לוגו
הילדים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

האיש נמוך־הקומה איננו עשוי להפתיעני,: כל ימיו הרבה דברים – ולא היה לו מה לאמר. עכשיו, שיש לו, לכאורה, מה לאמר – הריהו שותק כדג… אין תימה, מזרע היא מזרע: חולצות־חג צחורות, יין, פרחים, ילדים, הורה, המיית־נפש… ביתו של אדם! מי חסר־לב יודה על כך בנפנוף־מאכלת ובנפוץ אלילים: באמת, בכל האמת ובאמת לבדה?

אף־על־פי־כן, רוצה הייתי להסב עמם שם, ביום שמחת־לבם. רוצה הייתי להרים אתם כוס, לראות את מר אורן ולברר, אם אהבתו החושנית לעולמה החמור של המהפכה שווה עדיין את נר־החלב שידידיו מחזיקים למענו? רוצה הייתי לזקוף שם עין אחת בידידו לאמונה – אם אמנם נתגלגל למקום־מעשה – ולראות מצח נחושה! יותר מכל הייתי רוצה לראות, פשוט, אנשים טובים בשמחתם.

אלו הייתי שם, הייתי יוצא לי אחר־כך החוצה וקורא לטפליא – ילדים שנולדו במרוצת ימי־מאסרו של ה“אפש הגדול” מפראג:

“רוצים אתם, בחורים, כי נרים לו לאורן כוס משלנו?”

“הן!” היו משיבים לי בודאי במנוד־ראש.

“טענו רגליכם ולכו אחרי!”

הייתי מוליכם לדיר ונוטל מתוכו חלב־עיזים קוצף. אחר־כך הייתי מוליכם למתבן, שאני מניח כי איננו שונה משאר כל המתבנים: מעין אמפיתיאטרון של חבילות־קש משונצות. הייתי מושיבם לפני – עד ליציע השביעי, כביכול. תחילה הייתי מניח להם, כמובן, לכלות את קני האנקורים מתחת לגג – שניצתים על נקלה ומעלים, בימות חמה, מתבנים שלמים באש! אחר־כך הייתי מקיש על דפנותיו של דלי ושואל:

“שמעתם, ילדים, על עולם העמלים הסוציאליסטי?”

“הן!” היו מנענעים לי בראשם.

“ועל ארצות השלום שמעתם?”

“עוד בגנונים שלנו!” היה קופץ לעומתי עוזי ומסלק לו, בשעת־מעשה, ביצים קטנות מתוך קנן.

“אני מניח שאף על ברית־המועצות שמעתם? כך שערתי! זו שכל ילדיה הולכים לבתי־ספר ואין בה אף רגל יחפה אחת? זו שמשביחין בה תפוחים – ודבש, מארץ־הקטב! – אך גם תחנת מטרו מפוארת יש בה, על שם המשורר מיאקובסקי?”

“ראינו בתמונות!” היתה משיבה לי בודאי נערה צהבת השער ונופחת בהבל־פיה על מקורו של גוזל רך.

“כן!” הייתי אומר בחיוך. “ניכר בכם כי אינכם מתכוונים לאמריקה, שבה תולים תמיד כושים… ובכן, עולם העמלים הסוציאליסטי! יודעים אתם במה מברך עתה, שם בפנים, בחדר־האוכל, חברנו טושק את חברנו אורן?”

“כן!” היה משיב בודאי אורי, שעל שמו קראו אשתקד את העגלה השחורה. “הוא מברך אותו שיהיה כאן – והעולם הצו… צוציאליסטי שם…”

“נכון! אך יודעים אתם מדוע שוחרר מכלאו?”

דודי הפעוט היה זוקף עצמו בגאוה:

“משום ששרגא ויולק וטושק ואבי שלי, מלך־המטעים – ואמו של רפי… כולם, כולם, לא שקטו ולא נחו עד שחזר אלינו!”

“בדיוק כך!” הייתי אומר להם בכובד־ראש ומן הסתם אף ברגשת־נפש רבה. “אבותיכם חברים טובים הם, אשרי מי שהם ידידיו!”

אחר־כך הייתי מוסיף ואומר:

“אלו ידעתם תפלה… אך לא, תפלה לא למדנו… לא אתם, לא אני… נרים איפוא כוס… כוס אחת קטנה של חלב־עיזים… דודי! אתה תחלק את החלב!”

דודי היה עושה כדברי, משום שילדי־מזרע הם היפים, החמודים והיקרים שבעולם. “כך יפה!” הייתי אומר. “ועכשיו – נאמר נא דבר־ברכה… מי יאמר לנו דברי־ברכה קצרים? אתה, עוזי? אתה תאמר לנו דברי־ברכה… הרם נא כוסך למעלה… כך… וחזור אחרי: “לחיי הימאים, שספינתם ניטרפת בלבב־ימים ואין מי שיבכם עתה בחוף. לחיי היתומים, המשוטטים עתה יחף בכרכי־מיליונים ואין מי שיטול חלק בצערם. לחיי האסירים, הנמקים עתה בבתי־כלא, לא משום שהם אוהבים את השלום ואת הסוציאליזם פחות מאורן, אלא משום שאין להם חברה נפלאה, מאורגנת כשלכם מאחרי גבם! לחיי כל הממשיכים לכלות ימיהם בצינוק – כמה הם בפראג? ובווארשא? ובבוקארשט כמה הם? – משום שאין להם אלא רגה אחת, או טושק אחד… לחיי כל החפים־מפשע, כל המליונים, כל ה”אפאשים” הבודדים!

והילדים היו מרימים עמי בודאי כוס, בדחילו ורחימו!