החשך החל לכסות ארץ, וברחוב הצר אשר עברתי בו כבר שררה חשכת אפלה, והנה נערה קטנה חוסמת לפני את הדרך, ואחריה נשרך איזה איש זקן המתנועע כצל.
– אדון רב החסד! הואל נא ותנה נדבה קטנה לעני מוכה־אלהים ולילדה יתומה ועזובה…
קול מוזר מאד בלוית נשימה חזקה ושיעול יוצא מעמקי החזה עלה באזני. כל יצורי רחפו לשמע הקול הזה באישון חשך ואפלה, ודמיוני העלה לו חיש מהר את הרפאים הנותנים זמירות בלילה בין גלי קבריהם, כאשר יתאר לנו הינה בשירותיו…
אמנם כן! בלי תפונה, רק בקול כזה ישוררו “הדודים” החורים…
שמתי את ידי בצלחתי, ואגש אל הבית הקרוב אשר מבעד לחלונו נשקף אור כהה, והנערה הקטנה והזקן נמשכו אחרי…
הוצאתי איזו מטבע מכיסי ואפן אליהם. והנה פה לנגה האור הכהה והרועד יכלתי כמעט לשים עיני עליהם…
שתי עינים שחורות, מפיקות ברק־קדחת הביטו אלי… הברק הזה הראה לדעת כי בעל העינים האלה עוד חי חי הוא, ואולם הפנים, הפּנים ההם לא עצרו בקרבם כל אותות חיים; גם אין לאל ידי להגיד מה היה צבע הפנים ההם, יען כי הקור אשר בחוץ העלה את מעט הדם אשר בקרבם לעין הרואה, ויתנו לפנים צבע מוזר מאד, תערובת צהוב ותכלת ביחד. ובכל זאת הצבע הצהוב נראה ביתר עז. הלחיים – לחיים אמרתי – הן הן היו רק שני חורים שחורים בין העצמות השפות. בגדיו – אך די לי די! הלא תבינו גם מבלעדי אגיד…
הזקן קרא בקול רגש שנשמע בו גם נחר־הלב:
– ה' ימלא לך כהנה וכהנה, אדון אהוב! לו רק יהיה לאל ידי להשיב את נפש “הקטנה” ולהחיות גם את עצמותי היבשות והעיפות מעמל התענית… מחר, הלא אל עז לנו וגם חג הפורים הוא לבני ישראל…
– האתה צמת היום? – קראתי משתומם.
– ומדוע לא? האם אינני יהודי? מעודי לא עברתי על דברי חכמים…
– אבל הן חולה וחסר אונים הנך!…
– הלא יהודי אנכי, וה' הוא הנותן ליעף כח… הן גם “הקטנה” צמה היום ולא אבתה לטעם מאומה, אף כי לא טוב היה הדבר הזה בעיני…
רק עתה החילותי להתבונן אל “הקטנה”, ילדה כבת שמנה נצבה לנגדי ותשלח את מבטה בי – ואולם חסר מלים אנכי לתאר את המבט הלזה.. בעינים כאלה, אדמה, תבטנה הנשמות התמימות והטהורות לפני רדתן אל עמק הבכא, בטרם תטבענה בזרם החיים… פניה היו אדמדמות מקרה, ובכל זאת כל עין רואה חזתה בהן את הצבע החור.. כסות קלה ומעיל קרוע כסו את גויתה הרועדת, ידיה היו כפותות על לבה, ובכל העת אשר נדברתי עם הזקן לא הוציאה אף הגה מפיה.
– הגם את ענית בצום נפשך, וגם עצרת כח לשאת ולסבל? – שאלתי את ה“קטנה”.
– כן! אנכי עצרתי כח לשאת את התענית, יען כי אבי התענה…
קולה היה כקול הזמיר, ואולם נַחר־הלב נשמע גם בו…
– ילדה היא ילדה! היא עמדה על דעתה… הן רק פת לחם אחת כמחצית־הליטרא נמצאה בתרמילי, ותקשה את ערפה לבלי אכול ממנה, אם לא אֹֹכל גם אני…
נתתי להם את אגורת הכסף.
– לכו והשיבו נפשותיכם.
– יאריך ד' ימיך ושנותיך, אדון יקר! האמינה, כי אינני מחזיר על הפתחים מלידה… בסוחציבקה ידעו כל בני העיר, כי דוב מלמד־דרקדקי לא השתחוה מעודו לאגוֹרת כסף… הן אמנם ברכת עשר לא ראיתי בעמל המלמדות… ובכל זאת הייתי שמח בחלקי… עבודת פרך עבדתי ששת ימי המעשה להביא דעת בלב ילדי ישראל… צאן הקדשים… אבל בימי שבת ומועד… בעוד “זקנתי” עליה השלום בחיים היתה… ידעתי גם אני חיים… ולא הצטרכתי לבריות… ועתה…
שיעול חזק לא נתנו לכלות דבריו.
