אוגוסט, אלף־ארבע־מאות־תשעים־ושתיס. כריסטובל קולון מפשיל עוגן ומפליג לו ממקומו להודו, לצ’יפאנגו (היא יפן) ולכתאי…
שלושה־עשר בספטמבר: שלוש ספינותיו של האדמיראל הספרדי מפרשות בעצלתיים. חש לראשונה בסטיית מחטו־המגנטית של המצפן.
שבעה־עשר בספטמבר: קולות ריטון בפי ספנים. האדמיראל מפיס עליהם את דעתם. מכאן ולהבא הוא מקפיד על לוח־עיתים כפול: אחד לעצמו, אחד לאנשיו.
שמונה עשר: עגורי־ים ועבים משפילי־עוף. סימנים לחוף – אך לא חוף כלשהו!
עשרים בספטמבר: בנות־שחף. פחי־נפש.
עשרים וחמישה: קברניטה של “פינטא” מרים קול־צעקה: “טרא!” תעתועי־דמיון!
שבעה באוקטובר: “פינטא” מוצאת כלונס מפורזל. “נינייא” מוצאת ענף טעון גרגרים.
אחד־עשר לחודש, שעה עשר בלילה. האדמיראל רואה אור מנצנץ מרחוק.
שנים־עשר: רודריגו־די־טריאנה משגיח בשרטוטי חופה של גואנהאני, היא סן־סלואדור.
ספטמבר–אוקטובר, אלף־ארבע־מאות־תשעים־ושתים… דוק בלוח העברי – ימים נוראים, ימי־תשרי. “סנטא מרייא”, “פינטא” ו“נינייא” צפות בצחצוחי־חמה. ים שאין־לו־סוף.
לפתע – קול המיה. על סיפונה של “סנטא מרייא” – נעימת תוגה ספרדית־לא־ספרדית:
“כל נדרי…”
ההיה זה לואי־די־טורס, מתורגמן מבני־האנוסים, מומחה ללשונות־המזרח, אירופי ראשון שנשתקע אחר־כך בעולם החדש ושלח ידו בגידולי טבק־קובאני?
רוח קלה נושאת את מלמוליו על פני חלקת־האספקלרייא. כיוון שהם מגיעים ל“פינטא” הם טופחים על אזני מומר אחר… שמא ברנל, רופא הצי, ממעוני האינקוויזיציה הקאטולית, הקדושה שבעתיים? נוטל ברנל פסוק מפי טורס ומסלסלו בגרונו שלו:
“לא שרירין ולא קיימין…”
קולו נשא אל מעבר לאמת־המים, מתרפק על אזן יורדי “נינייא”… לא פלוני, מבית־אברבנאל?
“נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי…”
שלומי אימוני־העולם הקאטולי, ספני צי הצלב־הירוק, שלוחי מלכות קסטילייא וליאון! אך הדם, שהוא הנפש, נצת בתפילה עצובה… תפלת־כפורים של מראנים!
עכשיו, שסחים לי מפי ציר פסטיבאל־השלום בבודפסט, על קומוניסטים יהודים, על ייבסקים שנתפלמסו והפכו עמו בפרשת מערכת־סיני ועיניהם יורדות דמעה – אני נזכר במהנדסי־המיגים וממציאי הירחים המלאכותיים, גאוני־המדע וגדולי־הרוח של מלכות הסובייטים. מתפלמסים, מצדיקים עליהם את דינם… אך בעצם מסעם יורדת עליהם שעת חסד:
“כל נדרי…”
ספור־מעשה; אם איננו ענין לפסטיבאל – תננו ענין ליים־כפור.