנה.
מחנה “בילסקי” קיים משנת 1942. בתחילה נמצאו שם שמונים יהודים בלבד, וזמן רב נדדו בסביבת העיירה נובוגרודק. האחים בילסקי, שהקימו את המחנה ויתר המפקדים הציבו לעצמם כמטרה עיקרית להוציא יהודים נוספים מהגיטאות ולאסוף אליהם גם את כל אלה המתחבאים במקומות שונים. זמן רב הם מקיימים קשר עם הגיטאות מדבורץ, נובוגרודק, לידא ויתר עיירות הסביבה. בשעת חיסול הגיטאות האלה מצליחים מאות יהודים להמלט ולמצוא מקלט במחנה בילסקי.
על המחנה עוברות תלאות רבות. הוא סובל רעב ויש בו מחסור בנשק, האוייב עורך עליו התקפות מתמידות והפרטיזאנים הביאלורוסיים אינם רוצים להכיר בו. ולא פעם, בזמנים קשים, באים הרוסים ולוקחים את כל הגברים המזויינים אתם לצרכיהם, ובמחנה הם משאירים זקנים, נשים וטף בידי הגורל העיוור. אף על פי כן מצליחים היהודים להתגבר על כל התלאות ולסדר את חייהם בפושצ׳ה נאליבוקה.
עכשיו נמצאים במחנה אלף ומאתיים יהודים. רק שליש מהם מזויינים, והללו דואגים לאספקת מזון ויוצאים לפעולות קרב ולמעשי חבלה נגד האויב. במחנה יש בתי מלאכה שעוסקים בשש עשרה מלאכות שונות עבור המחנה עצמו ועבור הפרטיזאנים אשר בפושצ׳ה. יש בו גן ילדים, בית מדרש שבו יושבים יהודים ועוסקים בתורה, ומובן שאינם חסרים גם סוחרים זעירים ובטלנים בעלמא. בקיצור: עיירה יהודית טיפוסית של פולין או ליטא.
הנוער קרובו ציוני, ובערבים ובשבתות מתאספים הצעירים ומספרים על ארץ הבחירה, מעלים מתהום הנשיה זכרונות עבר ורוקמים חלומות לעתיד.
הכל מכירים את ה“תל חי׳ניק”, הוא מאיר יוסף איצקוביץ, בחור מדיבנישוק המשמש מקשר בין בריגדות שונות. כאשר הוא מופיע בפני הגנרל, הוא מברכו ב“תל חי”, הברכה הבית“רית, ונפרד ממנו ב”תל חי". על כן הוא ידוע בין יהודים ולא־יהודים כאחד בשם “תל חי׳ניק”. לפעמים אוסף איצקוביץ סביבו את הנוער ונותן לו שיעור בציונות, בידיעת הארץ או בדברי ימי עם ישראל וכל אלה בשטח שלטונם של הפרטיזאנים האדומים…
אחד מעמודי התווך של המחנה הוא ראש המטה, אליעזר מלבין, איש צבא מובהק ומנוסה. עוד לפני שנים רבות סיים בית ספר לקצינים, והוא ממלא את התפקידים הקשים ביותר בהצלחה, כי נוסף על ידיעותיו הצבאיות הוא גם מחונן בכושר־ארגון וביכולת תכנון וביצוע.
לא רחוק ממחנה בילסקי נמצא מחנה יהודי אחר הנקרא על שם זורין, יהודי ממינסק שהקים אותו. במחנה זורין יש כשש מאות יהודים ממינסק וסמולנסק, רובם צעירים. עד לפרוץ המלחמה לא ידעו הרבה על היהדות, אבל היטלר עורר בהם מחדש את ההכרה היהודית והחזיר אותם לצור מחצבתם, ויהודי בילסקי מקרבים אותם עוד יותר ליהדות.
מאתיים יהודים נוספים נמצאים במחנה “יאדא”, ובפושצ׳ה ליפיצ׳אני שעל יד העיירה זטל יש עוד כאלף יהודים.
הלב עלץ על כל האחים האלה המתגלים ברוסיה הלבנה. עוד נותר שריד לעם*11
יז. טשטוש העקבות 🔗
בקיץ 1943 מתחילים הגרמנים לפקפק בסיכויי הנצחון שלהם. הימלר מצווה לטשטש את כל עקבות ההשמדה, כדי שלא ישארו הוכחות במקרה של תבוסה גרמנית. הוא נותן הוראות לפתוח את קברותיהם של כל ההרוגים, לשרוף את הגופות ולפזר את האפר לכל רוח. אסור להשאיר סימן כלשהוא למעשי הרצח.
בקובנה ניגשים שלטונות הגסטאפו המקומיים במרץ למילוי הפקודה החדשה. במלאכה הבזויה הם מעסיקים יהודים שעברו עברות שונות על החוק הגרמני. יום אחד תופסים הגרמנים בדרך ליערות אוגוסטובה קבוצת יהודים צעירים שברחו מגיטו קובנה. יהודים אחרים נתפסים בשעה שהם מנסים להשיג מזון אצל איכרי הסביבה. אלה נשלחים לעבודה של שריפת הגוויות, ואליהם מצטרפים שבויי מלחמה רוסיים.
בקובנה, שהיתה פעם העיר הרוסית החשובה ביותר בקרבת הגבול הפרוסי, יש מערכת ביצורים ומצודות שנבנו על ידי הצארים להגנה על העיר. באחת המצודות האלה — ה״פורט״ התשיעי — בחרו הגרמנים כמקום להריגת יהודי ליטא. באביב של שנת 1943 מובאים רבבות יהודים מגרמניה, אוסטריה וצרפת “לעבודה” במזרח. מקום העבודה שלהם הוא בפורט התשיעי, ושם הם מושמדים כולם.
עכשיו מעבידים שמונים איש, יהודים ורוסים, בהוצאת המתים מהקברות ההמוניים ובשריפת הגוויות. בתחילה מתיחסים הגרמנים באכזריות רבה לשמונים האסירים. אולם מכיוון שליהודים בין כה וכה אין תקווה לצאת חיים מהפורט התשיעי, הם גומרים אומר לא לסבול עוד את המכות וחרפת הרעב. הם מכריזים על שביתה עד שישופרו תנאי חייהם. בתחילה מנסים הגרמנים לדכא את השביתה, אך גם האמצעים האכזריים ביותר הם ללא הועיל. בסוף הם מתחילים להעניק ליהודים מכל טוב, מביאים להם מזון משובח ויינות טובים ומפסיקים את ההכאות והעינויים. היהודים חוזרים לעבודה.
בערב, כאשר הם שבים אל המבצר, כובלים את רגליהם בשרשרות ברזל. שרשרת כבדה מחברת איש לרעהו, ואין איש יכול לזוז מבלי להניע את כל הקבוצה.
בלילות רואים תושבי הגיטו עמודי אש ועשן עולים מהמצודה. האוויר מלא אדים מחניקים משרפת הגוויות. יודעים הם שגופות נשיהם, ילדיהם והוריהם עולות באש השמימה.
מן הימים הראשונים חושבים האסירים היהודיים על בריחה. אולם קירות המצודה בנויים אבנים, מלט וברזל בעובי מטר ומעלה, ואי אפשר להבקיעם. והמצודה מלאה מסדרונות, מרתפים ומבואות, ואיש אינו יכול למצוא בה את דרכו. אף אם יצליחו לצאת מתאם, לא יוכלו למצוא את היציאה לחצר. והשמירה במצודה ערה מאד. כל השטח מסביב מלא מגדלי תצפית ובכל שני מטרים עומד זקיף גרמני. אנשי הגסטאפו עוקבים בשבע עינים אחר כל תנועה ואפילו בלילות, בשעה שהם שקועים בשינה עמוקה אחר העבודה המפרכת וכבולים בשרשרות, אין גורעים עין מהם.
בין השבויים הרוסיים יש קצין בדרגת קפיטן, ושמו ווסילנקו. לפי מקצועו האזרחי הוא מהנדס. בתחילת המלחמה השתתף בבנית הביצורים של סבסטופול, והוא מוצא ששיטת הבניה שלהם דומה לזו של ביצורי קובנה. הוא היחיד המתמצא בסבך המסדרונות והמרתפים במצודה התשיעית.
בניצוחו מתחילים לעסוק בחפירת מנהרה. העבודה נעשית בידים ריקות והיא נמשכת חדשים אחדים. כל לילה של חפירה מביא עמו מכשולים חדשים, אך החופרים אינם מתיאשים. העבודה מתקרבת לקצה.
עכשיו מתחילים לחשוב על התרת הכבלים. אחר מאמצים רבים מצליחים להתאים מפתחות למנעולי הכבלים. כל ההכנות הושלמו. ליל סילבסטר נקבע כמועד הבריחה.
הלילה בהיר ושקט. שלג צחור מכסה את פני הארץ. הגרמנים שותים כדי לחגוג את בוא השנה החדשה, שצריכה להביא את הנצחון. הזקיפים מבוסמים…
האסירים מסירים את שרשרות הברזל מרגליהם ואחד אחד נכנסים למנהרה. האיש ההולך בראש מבקיע את שכבת האדמה האחרונה ואוויר צח וצונן פורץ לתוך המנהרה.
אך עדיין קשה הדרך לפני הבורחים. מוצא המנהרה הוא בחצר, ועדיין צריך לעבור את הקיר החיצוני של המצודה. החצר גדולה מאד. ועליהם לעבור כמאה מטר על פני שלג עד שיגיעו אל החומה.
זהו קושי שלא חזוהו מראש. אך דרך חזרה אין. הם יודעים שאם לא יצליחו להתגבר על הקשיים האחרונים, יהיו אבודים.
הם מוציאים שלושה סדינים, ושלושה אנשים מתעטפים בהם ועוברים את החצר המושלגת. אחד חוזר ומביא עמו את הסדינים. זמן רב עובר עד שכל השמונים נמצאים ליד החומה.
היא גבוהה מאד, ואי אפשר לטפס עליה. הבורחים מתגנבים חרש עד לשומרי השער המנמנמים בשכרונם, מוציאים את המפתחות ויוצאים בעד השער הראשי. בחוץ הם נפרדים לכמה קבוצות ומתפזרים לכיוונים שונים. קבוצה אחת הולכת אל הגיטו, ורק היא ניצלת. כל האחרים אובדים בדרכם או נתפסים בציד הגדול שהגרמנים עורכים כאשר הם מגלים את הבריחה.
ימים אחדים מסתתרים הבורחים בגיטו, ואחר כך הם יוצאים לפושצ׳ה רודניצקי ומגיעים אלינו בשלום. ביניהם נמצא גם הקפיטן ווסילנקו12…
זמן מה אחרי בואם מתמנה ווסילנקו על ידי מטה הבריגדה כמפקד של אחד המחנות היהודיים. ווסילנקו הוא יהודי, אבל הוא איננו מודה בכך. בכל הזדמנות הוא מצהיר שהוא רוסי מבטן ומלידה. וכדי לתת תוקף להכחשותיו, הוא נוהג ביהודים ביד קשה.
יום אחד הוא שולח כמה פרטיזאנים לחבל בקשר הטלפוני לאורך הכביש וילנא־לידא. בשעה שהפרטיזאנים קרבים לכביש, ניתך עליהם מטר יריות והם אנוסים לסגת.
אך ווסילנקו אינו מודה בהכרח הנסיגה. הוא בוחר בחמשה בחורים יהודיים ושולח אותם ביום המחרת לאותה הפעולה. הוא מזהיר אותם שלא ישובו לראות פניו עד שיבצעו את משימתם.
חמשת הבחורים אינם חוזרים. כאשר הם מתכוננים לכרות אחד מעמודי הטלפון, מתפוצץ מוקש מלכודת שהגרמנים חיברו אליו, וחמשתם מתרסקים.
חמשת הבחורים הם אימקה לובוצקי, נחום רודשבסקי ונחום גלפרין מווילנא, פייקובסקי מאיישישוק וגרינברג מסוויר.
אין הם הקרבנות היחידים של תסביך הנחיתות המטריד את הקצין הרוסי ממוצא יהודי.
באביב של שנת 1944 מתקבלת ידיעה שקבוצת יהודים ברחה מפונארי, והם מסתובבים ביערות ומחפשים את בסיסי הפרטיזאנים. יחידה של פרטיזאנים יהודיים נשלחת לסייר בסביבה כדי למצוא אותם ולהביאם אל המחנה. כעבור ימים אחדים חוזרת היחידה ומביאה אחד־עשר איש: תשעה יהודים ושני שבויי מלחמה רוסיים.
האנשים מספרים שזמן מה אחר חיסול גיטו וילנא הובילו אותם מבית הסוהר לוקישקי לפונארי. הם היו בטוחים שעומדים להוציאם להורג. אולם בהגיעם לשם קיבל את פניהם קצין גבוה של הגסטאפו ואמר להם: “מהיום תגורו פה ותעסקו בעבודה שהיא חשובה מאד בשביל הממשלה הגרמנית. הליטאים הברברים רצחו כאן יותר ממאה אלף איש וקברו אותם בבורות הגדולים שאתם רואים לפניכם. זהו פשע גדול כלפי העולם הנאור, כלפי ההיסטוריה וכלפי הדורות הבאים. כדי לטשטש את מעשה הזוועה שומה עליכם להוציא את הגוויות מן הבורות ולשרפן, כדי שאחרי המלחמה, העומדת להסתיים בנצחוננו, לא יוכלו להאשים את הגרמנים במעשים אכזריים אלה. אם תעשו את עבודתכם במסירות ובנאמנות, לא יחסר לכם דבר. וכאשר תגמרו את המלאכה תועברו לגרמניה ושם תאריכו ימים. אם תסרבו, תיירו במקום”.
את האנשים שיכנו בבונקר חפור בתוך האדמה. קירותיו היו עשויים אבנים גדולות ולמעלה היה הבונקר גדור בתייל דוקרני. נוסף על כך היו מוקשים זרועים בכל הסביבה. היו שני מבואות לבונקר ושני סולמות כדי לרדת לתוכו: אחד בשביל היהודים ואחד בשביל הגרמנים. בתוך הבונקר היו מצעים לשינה. מחסן למזונות, מטבח ובית שימוש.
בשביל צר בשדות המוקשים היו האנשים הולכים לעבודה. בגמר העבודה היו כובלים אותם בשרשרות ושמירה חזקה הופקדה עליהם. אפילו בלילה היו הזקיפים יורדים פעמים רבות לתוך הבונקר כדי לראות אם כולם ישנים.
היו כמה סוגי עבודה: פתיחת הקברות והוצאת הגוויות, העברתן למקום המוקד, הכנת עצים, בנית פירמידות של עצים וגוויות — שכבה של עצים ושכבת גוויות לסירוגין, כיתות העצמות שלא נשרפו, פיזור האפר וכיוצא באלה. במוקד אחד היו שורפים כארבעת אלפים גוויות, ובמשך שבעה עד עשרה ימים היה המוקד בוער עד שאוכלו כל הגופות.
קל לתאר רחשי לבם של האסירים, שעה שהכירו בין הגוויות נשים וילדים ושארי בשר אחרים וידידים טובים שנעקרו מתוכם והובלו להשמדה. קל להבין כיצד צרבו בלבם הכאב והזעם כאשר נאלצו לטשטש במו ידיהם את עקבות הפשעים הגרמניים ולפזר את אפר יקיריהם.
שבועות וחדשים נשאו בדומיה את סבלם הרב, מבלי שתהיה להם תקווה כל שהיא להגאל מתופת זו שבה עברו עליהם ימיהם. לא פעם קרה שהגרמנים היו מביאים מאות אנשים לפונארי על מנת להרגם. באותם הימים לא היו מוציאים את האסירים לעבודה, אך בבונקר היו שומעים את הדי היריות. הם ידעו שמקפדים את פתיל חייהם של מאות קרבנות נוספים.
איש מן האסירים לא האמין בהבטחות הגרמנים כי בגמר העבודה יטיבו עמם וישאירום בחיים. כי אם אמנם רצו הגרמנים לטשטש את כל עקבות פשעיהם, כיצד אפשר היה להעלות על הדעת שישאירו בחיים עדים רבים כל כך למעשי הרצח?
לכן עסקו מן היום הראשון בתיכנון תכנית בריחה. אחר הכנות קפדניות ניגשו לחפירת מנהרה באורך של שמונים מטר.
באחד מלילות האביב נסתיימה כריית המנהרה. האנשים נכנסו לתוכה יחפים, כי את המגפיים הצמודים לשרשרות אנוסים היו להשאיר בבונקר. הלילה היה אפל, והם יצאו בשלום מן הבונקר, אך במרחק מה ממנו דרכו רגליהם על ענפים יבשים. והרעש דמה בעיניהם כמחריש אזניים. הם החלו לרוץ והזקיפים הגרמניים פתחו באש אחריהם.
משמונים האסירים הצליחו רק ארבעים להמלט, ומאלה הגיעו אחד עשר לפושצ׳ה רודניצקי.
הם מספרים שבחדשי עבודתם בפונארי שרפו כששים אלף גוויות, אך יש עדיין רבבות חללים בקברים. אחד מהם מוציא משכית של זהב ומספר שקנה אותה כמתנה לארוסתו ביום כלולותיהם. הוא הסיר את המשכית מצוארה בשעה שגופתה היתה מונחת על המוקד אחוז הלהבות…
שבועות ארוכים אין אנשי פונארי יכולים לשבת בתוך המחנה, כי ריח המתים ובשר האדם השרוף דבק בהם. גם החלפת הבגדים ורחיצת הגוף אינן מועילות. זמן ניכר עובר עד שהם נקלטים במחנה ומתחילים לצאת לפעולות. אחדים מהם מצטיינים בקרבות, כי בלבם בוערת אש הנקמה אחר כל הזוועות שראו עיניהם.
יח. ארבע כוסות של דם גרמני 🔗
החורף של שנת 1944 מתקרב לקצו. המצב ביער אינו מזהיר: המחסור בנשק מכביד והסכנה הצפויה מכל העברים הולכת ומחמירה.
מתקבלות ידיעות שהגרמנים מרכזים כוחות צבא גדולים להתקפה על הפושצ’ה. מצבה של הבריגדה הליטאית, הכוללת את המחנות היהודיים, הוא קריטי. יש מאות אנשים חסרי נשק, ונשים לעשרות שבשעת חירום הן למעמסה על המחנות.
בתנאים אלה אי אפשר לחשוב על התגוננות. אי אפשר להתיצב לקרב נגד כוחות עדיפים של האויב. כל אשר ניתן לעשות הוא – לעבור באורח זמני ליערות אחרים ולהתפזר שם לקבוצות גדולות או קטנות כדי לחכות עד יעבור זעם.
מטה הבריגדה מצווה לעזוב את הבסיסים ולהתרכז בקצה היער. אם יתגשם האיום הגרמני ותתחיל ההתקפה, יצאו ליערות נארוץ', ואלה שיינצלו ישובו אחר כך לבסיסים הקודמים. מוצא אחר אין.
במחנה נשארים שני פרטיזאנים חולים שאינם מסוגלים לצאת לדרך עם השאר. הפיקוד אינו רואה ברירה אלא להפקירם.
כל המחנות מתרכזים בקצה היער, סביב מטה הבריגדה, ושם מחכים לידיעות על התחלת ההתקפה הגרמנית. גששים נשלחים לכל הסביבה, אבל הם אינם מעלים דבר. ידוע שיש ריכוזים גדולים של האויב בקרבת מקום, אך ההתקפה אינה יוצאת לפועל.
אחר שלושה ימים נודע שכוחות האויב נשלחו לחזית. כפי הנראה קיבלו הגרמנים ברגע האחרון ידיעות מדאיגות מהחזית הסובייטית, ולא היתה להם ברירה אלא לדחות את הפעולה נגד הפרטיזאנים עד שירווח להם.
האביב מגיע. היער מתנער מתרדמת החורף הארוכה. העצים לובשים ירק ופרחי בר מכסים את האדמה כמרבד ססגוני. שירת בעלי הכנף ממלאה את חלל היער.
תקוה חדשה מתעוררת בלבבות. הידיעות מן החזית מוסיפות להיות מעודדות. הן מספרות על תבוסות גדולות של הגרמנים. אומרים שהרוסים מכינים התקפה גדולה כדי להבקיע את החזית ולהנחית על הגרמנים מכה מכרעת.
האמנם נזכה להחזיק מעמד עד הסוף ולראות בתבוסת הצורר?
הנה מגיע חג הפסח, – השלישי מפרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה, והראשון ביער. לפני שנה עוד היינו מסובים לסדר בגיטו, ואז צפו ועלו זכרונות מלילות החג שהיינו מבלים בבית אבא, יחד עם כל בית ישראל בערים ובעיירות של פולין וליטא. עכשיו כל היהודים האלה אינם עוד, והשארית הקטנה אינה מעיזה לקוות שהשנה הבאה עוד תמצא אותה בחיים.
בסדר הקודם, בגיטו, עדיין היו אתנו אלפי יהודים. אמנם, היו אלה שנים מעיר ואחד ממשפחה. אך עדיין פעמה התקוה בלב כאשר היו אומרים “השתא הכא – לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין”. ואלמלא השליכו את יהבם על המנהיגים הטועים והמטעים, אלמלא זלזלו באמת הגדולה שאין חיים אלא בהתנגדות, ייתכן שלא היתה באה עליהם הכליה.
כך אנו מהרהרים בפסח זה ביער, ולבנו מתכווץ מכאב צורב. יחד אתנו היו יכולים להיות עוד מאות ואלפים, אילו ידעו למרוד בירושת הקלון של הגולה הארורה, למרוד בזקני הגיטו ובאמונתם האווילית ביושרם של המרצחים הגרמניים.
בימים אלה אנו מתבשרים שסוף סוף עומדים להגיע מטוסי הנשק ממוסקבה. כמה לילות אנו מחכים לשווא. בסוף אנו יוצאים עוד פעם אחת, לנסיון אחרון. היה זה הלילה השני של פסח תש"ד.
השעון מראה כי שעת חצות הלילה מתקרבת. רבים מן הפרטיזאנים מתיאשים מן הציפיה ומתחילים לשוב אל המחנות. המדורות, שצריכות להורות את מקומנו לטייסים, דועכות ואיש אינו טורח להוסיף עצים כדי להעלות את האש. אפילו הפיקוד הגבוה שוב אינו מקפיד על כך. גם הוא משוכנע שהפעם, כבכל הפעמים הקודמות, נשוב למחנותינו בידים ריקות.
אך לפתע כאילו עובר זרם חשמלי בכל. מתוך החשכה נשמע רעש דק, והוא הולך וגדל מרגע לרגע עד ששומעים ברורות את טרטורם של מנועי אוירונים.
אחר התדהמה הראשונה נכנסת רוח חדשה באנשים. המדורות מתלקחות מחדש, לשונות אש מתפרצות ומתנשאות אל על, כאילו יודעות הן שגורלנו תלוי ביכולתן לעורר את תשומת לבם של הטייסים. כעבור רגעים מספר אנו יכולים לראות שלושה אווירונים גדולים החגים מעלינו בגובה נמוך. כמה פעמים הם עוברים מעלינו, ואז הם מתרוממים מחדש ומגופי המטוסים נפרדים עצמים קטנים יותר. המצנחים נפתחים, ושקים גדולים יורדים אלינו בזה אחר זה…
כאשר עולה עמוד השחר, עדיין פזורים הפרטיזאנים על פני היער ומחפשים את המצנחים שהרוח נשאתם למרחקים גדולים.
בצהרים מחלק מטה הבריגדה את הנשק לכל המחנות. השמחה גדולה: בבת אחת אנו מתעשרים בעשרות רובים, אוטומטים ומקלעים. בחורים אשר עד לפני זמן קצר יצאה נפשם לרובה, מתחילים עתה לזלזל בו. ואכזבה גדולה היא מנת חלקם של אלה אשר לא זכו לאוטומט, ועליהם להסתפק ברובים. רבים רואים סימן טוב בעובדה שהנשק הגיע דווקא בחג הפסח. הם כבר חולמים על קיום “שפוך חמתך”…
בסוף האשמורת השלישית אנו תופסים שטח לאורך כמה מאות מטרים של הכביש וילנא־גרודנה, החוצה את היער. בפעם הראשונה יש לנו נשק אנטי־טנקי, שהגיע אלינו משמים.
השמש עולה, ואנו יושבים בציפיה דרוכה. אמנם, משעות הבוקר יש תנועה רבה בכביש, אך ביום הזה אין אנו מוכנים לעסוק בקטנות.
כעבור שעות מספר נשמע מרחוק טרטור מנועים. שיירת כלי רכב מתנהלת בכבדות. כפי הנראה צפוי לנו קרב קשה, אך גם השלל יהיה גדול, אם נצא בכבוד מן המערכה. הנשק בידינו דרוך ואנו מחכים לאות.
שיירה של מכוניות משוריינות היא המתקרבת אלינו. הנהגים נוסעים בהרחבת הדעת – ישר לתוך זרועות המוות.
לפתע נקרעת הדממה על ידי קולות נפץ אדירים. אנו פותחים באש מכל הכלים. הגרמנים מופתעים בתחילה, אבל הם חיילים מאומנים. הם מתאוששים ומפעילים נגדנו את נשקם.
יש עליות וירידות במערכה. רגע אחד כבר נדמה לנו שהמשימה קשה מדי בשבילנו, ושנצטרך לסגת בידים ריקות. אולם אחד הפגזים של הנשק האנטי־טנקי שלנו פוגע במשוריין גרמני, והוא בוער באש.
הבחורים מתעודדים מן ההצלחה הזאת, והם עולים על הכביש. בקול ענות גבורה הם מסתערים על כלי הרכב הגרמניים והורגים כל מי שמזדמן בדרכם. משוריין שני מתלקח, והגרמנים פותחים במנוסת בהלה.
בשירה על השפתים אנו חוזרים למחנה כשאנו עמוסים מלקוח הנשק ושאר החמרים שהאוייב השאיר אחריו. יודעים אנו שלא במהרה יחדשו הגרמנים את התנועה בכביש. המחסום שהקימונו בו מהמשוריינים השרופים ומעשרות הפגרים ישמש להם אות אזהרה…
בין השמשות אנו מתאספים סביב מדורה ונותנים ביטוי לשמחתנו בשירה אדירה. אך לפתע משתררת דממה. ונשמע קולו של זקן החבורה האומר: “פסח לנו היום. לא הסבונו לסדר, ולא אכלנו מצה. אך מסופקני אם בכל העולם כולו יש עוד יהודים שקיימו את מצוות החג כמונו. כי שתינו היום ארבע כוסות של דם גרמני טהור”.
מקצה הרקיע עולה ירח אש. בדומיה הוא צופה על הפנים המשולהבים, האכסטאזה הפראית והמחול המשתולל לאור המדורה בעמקי היער…
יש בו בנצחון כזה, כדי לעורר למחשבה: אם ייטיב עמנו הגורל ואנו נזכה לראות בגאולה (והרי עכשיו סיכויינו הוטבו בהרבה, שכן יש לנו נשק), הרי זה יחייב אותנו למשהו. סוף סוף נינצל לא בשל חכמתנו הרבה, ובוודאי לא מפני היותנו ראויים לכך יותר מכל רבבות אחינו אשר דמם נשפך כמים על ידי האויב הגרמני. הן המקרה העיוור הוא אשר בחר בקרבנות. ואם כן, בוודאי רצה הגורל שהנותרים בחיים יהיו העדים אשר יספרו לדור אחרון על מוראות התקופה, ואשר יפזרו את אשליתו של כל מי שעוד מאמין שיש קיום לעם היהודי בגולה.
בעיני רוחי אני רואה את עצמי עובר בכל תפוצות ישראל, כדי לספר לכל המוני בית ישראל את אשר עבר עלינו, ולהצית אש בלבבות; לשכנע כל איש ואיש שהגיעה השעה לשים קץ לחיי הגלות, כי ארורים הם ולמופקרים עשאונו בכל אשר אנו יושבים; ללמדם כי אם שוב תבוא עליהם שואה וירצו לשעבדם ולהכניסם לגיטאות ולמחנות ריכוז, לא תהיה להם תקומה אלא אם ילמדו את לקח העבר וימרדו…
אך יש ונפסק חוט המחשבות, וכל ההרהורים האלה נראים כמיותרים. הרי אחרי המלחמה, כאשר תכלה ממשלת זדון מן הארץ, יקום עולם חדש, עולם של צדק ויושר ואהבה ואחווה. הרי עתיד העולם להתבייש בפנינו על העוול שנעשה בנו. עתיד הוא לשאתנו על כפים כדי לתקן את המעוות.
אכן, תמימים אנו מאד.
בימים ההם גובר יצר החיים. ואם כבר הגענו עד הלום, רוצים אנו בכל נפשנו ובכל מאודנו להחזיק מעמד עד הגאולה. בשעות בין הערביים אנו מתאספים סביב המדורה, ובעוד העינים נעוצות בשלהבת המהבהבת, בוקעת שירה מכל גרון. רפודה היא געגועים, והומה היא כמים אדירים, ומרטיטה היא את הלב המלא על גדותיו. מתחילים אנו בשירים רוסיים, וכאשר הלב רחב, עוברים אנו לאידיש, ולבסוף פוצחים אנו בשירה עברית המרעידה את הנימים הנסתרים ביותר שבלב…
מנוי וגמור עמנו שאם נשאר בחיים, איש מאתנו לא ישוב לבנות את חייו על האדמה הטמאה והארורה הזאת הרוויה דם הורינו ואחינו ואחיותינו, ואשר קללת אלוקים רובצת עליה.
נשארנו מתי מספר, ואין יודע כמה מבינינו יזכו לחוג את חג החרות הבא. אך תפילה אחת בלבותינו: לשנה הבאה בירושלים…
יט. דם ודינמיט 🔗
באחד מימי האביב של שנת 1944 קמה התרגשות־שמחה במחנה. נתקבלה הידיעה שמטה הבריגדה מעמיד לרשותנו כמות של חמרי נפץ שדי יהיה בה לפוצץ ארבע רכבות של האויב.
המחסור בחמרי נפץ הוא אחת מנקודות התורפה שלנו. נבצר מאתנו לתכנן מעשי חבלה רציניים בגלל המחסור בחומר היקר הזה.
על פעולות קרביות, בין אם המדובר בהתקפות מצח ובין אם בהתקפות מן המארב, עדיין איננו יכולים לחשוב, כי לשם כך יש צורך בנשק אוטומטי רב יותר מזה שנמצא בידינו. אנו משליכים איפוא את יהבנו על פעולות מיקוש וחבלה, הגורמות לאוייב נזקים חמורים. בפעולות מעין אלה די בקבוצות קטנות, ואין צורך בנשק רב. על פי רוב מבצעים אותן בלילות, וכדי להתקרב למטרה מתקדמים בדרכים צדדיות, שהן על פי רוב בטוחות.
אין איפוא פלא שאנו שמחים על התשורה היקרה שמטה הבריגדה מגיש לנו. נפתח לפנינו הסיכוי להוריד מהלומות קשות על ראש האויב.
אנשי המטה, שבדרך כלל אינם ששים אלי קרב, מחליטים הפעם ליטול לעצמם את התהילה שאפשר לזכות בה בפיצוץ רכבות, והם מודיעים שיפקדו במישרים על החבלות.
