ובכן – מר דני, מר קיי, זכה לאחוזת־בית! חולות־זהב באילת ואגרת רחשי־לב מידי שר־הפתוח… בוי, או, בוי! מה עכשיו? מה עוד ימציאו אנשי־שלומנו? מכנסי־רחצה לקרפיונים?
יודע אני מה יכול ידידנו קיי לעשות באגרת! אך לאן, לעזאזל, לתוך איזו מזרקת־צבים ברומא יטיל עתה את מגרשו? אלו הענקנו לו זכות־יחיד לגדל, נאמר, סיפנים, מתחת לפרמידה הגדולה של רעמסס – לא היינו מעניקים לו משהו אוילי יותר! בית באילת, חי־שפמי!
שוו נא בנפשכם שני אחים: אחד קברניט, שודד־ים, זאב־מים זקן. אחד – עכבר־שדה, שלא טעם בחייו טעם־מלח! דווקא הוא יורד פתאם בספינה, נטרף עמה בלבב־ימים, מוצא עצמו רכוב פתאם על מין קליפת־אגוז צפה, נסחף שבוע־ימים בזרמי האוקינוס ההודי ומגיע לבסוף, בשלום, בעיצומו של טייפון מטורף, לאי־דקלים בציילון! כנגדו סועד זאב־הים את לבו בפונדק, זולל בשר־כבש ושוטפו ביין מזוג. נכנסות שלוש טפין של דבש־לבן לתוך גרונו – ומציפות את ריאותיו! שמענו אף על מקרים כאלה… מי שנגזר עליו למות מיתת טביעה – מת בה אפילו בצפחת־גלוחַ!
כמה ידידים יש לנו בעולם? יהודים חמי־מזג, שהשקיעו בנו משהו מאז ימי החינין באום־ג’וני? כמה מהם זכו לשכר? לג’סטה חמה? למלה טובה? אך דני… כיוון שנגזר עליו, כנראה, משמים לרשת מגרשים באילת, די לו לפרוש פעם מחברת צלמיו ולכבדנו בבקור, כדי שנפול על צואריו ונכסנו בריר־פינו!
שמעתם אותו מכריז, בימים אלה, כי ילדי ערביים שבמרוקו חביבין עליו כילדי־ישראל לכל־דבר? הדין עמו, עמו! עמו ולא עמנו! מי שרגיל
למותרות־מלון, מותרות־טיס, מותרות שמפניה – רגיל בודאי אף למותרות־מוסר! לא הומניזם מהוה של כלי־שני, הומניזם שנתמרטט במרפקיו ונתקרח בפתחי־צוארונו כזה שלנו, אלא מוסר שלם, מוסר שאריגו גזור בידי גדולי הפילוסופים, בידי כריסטיין דיור של אהבת־האדם! אשרי המתעלין!
אשרי מי שהדין – והצדקה – עמם! ילדים הם, כידוע, ילדים! יהודים, מכסיקנים, אנגלים, הולנדים – כולם יחידים לאמם. כולם מביאים אור לעולם. כולם ראויים לאהבה. לכל האהבה ולכל מסירות־הנפש שאדם כדני יכול להשפיע עליהם!
אך רוצה הייתי שיבין כי – איך לאמר לו! – כי אין אנו צרי־מוחין כל־כך. חולשת־־דעת היא סגולה אנושית מאד… לא היינו מתחננים לפניו על ברכינו למעט אהבה מיוחדת, אלמלא חשנו כי ילדינו צמאים לה עתה כלמים־חיים.
רואה אתה, דני… ילדי הולנדים, ילדי ערביים, ילדי סינים – יש מי שמושך להם חיבה בעולם, אף מחוץ לגבולות־ארצם! מי, בשם אלוהים, מושך חיבה לילדינו? סבורים היינו, לתומנו: דני ימשוך להם חיבה! דני יאהב אותם! “הנה, בחורים”, רצינו לאמר להם, “דודכם שלכם… כולו שלכם, רק שלכם! עתיד של רווחה, של בטחה, של שלום, של הרמוניה אין אנו יכולים לתת לכם, אך ניתן לכם את דני ולא תחסרו אהבה! למי, מכל בני־גילכם, יש מין דני אשר כזה?”
אכן – חטאנו! חטאנו באיגואיזם, ברברבנות, בנסיון לגזול את איש־העולם – מידי העולם! סלח לנו, מר קיי, מחל לנו! אינך יכול לאהוב אותם יותר מילדי ערביים שבמארוקו? אל תטרח1… אך אמור נא: איכפת לך כי הם, משמע, יאהבו אותך – יותר מילדי־ערביים? איכפת לך כי יתרפקו מעט על דמותך שלך? יומיים באילת, יום אחד על הכרמל – ודאי שאינם למעלה מיכולתך?
קבל נא, לפחות מגרש קטן… שים אותו בכיסך, על־לא־דבר! כאילו היית דודם, הא? כאילו היו חביבין עליך יותר מאחרים… הרי, בחור טוב!
-
“תטרך” במקור המודפס – הערת פב"י ↩