– לכו אל מלונכם והשיבו נפשותיכם; הן הרוח והקור יחבלו נפשך. לכו והגידו לי את מקום מעונכם, ובאתי אליכם מחר, וגם אביא בידי מאומה ואז תדבר את דבריך..
– איפה מקום מעוני? שמה, לא הרחק מפה, בבית זלפה האלמנה… מה? האדון יבקרני במעוני? האדון?
בלי תפונה כובעי הרם והמשקפים אשר על עיני הרימו את ערכי בעיניו מאד, עד כי לא האמין כמעט למשמע אזניו, כי חפצי לבקרהו בביתו.
ואמנם איזה הדרך באה המחשבה הזאת בלבי? מה הוא הדבר אשר המריצני לעשות כזאת? האם דבריו פעלו עלי במדה כזאת? אבל הן לא חדשה השמיעני האיש הזה! המעט הוא מספר אנשים כאלה בתוכנו? המעט הוא בתוכנו מספר היורדים מנכסיהם, הנשרפים, בעה"ב הנדחים משאתם, הנכבדים החיים על חשבון אחרים, הבחורים, הפרושים והמקבלים ויתר הערב־הרב אשר בקרבנו? ומה גם כי המלמדות והקבצנות מאז מעולם בכפיפה אחת תדורנה! ואחרי כי כן איזה הדרך עבר עלי הרוח לבקר את האיש הזה בביתו?
המחשבות האלה התעוררו בקרבי בבת אחת. הן אחד מבני הדור החדש הנני, הדור החכם בעיניו מאד, אשר אדיר כל חפצו להוציא כל ישן מפני חדש לבלי השאיר כל זכר להראשון; ויען כי אין לאל ידו לעשות כדבר הזה הנהו פוטר את עצמו מכל עבודה ומעשה אשר יעשה, ולא ירים ידו לעשות קטנה או גדולה גם במקום שחפצו היה מצליח בידו, “הן לא נעצור כח לשנות סדרי בראשית” – מרגלא בפומיהו של בני הדור הזה – “ואם כן אין אנחנו אחראים בדבר לטפל בזה” – הנה כי כן יותר הכל על מכונו, ועולם כמנהגו נוהג, אשפת דור דור תרבה ותגדל ותתעפש ותרום תולעים אשר יבואו להשחית כל חלקה טובה בקרבנו. –
ואשר על כן היתה מחשבתי לבקר את המסכן הזקן בביתו לפלא בעיני. הן לשוא יהיה עמלי להכחיד אביון מקרב הארץ וא"כ מה לי ולהאביונים? מה לי המסכן הזה או חברו? הן אם אתן לו את נדבת כפי, והיה הדבר הזה תוצאת החמלה אשר תתקפני; אבל מה לי ולהם?
ואולם ברגע ההוא נחתו בי מבטי הקטנה… אלפי עולמות של תוגה נשקפו מן העינים ההן; אז לא ידעתי נפשי ואחליט מהרה:
– כן, כן! מחר אבקרך במעונך; ועתה לילא טבא! –
_____
ביום המחרת אחרי קריאת המגילה קבצתי על יד איזו אגורות נחשת וגם קניתי מיני מזונות אחדים ואשים פעמי לבית זלפה האלמנה.
הן אמנם לא התקנתי עצמי הרבה בשביל הויזיטה הזאת, לא לבשתי את המעיל השחור קצוץ הכנפים, לא קשרתי את הפתיל הלבן מעל להתחרא המגוהצה, לא עשיתי את שפמי מול הראי, וגם לא הרטבתי את בגדי במי־קולונא, לבעבור יתנו ריח טוב, ויתר הדברים הרבים שאנחנו מבלים בהם רבי ימינו ושנותינו; לכל אלה לא הצטרכתי עתה, ובכל זאת זכר הויזיטה הזאת נשאר בקרבי הרבה יתר מזכר הויזיטות הרבות האחרות שעשיתי במשך ימי חיי. –
האתאר לפניכם את מעון גבורי ספורי? הלא למותר הוא, כי מי הוא היהודי אשר לא הסכין במחזות כאלה?…. לכן טוב מזה כי אפנה אל הגבורים בעצמם.
את הזקן מצאתי שוכב על גל אשפה ובלויי־סחבות. הוא שכב וספר התהלים לפניו, ומעת לעת השמיע קול שיעול חזק. בבואי נסה לקום ממשכבו, אבל כבד היה הדבר ממנו, כי השיעול תקפהו וישליכהו אחור על הגל. הקטנה ישבה בפנה מסתרה ותשפיל עיניה כמחפשת דבר־מה.
נתתי להזקן את המזון אשר הבאתי, ואבקשהו לשכב במנוחה, ואנכי ישבתי לי על דרגש קטן אשר עמד שם אצל התנור.
