(מעין רומן בשלשה חלקים) 🔗
א 🔗
בּר-אבהן 🔗
כשנתפטר ליבלי “מזיק” מעמידתו לצבא, והשדכנים התחילו לדבר בו “נכבדות”, התחיל מפשפש בעצמו – ומצא, שאין בו אלא “יחוס” בלבד.
מצד אמו שייכות יש לו עם ה“סידורו של שבת” גופו, ומצד אביו ר' מָתּיל – הרי אח-חורגו של זה נכד ממש היה להאפטאי זצ"ל, והכל זוכרים עדיין אותו “נכד” שהיה בא לכאן מימים ימימה ומתאכסן אצל אחיו ר' מתּיל.
ור' מתיל עצמו, אביו של ליבּלי, “חסיד” הוא בנוסח החסידים הראשונים. אחורי התנור שבקלויז העליונה שבעירו – דירת-קבע שלו, ואחורי התנור שבבית-המדרש בטולנא, בחצרו של הצדיק נרו יאיר, – דירת-ארעי שלו.
ובכן, יחוס משפחה יש ויש לליבּלי, אבל מעט “יחוס עצמו” מאין יקח “מזיק” זה?
ברם, אך לעצמו הלך והזיק משעה שנלכד ל“השכלה”.
“שקץ” משולח מנערותו היה, חריף מושל על כל הנערים, ורם ומתנשא גם על חובשי בית-המדרש במופתי האפטאי ובזכות תורתו של ה“סידורו של שבת” ומתפרנס מפתּם ומלפתם של חבריו כולם. אבל משהגדיל ונעשה “משכיל” ככל חבריו – הורע מזלו ופסקה נשיאותו.
ידעו בו חבריו שלא לשם “השכלה” עשה ריקא זה מה שעשה… ולא נתנוהו שיהיה נגרר אחרי הכת אלא בזכות אבות בלבד, – שכּן “בנן של קדושים” זה “סטירה חיה” הוא על הצדיקים ועל החסידים, – גירא הוא בעיניהם של “מורדי האור”; יראו “עובדי הבעל” – יבושו!
וכן גם בדרך ה“השכלה” רק יחוס-המשפחה עמד לו לליבלי בלי שום זכות ויחוס עצמו, שאפילו זכות “מלחמה” עם האבות לא היתה בידו; אביו חסיד שפוי, אמו אשה חולנית – ומבלי כל פחד ובושה, בא ליבלי לביתו של חייט אחד זקן, פשט את הקפוטא – ו“קיצר בעליונים” בבת-אחת.
ועדיין ליבלי זוכר שהחייט הזקן נאנח והניע ראש על הבגד שכרת את כנפיו, – כאילו ידע הזקן שאין זו “תכלית” לו לליבלי…
אך הוא המזיק באותה שעה ממש בא בשיחה עם בתו של החייט, ושאל לאותה בחורה לעסנית – אם היא קוראת רומנים…
וכשיצא משם קצוץ-כנפים, עף אל חבר אחד והביא לו בראשונה “סוד” חשוב שביקשה נפשו.
ומאז התחיל ה“מזיק” משמש את חבריו ב“סודות”… הוא ראה שגדול כוחו של ה“סוד”, שכן מקשר הוא את נושאיו זה לזה, ולפיכך הִרבה “סודות” לחבריו –
ובידוע, שאין אדם מקפח שׂכר “לא יחרץ”…
וכך עמד ליבלי בסודם – וחי בין המשכילים, “האקסטרנים” 1 חובבי שפת עבר.
גם בקלפים היה מוצלח גדול.
וכל העולם היה לו כמשחק, חבּה נודעת לו מחבריו, ש"איש רעים להתרועע הוא; חבּה נודעת לו גם בחברת בעלי-בתים, כי “מזיק” הוא ומבדח את הדעת בליצנות וערמומיות,– החיים עליזים, קלים וליצנים היו עד לשעה זו.
אבל עכשיו, משהגיעה עתו “עת דודים”, ראה ליבלי, כי אמנם “חביב הוא השכּוֹר על המוזג, אך את בתו לאשה לא יתן לו”, – כבר הגיע זמנו ‘לבוא באנשים’ ושידוך הגון אין…
חבריו כולם ‘איש לעברו תעו’:
שנים נסעו לאודיסא ‘להשתלם’;
שנים קבּלו תעודות לבוּכהלטריא (פנקסנות) שלמדו ע"י חילוף מכתבים והרי הם חוזרים ומבקשים להם קנטורים (משרדים);
ושלושה, המעוּלים שבהם, בעלי-הנדן, ‘לוּקחו אחר כבוד’ ונתארסו, – ואחד מהם כבר סוחר הוא בין הסוחרים ועומד לפשוט את הרגל – –
והוא ליבלי, לאיזו תכלית יבוא?
“הוי! רק ‘זכות-אבות’ תעמוד לך, בני!” – היתה אמו אומרת וגונחת עליו כל היום.
אבל בידוע, ש’הזמנים משתנים ואנחנו עמהם' – לפנים בישראל היתה ‘זכות-אבות’ מטבּע עובר לסוחר, אבל עכשיו, בעטו הבנים באבותיהם – ומי צריך לה?
אפשר סנדלר שהשליך מרצעו וחייט שעזב את מחטו?…
חייט כזה הוא דוּדי אַנשילס – ולו בת יחידה.
ולדוּדי גם בית מרוּוח ברחוב הצר, ואומרים עליו שמלבד מסחרו בצמר-כבשים ובשערות-חזירים יש לו כשני אלפים – ויש אומרים: שלשת אלפים – ‘ברבּית של נכרים’, שפירושה חמשה ‘רוָחים’ למאה בחודש…
עסק לא רע אפשר לעשות עם דוּדי זה, אבל הכל הרי זוכרים עוד שהיה חייט – וחייט של נשים!…
ואף-על-פי-כן רמז ליבלי לאיזיק-מיכלס, ששדכן מבין-דבר הוא, והלה קפץ ואמר: “מיוחס דל וריק וחייט ‘בעל גוף’ – יתמלא זה מחסרונו של זה!”
ומיד נזדוֵג איזיק-מיכלס לשני “הצדדים” והתחיל מטפל בהם.
טפּל כמה שטפּל – ועשה את השידוך ‘בכי טוב’.
אל התנאים בא רק אבי-החתן בלבד, – וגם זה לא בא, אלא כדי שלא לזלזל בסעודת-מצוה…
אל החתונה, לאחר שהלביש החייט את המחותן והמחותנת “מכף רגל ועד ראש” – באו שניהם מצד החתן.
אך מן המשפחה – “אף פּרסה”… ומה בכך? הכל כבר יודעים ורואים: ר' מתיל מחותנו של דודי הוא!
וכנגן המנגנים ישבה לה המחותנת החולנית וקעקעה כתרנגולת במכאוביה:
“וי, וי! ‘סידורו של שבת’ – זכותו יגן עלינו – ביטל את ‘החינגא המעורבבת’ שהיתה נהוגה בסביבות אלו, וכאן, בחתונת בנה שלה – חייטים וסנדלריות, סנדלרים וחייטיות יוצאים במחול יחד ומושכים עמהם גם את הכלה!”…
ולא די בבזיון וקצף זה, אלא שפתאום קפץ עליה גם המחותן המבוסם וקרא בהתלהבות חייטית:
“הו, מחותנת! מהאת יושבת כפרומה? בואי ואכליבך!” – ותפש בה לרקוד עמה לפני הכלה…
חשכו עיניה של המחותנת, נתחבטה כדג שנאחז במצודה: “כל חלומותי הרעים לראשך, חייטא!” – קראה ונשתמטה לה מידיו והוציאה את מתיל שלה מאמצע הסעודה של מצוה, שהיתה “כסעודת שלמה”, ומלפני היי“ג והיי”ש שהיו “כיד המלך” –
והלכו להם לבלי שוב עוד…
ומה בכך? – ילכו להם ולא יהיו תובעים עוד שכר יחוס! – – –
הלכו להם המחותנים, אך ה“יחוס” הרי לא הלך לו, שכן קנה אותו דוּדי בכסף מלא! – והרי ליבלי חתנו, בשבת יחד עמו הוא בא להתפלל בבית-הכנסת הקר. ומי הוא אותו אברך האוזר את מתניו באזור דק של משי מופשל כמין חבל, – מי הוא “בר-אבהן” זה? – חתנו של דוּדי הוא!…
ומתגדר החייט בחתנו, מרמז באצבע כלפי מצח ואומר:
“נו… ליבלי שלי הוא ‘יין קפריסין’ – אתרוג מקורפו, בנאמנות! ראשו, כמו שאתם רואים אותו, – חד כמחט! נוקב הוא, נוקב ויורד עד הנקודה… פנקס-החשבונות שלי למשל, – לקחוֹ ‘מזיק’ זה בידו – ומיד הוא נעשה שנים! ושלישי לו, קטן, שהוא נושא בחיקו, מחוץ לבוכהלטריא הכפולה!… ואני דוּדי –כמדומה לכם שאני מחותן עם ‘הסידור לשבת’ ועם האפטאי זכרונו לברכה, וממילא יודע אני מה בפנקסאות אלו? לא, רבותי, ובאלף! חייכם, רבותי, כל אחד רק משבצות לפנים ממשבצות הוא עשוי, ואתה מביט בהם רק כתרנגול ב’בני-אדם‘! – עמוד דוּדי, שלשון ‘עברי תורקי’ כאן! יבוא ה’מזיק’ – והוא יאמר לך את ה’פשט'!… אך בלעדיו – ‘עינים להם ולא יראו’ – גם המשקפים לא יועילו לך!”
