רִאשׁוֹנָה יָדַעְתִּי יְפַת הָאַשְׁכֹּלוֹת,

וּבִמְלֹא מְעוֹנִי שִׂמְחַת רְשָׁפֶיהָ.

הִיא קַלַּת רַגְלַיִם, הִיא עַזַּת הַקּוֹלוֹת,

וּבְחָפְזָהּ לָנוּס תַּרְבֶּה שְׁאוֹנֶיהָ.

אַחַר הוֹפִיעָה שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים.

וְשָׁמַעְתִּי לוֹחֲשִׁים רִיסֵי עֵינֶיהָ.

הִיא עַלְמַת דִּמְדּוּמִים. הִיא יַלְדַת אֳפָקִים,

וְתוּגָתָהּ תְּבַשֵּׂם כָּל הֲלִיכוֹתֶיהָ.

עַד שֶׁרָאִיתִי הַפָּנִים הָרְעוּלוֹת.

מָה צָפוּן בְּלִבָּהּ? מָה סוֹד קְסָמֶיהָ?

מִבַּעַד לַצָּעִיף מָה עֵינֶיהָ שׁוֹאֲלוֹת?

אוּלַי עַל יְפִי כָּל־אַחֲרִית רְמָזֶיהָ.

אָהַבְתִּי שָׁלשׁ עֲלָמוֹת יְפוֹת קוֹמָה,

וְלֹא אֵדַע מִי עָלַי בְּכָל דְּגָלֶיהָ?

אַךְ בֵּין יוֹם וָלֵיל תֹּאמַר נַפְשִׁי לְתֻמָּהּ:

אוּלַי אַחַת הִיא וְשָׁלשׁ הֵן חֶמְדּוֹתֶיהָ.