המאזוכיזם הוא, כידוע, סאדיזם עצמי. שנאת ישראל עצמית מהי? אגרות־בולגאנין, אגרות־שטנה של מיני פרופיסורים כנגד אנשי־מדע עבריים – אנטישמיות פשוטה. מה הם “אגרות גרישא” וכתבי דילטורין של יהודים?
יהיו נא כל אשר יהיו – סלחנו מראש! לא בימים נוראים אלה בלבד – כל ימות השנה. סלחנו על מה שנכתב ועל מה שהוכתב. סלחנו למאזוכיסטים, סלחנו לסאדיסטים.
אתמול שמעתי שיר עצוב בלבב־אם. מפי משורר שמעתיו, משמו של משורר. אם לא סיפרתיו לאיש – זו השעה לספרו:
עלם אחד נתן עיניו בנערה, שלא השיבה לו אהבה אל חיקו. הפציר בה, שיטח תחינתו לפניה, הבטיח לה עולם ומלואו…
“אין לך דבר”, אמר לה בסערת־נפש, “שלא אעשה למענך, בצו ניד אחד מעפעפיך!”
“טול והבא לי”, השיבה לו, “את לב־אמך!”
יצא מעם פניה מלא יאוש, מלא תקווה… נטל מאכלת, קם על אמו בשנתה והניפה עליה.
הנה הוא הולך, הלך ובכה. הנה הוא חוזר, כל עוד רוחו בו, לבית זו, שלמענה הוא נכון למות בעצמו. אח, עזה.כמוות, עזה ממנו! הנה הוא סוגר בכפו על לב־אמא…
הוא רואה את מגדל פעמוניה של כנסיית־הכפר עולה ומזדקר לעומתו. רואה את טחנות־המים… בתים אדומי־רעפים מקדמים את פניו. מעבר משם – מעונה שלה… הוא מחיש פסיעותיו, רץ, יורד פלגי־זעה, נושם ונושף, נגף באבן־חוצות, מועד תחתיו… נשמט לב אמא, נתר מתוך כפו. הנה מתגלגל לו ככדור, מתגולל בצידי־דרכים…
הנער חולה־האהבה! במה הוא מהרהר? במי הוא מהרהר? פושט ידו, מחוצת־האצבעות, ומגשש בין השיחים…
אבל הלב! לבה החי, המפרפר, שותת־הדם של אמא! הלב שנכפש בעפר לוחש לו, פתאום, ברחמים גדולים:
“כואב לך, מסכן שלי?”
כואב לכם, מעונים שלנו, אנוסים שלנו, מסכנים שלנו? עזה כמוות אהבה! אין־דבר, שאנו מושפלים עד־דכא! אין־דבר, שאנו מפרפרים, שותתים דם! אין־דבר שמחצית העולם קמה עלינו לכלותנו… זבחי לב דרשו מכם? הריהו לפניכם… לא אמא, גרישא! לב אמא, יהודים טובים! לב עמכם מסוגל להבין הכל!