אף על הבת הוא קובל ועושה כמכה על לבו:
… ואומר אני לגולדה שלי: ממזרת, חשבון פשוט תני לי! – רוצה הוא ליבלי שלך להנהיג אצלי בוכהלטריא זו שאצל מחותני ר' הושיע’קלי פַינבֶּרג, שיחיה – ינהיג! אבל אַת ממזרת, כתבי לי כמו שלימדתיך אני, אני! – ערל שטיפוּן גרְגֵריצא – נתתי, לקחתי – קָבַּלתי, נתתי – נשאר חייב, או סך הכל – ככתוב מימים קדמונים, כהלכה למשה מצינה-לאה! – ואכיר-נא גם אני, ממזרת, בשטיפוּן שלי, – אראהו-נא, איך הוא עומד או שוכב כאן בתוך הפנקס!! אבל היא, משעה שיצאה מתחת לחופה, אינה יודעת אלא לצחק עם בעלה – ותו לא.. ומצחקת היא עמו, רבותי, כאילו לימדתיה לכך!… ועתה לך ועבוד כל הימים בשביל בנים – כלבים הם, – כלבים ותו לא!" – –
וליבלי, כדי להציל את עצמו מפיזור הנפש, צירף בזמן קרוב את האלף שלו לאלפי חותנו ועשה את החשבון אחד.
“שומעים אתם? הבוכהלטריא כפולה – והחשבון אך אחד”!
וצוחק דוּדי וקורץ עין שׂמאל ואומר: “המיוחס שלי יודע לפרש פסוק כהלכה: ‘לעשות נקמה בגוים’ – זוהי רבית, 'תוכחות בלאומים' – פירוש רש”י: מכות שבתוכחה לחותן!"…
בקיצור – מלא נחת הוא דוּדי, שהוא רואה בחייו איך בניו יורשים אותו… והוא די לו שהגויים יהיו יודעים, שבאמת אך הוא, דוּדי, הוא בעל-הכסף, – שהרי “לחיים” הם שותים רק עמו!…
והחותנת מצדה ‘בריה נפלאה’ היא. לא לחינם שמשה טרַיינה מבשלת בביתו של ר' בירוש יענק’ליס. עכשיו היא מפטמת את הזוג הצעיר במיני מטעמים, שלא ראה ליבלי אפילו בחלום. ולא עוד אלא גולדה רעיתו מיוחסת היא בפניה ובהליכותיה יותר מאחיותיו… מפונקת היא, רכה היא, – אך מנשקת היא עד דאתי סומקא!…
בקיצור – ליבלי חי וקיים בתענוגו של עולם.
אבל כאן קפץ עליו רוגזו של ה’גלח' הזקן.
ליבלי חשב ששכּוֹר זקן זה טפּש הוא, והגיש עליו שטר-חוב עשוי ממש ככתב ידו וחתימתו של הגלח…
אבל כאן הוא טעה בחשבון.
“מזיק אתה, ליבלי, ולא סוחר!” – אמר דוּדי: “עקור רגליך וברח, הוֹצמך!” –
ויברח ליבלי, להחבא “עד יעבור זעם” – – –
לבסוף, משנתפשר דודי עם הגלח הזקן (הפשרה עלתה בדמים ובמשקה…) חזר ליבלי לבית-חמיו, כשהוא חיור-פנים ובלורית גדולה של תלתלים עזובים על ראשו…
הלך ליבלי להסתפר, ומכל תלתליו נשארו לו למזיק רק שתי פאות קצרות על אזניו… ואדרבא, יראה חמיו שבר-אבהן אף-על-פי שחטא – אינו לא חייט, ברוך השם, ולא סנדלר.
מאותה שעה התחיל ליבלי מתפלל בכובד-ראש ובקצת התלהבות… ובאמת איך לא יתפלל אדם בשעה שהמכשולים כל-כך רבים בדרך החיים? וגזירות מתחדשות על ישראל, והפרנסה – אוי הפרנסה! – קשה היא “כקריעת ים-סוף”…
ברם, צריך לנסות את המזל גם במסחר אחר, כי לא על רבית של נכרים לבדה יחיה האדם ויבוא באנשים.
נזדמן לו לליבלי וקנה חלקת-יער עם שותף אחד במקח השוה.
העסק היה טוב – אך החשבון היה מסוכסך…
התחילו דין ודברים בינו ובין שותפו, וכדי שלא יגיעו הדברים לערכאות שלהם, הציע ליבלי שיגישו את משפטם לצדיק מטולנא שאיקלע לעיר.
שותפו, שאיש פשוט וכשר היה – קבּל פשרתו של הצדיק.
ומאז הרגיש ליבלי מין קורבה יתירה לטולנאי:
“אברך חכם הוא… ממש כזקנו, זצ”ל! – כך היה ה’מזיק' אומר על הצדיק…
שמע אביו החסיד, שמח ואמר: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי”!…
בתוך כך, ופאותיו הקטנות של ליבלי התחילו מסתלסלות יפה, וכבר בחלה נפשו בחברתם של עמי-הארצות שבבית-הכנסת הקר – והלך וקנה לו בקלויז העליונה, הטלנאית, מקום אחד שעמד למכירה בקרן מזרחית-דרומית.
סוף-כל-סוף בר-אבהן הוא – ולא דחוהו, ובכלל, הזמנים משתנים ובעלי המזרח עמהם, וכלום גרוע הוא ליבלי משאר אברכים שבזמן-הזה? – אדרבא…
נתן ליבלי ‘תיקון’ כנהוג, ונתקרב אל אבא.
נתקרב – והתחיל בונה מחדש את ביתו הרעוע של אביו; כנראה עסקיו לא היו עוד רעועים.
ופעם אחת, בשבת לאחר מנחה, יצא ליבלי עם אביו מן הקלויז – והלכו שניהם. ראה את אביו שהוא נכנס לביתו של ר' בירוש יענק’ליס לסעוד ב’שלוש-סעודות' עם ה’חבריא' – ונכנס גם הוא, כאחד מהם… תמה ר' בירוש רגע, ועשה את עצמו כאינו רואהו… אך פיגלה, זוגתו של ר' בירוש, שאלה לו לליבלי: “ומה שלום חמותך? מכבר לא ראיתי את טריינה”… כלומר, רמז: “מה לחתן האָמה כאן”… אך ליבלי לא נרמז כלל והשיב: “ברוך השם, בקו הבריאות היא!” ופתח מיד בניגון חדש שהובא עכשיו מטולנא…
לימד ליבלי לחבריא באותו ערב את הניגון החדש – וזימרו אותו יחד בדביקות עצומה עד כדי ריקוד… סעודה שמחה היתה אז.
ומאז לא היתה עוד סעודה שלישית בביתו של הגביר ר' בירוש יענק’ליס, שלא היה בה גם ליבלי ב"ר מתּיל.
וכשהיה ליבלי נפגש עם חבריו הקודמים והללו היו מלגלגים על חסידותו, היה מלגלג אף הוא עמהם – אבל מלגלג כ’מזיק'.
“וכי בכם יש חברותא?” – היה ליבלי אומר ועיניו שוחקות: “שם, ביניהם יש!”…
וליבלי מתחיל לספר על החברותא והאחדוּת שבחברת החסידים.
חבריו רואים איך ליבלי מתלוצץ ומחַקה את החבריא “כארטיסט גמור” – ושותקים. ומי שעומד מן הצד – דומה לו, שליבלי מספר הכל בתמימות ובאמונה…
בינתים גמר ליבלי את בנין ביתו של אביו – בנין “לתלפיות” – ויצא מבית חמיו והלך וקבע דירתו “בביתו של אבא, שיחיה” – ומכמה טעמים:
ראשית, ידע ליבלי שהגויים, הבאים לבית חותנו, כבר יודעים הם אותו, ואפילו אם ישַנה מקומו – ידרשו לשכנו; כל שטרי-חובותיהם הרי על שמו נכתבו…
שנית, הוא כבר יש לו עסקים גם עם יהודים, – מלווֹת לפרעוני-שבועות גם הן אינן עסק רע – ואין ליבלי אוהב כשחמיו בא ומתערב אף הוא בענין זה…
שלישית, כבר הגיעה שעתו שיהיה בעל הבית לעצמו: תודה לאל, שה לו שלש שנים לאחר חתונתו ושני ילדים לו – ועד מתי יאמרו עליו שהוא חתן הסמוך על שולחן חמיו? –
די לו שישב עד עכשיו עם “עם-הארץ” זה אל שולחן אחד, – עכשיו ישב עם אבא, כלומר, אבא עמו אל שולחן אחד ישב…
ובאותה שבת איקלע הטולנאי, שיחיה, לעיר.
הלך ליבלי והכניס את הצדיק להתאכסן בביתו החדש שלו.
ביתו שלו, – והכל יודעים שבית מרוּוח זה ביתו של ליבלי הוא…
הצדיק בביתו – והלך ליבלי ועשה “חנוכת הבית” שיזכרו אותה לאורך ימים!
החבריא רקדה עד לתקרה…
לא היו ימים מועטים, והגביר הזקן ר' בירוש יענק’ליס שבק חיים לכל חי – ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו יותר אחר ‘החדש’…
בטלו ‘שלש-סעודות’ מחסידי טולנא…
ראה ליבלי שנתפרדה החבילה והמתין עד לשבת ‘נחמו’… ובשבת נחמו אחר מנחה, עמד והזמין אליו את כל החבריא שבקלויז.
אחד אמר: “הן”, ואחד: – “נוּוּ…” אחד נשתמט בשתיקה ואחד סירב וצוח: “אי!” הללו נתלחשו והללו נצטחקו – עד שהלכו כולם…
שעה ראשונה חסרה שם החדוה, והכל הרגישו ב“פוחת והולך”… אף ר' מתּיל, אביו של ליבלי עצמו, ישב והתנענע כשהוא מקמט פנים וכובשם, מעצם עינים ומשפשף ידים, – הכל ראו שהוא מקבל נחת שלא כדרכו…
הָדוּר נאה ומבהיק, כחזן גדול בין משורריו הקטנים, עומד לו הבקבוק הכרסני בין הגביעוניות הירקרקות והוא מלא יין-שרוף ומזוקק, – אך ר' מתיל מזדעזע ומטיל הברות משונות: “ה! הה!” כאילו נכנס הוא למקוה של מים צוננים…
ולמה? –
מקום אחד מלא עשן של טבק נראה לו לר' מתיל, וליבלי נרעד ונתבהל… כך מצאוֹ שם עם פפירוסה, בשבת אחת – ועכשיו הוא הנותן “לפומיהו דרבנן”? –
“ה, רבונו של עולם! ה! הה, מארי דעלמא!”
