כָּל נִדְרֵי שִׂפְתוֹתֵינוּ חָוְרוּ כֹּה לְפֶתַע
עַל הֶהָרִים, עַל הַסְּלָעִים.
הִרְבֵּינוּ אוֹתוֹת אֱמוּנִים עַל־יַד כָּל נֶטַע,
הַעִידוֹנוּ שִׁבְעָה רְקִיעִים.
עַד כִּי קוֹצִים בִּבְהוֹנוֹת יָדֵינוּ נָעַצְנוּ,
וַנֹּאהַב אֶת הַפְצָעִים.
פִּתְאֹם חָרְדוּ חִשְׁבוֹנֵינוּ וְיַחְדָּו הִרְהַרְנוּ:
יֵין תַּרְעֵלָה בַּגְּבִיעִים.
אֲבָל מִן הַדָּם כָּל אֶצְבְּעוֹתַי תִּפְרַחְנָה,
שׁוֹשַׁנִּים מֵעֲרוּגוֹת גַנֵּךְ.
וְעוֹד יָמִים רַבִּים עֵינַי לֹא תִּפָּקַחְנָה,
וְלֹא אֶשְׁאַל: אַיֵּךְ?