אף־על־פי שאיני בקי לקרות בתורה ולשנות הלכות במדרש, שאין פרקי נאה ואיני שרוי בלא־חטא, שאין קולי ערב, איני שפל־ברך ואיני יודע אף ברכה אחת של תלמידי־חכמים, רוצני לחזור ולעמוד לפניך, אלי שבמרום, בתפילה ובתחנונים… ולא במחיצת רפורמיים מבית־מדרשו של פרופיסור נלסון גליק, אלא בבית־יראתם של חסידים, של גבאי־צדקה, של פטרוני המאור שביהדות, של מחותניך שלך, יה־אלי… אתעטף לי ואעלה – וכך אהה אומר:
"אבינו שבשמים! להווה נא זכור לך שקיימנו מצוות ישוב ארצך ישראל במו גופנו: מעוני ולא מעושר, בצמצום ולא ברווחה, בצער ולא בגילת־נפש… זכור נא לנו חסד דמנו שנשפך, כי עליך ועל עיר־קדשך, ירושלים, הורגנו יום־יום! זכור לנו חסד זיעותינו במכרות־תמנע, בסדום ובחבל־לכיש, שכל שעל מאדמת־ארצך – מזבחך הוא! זכור לנו חסד דמעותינו, בימי שלום־שאינו־שלום ושלווה־שאינה־שלווה… אך מעל לכל, מלך רם ונשא, זכור לנו חסדו של אורך־רוח! שהארכנו, גם הארכנו, רוחנו עם כל באי־עולם: פמליא של מלכויות־ערבים ופמלייא של מלכויות־נכר ופמלייא של סחטנים־מבית… סחטניך שלך, רבונא־דעלמא־כולא… כבדניך ולא מכבדיך! מייקריך – ולא מוקיריך!
"הבט נא משמים וראה: השפילונו, ביזונו, חרפונו – והעברנו על מידותינו! דקדקו עמנו דקדוקי־עניות של ציצי־קודש – וכבשנו יצרנו! כפו עלינו צווי־גבאים – כאילו לא לפי מעשינו שורה עלינו שכינה, אלא לפי מצוות זקני־פומפדיתא, בימי כלדיים ופרסיים! – ולא הטחנו כתרך בפניהם!
"כנרדפים חוננו את עפר־ארצך, נרדפים על צואר, בידי בעלי־מחלוקת, שאם אין מרצים אותם בשעת כעסם הם מקימים קול ילל ונהי, מטפחים על עינינו ומצווחים, כל עוד רוחם בם! זכור נא כי לא לכבודנו ולא לכבוד בית־אבא קבלנו על עצמנו, אלא לכבוד ארצך ולתפארת ביתך השלישי!
"לכך צפינו, רבון־כל־המעשים? כך בקשנו לגאול את עמך? כך הראתנו בחזוננו את נצח־ישראל? מדינה זו, שאמרנו לחיות בה כרצוננו – אנו חיים בה שלא כרצון! מטה שהצענוה ששים אמה – צרה לנו כצפורן אצבע־קטנה! חירות האדם, שאמרנו כי תהא רבה כעלים שבגפן – מועטת כמי נחל־אכזב!
"אך תבוא נא מלכותך, רבונו־של־עולם, תבוא מלכותך! אם לא משקוף עליון – אסקופא הנדרסת! יהי נא כך, בדלית־ברירה… יהי נא, לפי־שעה, כך: בניגוד לצווי־לבנו! על אפנו, אבינו שבמרומים, ועל חמתנו! יקום רצונם! למען ארצך, למען ירושלים, למען אומתך שלך – נחיה ונמות ככל אשר נגזר עלינו! כלום אמרנו: כרסמנים מצינו באפריך – לא נעבדם? עפצים מצינו בפרי־גנך – לא נטפחנו? עשבים שוטים מצינו בשלפיך – לא נחרשם? דרבנים, חפרפרות, צרעות, חרגולים, אדומים, דרורי־בית יש לך בארצך – לא נרוונה בזיעתנו?
"זעקי, ארץ אהובה! חגרי נא שק והילילי, עטרת־ראשנו! למענך אנו מרצעים אזנינו למזוזות־ביתנו! למענך, לא למעננו, אנו מפיסים דעתם של גבאים מן המאה־השתים־עשרה! למענך אנו מרבים כווני־חן, שאם לא נרבה בהם ידחקונו, אף ידחפונו שעה שגבנו מוסב לכותל… כי אנחנו – שלא על מנת לקבל פרס, הם על מנת לקבלו! אנחנו שלא־על־תנאי, הם על־תנאי!
"פתח לנו, רבונא־דעלמא־כולא, את ספריך וכתבנו לחיים! עקור נא את האדיר בארזי־הלבנון, טבלנו בעמוק שבאוקיינוסים וכתוב בו על גבי הנורא שבמדבריותיך: ‘ישראל עם קדושים, אוהבי ארצם, מטים שכמם לסבול!’ "