אך ליבלי מזדרז לשמש את אבא, ממלא לו כוס ומושיט ואומר: “שתה, אבא”…
לקח ר' מתיל את הכוס, וקודם שישתה פתח ואמר בזו הלשון:
“רבותי, כעֵד ראיה אני מספר לכם… כי בעיני ראיתי זאת… במוצאי שבת הגדול, בשנה של מלחמת פּלֵיוונא, עמדנו לפניו, זכותו תגן עלינו. נכנס גלוח אחד (גלוח ממש! – ואמרו עליו שקבלן הוא) ובידו מין כלי כסף. קרב ואמר: 'רבי, הרי לכם קערה למצות”… (בודאי ראיתם אותה בבית-גנזיו בתוך ארון-הזכוכית, מין יופי הוא – עין לא ראתה) והוא ז“ל מה עשה? קבּל קערה זו, תהה בה ונסתכל בה מלמעלה, מלמטה וגם מסביב… ה-רי-מה – ואמר לאותו ‘ריסטוקרט’: ‘אַ דאנק’… ולי אמר (לי ולא למשמש) בזה הלשון: 'לך, שא את הקערה אל הרבנית ואמור לה בשמי, שתעמיד כלי זה בתוך כל כלי הכסף של פסח '”…
“כך?!” – נתלהב ליבלי: “כך אמר? תחילה ‘קערה’ ואחר כך ‘כלי’? וסימן מקומה ‘בתוך כל כלי הכסף של פסח’?… פלאות!”
ר' מתיל נתן בו עינים של ספק ושל רצון, – הבאמת שומע בנו ויודע מה הוא שומע?… רמז לו באצבע שלא יפסיקנו והוסיף:
“ואני מחמת רוב חדוה על שליחותי ומחמת תשוקה עזה לראות ולשמוע מה יהיה עוד ברגע זה אצל הרבי – שכחתי שהוא אמר לי: ‘לך’ – ורצתי (יתברך שמו – שלא נזקתי!…) הייתי ממש ‘רצוא ושוב כמראה הבזק’; ובחזירתי ראיתי שהרבי מוסר לאותו ‘ריסטוקרט’ פפירוסה. שומעים אתם? פפירוסה… מוסר ונותן מידו לידו ממש ונותן עיניו המאירות בכולנו ואומר: ‘ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ’ –כיצד? שאם רואה אתה ש’נצר מטעי' – כלומר הצדיקים שעמד הקב”ה ושתלם בכל הדורות – ‘ומעשי ידי’ – מעשים טובים ויראת שמים, כדכתיב ו'מעשי ידיו מגיד הרקיע ' – ענין הוא ‘להתפאר ' אפילו לריסטוקרטים; בעל כרחך אתה אומר: ‘ועמך כולם צדיקים!’ ולא רק ‘עמך’ סתם אלא עם ו’ מוסיף ‘ועמך’, כדאמרי אינשי – 'וצדקתך '“… – ובתוך כדי דבּוּר פנה רבינו אל ‘ריסטוקרט’ זה בשחוק של חבּה, כדרכו לפעמים, הראה לו באצבע קטנה… כך… הראה אל הנר שדלק ממש כלפי פניו ז”ל ואמר לו בלשון אשכנז, כהאי לישנא: “פעררויכען זי, הערר ‘וצדקתך!’ – –”
“ולחיים לך, ליבל!” – סיים ר' מתיל בניחותא ובעין בוחנת…
“ה! ה! הה!” – התחיל ליבל מטיל הברות, ומרוב התפעלות לא יכול לענות על הברכה…
נראה היה שליבלי אף הוא זה נעשה “כלי בתוך כל כלי-הכסףשל פסח”… והתחילו הכל מרגישים את עצמם “כך… ובדיעבד, בלא קשיא”…
אך כיון שטעמו את הדגים מיד ראו כולם ש“יפתח בדורו כשמואל בדורו”, – הדגים היו ממש כאותם הדגים שהיו אוכלים אצל ר' בירוש יענק’ליס, בטעמם, בתִבּולם ובריחם…
שכן, אותה טריינה ממש הכינה אותם…
חמותו טריינה בכלל אשה צנועה היא, ובכל מוצאי שבת היא מסתתרת בביתו אחורי התנור והכירים לשמוע משם בניגוני החבריא, כמו שהיתה שומעתן בנעוריה בביתו של ר' בירוש יענק’ליס, נוחו עדן… יושבת שם ומכינה הכל כלפני פיגלי, עליה השלום – ואין איש רואה אותה…
אך לחמיו, “לוט השכור” זה, גם על סף ביתו לא יתן לדרוך עוד! – הרי ליבלי הוא ולא איזה ליב שבשוק.
ליבלי – סתם… ליתר ביאור אומרים: “ליבלי פימסנהולץ” – אך לא “מזיק” חלילה…
וכי מה שייך לומר מזיק? – הוא התפלל ‘שחריתים’ בימים נוראים אלו לפני העמוד בקלויז העליונה – וגעה בבכיה…
וכמובן – בחינם.
ב 🔗
בּר-אוּריָן 🔗
כשראתה יֶנטה-בֵּילה ששכנה דוּדי החייט קנה לו ‘יחוס’: מחותן כר' מתּיל – נשתוממה ומיד נתמאה קנאה כרימון ואמרה לבעלה גימפּל-נח המוזג דמתקרי ‘לֶמישקא’2
“כך-כך! – רבנים נעשים בּלנים ובלנים נעשים רבנים”…
רמז היה זה למזלה השחור.
אבל ינטה-בילה, כדרכה, לא הסתפקה ברמז זה בלבד, אלא הלכה וישבה בפתח-ביתה על השרפרף והתחילה סורגת את הפוזמק במהירות רבה, עד שנצנצו השפידות כבזק, – והתחילה דורשת ומפרשת דבריה בזו הלשון:
“מי היא החייטת? שפחה חרופה היתה – ועכשיו מחותנת היא לר' מתיל חסיד! אמרי-אינשי: ‘שוכב אדם בסובין, החזירים סוחבים אותו’ – והלואי שהייתי כפרת אבא, ז”ל, ולא נשארתי יתומה עלובה – ולא היו קרובי משׂיאין אותי לבוּר וללמישקא שכמותך!"…
וליתר ביאור:
… “איזו ‘תכלית’ עשית מן הבנים, למישקא?… בּני – נכדיו של ר' זליגיל הם, למישקא! ולאיזו תכלית הבאת אותם?… הבן – כל ימי הייתי ממצה מתוכי את מוח עצמותי ושילמתי בעדו שכר-לימוד; וכל זה למה? כדי שיהא חתן לאלטר-גוי, ימח שמו!… והרי עיני מחשיכות כשאני רואה אותו בא לעיר עם מגפים של עֵשׂו ולבוש אגנינה כחמיו ‘האיוון’… גם פרק משניות לא יהא שונה אחריך, למישקא! גם קדיש לא יאמר! – עשית אותו כפרי-קבצן לכל ימיו מבלי מנין”…
…“אחי, שיחיה, ‘אינו מראה חוטמו’ לביתי אפילו ביום-טוב. ר' אריה-ליב שו”ב עם מי ידבר אצלי? עמך, למישקא? או שמא ימצא בכאן את חתני, ‘הגן-עדן’ שלי; והרי שניכם אינם מכירים בין צלם לאל“ף! מעות יש לו לחתני – אבל גם לגלח יש מעות!”…
הגיעה לעיקר וסילקה ינטה-בילה את הפוזמק ופרשה את כפיה בטענה:
“ואדרבא, צא וראה: בתה של אותה השפחה החרופה, בתולה שכל פרחי החייטים ממשמשין בה, או מטיילים עמה בֵי חינגא, – עכשיו, נכדה של צדיקים היא, ומירה’לה שלי, שאלהים ואנשים מתקנאים בי עליה, מוצא לה למישקא תכשיט נאה כמותו וחפץ בו; בפיבוש נתן את עיניו – הלואי שתצאנה מחוריהן!”…
“ושוב, למישקא! שוב אני שואלת אותך: מי הוא ומה הוא פיבוש שאתה כפרתו? – בהמה הוא וסוחר בבהמות!… בר-אוריָן אחד הרי ‘תוחב לתוך אבנטו’ אלף סוחרים שכמותו – והא ראיה ר' דניאל שלי… כך-כך, למישקא! גם ר' דניאל שלי הוא! שני בשלישי הוא לי מצד אמא! – קרובי הוא אף שלא דבּר עמך, למישקא, מימיך אפילו דבּוּר אחד! – ואתה צא וראה, כמה עסקים יש לו לדניאל שלי? והכל רק במוח ולא בכסף… זהו סוחר – ולא מי שיודע למשוך את הפרה בזנבה!”…
והקיצור העולה מן הדברים הוא – לבר-אורין צריכה היא ינטה-בילה, כדי שתתפקע החייטית ולא תתגאה עליה ב“שַרלַטַן שלה”, בליבלי-מזיק!
וגימפל-נח, – יהודי מרושל שעיניו עצומות לחצאין, והמעט שהוא מדבר, אינו חותך בשפה ובלשון, אלא מסנן מתוך חוטמו – נזדרז ומילא את שני נחיריו טביקא ואמר לזוּגתו:
“ואמרי אַת – וכי אין האשה קלפּה? בר-אורין – אמרי אַת – איזה בעל-הבית פשוט מבקש סחורה זו בזמן הזה? – אמרי, אדרבא, אמרי אַת לי!”
אמרה לו ינטה-בילה:
“לחש אומַר לך לקדחת, למישקא! – גמרינן: סחורה שנפלה – לֵך אתה והרימה וזכֵה בה!”
התחילה הבת, מירה’לי עצמה, אומרת, שאין לדחות את פיבוש, מכיון שהוא…
“מה הוא? מה הוא?” – נתעוררה עליה האם: “גולם! מאימתי את מבינה בחתנים?”
אבל “הוא” – כלומר פיבוש – כבר קנה אפילו נזמים מ“פריצה” אחת בעד שלשים רו"כ, ושָוְיָם מאה… בשביל כלתו העתידה הוא קנה… והיא עצמה ראתה אותם, – אבנים טובות יש בהם כפּוֹלים הללו…
“ושנית, פשוט משום רחמנות… יתום הוא”… כך סיימה מירה’לי ודמעות נקווּ בעיניה.
