תְּנוּמָה זוֹ בְּעַפְעַפֵּי שַׁחַר־סְתָו

תִּקְסֹם כְּעֵינֵי־אֲהוּבָה יָפוֹת, נוּגוֹת.

אִם הוּעֲמוּ בַּלֵּב כָּל עַצְּבוֹתָיו

בְּעֻזּוֹ שֶׁל קַיִץ – עַתָּה הֵן מַהְגּוֹת,

וְנֹגַהּ סְבִיבָן, וְתָגֵלְנָה כִּמְעַט

גִּילֵי אָבִיב. וְכֹה תַּתְאִים לָהֶן עֶדְנַת

צַפְרִיר בְּשֵׂאת עַל כְּנָפָיו חֲלוֹם עַלְמַת־

חֵן־וְתֹאַר אֲשֶׁר נִתַּק מִשְּׁנָת.

צַפְרִירִים, חֲלוֹמוֹת, הֶמְיַת הַזִּכְרוֹנוֹת,

כָּל אֲשֶׁר רַק לִרְגָעִים בַּלֵּב יִתָּפֵשׂ

וִיבַשְּׂמוֹ עַד שֵׂיבָה – אֱלֵי מַעְיְנוֹת

הֲגִיגִים אֲפֵלִים, מָקוֹר לֹא יֵאָפֵס.

הָרְחוֹקָה, עֵת פִּתְאֹם עֵין־עוֹלָם תֵּכַהּ,

לָךְ תִּגְאֶה נַפְשִׁי, אֲשֶׁר טָהֲרָה בְּמַדְוֵי

נִתּוּקִים. בּוֹאָה, שַׂר הַשִּׁכְחָה! כִּי אֵיכָה

אֶשָּׂא לְבַדִּי עָנָן וַעֲרָפֶל, עַרְבֵי

סוֹף־קַיִץ וְנִטְפֵי הַמַּיִם שֶׁל יוֹרֶה?

תָּמוּהַּ כָּאִילָן אֶעֱמֹד מוּל חַסְדֵּי

רָקִיעַ, שֶׁגִּשְׁמוֹ תְּבוּנוּת בִּי זוֹרֶה.

כָּל כִּסּוּפֵי־אֱנוֹשׁ רָגְשׁוּ בִּי עֲדֵי

אֹבַד – יִשְׁלָיוּ. יֵרָאוּ הָעוֹלָמוֹת

עִגּוּלִים עִגּוּלִים. וְצֹהַר בַּמֶּרְכָּז

יִפָּתַח. אוֹר יִבְקַע מִן הַתַּעֲלוּמוֹת.

וְכֹה אֲנִי בְּעָמּוּדֵי־עוֹלָם נֶאֱחָז.