במשך כמה לילות יוצאים בזה אחר זה הקומיסר הפוליטי דידיאליס ומפקדי הגדודים אבא קובנר ושמואל קפלינסקי בראש חוליות החבלנים, והם חוזרים למחנה עטורי נצחון.
ברשותנו נשאר רק עוד מטען אחד, ואנשי המטה מחליטים שאני ראוי לכבוד להפעיל אותו. אני מקבל הוראה להתכונן לצאת לדרך.
הפיצוצים האחרונים גרמו לידי כך שהגרמנים מגלים עתה עירנות רבה יותר. לאורך המסילה מתהלכים משמרות מזויינים עשרים וארבע שעות ביממה, כדי להבטיח את הדרך לרכבות המובילות אנשים וציוד לחזית. המטה מחליט איפוא, בהתחשב בכך, שהפעם תבוצע הפעולה במרחק רב מהבסיס, בין העיירות אולקניקי ואוראני.
בפיקודי עומדים שמונה לוחמים ולוחמות: חיה שפירא, רוז’קה קורצ’אק, אברשה צ’וז’וי, נתן דרוץ, יוליק חרמץ, ישראליק שמרקוביץ ורוסי אחד. מצרפים אלינו גם את חיים סולץ כמורה דרך, היות והוא מכיר את השטח ואת רוב האיכרים בסביבה זו. כיוון שמקום המיבצע רחוק כל כך מהמחנה, עלינו ללכת לילה שלם, להסתתר ביום המחרת אי שם ביער או בביתו של איכר, ולבצע את הפעולה בלילה השני.
לפנות ערב אנו עוזבים את הבסיס במצב רוח מרומם. אנו עוברים על פני שדות ולאורך שבילים, בין עמדותיהם המבוצרות של הגרמנים ובין הכפרים המזויינים. בסוף האשמורת השלישית אנו מתקרבים לכפר שבבית הקיצוני אנו אומרים לבלות את היום, אצל אחד המכרים של סולץ. אך כדי להגיע לאותו בית עלינו לעבור את הגשר שעל הנהר סולצה ולחצות את הכפר כולו. שנים מהלוחמים, חיה שפירא ואברהם צ’וז’וי, עוברים את הנהר ברגל ומביאים לנו עגלה וסוס כדי להעביר את כולנו.
היום עובר בלי תקלות. המשמרות שלנו מתחלפים כסדרם, ובערב אנו מתכוננים להמשיך בדרכנו. אך חיים סולץ מתחיל לשדלנו שנשוב לבסיס. הגוי שבביתו אנו שוהים סיפר לנו במשך כל היום על התכונה הרבה בכפרי הסביבה, על סוכני הגסטאפו הפועלים בהם ומחלקים נשק לאיכרים ועל אמצעי השמירה המיוחדים שהגרמנים נקטו כדי להבטיח את דרכי התחבורה שלהם, לרבות מארבים בצדי הדרכים.
אך סולץ אינו מצליח להמס את לבותינו. אנו ממשיכים בדרכנו לעבר פסי הרכבת.
כעבור זמן מה נדמה לנו שאיננו הולכים בדרך הנכונה. מתברר שסולץ מחזיר אותנו בדרכי עקיפין אל הבסיס. אני מצווה עליו להביאנו למחוז חפצנו, והוא נכנע. אך בינתיים אבדו לנו שעות יקרות.
בסוף האשמורת השניה אנו נמצאים עוד במרחק קילומטרים אחדים מפסי הרכבת. לפי הנוהג הפרטיזאני אנו מתדפקים על דלתו של איכר כדי לשאול אותו מה המצב בסביבה. כאשר האיכר פותח את חלונו ורואה אותנו העומדים לפניו, הוא מחוויר כסיד ובאימת מוות לוחש לנו: “אם חייכם יקרים לכם, הסתלקו מיד מהסביבה הזאת”.
מתברר שבאותו ערב חונים בסביבה כוחות גרמניים חזקים, ובכפר שבו אנו עומדים נמצא המטה שלהם. ואמנם, כל הזמן פולחות יריות את הדממה.
מצבנו בכי רע. השעה מאוחרת. עוד מעט ויאיר השחר. אף אם יעלה בידינו להגיע לפסי הרכבת ולבצע את הפעולה, יאיר בינתיים היום ולא תהיה לנו אפשרות של נסיגה. תפקידנו הוא לחבל באויב, אך אין אנו מצווים ללכת בדרך של התאבדות.
אני מצווה על האנשים לחזור. עם בוקר אנו נמצאים בסביבת אולקניקי ואנו מתעכבים בביתו של איכר, ממכריו של סולץ. הבית עומד בקצה היער, ובמשך כל היום אנו מקפידים מאד בשמירה. ולמרות שהאיכר מזהיר אותנו בלי הרף ומייעץ לנו לשוב לבסיס, החלטתנו נחושה: הלילה נבצע את הפעולה ויהי מה.
באשמורת השניה אנו מתקרבים לפסים. פתאום אנו שומעים טרטור של רכבת מתקרבת, ועוד בטרם אנו מתאוששים מהפתעתנו היא כבר עוברת על פנינו ונבלעת בחשכת הלילה.
הנה צפויה לנו אכזבה נוספת. הלילה עומד לחלוף, ומי יודע אם עוד תעבור רכבת שניה. אולם אנו מחליטים להכין את המוקש.
השיטה שאנו משתמשים בה להפעלת מנגנון הפיצוץ היא פרימיטיבית למדי: קושרים חבל ארוך לפצץ, ובשעה שהרכבת עוברת מעל למוקש, מושכים בחבל כדי לפוצץ את המטען.
את רוב הלוחמים אני משאיר בחורשה הנמצאת כחמישים מטר מהפסים, ואני, ביחד עם שני לוחמים אחרים, מתקדם לפסים כדי להטמין את המוקש.
בעוד אנו עוסקים במלאכה, אנו מבחינים במשמר גרמני ההולך וקרב. אנו מתרחקים בזחילה מהפסים כדי שהמשמר לא ירגיש בנו, ובינתיים לבנו עלץ. הופעת הגרמנים משמעה שעוד עומדת לעבור רכבת באותו לילה.
בשעה שאנו חוזרים למסילה להשלים את העבודה, כבר שומעים אנו את טרטור הרכבת המתקרבת. אני נוטל את הפצץ ומקרב אותו למטען כדי לקבעו במקומו.
לפתע מחריש את אזני קול נפץ ואני מרגיש כאב חריף בכף ידי הימנית. מתברר כי מישהו מהלוחמים המסתתרים בחורשה משך בלי משים בחבל וגרם להתפוצצות מוקדמת. אילו קרה הדבר עשירית השניה אחרי כן, אז הפצץ כבר היה נמצא בתוך המוקש ושלושתנו היינו נקרעים לגזרים.
קמה מבוכה בקרב הלוחמים. אך אין לנו רגע לאבד. לא יהיה עוד סיפק בידינו להפעיל את המטען בפצץ רזרבי. הרכבת כבר קרובה מאד, ופנסי הקטר מאירים את הסביבה. גם המשמר הגרמני שעבר לפני שעה קלה במקום עלול לשוב כדי לבדוק את פשר ההתפוצצות.
והרי אנו מרוחקים כשבעים קילומטר מהבסיס, ועלינו להגיע לשם בהקדם בכדי שאוכל לקבל טיפול רפואי. ולא זו בלבד, אלא שברור כי לא תהיה לנו ברירה אלא לעבור בשטח האוייב לאור היום, דבר הקשה גם בנסיבות נורמליות, ומכל שכן כשהפיקוד בידי פצוע.
אני נותן הוראה להוציא את המוקש מתחת לפסים. בתחבושת האישית הנמצאת אתי חובשים את ידי ואנו יוצאים לדרך.
עוד לא הספקנו לעבור עשרה קילומטר, ופאתי המזרח מאדימים. השמש עומדת לזרוח. מצבנו מסוכן מאד. האיכרים מתחילים לצאת לשדות, ואם כי אנו הולכים בשבילים צדדיים, עלול מישהו להשגיח בנו ולהודיע על כך לגרמנים.
באחד הכפרים אנו לוקחים עגלות, וחיים סולץ מנחה אותנו לבסיס בדרך מלאת חתחתים.
המזל משחק לנו. אנו מגיעים בלי תקלות. השמש כבר עומדת במרומי הרקיע.
כהרף עין נפוצה השמועה במחנה. סולקה גורפינקל, הרופא שלנו עושה מאמצים נואשים להציל את ידי. מלבדו מטפל בי גם ווסקה, סטודנט רוסי לרפואה הנמנה על מטה הבריגדה וממלא שם תפקיד של רופא. הם מגיעים לכלל מסקנה שיש הכרח לקטוע את ידי.
בזמליאנקה מתקינים שולחן ניתוחים. בבית המלאכה לנשק של משפחת פנאוסוב שואלים משור קטן וחלוד ומשתדלים לעשותו סטרילי. בשעת הניתוח יורד עלינו בלי הרף חול מן התקרה.
הניתוח עובר בהצלחה…
כ. חילופי גברא 🔗
כל ימי שלטונו אין הפיקוד המקומי מצליח לקנות את לב הלוחמים. ייתכן שאינו עושה מאמצים מיוחדים לשם כך, כי חושב הוא שישלוט עד הסוף.
הן מינה המטה את אנשי שלומו לכל התפקידים האחראיים. בורובסקה ודידיאליס מפקידים כל ענין חשוב בידי הקומסומולים, ואילו אבא קובנר בוטח תמיד בנערות מ“השומר הצעיר”. ואף על פי שיש במחנה עשרות בחורים מוכשרים היכולים למלא את התפקידים האלה בהצלחה רבה יותר, אין הם זוכים לשום מינוי.
אנשי המחנה נמצאים ברובם בתנועה מתמדת. הם יוצאים לפעולות, לסיורים ולכל מיני משימות אחרות. במשך הזמן מתבלטים כמה מביניהם כלוחמים אמיצים וכמפקדים טובים בשעת קרב.
לעומת זאת מנהלים אנשי המטה את הענינים מתוך ישיבה בבסיס. אין הם נוהגים כמו מפקדי המחנות הלא־יהודיים, היוצאים תמיד לקרב בראש אנשיהם. המפקדים שלנו אינם מכירים את הסביבה ואינם רוכשים להם נסיון בפעולות. הם מעדיפים לשבת בביקתה הבצורה.
הפרטיזאנים אינם רואים את ההתנהגות הזאת בעין יפה. וכאשר בא היום והמפקדים שלנו מודחים מדרגותיהם והופכים לטוראים רגילים, אין איש עומד לימינם ואין איש מרחם עליהם.
במחנה זוכרים את היום שבו באה ליער קבוצת יהודים מאיישישוק שהתחבאו אצל איכרים עד שגדלה סכנת הכנופיות והם לא יכלו להשאר במחבואיהם. לשווא התחננו שיקבלו אותם למחנה. אנשי המטה עמדו בסירובם, למרות שידעו כי למעשה הם חורצים פסק דין מוות על האנשים האלה.
שבועות רבים התגוללו היהודים האלה בקרבת המחנה היהודי וסבלו מצינה ומרעב, ורק כאשר המחנה הרוסי אסף חלק מהם, הסכימו גם המפקדים שלנו לקלוט את השאר.
בזכרונם של הפרטיזאנים היהודיים עדיין חיה התמונה של אותו יהודי איישישקאי יאשה, ששיבה זרקה בשערו, והוא סירב לעזוב את המחנה בפקודת המטה, אלא השתטח על האדמה הקפואה והמושלגת וצעק כלפי אנשי המטה שאיימו עליו בנשק: “ירו! מוטב שאתם תשימו קץ לחיי, ובלבד שזרים לא יענוני”.
אותה שעה פקדו אנשי המטה על הבחורים שישליכוהו מתוך המחנה, אלא שאיש לא ציית לפקודתם.
ועוד זוכרים את המעשה באישה מאיישישוק פוצ’טר ושני בניה שהתגוללו שבועות אחדים ביער בכפור, והבחורים היו מביאים להם מזון בגניבה עד שהמטה נאלץ להכנע ללחץ דעת הקהל ולקבלם.
זוכרים גם כיצד האנשים הללו עינו והיכו באכזריות פרטיזאנים רבים כדי להוציא מהם את כספם. עלה הרעיון במוחם של אנשי המטה לערוך “מגבית” לרכישת נשק, וכל מי שהיה חשוד בעיניהם שהביא רכוש מן הגיטו ומחביא אותו, נחקר בכל האמצעים שהיו נהוגים בנ.ק.וו.ד. היו אנשים שמסרו את כספם ברצון למטרה קדושה כרכישת נשק. היו שמסרו את רכושם תוך עינויים. ורובם שהוכו ועונו לא מסרו דבר, כי לא היה להם דבר.
וכאשר נאסף כל הכסף וכל חפצי הערך, לא נרכש בהם אף כלי אחד. אבל אנשי המטה שלחו בחורות העירה לסכן את נפשן כדי להביא להם מצרכים שונים.
זוכרים כיצד בורובסקה שלחה את הפרטיזאנית ניוסה לובוצקי לעיירה ליטאית להביא לה תרופות שונות. בדרכה נתפסה ניוסה על ידי המשטרה הליטאית והיא הובלה לחקירה במטה הראשי של המשטרה בראקלישקי. היא נחקרה יומם ולילה, אך החוקרים העלו חרס, וכבר אמרו להעביר אותה לידי הגסטאפו בווילנא. רק הודות לאומץ לבה ולתבונתה עלה בידה לשכנע אותם ברגע האחרון שפולניה היא, והם נתנו לה ללכת.
במחנה היתה שמחה גדולה כאשר הופיעה, לאחר שנעדרה שבוע וכבר התחילו להתיאש מלראותה עוד.
בורובסקה לא שמחה. היא נזפה בה על שהפקירה את האקדח שלה ושלחה אותה יחידה לחפש אחריו. והיא כעסה על שלא קיבלה את התרופות הדרושות לה, ושלחה את ניוסה לסכן את חייה בפעם השניה…
את כל הדברים האלה זוכרים במחנה, ולכן אין איש מצטער כאשר המפקדים יורדים מגדולתם, למרות שהדבר כרוך בעלבון ובצער עבור כל הפרטיזאנים היהודיים.
מטה הבריגדה הוא אשר מדיח את המפקדים. יום אחד, אחר בואם של מטוסים ממוסקבה, מתברר בשעת מיון הנשק שחלק ממנו נעלם. אחר חקירה ממושכת מגיע מטה הבריגדה לכלל מסקנה שיד היהודים במעל. יש, כנראה, גם אכילת קורצא בכיוון זה.
כל הפרטיזאנים היהודים שהיו באותו לילה בשדה ההצנחה ועזרו לאסוף את המצנחים הם בחזקת חשודים. הם נלקחים לחקירה, ואחדים מהם סופגים מכות רבות, אך איש אינו מודה בגניבת הנשק.
גם אנשי המטה שלנו נלקחים לחקירה ונמצאים במאסר חלקי. הם נאשמים במתן הוראות ללוחמים לגנוב מן הנשק. אולם מכיוון שאין הוכחות חותכת נגדם, מחליט מטה הבריגדה אחר שיקולים ממושכים לשלול מהם את הפיקוד ולהפכם לטוראים רגילים. גם כל מקורביהם יורדים מגדולתם.
מפקד המחנה הראשון הוא עתה פטריאטיס, ליטאי הגון בעל מזג טוב ונוח ליהודים. אחר שהוא תוהה על קנקנם של הבחורים, הוא ממנה לכל התפקידים החשובים את האנשים המתאימים ביותר. ולמרות היותו קומוניסט, הוא מבין שלא ההשתייכות המפלגתית עיקר, אלא הכושר.
שלמה ברנד, שהוא בחור אמיץ לב ולוחם מצויין, ואנשי הפיקוד הקודם טפלו עליו האשמות שונות והסבו לו צרות רבות, הוא עכשיו יד ימינו של מפקד המחנה. על פיו של שלמה יישק כל דבר. אלחנן מגיד, אחד המפקדים הטובים ביותר, שהיה כל הזמן שעיר לעזאזל והתפקידים הקשים ביותר הוטלו עליו, נתמנה עתה מפקד מחלקת הגששים ושרות הידיעות. וראה זה פלא: תוך זמן קצר הוא מארגן את השרות בצורה כזאת, ששוב אין כל דבר יכול להתרחש בסביבה מבלי שיהא ידוע לפרטיזאנים.
רוח חדשה משתררת במחנה. מצב הרוח משתפר ותקוות חדשות מתעוררות בלב.
המפקדים שירדו מגדולתם אינם מרגישים את עצמם בטוב. אין זה לפי רוחם וכבודם לכתת את רגליהם בדרכים ולצאת לפעולות כבני תמותה פשוטים.
כאשר כנופיות “הלבנים” מתחילות להציק יותר מדי לפרטיזאנים, מחליטים לתת להן מכה ניצחת כדי ללמדן אחת ולתמיד “דרך ארץ”. פלוגה בת חמישים איש מצויידת בנשק טוב, בפיקודו של אבא קובנר יוצאת להכין מארב לאנשי הכנופיות בקרבת הפושצ’ה.
המפקד מחלק את אנשיו לשלוש קבוצות ואומר להם שעליהם לפתוח באש רק כאשר יתן הוראה לכך. כעבור זמן מה רואים מרחוק קבוצת אנשים מזויינים המתקרבים והולכים. מבלי לחכות להודעת הצופים, ומבלי לתת לבאים להתקרב לטווח נוח, מחליט המפקד שאלה הם אנשי הכנופיות והוא מצווה לפתוח באש.
הבאים נדהמים בראשונה, אך הם מתאוששים חיש מהר, תופסים עמדות ומשיבים באש. מתלקח קרב מר, ורק באיחור זמן מתברר כי מלחמת אחים זו.
הבאים הם פרטיזאנים יהודיים מהמחנה השלישי, החוזרים מפעולה. כאשר עומדים על הטעות הטראגית, כבר מאוחר מדי. שתי צעירות יהודיות, לוביא וקאטיא, שנפצעו קשה בראשית הקרב, טובעות בנהר כאשר הן מנסות לחצות אותו כדי להגיע למקום מבטחים. גם בחורים אחדים פצועים קשה ואחד מהם, כ"ץ, נשאר נכה לכל ימי חייו.
כא. ימים ולילות של קרב 🔗
שמועה גונבה אלינו שבארץ ישראל מקימים צבא יהודי שיצא לחזית ללחום בגרמנים. צ’רצ’יל, – כך מספרים, – הכריז על הקמתו של כוח יהודי חזק שתינתן לו ההזדמנות לנקום בגרמנים את נקמת דם אחיהם. כל החיילים היהודיים בצבאות האנגלו־סכסיים יועמדו תחת פיקוד יהודי ויישלחו לחזית המערבית כחטיבה יהודית נפרדת. אומרים עוד שצ’רצ’יל מבטיח להקים ממשלה יהודית בארץ ישראל מיד עם גמר המלחמה, ואפילו נוקבים בשמותיהם של מיניסטרים יהודיים.
הידיעות האלו מגיעות אלינו על פני גלי האתר, מקטעי עתונות בלתי־ליגאלית ומסיפוריהם של גויים הרוצים להוכיח בדרך זו את ידידותם ליהודים.
אין אנו יודעים מה מידת האמת שבשמועות אלה. זה שנים לא שמענו כל דבר מוסמך על הנעשה בארץ ישראל או בעולם היהודי אשר מאחורי הפרגוד. אין אנו יודעים אם בעבר השני עושים נסיון כל שהוא להציל אותנו.
אנו מקוים ורוצים להאמין שלא רק אחינו היהודים, אלא כל העולם הדימוקרטי והנאור עושה את כל המאמצים האפשריים להצילנו ולהניא את היטלר, באמצעות איומים, מלהמשיך בהשמדת היהודים.
התקווה הזאת היתה לפנים מולידה שמועות דמיוניות בגיטו. היו אומרים שם שיבוא יום ואנו נרגיש בעליל כי לא אלמן ישראל וכי לא הופקרנו על ידי כל העולם.
אין פלא, איפוא, שכאשר מתקבלות הידיעות המעורפלות הראשונות על הקמת צבא עברי, אנו מתהלכים שיכורי נצחון. מתעוררת בנו התקווה שאולי עוד נזכה להפגש עם אחינו היהודיים בשדה הקרב ויחד אתם נמגר את שלטון הרשע; וששליחי המדינה היהודית יבואו לפקוד את הנותרים, ואניות הצי העברי יביאונו לחוף המולדת. ואז נצעד בגאווה ובקומה זקופה ונתגאה בנשק העברי שעזר לשחרר את העולם מסיוט הברבריות הגרמנית ואותנו – מסכנת ההשמדה. ונתגאה שבעתיים בעובדה שגם אנו נשאנו נשק בקרב עם האוייב, עוד לפני היות הצבא העברי…
ודמעות אנו שופכים על מאות אלפי אחינו שלא יזכו לראות את היום הגדול הזה, כי לא שעו לאזהרתו של מנהיג הדור זאב ז’בוטינסקי: “חסלו את הגולה, ולא – היא תחסל אתכם…”
בהתלהבות שלא תתואר מסתערים עתה הפרטיזאנים על האוייב ועושים בו שמות. הם שואבים כוחות מן הבשורה המרנינה. למעשה מתחילה המלחמה רק עכשיו.
כל מה שנעשה עד הנה לא היה אלא בבחינת הטרדה. הנזקים שנגרמו לאויב לא היו גדולים ביותר. מחוסר נשק לא יכלו המחנות היהודיים לפתח מלחמה של ממש, שהאוייב ירגיש בה על כל צעד ושעל ושתטיל עליו את אימתה.
עכשיו נשתנה המצב. האויב, הניגף בחזיתות, מתחיל להרגיש כי גם בעורף רועדת האדמה תחת רגליו. בצאת שיירה לדרך – לעולם אין יודעים אם תגיע לתעודתה. ורכבת המסיעה תגבורת באנשים ובציוד אל החזית המתמוטטת – לעולם אין יודעים אם תעבור בשלום את שטחי הסכנה.
מעתה נאלצים הגרמנים לצרף לכל שיירה ולכל רכבת צבאית משמרות חזקים, וגם בליוויים אינם מעיזים לצאת לדרך אלא בשעות היום.
על פני שטחים נרחבים בעורף אנוסים הגרמנים להפסיק כל תנועה בלילות, הן בכבישים והן במסילות הברזל. ואעפ"כ עדיין עולה בידי הפרטיזאנים להעיף באוויר עשרות רכבות צבאיות הנמצאות בדרכן לחזית. מאות מחיילי האויב מוצאים את מותם באזורי היערות של ליטא ורוסיה הלבנה, בטרם ניתנת להם ההזדמנות להגיע אל החזית ולצאת לקרב.
כמויות עצומות של נשק ותחמושת מושמדות בדרך לשדה הקרב. עמדות מבוצרות של האויב מועפות באוויר. בתי חרושת העובדים בשביל מאמץ המלחמה הגרמני נהרסים. הדרכים משובשות על ידי פיצוץ גשרים וכבישים. לאורך עשרות קילומטרים משמידים הפרטיזאנים את אדני מסילות הברזל. לא פעם קורה שווילנא מנותקת מן העולם החיצוני למשך ימים אחדים. הפרטיזאנים כורתים מאות עמודי טלגרף בין וילנא לבין גרודנה, לידא, אוראני ומקומות אחרים. הם מקימים מחסומים בכבישים הראשיים, שמים מארבים ליד פרשות הדרכים ומשדלים את האיכרים לחדול מלספק מזון לכובש הגרמני ולשלם לו מסים.
הפלוגות חוזרות לבסיסים מפעולה אחר פעולה כשהן עטורות נצחון. מגוונות מאד הן הפעולות מבחינת ההיקף והסוג. לפעמים משתתפת בריגדה שלמה בהתקפה על האויב, וכל מחנה מופקד על קטע מאזור הפעולות. לעתים שוהות הפלוגות בדרכים במשך שבועות רצופים. אחדות מהן מגיעות עד לגבול הגרמני ומבצעות שם פעולות חבלה. על פני מאות קילומטרים מרובעים מרגישים הגרמנים בנחת זרועם של לוחמי היערות.
הם נאלצים לבזבז כוחות גדולים לשמירה על הדרכים, בה בשעה שכל חייל וחייל דרוש להם בחזית. אין להם ברירה אלא לתכן כיצד להפטר מהטרדת הפרטיזאנים אחת ולתמיד.
גם מצבנו נעשה קשה מיום ליום. הגרמנים שמים מצור על היער, ובמשך שבועות מצליחות רק קבוצות קטנות להסתנן בין משמרות האויב כדי לצאת לפעולות.
מתקבלות ידיעות שהגרמנים מרכזים כוחות עצומים בקרבתנו. נראה שגמרו אומר לחסל אותנו אחת ולתמיד. ואם כי עתה אנו מזויינים, עדיין איננו יכולים לחשוב על התייצבות לקרב נגד צבא מודרני המצוייד בנשק כבד, לרבות טנקים ומטוסים. מטה הבריגדה מצווה שוב לפנות את הבסיסים, כי קיים חשש שהגרמנים יודעים את מקום המצאם. אנו מתרכזים בקצה היער כדי לעשות נסיון לפרוץ את טבעת המצור ההולכת ומתהדקת סביבנו.
זה ימים אחדים מרוכזת הבריגדה הליטאית ליד הכפר סלקי, בדרך ליערות נארוץ'. כל מחנה חונה לחוד. תכניות הנסיגה מוכנות והאנשים מחולקים ליחידות קרב, קבוצות סיירים, כוחות מילואים וכיוצא באלה.
השמירה ערה ביותר וגם שרות הידיעות פעיל מאד. נהירות לנו כל התמורות המתחוללות במחנה האויב. כל יום נשלחים אנשים לעבר הבסיסים העזובים כדי לראות מה מתרחש שם. הם באים ומספרים שראו בבסיסים הנטושים איכרים רבים מהסביבה הבאים להחזיר לעצמם את מה שהפרטיזאנים “שדדו” מהם. אולם אין זה מדאיג אותנו ביותר. עם האיכרים נדע תמיד לבוא בחשבון…
בבוקר אביבי אחד עומד להחרץ גורלנו. זהו היום שבו הגרמנים עומדים לפתוח בהתקפה. ידיעות מהימנות אומרות שעלינו להתכונן ליום הזה. במשך כל היום הקודם חגו מטוסי האויב מעל ליער, בחיפוש אחר מחנות פרטיזאנים.
באימה גדולה אנו מחכים ליום זה, כי יודעים אנו שלא תהיה לנו ברירה אלא להסתער על האויב ולמות מות גיבורים במלחמה נגדו. דרך אחרת אין לנו עוד. כי אפילו אם נצליח לפרוץ את המצור, יארבו לנו בכל הדרכים הכנופיות “הלבנות” שינסו להשלים את מלאכת הגרמנים.
אולם באותו בוקר מתקבלות ידיעות שהגרמנים נחלו תבוסות גדולות בגזרות שונות של החזית, הן במזרח והן במערב, ועליהם להפעיל את כל כוחותיהם כדי לעמוד בפרץ. הלב רוטט בין פחד לתקווה.
אכן, קורה הנס. כוחות האויב נקראים בדחיפות לחזית. שוב ניצלנו. ומאמינים אנו שזכות המדינה היהודית והצבא היהודי עמדו לנו…
הקיץ בא, והידיעות מהחזיתות מוסיפות להיות מעודדות. שטחים עצומים של אדמת רוסיה, שבמשך שלוש שנים היו כבושים13 בידי הנאצים, משוחררים על ידי הצבא האדום. רדיו מוסקבה, שבמשך שנתיים היה מתריע יום יום על הסכנה הגדולה הצפויה למולדת, משנה עתה את נוסח שידוריו. קולו של הקריין תקיף יותר ונימה של בטחון בנצחון הקרוב נשמעת בו.
אנו יודעים שגורלנו תלוי במה שמתרחש בחזית המזרחית, החזית הקרובה לנו ביותר. אך בכל זאת מכרסם הספק בלב: דווקא בקטע החזית מינסק־ויטבסק־סמולנסק, הקרוב ביותר אלינו, כל תמורה אינה באה. שם הודפים הגרמנים את כל התקפות הצבא האדום.
ובינתיים הולך ורע מצב הבטחון שלנו. מלבד הסכנה הצפויה לנו מצד הגרמנים, מאיימות עלינו גם כנופיות “הלבנים”, ההולכות ומתחזקות מיום ליום. כל הסביבה מלאה אנשי כנופיות, וכמה פעמים הם אף מעיזים לחדור לקצה היער שבו אנו חונים.
יום אחד באה ידיעה מדכאה על מותו של “באטיה”, הדמות האגדית של יערנו. כדורי הכנופיות פוגעים באיש זה, שהאמין כי אין למוות שליטה עליו. הוא נשאר בחיים בימים הקשים שבהם היה יחידי ביער. ודווקא עתה, כאשר היער מלא מאות פרטיזאנים מנוסים ומזויינים, הוא נופל חלל.
אנו זוכרים ל“באטיה” את זכות היותו הגוי הראשון שעמד לצדנו בשעה שהקבוצות היהודיות הראשונות הגיעו ליער מהגיטו והפרטיזאנים הגויים קיבלו את פניהן בפנים זועפות.
החיים ביער תוססים ומלאי־ענין. האנשים יוצאים לפעולה אחר פעולה, כי בקרב הם רואים את תכלית קיומם. אנו יודעים שאם המלחמה תמשך עוד זמן רב, ספק אם נוכל להחזיק מעמד. הרוב יפול בקרבות, ומי יודע אם הגאולה לא תאחר לבוא בשבילנו.
לכן כל האנשים צמאי קרב. איש אינו רוצה להשאר במחנה זמן ממושך. אפילו הבנות העובדות במטבח, מתחילות להתמרד. גם הן רוצות לעזוב את הדוודים והמדורות ולקחת חלק במערכה. ואפילו הילדים אשר במחנה שוב אינם מרוצים כאשר שולחים אותם עם העדר למרעה, במקום לאפשר להם לצאת לפעולות.
רוב הפעולות מבוצעות עתה מתוך קרב. ברוב המקרים נוחל האויב תבוסות. לא פעם קורה שהיהודים מצילים פלוגות של פרטיזאנים גויים הנתונים בצרה.
פעם אחת יוצאת יחידת סיור אל הכפר סקרבוצ’ני הסמוך לווילנא. הלוחמים מכתרים את אנשי האויב הנמצאים בכפר, ושובים הולנדי המשרת את הגרמנים ופולני צעיר שאף הוא בשרות הגסטאפו. שני השבויים נתפסים על נשקם. בשובם נתקלים הפרטיזאנים בשני טורקמנים – שבויי מלחמה רוסיים שהיו בשרות הגרמנים. היחידה חוזרת אל המחנה עם ארבעה שבויים, ושללה כולל תת־מקלע, שלושה רובים, רימונים ותחמושת. אחר חקירה יסודית מוציאים את הפולני להורג, ואילו היתר נשארים במחנה וכעבור זמן הם הופכים ללוחמים נאמנים.