תפסה ינטה-בילה בכרסה מתוך צחוק, צחקה ואמרה:
“בתי, תזכי ותהיי אֵם לילדיך, אי”ה, ולא לפיבוש היתום!… עכשיו יתן לך נזמים, ולאחר החתונה – מה? ודאי, אטליז יעשה לך, קצבית תהיי לו! עוד זה חסר לי, שאכניס קצב, פושט-עורות לתוך משפחתי".
“קצב, פושט עורות”… התחילה מירה’לי מעקמת פניה ומחַקה את דברי אמה –
“מה? חצופה!” – נרתעה ינטה-בילה: “חכמה אַת ממני? כשאני אומרת פושט-עורות – הרי זה פושט עורות! כך סופם של בחורים כפיבוש!… אינו דומה בר-אורין – נותן לו השם-יתברך ברכה והצלחה – מה טוב! ואם, חלילה, לאו – הרי אחי, אריה-ליב, שיחיה, כלום אין כבר שפטילי בנו שו”ב גם הוא? חתניו, ברוך השם, אינם צריכים לשחיטה – ומי יהיה בר-מיצר ל’חזקה' של אחי לאחר מאה שנה? לא חתני? – שואלת אני אותך"…
“שו”בנית"… – אמרה מירה’לי וקמטה את חוטמה הקטן.
“ומה? פושטת-עורות טובה משו”בנית? מופקרת! מר לה מר לשֶׂר’קי גיסתי? הביטי, מופקרת, – ראי אותה והתבונני בי! הלא שתים שכמותי תעשי מיָרך אחת שלה! – קיבה, כבד, טחול, יותרת וחלחולית וכרעי-אַוזים ופרוטות, – רבונו של עולם, פרוטות בכל עת ובכל שעה! מכל אפרוח קטן – פרוטה חוץ משבעה רו“כ וחצי שבכל שבוע ושבוע… חַלָף קטן יש לו לאחי והרי הוא מַלוה ברבּית, ברוך השם; ואביך, ראי – סוחר הוא, מוזג הוא, ושכּוֹרים ושכּוֹריות עלי כל היום ואני – הריני לוֹוה ברבית”…
“דבּרי-דבּרי” – רטנה מירה’לי: “לא אהיה שו”בנית!"…
“פושטת-עורות, הלואי שאקפחך! היכן עיניך? האם יצאו מחוריהן? – וכי אינך רואה בפושט-עורות זה שלך שהוא נושא את כובעו בראשו כמוכה-שחין?” – –
ומיד הרגישה מירה’לי כאילו חתכו את פיבוש מלבה בסכין…
ובאמת איך לא שׂמה לב שכובעו של פיבוש גדול ממידת ראשו? ודאי מכסה הוא שם מה – ואַת צאי וטיילי עם שכמותו ברחוב…
נסתתמו טענותיה של מירה’לי ולא אמרה כלום לאחר ששלחו שדכן לאהרן-בּר נוּדניק.
‘נוּדניק’ – פירושו: מציק-נפשות בשידוּלי תחינה… ואהרן-בּר נודניק, פרנסתו – חנות קטנה שבשוק, ואלמלא קמצנותו ו“חלוקת העבודה” שבביתו לא היה יכול חלילה להתקיים אפילו יום אחד.
עם הבוקר הכל משכימים ומזדרזים “בעבודתם” כל היום עדי לילה: הוא, אהרן-בר עצמו, מהלך כל היום ו“מציק” לכל אדם מן השוק בבקשות של גמילות-חסד", ולחנוָנים – שיקיפו לו סחורה “רק עד למנחה”… אשתו ושתי בנותיו הבתולות, עומדות הן בחנות על המשמר למשוך בידים כל עובר הנדמה להן בדמות קונה, ולרמז בעינים אל הקונים הבאים לחנויות שלשכנים… ובנו משה, יחידו ובכורו – בחור נאה בן שבע-עשרה, זה יושב כל היום בבית-המדרש ושונה בנעימה ובקול…
את הבן פוקד אהרן-בר לשעות, כאדם הפוקד את נכסיו, “ומציק” הוא גם לו שיעשה מלאכתו באמונה ולא בחשאי:
“חכמות בחוץ תרונה!” – הוא אומר לו ומזרזו.
תורת הבן זהו אוצרו הטוב שחסך לו אהרן-ברלעת זקנה, ועכשיו כבר הגיע הזמן להכריז על הסחורה… יש תקוה שלאחר חתונתו, אי"ה, יהיה לו משה’לי “כעגלה טעונה זו שנוח לו לאדם לילך אצלה ברגל”…
ואהרן-בר מפקיע את השער על בנו:
“בנרות חַפּשׂוּ” – הוא אומר: “ולא תמצאו כמוהו בכל העיר. כל חבריו נחמצו ורק הוא, ברוך-השם, נשאר הצפּוֹר היחידה המזמרת בבית-המדרש ביום ובלילה! לא כך?”
ובעד ‘צפּוֹר’ זו ביקש אהרן-בר מאת גימפל-נח וינטה-בילה שלנו לא פחות מת“ק רו”כ במזומנים – ודוקא לפני “התנאים”; ומתנות לחתן אחרי התנאים: שעון ושרשרת של זהב, אדרת של חולדות לפני החופה, ושלש שנים מזונות לאחר החתונה, אם-ירצה-השם.
עמדו על המקח, אך אהרן-בר הוא גם קשה-עורף מאין כמוהו, – ומה לעשות עם יהודי ‘נודניק’ שכמותו?
נכנס בעבי הקורה אחיה של ינטה-בילה, ר' אריה-ליב שו"ב בכבודו ובעצמו… סוף-סוף, קרובים יפים – מתנה טובה הם, שזכותם עומדת לך בעולם-הבא וגם בעולם-הזה. ורק הוא, ר' אריה-ליב בחכמתו, יכול היה להביאם “לעמק השוה”:
את הנדן, ת“ק רו”כ העמיד על תי“ו, ומהם שי”ן לפני התנאים וקו“ף לפני החופה, בעזרת השם. מתנות לחתן: שעון ושרשרת וקופסת-טבק, הכל כסף בחינת 84, מלבד אותו רמז לבר-מיצר של ה”חזקה" לשחיטה ובדיקה שלאחר מאה שנה; ומזונות – מה שייך? מובן מאליו ש“אפרוח” כזה צריך לחממו עוד, ובודאי יחממוהו עד שתצמח נוצתו, אי"ה.
בקיצור, משנכנס אריה-ליב – הכל נגמר בכי-טוב.
וכמה נחת לה לינטה-בילה בשעת התנאים!
נער כזה בזמן הזה – הנמצא?… אריה-ליב שלה רק עמו השתעשע כל אותו הלילה בדברי תורה. נראה, שרק אריה-ליב יכול לדעת כל ערכה של סחורה זו; וכמה שזה משביעו, אריה-ליב עדיין הוא רעב וצמא לו ולתורתו…
וכאן, כמה ברכות נאמרות על כל כוס וכוס! במשפחתה של ינטה-בילה יודעים, ב“ה, בנוסח של ברכות: “יתן השי”ת ש… והלואי ש… וש…”
“אמן, רבונו של עולם! אמן ואמן!” – עונה ינטה-בילה ונושאת כפיה ועיניה למרום ומוסיפה: “אודך, אֵל עליון!”…
וכמה נחת שבעה ינטה-בילה בפורים הסמוך!
למשלוח מנות שלחו לחתן את השעון והשרשרת של כסף, מירה’לי, נראה שדעתה אינה נוחה, בודאי משום שקבּלה חזרה במתנתה רק פלאדין משולש ושלשה תפוחי זהב… אבל מה היא חפצה ילדה פותה זו מהוריה? ה’נודניק' קבצן הוא, ומה אפשר לדרוש ממנו?… אבל היא, ינטה-בילה, הרי מצדה משקיעה היא את עצמה, ב“ה, בחובי-חובות – והכל רק כדי שיהא הכל נעשה על צד-היותר-טוב,”כמו אצל שאר בני אדם", וכראוי לחתן כמשה’לי…
והנה בא החתן, שיחיה, והמחותן עמו אל הסעודה; גם אריה-ליב עצמו עם שפטיל בנו ועם חתניו באו לשמוח אתם, ו“שושנת-יעקב” כזו שנאמרה בשירה על שולחנה של ינטה-בילה בסעודת ליל פורים זו לא נשמע בכל העיר! החתן, – הוי גרגרתו! כלי-יקר היא! – קולו הולך לו יחידי מבין שאר הקולות כשמן עלי מים… והכלה, גם היא, ברוך השם, פניה מבהיקין, כאילו “אלף נרות” מאירים מתוכם… רואה היא מירה’לי, שמשה’לי – השכינה שרויה עליו. רואה היא!
“אודך, אל עליון!” – אומרת ינטה-בילה בנשיאת כפים ועינים למרום – – –
אבל כמה צער היה לה לינטה-בילה לפני החתונה! היא דבּרה, דבּרה וגם צעקה, טענה וגם קיללה עד שגרונה נחר וקולה נחבא… וכי מעט טרדה יש כאן? מעט הוצאה יש כאן? רבונו של עולם, מאין יקחו לכל ההוצאות הללו?! – וכאן אותו “נודניק” מתרה עדיין וחוזר ומתרה שלא יזוז מן התנאים אפילו כקוצו של יו"ד.
מירה’לי – אף “מסמר” אין לה לשם תכשיט שהוא; והוא – עוד הקופסא של כסף תן לו, לבנו! וכי אומרת היא ינטה-בילה שהחתן, שיחיה, אינו כדאי גם לקופסא? בודאי כדאי ויאה לאברך כמשה’לי שתהא לו גם קופסא נאה; אלא ימתין עוד המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב” ולא יהא “מציק” להם כך.
