בסיטרואן הטוב של ידידנו שיקא, יצאנו לסעוד עם ידידים, שהזמינוני אליהם לשפרעם. הסיבונו לשולחן־מלכים במחיצת שוכרי, יוסאף, סאמיר, עאני וזאעי. למותר הוא לאמר כי לא חסרנו כל־טוב. צריכים היינו לנהוג, לכאורה, כובד־ראש, אך – מעשה שטן! לא פסקנו מדברי־ליצים! כיוון שלא היינו חייבים להתבדר – נתבדרנו! סעדנו, לגמנו, עשנו, שוחחנו…
קם שוכרי הישיש וסח לנו איך העלה, בימים אלה, ארוכה לגבו הכואב. רופאים אינם מקובלים עליו. מה עשה? נכנס אצל פחח ופשט חלוקו. צרבו ידידו בשיפוד־של־צלי על גבו והקימו בכך מחליו.
ראה יוסאף שאני תמיה וספר לי איך היו מעלין אצלם פעם ארוכה לחולי־עצבים: קודחים שני חורים בבשר־הזרוע ונותנים בהם פתילי־פשתן מעושנים. אחר־כך תוקעים לתוכם שני תורמוסין – או עדשים, לא ירדתי לסוף דעתו – ומניחים להם לנבוט… אחר־כך…
שוב איני זוכר. אביבה כרכה לי “תבילי” בעלי־חסה רחוצים והסיחה דעתי מעסקי־רפואה.
הגישו קפה והמשכנו לגלגל בדברים, שהם עתה כבשונו־של־עולם: נאצר, קאסם, ישראל, ממשל צבאי, אפוטרופוס… מעניין לעניין, סלחו לי, הגענו לענייני פרוטקצייה. פתח ידידנו יוxאף ומשל לנו משל־עם ערבי:
“מי שיש לו עט בידו – לא יכתוב בצד שמו,ביש־מזל'!”
קמנו מסעודתנו בשעה מאוחרת למדי. כלבים נבחו ואווזים געגעו בחשכה. נכנסתי לסיטרואן העלוב של שיקא ונזכרתי באותו מכתם.
“איזו אמת, איזו חכמה,” הרהרתי לי בלבי, “יש במשלי־הדיוט אלה: משהו מוכרח להיות אף בחוכמת הרפואה שלהם!”