בהזדמנות אחרת נתקלת יחידת סיור שלנו בארבעה שבויי מלחמה רוסיים המלווים על ידי משמר גרמני. אחר קרב קצר מתגברים הסיירים שלנו על האויב, משחררים את השבויים ומביאים אותם למחנה. הם מצטרפים לשורות הלוחמים.
שני סיירים היוצאים לכפר ז’גאריני, מותקפים מן המארב על ידי גרמנים. הם נכנסים לקרב עם האויב ומניסים אותו. בשדה הקרב נשאר הרוג גרמני ופצוע קשה. בניק לווין, שאינו אלא בן שש עשרה, מקבל את הצטיינות על חלקו בפעולה זו.
יום אחד יוצאת פלוגת לוחמים לכפר הליטאי יורקנצי, בסביבת העיירה אולקניקי. הכפר ידוע בתוקפנותו. אנשי הפלוגה מגישים תביעה אולטימטיבית לראש הכפר: אם לא ייכנעו, יועלה הכפר באש.
אנשי הכפר נכנעים לבחורים היהודיים ומוסרים את נשקם: מקלע כבד, כשתי עשרות רובים, וכן אקדחים, רמונים ותחמושת לרוב. בדרך חזרה הם שובים שני קצינים של הכנופיות הפולניות על מדיהם ונשקם. מלבד הנשק מביאה הפלוגה למחנה מקלט רדיו, מזון רב וחפצים שונים. שני הקצינים הפולניים מוצאים להורג.
יחידה שלנו חודרת יום אחד אל העיירה רודניקי, שבה נמצא חיל מצב גרמני, שורפת את הגשר אשר בתוך העיירה, מתקיפה את תחנת המשטרה ואת בית הסוהר וגורמת לאויב אבדות כבדות.
כך נמשך הקרב יומם ולילה. מהלומות רבות ניתכות על האויב, ואין ספק שלפרטיזאנים היהודיים יש חלק בהחשת תבוסתם של הגרמנים.
כב. רשימת־כבוד 🔗
מחנות הפרטיזאנים היהודיים משלמים מחיר יקר במלחמתם נגד האויב. משהם מתגברים על המחסור בנשק, במזון ובבגדים, ומתפנים לפעולות קרב, מתרבים והולכים הקרבנות.
מתקבלות ידיעות שבקרבת איישישוק מתגורר אחד הסוכנים המסוכנים של הגסטאפו. יחידה פרטיזאנית יוצאת לחסלו. הסוכן אינו נמצא בביתו. הוא מסתתר מאימת הפרטיזאנים. כיוון שאין מוצאים אותו, פוגעים ברכושו ומעלים את ביתו באש.
בדרכם חזרה אל המחנה עוברים הפרטיזאנים דרך נהר קפוא. הקרח נשבר תחת רגליהם ואחדים נופלים לתוך המים הקרים. לוליא פרוכנא, בחור וילנאי, טובע ולמרות כל המאמצים אין חבריו מוצאים את גוויתו. רק בתחילת הקיץ מוצאים “הלבנים” את הגופה. הם לוקחים את נשקו וקוברים אותו על גדת הנהר סולצה.
שלום ברסלין, צעיר מווילנא, נופל בקרב נגד הליטאים, שבו נפצע פרטיזאן אחר.
שני גששים, מוניק רדזיאביץ ומשה סטריציאנסקי, יוצאים לסייר בסביבה. הם נתקלים בשוטרים ליטאים וקרב מתלקח בין הכוחות הבלתי־שווים. רדזיאביץ נופל חלל, ואילו חברו נתפס חיים. הליטאים מסגירים אותו לידי הגסטאפו בווילנא, ואחר עינויים קשים שולחים אותו לעבוד בשריפת הגופות בפונארי. כפי שמספרים אחר כך שורפי הגופות הבורחים מפונארי, לא היה סטריציאנסקי מוכן להצטרף אליהם, כי מחמת המכות שספג לא היה עוד שפוי בדעתו.
משה לווין, צעיר ווילנאי, נופל כקרבן של שנאת ישראל הקיימת גם בתוך היער. בשעת פעולה שולח אותו הפוליטרוק הרוסי לשטח האוייב כדי להביא לו יי"ש ועגלה עם סוס. הגרמנים משגיחים בו ומנסים לתפסו חיים. אולם משה עומד על נפשו ונלחם באויב בעקשנות רבה. גם כשאוזלת תחמושתו, הוא מוסיף להתנגד. ובסוף ממיתים אותו הגרמנים ביריות.
יום אחד יוצאת פלוגה מן המחנה השלישי לפעולה. בדרך חזרה נתקלים הבחורים במארב של “הלבנים” ונכנסים לקרב אתם. כמה שעות נמשכת המערכה, ולבסוף מתברר כי הבחורים שלנו מוכרחים לסגת, מכיוון שהאוייב עולה עליהם. כאשר הפרטיזאנים פוקדים את אנשיהם, הם מוצאים ששנים נעדרים: הלוחמת תמר (טומקה רשאל) ופולני אחד.
כעבור יום חוזרת הפלוגה למקום הקרב ושם מוצאים את גוויתה של תמר כשסימני התעללות רבים נכרים בה. מתברר כי בשעת הקרב נפצעה פצע לא אנוש, אלא שאחר כך עינוה עד מוות.
הפולני חוזר אל המחנה כעבור כמה שבועות. הדבר מעורר חשד, והוא נלקח לחקירה. הוא מודה שבשעת הקרב החליט לבגוד, ובהבטיחו לתמר הפצועה שיציל אותה, הסגיר אותה לידי האוייב. כדי להוכיח לגרמנים שאין חלקו עם הפרטיזאנים, השתתף במו ידיו בעינוי הנערה היהודיה. הוא מוסר פרטים על מות הגבורה של תמר שעד הרגע האחרון הטיחה בפני הגרמנים את כל הבוז שהרגישה כלפיהם והבטיחה להם שחבריה ינקמו את מותה וכי סופם קרוב לבוא.
הפולני מודה שהוא חזר אל המחנה בשליחות הגרמנים, על מנת להביא להם ידיעות נוספות מהפרטיזאנים ביער. לעיני כל אנשי המחנה מוציאים את הבוגד להורג.
יחידה אחרת החוזרת מפיצוץ רכבת, מוצאת עצמה לפתע מוקפת על ידי גרמנים. בקרב המתחולל מצליחה היחידה לפרוץ לעצמה דרך, אך היא משאירה אחריה את מפקד הפעולה מרדכי גובשטיין. מרדכי, שאינו יכול לפרוץ לעצמו דרך מכיוון שהוא פצוע, נלחם עד שאוזלת תחמושתו ושולח את כדורו האחרון בעצמו, כדי שלא יפול חיים בידי האויב.
אברהם רבינוביץ, אהרן אהרונוביץ, חביובסקי ועוד יהודי מאיישישוק נופלים תוך חודש ימים בפעולות שונות.
שירות הריגול שלנו מביא ידיעות שכפר הקרוב לפושצ’ה נביניאנצה, משמש מקום ריכוז לכנופיות הפולניות. חמישים פרטיזאנים יוצאים לעשות שפטים בפורעים. הם מתקיפים לאור היום, והאוייב מופתע ואינו מצליח לארגן את התגוננותו. עשרות בתים נשרפים וכל מי שמנסה להתנגד – נורה במקום. התושבים בורחים ומתפזרים לכל עבר.
בדרך חזרה אל המחנה נפצע בכדור תועה מתתיהו לווין. רופא המחנה עמל הרבה כדי להצילו, אך כל עמלו לשווא. כעבור ימים אחדים הוא מוציא את נשמתו.
מטה הבריגדה שולח מספר אנשים ליערות נארוץ' כדי למלא שם תפקידים מסויימים. ארבעה עשר איש יוצאים לדרך, וביניהם הצעירים הווילנאים חיים לוקובר, ישראל רוזוב, שווארץ וגרשון גרינר. מלבדם נמצאים בקבוצה עוד ארבעה צעירים יהודיים ממחנות הקובנאים.
הקבוצה אינה חוזרת, ועד ליום השחרור אין שומעים דבר על גורלה. רק בשובנו לווילנא אחר השחרור אנו שומעים שהם הגיעו ליערות נארוץ' ומילאו את משימתם. אבל בשובם לפושצ’ה רודניצקי נתקלו בכוחות גדולים של הכנופיות הפולניות ונפלו בקרב אתם.
יום אחד מזדעזעים הפרטיזאנים למישמע הבשורה שליולא וורשבצ’יק נפל בפעולה. וורשבצ’יק היה מחברי הארגון הלוחם השני בגיטו ובימים הראשונים לבואו ליער שלחוהו אל המחנה הרוסי של מישקה קפיטן, כי ראוהו כמיותר במחנה היהודי. אולם לא עבר זמן רב ולליולא יצא שם כאחד הלוחמים האמיצים ביותר בין הרוסים. לא היתה פעולה שהוא לא השתתף בה.
הוא קנה לו תהילה אגדתית בין הפרטיזאנים. אפילו הרוסים, שלא הצטיינו בחיבה יתרה ליהודים, ושהיו בעצמם בעלי נסיון קרבי רב, העריצוהו. אלמלא היה יהודי, היה בלי ספק זוכה באותות הצטיינות גבוהים. מישקה קפיטן המליץ עליו בפני המטה הראשי במוסקבה לקבלת אות הצטיינות. פעמים רבות עמד מול המוות, אך תמיד הצליח לצאת בשלום. נדמה היה שלמוות אין שליטה על ליולא. אולם לבסוף בא גם תורו הוא…
צעירים וצעירות מקריבים את חייהם בפעולות נקם באוייב הרצחני ובמות הגבורה הם מצילים את כבוד העם.
יהא זכרם ברוך.
ייבדלו לחיים ארוכים הצעירות והצעירים המקדשים שם ישראל בחייהם ומתבלטים בין לוחמי היער באומץ לבם, בעוז רוחם ובמסירותם הגדולה לכל התפקידים המוטלים עליהם.
פסיה שיינבאום־ברנשטיין, אלמנתו של איליה שיינבאום אשר מת מות גבורים בגיטו, במיתרס אשר ברחוב סטראשון 12, היתה המקשרת הראשית בארגון הלוחם השני והצטיינה ביחוד בשמירה על הנשק, – תפקיד קשה בתנאי הגיטו – ובקיום קשר יעיל וסדיר בין תאי הלוחמים.
בבואה ליער היא מארגנת את המטבח ודואגת למזון בשביל מאות הלוחמים. מעולם אין איש יוצא לפעולה כשהוא רעב, ולוחם החוזר מן הקרב מוצא תמיד את מנת האוכל שלו. בימי רעב ומחסור דואגת פסיה שאיש לא יקופח, ושלא יישכח איש מן הנמצאים בתפקידים בשעת חלוקת המזון. גם בשעה שהמנות זעומות ביותר היא שוקדת על חלוקתן הצודקת. על כן אהובה ומכובדת היא על הכל.
ניוסה לובוצקי היא אחת הלוחמות האמיצות ביותר. היא היתה חברה במפקדת בית“ר בגיטו. נמנתה על עוזריו הראשיים של יוסף גלזמן הי”ד. בידיעותיה העמוקות, בשכלה החריף ובמסירותה ללא גבול נכנסה לפעולה כאחת הראשונות בפ.פ.א. כמה פעמים נחקרה ונאסרה על ידי המשטרה היהודית אך בעוז רוחה ניצלה תמיד מידי אויבי בית"ר והארגון הלוחם.
ביער היא משרתת בפלוגת הסיור ובשרות הידיעות. פעמים רבות היא עומדת פנים אל פנים עם המוות ותמיד היא נחלצת. היא משתתפת בקרבות רבים, מביאה שבויים אל המחנה, משיגה ידיעות חשובות ושמה יוצא לתהילה בפי כל.
זלדה טרגר, דינה גרינבלד ודובקה דבלטוב מקיימות את הקשר עם העיר. פעמים רבות הן נשלחות לווילנא בשליחויות חשובות, כשהן מצויידות בתעודות מתאימות. פעמים רבות הן נופלות לידי הגסטאפו, המשטרה הליטאית והכנופיות הפולניות, אך הודות לקור רוחן הן מצליחות תמיד לשכנע את שוביהן שהן פולניות. הן מביאות תועלת רבה למחנה היהודי בשליחויותיהן וקונות להן שם כלוחמות אמיצות ביותר.
בניק לווין ונוחקה הם מהלוחמים הצעירים ביותר במחנה. בני 15–16 הם, אך אין פעולה שאינם רוצים להשתתף בה. תמיד הם הראשונים במערכה, והאמיצים ביותר בכל עת סכנה. מה גדולה שמחתם כאשר הם מקבלים רובים, ומי יתאר את התלהבותם כאשר בסוף הם זוכים גם בתת־מקלעים!
ילדים היו כאשר החיות הנאציות רצחו את הוריהם והשאירו אותם כיתומים עזובים. בעיניהם ראו את כל זוועות התקופה. מוקדם מאד למדו ללחום על כל פרוסת לחם, על כל תפוח אדמה רקוב, על עצם האוויר לנשימה. וכבר בגיל רך מאד נשבעו לנקום ברוצחי הוריהם.
בלהט נעורים הם משליכים את נפשם מנגד בשעת קרב ומטביעים את זכרונות הזוועה בדם אויבים.
ישראליק שמרקוביץ מאיישישוק זוכה להציל 111 יהודים ממוות בטוח בפושצ’ה נאצי ולהביאם למקום מבטחים. במשך חמשה שבועות הוא שומר עליהם מכל משמר. אין כמוהו יודע את המרחבים העצומים שבהם אנו מנהלים את מלחמתנו. ועד שעת הנצחון הוא נלחם עם המקלע ביד.
עניו הוא ונחבא אל הכלים, ואת תפקידו הוא ממלא ללא יומרות. לבו מלא אהבה לאחיו ולחבריו הלוחמים.
בין המצטיינים, יש למנות גם את סנקה ניסנילביץ, גרישה גורביץ, אבראשקה צ’וז’וי, בנימין יעקובסון, לייבה ספירשטיין, ניסן רויטברד, חווקה גלזר, פייגעלה מילשטיין וטוביה רובין ורבים אחרים. בחורים ובחורות רחבי לב הם ובשום פעולה לא ייעדר מקומם. תמיד הם עליזים ומלאי מרץ. ברעננותם ובשמחת החיים שלהם הם משפיעים לטובה על כל החברים ומעודדים את רוחם.
פאול בגריאנסקי וליאון ברנשטיין מצטיינים כלוחמים וכמפקדים, ותפקיד מיוחד הוטל עליהם כמהדקי קשרים בין מחנות היהודים ובין מחנהו הרוסי של הקפיטן. הם עובדים אצלו כמתרגמים מגרמנית לרוסית. אלפי מכתבים ומאות תעודות חשובות שנפלו לידי הקפיטן בהתקפות על הגרמנים, עוברים תחת ידיהם ובתרגומם הם מועברים למוסקבה.
יש להזכיר את המפקדים האמיצים המובילים את הלוחמים לקרב: שלמה ברנד, מיטיה ליפנהולץ, אלחנן מגיד, יצחק צ’וז’וי, יעקב פרנר, ניונקה טלרנט ואחרים. הם המבצעים את הפעולות הקשות ביותר. הם המספקים מזון למאות היהודים ביער ובאומץ לבם הם רוכשים שם טוב למחנות היהודיים בקרב הפרטיזאנים ביערות.
אי אפשר למנות את כל אלה הראויים לשבח, – את כל מאות הלוחמים והלוחמות המקדשים את שם ישראל בעיני הגויים ונוקמים את נקמת הדם השפוך. כל הנושא נשק במלחמה נגד משמיד עמו, חלק לו בגאולת שם ישראל מחרפת הכניעה למרצחים. יתברך בהם כל בית ישראל.
כג. יום נקם ושילם 🔗
האות הראשון המבשר לנו את הקץ הקרוב הוא השינוי בעמדתן של הכנופיות “הלבנות”. כאשר אנשי הכנופיות נוכחים לדעת שדינם של הגרמנים נחרץ, הם מתחילים להתיאש מן התקוות להקמת “פולין גדולה ועצמאית”. הם זוכרים עדיין את האוקופציה הרוסית, וברור להם שפולין לא תוכל לעמוד בהצלחה בפני המעצמה הרוסית האדירה. הם מחליטים איפוא שכדאי להקדים רפואה למכה. והם מתחילים בגישושים כדי להגיע לידי שביתת נשק עם הפרטיזאנים.
יום אחד באים שליחי “הלבנים” למחנה הפרטיזאנים ומביאים אתם הזמנה לפגישה בין נציגי המטות של שני הצדדים, כדי לדון על שביתת נשק. נקבע “שטח הפקר” שבו תתקיים הפגישה, וביום הפגישה יוצאים שני הצדדים לשם כשהם מלווים כוחות מזויינים די הצורך כדי להדוף התקפת פתע אם תבוא.
פעמים אחדות נפגשים הצדדים, אולם הדיונים אינם נושאים פרי.
בינתיים מוסיפות להתקבל ידיעות על התקדמות הצבא האדום. ב־23 ביוני מגיעה אלינו הידיעה שהצבא האדום הבקיע את החזית המרכזית ליד וויטבסק, והוא מתקדם במהירות עצומה לקראתנו. השמחה במחנה גדולה. הלב פועם בחזקה, אך עם השמחה גובר הפחד. ייתכן, אנו אומרים לנפשנו, שבנסיגתם לא ישתמשו הגרמנים בדרך המלך אלא יבקשו מחסה ביערות, ואז אי אפשר יהיה להמנע מהתנגשות עם כוחותיהם העדיפים. וכלום נגזר עלינו ליהרג על סף הגאולה?
בינתיים אנו מגבירים את מלחמתנו בעורף. אנו שמים מארבים לטורי האויב הממהרים לחזית ומחבלים בעורקי התחבורה החיוניים של הגרמנים.
החזית הולכת ומתקרבת אלינו. ביער רבה התכונה. כל המחנות במצב הכן. אנו מחכים להוראות ממוסקבה. יתכן שנצטרך לפרוץ לנו דרך ולהתאחד עם הצבא האדום המתקדם, ואולי גם יטילו עלינו לבצע בעצמנו כיבושים חשובים ולפלס דרך לרוסים.
ובינתיים מרכזים הגרמנים כוחות גדולים כדי לעצור את ההתקדמות הרוסית ולהחזיק מעמד בקווי ההגנה שלהם. ושוב אנו נמצאים בין הפטיש והסדן…
בימים הראשונים של חודש יולי אנו מקבלים פקודה ממוסקבה להשתתף בכיבוש וילנא. אנו מתכוננים לקראת היום הגדול שבו יותן לנו להפרע מהאויב בקרב גלוי. ואף כי ברור לכל שהמערכה תהיה כבדה, כי וילנא והסביבה מהווים אזור הגנה מבוצר היטב, שבו אומרים הגרמנים להחזיק מעמד זמן רב, אנו ששים לקראת התמודדות זו. בשבילנו זוהי המערכה הישירה לנקמה ושחרור.
בשמונה ביולי יוצאים כל מחנות הפרטיזאנים את היער בדרך לווילנא. בשורות מלוכדות הם צועדים לאור היום, מזויינים במיטב הנשק, לתמהונם הגדול של תושבי הכפרים. עוד יותר תמהים אנשי הכנופיות הפולניות שהם פוגשים בדרכים, בראותם שאף הנערות נושאות נשק אוטומטי.
ככל שהם מתקרבים לעיר, כן הולכים ורבים עמודי העשן המתנשאים בשמי וילנא. מטוסים רוסיים מרעישים את העיר, וגם הגרמנים בעצמם מעלים באש מחסני מזונות ומצרכים, בתי חרושת, מפעלי חשמל ומים וכיוצא באלה. וככל שמתקרבים למטרתנו, כן גוברת המתיחות בקרב הלוחמים.
אנו קרבים למבואות העיר. ציפורי הפלדה חגות בשמים ומטילות מטעני הרס על מתקני האויב. הד ההתפוצצויות ונביחת מכונות היריה ממלאים את החלל.
האין זה חלום? האמנם זכינו לקץ הימים? האמנם חלף סיוט השנים הארוכות של דיכוי ורצח ונהרות דם?
נרגשים אנו, וגם פוחדים במקצת. כי הנה אנו עומדים על סף הבהירות. עוד מעט ונדע את האמת האכזרית. עד עכשיו עוד יכולנו להשלות את עצמנו שמא, בניגוד לכל הגיון, עוד נמצא מישהו בחיים מבין הקרובים, החברים והמכרים. אולם עכשיו אנו עומדים לפני קץ כל האשליות. האמת עומדת להתייצב בפנינו בכל מוראה.
בליל רגשות, שמחה ותוגה, ספקות מרים והשאלה הנצחית: במה זכינו? למה דווקא אנחנו? ואף על פי כן עלץ הלב לקראת יום הנקם והשילם.
בסערת קרב אנו כובשים את העיר העולה בלהבות…
כד. אחר השחרור 🔗
היהודים המעטים שחזרו לווילנא אחר שחרורה מידי הנאצים – מי ממחנות הפרטיזאנים אשר ביערות, מי מערבות רוסיה הרחוקות, ומי ממחנות הריכוז, – מצאו את עיר מולדתם אבלה וחרבה.
הם התהלכו בסמטאותיו הצרות של הגיטו, שסאנו לפנים מרבבות יהודים מעונים וצמאי גאולה, ומצאו אותן שוממות ועזובות. עשבים עלו בחוצות. כאילו זה עידן ועידנים לא דרכה בהן כף רגלו של אדם. חורבות ועיי מפולות התנשאו כמצבות זכרון וגלי עד לחיים שנגדעו בעצם פריחתם.
יהודת וילנא המפוארת, שגם בגיטאות ובמחנות לא ניתקה שרשרת הדורות של חייה הציבוריים והרוחניים, אינה קיימת עוד. העטרה של ירושלים דליטא, עיר ואם בישראל, לא תוחזר לישנה. גאון עוזה נשבר ולא תוסיף קום…
במקומות רבים מצאו יהודי וילנא את מותם. השחיטה התחילה בפונארי, זו פינת החמד בקרבת העיר שתינוקות דבית רבן היו יוצאים אליה בטיוליהם והמוני הנוער היו מבלים בה את חופשתם ונהנים בה מיפי הטבע. פינת יקרות זו נהפכה על ידי המרצחים לגיא צלמוות, שקברות־אחים גדולים נכרו בו.
לשם הובלו היהודים בימי “החוטפים”; לשם כונסו מרחוב לידסקי, בשעת הכניסה לגיטו; לשם נשלחו ביום הכיפורים, מכלא לוקישקי, עם חיסול הגיטו השני, אחר ה“אקציות” של ה“שיינים”, ה“אקציה” של קובנה וכל שאר ה“אקציות” מיום שפרצה המלחמה ועד שמוגר שלטון הנאצים. לשם הובלו לטבח גם יהודים מארצות אחרות שנשלחו, כביכול, לעבודה במזרח…
גם במקומות אחרים הומתו יהודי וילנא בכל מיני מיתות משונות: בלטביה, באסתוניה, בגרמניה, בגלי הים הבלטי.
רק יחידים ניצלו ממקומות ההשמדה. ומאות מעטות שרדו מאלה שברחו ליערות ולחמו באויב. אך רוב מנינה ובנינה של יהדות וילנא לא זכתה לראות ביום השחרור. הנס הגדול שלו ייחלו אמהות בהניקן את עולליהן משדיהן הצמוקות; הנס שלו התפללו חובשי בית המדרש בשופכם את לבם המר בפני אביהם שבשמים; הנס שלו ציפו צעירים וצעירות מישראל שנאנקו תחת עול העבודה הקשה וחיכו ליום שבו יוכלו להשיב לצורר כגמולו; הנס שעליו חלמו היהודים המעונים בגיטאות ובמחנות העבודה, שנאבקו קשה כדי לקיים את חייהם העלובים – לא התרחש.
מה עמוקה היתה האמונה בלבות היהודים החרדים! כאשר ר' ניסן יפה היה חבוש בבית הסוהר בלוקישקי וספר התהלים היה הרכוש היחיד אשר עמו, השכים בבוקר אחד והחליט “לפסוק לו פסוק”, קם ופתח את ספר התהלים באחד הדפים, והשורה הראשונה אשר בצבצה לנגד עיניו היתה: “גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי”…
מיד צלחה בלבו רוח חדשה ונתלקחה בו ביתר שאת האמונה בסיעתא דשמיא, ואמונה זו, היה ר' ניסן מספר אחר כך, היא שהצילה אותו מבין חומות הכלא אשר כל בואיו לא ישובון. ואת הבטחון הזה בבורא היה מטיף לחובשי בית המדרש, אשר גם בגיטו היו קובעים עתים לתורה.
ומה עזה היתה האמונה שפעמה בלבות בני הנוער, אשר ראו כיעודם לגול מעל עמם את חרפת ההבלגה כלפי המשמיד… הם האמינו כי שליחות קדושה הוטלה עליהם, לגאול את כבוד העם שחולל. באיזה רטט שבקדושה, באיזו התלהבות ומסירות היו ילדי הגיטו מאמנים את ידיהם למלחמת מצווה. כיצד היו עושים לילות כימים ומתכנסים אחר יום של עבודת פרך, מיוגעים ורעבים, שבורים ורצוצים בלב שותת דם על חורבן עמם, והיו שולחים את קריאתם אל ההמונים: יהודים, אל תלכו כצאן לטבח! נוער עברי, המוני העם, התקוממו! הלחמו, הכו בשונא! ואפילו ידעתם שהנצחון יתמהמה, ואפילו בטוחים אתם כי עיניכם לא תחזינה בנפול הרשע, הכו בשונא והצילו את כבוד העם…
וההמונים, היהודים מכל ימות השנה, כמה עינויים ודמעות ודם היו מנת חלקם. וכמה התגאו בווילנא שלהם, כמה האמינו בנצח ישראל. הם שתו את קובעת כוס התרעלה עד תומה…
ירושלים דליטא, על יהודיה התמימים והישרים, על הנוער שלה הכמה לגאולה, חרבה ואיננה עוד. יהודיה נטבחו, בתיה נותצו, חלומותיה נגוזו כאבק פורח…
הנה ה“קלויז” של “הגאון”, שקול תורה לא היה פוסק בו ואולמו היה מלא ריח הדונג של מאות הנרות שנשים צדקניות היו מדליקות בו. הוא חרב כולו, ורק מקום מושבו המגודר של “הגאון” נשאר עומד על תלו.
והנה בית הכנסת הישן, אפוף האגדות, שממנו יצאו גדולי החזנים לכל בית ישראל, וממעמקיו היו נותנים שבח והודיה לבורא עולם ומסתערים על שערי שמים הנעולים ביום צרה ומצוקה. השכינה גלתה ממנו והא נשאר עומד בחורבנו.
הנה רחוב דייטשישע, מרכזו ולבו של המסחר היהודי בווילנא. הרחוב אשר מהנץ החמה ועד אחר חצות לילה היה הומה מסוחרים, קונים ומוכרים, סרסורים ותגרים, עגלונים וסבלים, שד"רים ופושטי יד, – יהודים שהיו טורחים לפרנס את ביתם, לגדל בנים ובנות לתורה, לחופה ולמעשים טובים. כל זה גז לעולמים. הרחוב כולו חרב מקצה לקצה, כאנשים שהיו חיים ונושמים בו.
היה יום, ומאות היהודים אשר נותרו לפליטה מווילנא ומעיירות הסביבה התאספו ויצאו אל מחוץ לעיר. הפעם לא הובלו על ידי משמר של גרמנים וליטאים. הם הלכו לפונארי להתיחד עם זכר אבותיהם ואחיהם ואחיותיהם, שעונו ונרצחו במקום הזה, ושזה מזמן נישא אפרם ברוח.
והיה יום שבו התנהלה ברחובות וילנא לוויה שהשתתפו בה כל היהודים אשר נמצאו אותה שעה בעיר.
זה מכבר ראו שהשוק מוצף דפים מגמרות, חומשי תורה, סידורי תפילה ושאר כתבי קודש, שהנוצרים היו משתמשים בהם לכל מיני צרכים. חברי הקהילה הדתית היהודית (זה היה הארגון היהודי היחיד שהותר לפי החוק) החליטו לאסוף את “השמות” ולקברם כדת. הנוצרים התנגדו בתחילה וטענו שהיהודים באים לשדוד את רכושם. אולם בעזרתם של בחורים יהודיים ששרתו במשטרת העיר הצליחו לאסוף כמות גדולה של “שמות”, גזרי טליתות שהנוצרים תפרו מהן כותנות ולבנים, רצועות של תפילין וכיוצא באלה.
בתחילה הגיעה הלוויה ל“כאר־שול” אשר ברחוב זבאלנה. עוד פעם אחת זכה בנין מפואר זה, שנידון לשממת נצח, להכיל בתוכו מאות יהודים. בחללו נישאו דברי הספד ובכי תמרורים.
משם נמשכה הלוויה לבית הכנסת הישן, וחורבותיו ראו באחרונה יהודים בתפילה ובתחנונים. משם פנה המסע לבית הקברות בזארצ’ה.
זמן רב לא דרכה רגל יהודי בבית קברות זה. היחידים שבאו לשם בימי השואה היו האם ותינוקה אשר בפרוץ המלחמה ברחו לשם לחסות בצל המצבות. במקום שם שולט המוות שלטון בלי מצרים קיוותה האשה האומללה להנצל מידי רודפיה. אולם יד המרצחים השיגה אותם גם שם. ועל המצבות הישנות נשפך דם האם וילדה.
ועוד היו באים לשם הלוחמים היהודיים, שהיו טומנים את נשקם בבית העלמין, ובצאתם ליערות למלחמת מצווה היו סרים לשם להוציא את הנשק מקברו.
עכשיו באו השרידים לשם לקבור את “השמות” ולבכות את המתים. איש מן המלווים לא זכה להביא לקבורה את הקרובים לו, ולכן ראה כל אחד מהם ב“שמות” הבלויים גופות אדם, אברים מדולדלים, בשר ועצמות קרוביהם שנלקטו מכל מקומות ההריגה להביאם לקבר ישראל.
לא זכיתי לראות את העיר בתפארתה והדרה. כי כאשר באתי אליה, כבר הסתמנו באופק העננים הכבדים שמקץ זמן קצר הביאו עליה את הסערה הקטלנית.
הייתי עד לחורבנה של קהילה מפוארת זו, שמאות בשנים היתה כגולת הכותרת בין כל קהילות ישראל בתפוצות, ובמשך דורות היתה מוציאה גדולים ואנשי שם, למדנים וחכמים, והיתה מרכז לתורה ולדעת, גם ראש פינה בתנועת התחיה של עמנו.
ראיתי את יהודי העיר נאבקים על קיומם העלוב, על זכותם לנשום את אוויר העולם ולשמור על צלם אלוקים שבהם.
מלחמה קשה ומרה נלחמו יהודי וילנא בימים השחורים ההם. ואף בשעה ששום קרן אורה לא האירה את חשכת קיומם, הוסיפו להאמין כי יום יבוא, ואל נקמות יופיע וישלם לצרים כגמולם…
נספחים 🔗
נספח א' 🔗
המרד בגיטו ביאליסטוק
בפרוץ מלחמת גרמניה־רוסיה, ב־22 ביוני 1941, נפלה ביאליסטוק בפני גייסות היטלר כבר בימים הראשונים להסתערות.