או הקו“ף רו”כ של נדן, – כלום עכשיו הוא הזמן לדבר בכך? והרי צריך לעשות חתונה “כשאר בני אדם”, “שלא להשחיר, חלילה, את הפנים”; שכן – תודה לאל – שתי משפחות נאות כאן, מצד החתן ומצד הכלה, ושתיהן בעיר אחת – בלי עין הרע – ועתה, עשֵה, גם “חתן-מאָהל” עם כבּוּד, וגם חופה עם “בּוֹקליווא” (מאפה-מתיקה) לנשים וגם “מרק של זהב”, וגם “סעודה של דרשה” וגם “שבת-כלה” – והכל ליותר משתי מאות איש ואשה, בלי עין הרע! והיכן רח“ש וכל”ז ושאר ירקות? – רבונו של עולם, מניין?!… וכלום אומרת היא ינטה-בילה שאינה צריכה לסלק גם את הקו“ף? בודאי ובודאי היא צריכה! אלא ימתין המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב”. – וכי נשמע בעולם שבשביל קו”ף רו"כ לא הולכים לחופה, לאחר כל הוצאה זו?…
ומה עוד? אדרת של חולדות לחתן? – תודה להשי“ת, החתונה הרי היא בחודש תמוז ועדיין אינו צריך לה… כלום יכלו להשיא את הכלה ערומה? צריכים היו לעשות לה שתי שמלות של משי, צריכים היו לעשות לה מעיל של סאמיט, צריכים היו לעשות גם חלוק-תורקי וכו' וכו' – ודאי צריכים! אלא, כלום אפשר הכל בבת-אחת עם אדרת של חולדות בכלל?… מודה היא ינטה-בילה שבודאי יהיה החתן צריך לאדרת בחורף, שנזכה ונחיה, – אלא ימתין המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב”… עוד חי אבינו שבשמים עד לחורף, והוא בידו הרחבה – רוצה הוא – ותשועתו כהרף עין… לא כך, מחותן? – וברוך השם גם מ”מתנת דרשה" יהיה לזוג הצעיר בודאי כשתי מאות, אם לא יהיו המחותנים שמצד החתן “חזירים” כדרכם… והיאך מתנפלים כגזלן שביער על איש ואשתו בשעת חתונה: “תנו! תנו ותנו עוד”?
“הלואי שיתן לו הקב”ה ל’נודניק' זה מכות מצרים! הלואי שיקיזו גם את דמיו כמו שהוא מקיז ממני! מקיז וחוזר ומקיז ואי אתה יכול להשׂביעו!"…
“למישקא!” – צועקת ינטה-בילה בגרון נחר בלי קול: “לך ומרוט לו את הזקן של קבצן ‘נודניק’ זה!” – – –
צער… אבל כמה נחת היתה לה לינטה-בילה לאחר החתונה!
משה’לי קורא בתורה בבית-הכנסת – תענוג לשמוע. ושם, בחדר המשכב שהקצו לזוג הצעיר, הוא יושב ושונה בלילה לפני השינה, – וינטה-בילה מתמוגגת היא במיטתה מנעימתו של אותו ניגון המתגלגל תוך ביתה…
וכמה מקרבים הם כל קרוביה המיוחסים ל“אברך-משי” זה, וביחוד אריה-ליב שלה: “עכשיו הכל, ברוך השם, רואים מי היא ינטה-בילה, מאין מוצאה ולמי היא מתיחסת… וראו נא את הזוג הצעיר – תוּף-תוף-תוף – בלי עין-הרע! תוארם כתואר בני המלך”…
ולא זו בלבד, אלא שהאברך עצמו חפץ להיות סוחר ואינו חפץ בשום אופן לבוא במשא-ומתן עם אביו, עם ה“נודניק” הקבצן. יודע הוא, ברוך השם, שענין זה של מסחר הוא יכול להתלמד מחמיו ולא מאביו – והריהו עושה אתו מעט מסחר בשותפות…
“צריך, צריך ‘לחממו’ ולהדריכו בדרך-ארץ, ויהיה, בעזר השם, ל’כלי שלם' שאלהים ואנשים יתכבדו בו!” –
והנה קנו “קניה” הגונה של יי"ג…
“הוי, הלואי שיתן השי”ת הצלחה – ויעמדו שניהם (החותן והחתן) על רגליהם!"…
גם מירה’לי הרי זו מתקינה כבר “נחת” לאמא ואבא – הס… נתעברה, ברוך השם…
“וי לאמא! – היא אינה יכולה לאכול אף כזית בשר”…
“אודך, אל עליון!” – אומרת ינטה-בילה מאה פעמים ביום בנשיאת כפים.
ועוד הפעם צער – וי-וי, איזה צער!
בידוע, שהעסקים עכשיו אינם טובים, והחובות שעשו מזמן השידוך ואילך עומדים עוד, – ולא רק שהם עומדים אלא גם הולכים ומתרבים ברבית ורבית-דרבית; וההוצאה, בלי עין-הרע, גם היא מרובה, – “אבל בנים-בוגדים, בנים-כלבים – וכי מאמינים הם בצרות אבותיהם?”…
“נתחלק!” – צועק האברך: “נמכור ונתחלק!”…
“אביו ה’נודניק' נתן לו בודאי עצה זו, – יתן לו אלהים מכה בצדו!” – היתה אומרת ינטה-בילה שלא בפני משה’לי.
לסוף מכרו את היי"ג איך שמכרו, ועשו את החלוקה – וכי מה לא יעשו האבות בשביל בניהם?…
עכשיו עומדת היא ינטה-בילה ומתחננת אל חתנה “כמו שמתחננים אל גזלן”, שיקבל את חלקו… בידה כסף מזומן, לא שטרות, – והריהי מתחננת ואומרת:
“שמע, בני, לקול חמותך וקח! לעולם תקח,– קח לעת-עתה סכום זה וחשוֹב ל’תכלית'… תודה לאל, הרי כבר אב אתה לשני ילדים, שיחיו… קח ולך וקנה לך סחורה – ועשה לך ‘פרנסה-ביתית’! הרי חנותי לפניך והיא עומדת ריקה; וגמרינן: ‘חנות – תריס היא בפני הדלות’… שמע בקולי וטול!”
והוא אינו נוטל… ואלא מה? –
מהלך הוא בבית,כשהוא מלא חימה ודוקר אותה לרגעים במבט מן הצד, מורט בזקנו וכל אבריו מרתתים – ממש יוצא הוא מדעתו…
מירה’לי – וי לאמה! – לא די לא בצער גידול בנים (הקטן “מוצץ אותה” כל היום, והגדול קיבתו מקולקלת ואינו יכול עוד לעמוד על רגליו) והרי לה גם צער בעלה…
הנה יושבת היא לה בזוית ומורידה דמעות כנחל… והוא העקשן, הוא האכזר, הוא הגזלן אינו חס ואינו חומל ואינו מרחם ואינו נוטל ואינו רואה ואינו שומע ואינו משים קץ לדין-ודברים וטענות-ומענות אלו!…
“איה החותן?”… הוא שואל ונושם כמיחם נפוח.
מתיצבת ינטה-בילה בפניו, טוענת ומתחננת:
“למה לך החותן, טפּש, אם אני כאן? – הרי אומרת אני לך שאנו נותנים לך ‘שטר חצי זכר’ על הדירה שלנו לאחר מאה שנה – ומה רוצה אתה עוד? רוצה אתה שאחרים – שלא יזכו – יירשו אותנו? או שישליכו אותנו מן הדירה שלנו, – שלא נזכה ולא יראה זאת שום איש בחייו, ואפילו מחותן !!”…
וחוזרת היא ינטה-בילה ומטעימה ומדגישה את דבריה:
“ראֵה! חמשים רובלי כסף אני נותנת לך בזה, ‘אחת ואחת’; ממזונות איני דוחה אותך, חלילה! אמרתי שלש שנים ויהיו שלש שנים. דבּוּרי, ברוך השם, דבּוּר! – יכולין לסמוך עליו… (וכי לא עשיתי לך האדרת של חולדות, ברוך השם, כמו שהבטחתי?…) עכשיו, עוד שבעה חדשים תמימים לך בביתי; רוצה אתה – ואוַתּר עוד משלי, ותהא שנה שלמה של מזונות… ועד אז, עוד חי הוא אבינו שבשמים – ונמצא לך דרך… את החנות יכולה מירה’לי עצמה לנהוג; תודה לאל, היא נתגדלה בתוך פרנסה, ויודעת את העסק בלעדיך… ואתה? – איני אומרת שאתה ‘תכתוב תפילין’, ואיני אומרת, חלילה, שתהיה מלמד תינוקות, למשל, – אף שיכול אתה לעשות לך “מעמד” של מאה רו”כ ל“זמן” בכבוד גדול… אבל איני אומרת זאת, חלילה! – יענשני אלהים אם עולה לי זאת גם במחשבה! – ואף-על-פי שלא לימדך אביך עסק אחר… ואדרבא, צא וראה, כלום יש בזמן הזה אברך שאינו בקי בהוָיות העולם כמוך?… ליבלי – כבר בונה הוא, מזיק זה, את ביתו של אביו… ואני, ברוך השם, נותנת אני לך בית מן המוכן!… מה? אינך מאמין? – אדרבא, נלך לנוטריון ואתן לך “שטר חצי זכר” כתוב וחתום בכל החתימות שבעולם – כמו שאני חיה! אדרבא, ראה נא את ליבלי – וכי כדאית היא אותה שפחה, טריינה החייטית, לחותן שכמוהו? – והוא כבר היה לאיש, לבעל-הבית, לבעל-דעה בעיר – ואתה אינך כך… חפץ אתה להיות מלמד? היה לך, – ויתן לך, הקב“ה, הצלחה בכך… כלום מעכבת אני בך?”…
נזדעזע משה ונהם מתוך גרונו אל חוטמו כעגל זה בשעה שנותנים על בשרו חותם מלובן…
“מה אתה נוהם? טפּש, שוטה! וכי אני כופה אותך לכך?… והרי אני נותנת לך, לפי שעה, חמשים רו”כ במזומן, – ואתה קום ועשה לך חנות… אביך, הרי מתפרנס כל ימיו מחנות, שמעולם לא היתה בה סחורה גם בעד שלשים רו“כ… אף אתה אל תביט לעת עתה לגבוה ממך – אם אינה יכול “לעוף” כשאר אברכים… עשה לך לעת-עתה חנות ויתן לך השי”ת הצלחה כמו שאני רוצה! ומה שאני רוצה לראות בך בלבד, אראה, רבונו של עולם, בי ובכל בני ובכל אוהבי יחד בשותפות!… טפּש! וכי בשביל מי עבדתי ונשחרתי ונשתקעתי בחובות? לא בשבילך?"…
ובעוד שינטה-בילה מדברת כך מתוך לבה, נשא הרוח והביא את גימפל-נח שיבוא הוא וינהם לה מתוך חוטמו:
“מסולק! – ואמרי את: ברוך שפטרני!” –
כך אמר ומסר לה את שטרי-החובות הקרועים בנתינה לידה – ולעיני האברך…
נצב האברך והלבין כסיד. וינטה-בילה נטרדה, נתכרכמה ונשתנתה מראיתה ככרום, ולשונה התחילה תועה בפיה עד שנמצאו לה אמרות:
“הלואי שתסתלק ותתפטר מן העולם, למישקא – מה אתה נותן לי… ואינך נותן לי לדבר עם משה’לי?… שומע אתה?… אדרבא, שמע גם אתה מה שאני אומרת: חמשים רו”כ, אני אומרת… “בין הזמנים” בא, אני אומרת… כך… שומע אתה?… לי הרי אין אני מניחה כלום… אפילו פרוטה… אדרת של חולדות עשו לו, ב“ה כמדובר… ולגנוב למענך, בני, – גם השם-יתברך אינו רוצה בכך… ואדרבא, רוצה אתה? – הרי לך “שטר חצי זכר” כתוב וחתום אצל הנוטריון, ומה אתה רוצה עוד?”…
“כך, כך, מובן ממילא” – אמר גימפל-נח והריח טביקא בהסכמה: “אמור אתה, מה אתה רוצה? אדרבא, אמור אתה”…
“כספי! כספי!! – כספי אני רוצה, למישקא!!!” – שאג משה בקפיצות משונות על הדרגות העליונות שבקולו וכשהוא מרעיד אגרופיו מול פני חמיו…
אך ינטה-בילה תמהה ואמרה בישוב הדעת:
“כל החלומות הרעים והשחורים, שחלמתי תמול ושלשום וכל הלילות, אם עלי ואם על אחרים – כולם על ראשך יחולו, קבצן-‘נודניק’! – מה אתה אומר לרציחה זו? – מבית אבא הביא לו כסף, מלמד זה”…
“הסי, חצופה זקנה!!” – צרח משה כרוצח: “בכספי, בכספי את משלמת חובות?! – כספי! כספי יהיה לי!!”
