פמלייא של מעלה לא איכפת לה כלל אם תרד ב“תחתית”, הוה אומר: “כרמלית”, או תרד בשאסון… אך דרי מטה – שוכני תחתיות ואדי־סאליב, דרך־משל – איכפת להם מאד איך יעלו… ב“מנהרית” זו, “כרמלית” זו, “רכבלית” זו, “תחתית” זו, יוכלו לצאת מביתם כל שלוש דקות. בתוך שש דקות הם עומדים על פסגתו־של־הר, רגלם על גרונו!
אין לך מקום יפה לטיולי־נופש מן הכרמל. גנים ירוקי־עד, חורשות שרחצו בגשם… נוף־ים, נוף־יער, נוף־הרים! פעם ראשונה לאחר אלפיים שנות… שנות… שנות כרמל־על־מכונו, התקינו להם קרש־קפיצה למעלות־מרומים!
לא נותר להם, לכאורה, אלא ליטול ספרים, שמיכות, מתמצים וממרורים, ביצים מגולגלות וסלי־נצרים משפחתיים של כרי־דשא. ששה ימי־עמל בחוף “שמן”, במחסנים ובכוכים. שביעי בשבוע – נופש, שלווה, חלוץ־עצמות. באה שבת, אמרו חכמינו, באה מנוחה… הא, לא… שבת! ואלו מנוחה – על־תנאי בלבד… “תחתית” הקימונו להם, אך לעלות בה – לא יוכלו. כאז, כן עתה, שבת – ללא עונג שבת!
מעשה באכר אחד, שירד לחצר עופותיו ואמר:
“גוזלי היקרים! אורחים באו אלי ודין הוא שאערוך לפניהם שולחן. עוצו לי, בחכמתכם, עצה נאה: מה פרפרת אפרפר לי מבשרכם ואיך אגישנו לסעודה? צלוי־על־גחלים, או צף פשוט בשמנונית? מעשה־קדרה, או מעשה־מרחשת? ובמה, אמרו נא לי, אטבלכם – חרדלי, או גורדלי? תאמרו: יין אדום – קלי־בשר אתם… ואם תמצאו לומר לבן – נתמעטו יינות לבנים במזוונו…”
נמלך עוף זקן אחד בדעתו, רפרף וקפץ על כלונס, מחה דמעיו וקרא:
“אדוננו לעולם יחיה! אין אנו רוצים למות כלל…”
“הא!” השיב האכר בקוצר־רוח. “אינך מדבר לעניין!”
ספור־מעשה זה משוך עמנו מאוצר ספוריו של ברמינן פקח, אנגלי שכתב על צרפתים… מובטחנו שלא יקפיד ואם יקפיד – יקפיד לו… משכנו כבר, בימי חיי־הבלנו, נכסי־ספרות יקרים יותר… מן החיים משכנו ולא נתפשנו בכף, מה יעולל לנו בר־מינן? ימתקו לו רגבי עפרו, שד מסכן, ואלו אנו – נחרוש מעט בעגלתו.
“איך רוצים אתם לבלות את שבתותיכם, דרי־משכנות־עני?” שואלים שלומי־אמוני המאור־שביהדות. “בסמטאות, או על ספי־פתחים? במבואות מטונפים, או בחדרי־חדרים? על גגות ואדי־סאליב, או בבתי־קפיו?”
“אין אנו רוצים להשאר ספונים בבתינו כלל!” מתחננים דרי־מטה. “רוצים אנו לשאוף מעט רוח, במרום ההר היפה שנתן לנו אלוהים! רוצים אנו בנשמהיתרה של חג. רוצים אנו לישון שנת־ישרים; להפליג, ביום־מנוחתנו, ללבב יערות הכרמל; להראות לילדינו כי אמנם הדור־נאה זיו עולמו של הקדוש־ברוך־הוא וכי שבת שנתן לנו – מתנה היא בידינו! רוצים אנו לצאת בשובה, לשהות בשופי, לחזור בנחת! קיצורו־של־דבר, רוצים אנו…”
“אט!” דוחים אותם שלומי־אמונינו במחי־יד. “דברים אלה אינם לעניין כלל!”
מיהו שהטיח כנגד קדמונינו, יוצאי מצרים, ואמר… איך אמר שם? “אל יהו משתעשעין ואל יהו נפשים בשבת!”
סבור הייתי: חרטומים ופרעונים, ככל אשר שנינו מפי חז"ל… עכשיו – איני יודע!