על יהודי ביאליסטוק עבר אותו תהליך עצמו שנקטו בו הגרמנים בכל מקום בואם: פרעות, שוד, ביזה והשתוללויות, חטיפות, עבודת כפיה ומעשי רצח שבוצעו על ידי הכוחות הצבאיים, העברת השלטון לרשות גרמנית אזרחית שהחלה את צעדיה הראשונים במערכת גזירות שיטתית נגד היהודים, שלילת כל זכויות אנוש וסגירת היהודים מאחורי חומה ובריח.
הפקודה על הקמת הגיטו בביאליסטוק הוצאה כחודש אחרי כיבושה של העיר. משך חמישה ימים עברה האוכלוסיה היהודית בת כשישים וחמישה אלף נפש לשטח סימטאות העוני שבין ליפובה וביאלקה ובין הרחובות שנקביץ’־פולנה – לתוך גיטו שהגרמנים שיוו לו צורת ריבוע כדי להקל על עצמם את השמירה עליו. ובאחד באוגוסט 1941 היה הגיטו סגור ומסוגר.
לגיטו שלושה שערים. השער הראשי על יד הבית ברחוב קופצקה 3, השני בחשיבותו ברחוב יורוביצה מס' 4 והשער השלישי היה ברחוב פבריצ’נה 10, בקצה כיכר החרות (וולנושצ’י). זה היה השער העגום דרכו הוצאו לאחר מכן היהודים למוות.
את האקציה הראשונה ביצעו הגרמנים בחודשים ספטמבר־אוקטובר 1941. כ־4,000 יהודים הוצאו ונורו בקרוז’אני אשר בקרבת ביאליסטוק.
הגירוש הגדול השני שהצטיין באכזריותו ובהיקפו הגדול, בוצע בנובמבר 1942. אקציה זו נתחוללה בערים ובעיירות שבמחוז ביאליסטוק ומאה ושש עשרה קהילות יהודיות הושמדו וחוסלו. מספר אלפים מיהודי עיירות אלו מצא מקלט בגיטו ביאליסטוק וחיו בו כבלתי ליגאליים.
האקציה השלישית נתחוללה בפברואר 1943. תוך שבוע הוצאו כשנים עשר אלף יהודים והובלו לטרבלינקה.
החיסול הסופי של גיטו ביאליסטוק החל ב־16 באוגוסט 1943. רבבות יהודי ביאליסטוק הוצאו בהמוניהם, הוטענו בקרונות והוסעו לעבר טרבלינקה.
לראש היודנראט בפועל, אפרים באראש, היו קשרים טובים עם השלטונות הגרמניים. הוא ידע איך ואת מי לשחד וידע לכלכל את מעשיו ואת הליכותיו עמם. הוא האמין כראשי גיטאות רבים אחרים, שיצליח לקיים את הגיטו עד לגאולה ואם חלילה לא יזכו לגאולה – הרי ידע מראש מתי יבוא יום החיסול ובהתאם לכך יוכל לפעול ולקדם את פני הרעה ולהציל את הניתן להציל.
אך חשבונו של באראש היה חשבון שווא. גם הוא, ככל שאר ראשי הגיטאות, נורה בידי הגרמנים, כאשר לא נזדקקו עוד לו ולעזרתו.
לאחר שהחיים בגיטו נכנסו למסלולם החלו תנועות הנוער הציוניות השונות, כפי שמספרים פעיליהם, להתארגן ולנהל עבודה מחתרתית. עד לסוף שנת 1942 או התחלת 1943 היה לעבודה המחתרתית אופי של עזרה הדדית, קיום קשר עם חברים והתרפקות על העבר המשותף. באותם הימים עדיין לא גמלה ההכרה כי יש להקים כח מורד ולוחם נגד הגרמנים, ומה עוד כשתנאי החיים הטובים בגיטו עשו את שלהם, הרדימו את ההמונים, חיזקו את האשליות ואת האמונה כי הגיטו שלהם נבדל לטובה עקב עבודתו הפרודוקטיבית ותועלתו החיונית לגרמנים – אשליות שהגרמנים עצמם הפיצו וטיפחון וחיזקון בהשראת החופש היחסי בו חי ופעל הגיטו.
לא כך נהגה בית"ר.
בספטמבר 1939, כאשר פרצה מלחמת העולם השניה עם הסתערותם של גייסות־היטלר על פולין מן המערב, פתחו גם החיילות הרוסיים את הסתערותם על פולין מן המזרח. בהתאם להסכם סטאלין־היטלר, על חלוקת פולין – נכבשה ביאליסטוק על ידי הצבא האדום ובעיר הוקם שלטון סובייטי.
בהתבסס המשטר הקומוניסטי בעיר נאסרה כל פעולה ציונית. אך יותר מאשר לכל תנועה ציונית הכבידו הקומוניסטים את ידם כלפי בית“ר. חלק מפעילי בית”ר נאסר והוגלה לארץ גזירה, החלק האחר שם פעמיו בדרך לא דרך לעבר וילנא וליטא והחלק הארי ירד למחתרת.
משך כל זמן שלוט הסובייטים בביאליסטוק קיימה בית“ר דפוסים ארגוניים וניהלה עבודה סדירה, במידת האפשר. עיקר פעולותיה התייחסו לשמירה על תורת בית”ר ועל האמונה והתקווה כי יום יבוא ויצליחו לעזוב את שטח הכיבוש הסובייטי ולהצטרף למגשימי תורת בית"ר בארץ. והדבר השני – מציאת דרכי יציאה והוצאת האנשים לעבר וילנא, דבר שהצליחו בו בתקופה הראשונה. אך במרוצת הזמן, כאשר הגבולות יוצבו, נעשתה הברחת הגבולות קשה מיום ליום.
וכך קרה, שבפרוץ מלחמת גרמניה־רוסיה וכיבוש העיר על ידי הגייסות הגרמניים, נמצאה בית“ר מאורגנת ובעלת נסיון בעבודה קונספירטיבית מחתרתית. וכך קרה שבית”ר היתה התנועה המאורגנת הראשונה תחת השלטון הגרמני בגיטו ביאליסטוק, שעמדה על המצב בכל חומרתו כי יש להסיק מסקנות ולהתכונן לבאות תוך שינוי ערכין יסודי. אין לתלות יותר מדי תקווה כלפי העתיד. יש להעריך את ההווה לאשורו. הערכה זו טמנה בחובה משמעות עגומה מאד. אם אמנם כלו כל הקיצין, אם אמנם נידונו לכליה, הרי יש לקבל את פני המוות כיאה לבית"רים, בהדר ובגאון, תוך מלחמת נקם ושמירה על כבוד העם.
ומכיוון שכך, החלו להכין את עצמם ליום המכריע, לאגור נשק, להתאמן בשימושו, להגביר את הכוח הלוחם והמורד ולמצוא דרכים לשיתוף פעולה הדוק עם גורמים אחרים הנכונים להגיע למסקנות דומות.
דבר קשירת קשרים עם התנועות האחרות הצריך זהירות רבה. עדיין זכורים להם לבית“רים ימי שלוט הסובייטים בביאליסטוק, כאשר חוסר זהירות הקל ביותר הביא למאסרים ולהגליה, כאשר עיני בלשים תרו אחרי תואנה להיאחז בה, כאשר הקומוניסטים היהודים תושבי העיר ואנשי מפלגות השמאל הציוניות14 הקיצוניות שראו את עצמם קרובים למלכות, ראו בהם, בבית”רים, שונאי המשטר והמהפכה גם יחד, דבר זה לכשעצמו הספיק לסכן את חרותם ואפילו את חייהם. מצב זה אילץ את הבית"רים לרדת עמוק למחתרת ולנהוג בזהירות המקסימלית.
אין פלא איפוא, שכעת בגיטו, מקום בו היתה אסורה כל התארגנות וכל פעולה – המשיכו הבית"רים לנהוג בזהירות רבה, שלעיתים נראה היה הדבר בעיני יריביהם כמגוחך ומחוסר טעם.
היסטוריונים וכותבי זכרונות מציינים שבית“ר בגיטו ביאליסטוק פעלה תוך קונספירציה חזקה. אך בעוד האובייקטיביים שבהם מציינים עובדה זו לשבח או בלי פירושים, הרי כותבי זכרונות מחוגי השמאל הקיצוני מתייחסים לדבר זה בלעג, תוך כוונות זדון להמעיט מערכו של הארגון הבית”רי.
אין אנו יודעים מה היה מספר הבית“רים המאורגנים במחתרת בגיטו. ידוע לנו שעד לפרוץ המלחמה מנתה בית”ר ביאליסטוק כ־500 בית“רים מכל הגילים. ממספר זה יש להוריד את הצעירים מאוד, את אלו שעזבו את העיר עם פרוץ המלחמה בדרכם לווילנא, את אלו אשר בזמן שלוט הסובייטים ובזמני הגיטו התרחקו מסיבות שונות מבית”ר או לא שותפו בעבודת המחתרת עקב תנאי העבודה הקשים והקונספירציה החמורה. תנאי המחתרת המיוחדים הכתיבו להכניס בסוד העבודה רק את הנאמנים, המסורים והנועזים ביותר. לפי הידיעות שבידינו נע מספרם בין מאה למאתיים, מספר רציני ונכבד מאוד ביחס לגודלן ומספרן של תנועות מאורגנות אחרות בגיטו.
מפקד בית“ר המחתרתית היה הבית”רי יצחק פליישר, סגן מפקד הקן בימי שלום.
יצחק פליישר היה יליד העיירה פיליפובה שעל יד סובאלק. לביאליסטוק הגיע בשנות השלושים הראשונות ומיד הפך לאחד מפעילי בית"ר במקום עד שהגיע לדרגת סגן מפקד הקן.
יצחק היה צעיר גבוה וחסון, בהיר־שער ובעל מבט נמרץ. נעים הליכות ובעל הדר, חבר מסור ונאמן, הדואג לצרכיהם של פיקודיו וחניכיו. ליצחק נסיון רב בעבודה מחתרתית, הוא נמנה בין המפקדים הראשונים בתאי האצ“ל שהוקמו במחתרת בבית”ר פולין בשנים 9־1938. היה פעיל בועד הצעירים לחרם על גרמניה שהוקם לאחר הכרזת החרם על ידי התנועה. אירגן משמרות על יד בתי הקולנוע שהציגו סרטים גרמניים והשתתף בבקורות הבלתי רשמיות במחסני־ערובה לשם גילוי וזיהוי סחורות מתוצרת גרמנית ומשלוח אזהרות ליבואנים ולקונים גם יחד. יצחק היה גם מהפעילים נגד האנטישמים והמתפרעים הפולניים למיניהם, שהתנכלו לנוער היהודי ברחובות הראשיים, בגנים ובשדרות של העיר. בכל פעולה, כחשובה וכפחות חשובה, היתה ידו של יצחק, הוא מצא זמן לכל – על אף עסוקו במלאכות ועבודות שונות לפרנסתו ותמיכה חומרית במשפחתו אשר בעיירת מולדתו15.
גם כעת, בגיטו, הפך ביתו של יצחק למרכז כל הפעולות. דירתו הצנועה ברחוב נובי־שביאט 5 הופכת למקום בו נרקמות כל התכניות, בו מבוצעות כל הפעולות, ממנה יוצאות כל הפקודות וההוראות, שם נעשות כל ההכנות. לשם מגיעות כל הידיעות על הנעשה והעומד להתרחש. בקיצור, מרכז העצבים של הארגון הבית“רי בגיטו, ועל ידו עוזרת רעייתו הבית”רית אידה ברנבוים, אשר, אגב, היתה מהצנחניות היהודיות הבודדות בפולין שלפני המלחמה. יש אומרים אפילו – הצנחנית היהודיה הראשונה והיחידה בכל פולין.
השני בפיקוד היה הבית“רי מאטוס. היה זה צעיר כבן 19־20, נמוך קומה, בעל כח שיפוט, מוח חריף ובעל כושר החלטה וביצוע. יחד עם פליישר היה משתתף במשא ומתן עם שאר התנועות, או היה נשלח על ידי מפקדת בית”ר לייצג אותה במו“מ כנ”ל. הוא היה אחד המפקדים המוכשרים של יחידות הקרב הבית"ריות בזמן המרד.
כן ידועים לנו שמותיהם של פעילי בית“ר בגיטו, כגון מוטל טרופינסקי, יעקב חייט, יושפה, אשמיאל והבית”ריות רחל שלומאיל, אלטמן, לאה הופנונג, חנה גורדון מגרודנו ופרידה רייבלובסקה, אשר בשעת המרד הצטיינה במעשי גבורה נועזים, והצעיר אפרים אולחה, שהיה מהמפקדים המוכשרים ביותר בזמן המרד.
לבית"רים דירות סתר, בונקרים ומחסני נשק במקומות שונים בגיטו, ביניהם ברחובות נובי־שביאט, נובוגרודסקה, פאבריצ’נה ובין כתלי בתי החרושת השונים בהם עבדו יהודים ואשר נמצאו בבעלות או בפיקוח הגרמנים.
שיתוף פעולה בין בית"ר לשאר התנועות בגיטו החל בתקופה מאוחרת למדי. רק לאחר בואו לביאליסטוק מוארשה של מרדכי טננבוים־תמרוף, איש ‘דרור’. עם בואו בסוף 1942 החל בהקמת ארגון מחתרת כללי, תוך מגמה להכליל בו את כל הכוחות הציבוריים מהשמאל הקיצוני לימין הקיצוני. ואם כי היו קיימות בגיטו קבוצות רעיוניות מגובשות, הרי לא היה רעיון ההתנגדות והמרד חדור ביניהם ובהכרתם. אולי גרמו לכך תנאי החיים הטובים שבגיטו ואולי בית הספר הרעיוני־תנועתי שלהם, שתורת ההבלגה היתה נר לרגליהם בשנים הסמוכות לפרוץ המלחמה.
ההכרח לאגור נשק כדי להתנגד לגרמנים בכוחות משותפים של כל הגורמים בגיטו – נתקל בקשיים רבים. וכאשר החלו לדבר על הקמת ארגון משותף הודיעו אנשי השומר הצעיר שהם מתנגדים בחריפות לשיתופה של בית"ר בארגון הכללי. הם, השומר הצעיר, כבר מקיימים שיתוף פעולה עם הקומוניסטים וניחא להם בכך. הקומוניסטים מצידם טענו כי אין לראות בגיטו חזית מלחמתית. לדעתם יש לארגן את הכוחות כדי לצאת ליערות ולהתאחד עם הפרטיזאנים. שנית – בעית המלחמה בתוך הגיטו או מלחמה ביערות הפכה להיות נושא לויכוחים נרחבים ובמידה מסויימת חריפים. אלה שטענו למען יציאה ליערות אמרו, שבתנאי הגיטו הקיימים, בין בתי העץ, אין אפשרות של מלחמה אפקטיבית באוייב והמרד בתוך הגיטו נידון מראשיתו לכשלון. ואילו אלו שהיו בעד מרד בתוך הגיטו טענו, כי אין להפקיר את ההמונים בידי הגרמנים ואין להשאירם ללא הגנה וללא אפשרות של התנגדות ומלחמה בגרמנים יחד ובהשפעת הארגון הלוחם.
ויכוחים אלה על דרכי הלחימה והמטרה של הארגון הלוחם עיכבו את הקמת הארגון המשותף וכך קרה שבחודש פברואר 1943, כאשר הגרמנים החלו באקציה שנמשכה שבוע ימים והוציאו מן הגיטו 12,000 איש והובילום לטרבלינקה, עדיין היה הארגון הלוחם המשותף לא אפקטיבי דיו וכמות הנשק בתוך הגיטו היתה זעומה. נשק חם כמעט ולא היה כלל. ואם נתקיימו מספר מקרי התנגדות, הרי נעשה הדבר בשפיכת ויטריול על הגרמנים ובנשק קר. על מקרי התנגדות אלו ענו הגרמנים בהוצאות להורג המוניות שבוצעו באכזריות רבה. אומדים את מספר ההרוגים בתוך הגיטו משך האקציה ל־900.
באקציה זו נתפסו גם רבים מבין תנועות הנוער השונות ולקראת הקמת הארגון הלוחם המשותף הופיעו בשורות מדולדלות.
גם בשורות בית"ר התנהל ויכוח על דרכי הלחימה, אם יש להלחם בתוך הגיטו או לצאת ליערות. בעוד שחלק טען, כי היציאה ליערות דומה לעריקה מן החזית העיקרית, טענו האחרים, כי מכיוון שהמלחמה בתוך הגיטו נידונה מראש לכשלון וכי כולם יפלו במלחמה זו, יש להוציא חלק מן הכוחות ליערות, כדי להקים בסיסים ליהודים אשר יברחו מן הגיטו בשעת החיסול הסופי ולפני כן.
דעה זו ניצחה כנראה בויכוח. בינואר 1943 יצאה קבוצת בית"רים מן הגיטו ליערות הסביבה. אך כנראה שזכו שם בקבלת פנים צוננת. כי כעבור זמן חזרה הקבוצה לגיטו והודיעה “שאין לנו שם איפה להלחם ואין לנו עבור מי להלחם”.
הארגון הבית“רי בגיטו הלך והתעצם, הלך וגדל ומיום ליום גברה פעילותו. וכאשר פועלים מתברכים לא רק בהצלחות, ישנם גם כשלונות. והנה יום אחד נתפסו בית”רים על יד שער הגיטו וברשותם נשק. הבית“רים אמנם הצליחו להתחמק מידי השוטרים, אך סודם נתגלה – נתגלה שקיימת רשת להברחת נשק לגיטו וגילוי זה היה בו כדי לסכן את המחתרת כולה, כך טענו חוגי השמאל, אשר לא פסחו על הזדמנות לקטרג על הבית”רים. הוא הדין בפעולות16 החרמה שהבית“רים ביצעו בתוך הגיטו, אם אצל אנשים עשירים או במחסני היודנראט. גם דבר זה שימש עילה לקיטרוג בידי השמאל הקיצוני, אשר לא רצה להשלים עם העובדה, שבית”ר מגייסת כספים לרכישת נשק, וכי כוח האש שלה גובר ומתעצם. לזכותו של מרדכי טננבוים־תמרוף יש לומר, כי הוא לא נכנע ללחץ הבלתי פוסק מצד אנשי השומר הצעיר להפסיק את המגע עם הבית“רים. הוא עמד בתוקף על כך, שגם בית”ר תיכלל בארגון המשותף, כי הוא העריך את הבית“רים ואת פעולותיהם. ואכן בהתחלת הקיץ 1943 הוקם הארגון הלוחם הכללי בגיטו ביאליסטוק שהיה מורכב מבית”ר, דרור, הנוער הציוני, השומר הצעיר והבונד.
מרדכי טננבוים־תמרוף נבחר כמפקד הארגון. את בית"ר ייצג בהנהלת הארגון יצחק פליישר וכממלא מקומו שימש מאטוס.
אין אנו יודעים מה היו מניעיו של ראש היודנראט בפועל באראש בעזרתו למחתרת. יש המקטרגים עליו הטוענים כי רצה לקנות את עולמו ולהבטיח לעצמו הצלה בזמן החיסול הסופי ואליבי כלפי ההיסטוריה, ויש המסנגרים ואומרים, כי באראש נבדל לטובה מכל יתר ראשי היודנראטים ותמיכתו במחתרת נבעה מאמונתו כי זוהי הדרך בה צריכים ללכת, כל הבעייה היתה רק בעיתוי המתאים ובהערכת מצב הדברים. איך שלא יהיה זכתה המחתרת בגיטו ביאטליסטוק למה שלא זכתה אף מחתרת, שראש היודנראט יתמוך במחתרת בכסף לרכישת נשק, בדירות להקים מעבדות, בכימאים ליצור נשק, במסירת ידיעות מפורטות על הלכי הרוח בין הגרמנים וגם בהעלמת עין מפעולות המחתרת השונות, ובעוד הרבה דברים של מה בכך שהיו לעזר רב לביסוסו וציודו של הארגון.
המעבדות של הארגון ייצרו רימונים, תיקנו נשק מקולקל וייצרו חלקים שונים לכלי נשק שנרכשו ונמצאו פגומים. רוב עובדי המעבדה ובתי המלאכה לנשק היו בית“רים, אשר התמחו בשטחים אלה משך כל שנות היותם בגיטו. מומחיות זו של הבית”רים היתה לתועלת רבה לארגון כולו. אך דבר זה עלה להם לבית"רים לא רק במאמצים רבים ובעבודה קשה ומפרכת. היא עלתה להם גם בחייהם.
באחד מימי הקיץ 1943 נחרד כל הגיטו על ידי התפוצצות אדירה שהגיעה מעבר רחוב פולנה. ההתפוצצות היתה כה גדולה עד שהרעידה את כל בתי הגיטו.
אלפי אנשים מילאו את הרחובות ובפני כולם חרדה, כל אחד מבקש לדעת את פשר הדבר, האם זוהי פתיחה לאקציה חדשה או שמא אין זו אלא הפצצה מן האויר, אם כי אף איש לא ראה ולא שמע רעש אוירונים. השוטרים החלו לרוץ לעבר פולנה תוך חסימת הרחובות בפני ההמונים שיצאו בעקבותיהם. בהגיע השוטרים למקום מצאו בית עץ בן שתי קומות שברחוב צ’יסטה חרב עד היסוד.
עד מהרה נתברר שבאחת הדירות שבקומה העליונה התגוררו שני בית“רים. אחד מהם בשם אלדברג, מפעילי הארגון, והם עסקו בהרכבת רימונים, פירוקם ואימון בהם. תוך כדי עבודה התפוצץ אחד הרימונים ומיד אחריו התפוצצו רימונים נוספים ומעוצמת ההתפוצצות כרע הבית תחתיו בכסותו תחתיו את שני הבית”רים. מתוך החקירה נתברר כי שני הבית"רים היו כנראה רכונים על שולחן העבודה והם נתרסקו לרסיסים, מעיהם נשתרבבו החוצה.
ושוב הצליח באראש לקנות את לב הגרמנים תוך תואנה שכאילו התפוצץ רימון שנשאר במקום מימי התחלת המלחמה, ובעזרת כסף רב נתקבלה גירסתו זו על ידי הגרמנים.
מותם של שני הבית“רים השרה אבל כבד על חבריהם, החלטתם נחושה להגביר עוד יותר פעילותם והכנותיהם למלחמה־חרמה בגרמנים – אותה מטרה קדושה למענה מסרו שני הבית”רים את חייהם הצעירים.
כאשר הוקם הארגון הלוחם המאוחד אורגנו יחידות הקרב לפי הרחובות והרובעים על מפקדיהם, הוקמו הועדות השונות וההנהלה של הארגון, אך כל תנועה נשארה עצמאית. הליכוד היה רופף ושיתוף הפעולה פגום. נציגי כל התנועות בועדות ובהנהלה חייבים היו לתרום את חלקם לתקציב הכללי של הארגון, והכסף מאין יימצא?
הבית"רים החליטו על פעולת החרמה במחסני היודנראט ואכן ביצעו את הפעולה בהצלחה. הם הוציאו שני שקי סוכר, דבר יקר המציאות, ואת הכסף שיקבלו תמורתו יכניסו לקופה המשותפת.
פעולה זו עוררה את רוגזו של באראש והוא איים למסור את המבצעים ואת חבריהם לידי הגסטאפו. הוא טען, שהמחסנים והסוכר נמצאים בפיקוחם הישיר של אנשי הגסטאפו ואין הוא יודע איך לתרץ את היעלמם של שני השקים. אך הענין חוסל.
כעבור זמן קצר שוב אחז חיל ורעדה את תושבי הגיטו: על יד הגדר ברחוב יורוביצקה נהרג ז’אנדארם גרמני על משמרתו. יחד עם התפשטות השמועה פשטה גם פאניקה והתושבים ציפו בחרדה לתוצאות העגומות של מעשה זה.
וכך קרה הדבר: קבוצה גדולה של לוחמים החליטו לצאת ליער. היתה זאת קבוצה של אחת יודיטה, קומוניסטית שפרשה מארגונה וארגנה יציאה ליערות על דעת עצמה. בין אנשיה אנשים בעלי השקפות שונות. גם הארגון הבית"רי שיתף עמה פעולה ויחד הרכיבו את קבוצת היוצאים.
בהגיע הקבוצה לשער נתקלו במשמר גרמני שהופיע במקום במקרה. בין הקבוצה לגרמנים נתפתח קרב ואחד הגרמנים נהרג, הקבוצה נאלצה לסגת לתוך הגיטו.
גם הפעם הצליח באראש לשכנע את הגרמנים כי לא ידם של יהודים בהתנגשות זו.
הארגון הלוחם הכללי עשה גם הוא הכנות להוצאת פלוגות לוחמים ליער ואף הצליח לשלוח אי אלה קבוצות קטנות, אך אלו או שנפלו מידי כנופיות פולנים, או שחזרו לגיטו מחוסר אפשרות ואמצעים להקים בסיסים ביערות הסביבה. משך כל הזמן לא הצליח הארגון להקים קשר של ממש עם פלוגות פרטיזאניות רוסיות שהסתובבו בסביבות ההן.
ימי אוגוסט 1943 היו חמים ושקטים. החיים בגיטו התנהלו במסלולם הרגיל. עם בוקר היו האנשים יוצאים לעבודתם ובערב חוזרים לבתיהם, כמימים ימימה. הרוחות היו רגועים ואיש לא חשד שמשהו בלתי רגיל עומד להתרחש.
אור ליום ה־16 באוגוסט נתכנסה הנהלת הארגון הלוחם הכללי לישיבה כדי לדון בבעיות הארגון. למעשה היתה זאת הישיבה הראשונה לאחר שהושג שיתוף פעולה מלא בין כל הכוחות הפועלים בגיטו. רק כעת יוכל הארגון להכנס למסלול עבודה אינטנסיבי ולהשיג נשק, לעסוק באימון ובהכנת הלוחמים למרד.
באותו לילה עצמו, בשעה ארבע לפנות בוקר, הוקף גיטו ביאליסטוק בכוחות גרמניים חזקים. כל מבואות הגיטו נחסמו ונסגרו. הגרמנים הוציאו צו שעל כל תושבי הגיטו להתייצב עם מטען קל, ברחוב יורוביצקה משם יועברו למחנה עבודה בסביבת לובלין. הכל נוכחו לדעת כי הקיץ הקץ עליהם ועל הגיטו כולו. גם הארגון נוכח לדעת כי הקיץ הקץ על כל תוכניותיו. יש איפוא להתאים את הפעולות למצב החדש. אין לדבר עוד על מרד גלוי והתנגדות ממושכת. למודי נסיון ממרד גיטו וארשה בחרו להם הגרמנים כעת מקום ריכוז להמוני גיטו ביאליסטוק בסמטאות הצרות בין בתי עץ נמוכים. בבתים אלה בלתי אפשרי יהיה להקים עמדות שיחזיקו זמן רב. כאן גם תהיינה העמדות חשופות לעיני האוייב מיד עם פעולת ההתנגדות הראשונה והקלה ביותר. כאן גם קל יהיה לחסל את המתנגדים והמורדים עם הופעתם בזירה.
הארגון גוייס והנשק חולק ללוחמים. הקבוצות השונות נשלחו לעמדות שנקבעו זה עתה. לוחמים בודדים נשלחו להתערב בין הקהל כדי להזהירו בפני הצפוי לו, לקרוא להתנגדות ולאי־ציות להוראות הגרמנים.
הנהלת הארגון פירסמה כרוז בו הזהירה את ההמונים כי ההוצאה היא חיסול וקראה לא לעזוב את הבתים ולא להתייצב במקום הריכוז, אך כל זה היה ללא הועיל. ארבעים אלף יהודי הגיטו החלו לנהור למקום הריכוז. הארגון העביר את מרבית כוחותיו לרחוב סמולנה שנמצא בקצה הגיטו ובקצה העיר גם יחד, כדי לפרוץ את הגדר ואת שרשרת הכוחות הגרמניים ולפתוח דרך בפני בריחת ההמונים. מכאן הדרך הכי קצרה להגיע ליערות ובאותו זמן עצמו, כאשר יפרצו בנקודה זו, יבצעו קבוצות הארגון האחרות פעולות הסחה במקומות אחרים בגיטו, ברחוב פבריצ’נה, נובוגרודסקה, חמיאלנה וצ’פלה.
בשעה תשע לפני הצהריים פרצו להבות מבית החרושת לטכסטיל ומהמבנים שעל יד גני הירקות של היודנראט. דבר זה שימש אות להתחלת פעולות הקרב. במקומות שונים בגיטו נשמעו יריות והתפוצצויות רימונים. הכוחות העיקריים של הארגון הסתערו על גדר הגיטו ברחוב סמולנה, פרצו בו פריצה והחלו לעבור דרכו לעבר השדות בחיפוי אש של חבריהם. אך כוחות האוייב היו חזקים מדי וגדולים מדי ואישם, אש תופת.
לוחמי הגיטו נאלצו לסגת בהשאירם אחריהם הרוגים ופצועים.
לעומתם נהנו לוחמי הגיטו האחרים מגורם ההפתעה, ודבר זה הנחיל להם נצחון ראשוני. הגרמנים שהופתעו מהתקפת הלוחמים החלו נסוגים בבהלה. ברחוב צ’פלה הצטיינה בגבורה הבית“רית פרידה רייבאלובסקה, בת השמונה־עשרה, אשר כבשה מהאוייב מכונת ירייה והחלה לזרוע בה מוות בין הגרמנים. במקום זה נפל מות גיבורים מפקד הגיזרה הבית”רי אפרים אולחה. גם במקומות אחרים היו הבית"רים ראשוני המתקיפים וכתוצאה מכך גם הראשונים בין הנופלים והנפגעים.
נצחונם זה של לוחמי הגיטו לא ארך זמן רב. עד מהרה התאוששו הגרמנים וחזרו לגיטו בכוחות מוגברים ובעזרת זחלמים. גם אוירון החל לחוג מעל לגיטו ולזרוע מוות במכונות היריה שלו. הגרמנים כיוונו את אישם הכבדה לעבר ההמונים המצטופפים.
ארבע שעות נמשכו הקרבות בין הכוחות הבלתי שווים. תחמושתם של הלוחמים אזלה, הרימונים מתוצרת עצמית לא התפוצצו בחלקם הגדול. גם העייפות עשתה את שלה ובמיוחד היאוש על אי־היענות ההמונים לקריאתם. אמנם אי פה אי שם הצטרפו אי אלה יהודים ללוחמים. חלק מהם ירד לבונקרים ואחרים חיפשו מחבואים, אך רובם המכריע של יהודי הגיטו המשיכו לנהור לעבר מקום הריכוז וציפו בסבלנות לגורלם.
משך שלושת הימים הבאים עוד נעשו נסיונות התקפה על הגרמנים: ב־17 באוגוסט היו התפרצויות בבתי החרושת וברחובות צ’יסטה ופולנה. ב־19 בחודש נפל הבונקר תוך קרב קשה ברחוב חמיאלנה 7 ובו 72 לוחמים. וב־20 בחודש התחולל הקרב האחרון בו נפל לידי הגרמנים הבונקר ברחוב צ’פלה 31, מקום מושב הנהלת הארגון.