“משה-משה-משה-מ-שה!!” – חרדה, התחננה מירה’לי בצעקת בכי וחבּקה את ידיו ברעדה…
וינטה-בילה אף היא התחילה מיבבת: “הוי יהודים, רחמנים בני רחמנים! – רוצח זה את בתי הוא הורג! בואו וראו, היש מכאוב כמכאובי?… חמס, חמס! – בואו!”
ובאו “רחמנים בני רחמנים”, נתאספו – וגם אהרן-בר בתוכם…
בקיצור – “הריגה” היתה באותו יום… ואהרן-בר, לאחר שמרטה לו ינטה-בילה מלוא-קומץ מזקנו, הראה למשה בנו מידת “כרחם אב” – וסטר לו אחת ושתים על שתי לסתותיו, על שאינו נשמע לו לעזוב את “בתו של למישקא” ולילך אחרי אבא.
“וכי לא אמרתי לך מראש?” – הגה אהרן-בר ברוחו הקשה: “לא אמרתי שכך יהיה סופך? וגם עכשיו אינך שומע לאבא, כאילו אי אפשר למצוא עוד “מציאה” יפה כזו שאצל למישקא, – הביתה, אומרין לך, – הביתה!”
וגיהנום, גיהנום נעשה בבית! משה אינו שוקט עוד, ומירה’לי – זו אינה יכולה כבר לעמוד על רגליה מחמת חולשה ומיחוש-הראש, ושוכבת היא כל היום ופניה כבושים בכר והיא בוכה…
“אוי, רחמנים בני רחמנים! – מה לעשות עם ‘מלמד’ שכזה?”
ומה לא יעשו האבות בשביל בנים? – הלכו ינטה-בילה וגימפל-נח לליבלי פימסנהולץ ולווּ עוד חמשים רו“כ “לפרעוני שבועות”, ונתנו למשה מאה רו”כ, מאה במלואם – ובלבד שישתוק…
“עכשיו נראה איזו ‘תכלית’ יעשה מהם המלמד?” – אמרה ינטה-בילה: “הוי, הלואי שסופו יהיה טוב! לבי… אוי, לבי,לבי אומר לי, שיכלו כעשן!” – – –
פתח לו משה חנות, כעצת חמותו, ונמצאת מירה’לי שולטת במאזנים יותר ממנו. הוא גם לדבר עם קונה אינו יודע כראוי, – וינטה-בילה יושבת כל היום על גבי התריס ורואה – ונאנחת:
“אוי ואבוי – אין נחת!…”
ואחר רמז זה מתחילות השפידות שבפוזמק לרקד בידיה במהירות והריהי מתחילה לדבר, חצי לפוזמק וחצי לבתה, לבאר ולפרש את הכוָנה שבמאמר זה, – לבאר ולפרש בביאור רחב ובפירוש מספיק כדרכה…
והוא, משה, כאילו אינו שומע, גף-כובעו שמוט תמיד כלפי אזנו – וחושב הוא עצות ותחבולות לנסוע לאודיסא, להביא סחורה משם…
“לאודיסא הוא צריך! בשביל מה יסע לאודיסא? בכדי לקנות סחורה בעד עשרים רו”כ? – הלא אך צחוק הוא!" –
אלא הוא – אומרין לו ש“מלמד” הוא, והרי הוא רוקד מיד כאילו תקעת בו שפוד מלוּבן… אבל כלום יכולה היא ינטה-בילה לשתוק אם אותו טפּש שלה הוא ולא של אחרים? ולכן היא אומרת וחוזרת ואומרת לו:
“מלמד, מלמד ומלמד!” – – –
לבסוף מצא לו “המלמד” עצה לנסוע לאודיסא.
חנוָנים אחרים, כל מי שחסר לו איזה מין בחנותו, נותנים לו שיקנה הוא למענם באודיסא. וכך הוא נוסע פעם בק“ן, פעם ברי”ש רו"כ לאודיסא – ונראה הוא שם כסוחר קבוע…
אבל למה לו זה? למה לו להיות משרת-חינם לכל חנוָני שבעיר? לעשות לו שם באודיסא שֵם של סוחר רַבּא הוא רוצה? “נאמנות” אצל האודיסאים הוא חפץ לעשות לו בכך? – וכי הם אינם רואים ‘שמלמד’ הוא ואינו ראוי “שיקשור זנב לחתול”?…
כך טוענת היא ינטה-בילה, והוא אינו שומע לה.
ראוּ! גף כובעו שמוט תמיד כלפי אזנו…
“רבונו של עולם! אילו מחשבות, אילו מחשבות שם במוחו של מלמד זה? מפני מה אינו אומר?… וצורתו איך נשתנתה עליו! איה נקיונו? איה זיווֹ? איה הדרו?… צורתו צורת “נודניק” היא ולא צורת אברך!”
אוי לבה, לבה של ינטה-בילה אומר לה: הלואי שיהא סופו טוב!…
“צריך הוא להיות מלמד – ילך ויהיה מלמד, ובדרך אגב ילמד את עצמו “שחיטה ובדיקה”. לאחר מאה שנה, סוף-סוף, הרי בר-מיצר הוא לחזקה”…
אבל הוא, נוסע הוא לאודיסא פעמים בחודש.
"מה מצא, מה יש לו שם באודיסא, מירה’לי?… זכרי, בתי, שהזהרתיך: האין “סחורה " אחת חשודה שם באותה אודיסא? אברכים שבזמן הזה… מילא, נשתוק”…
ומשה נוסע וחוזר ונוסע, עד ששב פעם מנסיעה כזו נדחף אל הבית – ונפל מתעלף…
וכי לא אמר לה לבה של ינטה-בילה שסוף כזה יהיה לו מכל נסיעותיו?
“וי-וי ואבוי לצרה זו! כל הכסף שקבּץ מן החנוָנים אבד לו מכיסו – ואיננו!”…
ארבע מאות וארבעים ושלשה רו"כ היו לו בכיסו.
“וי-וי! מעולם לא נטל עמו כל כך כסף כמו עכשי!”…
והדבר הרי מובן מאליו: כמה חטפנים “כייסנים” מהלכים באודיסא, ו“מלמד” זה לא הרגיש כ“שבדקו” אותו…
בכיה בבית כמו בתשעה באב…
בתוך סכום זה אבדו לו למשה גם שלושים רו"כ שלו… וכמה פעמים שלושים יש לו עוד?
והרי צעקה ינטה-בילה כל הימים – ומלמד זה לא שמע.
