מאה אלף איש נסו לים, עשרים אלף נעשו חשוכי־מחסה, מאה חמישים ואחד נהרגו… ברור כשמש: שלושת מלאכי החבלה, שפגעו פעם בסדום, חזרו השבוע על מקצת תעלוליהם בלבנון.
אם סבורים הם כי שמחנו לאידם, אינם מכירים אותנו. אפילו עכשיו, לאחר הכל ועל אף הכל, היינו מגישים להם סעד, אילו הניחו לנו, ככל אשר היתה ידנו משגת: שמיכות חמות לבני־בלי־בית, תפוזים לילדים, אמבולנסים, רופאים, סמי־מרפא… כך עשינו בתורכיה, כך עשינו ביוון – כך היינו עושים בלבנון!
אילו הניחו לנו! כיוון שלא הניחו – ניתן להם, לפחות רמז דק… עצה טובה, היינו אולי אומרים; מעין חומר להרהורי־ערבית: עכשיו, שמתיהם מונחים לפניהם, שכפריהם הרוסים, שאמותיהם מוצאות עצמן שכולות; עכשיו, שהם יודעים מהו שוד מן השמים ומה פירוש “הנה מוטלות גופותינו”; עכשיו, יותר מבכל זמן אחר מן הזמנים – ראוי להם ליתן דעתם על מעשיהם: לכך הם שואפים להגיע?