כך נסתיים מרד גיטו ביאליסטוק, המרד השני בגודלו ובהיקפו על אדמת פולין – אחרי מרד גיטו וארשה, כשרוב הלוחמים נפלו בקרבות וביניהם המפקדים והלוחמים של הארגון הבית"רי, שמסרו את נפשם בגבורה להגנת כבוד העם וקידוש שמו לנצח נצחים.
נספח ב' 🔗
אלחנן טלרנט מספר על המחתרת ב“קייליס”
הכרותי הראשונה עם יוסף גלזמן נתקיימה בחדרה הקטן של אסתר יפה. הוזמנתי לבוא אליה על ידי בורקה־דב שניידר, שהיה קצין מפקדת קן בית“ר בווילנא. בפגישה השתתפו חמישה בית”רים. היה זה זמן קצר אחרי שובו של יוסף מרשה, מעבודה בכריית כבול, והיתה זו מן הפגישות הראשונות שדובר בה על מתן דפוסים ארגוניים לבית"ר בגיטו לקראת המטרות העיקריות בעתיד.
באחת מן הפגישות הבאות הטיל עלי יוסף תפקיד שבהתחלה היה קצת תמוה בעיני, אך לאחר מכן עמדתי על חשיבות עבודתי. היה עלי לשמש כעין צל לאחד מראשי הגיטו – סליק דסלר, אשר בימים הבאים הפך למשתף הפעולה העיקרי עם הגסטאפו. אך אז, בחודשי הגיטו הראשונים, עוד בטרם הוקם הפ.פ.א. (אירגון הפרטיזאנים המאוחד), כבר עמד יוסף על טיבו של דסלר. דיווחתי ליוסף מדי פעם על צעדיו של דסלר, אצל מי הוא מבקר, עם מי הוא נפגש ומי הם האנשים עמם נפגש דסלר באקראי ובקביעות.
באותו זמן הוקם הבלוק “קייליס” – בית חרושת לפרוות, שהוקם בשני בתים גדולים מחוץ לגיטו. עברתי ל“קייליס” יחד עם משפחתי, בהיות אבי פרוון במקצועו וכל בעלי המקצוע הורשו לקחת עמם את משפחותיהם. קיבלנו חדר מגורים בקומה השנייה ובו שמונה מקומות שינה – כולם בני משפחתנו וקרובינו.
ב“קייליס” הוטל עלי נוסף לתפקידי הקודם לשים לב לביקוריו של דסלר בבלוקים אלה – גם להתחיל לארגן תאים של חמישיות למען אירגון המחתרת פ.פ.א., שהוקם בינתיים בגיטו. עד מהרה אירגנתי מספר תאים עליהם נמנו הפרטיזאנים לעתיד – האחים צבי ואריה טרבוצ’ין, טולקה קרקובסקי, מירושקה חפץ, לנה זאץ ויולק קרבצ’ינסקי, אחי צבי ואחרים.
באותו זמן גם הוקם “משמר השער” – משטרה יהודית ששמרה יחד עם משמר ליטאים או גרמנים על הכניסה לשטח בתי־“קייליס”, שהיו מגודרים באורח הרמטי, וכמובן שאין להכנס ולצאת מן השטח ללא רשיון ומבלי לעבור בדיקה קפדנית.
לפי הוראת יוסף התגייסו חברי הפ.פ.א. – מן החמישיות שלי למשטרת השער. דבר זה הקל עלינו בהרבה את עבודתנו והביא ברכה רבה לעבודת האירגון הלוחם.
כאשר המחתרת ב“קייליס” התפתחה, ואני עדיין צעיר מאד, הרגשתי שהאחריות כבדה מדי בשבילי והיה טוב לו היה מישהו מבוגר יותר וממילא גם בעל אוטוריטה גדולה, עומד בראש הפעילות במקום זה או עובד יחד אתי באותו דרג, תוך חלוקת תפקידים מתאימה. התחלתי לחפש אחרי אדם כזה ולאחר בדיקות מרובות הצעתי ליוסף גלזמן לבחון את אפשרות הכנסתו בסוד העניינים ובמתן מינוי מתאים לאהרן אהרונוביץ‘, וביחסים ששררו בפ.פ.א. כלל לא הפריעה לי העובדה שאהרן הוא איש ה“בונד” – מפלגה הרחוקה מציונות ומבית"ר כרחוק שמיים מארץ. יוסף הבטיח לבחון את ההצעה, ואכן, כעבור זמן התקשר אהרונוביץ’17 איתי ומאז עבדנו יחד.
“קייליס” היתה נקודה חשובה מאוד במפת הפ.פ.א. רוב הנשק שנרכש על ידי פ.פ.א. עבר דרך “קייליס”, ראשית כל מפני שמשטרת השער היתה, כאמור, מורכבת מאנשי המחתרת וכמובן שאלו ידעו מראש על כל דבר העומד להתרחש: הבאת נשק, בואם של מקשרים, אכסנת אנשים ששהותם בגיטו היתה מסוכנת מדי וכדומה.
פעולות רכש
מכיוון שהשפה הליטאית היתה שגורה בפי, קשרתי קשרים עם שוטרים ליטאיים מתחנת המשטרה הקרובה אלינו, וכאשר נוכחתי לדעת, שבאי־אלו מהם אפשר לתת אמון – התחלתי לרכוש אצלם נשק ותחמושת. בתקופת הביניים היה מחירו של אקדח כשבע־עשר אלף מארקים גרמניים. בהתקרב שעת חיסולו של הגיטו הרקיעו המחירים לסכומים פנטאסטיים בשל הביקוש שגבר ועלה גם על ידי “סתם” יהודים, שלא השתייכו לאירגון כלשהו.
היה אצלנו נגר אשר עבד במכון המדעי האידי “איווא”, גם כן אחת מנקודות של הפ.פ.א., ונגר זה היה מביא משם נשק, שנרכש או אוחסן שם זמנית ל“קייליס” בתוך ארגז הכלים שלו בעל התחתית והדפנות הכפולים. את הנשק שהיינו רוכשים או מקבלים איחסנו מתחת לריצפה בצריף של משטרת־השער עד בוא הזמן להעבירו לגיטו. לפעמים היה הנשק חבוי גם בחדר המגורים שלנו. את רוב הנשק העברתי אני בעצמי לתוך הגיטו. גם במשטרת־השער שבגיטו היו מספר שוטרים חברי המחתרת, וכאשר הייתי בא לגיטו הייתי לובש מעיל שחור וזה היה משמש סימן היכר שעל גופי נמצא נשק חבוי וכמובן שנעשה כל מאמץ מצידם להעביר אותי דרך השער ללא בדיקות. היו אלה השוטרים: גובשטיין, אנוליק, חרמץ, שטורמן ואחרים18.
פעם הגעתי לגיטו ועל גופי חלק ממקלע מסוג “דיאקטרוב” (את המקלע הכנסתי במספר פעמים, חלקים חלקים). כשהגעתי לגיטו שררה שם מתיחות גדולה, מורר19 – הממונה על היהודים ואחד הפושעים הגרמנו־נאציים, הידועים לשימצה – עמד על יד השער והשגיח על בדיקת החוזרים מן העבודה. במקרים כאלה היה הגיטו כולו אחוז חיל ורעדה, כי אוי לו לאדם שמצאו בכליו תפוח־אדמה או פרוסת לחם בנוכחות מורר, ומה עוד – נשק! נמצאתי בכל רע. והנה העזרה באה מצד בלתי צפוי, אחד מקציני המשטרה היהודית, לוטק זלצוואסר20 בראותו אותי ועלי המעיל השחור, הסתער עלי בצעקת־פרא וסחב אותי לתוך הגיטו דרך פשפש צדדי שהיה על יד השער – וכך הצילני ממוות בטוח וגם מתוצאות חמורות שעלולות היו להיות לכל תושבי הגיטו עקב גילוי הנשק.
כאשר סיפרתי על כך ליוסף, אמר: ידוע לי שלוטק מחפש דרכים להתקבל כחבר בפ.פ.א.
פעם באמצע הלילה ואני בתרדמה עמוקה מעמל היום, חשתי שמישהו מעיר אותי משנתי. כשפקחתי את עיני ראיתי עומדת על ידי שוטרת, גוחנת עלי ולוחשת לאוזני, שעוד מעט תגיע לכאן משטרת הגיטו לערוך חיפושים. הם באים לחפש זהב כביכול, אך מטרת החיפוש הוא – נשק. היא נשלחה על ידי יוסף להודיעני ולהזהירני. היתה זו הבית"רית מרים ברנשטיין21. היא ביקשה שאמסור לידיה את הנשק שברשותי. לחשתי לה בחזרה, שהנשק נמצא בצריף משמר השער. היא גייסה מיד שני שוטרים חברי פ.פ.א., הציבתם על יד הצריף ושמרו עליו עד תוך החיפושים.
פעם הגעתי לגיטו ועלי מטען של נשק, אך מיד הרגשתי שמשהו בלתי רגיל מתרחש וחששתי להביא את הנשק למקום המיועד. עוד אני חושב איך לכלכל את צעדי בא מולי מולקה חזן22, חבר ותיק שלי מבית“ר וחבר פ.פ.א. סיפרתי לו שיש עמדי נשק ואני חושש למלא את התוכנית המקורית. “צדקת בחששותיך”, אמר, “מהלכות שמועות שמשטרת הגיטו עומדת לאסור את יוסף”. הוא לקח אותי לחדרו של משה בראוזה, שהיה גם כן חבר בית”ר ומפקד בפ.פ.א. כאשר משה שמע את הסיפור, אמר, אם כך הוא הדבר, יבואו בוודאי עוד מעט לאסור גם אותי ואין להשאיר כאן את הנשק. עוד הם מטכסים עצה, ראה משה דרך החלון שתי בחורות עוברות ברחוב. הוא קרא להן לעלות לחדרו ומסר לידן את הנשק. הן היו, כמובן חברות המחתרת.
ובינתיים גוייסו מספר קבוצות של פ.פ.א. שתפסו עמדות בחצרות לאורך רחוב רודניצקי. המשטרה פיזרה את האנשים מן הרחובות ולפתע יצאה מחצר היודנראט עגלה רתומה לסוס גדול ממדים, בתוך העגלה ישב יוסף אסור באזיקים ומוקף שוטרים ופניהם לעבר שער הגיטו. הבית"רית מרים גניונסקה, שעבדה במשרדו של ראש הגיטו, העבירה ידיעה למטה פ.פ.א. כי עומדים למסור את יוסף לידי הגסטאפו.
כשהופיעה העגלה ברחוב שהיה ריק מאדם, פרצו לפתע מתוך החצרות אנשי הפ.פ.א., הסתערו על השוטרים, ושיחררו את יוסף, שנלקח למקום מושב המטה. הייתי בין ראשוני המסתערים וכך, במקרה, נפלה לי הזכות להיות בין משחררי יוסף ולהיות על ידו. כאשר שקטו קצת הרוחות שאל אותי מיכאל קובנר23, “האם שמעת24 מה אמר לך יוסף?” עניתי בשלילה, כי הייתי כולי נסער ונרגש מכל מה שקרה. “יוסף אמר לך”, ממשיך מיכאל, “הסתלק מכאן, אותך לא צריכים לראות כאן”. ואכן השתרבבתי בקבוצת אנשים שיצאה מן הגיטו וחזרתי ל“קייליס”. אח"כ נודע לי, שאחד השוטרים שקיבל ממני מכה הגונה בהסתערותי על העגלה – חיפש אחרי “לערוך אתי חשבון”.
“הביקור” בלוקישקי
פעם בהיותי בחדר מגורינו ראיתי דרך החלון אישה בלא הטלאי הצהוב עליה נכנסה דרך השער לשטח “קייליס” ומאחוריה עוקב סוכן־חרש ליטאי. זנקתי מן החדר, רצתי לעבר השער וטרקתי אותו בפני הבלש. כעבור זמן קצר הגיעה המשטרה הליטאית ואסרה את טולקה קרקובסקי, שעזר לי לסגור את השער ואותי – והובילו אותנו למשרד הגסטאפו.
כאן החלה חקירה מלווה מכות עד אובדן החושים – שנגלה מי היתה האישה המיסתורית, כביכול, שהחבאנו אותה. אנו מצידנו הכחשנו את כל הסיפור, וטענו שלא ראינו אישה ולא מכירים אחת כזאת וכל העניין אינו אלא עלילה. (האמת היא שלא ידענו מי היא האישה שנכנסה – ידענו רק שהיא יהודיה וזה הספיק לנו, כדי להגן עליה).
כאשר אנשי הגסטאפו לא הצליחו להוציא מפינו דבר – הובילו אותנו לבית הסוהר “לוקישקי”, אשר משם מובילה רק דרך אחת – למקום ההריגה פונארי.
ערכנו תוכנית: כאשר יוציאו אותנו בדרך לפונארי נשתדל לתפוס מקומות בקצה המשאית על יד השוטרים, ובמהלך הנסיעה נתנפל על השוטרים ונתפוס את נשקם. ידענו, שיהיה זה קרב אבוד, אך מוטב ליפול כך תוך התנגדות מאשר להירות בפונארי.
למחרת הוציאו אותנו מלוקישקי והבחנו בשוטרים יהודיים בקירבת מקום, אחד מהם הצליח ללחוש לעברנו שלא ננסה לעשות דבר כי עומדים לשחררינו. ואכן, הובילו אותנו בחזרה למרכז הגסטאפו, שם ערכו חקירה נוספת למראית־עין, והובילו אותנו לגיטו.
נודע לי אחר כך, כי ידו של יוסף היה בדבר. הוא ממש “הפך עולמות” והכריח את ראשי הגיטו לעשות כל שביכולתם לשחררנו.
קיום המחתרת ופעילותה לא נעלמה מעיני תושבי הבלוקים ב“קייליס”. רבים מהם האמינו שהם עד כדי כך “יהודים נחוצים” לגרמנים, שלהם לא יאונה כל רע. עצם העובדה שהוציאו אותם מן הגיטו והפרידום משאר היהודים – זוהי הוכחה חותכת שכל סכנה לא נשקפת להם. והנה באים הצעירים האלה “המשחקים” במחתרת ומסכנים את קיומם, כי בסופו של דבר קיומה של מחתרת לוחמת יגיע גם לאוזני הגרמנים ואז – אז כמובן לא יבחינו עוד הגרמנים בין יהודי נחוץ לבין מורד, כאשר יתחילו בחיסול לא יבחין עוד השד הגרמני בין טוב לרע.
ועד הבלוקים התכנס לישיבה. אבי, שהיה חבר הועד לא הוזמן לישיבה זו, כי הדיון נסב בעיקר עלי וחבר הפעילים שזהותם היתה ידועה. אחד ממשתתפי הישיבה סיפר לי למחרת, כי החליטו לנקוט נגדי בצעדים חמורים עד כדי הסגרה למשטרה היהודית בגיטו. ואלו בוודאי כבר ידעו איך לטפל בכל העיניין.
באותו יום פגשתי באקראי את הממונה על שני הבלוקים – המהנדס פאפ שהגיע לווילנא עם זרם הפליטים מפולין. הוא פנה אלי ובטון אבהי החל לדבר על ליבי לחדול ממעשי ומפעילותי. אני מצידי התחלתי להטיף לו מוסר על שהוא עוזר להשלות את האנשים בתקוות שווא. להיפך, אדם בעל שיעור קומה כמוך, אמרתי, צריך להצטרף אלינו ולעזור לנו בפעולותינו. פאפ ענה ואמר: תאמין לי שאינני יושב בחיבוק ידיים. יש לנו קשרים טובים ובבוא היום, נדע לפניכם – נפעל בהתאם לצורך.
אם כך הוא הדבר, אמרתי, תעזור לנו כעת, אנו נמצאים במצוקה. צריך להגיע משלוח נשק ולא קיבלנו את הכסף הדרוש מחברינו בגיטו. אם לא יהיה לנו הכסף לא זו בלבד שהנשק שיובא הפעם לא יגיע לידנו אלא נאבד את האימון שיש כלפינו ויסתם מקור רכש זה. אדרבה – תלווה לנו את הסכום הדרוש עד שנוכל להחזירו לך.
דברי כנראה עשו עליו רושם עז. כעבור שעות מספר המציא לידי סכום של למעלה מחמישים אלף מרקים וקיבלתי את הנשק ללא כל תקלות.
כמובן, שכעבור מספר ימים הוחזר לו הסכום במלואו.
הדרך ליערות
מנקי הארובות היוו את השיכבה הכי מיוחסת בגיטו. להם העניקו הגרמנים רשיונות להתהלך בודדים על פני כל העיר, לבקר בבתים לצורך עבודתם ודבר זה נתן להם אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט לסחר, לקיים קשרים עם העולם שמחוץ לגיטו וכו'. כמובן, שהמחתרת ניצלה אי־אלה לצרכיה.
פעם אמר לי אהרונוביץ' שיבוא אלי אחד, מנקה־ארובות וכי עלי להתלוות אליו בדרכו העירה. הוא יעשה לי הכרה עם ליטאי, שהוא מקשר של הפ.פ.א. ואכן, יום אחד הופיע הברנש והוביל אותי לבית ברחוב סלובאצקי, טיפסנו במדרגות לקומה הרביעית ולפי דפיקה מוסכמת נפתחה הדלת, עמד בפני ליטאי גבוה בעל שפמפם דקיק ולו חזות אינטלקטואלית. לאחר שהוצגתי בפניו ולחצנו ידיים – אמר לי הליטאי, שאוכל לפנות אליו בשעות חירום והבטיח לי את עזרתו.
והנה הגיעו ימי הגיטו האחרונים. הגיטו סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. נשארתי מנותק ממטה האירגון וחסר ידיעות על המתרחש. גם בעיר שררה מתיחות. ומסוכן היה פי כמה וכמה ליהודי להיראות ברחוב. על אף זאת החלטתי ללכת לליטאי, אולי אצליח להיוודע מפיו דבר.
הליטאי הופתע לראותני. ראיתי שאינני אורח רצוי. הוא גילה אי־נוחות ועצבנות ורצה להיפטר ממני מהר ככל האפשר. הוא לא הירבה בדברים איתי, מסר לידי גליון מקופל ואמר: “זוהי תוכנית הדרך ליערות רודניקי”.25
כעת הסתכנתי שבעתיים: החלטתי להגיע לגיטו ויהי־מה כדי למסור למטה האירגון את התוכניות.
התקלה באה מצד בלתי צפוי: עברתי ברחובות העיר, פגשתי חיילים גרמניים ושוטרים ליטאים לרוב. איש לא שם אלי לב. הנה אני רואה כבר ממרחק מה את שער הגיטו ואם אצליח לעבור קטע אחרון זה – תהא ההצלחה מלאה.
ואכן, הגעתי עד לשער וכאן ציפתה לי אפתעה לא נעימה: מפקד משטרת השער היהודי הידוע לשימצה לעוואס, הוא שציווה לאסרני וסגר אותי בחדר המעצר שבמקום.
עד מהרה נודע למטה פ.פ.א. על מעצרי וכעבור זמן קצר הגיע חבר המטה אברהם קריז’ובסקי ושיחרר אותי ממעצרי.
מטה הפ.פ.א. התמקם בימים ההם בספריית הגיטו ברחוב שטרשון. כשהגעתי לשם ומסרתי את תוכניות הדרך ליערות – היתה השמחה גדולה. משך הלילה הכינו העתקים בשביל הקבוצות שעמדו לצאת ליער ואני חזרתי ל“קייליס”.
רוב הקבוצות של חברי פ.פ.א. שיצאו ליערות רודניקי הגיעו קודם ל“קייליס”. כאן טיפלנו בבאים, כאן נעשו ההכנות האחרונות וניתנו ההסברים וההוראות האחרונות לפני היציאה. ההליכה ליערות היתה מיועדת רק לחברי המחתרת, אך דבר ההליכה לא נשאר בגדר סוד והרבה צעירים וצעירות שלא השתייכו לאירגון החלו לבקש ולהתחנן שיצרפום ליוצאים – אך ללא הועיל. שלחתי את אחי צבי להסתובב בין הצעירים והוא לחש להם את “הסיסמא” וכך נצטרפו רבים מהם ליוצאים וניצלו מהשמדה.
גם הקבוצה האחרונה שעזבה את הגיטו ביום חיסולו הסופי, דרך צינורות הביוב, הגיעו ל“קייליס”. לאחר שהחליפו כוח, הובילו אותם ליער מדריכים שהדרכים כבר היו נהירות להם.
אני עזבתי את “קייליס” בדרכי ליער בקבוצת היוצאים המאורגנת האחרונה.
נספח ג' 🔗
מספר – לייבע (אריה) ספירשטיין
ביום ראשון אחד פגשתי בבן־דודי אלי גורדון, אשר לפני פרוץ המלחמה היתה לו חנות לתמרוקים ברחוב סטפנסקה, בחור חמד ולו אישה ושני ילדים, אותם הצליח להסתיר בכל ה“אקציות”. התחלנו לשוחח על מקום העבודה של כל אחד מאתנו. אני עבדתי, כרוב היהודים, מחוץ לגיטו, אך נתמזל לי מזלי, עבודתי נחשבה ל“טובה”. היה זה במחלקת עבודות הבנייה של העירייה ועסקנו בתיקון בתי מגורים בצד ה“ארי”. מנהלנו היה מהנדס פולני, שהתיחס יפה ליהודים, אותם הכיר ועמם עבד תקופה ארוכה בחייו. הוא הכיר גם את חברי לעבודה. תפקידנו היה לפרק חלקים שונים מבתי היהודים שעמדו כעת בשממונם ולתקן בהם את הבתים והדירות המיושבות על ידי הפולנים, ליטאים, גרמנים. יחד עמנו עבדו גם פולנים בעלי מקצוע, שקיבלו שכר מלא תמורת עבודתם והיו חופשיים לנפשם. ואילו אנחנו היהודים עבדנו בחינם, כעבדים, אך לעומת זאת היה לנו חופש תנועה בעיר, דבר שלא יסולא בפז בימים ההם. יכולנו לבוא ולצאת בבתי הגויים, לקנות מצרכי מזון להבריחם לתוך הגיטו ולמכור אותם במחירי הגיטו שהיו גבוהים בהרבה מאלה שבחוץ, וכך הרווחנו את לחמנו ויכולנו להתקיים. בן דודי האזין לסיפורי בעניין רב, ובתוך השיחה הזמינני לבוא עמו לביתו, דירת חדר ברחוב שפיטלנה שחילק עם עוד משפחה. בעוד אנו שותים תה ומשוחחים על דא ועל הא הוא פנה פתאום אלי ואמר: “יש לי לספר לך דבר, אך תבטיח שזה ישאר סוד כמוס בינינו. אני עובד בתוך הגיטו במחלקת האינסטלציה יחד עם עוד אינסטלטור. המנהל שלנו הוא המהנדס ספקויני. ברצפת משרדו פתחנו פתח סודי ובנינו ירידה מתאימה, אשר בעזרת סולם עשוי חבלים יורדים ונכנסים לתוך צינורות הביוב העירוני. כשסוגרים את פתח הרצפה אין להבחין דבר. מה שחסר לנו הוא – פתח יציאה מהביוב שיוביל אותנו לבונקר, אם נמצא מקום מתאים לבנותו ולהכין בו מצרכים לתקופה ממושכת. והיה, כאשר יבואו הגרמנים לחסל את הגיטו, נתאסף במשרדו של המנהל ונרד משם לבונקר ונשהה בו עד יום השיחרור”.
אנו בונים בונקר
בעבודתי מחוץ לגיטו הייתי מזדמן מפרק לפרק בשטח הגיטו השני שהוקם בו־זמנית עם הגיטו הגדול ולאחר זמן קצר חוסל. הסימטאות, אשר פעם שקקו26 חיים יהודיים עמדו כעת בשממונן. הייתי בא לשם לקחת חמרי־בנייה ואביזרים מן הבתים החרבים בשביל להתקינם בבניינים בצד ה“ארי”. כאן במקום זה, עלה במוחי רעיון, ניתן לבנות בונקר לפי צרכינו. הכרתי היטב את השטח, את הבתים והחצרות. התחלתי לחפש ולתור אחרי מרתף מוסווה או מחסן עזוב ומוסתר. ואכן אחרי בדיקות וחיפושים מצאתי מרתף, שניתן יהיה להסוותו יפה על ידי תוספת בנייה ותיקונים שונים, שישמש למטרתנו. לא סמכתי על שיפוטי. הזמנתי למקום מומחה שהיה בסוד העניין וגם הוא מצא את המקום למתאים ובטוח. התחלנו בעבודה במרץ רב ובקדחתנות27. הזמן דחק לנו, מי יודע מה ילד יום?! המקום היה ספק מחסן ספק מרתף, ולמעשה היה זה בור באדמה מתחת לבית שנבנה לפני מאה שנים ומעלה, ומשום מה השאירוהו לא סתום וללא שימוש. דבר זה היה לטובתנו. ראשית דבר התקנו בו חשמל. לאחר מכן חפרנו מנהרה שהובילה מפתח צינורות הביוב לבונקר. גם את פתח היציאה מן הביוב בנינו והסווינו. צריכים היינו לבנות קיר נוסף בתוכו ולהכין בבונקר את כל המתקנים הדרושים לשהיה ממושכת, וכל זה, כמובן בסודי־סודות ובזהירות רבה שתושבי הסביבה הגויים לא ירגישו בנו ובעבודת הבנייה. הזהירות המרבית, המחסור בחומרים הדרושים, חוסר האפשרות לצאת מן הגיטו מחוץ לשעות העבודה המקובלות ועוד מכשולים רבים בלתי צפויים מראש – האריכו את זמן הבנייה. זמן רב התבזבז לשוא, ובינתיים נפוצו שמועות שהגרמנים מכינים “אקציות” חדשות. המתח בגיטו גבר ועלה ויחד עמו רפיון הידיים והחרדה לבאות. בן דודי האיץ בי וזירזני לסיים בהקדם את בניית הבונקר, אך כאילו השטן נעמד לי בדרכי. העבודה התנהלה בעצלתיים ובינתיים החלו תושבי הסביבה להרגיש שמשהו מתרחש בין הבתים העזובים. הם הבינו וחשדו, שבודאי מחפשים ומסדרים להם יהודים מחבואים במקום עזוב זה. הם התחילו להתחקות אחרינו. הפולנים שעבדו יחד עמנו היו תמיד נוהגים להזדרז וללכת לבתיהם אחר תום יום העבודה, והנה לפתע התחילו להתעניין מה נעשה במקום אחרי לכתם. הם החלו להסתובב בשטח ולרחרח. ופעם, כשבאנו להמשיך בעבודתנו מצאנו את דלת הבית פתוחה ומתוכו בקעו קולות. כנראה שבאו לחפש יהודים מתחבאים. בקושי הצלחנו להתחמק מעיניהם.
“אקצית” אסטוניה
המצב בגיטו החמיר. לפתע נתפשטה שמועה שהגיטו סגור ומסוגר ומוקף גרמנים, ליטאים, אסטונים ואוקראינים. הם מתכוונים להוציא אלפי יהודים לאסטוניה לעבוד שם במחנות הסגר. למודי נסיון לא נתנו אמון בדבריהם והכל היו משוכנעים שזוהי “אקציה” המובילה להשמדה. נזכרתי בחדרו של המנהל ממנו מובילה הירידה לצינורות הביוב. אך לא ידעתי היכן בדיוק נמצא החדר. אף פעם לא נזדמן לי לבקר בו בהימצאי תמיד מחוץ לחומות הגיטו. את הכניסה לבית הכרתי, אך אנשים מנעו ממני להיכנס בטענה שממול נמצא משרדו של המנהל. את זאת בדיוק רציתי לדעת. לא זזתי משמה. כשבאו מספר משפחות ודלת הכניסה נפתחה בפניהם, נדחקתי גם אני פנימה. היה זה חדר־משרד גדול ומרווח. שולחן כתיבה וכסאות. מפה של הגיטו תלוייה על הקיר. שום סימן לירידה לצינורות הביוב.
אחד הנוכחים ניגש לאמצע החדר ולהשתוממותי הרבה הרים מכסה, שאף העין המאומנת ביותר לא היתה מסוגלת להבחין בקיומו. חור מרובע, שחור וחשוך נפער תחתינו. האנשים הורדו על סולם החבלים והאחרון סגר מעליו את הפתח. כעת השתררה עלטה מוחלטת ורגלינו בוססות במי הביוב שהגיעו עד לברכיים. גובה הצינור היה בסך הכל מטר אחד. אנו עושים את דרכנו באיטיות רבה, כפופים ובידינו נתמכים בדפנות הצינור. יעדנו – הבונקר הבלתי גמור שבנינו. שם לפחות יש חשמל, שם נוכל לישר את גופינו. לייבש את בגדינו הספוגים ריחות ביוב, אולי גם לנשום מעט אויר צח. הגענו לצומת בו מתחבר צינור הביוב עם הכביש. שמענו צעקות וזעקות וטרטור מכוניות. הבנו שיהודים מוצאים בכוח מן הגיטו, מועמסים על המכוניות היוצאות לדרך. לאן מובילה הדרך – ניקרה במוחנו השאלה – האמנם לעבודה באסטוניה או לפונארי… (מקום ההריגה). בשעה 5 לפנות ערב הגענו לבונקר שלנו. בחוץ עוד היה אור. הבונקר נראה בעיננו כארמון: אור, יובש, חום. כל אחד משתרע, חולץ את נעליו, נושם לרווחה, מוציא קצת מן האוכל שהספיק לקחת עמו ומתכונן לשהות כאן עד יעבור זעם. כאשר ירד הערב החלטנו חברי ואני לצאת לבדוק את השטח. לא הספקנו לבנות את הקיר שיראה כאילו המשך של קיר הבית אשר מאחוריו לא קיים דבר. אולי נוכל משך הלילה להקימו ואז הופך המקום להיות בטוח יותר. אנו משוטטים בבית ההרוס למחצה שמעל לבונקר. עוד בטרם הספקנו להקיפו הגיעו לאזנינו קולות בני־אדם דוברים פולנית. הכרתי קולו של אחד מהם – שונא ישראל מובהק. הם באו לחפש יהודים כדי להסגירם לגרמנים. התחלנו לרוץ בחזרה למרתף שלנו, אך הם הרגישו בנו ורצו בעקבותינו, צועקים, “הנה הם, בואו נתפוס אותם!” חזרנו למרתף והורינו לאנשים להכנס מיד בחזרה ומשם לצינורות הביוב. נשארתי אחרון ושמעתי מעלי את הפולנים מדברים ביניהם – “היכן נעלמו היהודים הארורים? רק עכשיו היו כאן וכאילו האדמה בלעה אותם אנו מוכרחים לתפסם!” והנה הם גילו את הבונקר שלנו ועוד רגע הם יהיו בפנים. התחלתי לפרק את הקרשים ששימשו תמיכה לפתח המנהרה, והחול החל גולש ומכסה את הפתח. כמעט ונקברתי תחת מפולת האדמה.
