“יהא זה מעשה־טירוף”, הצהיר בימים אלה מר ניהרו, “לצאת למלחמה על סין בגלל הגמונייה על הרים אחדים…”
אי, חסיד! אי, עניו! תלמידו־של־מהטמא!
הייתי שולח לו שני צלמי־אלים ומושל לו, על ידי כך, משל… למה הדבר דומה? לאנדרטה של ונוס ד’מילו, כנגד איקונין־של־וישנו!
קצוץ לו להודי עשר גפים ואינך מחסרו אלא ככלב זה, שחסר טפה מן הים… מאה ידי־ברונזא יוצאות לו מגופו!
אך טול נא ממנה חצי זרוע – והיא עומדת לפניך קטועה מאחרון שרידי ידיה!
“כיפות־הר אחדות”, הוא אומר… אי, צדיק, עשירי לגוטאמא! הרים אחדים, כרכים אחדים, פלכים אחדים, אוכלוסים אחדים… יש מי שיכול להתיר לעצמו מותרות אורך־רוח!
אך מה תעשה אומה, הנצבת בפני שכנים צרי־־עין ואין לה, מסוף גבולה ועד סופו, אלא הרים אחדים, בקעות אחדות – בלבד?
הודו, בורמא.
שתי אומות רחוקות, חוסות בצל כנפי־אמונה אחת. זו יש לה מאות מליונים. זו אין לה אלא מתי־מעט. זו ענייה, זו עשירה. זו רחבת־ידים, זו דלה בשטחה.
שתיהן שוחרות שלום. לפי־דרכן. שתיהן רודפות, לפי־דרכן, צדק ואמת.
תבוא נא עתה רוח המורה הגדול ותשפוט, בשם ארבע־האמתות־הנעלות, שמונה־עשרה־הדרכים וחמשת־העקרים־הנאצלים – מי אמיצה, מי חזקה, מי גדולה יותר: זו שארחה למרובים, לסחטנים, ללחצנים, לחזקים. או זו שפתחה לבה למועטים, למנודים, למבודדים, לנדחפים־אל־גדר!
אריאנוס, איש ביתיניה, בן דורם היוני של הקיסרים האנטוניניים, פילוסוף וביאוגרף, שרטט לנו, באחרון לספרי־נספחותיו על אלכסנדר, קוים אחדים לדמות ההודית בת־זמננו:
צנועה. טהורת־נפש. שומרת־אימונים. אינה משרכת דרכיה ואינה מתמכרת אלא לאלוף־ראשה־כדת. אין לך חרפה גדולה בהודו מחרפת אשה שקלקלה עם זרים.
אלא אם כן הציעו לה פיל בשכר אהבתה. כיון שתבעוה בפיל – היא נענית. כבוד הוא ליפיה, סח לנו אריאנוס, כי אינו פחות בעיני מעריציה ממחיר מלך־כל־הג’ונגלים עצמו!
פילים אין לנו. משמע שאפסו כל סיכויינו לשדל את ההומניסט יפה־הנפש מניו־דלהי בדברי־אהבה. תבוא ברכה על ראשו, על תומו, על תמימותו ועל תומתו!
ישראל אינה מבצר־עוז. לא חומה לחסות בה. לא מקדש־חכמות־ואמנויות. לא אסם, לא ממגורת־לחם. לא בית־גנזים.
ישראל היא – שער.
על צדו האחד אתה מוצא כתוב:
כאן נגמרת אסיא, נגמרת אפריקה. כאן מתחילה – אירופה. נגמרת חשכת ימים־עברו, נגמרות תרבויות־ימי־קדם, נגמרת עריצות עמי־המזרח. נגמרת עצלות־הנפש, נגמר פולחן העוני והמות, כח־הכלייה וכח־החדלון. נגמר שלטון הטירור אשר ליד־הגורל. כאן מתחילה – הדימוקרטיה, מתחיל שלטון התבונה היוצרת, מתחילה בקורת המחשבה, מתחיל כבוד הפרט וערך הפרט. מכאן – צפונה, מערבה…
על צדו השני כתוב:
כאן נגמרת אירופה ומתחילה אסיא, מתחילה אפריקה. נגמרת הגמונית האדם הלבן, נגמר שלטון הגזע הקרוי עליון. כאן מתחילה חירות הנרדפים, ה“פחותים” וה“נחותים”, מנוצלי־כל־הדורות. מכאן – דרומה, מזרחה…
אנחנו – השער. אפשר להמישנו ממקומנו, עשר פרסאות בגיאוגרפיה או עשר שנים בהסטוריה, אך אי־אפשר לעקרנו מן העולם. מקום שאנו נמצאים – שם עומד השער. לבורמא ולגאנה. לצ’אד ולקונגו. לאנגליה ולצרפת. לאירופה כולה. לשתי האמריקות.
