יזכור
רבונו־של־עולם! מימי לא נתעטפתי, לא עמדתי לפניך בתפילה, אלא דרך משל. לאמר כי חזרתי בי ונעשיתי הדוק במצוותיך? איני רוצה לשקר… אך חי ילדי הקטן, ראש שמחותי ומאור ימי הגואים: אם שמורה לי, באוצר עתותיך, שעת תפילה אמתית אחת בחיי – זו שעתי! אם ניטל עלי לכרוע פעם ברך לפניך בקול־תחנונים, עכשיו אני רוצה לכרוע, עכשיו אני רוצה לשאת תחינה! ואתה – אם רוצה אתה לשמוע – שמע!
נשמת אהרון, בן שמואל, שנטמן בימים אלה במצוות רבניך מחוץ לגדר בית־העלמין. איני יודע, רבון־כל־המעשים, על שום פתחת לפניו את ספריך ולא כתבתו אלא לה“א שנים בעולמך? לה”א שנים – איני יודע על שום מה קצבת לו שנות־צער! אבי שבשמים! אם חי בצער –איני יודע על שום מה הנחת לו למות בצער!
אך אתה הוא האלוהים ולך הגדולה והתפארת. יתנשא נא שמך ויתקלס ויתרומם ויתעלה ויתגדל ויתקדש, מעתה־ועד־עולם. אתה נתת – אתה לקחת… ואולם בזיון זה, בזיון חייו ומותו של ילד קטן, מי צריך לו?
אביו יהודי, אמו נוצרית והוא עצמו לא הובא בבריתו־של־אברהם…
אם כך אמרו לך, רבון כל העולמות, שקר אמרו לך! מרגע שנולד – הורג עליך יום־יום! גם הוא, גם אביו, שכול שלושת בניו נטבחו בנכר… כיוון שהיה ידוע חלי, לא נמול. אך הגע נא בעצמך: לא בא לפניך בבריתו האמתית של אברהם, ברית־המעונים, המושפלים, הנרדפים בכל הדורות? אין לך ולא היה לך יהודי יקר, יהודי בודד, למוד־יסורים, זקן ממנו! יהודי קטן, שבחייו לא היה מסוגל להגן על גופו ובמותו לא ניתן לו להגן על נפשו. תבוא נא מידת ענותו לפניך: כלום לא היה גדל עמנו לתפארת, אילו זכה להתהלך עמנו בארצות־החיים? לא היה אח לשאולים ורע למיכלים, לעוזים, לאהודים ולדליות, לוחמי־מלחמותיך ומחונני עפרות־ארצך?
הנה היא נשאת, עולה ובאה אליך, נפש־מעונים! פשוט ידך ואמצנה אל לוח־לבך! הנה היא מתרפקת על כסא כבודך הגא והאיום, דמעתה על לחייה… טלנה על ברכיך ואמור לה כי לא אלה חוקותיך, לא זו תורתך עתיקת־היומין, לא כך קדשתנו במצוותיך ועשיתנו לעם! הושיבנה עמך במעלות צדיקים מעונים, עטרנה ביפה שבעטרותיך והראנה לאהרון ולירמיהו, הראנה לאבינו אברהם. “טלייא”, אמור לו לפעוט שבידך, “אתה – עקדתי שלי!”
כך לחשתי, ומשהו אומר לי, לאפיקורוס, כי האלוהים גדול הוא, חנון הוא, רחום הוא. משהו אומר לי כי צדקתו כהררי־עד. אני רואה אותו מרים את ילדו הנפלא, את היהודי המעונה והנפלא שמעבר לגדר, מניפו בשתי ידיו, נושקו על מצחו ולוחש לו:
“הבן יקיר לי אהרון, ילד שעשועים! כי מדי דברו בו – אהב אוהבנו!”
אמן, כן תבוא מלכותך!