בתוככי תעלות הביוב
מצבנו בכל רע. אנו שוב בתוך מי הביוב המצחינים. לא יודעים דבר על הנעשה בגיטו. ידענו רק ש“האקציה” אמורה היתה להמשך שלושה ימים, כלומר עוד יומיים עלינו לשהות כאן – הנחזיק מעמד?! ואם כן – האם נמצא עוד יהודים בגיטו, האם הגיטו עדיין קיים – כל השאלות והספקות ניקרו במוחנו, בעוד אנו כפופים, רועדים מקור – ומסביב אפלה. התקדמנו לעבר הצומת שם יכולנו להבחין לפחות בין יום ולילה. העייפות גוברת. אנו מעודדים איש את חברו. מוכרחים להחזיק מעמד בכל מחיר. עדיין אנו שומעים קולות וטרטורים, כלומר ה“אקציה” נמשכת. כעבור מספר ימים השתרר שקט בסביבה. החלטנו שאני ועוד אחד מהחבורה שמנתה חמשה עשר איש, נצא מן הביוב באותה דרך בה נכנסנו, כדי לבדוק את המצב. משנוכחנו לדעת ששקט מוחלט שורר מעלינו – הרימונו בזהירות רבה את פתח הכניסה. מצאנו את חדרו של המנהל כפי שהיה. לא ניכרו שום סימנים שמישהו ביקר במקום מאז עזבנוהו שלושה ימים לפני כן. עוד אנו תוהים מה יהיו צעדינו הבאים, שמענו לפתע שדלת החדר נפתחת. לא היה כבר סיפק בידינו לברוח בחזרה לתוך הביוב. עמדו לפנינו שני בחורים יהודים, אחד מהם במדים של קצין משטרת הגיטו, והם מסתכלים בנו מופתעים ומשתאים. הם סיפרו לנו כי כעת שורר שקט בגיטו. הגרמנים ביקשו 3000 יהודים לעבודה באסטוניה. אף איש לא רצה להתנדב ומשטרת הגיטו היהודית בעזרתם הפעילה של הגרמנים וגרוריהם אספו בכוח את “המכסה” תוך השתוללות והתפרעויות. ב“אקציה” הבאה לא יתנו עוד להוציא יהודים מן הגיטו ויתנגדו בכוח לגרמנים. ידעתי על קיום ארגון כזה המורכב מכל המפלגות, אך מכיוון שלא הייתי חבר מפלגה – לא היה לי כל קשר למחתרת, אשר קיבלה לשורותיה רק חברי תנועות הנוער והמפלגות, אך הם היו במיעוט. בגיטו וילנא היו אלפי צעירים שלא השתייכו לאף תנועה, הם נשארו מחוץ למסגרת ועזובים לנפשם. לאחר שנקשרו ביננו יחסי אמון – גליתי להם את הכניסה לביוב וסיפרתי להם את קורותינו מאז התחלת ה“אקציה”. הם אמרו לנו, כי עליהם למסור דו"ח על כך למיפקדה וקפלינסקי ביקשני להצטרף אליו מכיוון שאני מכיר את מערכת הביוב, ייתכן שיבוא יום ונצטרך להשתמש בדרך זו ואז אהיה להם מורה דרך. הסכמתי ברצון. כל הזמן חיפשתי דרכים לברוח מן הגיטו ליערות או למחבוא אך לא מצאתי כל קשר לגופים העוסקים בכך. כעת נפלה ההזדמנות לידי ובודאי אנצלנה.
חיסול הגיטו
על אף העובדה שהיה לי קשר עם המחתרת – לא רציתי לסמוך על כך. הקשר היה רופף מאוד. רק פעם דיברתי עם אחד המנהיגים ונאמר לי, כי בעת סכנה עלי להתייצב על יד פתח הביוב. היכרתי מספר בחורים שהיו במצבי והחלטנו לחפש דרך יציאה מן הגיטו ולברוח ליערות, אם כי לא ידענו את הדרכים המובילות ליערות והיכן נמצאים הפרטיזאנים. החלטתנו נחושה – לא נהיה מובלים על ידי הגרמנים. בינתיים רכשתי אקדח – “אישפנקה”. שילמתי עבורו כסף רב. אך בין כה וכה לא היה עוד ערך לכסף. ערכו של הנשק עלה לאין ערוך. האקדח נסך בי רגש בטחון. בימים אלה נודע לנו, שקבוצת בחורים, שכינו אותם “קבוצת המשטרה”, עזבה את הגיטו בכיוון היער. בראש הקבוצה עמד קצין המשטרה, נתן רינג, צעיר נמרץ ופיקח. לא הכרתיו אלא ממראית־עין. ראיתי את הקבוצה עוזבת את הגיטו דרך שער צדדי ברחוב שאוולסקה. היו בגיטו מספר שערים בסימטאות צדדיות שהיו בשימוש משטרתי בלבד. רציתי להצטרף לקבוצת היוצאים, אך הדבר לא ניתן לי. פניתי לרחוב סטרשונה, מקום מושב מטה ה־פ.פ.א. ביקשתי לפגוש את קפלינסקי ולשמוע מפיו על הנעשה. על יד הכניסה עמדו משמרות של חברי פ.פ.א. ונתנו מעבר רק לפי סיסמא. בסביבה הצטופף קהל רב, צעירים וצעירות, מבוגרים, נשים וילדים, רובם רעבים ללחם. עיני כל נשואות למקום מושב מטה ה־פ.פ.א., כאילו משם תבוא הצלתם, אך העזרה בוששה לבוא. היו אלה ימי ספטמבר. אווירה סתוית תלויה בחלל. השמיים התקדרו. גשם איטי חודר לעצמות, דלף ללא הרף. הגוף רעד מקור ופחד. באחד הלילות נשמעו צעקות. האנשים התחילו להציץ החוצה ובקול פחדים שאלו לפשר הדבר. מישהו קורא בשמי. היה זה אחד הבחורים מהחברה שנדברנו לברוח ליער. הוא מספר, שמחר מחסלים את הגיטו ועוד הלילה מוכרחים להבקיע דרך ולברוח. עלטה אפפה את הגיטו. כנראה שהחשמל כבר לא פעל. סיפרתי לחברי כי עלי להתייצב ליד פתח הביוב וכי גם הם יבואו אתי ויחד עם חברי ה־פ.פ.א. נרד לצינורות הביוב. הסתובבנו בסימטאות. אנשים התרוצצו הנה וחזור. מי שהכין לעצמו מחבוא – אסף את החפצים הנחוצים ביותר והתחבא. אט אט האפירו השמיים. מיהרתי לפתח הביוב. אותה שעה הגיעו לגיטו מספר אנשי גסטאפו, הלכו ישר לחצר ה“יודנראט” וביקשו מהשוטרים שעדיין היו בגיטו לאסוף את היהודים. לאט לאט התמלאה החצר המוני יהודים נפחדים ורועדים. אנשי הגסטאפו עלו על הגזוזטרה שבקומה השניה. אחד מהם הרים את ידיו להשתיק את הקהל. נשתררה דומיה. איש הגסטאפו פתח ואמר, שהגיטו נתקיים שנתיים הודות לעבודה המועילה שהיהודים ביצעו בענפים שונים. כעת הגיעה השעה שוילנא תישאר “יודנריין” (ללא יהודים). הגיטו יחוסל. כל אחד יקח עמו את החפצים הנחוצים ביותר וכולם יועברו למחנות באסטוניה. שום דבר רע לא יאונה להם. הפינוי יתחיל בשעה 11 לפי רחובות המגורים ובשעה ארבע אחר הצהריים צריך הגיטו להיות ריק מהיהודים. מי שינסה להתחבא ולהתחמק – סופו יהיה מוות. היהודים נשארו המומים. לא היה מי שידריך אותם או ייעץ מה עליהם לעשות. היה זה המון עזוב לנפשו. רבים פרצו בבכי מר. אחרים חזרו לבתיהם לארוז את חפציהם ואחרים מיהרו למבואיהם.
היציאה
כעבור שעה קלה הגיעו לפתח הביוב אנשי ה־פ.פ.א. ובראשם אבא קובנר ושמואל קפלינסקי. המקום המה מרוב צעירים וצעירות – אך הכניסה לביוב היתה לחברי פ.פ.א. בלבד. קפלינסקי הצביע לעברי ואמר לקובנר, שאני האיש שיוביל אותם בתעלות. ירדתי הראשון ואחרי אנשי ה־פ.פ.א. התחלנו לצעוד בשורה עורפית ארוכה. אני הרגשתי כבן בית, הלא רק לפני שבועיים למדתי להכיר את מערכת הביוב על בוריה. על אף החושך מצאתי את דרכי לכיוון הנכון. מרוב אדם גאו המיים והגיעו עד למותניים. ההליכה היתה איטית מאוד. רבים התעלפו מן הריחות הרעים. אחרים נחלשו ולא היה בכוחם לשלוף רגליהם מתוך העיסה הסמיכה. מדי פעם עצרנו למנוחה ולהמתין למפגרים והזמן מתמשך ללא קץ והדרך נראית ארוכה – לבלי סוף. כשהגענו למקום היציאה כבר העריב היום. היה זה ברחוב איגנאציו הקדוש, מול קסרקטין של הצבא הליטאי. הם הליטאים בוודאי לא העלו על הדעת “שמתחת לאפם” נמצאים יהודים רבים כל כך. על יד פתח היציאה המתין לנו שוטר ליטאי שהיה בסוד המחתרת. אבא ושמואל’קה הסתודדו עמו. הוכנסנו למרתף למנוחה קצרה ולנקות את בגדינו. כעבור שעה קלה נאמר לנו כי עלינו לצאת זוגות זוגות, לדבר פולנית, לצחוק ולהקים רעש, כאילו אנו הולכים ממסיבה. כדי להגיע למקום המפגש עלינו לעבור על פני משמרות גרמנים וליטאים. בחוץ היה חושך, אך המקומות בהם עמדו המשמרות היו מוארים, ובעברינו התבוננו בנו השוטרים בעין בוחנת, אך הם לא העלו על הדעת שקבוצה כה גדולה של יהודים יעיזו לצעוד וללכת בראש חוצות. בידי האחת אחזתי בזרועה של בת זוגתי ובשנייה החזקתי את אקדחי – אם ניתפס – אפתח ביריות. התאספנו בחווה גדולה בקצה העיר. מנהל החווה הכניס אותנו לגורן רחב ידיים. “התחפרנו” בתוך הקש. סוף סוף יכולנו לחלוץ את נעלינו, לייבש את בגדינו ולהשתטח מלוא קומתנו. רק כעת הרגשנו כמה מתוחים ועייפים היינו ממאורעות הימים האחרונים. למחרת בצהריים הביא מנהל החווה אוכל ובפיו ידיעות מדאיגות: הגרמנים סורקים את כל העיר בחיפוש אחר יהודים: הם עוברים מרחוב לרחוב ובודקים כל מקום חשוד בדייקנות גרמנית אופיינית. הפיקוד חילק את מעט הנשק שהיה ברשותו, והיה אם הגרמנים יגלו אותנו – נתנגד להם בכוח, אם כי ברור היה, שיהיה זה קרב אבוד. למחרת נשלחו העירה לצורך איסוף ידיעות שתי בחורות, שחזותן “ארית”. לפנות ערב חזרו וסיפרו שחלה הרפיה בחיפושים. כן סיפרו על גורל אחרוני יהודי הגיטו שהובלו למגרש “רוסה” שעל יד תחנת הרכבת, שם ממיינים אותם – חלק יוסע לאסטוניה והחלק האחר יובל לפונארי להשמדה. כך עבר עלינו היום השני. מנהל החווה היה נפחד מאוד וזירז אותנו להסתלק מהר ככל האפשר. הפיקוד ערך מגבית בין האנשים והכסף ומטבעות זהב ניתנו למנהל החווה. לדבר זה היתה השפעה מרגעת. באותו ערב הגיע אלינו פרטיזאן מיערות רודניקי לשם פנינו מועדות. אנשי הפיקוד הסתודדו עמו זמן רב, עיינו במפות, רשמו את דרכי הגישה ליער וכו'. כאשר הפרטיזאן עזב – נאמר לנו שמחר בערב נצא לדרך. ושוב יצאנו זוגות זוגות. היה עלינו לעבור גשר מול פסי הרכבת שנשמר בקפדנות על ידי הגרמנים. שוב הפעם נקטנו בשיטה הקודמת: דיברנו בקולי קולות, הקימונו רעש, התחזנו כשיכורים למחצה, והתחבולה הצליחה. התאספנו בחורשה מחוץ לעיר שם נערכנו לקראת היציאה ליערות. יצאנו לדרך כשבמרחק מה לפנינו נוסע בעגלתו מורה־הדרך הפולני. הוא הנחה אותנו תמורת כסף וגם מכר לנו מצרכי מזון. עם אור הבוקר נתכנסנו בחורשה בה שהינו עד רדת החשיכה ואז המשכנו שוב בדרכנו. בלילה השני נתקלנו בזוג יהודים – ד"ר סולה גורפינקל ורעייתו אמה. הם התחבאו אצל גויים ופחדו שאלה יסגירום לגרמנים. הם יצאו לנדוד בעובי היער ולאושרם נתקלו בנו. וגם אנו היינו מרוצים – רופא ביער לא יסולא בפז. נכנסנו לעובי היער שהשתרע על פני עשרות קילומטרים – וכאן התחילה פרשה חדשה – חיי פרטיזאן יהודי.
נספח ד' 🔗
על הקורות אותו מספר פאול בגריאנסקי:
מוקדם בבוקר ביום 14 בספטמבר 1942, נקרא יעקב גנס למשרדי הגסטאפו. לא היה זה דבר יוצא דופן, מפני שהוא נקרא למשרד לעתים קרובות על מנת לקבל הוראות או לדון בבעיות. לפעמים הלך לשם ביוזמתו אם היה זקוק לעבודה נוספת או למזון או כאשר היה צריך לשחרר יהודים מכלא “לוקישקי”. למפקד גיטו וילנא שבו אוכלוסיה של יותר מ־15,000 איש (לדברי הגרמנים מנתה האוכלוסיה רק 10,000 איש בתקופה הזאת), יש בעיות רבות שיש לדון בהן.
בצהריים נודע בגיטו שיעקב גנס נורה למוות בידי הגסטאפו. דסלר מונה במקומו אך בתוך יום או יומיים נמלט למקום מסתור שהוכן מראש מחוץ לגיטו. כעת היה ברור יותר מתמיד שסופו של הגיטו קרב ובא. אמרתי למינה שאני מוכן להצטרף לפרטיזאנים. בתקופה ההיא היה הגיטו סגור – אין יוצא ואין בא ללא אישור הגרמנים. מינה סיפרה לי שאבא קובנר ידע על דרך יציאה והוא הסכים להראותה לנו. הוא ביקש שניקח איתנו בחורה, כדי שתלמד את הדרך ותהיה מורת דרך של הקבוצה הבאה.
מוקדם בערב ה־18 בספטמבר, אבא נתן לי נייר לגלגול סגריות עליו היה מצוייר המסלול שעלינו לעבור לאחר שנגיע לכפר האחרון בדרכנו – סטרייה מרצלי. הוא פתח בפנינו דלת כבדה בת מאות שנים ולגמרי מוסתרת, ועם ברכתו עזבנו. הוא אמר שטייבל, הבחורה, תחכה לנו ב“קייליס” ויודעת על הסידור בינינו. “קייליס” היה המקום היחיד בווילנא מחוץ לגיטו בו חיו 1500 פרוונים יהודים, שהכינו מעילי פרווה לצבא הגרמני. לגסטאפו כמעט ולא היה עניין בקיום היהודים ב“קייליס” לעומת זאת היו מעוניינים לספק לחברותיהם ולנשותיהם מעילי פרווה אופנתיים. האינטרסים של אנשי “קייליס” והגסטאפו היו זהים, ו“קייליס” המשיכה להתקיים 7 חודשים אחרי הגיטו. בזמן ההוא ברחו יותר מ־300 יהודים מ“קייליס” והצטרפו לשורות הפרטיזאנים.
הגענו ל“קייליס” לפני שמונה באותו ערב. השוטרים הכירו את מינה והכניסו אותנו ללא שאלות. טייבל פגשה אותנו זמן קצר לאחר מכן. היא דיברה פולנית. הבנתי שהיו לה ניירות מזוייפים והיא היתה מוכנה לצאת לדרך. היא נראתה יותר “ארית” משציפיתי. מספר דקות לאחר מכן סוליה גורפינקל הציג עצמו בפנינו כסטודנט שכמעט וסיים את לימודי הרפואה. היה לנו חשוב לקחת איתנו ליערות רופא ואחות (אשתו). למחרת בבוקר הלכנו לחבר פולני לקחת את הציוד הרפואי שלו. היה זה יום ראשון ובית החבר היה נעול, כפי הנראה הלכו כולם לכנסיה. החלטתי לא לחכות ולצאת לדרך. מינה החליטה להשאר ב“קייליס” ולהצטרף לקבוצה הבאה כשתחזור טייבל לקחת אותם.
טייבל היתה מוכנה, לבושה כ“שיקסע” אמיתית. לאוזני היתה הפולנית שלה – מושלמת. היא דיברה והתנהגה כבחורה שידעה מה רצונה, מבינה את המשימה ומוכנה לעמוד במצופה ממנה. את ראשה עטף צעיף יפה וחם. חיוכה וקולה היו נעימים. שיערתי שאין היא מכירה את האיזור אליו אנו הולכים ואמרתי לה שמעולם לא הייתי ב־רודניצקה פושצ’ה (יערות רודניקי) או בסטרייה מרצלי. הראיתי לה את נייר הסיגריות עליו היה מצוייר מסלול ההליכה שלנו אל הפרטיזאנים. סטרייה מרצלי היתה מסומנת על המפה. קויתי למצוא את הדרך מהכפר “40 טטר”. חזרתי על דברי אבא – שהיערן בסטרייה מרצלי אמור להיות האיש “שלנו” והסברתי לטייבל איך להגיע לביתו. הכרחתי אותה לחזור על דברי, בהסבירי, שעל שנינו להכיר את הדרך למקרה שנפרד. אז אמרתי לטייבל שאם נהיה בסכנת לכידה, אשתמש באקדחי כמיטב יכולתי ואם נהיה במצב חסר אונים, אירה בה ואתאבד. היא הסכימה. הגענו כבר עד פונארי. והמשכנו ללכת, מסתירים את רגשותינו בעוברנו שם.
בדרכנו יכולתי לראות שהחיים סביבנו נמשכו כרגיל. איכרים צעדו ברגל או נסעו בעגלות לווילנא וממנה. חיילים גרמנים נעו בדרך במשאיות ומכוניות. “פונארי” נראתה מהכביש מזמינה, מקום נחמד לנוח בו, לעשות בו פיקניק, לקטוף תותים ופטריות. עצי האורן הגבוהים ראו הכל ושתקו. זר שעבר בדרך לא יכול היה לנחש מה אירע בעבר ועדיין מתרחש לא רחוק מהכביש. המשכנו ללכת מבלי לאמר מילה. הגענו במהרה לכפר “ביאלה ווקה”, והשעה היתה כמעט שעת צהריים ואנשים יצאו מהמסגד הנקי והלבן. כולם לבושים בגדי חג, מצפים לארוחת יום הראשון השלווה. חטאיהם נסלחו להם והם מוכנים להתחיל הכל מחדש. בין האנשים שיצאו מהמסגד ראיתי את גב' קוזמינסקי ובתה בת ה־10. היה ברור מעיניהן המחייכות שזיהו אותי. הלכנו באותו כיוון, לעבר “40 טטר”, בו שיגשגה משפחת קוזמינסקי דורות רבים. נהגתי לפגוש בהם כמעט מדי בוקר כשעבדתי עם קבוצת יהודים בחטיבת עצי האורן. עבדנו ב־“40 טטר” מסוף אפריל עד יוני 1943.
אחרי שהלכנו באותו כיוון ומסביבנו אנשים רבים, נשארנו סוף סוף לבדנו. האשה ביקשה מאתנו לא להכנס לביתה היות והיו לה אורחים. היא הראתה לנו מקום בגינה בו יכולנו לחכות עד שעזבו האורחים. בינתיים הביאה לנו כריכים וחלב. היה זה רק בשעה 4 אחה"צ כשעזבו מספר אנשים את הבית. הבנו מקולותיהם הצוהלים שבילו בנעימים. כשהלכו, התקרב מר קוזמינסקי אלינו. ידידותי ורציני כתמיד. סיפרתי לאן פנינו מועדות ושארצה שיעזור לי להגיע לסטרייה מרצלי. לאחר ששקל את העניין אמר שלאשתו אח שגר בכפר ושהיא תיקח אותנו אליו למחרת בבוקר. אחיה ינחה אותנו לסטרייה מרצלי ויראה לנו את בית היערן. הוא הציע שנלון על אחת מערמות הקש, היות ושכניו נהגו לבקרו בימי ראשון בערב ועדיף היה שלא יראו אותנו. הוא ראה את האקדח שלי וחייך. אשתו הביאה מזון והראתה לנו היכן להשאיר את הצלחות. מחר לפני שיתעוררו כולם עלינו להיות מוכנים ליציאה. הדרך לכפר בו גר אחיה תארוך כשעתיים.
ישנו בשלווה ולמחרת מוקדם בבוקר חיכתה לנו ובידה לחם, גבינה וחלב. יצאנו מיד לאחר ארוחת הבוקר. הגענו לבית המבודד של אחיה ביום שני, 20 בספטמבר בשעה 7 בבוקר. לאחר מנוחה ושיחה קצרה יצאנו לכוון סטרייה מרצלי. היתה זו הליכה קשה, במקום ללכת בדרך המלך בה היינו עלולים לפגוש אנשים בלתי רצויים או גרמנים, לקח אותנו אחיה דרך ביצות. השבילים סומנו ע"י גזעי עץ ארוכים שהונחו שם שנים רבות לפני כן עבור אצילים פולניים שנהגו לערוך מסיבות צייד עליזות ביער. רוב הגזעים היו רקובים וכל צעד ימינה או שמאלה יכול היה להוביל אל תוך הביצה. המדריך אמר לנו שציידים עדיין משתמשים בשבילים האלה וכן אנשים שרצו להמנע מדרך העפר. השביל לא היה נראה לעין בכל המקומות והיה עלינו לשנות את המסלול לעתים עד שמצאנו גזע שיעמוד בכובד משקלנו. התקדמנו לאט, רגלינו והמגפיים רטובים וכבדים כתוצאה מהחלקה, דאגתנו העיקרית היתה לשמור על שווי משקל כדי לא ליפול לתוך הביצה. היה יום ספטמבר חמים ובהיר. אט אט התייבשו השלוליות ויכולנו ללכת ביתר יציבות ומהירות. לבסוף הרגשנו בעלייה והביצות נעלמו. קרוב לשעת צהריים הגענו לאדמה מוצקה. מצאנו עצמנו על דרך העפר אליה נמנענו מלהגיע עד עתה. המדריך הצביע על בית לבן בראש גבעה מרוחק קילומטר מאיתנו ואמר שזהו ביתו של היערן. ליד הבית לימינינו ניצב גשר מעל נהר המרצ’נקה, משני צידי הנהר צמחו עצי אורן עבותים. הודינו למדריך והוא עשה דרכו חזרה, שוב, דרך הביצות. בזמנים ההם העדיפו אנשים לא למשוך תשומת לב.
נכנסו ליער כדי להתייבש ולנקות את מגפינו. בעת שטייבל היתה עסוקה בניקוי מגפיה, ניגשתי לבדוק מה מתרחש על הגשר, הכביש ובסטרייה מרצלי עצמה. טייבל היתה דרוכה לכל קול, כדי שלא נופתע על ידי איכר או כלב. היא הצליחה לעבור דרך הביצות בקלות יחסית לעומתי ולעומת המדריך. היא הייתה צעירה ממני בכ־20 שנה והתייחסה למשימה שהוטלה עליה ברצינות. היא היתה להוטה לבצע את שהוטל עליה לשביעות רצון הממונים עליה ולשביעות רצונה היא. טייבל נהגה כחייל טוב.
לא היתה תנועה רבה על הגשר. קבוצת כלי רכב עברה וכמה ילדים שיחקו על הגשר ובקירבתו. העדפנו לחכות לרדת החשיכה כדי לחצות את הגשר, אולם בחושך לא נוכל לראות את הדרך שלפנינו. החלטנו לנוע בזהירות לעבר הגשר ולחצותו. בדקנו מסביב ונראה היה שאיש לא הבחין בנו. בחרנו בשביל שהיה משמאלנו ופתחנו בהליכה מהירה. לפי הבנתי היה זה הכוון לכביש הראשי (בולשק). כשנגיע אליו יהיה עלינו לחצותו.
הלכנו כשלוש שעות ועדיין לא ראינו את הבולשק. השעה היתה אחרי שש בערב והיה חשוך. כנראה שהחמצנו פניה שמאלה באיזשהו מקום. גשם החל לרדת ואנחנו מצאנו מסתור מתחת לעץ אשוח גדול. הגשם חדל ואנחנו נרדמנו תשושים ממאמץ היום שחלף. התעוררנו עם זריחת החמה וחזרנו לגשר כדי לחפש שנית את השביל הנכון. לפתע מצאנו עצמנו ניצבים מול שדה, שכפי הנראה לא ראינו אותו בחושך. היו שם כמה תריסרי פרות ורועה צעיר שניגן בחליל. כשהבחין בנו, הפסיק לנגן והסתכל בנו כאילו ירדנו מהירח. לאחר שנרגע ביקשה ממנו טייבל שיתן לנו מעט לחם וחלב, הראיתי לו שטר של רובל. ללא מילים הוציא הנער לחם מתיקו ונתן לנו, הוא ניגש לחלוב את אחת הפרות. טייבל הודתה לו ושאלה איך נוכל להגיע לבולשק וכמה זמן תארך הדרך. הוא הצביע בכוון מסויים והוסיף שהדרך תארך כשעתיים. הלכנו יותר משלוש שעות אך, שוב, לא היה סימן לדרך הראשית או קולות משאיות או סוסים המעידים על קיומה. החלטנו לחזור לגשר.
היה זה יום שטוף שמש וההליכה היתה נעימה ונטולת הפתעות. טייבל אמרה שתהיה מוכנה ללכת הלוך וחזור אפילו מאה פעמים עד שנמצא את האיש שלנו. היתה בה אנרגיה חבויה וכח בלתי נדלה. היה זה יום שלישי, 21 בספטמבר בערך בשתיים אחרי הצהריים כשהתחלנו לצעוד שוב מהגשר. טייבל היתה חזקה ואני הייתי כבר עייף מההליכה אך אפילו יותר מהייאוש שאחז בי. חשבתי שבמקרה הגרוע ביותר נוכל לפנות ליערן שלנו, נוכל לגשת לביתו בערב ולחכות בתקווה שבמשך הלילה יבקרו אתו כמה פרטיזאנים. אם לא יגיעו, נוכל לשאול אותו מהי הדרך לבולשק.
הלכנו יותר משעתיים ועדיין לא הבחנו בשביל נוסף או בכביש הראשי. סיפרתי לטייבל מה עלה בדעתי והיא הסכימה שעלינו לנסות זאת כמפלט אחרון. אחרי תצפית בת שעה, סטרייה מרצלי נראתה שקועה בשינה עמוקה. בשעה תשע ורבע בערב נכנסנו לבית היערן. הדלת לא היתה נעולה וכולם היו שקועים בשינה. השמיים היו בהירים וירח מלא האיר את החדר. בבית היה חדר אחד בלבד שחולק לשניים על ידי וילון. חלק אחד היה המטבח ובו שולחן עגול קרוב לחלון. החלק השני היה חדר השינה. גבר ישן למחצה התקרב אלינו וטייבל הסבירה לו מה רצוננו. היערן הזמין אותנו לשבת ולחכות אך הדגיש שאין לו אוכל להציע לנו, הוא ילך אל שכנו ויביא לנו מעט לחם ובשר או גבינה. טייבל הבטיחה שנשלם עבור האוכל. הוא לבש את חולצתו ונעל את מגפיו. כששאלה טייבל כמה זמן ייעדר ענה שכחמש עשרה או עשרים דקות. החלטנו להסתכן.
ילד החל בוכה ואמו מנסה להשקיטו, הניקה אותו. אשה מבוגרת השתעלה, בודאי היתה אמו של היערן או של אישתו. הלילה היה כה בהיר, עד שיכולת לקרוא לאור הירח בחלון. בהסתכלי החוצה, ראיתי במעורפל את היער, חשוך לחלוטין, במרחק 150 מ'. היערן נעדר כבר חמש עשרה דקות. החדר החשיך מעט כשהירח זז במעלה אחת או שתיים. טייבל היתה עייפה וכמעט נרדמה.
20 דקות עברו.
האור בחוץ היה בהיר כמעט כמו אור יום, רק היער היה שחור, צלליו מעט ארוכים יותר כעת. ביקשתי מטייבל לברר כמה רחוק ביתו של השכן. הזקנה ענתה שהוא ניצב מעבר לכביש.
25 דקות.
ביקשתי מטייבל להורות לאחת הנשים לקחת אותנו לאסם. הזקנה התלבשה וניגשה לדלת, טייבל אחריה ואני בעקבותיה.
27 דקות.
הזקנה פתחה את הדלת ופנתה לכוון האסם. בעוד טייבל פוסעת בעקבותיה, נפגעה ממטר יריות שניתך לפתע מכל עבר, ונפלה לזרועותי. גררתי אותה פנימה, טרקתי את הדלת וקירבתי את ראשי לפיה. היא הפסיקה לנשום. טייבל מתה. הבית היה מוקף.
נפרדתי מטייבל, גרטה שלי ורוזיאן והכנסתי את אקדחי לתוך חלל פי. מגע המתכת הקרה החזיר אותי לחושי. האקדח היה אמור לשמש אותי להגנה עצמית! פתחתי את הדלת, מפתיע אותם ויריתי לעברם את כל ארבעה־עשר הכדורים שהיו במחסנית. לא שמעתי יריות מסביב והכנסתי במהירות את המחסנית השניה, גם אותה רוקנתי מיד. לאקדח היו שני מצבי ירי: בודד ואוטומאטי. השתמשתי בירי אוטומאטי בפעמיים שיריתי. טענתי את המחסנית האחרונה שהיתה לי והתחלתי לרוץ בכל כוחי לעבר היער החשוך. כמה מהיריות שיריתי פגעו, כנראה, בחיילים. בעודם מתאוששים מההפתעה, התחבאתי ביער הצפוף. שמעתי כמה יריות בודדות לפני שהגעתי לעצים הראשונים. המשכתי לרוץ עד שהבחנתי בצלליהם הארוכים של העצים על גדות נהר המרצ’נקה, חציתי את הנהר לגדה שממול. טיפסתי על עץ בעוד החיילים מגיעים אל גדת הנהר, יורים לכל עבר. הם לא הבחינו שחציתי את הנהר. הם ירו בכוח לכל הכוונים.
ממקום יושבי על העץ, יכולתי לראות את תנועות החיילים. הייתי רטוב עד לשד עצמותי אך לא הרגשתי בכך. שניתי את מצב הירי לבודד והייתי מוכן לקרב. היו לי שניים עשר כדורים כדי לנקום את מות טייבל וכדור אחרון, השלושה עשר היה עבורי. נתתי לטייבל שישים כדורים אך אלה אבדו עכשיו. הרגשתי חופשי וחזק. שועל או זאב הנמלטים מציידים, מרגישים בודאי כמוני.