אנחנו – האירופאים־של־אסיא, האסיתים־של־אירופה. הלבנים אשר לעולם השחור. שחורי העולם הלבן. איראסים ואפרו־אסיתיים גם יחד. שער ההתחלות הטובות. שער השלום.
סין, טיבט…
זו אדירה ומתקדמת. זו שקועה בבערות. זו נתנה לו לעולם את הנייר, את המצפן, את אבק־השריפה, את אמנות־הקראמיקה, את המעולים שבאקורליסטים… זו לא נתנה לו אלא את הג’יאו־ג’יצו…
אף־על־פי־כן אנו עומדים עתה לצד הנזירים גלוחי־הקדקד וצהובי־האצטלא.
הסינים עצמם הורונו לדעת מדוע. מעשה שהיה, בשכבר־הימים, בראש כל חכמי־אומתם, קונפוציוס. יום אחד יצא מפלך “לו” ושם פעמיו לפלך “טסי”. כיוון שהגיע למחוזה־של־“טאי”… אך עצרו נא!
לא קל הוא למסור דיאלוג סיני בעברית. סינים – אין להם רי"ש… רוצים היו לאמר, דרך־משל, “רשע” – היו פותחים ואומרים לנו “לשע”…
מסובך ככל אשר הנו – דושיח קוריאני היה מסובך יותר. הללו יש להם רי“ש, אלא שמחליפים אותה בלמ”ד. את הלמ“ד הם מחליפים – ברי”ש… צא והרהר בכך! רוצים היו לאמר “מלכות רשעה” – מה היו אומרים? “מרכות לשעה”…
תודה לאל, עוסקים אנו בסינים, לא בקוריאנים! יום אחד יצא, איפוא, קונפוציוס לדרך, בלויית תלמידו צ’ו־לין. לפתע־פתאום – קול בכי.
קונפוציוס: צ’ו־לין! קול בכי… קול בכייה אני שומע…
צ’ו־לין: אשה היא שמתיפחת, מולי ולבי!
קונפוציוס: על מה היא ממללת שם בבכי?
צ’ו־לין: לצונך כי אשאלנה, מולי ולבי?
קונפוציוס: שאל בני, שאל?
צ’ו־לין: על מה את בוכה, אשה טובה, בכי נכבד?
האשה: או לי, אדון לם־מעלה! מבכה אני את בני־יחידי, שנטלף בפי נמל…
קונפוציוס: בנך נטלף בפי נמל?
האשה: אמנם כן, אדון לב־חסד!
קונפוציוס: בנך, אשה טובה, היה לטלף?
האשה: טלף טולף, עובל־אולח נכלי! אביו הנכבד, הוא אישי ואדוני, נטלף במקום זה לפניו…
קונפוציוס: צל לי עליך!
האשה: אבי אביו – אף הוא נטלף בפי גול־נמלים!
קונפוציוס: הא, גולל מל ונמהל! אך אמלי לי, אשה טובה: על שום מה לא נשאת לגליך ובלחת־לך ממקום זה, שאין בו אלא פריצי־טלף – פליצי, פליצי, אוף, פורקא מיזרייה! רי"ש אחת – ארבע מאות מליון סינים! על שום מה, יקילתי, לא בלחת מכאן בעוד מועד?
האשה: חכם אתה ואינך יודע? משום שמקום זה – אין בו עליצים!
קונפוציוס: לואה אתה, צ’ו־לין בני! נמלים, טיגליסים, פנתלים וכל שאל פליצי־טלף – ולא שליט עליץ אחד!
הוא שאומרים עתה בני־אדם: חשכת ימי־הבינים, עוני ובערות – ולא כל עריצים שבעולם!