“וי, וי! מפני-מה, מפני-מה לא שמע?!”…
שמעו החנוָנים – באו הכל ונקבצו… צרו על ביתה של ינטה-בילה כמו בשעת דליקה. זה קורא: שלושים שלי וזה – שלושים ושלושה, וזה – עשרים, וזה – עשרה, וזאת – חמשה – הכל צועקים, וינטה-בילה צועקת על כולם:
“רחמנים בני רחמנים! בואו וראו היש מכאוב כמכאובי?… ראו וקחו מוסר! ראו סופם של אלו שאינם שומעים לאבותיהם! וכי לא אמרתי? וכי לא דבּרתי? וכי לא טענתי? וכי לא התחננתי? וכי לא צעקתי?!… והלואי שהיה שובר את מפרקתו לפני נסיעתו, רבונו של עולם!… וי ואבוי לעיני! בואו וראו, אברך כשר כזה והם בודקים אותו ממש כגנב – ואַת ינטה-בילה עמדי וראי וקבלי נחת מהחתן היפה שלך… מה אתם רוצים ממנו, רשעים?! הרי מתעלף הוא! – מים מים! – הרי גם כספו שלו אבד! עד מתי תהיו בודקים אותו?!… סכין! סכין תנו לי ואשחט את עצמי!”…
והחנוָנים הרשעים פשטו אותו את כל בגדיו, עד לכותנתו ממש, חלצו נעליו וניערו אותו, בדקו וחזרו ובדקו אותו במאה בדיקות, – הם אינם מאמינים לשבועותיו ובודקים…
“אוי-אוי ואבוי! לא די להם בשחיטה, שאברך כשר “נשחט” מפרנסתו, והרי לך עוד בדיקה, – רבונו של עולם, בדיקה זו! – גימפל-נח, נח-גימפל, מה אתה עומד ושותק להם?! עד מתי, גזלנים, עד מתי?!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
… ולאחר יאוש בעלים, לאחר שלשה ימים, בערב לפני השינה, הושיט משה את כובעו למירה’לי שתתפרהו!…
בכל בדקו החנוָנים – רק לא בתוך כובעו…
וינטה-בילה, שהציצה כדרכה מן הסדק לחדר-המשכב של בתה, – ראתה זאת וספקה כפיה:
“כל חלומותי הרעים והשחורים שחלמתי, רבש”ע"…
אבל לא סיימה מאמרה זה – ונפנתה שוב כלפי חור המנעול של הדלת הסגורה ואמרה לה לבתה בקול:
“האמיני בו, האמיני בבעלך, בתי! – מה את אומרת לבעל כזה, שהוא מסתיר דבר כזה מאשתו ומחותנתו שלשה ימים ושלושה לילות ומחשה?”…
שמע גימפל-נח וראה ברמיזותיה של ינטה-בילה – ועמד תוהה ובוהה, עד שנפקחו כמעט שלשה רביעים מעיניו המצומצמות, וקמצוץ הטביקא לא הספיק לבוא אל חוטמו, משום שנשארו שתי אצבעותיו תלויות מול פיו שנפתח לגמרי…
“נו”… – אמר לבסוף, הניע ראש ושאף את הטביקא: “אמור אתה… ראש גמרא… אמור אתה… יותר משי”ן רו“כ – ברם אמור אתה… כך, זהו ראש גמרא!”…
“הוי, רבונו של עולם! רחום וצדיק!” – נאנחה ינטה-בילה לאחר ששכבה ונצטמקה לה במיטתה: “הושיעה-נא, הצליחה-נא מכאן ולהבא!… וכי אינם כתובים בני לפני כסא כבודך בספר של פרנסה שלך?… הוי, אב הרחמן, אזכה-נא לראות, גם אני ינטה-בילה, מלא כף ‘נחת’ מידך המלאה והפתוחה, רבונו של עולם!”…
ג 🔗
עם-הארץ 🔗
ור' דניאל רַבּין, ר' דניאל זה שינטה-בילה מתגדרת בו ששני בשלישי הוא לה, – הוא עשה להפך. כלומר, הוא לא לקח יחוס או תורה לבתו אלא נתן אותם לה בנדן.
הוא עצמו סוחר-למדן, קרוּא-עדה והכל יודעים שהיה גבאי-ראשון בבית-החולים עד שפרצה המחלוקת… ונחת לו גם בבנים, ברוך-השם. אבל להסתייע על-ידם, על-ידי הבנים, אי-אפשר:
חתנו הראשון יושב ולומד ומלוה-ברבית, – תלמיד-חכם הוא, שממונו חביב עליו מגופו.
חתנו השני – חזן הוא, יפה-קול ויפה-מראה ומהודר בלבושו, אלא שקל-הדעת זה גופו חביב עליו מממונו וכל ימיו מטופל הוא בחובות. תמיד קובל הוא על אשתו שחולנית היא – ולא די לו באלף רובל שהוא מקבל לשנה.
שני בניו – אחד “נאמן” הוא בביתו של הפריץ ומטופל בילדים, שלא תשלוט בהם עין-הרע – שכּן אשתו מביאה “פירות” שנה בשנה; ובנו השני – “כּרעא דאבוּה” הוא. גם הוא סוחר במוח ולא בכסף, – אלא העסקים שבזמן-הזה אינם כלל כלשעבר. המשׂתכר משתכר אל צרור נקוב.
ולפיכך משבא ר' דניאל להשיא את בת זקוניו – בתולה מעוגלה, עליזה ושחרחורת – הריהו מבטיח, כמובן, נדן לפי-כבודו; אבל האמונה בו בטלה לעת זקנה יחד עם גבאותו בבית-החולים…
אומרין: “הבטחותיו של ר' דניאל – מה הן עכשיו?”
והשנה שנת בצורת היתה בסביבה זו וכל העסקים לקו.
רק סוחרי-הבהמות הרויחו, – שהכל מכרו בהמותיהם בזולי הזול, מאין מספוא, והסוחרים קנו והובילו לוורשא ולארץ קי"רה 3 ועשו עסקים לא רעים.
על הבחור פיבוש, למשל, אמרו שהשתכר במשך חורף זה בלבד כאלף וחמש מאות רו"כ, ואפשר גם כאלפּים…
נתן ר' דניאל עיניו בפיבוש, – פיבוש זה שינטה-בילה בחלה בו משום כבודו של ר' דניאל קרובה…
ופיבוש זה, לאחר ששמע שהבריות מלעיגים על כובעו הגדול, ולאחר שהצליח בעסקיו, שם על ראשו מגבעת טובה, והתחיל מסלסל בבגדיו ומסתפר בזקנו. סוף-סוף הרי צריך הוא לישא אשה, כי למה יאמרו הבריות שרוָק זקן הוא?…
כך, מודה הוא פיבוש, שכבר הגיעה שעתו להיות לאיש בין האנשים ורוצה הוא פיבוש באשה; רוצה – ואינו נושא…
וכי מה מבקש הוא פיבוש? הוא אינו מבקש לא כסף ולא מתנות ולא יחוס וכדומה,אלא “שתהא הקרן – קרן”; כלומר, לא שתהא יפת-תואר מפוארה, או מלומדת כ“פריצה” – פיבוש אינו מתגאה חלילה בכספו, שיבקש מין “בארישניה” (עלמה כבודה), שאינו ראוי לה – אלא מה? הוא רק מבקש שתהא… “שתהא… מבינים אתם? – שתהא בת בעל-הבית!… כלומר, שתהא מעין… נאמר… כמו מירה’לי, למשל!”…
מקום פנוי וריקן השאירה מירה’לי בלבבו – וקשה לו למצוא אחרת כמידתה, שתהא ממלאה חלל זה שנעשה לו בתוך הלב…
לפעמים, בערב, יושב לו פיבוש יחידי בחדרו, מוציא חפיסה קטנה של סאמיט אדום, ששני נזמים תלויים ומנצנצים בה. אלו הם הנזמים שקנה לפני שתי שנים לשמה של מירה’לי…
והוא מסתכל בהם ומסתכל – מביט ושואל בלבבו: “נזמים אלו, למי אני יכול ליתן?”…
ואלמלא נתבייש בפני עצמו – היה בוכה באותה שעה בדמעות… ברם נפלה דמעה ונתפוצצה, – והריהו מנגב ומשפשף את הנזמים בצער ובזהירות…
קשה, קשה לו לפיבוש שידבק איזה שידוך בלבבו!
אבל כשבא אליו איזיק-מיכלס ו“הציע” לפניו את גרוּניה, בתו של ר' דניאל רבין, עמד פיבוש כנבהל ומשתומם…
היתכן? –
כלום אפשר שר' דניאל זה, שינטה-בילה התגדרה בו כך ואמרה שלא לפי כבודו של ר' דניאל הוא שיהא לה, לינטה-בילה, חתן כפיבוש, – ר' דניאל זה, עכשיו הוא הוא ששלח הצעה אליו, אל פיבוש?…
כדאי הוא לו לפיבוש שיראה ל“קלפּה זקנה” זו, לינטה-בילה, שהוא נעשה חתן בביתו של ר' דניאל עצמו!…
כדאי! – ובאמת, עד מתי עוד?…
עד מתי יהא עוד לן יחידי בחדר זה? –
ומה יאמרו הבריות?… ומירה’לי?… אי-אי, כרסה כבר בין שיניה!… ומה לו לפיבוש ולדעתה? –
ואף-על-פי-כן…
וסוף-סוף, מסיח פיבוש את דעתו ממירה’לי וחוזר לחשוב בבריות: עכשיו מה יאמרו הבריות כשיהא פיבוש חתן לר' דניאל?!… סוף-סוף, הן צריך הוא לישא אשה – ואז יאמרו הבריות: “הצלחה יש לו לפיבוש בכל אשר יפנה! בן-חיל הוא פיבוש!”… “הנשמע כזאת? נער עני נשאר מהוריו – ועכשיו גם כסף יש לו, וגם חתן הוא לר' דניאל!”…
וגרוּניה… אי-אפשר לומר עליה, חלילה, “רעות”… בתולה היא, כמו שאומר השדכן: “יעלת-חן”… בכלל – “באַרישניה” נאה היא… אין להכחיש – גם חכמה היא… קוראת היא גם רומנים, כנהוג בזמן הזה… בת אבות כפי “המוֹדה”…
ואף-על-פי-כן – שמונה ימים דבּר השדכן על לבו של פיבוש – ולמעשה לא זז פיבוש… דחה בלך ושוב…
אבל סוף-סוף גמר איזיק-מיכלס גם שידוך זה בכי טוב.