חיילים נוספים הגיעו כדי לחפש אחרי ה“אונטר מנש”. אך כולם התרכזו בגדה השנייה של הנהר. היריות פסקו בהדרגה והחיילים הלכו לדרכם. היתה זו שעת בוקר מוקדמת והשמש זרחה בין העצים העתיקים. ירדתי מהעץ וצעדתי לעבר השביל המוכר, נמנע מלהכנס לסטרייה מרצלי. במקום מבודד, גלוי לקרני החמה, התפשטתי וחלצתי את מגפי. הוצאתי את התער והתגלחתי, נעזר בטיפות טל הבוקר (התער עדיין נמצא אצלי למזכרת). כשהתייבשו בגדי כמעט לחלוטין, התלבשתי וניסיתי לחשוב מה עלי לעשות כעת. להפתעתי הרבה, שמעתי סוס צוהל לא רחוק ממני. נטלתי את אקדחי ונגשתי לבדוק את העניין, בעודי נחבא בין השיחים. היתה זו עגלה ריקה רתומה לסוס אחד שאכל עשב בעודו מתנהל בעצלתיים. כמה דקות חלפו ועוד עגלה ריקה חלפה על פני. חשבתי לעצמי שהעגלונים שיכורים, כנראה, יופיעו עם העגלה הבאה. אך העגלה השלישית שהגיעה היתה ריקה גם היא. אז נזכרתי בימי ילדותי כשמר וולפא היה מרכיב אותי על סוס עוור והסוס היה חוזר תמיד לאסם של מר וולפא. נזכרתי בדבריו: “סוס, אפילו יותר מכלב, ימצא תמיד את דרכו חזרה הביתה”. הייתי בטוח שהפרטיזאנים השתמשו בעגלות ושחררו את הסוסים. מבלי להמתין לעגלות נוספות, מיהרתי לאורך השביל ממנו באו הסוסים. עד מהרה הייתי קרוב לבולשק. חציתי לעברו השני כשאין עין מבחינה בי. פוסע לפי עקבות אנשים וסוסים, עד ששמעתי את הפקודה: “עצור!” היה זה חיים לזר ועימו פרטיזאנים נוספים. אחד מהם היה, אני זוכר, דוד סבירסקי. הם השלימו את משימתם ושחררו את הסוסים, בדרכם חזרה למחנה שמעו את היריות ותהו מה היה מקורן.
למחרת, חיה (לזר) שנמלטה מהגיטו המתחסל, חיפשה את בסיס הפרטיזאנים. היא נתקלה בבית לבן שדלתו פתוחה לרווחה וראתה את גופתה של טייבל על הסף. עיניה הכחולות היו פקוחות, חור קטן במצחה היה העדות היחידה לכך שהיא מתה.
יומיים מאוחר יותר, נקראתי לחקירה על ידי המפקדה, הם רצו לדעת מדוע הרגתי את האיש שלהם – היערן. איש הק.ג.ב. סטאנקוויצ’יוס התעקש שעשיתי זאת בכוונה תחילה וכל הסברי שאין זה כך לא הצליחו לשכנעו שאינני סוכן אויב. אינני בטוח מה היה קורה אילולא יורגיס שהגיע ברגע מכריע זה. הכרתי את זימן (שמו האמיתי של יורגיס) עוד מלפני המלחמה. כשספרתי על הקורות אותי בסטרייה מרצלי, הוא פקד על סטנקוויצ’יוס לשחרר אותי מיד.
נספח ה' 🔗
על מחנה בילסקי אנו שומעים מאוחר יותר מפי אליעזר מלבין:
חבלי לידתו של גדוד פרטיזאנים יהודי
ה“אקציה” השנייה בנובוגרודק נתקיימה באוגוסט 1942. באותו זמן גם נודע שביערות הסביבה קיים גדוד פרטיזאנים בפיקודו של טוביה בילסקי. החלטתי לברוח ליער, להיפגש עם הפרטיזאנים.
הצטרפתי לגדודו של בילסקי. באותו לילה ברחו מן העיירה למעלה מחמישים איש ולאחר מכן נפגשתי עמם ביער, חלק בפושצ’ה ליפיצ’אני וחלק מהם נשאר אצל בילסקי.
כשהגעתי לגדודו של בילסקי הוא מנה כמאתיים איש, לשמונים מהם היה נשק, ובעת ההיא היתה זו כמות נשק רצינית. הגדוד היה מחולק לגונדות ומחלקות ומיד עם בואי מוניתי למפקד מחלקה.
היה זה אחרי המארב הראשון שארגנו בדרך בין ניאבלניק לבין נובוגרודק. הצלחנו לחסל מכונית מלאה גרמנים וחזרנו לבסיס גאים ומרוצים: סוף סוף התחלנו בפעולות קרב ונקם בגרמנים.
החדשים הבאים היו קשים עבורנו. הגיעו ידיעות שהגרמנים מכינים מצור על היער במטרה לחסל את הפרטיזאנים. התפלגנו לקבוצות קטנות שפנו לעבר יערות אחרים. עשרים איש – נשים, זקנים וילדים הובלנו לפושצ’ה ליפיצ’אני למסתר, אך בבואנו נתברר שנכנסנו לתוך המצור הגדול שהגרמנים שמו במקום זה ומכאן ולהבא החלה רדיפה בלתי פוסקת אחרינו. קבוצתי יחד עם יהודים אחרים יוצאי העיירה ז’טל מגדודו של קפלינסקי הגיעה עד לקירבת סלונים. בסוף דצמבר החלטנו לחזור לבסיס. כשהתקרבנו למקום שנקרא חרפיאנייב – גילו אותנו הגרמנים והתפתח קרב בינינו. שמונה מאנשינו נפלו בקרב זה.
חזרנו לבסיס הקודם בזאבלאבה. אני כבר מלאתי אז את תפקיד ראש המטה בפועל. אך המנוחה מאתנו והלאה. משך כל חודשי החורף נאלצנו לנדוד ממקום למקום. לא היה לנו בסיס קבוע עקב המירדפים שערכו עלינו הגרמנים והמשטרה המקומית. מזמן לזמן התפתחו קרבות בינינו, נפלו חללים מאנשינו. עד אשר בפברואר 1943 החלטנו להקים בסיס קבוע בפושצ’ה נליבוקי. באותו זמן חיסלו הגרמנים סופית את הגיטאות בעיירות הסביבה ומי שהצליח לברוח הגיע אלינו היערה. קיבלנו את כל הבאים: צעירים בריאים וחולים. סיסמתנו היתה להציל יהודים, רבים ככל האפשר. בחודש יוני כבר נמצאו בבסיס שלנו כ־700 יהודים, ובחדשים הבאים גדל ועלה מספרם באורח מתמיד. יהודים שבאו אלינו בעצמם, כאלה שמצאנו מתחבאים במקומות שונים ואספנום וכאלה, שהובאו אלינו ע"י פרטיזאנים שנשלחו על ידינו למקומות בהם היו עדיין גיטאות, להוציא משם יהודים ולהצילם מידי הגרמנים לפני החיסול הסופי.
בינואר 1943 הגיעה לאיזור קבוצת מפקדים, חברי המפלגה הקומוניסטית שנשלחו מרוסיה כדי לעמוד בראש התנועה הפרטיזאנית ברוסיה הלבנה. ואכן בפברואר כבר נוסד הפיקוד המאוחד על כל גדודי הפרטיזאנים, והם היו רבים, שפעלו באיזור.
נפגשנו עם נציגי הפיקוד המאוחד בפברואר 1943. היה זה ראש מטה האוגדה בוריס בולאק. זה הודיע לנו על הקמת הבריגדה, שמפקדה היה קפיטן שיאנישקין, וזה האחרון היה כפוף לפלאטון, האחראי על התנועה הפרטיזאנית של איזור בראנוביץ. ולאחר מכן התאחדו מספר איזורים תחת פיקוד אחיד.
כעת קיבל גם הגדוד שלנו אופי יותר צבאי. חייבים היינו לדווח למטה הראשי על הפעולות הקרביות והכלכליות שביצענו, על מספר האנשים, כמות הנשק, מספר המתווספים לגדודנו ומספר העוברים לגדודים אחרים. אך נשארנו עצמאיים בתיכנון ובניהול ענייננו. רק כאשר נערכה פעולה רבת־ממדים של פיצוץ פסי הרכבות בה השתתפו אלפי פרטיזאנים, היינו מקבלים הוראה מהמטה הראשי על הקטע בו עלינו לפעול.
מבחינה צבאית קיימנו גדודים, מחלקות, כיתות, יחידות פרשים, יחידת משמר ומודיעין ויחידה כלכלית, שניהלה את המשק במחנה. כעת מנה המחנה שלנו כ־500 איש. הבעיה הקשה ביותר היתה לכלכל מספר כה רב של אנשים, כשחלק גדול מהם לא נמנה עם הלוחמים, נשים, זקנים, ילדים וחולים. הפלוגות הלוחמות, נוסף למבצעי קרב וחבלה צריכות היו גם לספק מצרכי מזון, שניתן היה להשיג רק בכוח הזרוע אצל האיכרים בכפרי הסביבה, ו“פעולות כלכליות” אלו לא נפלו בערכן ובקשיהן מן הפעולות הקרביות.
ביולי 1943 שמו הגרמנים מצור ענק על הפושצ’ה נליבוקי, תוך מגמה לדחוף את כל הפרטיזאנים לקטע אחד של היער ואח"כ להפציצם מן האויר. מזימה זו נכשלה, כי בפושצ’ה היו ביצות נרחבות ועמוקות שגם המכוניות והטנקים של האוייב לא הצליחו לעברן. המצור־מצוד נמשך כשבועיים. איבדנו אמנם אחד מבסיסנו אך האנשים נשתמרו כולם. פרט לאחד, שמרוב בהלה ופחד רצה לעבור את נהר הניאמן בשחיה וטבע במימיו העמוקים.
היתה זו תקופה קשה עבורנו.
מבנה הגדוד
כאשר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה אחרי הבלוקדה הגדולה ולאחר שחזרנו לשבת דרך קבע בפושצ’ה נליבוקי – החל המחנה להתארגן מחדש.
בבסיס שלנו היו אז כ־1200 משפחות, שמנו כ־1800 נפש.
המבנה הארגוני היה דומה לזה של הפרטיזאנים האחרים: גדודים, פלוגות, כיתות, פלוגות משמר רגלי ופלוגת סיירים־פרשים וכל שאר השירותים הדרושים לגדודי לוחמים ומחנה משפחתי בהיקף כה גדול.
בראש המחנה היה מטה. טוביה בילסקי היה המפקד הראשי, אני כיהנתי כראש המטה ואחד מתפקידי הרבים היה לכתוב ולפרסם את כל הפקודות וההוראות. במטה היו עוד ברזובסקי וויינר, אשר עיקר עבודתם ותפקידם היה להקפיד על סידרי המחנה הפנימיים. מזכירת המטה היתה הגב' רעיה קפלינסקי. נוספו אלינו, לא כחברי מטה, מפקד המחנה מקס פוטשניק, המחסנאי הראשי – פסח פרידברג והממונה על המטבח רוזנהויז.
המיוחד במחנה שלנו היה, שעד מהרה הוא הפך להיות כדוגמת עיירה יהודית טיפוסית. הקימונו במחנה מחסן מרכזי למזון, בו נשמר המזון שהפלוגות הלוחמות היו מביאות מפעולות כלכליות באיזור וממנו גם חולק המזון לאנשי המחנה כולו. הקימונו תחנת־קמח, מאפייה, בית מלאכה לנקניקים, בתי מלאכה לתפירה, לתיקון נעליים, מספרה, לתיקון שעונים, עושי כובעים (מקצוע מאוד נדרש), תופרות לבנים, מסגרייה – עליה היתה גאוותנו, נגריה וכו'. כן היה במחנה בית־כנסת בו התפללו ואף למדו דף־גמרא. היה בית־חולים בו עבדו רופאים ואחיות והיתה אפילו מרפאת שיניים, בקיצור – כל מה שצריך היה כדי להתקיים בתנאי היער – היה לנו.
בכל בתי המלאכה האלו היו עסוקים באורח מתמיד כ־200 איש, וידיהם תמיד מלאות עבודה: יוצאים לפעולה, צריך להתלבש היטב, הנשק צריך להיות במצב תקין, יש צורך לפרזל את הסוסים, צריך לסחוב עגלה או מגלשה, לפעמים נתקלים באוייב ומחליפים עמו יריות – ישנם פצועים – יש לטפל בהם, הבגדים מתרפטים, המגפיים נקרעים – יש לתקנם וכו'.
בהגיעם ליער של הניצולים האחרונים מגיטו לידא, הגיעה עמם תגבורת רצינית של אומנים שונים, בעלי מקצוע מעולים – ובתי המלאכה שלנו התרחבו וגדלו. עד מהרה יצא שמנו ונפוץ בכל האיזור. ביער ענקי זה היו אלפי פרטיזאנים מכל הסוגים ומכל המינים, ואלו החלו לבוא אלינו ולקבל את שירותינו הטובים. הדברים הגיעו לידי כך, שלא היה סיפק בידי נפחינו לפרזל את הסוסים שלנו כי לחץ העבודה של הבאים מן החוץ היה רב. נבצר מאתנו לסרב להם, כי רובם של קבוצות הפרטיזאנים הרוסיים לא היו תושבי קבע בפושצ’ה שלנו, הם היו מתעכבים לזמן קצר ואחר כך ממשיכים בדרכם לבצע פעולות חבלה שונות, ועם אלה בודאי שאי־אפשר היה להתחיל. ביערות – כל דאלים־גבר ואלו היו כולם חמושים היטב. כל סירוב עלול היה להסתיים באסון. הם גם לא נתנו לנו שום תמורה עבור השירותים שלנו. התמורה העיקרית היתה, שנתנו לנו לשבת בשקט בבסיס שלנו, כי היו זקוקים לנו ולשירותינו.
המסגרים שלנו ממש חוללו פלאים: כל כלי־נשק שהובא אליהם לתיקון – יצא מידיהם תקין ומחודש. בהתחלה, כאשר נשק היה דבר יקר־ערך גם בגדודים הגויים, היתה המסגריה שלנו מקבלת מדי פעם משלוחים של רובים מקולקלים, חצאי־רובים וארוכים. הם עשו כמיטב יכולתם לתקנם ולהכשירם לשימוש. המסגרים אף ייצרו חלקי־חילוף, הנגריות ייצרו קתים מהוקצעים עד שמפקדי הגדודים היו אומרים שהם יותר נאים מן האורגינאליים. עבור שירות זה היה חלק מן הנשק נשאר ברשותנו. דבר זה איפשר לנו לצייד יותר אנשים בכלי נשק שונים. וכמובן, שכל כלי נשק שנפל לידינו הובא מיד לבדיקה ותיקון במסגריה, וכאמור עשו האומנים את מלאכתם נאמנה. כך עלה בידינו להגביר את כח האש של הקבוצות הלוחמות שהיו בתוכנו. במשך הזמן צוידו הרוסים בנשק חדש ובכמויות גדולות. כעת נפתח בפנינו מקור חדש של נשק: כל פרטיזאן או מפקד רוסי שביקש לתפור לעצמו מכנסיים חדשים, להשיג כובע חדש או מגפיים חדשים מבריקים – היה ברצון מוסר תמורת שירותים אלה את הנשק הישן והמיותר שנמצא ברשותו.
גם בית־החולים שלנו שימש את הפרטיזאנים הגויים. כל פנייה לעזרה רפואית נענתה ע"י הרופאים שלנו, אשר גם הם עשו כמיטב יכולתם, בתנאי היער הפרימיטיביים, לעזור לפצוע ולחולה. מצב הבריאות של רוב האנשים היה טוב והודות למאמצי הרופאים נשמר המצב הזה כל הזמן. משך כל תקופת היותנו ביער רק אדם אחד מאתנו מת ממחלה.
תרופות היינו מקבלים בכמויות מוגבלות ממטה הבריגדה וכאשר זה לא הספיק – היינו שוחטים פרה, מוסרים את הבשר בידי אחד הגויים המקשרים שלנו. זה היה מוכר את הבשר לתושבי העיר ותמורת הכסף היה קונה עבורנו תרופות.
במשך הזמן הקימונו גם מחסן לבגדים. הממונה על המחסן היה מקבל לידיו כל דבר־לבוש שהיו מביאים מה“פעולות הכלכליות”, מיין אותם ואח"כ חילקם לנצרכים לפי הוראות וכללים מקובלים.
ב־1944, לפני השחרור, ביקרו באיזור כתבים של העתון “פראבדה” במוסקבה. אחד מהם ביקר במחנה שלנו. כשהדרכתי אותו והובלתיו על פני בתי־המלאכה, והצגתי בפניו חלקי־חילוף לנשק שייצרנו במו ידינו – בידיים ריקות, לא האמין למראה עיניו. מרוב פליאה והשתוממות הוא פלט: “אני מבקר זו הפעם השלישית בעורף האוייב, אך גדוד כזה טרם ראיתי. כשאכתוב על כך ב’פראבדה' – ספק אם יאמינו לדברי”.
פעולות קרב ונקם
פעולות החבלה והקרב שהיינו מבצעים לא היו מתואמות עם גדודי פרטיזאנים אחרים. כשהיינו מחליטים על פעולות חבלה לפוצץ פסי־רכב, גשרים, מפעלים שייצרו למען הגרמנים, היינו מתכננים את הפעולות והבחורים היו על פי רוב מתנדבים לפעולות אלה. הייתי נותן להם הדרכה, מספק להם חומר נפץ, שהיינו מקבלים מהמטה הראשי, היינו בודקים אם הנשק כשורה ואז היתה ניתנת פקודת היציאה. לא פעם קרה, שכאשר קבוצת מחבלים שלנו היתה מגיעה למקום המיועד נתברר שכבר היו לפניה פרטיזאנים אחרים, ואז היה עליה לחפש מטרה אחרת. לא קרה כמעט, שהלוחמים יחזרו מבלי לבצע פעולה כלשהי.
מזמן לזמן היה מטה הבריגדה מארגן פיצוץ פסי־רכבת בכל האיזור. בפעולה זו היו משתתפים כל גדודי הפרטיזאנים, כל אחד בקטע המיועד לו. הפעולה היתה מתבצעת בעת ובעונה אחת. פעולה כזאת היינו מכנים “ליל הקונצרט”.
הפלוגות הלוחמות שלנו היו כמעט תמיד בפעולה. אם היו אלה “פעולות כלכליות” שבוצעו בכוח; פעולות חבלה, מארב ואף פעולות קרב פנים־אל־פנים עם האוייב, ואם היו אלה פעולות נקם נגד משתפי פעולה.
פעולות נקם החילונו לבצע מיד עם בואנו ליער. שומרי היערות, רועים או סתם גויים היו מחפשים אחרי יהודים, הורגים אותם או מוסרים אותם לידי הגרמנים – ופירושו של דבר גם כן מוות.
אנחנו היינו מחפשים אחרי הגויים האלה ומחסלים אותם אחד־אחד.
פעם, היה זה באביב 1943, יצאה קבוצה שלנו בת עשרה אנשים לפעולת חבלה. הדרך נתארכה להם והם נוכחו לדעת שלא יספיקו באותו לילה לחזור לבסיס. הקבוצה הגיעה לביתם של האחים ביאלאוס וביקשו לשהות בו עד רדת הערב. אחד האחים שלח נער לעיירה נובוגרודק, שנמצאה מספר קילומטרים מן המקום להזעיק את המשטרה. ואכן, כעבור זמן קצר הגיעו כוחות משטרה גדולים, הקיפו את הבית והתפתח קרב בין הכוחות הבלתי־שווים. תשעה מאנשינו נפלו בקרב. העשירי הצליח להתחבא. כאשר המשטרה עזבה את המקום, יצא העשירי ממחבואו והחל דין ודברים בינו לבין האחים, כשהוא מתריע נגדם שישלמו ביוקר על בגידתם. כאן ניגש אחד האחים מאחורי הבחור, הנחית מכה עצומה בגרזן על ראשו והרגו.
לנו נודע דבר נפילתם של תשעה מחברינו. ערכנו חיפושים ממושכים אחרי העשירי – וללא הצלחה.
לא הרחק מבית הביאלאוסים התחבאה קבוצת יהודים, שהגויים לא ידעו עליהם. באחד הימים הגיעו אלינו וסיפרו לנו את כל סיפור המעשה. החלטנו לנקום בביאלאוסים. אך אלה הבינו שנשקפת להם סכנה ולקראת ערב היו יוצאים ללון בעיירה. בבוקר היו באים לחרוש את אדמתם ובערב חוזרים העירה. כעבור זמן נמסר לנו שהאחים הפסיקו לעזוב עת הבית. החלטנו שהגיע הזמן לפעול. הקצבנו למטרה זו את מיטב בחורינו בפיקודו של עשאל28 בילסקי (אחיו של טוביה, לוחם נועז. נפל בקרב על ברלין). קבוצת הנוקמים יצאה לדרך ועם חשיכה הקיפו את הבית. באותו זמן נמצאו בבית כעשרים וחמישה איש. את האורחים העמידו בצד ואת משפחת ביאלאוס ריכזו לחוד.
בכיסו של אחד האחים מצאו חבילת מכתבי תודה ממפקד האיזור הגרמני על המעשה הפטריוטי שלהם בהסגירם את היהודים, פרס של 50 מארק והבעת תקווה שכל הגויים ילכו בעקבותיהם.
הבחורים לא נגעו לרעה באורחים. סיפרו להם על מעשי האחים ובו במקום חיסלו את כל משפחתם, שמנתה אחד־עשר איש.
חיברתי הודעה על המעשה תוך הדגשה, שככה ייעשה לכל הנוגע לרעה ביהודים. הדבקנו את ההודעה על עץ בקצה היער והידיעה על כך נפוצה מהר בכל הסביבה.
היה גם מקרה עם ראש הכפר אבלקוביץ שנמצא בדרך מהעיירה דוורץ לבסיס שלנו. ראש כפר זה התמחה בציד יהודים – גברים ונשים, והיה מוסר אותם לידי הגרמנים.
החלטנו לחסלו. יום אחד יצא טוביה בילסקי, בראש קבוצת לוחמים לכפר. הם נכנסו לביתו של ראש הכפר וסיפרו לו, שהם באו לחפש יהודים כדי לחסלם. ליבו של ראש הכפר שמח עליו והחל להתפאר במעשיו בפרטו היכן ומתי וכמה יהודים כבר הצליח לתפוס, ואף הוציא מכיסו אקדח מבריק – מתנה שקיבל מהגרמנים כאות הוקרה.
כאן גילו המבקרים את זהותם ובו במקום חיסלו אותו ואת בני ביתו.
גם מקרה נקם זה עשה לו כנפיים. הגויים החלו לרעוד מפחד היהודים שנפל עליהם וכמעט ונפסק לחלוטין ציד היהודים והסגרתם לידי הגרמנים.
התקרבו ימי השיחרור. הצבא הגרמני נמצא בנסיגה וגדוד אחד משלהם ביקש לעבור דרך היער שלנו. קיבלנו ידיעה שחיל החלוץ שלהם מתקרב. ערכנו להם מארב והתפתח קרב בינינו. אחד־עשר אנשים משלנו נפלו בקרבות. הגרמנים הצליחו לפרוץ דרכנו והמשיכו בנסיגתם, אך איש מהם לא הצליח לצאת חיים מן היער. גדודים פרטיזאניים אחרים שהיו פרוסים בכל חלקי היער נכנסו עמם במגע קרבי וחיסלום עד האחרון שבהם.
היה זה במחצית חודש יולי 1944, כאשר נפגשנו עם הצבא האדום המתקדם. במסדר צבאי מלא חזרנו לעיירתנו נובוגרודק, כשבראש התהלוכה ארבעים פרשים על נשקם המלא ובקצה הצועדים מזדנבת שיירת עגלות עמוסות חפצים, מזון ודברים אחרים שהצלחנו לקחת עמנו בצאתנו מן היער.
הגויים שבעיירה נדהמו לראות מחנה כה גדול של יהודים. הם היו בטוחים שאף איש לא נשאר בחיים וכעת מה יהיה עליהם? מבוהלים ונפחדים התחבאו בפנינו ככל שהצליחו. אך אנו בני־עם של רחמנים־בני־רחמנים לא נגענו בהם לרעה.
נספח ו' 🔗
על מחתרת בית"ר בגיטו קובנה (ליטא) והמחתרת הבלטית מספר צבי לוין:
מחתרת בית"ר בגיטו קובנה בשנות 44־1941 היתה למעשה המשך לפעילות מחתרתית מתקופת הכיבוש הבולשביקי של ליטא ב־14־1940.
החלק הארי של חברי תנועת בית“ר בליטא נרצח ביחד עם כל האוכלוסיה היהודית בזמן השחיטות ההמוניות בעיירות ליטא בידי הגרמנים והליטאים, כבר בחודשים הראשונים אחרי הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, רק יחידי סגולה הצליחו לברוח, להנצל ולמצוא מקלט בגיטאות קובנה, וילנא ושבלי. רוב חברי צמרת התנועה בליטא נעדר מהגיטאות. הם נאסרו על ידי שלטונות הבולשביקים, הועברו לבתי סוהר והוגלו למחנות ריכוז בסיביריה, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת גרמניה – ברית המועצות. רק נציב בית”ר ליטא, יוסף גלזמן, הצליח להסתתר ולהתחמק מידי המשטרה החשאית הקומוניסטית, ונשאר בגיטו וילנא.
בתקופת הביניים – מיום פלישת הגרמנים לקובנה עד סגירת שערי הגיטו ב־15 לאוגוסט 1941, גרמו הפרעות והרצח ההמוני של יהודי קובנה לניתוק היחסים והקשרים בין הבית“רים, שהיו הדוקים בזמן שלטון הקומוניסטים. מצב הבטחון האישי היה חמור. הופעת יהודי ברחובות קובנה היתה כרוכה בסכנת מות. רוב היהודים נחבאו והסתגרו בבתיהם, בקומות גג ובמרתפים. המצב הזה לא השתנה בהרבה לטובה גם בתקופה הראשונה של קיום הגיטו. ההוצאות להורג הקבוציות וה”אקציות" המאורגנות בגיטו, גרמו לדכאון ומבוכה. היהודים הכלואים בגיטו היו רצוצים ושבורים, מבלי לדעת מה ילד יום.
אחת הסיבות להתפוררות הזמנית של שורות הבית"רים היתה בעיקר מחוסר מנהיגות, כושר ניהול ופיתוח יוזמה. חברי המפתח של התנועה, כאמור, הוגלו לרוסיה.
תוך חדשים ספורים השתנה המצב. חרף תנאי הגיטו הקשים והבלתי אנושיים, מצאו בהדרגה הבית"רים איש את רעהו והתחילו בחשאי להפגש, לשהות בצוותא ולהתארגן.
ההתארגנות החשאית קבלה דפוסים של ממש אחרי ה“אקציה הגדולה” מ־28 לאוקטובר 1941. בית“רים בודדים התחילו לקיים קשר מתמיד ומגעים בין איש לרעהו ובהדרגה אורגנו תאים קטנים שמנו שלושה־חמישה חברים. הפגישות התקיימו בחדרי־חדרים ובזהירות מירבית, בכדי שלא לעורר שמץ של חשד מצד אנשים זרים. לאור אי הוודאות במצב הגיטו, ספקות בדבר אופיים המוסרי של שורת אנשים אשר גויסו לעבודות שונות אצל הגרמנים ושחדרו במנגנון ה”אלטסטנראט" (יודנראט), אי זהירות תביא בעקבותיה סכנת מאסר ומוות לאנשי המחתרת עצמם ולחלק גדול של אוכלוסיית הגיטו.
בפגישות הראשונות דנו הבית“רים בבעיות הקשות הקשורות בעזרה הדדית לחברים ואיסוף מידע על המצב ממקורות שונים בגיטו ומעבר לתחומו. למטרות אלו הקימו בית”רים אחדים קשר הדוק עם אנשים מהימנים מ“אלטסטנראט” ובמוסדותיו ואספו אינפורמציה מגרמנים וליטאים בזמן עבודות בפלוגות העבודה (בריגדות) שונות מחוץ לתחום הגיטו. מבלי להתחשב עם מהימנות האינפורמציה והידיעות הסותרות והבלתי מדויקות, היה כבר באותו זמן ידוע לכולם מאזן הדמים הנורא והטבח האיום שבוצע ביהודי ליטא על ידי הגרמנים ועזריהם הליטאים, אשר באכזריותם עלו אפילו על הגרמנים והקדימום בעשיית פרעות ביהודים.
הבית“רים לא האמינו ל”הבטחות" אשר נתנו הגרמנים לאדמיניסטרציה היהודית, כי בעבודת כפיה ופרך למען ה“רייך השלישי”, יצילו היהודים את חייהם ויבלו את המלחמה. להם לא היה כבר צל של ספק, שחיי היהודים בגיטו הוא רק זמני ושהגורל הסופי של כל אחד הוא מוות ודאי, במוקדם או במאוחר.
הקריאה הבית"רית היתה חד משמעית: לא ללכת כצאן לטבח. להתגונן בכל האמצעים. דם תחת דם. ובאם אי אפשר למנוע את המוות – לפחות למות בכבוד, כיאה לאנשים המשתייכים לתנועה על שם הגבור הלאומי יוסף טרומפלדור, שברוחו חונכו ואשר שמו שימש להם כסמל חיים.
ההתארגנות הבית“רית המחתרתית היתה קשורה באורח הדוק עם חברי המרכז ואנשי צמרת של המפלגה הרביזיוניסטית שנמצאו בגיטו קובנה. חברי הצה”ר המבוגרים השתתפו באופן פעיל בתהליך התארגנות המחתרת והעניקו לה עזרה ממשית בכל תחומי פעילותה בגיטו. העזרה הזאת היתה משמעותית ויעילה, מכיוון שלמספר חברי צמרת הצה“ר היה קשר והשפעה לא מבוטלת על חברי ה”אלטסטנראט“, שהיה מורכב בשעתו מאנשי ציבור ידועים ומנהיגי מפלגות ציוניות בליטא. למעשה היתה המחתרת הבית”רית מתחילתה מורכבת מחברי בית"ר והמפלגה הרביזיוניסטית, שפעלו בצוותא בכל התחומים החיוניים הקשורים בחיזוק וביסוס הפעילות המחתרתית בגיטו.
עזרה מיוחדת ניתנה למחתרת הבית“רית על ידי כותב שורות אלו, שהיה בעת ובעונה אחת חבר ה”אלטסטנראט" ופעיל במחתרת. בתוקף תפקידו היתה לו האפשרות לסייע בתחומים שונים ולעתים תכופות בבעיות חיוניות וגורליות, שהשפיעו והשאירו את חותמם על מהלך עבודת המחתרת וגורל חבריה.
ראוי לציין, שכבר בהתחלת הפעילות המחתרתית בשנת 1941 היו ברשות בית"ר מספר אקדחים ששמשו למטרת אימונים. היתה זאת ההתחלה לפעילות מחתרתית מזויינת, שהתפתחה והתנהלה עד ימי הגיטו האחרונים.
