לפני כשבוע ימים מצאתי בתיבת־הדואר שלי כרטים־הזמנה ממשלתי רשמי להרצאת שר פלוני. ימים אחדים לאחר מכן מצאתי בה הזמנה שנייה, מטעם מחלקת התרבות של עיריית־חיפה…
כל ימי, הרשוני נא לאמר בגלוי־לב, היה כלל נקוט בידי; אכסנייה שבה עושין לו לאדם זה קתדרא, לדרוש מעליה ברבים – מאה צמדי־פרדים אינם מסיעים אותי לפתחה. אין צריך לאמר, איפוא, כי ששתי על הזמנה כפולה זו משנה ששון. לא כל הרצאה של ידידנו, שר וגדול בישראל, יכול אני שלא לשמוע – פעמיים!
אני אומר שר – ומתכוון לתריסר דיקאנים אחרים בבישופות־המרכסיסטית שלנו. שני תריסרים, לכשתרצו! אני אומר גדול – ואיני מתכוון לאנשי השורה; איני מתכוון לרבבות. איני מתכוון לפועליה ולאכריה של מפלגת־הפועלים־האכרים־המאוחדת.
אדרבא, יודע אני יפה כי אין – ולא היו לנו – נכסי־אנוש יקרים מהם. יודע אני כי לא הרבו בדברי הטפה, כשם שלא הרבו לצאת לוורשא, לבודפשט, לוינה, לשטוקהולם, לברלין… יודע אני כי בשעה שנסיכיהם הפוליטיים לימדו מכאן את טיטו סטאליניזם מהו ואת אמרי נוג' טיטואיזם מהו, חבצו הם גבינה, זמרו גפנים! יותר משדרשו נאה – קיימו נאה. קיימו מתוך מחסור, קיימו במו גופם!
הריני גאה עליהם! גאה על כך, שבדומה לרבים מבני־דורי שרתי עמם יחד שירי־עלומים… גאה על רוממות־הרוח שחשתי בתוכם. גאה על אותה כמיהה, נהיית־לב שאינה יודעת מעצור, לעולם יפה יותר, לכל מה שיש בו מן הנעלה באמת, ממיטב־האדם!
אף זאת אני יודע – ואומר נא עתה במו פי: שעה שפרשתי לי לחיי־כרכים של יתר־ניחותא, המשיכו הם לגדל עגבניות… ולגדלן על אדמת־חמר כזו, שאף לגיבול לבנים היתה מלוחה יותר מדי!
הריני גאה עליהם, משום שאני מכירם יפה ויודע מה הם אוהבים בסתר לבם.
“אדוני השופט!” אמרה לו פעם מטרונא צעירה אחת לאב־בית־דין פקח. “אדם זה הערים עלי וכבשני בחוזק־יד!”
“איך היה מעשה?” שאלה חכם־המשפטים.
“לפני כחודש ימים”, פתחה אותה עלמה ואמרה, “זימנני אליו לביתו, העלני לחדרו וכילה בי את זממו!”
“חודש ימים?” תמה חכם־המשפטים.
“המתן לי” הטיחה לעומתו ברוגזה, “עד שאסיים! שבוע לאחר מכן נטלני עמו לקפה. כיוון שחזרנו לחדרו – הערים עלי וכבשני!”
“המ־מ…” מלמל אותו חכם.
“לפני שלושה ימים הציע ללוותני לביתי. עד שאני שוהה עמו שם בחדרי, מה – כסבור אתה – הוא עושה? מערים עלי וכובשני!”
“בחוזק־יד?” הקשה חכם המשפטים.
“בחוזק־יד! אתמול…”
“די!” רמז אותו דיין לשמשו. “נעסוק נא בתיק אחר…”
בת־אכרים זו, שקורין השומר־הצעיר! אדונית שהגיעה לגמר בישולה, שריח לחם, צמר־כבשים ואספסת רעננה נודף לה משערה… עד מה נוחה היא להכבש! עד מה נוחה להגרר בצמותיה ולקלקל עמנו בכל אסם שבדרך! לאן לא נמשכה אחרינו – בחוזק יד! – כצאת־הצרצרים? למדינה, שלא רצתה בה! לצבא, שבו הטילה בוקי־סרוקי! לממשלה, שאותה שרטה תמיד בצפרני־ידיה, כחתלתול נרגז! למלחמה, שאך זה עתה הצהירה כי אינה לפי רוחה… האמנם, יצבטך נא בכור־שטן מתחת לשמלתך, שנאת כל־כך מעשים אלה, שאנו עושים בך?
לא, אחות לנו קטנה… המשכי נא אחרינו, נרוצה! נרוצה… אך הגיעי בעצמך! ילדים יש לנו, בכל אמת־גשם… ואלו את – בצעקות ממש! הגידי נא לנו, שאהבה נפשנו, מדוע לא מרצון? מדוע לא – מייד? מדוע, אם נשפי־חשקנו חביבים עליך כל־כך, לא בשופי, כדרך נשקנים שבעולם?
אני יודע, אכרת שלי, אני יודע פטרוניך! תריסר רבי־כהונה שבך! את עצמך – בשרך עולה באש… נפשך יוצאת ממש לאומה, למולדת – האחת ואין שנית – לגאון ישראל, לכובשי עזה ורפיח… אלא שיש מי שעומד עליך לנצרך, מכל סרחא ופרכא… לדאוג לך כי לא תתפרקי, חלילה, מערכים־סוציאליים! תריסר מנהיגים, שומרי־גחלת, פושטי־רגל, רבי־כהונה, הרואים תמיד למרחוק, מיטיבים לדעת, מעמיקי חקר… כל מה שיודעים אחרים, אך תמיד – עוד משהו!
מילא, יהי־כך! אינך יורדת אלינו בזמן – רדי נא לאחר זמן! אינך פורצת בפתח – חמקי נא מבעד לחלון! נגילה ונשמחה בך, בימי שלום, כאשר בימות־מלחמה!
אך לכפות עלינו מעשי־אונס, להכריחנו לחזור ולכבשך, למשכך תמיד בצעקות לחדר־היחוד – ולשמוע אחר כך מפיך דברי־הסבר על לילות סיני שלנו… לא, שרי ואלופי! לכך דרוש לנו קינסי!