– ה' יאריך ימיך – החל הזקן אמריו – הן הכרת פניך תענה בך כי בן ישראל אמיתי הנך, מהרחמנים בני הרחמנים. הן יהיה לנו עתה במה להשיב את נפשותינו… והקטנה…
לרגעים אחדים השמיע קול שיעול הומה כחלילים, ואחר הוסיף אמריו:
– הה! חיב אדם לברך גם על הרעה… לפני שנתים ימים עוד לא ידעתי כי יקרני ככה… הן אמנם מחסור ידעתי גם אז… מלמד תינוקות… בכל זאת לא באתי לידי מתנת בשר ודם… ועתה בעונותי הרבים… הגעתי למדרגה כזאת… החוקים החדשים יצאו… ללמד שפת הארץ… אז נולדו מלמדים חדשים… נערים… מסורקים, מגוהצים… רוחצים למשעי… והמה ישרו בעיני שוטר העיר… ואנכי לא יכלתי עוד עמוד… “זקנתי” עליה השלום נלאתה נשוא… כשל כח סבלה… ותתהפך על ערש דוי כמחצית השנה…
עוד הפעם תקפהו השיעול.
– הנה כי כן! המלמדים החדשים טובו בעיני השוטר… הן הוא הכח המפריד בחזקה את הישן מן החדש, את העבר מן ההוה… – עתה – הוסיף הזקן לדבר – בימי זקנתי… זקן וידוע חלי… ד' הוא הצדיק… אבל ה“קטנה”… יתומה עזובה מבני חיים, עליו השלום…. הה, מה יהיה גורלה? הן היא לא נוצרה לחזור על הפתחים… היא לא תוכל לפשט יד… הן גאָה היא… הה, שושנה יחידתי!… מה קצה כי איחל…
– לא, לא, אבי! – השמיעה הקטנה קולה לפתע פתאם – לא גאָה אנכי… הן אמנם לא אוכל לפשט ידי… לא אדע נפשי… הן אוהבת אנכי להביט את פני הדובר בי… ובקחתי מאיש מאומה לא אעצר כח להישיר עיני נגדו… אבל בכל זאת… אנסה… הלא תראה…
דבריה היו מקוטעים לרגעים; ואחר הפנתה פניה אל הקיר, ולא הוציאה עוד הגה מפיה…
גברתי לבית רוקח! הבה נצא כולנו במחול הקנטרה־דַנְס.
– הבה! אבל מה תענה לזה העלמה גוסטבה? –
– אדונים! אחזו איש איש בגבירתו! –
– חכו, חכו! – אמרה האשה לבית אבן טוב – יצאו הילדים לראשונה ויחוללו לפנינו. הן תראו מה יפליא איזידור בני לצאת במחול הוַלסה.
כל בני־החבורה החליטו כדבריה, וילדים שניים כבני שמונה, עלם ועלמה מלובשים הוד והדר, עמדו נכונים לצאת במחול.
אחת מן הקרואות ישבה על יד העוגב, והנגינות הרכות והנעימות של הוַלסה “על משברי הויסלה” זרמו מתחת אצבעותיה כגלי יובל המים המפכים לאור השמש..
המחוללים הקטנים החלו לצאת בפסיעה משלשת à trios pas, ובתעלולי המחול הזה יכל כל איש לחזות נכחה את חייו בתמונת זעיר אנפין à miniature, הסבוב והמרוצה התמידים בלי תועלת ובלי מטרה, רק במדה וקצב ידוע, בפסיעה כפולה או משולשת, לפי אשר יהיה הרוח ללכת…
אך פתאם נפתחה הדלת, ותמונות מוזרות הופיעו…
– הה, אלי! – קראה גברת הבית – עוד הפעם משחקים: הא לכם את שלכם ולכו לשלום.
היא השליכה אגורות אחדות אל קצה השלחן; אכן המשחקים לא הקשיבו למצותה, ויעמדו הכן במערכה ואחד מהם קרא קול גדול: “הנני מלך פרס האדיר”…
אבל מה זאת? אי מזה באה בריה קטנה כזו בין המשחקים? שמה בירכתי הבית עומדת תמונה מוזרה בבגדים מוזרים ומשונים ומחבת על ראשה… בלי תפונה היא אסתר המלכה, והמחבת היא עטרת הזהב אשר לה… ידיה אסורות על לבה, והיא מסתתרת בפנה, כמו תירא לנפשה פן יתבוננו בה הרואים…
– כן הדבר! היא הנה, נכדת הזקן… היא תחפץ להראות כי איננה בישנית… כי גאות רחקה ממנה… בין כה ובין כה כלה אחשורש את מדברו ושעת אסתר המלכה הגיעה להראות על הבמה.
אחד מלהקת המשחקים סחבה אל תוך הבית… אבל מה זאת? הן רועדת היא… היא תנסה לפצות פיה, אבל כבד הדבר ממנה…
האם שכחה את מדברה? או אולי עוד לא תוכל להשפיל גאותה?…
– הן, רב לנו רב – קראה בעלת הבית – לכו לשלום! אדונים, אחזו בידי הגבירות! קנטרה־דַנְס!