בסוף 1941 התחילו תאי בית“ר המנותקים, לקיים קשר ביניהם ולמעשה התארגנה כבר אז מחתרת בית”ר אחידה בגיטו קובנה, שבראשה עמדו מספר בית"רים מנוסים בפעילות מחתרתית וצבאית, ואשר המשיכו בתפקידם עד חיסול הגיטו.
אחד מראשוני מארגני המחתרת הבית“רית המזויינת בגיטו קובנה ב־1941, היה הבית”רי יהודה זופוביץ, שנשאר כאחד ממנהיגיה הבכירים והאחראים עד סוף מרס 1944, עת נרצח בזמן ה“אקציה” על אנשי המשטרה היהודית של הגיטו בפורט התשיעי.
י. זופוביץ שכינויו היה “כוכבא” היה בזמן הכיבוש הבולשביקי חבר פעיל במחתרת הבית“רית בקובנה, הממונה ואחראי על פעילות בית”ר, במקרה וחברי הנציבות ייאסרו ולא יוכלו עוד לתפקד. בתוקף תפקידו זה המשיך את פעילותו המחתרתית גם בתקופת הכיבוש הגרמני, כאחד ממנהיגי מחתרת בית“ר ולאחר מכן, כאחד הלוחמים הבולטים במחתרת המזויינת המאוחדת של הגיטו. תכונותיו וכישוריו האישיים כאיש צבא, אחרי שרות ממושך כקצין בצבא הליטאי הסדיר וכבית”רי בעל משמעת קפדנית איפשרו לו להדריך את הבית"רים בכללי פעילות מחתרתית ואימון בנשק.
ערך מיוחד היה לפגישות מבחינה הסברתית. הן עודדו את המשתתפים, תרמו רבות להרמת המוראל של החברים והעניקו להם תוכן מעשי ומוסרי במצבם המיואש בתנאי הגיטו הקודרים.
גורם חשוב לחיזוק הפעילות המחתרתית, היו באותו זמן פניותיו של יוסף גלזמן, נציב בית“ר ליטא, שהיה באותו זמן מראשי המחתרת בגיטו וילנא, לבית”רי גיטו קובנה, שנתקבלו באמצעות יהודים מהימנים מפלוגת העבודה “קייליס”, שעבדה בסירוגין בגיטאות קובנה ווילנא. תוכן מכתבי גלזמן וקריאותיו להתארגנות, נמסרו לבית"רים מפה אל פה.
במרס 1942 הופיעה במפתיעה בגיטו קובנה, הבית“רית רחל קרפיבניק שנשלחה על ידי יוסף גלזמן אשר דיווחה על המצב בגיטו וילנא, על התארגנות המחתרת הבית”רית ומסרה את קריאתו התקיפה לארגון מחתרת מזויינת בגיטו.
קובנה. מפאת סיבות ותנאים בטחוניים ששררו באותם ימים בגיטו, השליחה לא יכלה לשהות ממושכות וכעבור יום עזבה את הגיטו. הדו"ח שהביאה נמסר במלואו לחברי המחתרת.
בד בבד עם התפתחות פעילות המחתרת, קיימו הבית“רים מגעים והקימו קשרים עם ארגונים מחתרתיים של מפלגות ציוניות אחרות שצצו בגיטו ושהיו עדיין בשלב התארגנות, לרבות עם ארגון א.ב.צ. (תנועת נוער של הציונים הכלליים) בראשותו של איקה גרינברג, שנרצח ביחד עם י. זופוביץ בפורט התשיעי, בעת האקציה על אנשי המשטרה היהודית. המגעים האלה שימשו כאחד הגורמים להקמת המרכז הציוני המאוחד בגיטו (“מצוק”), בהשתתפותם הפעילה של חברי מרכז הצה”ר בליטא.
עם הקמת ה“מצוק”, התחזקה הפעילות המחתרתית של תנועות הנוער הציוניות בגיטו, לרבות מחתרת בית“ר. במחסן התת־קרקעי (מאלינה) של בית”ר נמצאה כבר אז כמות לא מבוטלת של נשק חם, אקדחים וכלים אחרים מתוצרת רוסית וגרמנית, ששימשו לאימון אינטנסיבי של הבית“רים. הנשק נרכש בתנאי סכנת מות. חלקו נגנב על ידי בית”רים שעבדו במסגרת “פלוגות עבודה” בסדנאות גרמניות לתיקון נשק (כגון “וואפנמסטריי”) וחלקו נקנה בכסף, זהב ודברי ערך אחרים, מליטאים. לא פחות מסוכן היה העברת הנשק לגיטו. הוא הוסתר בבגדים ועל גופם של הבית“רים, דרך השער בחזרם מעבודות הכפיה ודרך גדר התיל הדוקרני שנשמר על ידי זקיפים גרמנים וליטאים חמושים. חרף הסכנות הגדולות הכרוכות במשימות הנועזות האלו, גילו הבית”רים שביצעו את העבודה הזאת, אומץ לב וזהירות מירבית, מבלי לעורר את חשד הגרמנים ועוזריהם הליטאים.
לציון מיוחד ראוי הבית“רי אברהם מונייסקין, שהיה לא רק בין משתתפי הפעולות האלו, אלא גם המארגן, המדריך והמגייס של בית”רים נוספים לביצוע משימות אלו.
אחד מרוכשי הנשק הבית"רים, יהודה תרשיש מספר:
“… הייתי מספק נשק לארגוני המחתרת. בהיותי מאורגן בתא בית”ר, קשרתי קשרים עם קצין משטרה ליטאי, שגר מול בית החרושת “אינקאראס”. הייתי חומק מן הגיטו ומגיע אליו לביתו. תחילה סחרנו במצרכים, אך כשהקשר נעשה הדוק יותר התחלתי “למשש את הדופק” בעניין נשק עבור ארגוני המחתרת, שהתכוננו לעזוב את הגיטו ולצאת ליערות. התייצבתי בפני מפקד בית“ר לוין הי”ד, והודעתי לו על אפשרות לרכוש נשק עבור בית“ר. לוין מינה אותי כמקשר בין המפקדה ובין האחראי על הבונקר של בית”ר, מקום ריכוז הנשק, וכן הטיל עלי להדק את הקשר עם הקצין הליטאי. תוך תקופה קצרה הבאתי לפחות שנים־עשר רובים צ’כיים ורוסיים והם הועברו ישר לרשות בית“ר. כן הבאתי למעלה מעשרים אקדחים. בעד הנשק שילמתי במזומנים שקיבלתי במפקדת בית”ר בגיטו.
הייתי חומק מן הגיטו דרך השער בעזרת שוטרים בית“רים, שידעו את תפקידי ומטרתי. בעיר הייתי מוריד את הטלאי הצהוב. וכך הגעתי למקומות הקישור. ללא עזרה הייתי מגיע בחשכת הלילה לגיטו ושם חיכו לי מקשרים מבית”ר, שהיו מזהים אותי בסיסמא ובסימנים מוסכמים מראש. במרוצת הזמן ותוך שיתוף פעולה עם ארגוני מחתרת אחרים, נתבקשתי להמציא נשק גם להם. הסכמתי לכך אחר קבלת רשות המפקדה של בית"ר, ששיתפה פעולה עם כל הארגונים. גם לקומוניסטים הבאתי נשק ועמדתי בקשר עם ילין וראטנר.
לימים קשרתי קשרים עם מנהל הדואר הליטאי שעל יד הגיטו, וגם כאן השגתי נשק וביחוד תחמושת. תוך תקופה קצרה הכנסתי כמה ארגזי־תחמושת שהכילו כדורים לכלי נשק שונים".
בד בבד עם הפעילות המחתרתית הפרטיזאנית, עסקו חברי בית“ר בעבודה תרבותית וציונית. בפגישות ואסיפות חשאיות, העלו הבית”רים נושאים ציוניים והביעו את רגשותיהם ואהבתם לארץ ישראל ולתורתו של זאב ז’בוטינסקי. בחלק מהפגישות השתתפו גם חברי מרכז הצה“ר לשעבר וחברי “מצוק” דוד גמזו, ד”ר אליהו סגל, כותב שורות אלה ואחרים. בכ“ט בתמוז, ביום פטירתו של ז. ז’בוטינסקי, התאספו בית”רים רבים בדירתו הצפופה של הבית“רי ברישניק ברחוב דווארו והעלו את זכרו של המנהיג הציוני – ראש בית”ר.
אחרי הקמת המטה הראשי של המחתרת המאוחדת המזויינת בגיטו, המורכב מנציגי “מצוק” והקומוניסטים, ביצעו חברי מחתרת בית“ר־הצה”ר פעולות ומשימות מוצלחות ממדרגה ראשונה, שהשלכותיהן השאירו את חותמן על כל מערכת הפעילות המחתרתית המסובכת של הגיטו.
חבר הצה“ר משה לוין, שלפי המלצת המחתרת נתמנה ב־1943 למפקד המשטרה היהודית וסגנו יהודה זופוביץ, היו למעשה כפופים למטה הראשי של המחתרת הכללית ומחתרת בית”ר. הם ביצעו הוראות ופקודות המחתרת, והשתתפו ישירות בפעילות מנהיגות המחתרת הכללית ומחתרת בית“ר, הן בקבלת החלטות והן בביצוען. כל זה נעשה בהסכמתו החד משמעית של יושב ראש ה”אלטסטנראט" ד"ר אלחנן אלקס, שבלי היסוס העניק עזרה למחתרת כמיטב אפשרויותיו ויכולתו.
מ. לוין, י. זופוביץ ובית"רים אחרים שגויסו למשטרה, עזרו ליהודים נמלטים מהגסטאפו לחדור לתחום הגיטו.
אחד הבורחים, גלבטרונק, מספר:
"… לאחר שהבורחים מן המצודה התשיעית בליל חג המולד 1943, הסתננו לתוך הגיטו מציע אחד מהם, אלתר פייטלסון, ללכת לחיים דוד ראטנר (הוא היה קשור עם הקומוניסטים…) פייטלסון דפק בדלת… משפתחו לנו, השתררה מבוכה בבית. הם לא ידעו מה לעשות. ואסילנקו שאל את ראטנר אם יש לו מקום להחביאנו בו, שכן הבית אינו מקום מתאים בשבילנו. ראטנר יצא והבטיח שהוא יחזור מייד והכל יהיה בסדר… מתקרבת שעה שלוש לפנות בוקר ואנו יודעים שעוד מעט יתחיל מצוד עלינו. עברו רגעים אחדים והנה חזר ראטנר ועמו משה לוין, ראש משטרת הגיטו… הוא קיבל אותנו בשמחה גדולה כאילו היינו ילדיו. עיניו זלגו דמעות והוא אמר אלינו: “בנים, אין לכם מה לפחד. אנו נשמור עליכם מפני הגסטאפו. אתם מוכרחים להישאר בחיים, כדי לספר לעולם כולו מה שראיתם במו עיניכם במצודה התשיעית, מה שהחיות הגרמניות והליטאיות מסוגלות לעולל לחפים מפשע. אני ובני איננו חשובים כמוכם!” והוסיף: “ועתה בואו, אנו נחביא אתכם כך, שאפילו יעמדו על הראש לא ימצאוכם”.
לוין וזופוביץ גם פקדו על העברת נשק דרך הגדר ודאגו בקפדנות להצלחת הברחת אנשי מחתרת מזויינים מהגיטו למחנות הפרטיזאנים. מחסן הנשק החשאי שהיה בחצרו של מ. לוין, היה תחת פיקוחו האישי ושל י. זופוביץ שאימן בו את הלוחמים.
הפעילות המרתקת והמסוכנת הזאת נמשכה עד סוף מרס 1944, כשהגסטאפו קיבל מידע על הפעילות המחתרתית בגיטו, שבוצעה בעזרת ובשיתוף המשטרה היהודית. מ. לוין וי. זופוביץ הוצאו ביחד עם אנשי המשטרה האחרים לפורט ה־9, עונו קשות ונרצחו ביחד עם עוד כ־40 שוטרים.
על פרשת השוטרים מספרים עדי ראייה את הדברים הבאים:
בפורט ה־9 חילקו את השוטרים בשלושה תאים. את המפקד משה לוין קראו מיד לחקירה וכעבור חצי שעה הוחזר לתאו. הוא סיפר שהגרמנים איימו עליו בהמתה והיכוהו מכות נמרצות, בבקשם לקבל ממנו מידע על המחבואים בגיטו, על נשק, פרטיזאנים ועוד. על שאלותיהם השיב בסירוב מוחלט – אם אפילו יהרגוהו לא יספר. עוד באותו יום נקרא לחקירה נוספת ממנה לא חזר.
לאחר מכן לקחו לחקירה את סגנו יהודה זופוביץ ואת מפקח המשטרה איקה גרינברג. גם הם נדרשו לספק ידיעות על המחתרת בגיטו. נאמר להם, כי לגסטאפו הגיעו ידיעות שהמשטרה היהודית מנהלת עבודה מחתרתית ושבגיטו קיימים ארגונים מחתרתיים מזויינים השולחים קבוצות להצטרף לפרטיזאנים ביערות.
כשהחזירו את זופוביץ ואת גרינברג לתאם היו מוכים באורח רצחני ושותתי דם. ראשו של זופוביץ היה פצוע, אך הגרמנים לא הצליחו להציל מפיהם דבר. יהודה זופוביץ, יפה התואר, כשהוחזר לתאו אחרי החקירה הראשונה נראה כישיש שבור ובקושי הכירוהו חבריו. “חיינו הצעירים אבודים:”, אמר לחבריו, “הבה נמות כגיבורים ולא נגלה את הבונקרים בהם מוסתרים אלפי ילדים טהורים, יהיה נא מצפוננו טהור לפני המוות”. אחר כך התיישב בין חבריו ושר את השיר האהוב עליו, “סובבוני להט אש בוערת”.
כעבור ארבעה ימים של חקירות ועינויים, הוצאו להורג יהודה זופוביץ, איקה גרינברג וחבריהם אנשי המשטרה היהודית, ביניהם הבית"רים: אליעזר בוקאנץ, חיים רובינזון, יהודה ארונובסקי, צבי אברמסון, משה אקסלרוד, שלמה גברונסקי, יצחק דמבין, יהושע ורשבובסקי, אברהם לב, דוד לינקובסקי, פומפיאנסקי, וולפוביץ, יעקב שפירא, בן־ציון קלוץ, קרקינובסקי, רוזנטל, רוט ואחרים.
גם לאחר טבח הדמים בצמרת המשטרה ופיזורה לא הצליחה הגסטאפו לגלות את הפרטים המבוקשים על המחתרת בגיטו. גרמה לכך עמידתם הגאה של קציני המשטרה ופעיליה, שהיו חברים במחתרת או סייעו לה. כאשר נודע ליהודי הגיטו על התנהגותם המופתית של משה לוין, יהודה זופוביץ, איקה גרינברג וחבריהם, נישאו שמותיהם בהערצה בפי כל תושבי הגיטו.
ראויה לציון פעילותו המחתרתית הנועזה של הבית“רי יעקב (יענקלה) ורבובסקי. לפי הוראת מחתרת בית”ר, הוא חדר למנגנון היהודי של שער הגיטו כבר ב־1941, במטרה לסייע לבית"רים מפלוגות העבודה להעביר לגיטו הרעב מצרכים חיוניים שהשיגו בעיר. הודות לכישוריו ומגעיו האישיים הטובים עם הגרמנים הממונים על השער, התמנה בהמלצת המחתרת, לראש הצוות היהודי על יד השער וכיהן בתפקיד זה עד סוף קיומו של הגיטו. במשך זמן כהונתו, יצאו לו מוניטין בין כל יהודי הגיטו. בעזרתו יצאו הרבה יהודים בודדים דרך השער על מנת שלא לחזור עוד לגיטו והורים הוציאו את ילדיהם ומסרו אותם לגויים.
עזרה יוצאת מגדר הרגיל הושיט י. ורבובסקי למחתרת. בעזרתו ועל אחריותו יצאו דרך שער הגיטו קבוצות אנשי המחתרת, מצויידים בנשק ותחמושת, כביכול כ“פלוגות עובדים עם מכשירי עבודה”, שעברו למחנות הפרטיזאנים. אחד ממבצעיו המסוכנים והאחראים ביותר היה ב־6 לינואר 1944, כשהצליח למנוע אסון מהגיטו ולהעביר קבוצת פרטיזאנים יהודים, שנמלטו מהפורט ה־9 בערב חג המולד ושהצליחו לחדור לתחום הגיטו. הקבוצה הזאת הצליחה לאחר מכן לעבור למחנה פרטיזאנים ביערות רודניקי באיזור וילנא. אחד הפרטיזאנים מהקבוצה הזאת היה הבית"רי יעקב מונייסקין, שנפל בקרב נגד האויב הגרמני. י. ורבובסקי תכנן את עבודתו המסוכנת בקור רוח, בדייקנות, לפי לוח זמנים משלו, המתואם לתורנויות גרמנים ידידותיים שפקדו על השער. הגרמנים האלה האמינו בו, דבר שאיפשר לו לבצע את העברת הפרטיזאנים בלי שיבושים ותקלות. אחד מעוזריו הנאמנים על יד השער, היה חבר המפלגה הרביזיוניסטית דוד ורטובסקי, שמילא את תפקידו במסירות נפש יומם ולילה.
תפקיד חשוב ממדרגה ראשונה הטילה המחתרת על החבר הפעיל של המפלגה הרביזיוניסטית, הרוקח הירש לוין מזוסלי, סגן מנהל בית מרקחת בגיטו. ברשותו ועל אחריותו, הופקד במרתף בית המרקחת, מקלט רדיו מצוייד באוזניות, ששימש כמכשיר קשר יחיד בין הגיטו הסגור לבין העולם החיצוני. הוא האזין לשידורים ממזרח ומערב על הנעשה בחזיתות ובעולם והעלה את הדברים על הכתב. הרישומים שלו שוכפלו וחולקו לאנשי המחתרת. את העבודה הזאת עשה לוין בקפדנות ובזהירות מהתחלה עד סוף קיום הגיטו.
תפקיד מיוחד מילא כותב שורות אלו, שהיה בעת ובעונה אחת חבר ה“אלטסטנראט”, ה“מצוק” והמטה הראשי של המחתרת המאוחדת המזויינת. הוא היה איש הקשר בין ה“אלטסטנראט” והמחתרת ועיקר תפקידו היה לתאם את הפעילות המחתרתית של כל הגופים האלה. פעילותו בגיטו קובנה נותקה בהתחלת אפריל 1944, כשהיה מבוקש על ידי הגסטאפו לאחרי שקיטל קיבל מידע על פעילותו המחתרתית. הוא הצליח להתחמק מיד הגסטאפו ולברוח מהגיטו.
אפריל 1944. לאחר שחלק מראשי המחתרת, לרבות מפקדי המשטרה היהודית הבית“רים מ. לוין וי. זופוביץ ומנהיג המחתרת חיים ילין נרצחו, וחלק המבוקש על ידי הגסטאפו ברח מהגיטו, חל משבר הרסני בפעילות והתארגנות המחתרת הכללית ובמחתרת בית”ר בגיטו קובנה.
האוירה בגיטו השתנתה בצורה הקיצונית ביותר. האלטסטנראט חוסל. בתחום הגיטו שרצו אנשי ס"ס. המפקדה הגרמנית השתקעה ופעלה בתוך תחום הגיטו. אנשי המשטרה היהודית ששוחררו מהפורט התשיעי אחרי הטבח של 40 שוטרים חברי המחתרת, פעלו ישירות תחת פיקודו האישי של הממונה מטעם הגסטאפו על הגיטו, הצורר קיטל. בגיטו שרר אי אימון בשוטרים היהודים ובחלק מאנשי המנגנון היהודי, שהיו תלויים בחסד האדמיניסטרציה הגרמנית והגסטאפו.
התנאים החדשים בגיטו גרמו למבוכה ובהלה בין אנשי המחתרת. יציאת אנשי המחתרת והברחת נשק דרך השער וגדר התיל הדוקרני של הגיטו, נעשה תוך זמן קצר, כמעט בלתי אפשרי. המסתכנים לצאת מהגיטו נתקלו בשמירה קפדנית של גרמנים מזוינים על יד השער וגדר הגיטו. רבים מצאו את מותם על יד הגדר או נמסרו חיים לגסטאפו. אלה שהצליחו לברוח מתחום הגיטו, התפזרו לכל עבר בסביבות קובנה בלי יעדים קבועים מראש, בלי תוכנית ואמצעי תחבורה למחנות הפרטיזאנים. הם מצאו את עצמם בין אוכלוסיה ליטאית עוינת שחיפשה אחרי קרבנות יהודים נוספים.
חרף סכנת המות, המשיכו חברי מחתרת בית"ר, ביחד עם חברי המחתרת האחרים, לפרוץ מהגיטו, כשחלק מהם מצוייד בנשק חם, לרבות אקדחים, שנשארו בכמות לא מבוטלת במחבואים התת־קרקעיים של מחתרת הגיטו. חלק מהבורחים מצא מקלט זמני בדירה מחתרתית בסלובודקה, בקרבת גדר הגיטו ברחוב רגוציו 14, אצל אשה פולנית שעזרה לפרטיזאנים. כאן ניתן לשהות זמן קצר בלבד. תוך ימים ספורים נאלצו המסתתרים להמשיך בדרכם המסוכנת והבלתי ידועה. כל אחד על דעתו ויוזמתו הבלעדית.
הדירה המחתרתית ברחוב רגוציו שימשה מקום מיפגש לאנשי צמרת המחתרת המבוקשים על ידי הגסטאפו ולאנשי המחתרת שנשארו בגיטו. קשר זה התקיים באמצעות קשרים מנוסים, ביניהם הבית“רי אברהם מונייסקין. פגישתי האחרונה אתו התקיימה במקום זה ב־14 באפריל 1944, ביום שקבוצת אנשי מחתרת הגיטו נפלה בידי מארב גרמני על שפת נהר הוויליה. מונייסקין הביא לאנשי הקבוצה מספר אקדחים וחזר לגיטו. למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, כשלא יכולתי להישאר עוד בדירה הסודית מפאת סכנת חיפושים, עקב התקרית במשאית הפרטיזאנים על יד גשר הוויליה, נאלצתי ביחד עם אחד מניצולי הקבוצה ירחמיאל ברמן לחדור לתוך תחום הגיטו. בגיטו הסתתרתי בדירת הבית”רית נחמה קמבר. כאן נפגשתי בשעות הלילה עם חברי מחתרת, ביניהם בית“רים ורביזיוניסטים ועם ד”ר אלקס. היות שהייתי מבוקש על ידי הגסטאפו, ושהותי בגיטו היתה מסוכנת לי וגם לחברי מחתרת אחרים, עזבתי סופית אחרי שלושה ימים את הגיטו דרך גדר התיל הדוקרני בעזרת הבית"רי ורבובסקי ואנשי מחתרת אחרים.
בשבועות האחרונים לקיום הגיטו, עשו הבית“רים מאמצים נואשים לעזוב את הגיטו. קבוצות בית”רים קטנות תכננו לפרוץ דרך הגדר, בתקוה להגיע ליערות הסמוכים לקובנה וקזלו־רודה. קבוצה קטנה של צעירי בית"ר תכננה לפרוץ את הגדר ולהגיע לסביבות וורשווס. מאמצים אלה לא נשאו פרי. הגיטו היה יומם ולילה מוקף בשרשרת גרמנים מזוינים, שירו בלי אבחנה בכל אדם שהופיע על יד הגדר.
רק בית"רים בודדים הצליחו בדרך נס לצאת חיים מתחום הגיטו, אבל בהעדר תוכניות ועזרה מבחוץ התפזרו לכל עבר. רק קומץ מהם הצליח להשאר בחיים. גורל דומה פקד גם את אנשי המחתרת האחרים.
בהתחלת 1944 הודיע ראש מפקדת ה־ס“ס בגיטו קובנה גקה לראש האלטסטנראט ד”ר אלקס, שתוך ימים ספורים יחוסל הגיטו וכל תושביו יוצאו לעבודה לפרוסיה המזרחית.
באותו זמן נקלטו ידיעות במקלטי הרדיו החשאיים בגיטו, שהצבא הסובייטי כבש את מינסק – בירת רוסיה הלבנה ושהתחילו הקרבות על וילנא, הנמצאת במרחק מאה קילומטרים מקובנה.
הודעת גקה מצד אחד ותקות השחרור המתקרבת מאידך, גרמו למהומה ובהלה נוראה בגיטו. לכל אחד מתושבי הגיטו לא היה צל של ספק שתוך זמן קצר יחרץ גורלו, לחיים או למוות. המרץ והרצון להשאר בחיים, עוררו פעולות נואשות מצד רוב יהודי הגיטו. החלה בניה קדחתנית של מאלינות (בונקרים) בגיטו, כדי להסתתר בהם, בתקוה שתוך ימים או שבועות ספורים, ישוחררו על ידי הצבא הסובייטי. כבר בימים הראשונים התחפרו אלפי יהודים במאלינות ומרתפים, בהחלטה נחושה לא להתיצב לפינוי כדרישת הגרמנים.
בד בבד התחילה בריחה המונית של מאות יהודים מהגיטו, בראש וראשונה של חברי מחתרת, ביניהם חברי בית"ר, המאומנים למשימות שכאלה.
תוך המהומה והמבוכה שהשתררה בגיטו עם היוודע גזירת הפינוי, החליטו אנשי המחתרת, באין מוצא וברירה, שכל אחד יפעל על דעת עצמו, ויציל את חייו בדרך הנראית לו סבירה ביותר.
כפי שהתברר אחר כך, פעולות ההצלה הספונטניות האלה היו למעשה מעשי התאבדות והתוצאות היו עגומות ואיומות ביותר. מאות יהודים נהרגו על יד הגדר עוד טרם הספיקו להתפרץ דרך התיל הדוקרני. אלה שעברו דרך התיל, נהרגו מהצד השני של הגדר. ואלה שהצליחו לעבור ולברוח, נורו על ידי גרמנים מזוינים, ששרצו מסביב הגיטו במרחק של מאות מטרים מעבר לגדר.
ב־8 ביולי הופסקה אספקת המזון לגיטו קובנה והתחיל תהליך חיסול הגיטו. פלוגות גרמנים מזוינים חדרו לגיטו. הם הקיפו רובע אחד של הגיטו והתחילו להוציא משם את היהודים ולרכזם במגרש על יד מפקדת הגיטו. משם העבירו את היהודים לחוף נהר הנימן והושיבו אותם בסירה, שהפליגה בלווית אנשי ס"ס לכיוון טילזיט. היהודים שנשארו בחוף, מחמת צפיפות וחוסר מקום בסירה, הוחזרו לגיטו. אלה שניסו לברוח נורו במקום. במשך יום ה־12 ביולי אספו הגרמנים אלפי יהודים נוספים והוציאו אותם לרציף מסילת הברזל באלקסוט. בדרך ניסו כמה יהודים לברוח, אבל נפלו חלל מיריות הגרמנים. באותו יום הביאו הגרמנים לרציף הזה גם את היהודים ממחנות העבודה אלקסוט ושאנץ. היהודים הוכנסו לקרונות משא עם חלונות מסורגים, שיצאו לגרמניה. בדרך קפצו כמה יהודים מן הקרונות אך נורו ונהרגו על ידי הגרמנים.
החל מ־12 ביולי ערכו הגרמנים חיפוש קפדני בגיטו, שברחובותיו כבר לא נראה אף יהודי אחד. הם ניגשו לכל בית ומבנה שהיה חשוד בעיניהם והכריזו בקול רם שעומדים לפוצץ את המקום וכל יהודי שיצא ממחבואו ישאר בחיים. כשהגרמנים לא קיבלו תשובה, זרקו רימוני יד והציתו את הבתים באש. הרבה מסתתרים הוכרחו לצאת מהמקלטים ונפלו בידי הגרמנים. אלה שלא עשו זאת נתרסקו מרימוני יד או נשרפו חיים. הילדים שיצאו מהמאלינות נורו ונשרפו לעיני הוריהם. היהודים שיצאו מהמאלינות רוכזו במשלוח חדש והועברו גם הם לגרמניה.
לאחר שהגרמנים השלימו את העברת היהודים לגרמניה, החליטו לא להשאיר בחיים אף יהודי אם ייתפס. הם פוצצו בעקביות ובשיטתיות את כל בתי האבן שבגיטו והעלו באש את כל בתי העץ. משך ימים היה כל שטח הגיטו אחוז להבות. במרתפים ובמאלינות נהרגו, נשרפו ונחנקו אלפי אנשים, נשים וטף, שלא זכו לצאת חיים ולהמלט מצפורני הנאצים.
זה היה גם גורלם המר ומנת חלקם של הבית"רים והרביזיוניסטים, שלא הספיקו לעזוב את הגיטו. חלק מהם הוצא לגרמניה והחלק הארי נהרג עם המשפחות במאלינות.
-
“מעבירה” במקור המודפס, צ“ל ”מבעירה“ – הערת פב”י. ↩
-
“שהכיר” במקור המודפס. צ“ל ”שהכירה“ – הערת פב”י. ↩
-
“יהודית” במקור המודפס. צ“ל ”יהודים“ – הערת פב”י. ↩
-
“המתאמימם” במקור המודפס. צ“ל ”המתאימים“ – הערת פב”י. ↩
-
“האמננו” במקור המודפס. צ“ל ”האמנו“ – הערת פב”י. ↩
-
ראה נספח א' ↩
-
ראה נספח ב' ↩
-
“הידיעה” במקור – הערת פב"י. ↩
-
ראה נספח ג' ↩
-
ראה נספח ד' ↩
-
ראה נספח ה'. ↩
-
ראה נספח ו' ↩
-
“כבושות” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
-
“ציונית” במקור – הערת פב"י. ↩
-
“בעיירת מולדת” במקור – הערת פב"י. ↩
-
“בפועלות” במקור – הערת פב"י. ↩
-
נפל בקרבות ביער ↩
-
רובם נפלו בקרבות ביער או ניספו במחנות. ↩
-
מורר מתהלך חופשי והוא אזרח נכבד באוסטריה. כל המשפטים שנוהלו נגדו נסתיימו בשחרורו. ↩
-
ל. זלצוואסר, אם כי לא היה חבר בפ.פ.א. ידע כנראה את סיסמת “המעיל השחור”. לאחר חיסול הגיטו הגיע ליער, הואשם בשיתוף פעולה עם הגרמנים והוצא להורג ע"י הפרטיזאנים. ↩
-
נפלה ביערות נארוץ'. ↩
-
נפל בדרכו אל היער כאשר הקבוצה הראשונה של פ.פ.א. בראשותו של גלזמן היתה בדרכה ליערות ונתקלה במארב גרמני. ↩
-
נפל ביערות נארוץ'. ↩
-
“שמעתה” במקור – הערת פב"י. ↩
-
פושצ'ה רודניקי נמצאה כ־40 ק"מ מווילנא. שם הוקמו בסיסי הפרטיזאנים. ↩
-
“שוקקו” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
-
“קדחנות” במקור – הערת פב"י. ↩
-
כך במקור. צ“ל ”עשהאל“. הערת פב”י ↩