“כי טוב” – שלא הספיק הבחור פיבוש לשאול בעצותיהם של אחרים ולשמוע מה יאמרו הם לו…
מתנות ותכשיטין לכלה נותן פיבוש וחוזר ונותן – וראשו סובב, חוזר והולך: יודע הוא שעלה לגדולה, ובכל זאת, כמדומה לו, שמלעיגים עליו קצת…
הוא עומד ומכה כף על כף עם גוי אחד הרוצה למכור זוג שוָרים, או פרה ועגל – ובא חברו ומכה כף על כתפו ואומר לו:
“ומה, אחא פיבוש, אתה יודע כבר לברך על המזון במזומן?”…
וכשהוא נכנס לביתו של המחותן הכל נוהגין עמו – איך? כמו עם תינוק דלא חכים, כלומר, רואים אותו כאילו אינו…
המחותן אינו בוש בפני החתן לקרוא את המחותנת: “בהמה זקנה”… המחותנת עונה על ברכתו של פיבוש: “שנה טובה” לתוך המעשנה של התנור – בלי שום הסברת-פנים…
והכלה גופה, – היא לכאורה שמחה, שכּן היא שוחקת כנגדו. אלא מכיון שהוא נכנס – הרי היא צריכה “לילך לאיזה מקום”… נותנת לפניו כוס תה, כנהוג, עם שני תופינים על קערית של זכורית, אומרת לו: “שתה” כשעיניה שוחקות לתוך עיניו, – ומיד היא פושטת לו יד בחכּוּך אצבע בסתר כפו (כך, כנראה, המודה…), אומרת לו: “שלום, פיביל!” – ועוזבתו על התה והתופינים בבדידותו…
והמשפחה כולה?…
גיסו החשוב, זה המלוה-ברבית, אמר לו “מזל טוב” בליל התנאים, ומאז אינו עונה גם על ברכתו של פיבוש כשהוא נפגש עמו ברחוב…
בן-המחותן, נאמנו של הפריץ, מכר ארבעה צמדי בקר של הפריץ לסוחר אחר, ולו, לפיבוש, גם לא הודיע שהם עומדים להמכר…
הבן השני, הסוחר, פגיעתו רעה, שסופה תמיד “גמילות חסד” שהוא לוֹוה מפיבוש…
רק גיסו החזן, אפרים, זהו באמת “איש חביב”, נחמד ושמח; אבל זה – אינו בוש לצבוט את הכלה לעיניו של פיבוש…
אילו היה זה לכל הפחות איש פשוט, “אחד משלנו” – לא היה איכפת לו לפיבוש מעשה זה… אבל הרי חזן הוא, והיאך אין הוא מתבייש?…
אף הכלה – נפש עליזה… תמיד היא שוחקת ושוחקת…
היא אמנם יפה היא בשעה שהיא שוחקת, אבל למה היא שוחקת תמיד? וכי איזה דבר מגוחך היא רואה בו, בפיבוש? – כמדומה לו שמגבעתו יפה ונקיה ומיושבת על ראשו כראוי… גם בגדיו תפורים על-ידי הטוב שבחייטים, גם שרשרת זהב, מודֶרנית, תלויה משעונו…
לפי דעתו של פיבוש אינו נאה שתהא הכלה שוחקת והוא יהא יושב כגולם, ולכן – הריהו שוחק גם הוא…
כלומר, לא שהוא שוחק מתוך גרונו, אלא שהוא מרגיש ששחוק של שטות מרחיב את פיו כל אותה השעה שהוא בבית המחותן, עד שלסתותיו כואבות ואזניו לוהטות כאילו מרט אותן מי שהוא…
ורואה פיבוש את עצמו כאַיל זה המתלבט בתוך עדר של בקר…
אך באחת היה מתנחם פיבוש: תיכף בשבוע הראשון לאחר החתונה יהיה לו בעל-הבית בפני עצמו; שישכור לו דירה נאה, יקנה לו כלי בית יפים, – והוא והיא ישבו להם שם לבדם… לבדם כשתי צפּרים בתוך קינן, ולא יהיה עוד בפני מי להתבייש…
והנה הודיעה הכלה חפצה, שיקשט להם רק חדר אחד – ודווקא בבית אביה…
ולמה כך? –
בשום אופן אין גרוּניה מסכמת לעזוב את בית הוריה; כי מה לה דירה מיוחדת? – הלא תמות שם משממון ומיראה בלילות. פיבוש – כל ימי-המעשה הריהו כמעט תמיד בדרך, נוסע מיריד ליריד שבסביבה, – והיא, איכה תשב ואיכה תלין שם יחידה? וכי אין מקום לשניהם בביתו של אבא?
אכן, צדקה ממנו; שבאמת, יש ויש מקום בביתו של החותן – תודה לאל. הדירה מרווחת… אבל לבו של פיבוש אומר לו, שאם ידור עם חותנו, תהיה גם הוצאתו כפולה ומכופלת, והחותן והחותנת יאמרו עדיין שהוא ניזון על שולחנם…
ולא עוד אלא לא נוח לו לפיבוש לישב יחד עם ר' דניאל אל שולחן אחד… חותנו כמה מיני זמירות הוא יודע לשבת, והכל על-פה, – והוא, פיבוש, אין הוא יודע אפילו איזהו מקומן…
ישב וידום? – ומה יאמרו הבריות?… יזמר גם הוא? – והרי אינו יודע שום ניגון בעולם, ובפרט אלו של חמיו, שכולם הם במיני גלגולים וסלסולים שאין גרון פשוט מוכשר להם…
ידבר, יספר על השולחן? – עם מי? והם הרי אינם מבקשים לספר אתו לא בעסקיו ולא בעסקיהם…
מיוחסים הם, יהודים מעודנים, ומנהגיהם נאים… אבל הש“ץ אפרים, חזן בעל-שם זה – כיצד הוא צובט את גרוניה כעם-הארץ סתם, כחייט, כ”כלי-זמר"?! – – –
כערפל לעיני פיבוש – ואין הוא מבחין ברור במה שלפניו…
הביא פיבוש לכלתו מתנה חדשה – שלשלת ארוכה של זהב עם מדליוֹן – שאבן שוהם משובצת בו. עשתה לו גרוּניה קורת רוח באותה שבת – שבת “נחמו” היתה – והלכה עמו לבקר בבית גיסה אפרים החזן.
החזן כדרכו התחיל צובט את גרוּניה משום חבּה…
ראתה אחותה של גרוּניה, אשה חולנית וירקרקת, – והתחילה מקללת את פרנסתה השחורה, את החזנות…
“אלמלא פרנסה חשוכה זו” – אמרה לבעלה מפורש: “הייתי עושה לך ‘סוף שחור’ עד שהיית בוש להראות פניך בחוץ… ידעו הכל שאתה… אתה… אלא…” – והיא מפנה ומביטה בהבטה חדה של עיניה הבוערות כלפי פיבוש: “אלא… ‘השור הזה לשון ארוכה לו ולתקוע בשופר אינו יכול’…”
יושב פיבוש וכתלי הבית זזים לעיניו, וכאילו הריח בחזרת חריפה… אף אזניו לוהטות – ושפתיו צוחקות, מתוחות וצוחקות…
גם גרוּניה אך צוחקת, צוחקת כדרכה מטוב לב עד ששלשלת הזהב מטלטלת על שדיה… ומכה היא על ידו של החזן בלי שום דרך ארץ כלל:
“חדל, אפרים!” – היא אומרת גם בשעה שזה לא ניסה אפילו לצבטה כל-שהיא…
ברם, אך צחוק היא עושה לה בכך – ואינה משגיחה באחותה, המתרעמת על לא דבר, אלא מפני ארס רע שמפעפע בה…
אבל…
אבל – הרי גם לאחר החתונה לא יהיה פיבוש בביתו כל ימות החול…
ומה יאמר? – יאמר הוא שאינו רוצה בכך?… ומה יאמרו הבריות? “כשהרב מתחתן עם הבלן – הבלן נעשה מיוחס”…
“השור לשון ארוכה לו, ולתקוע בשופר אינו יכול”… מחטט הוא פתגם זה תוך פיבוש, והוא מביט מתוך חיוך על הכל – ואינו מבין איזו שייכות יש בין זה לזה ובכל מה שהוא רואה כאן…
ספרי נוטין… צורתו של מונטיפיורי… האשה החולנית והירקרקת מכה את הטף הצרים על השולחן ורוצים לחטוף מן ה“כבּוּד… לשון ארוכה ושופר אילם… ואפרים חזן, שכפּה של משי על תלתלי ראשו הרכים ועל מצחו הלבן… והניגון שהוא מנגן כדי לבדח את הדעת – כמדומה לו לפיבוש שמין “דבר” הוא זה ל”ימים נוראים"…
וגרוניה מנצנצת בתכשיטיה, שוחקת ונותנת ריח בתמרוקיה…
וכל אלה יחד איזו שייכות יש להם ביניהם, ואיזו שייכות יש לו, לפיבוש, לכל אלה ביחד?…
מסתכל פיבוש בשעונו, וחוזר ומסתכל: באיזו שעה באו לכאן? אין הוא זוכר… ובאיזו שעה יהיו יוצאים מכאן? אין הוא יודע… אך לסוף הנה זה נתנה גרוניה את פּאֵרה על ראשה, – ועמד פיבוש אצלה לצאת, – ובא החזן, נתיצב כנגדם בכפּת המשי שעל מצחו הלבן והרך ואומר:
“שמעו, בנים, ‘דבר’ חדש!”
והוא מתחיל לזמר בקול נעים ודק:
“הַבֵּן-הַבֵּן… יַקִּיר לִי-יִי… אֶפְרַיִם!…”
ועיניו של אפרים-חזן משתמנות, ופניו מתמלאים רוך, חנינה, בקשה ורחמים… והוא מוציא את המלים מבין שפתיו, מוציאן באצבעות ומושיטן ונותנן במתנה גמורה:
"כִּי, מִדֵּי, דַ-בְּרִי, בּוֹ,
זָכֹר, אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –
אֶזְכְּרֶנּוּ-עוֹ-ד!…"
ועדיין הוא מוסיף ואומר, מושך בניגון ובנעימת קול דק:
“אֶזְכְּרֶנּוּ-עוֹ-ד!”…
ועוד הפע-עם עונה לו, מ-שיב ואומר ‘אַלט קט-ן’:
"הַבֵּן-הַבֵּן… יַקִּיר לִי-יִי…
אֶפְרַ-יִם… אוֹי, אֶפְרַ-יִם!…"
וגרוניה כבר תפסה את הניגון אף היא והריהי עונה אחריו בקול זמרה דקה ובשחוק:
“אֶפְרַ-יִם… אוֹי, אֶפְרַ-יִם!”…
… ועובר הוא פיבוש ברחוב יחד עם גרוּניה “שלו” – ומלַוים אותו בדרך, לשון ארוכה ומבטה הדולק של אותה חולנית ירקרקת… ועוד הפעם: “אפר-ים, אוי, אפר-ים!” –
וכעין רעיון בלתי ברור מחטט במוחו הפשוט:
הכל בזמן הזה מתערב מין בשאינו מינו… הכל בזמן-הזה מין פרה-וחמור, סוס-ושור… והוא אינו יכול לברר לעצמו תערובת זו למה היא כך?…
… אחת היתה לו מירה’לי – גם אביה איש פשוט – אבל הוא לא זכה… כלומר, הוא דוקא זכה, זכה ביחוס נאה – ותדע לה אותה המכשפה, ינטה-בילה זו המביטה אחריהם בעָברם!…
תביט, תביט – ותמקנה לה עיניה בחוריהן! – – –