לפני כחודש־ימים הטחתי לי, להנאתי, בוקי־סרוקי בקצין־צמרות צעיר אחד, שקורין בי־ג’י, ג’וניור. למחרת הרהרתי חרטה על־כך. שבועיים לאחר־מכן הטלתי שיקוצים בבעלי־דבבו.
משום שמצאתי עצמי דוהר, על מין תן מטורף, עשר פרסאות לפני מרכבת־החוק של דרך־המלך? לא… משום שחשתי עצמי, לאחר כל אותה פלפלת שפלפלתי, כמי שיצא לבית־קפה בכתונת מלוכלכת? ל־לא… עד כדי כך אינני הפכפך, תודה לאל, אדרבא! אלו ניתן לי – הייתי מוסיף לחיות אף להבא חיי־סטרנות, סוערים אך בטוחים למדי, של חוליגאן־משי: מבעד לבית־שחיו של ג’וניור – על לחי “שורת־המתנדבים” ומבעד לבית־שחיה של שורת־המתנדבים – על לחיו של ג’וניור!
אלא שחיים קלים כל־כך לא יינתנו לי, ככל הנראה! בעיטת סנדל אחת אחורנית – וג’וניור טח אותי לכותל טיחה כזו, שאף כף־סיידים לא תגרדני מעליו! משהו מעין זה עולל השבוע לברנש פלוני, דורש־דרשות נחמד, שהכל היו בטוחים בו כי נולד מתוך מטף דמעת־עינו של אחרון נביאי־ירושלים, על דף טהור של פרק־תהילים! כיוון שפשפשו בציציותיו, מצאו כי שחרר – במשיכה! – מטבע זר ואף ריצה את עוונו בכלא… מעשה נאה! חריכת־זיפים כזו לא הייתי רוצה לחוש בקצות־זנבי. אלוהים הוא היודע כי איננו צח, כצוארון־חג של כותונת עמילן! מעט מעשי טרטיוף עשיתי? מעט לקלוקים לקלקתי בחיי? מעט לימונים סחטתי כאן, בפרדסה של מדינת־היהודים? מי שיטרח לחפש חזירים בין שיני ימצאם שתי שכבות, מבלי שיזדקק למכשיר־ג’ונסטון! אשר על כן מוטב לי לרדת מעל דוכן־המטיפים מיד. שלום, שלום… אם תחפשו פעם את שמי ברשומותיה של ספריית־האוניברסיטה – מובטח לכם, כי לא תמצאוהו בקטלוג מדורה של ספרות המוסר…
אך בשם־השטן! מימי לא חשתי שמחת־חיים אשר כזו… מימי לא נשתוקקתי לחפוף כל־כך ראשם של אחרים! מעולם, ארצי שלי, לא היית מענינת כל־כך! יופי חדש ניתן לך, נוי שלא היה לך מימיך… יפי בית־מחסה־לעניים, בימי פליית־כנים!
אני רואה אותך כמין טרקלין של שחקני־קונאות. אעמוד נא לי, איפוא, בקצה־החדר, ובדומה לאותו נער שכור – אמנה את בובות־הלכה המתגלגלות ארצה לקול משק כדורי־העצם האדומים. הוראות־המשחק שבידי פשוטות למדי: כל עשר שאילתות בית־דין שישגר מישהו לבעל־דבבו – פיס אחד! מי פותח, רבותי? “מאתיים שאלות” אומר בי־ג’י ג’וניור. יפה. עשרים פייסים. “ארבע מאות”, אומרים אנשי־השורה. ארבעים פייסים. מי מוסיף? מי משגר שש מאות שאלות? נדנדי, נדנדה, נדנדי! מעלה־מטה, מטה־מעלה…
כשבישרו לו לדריק על פלישת הארמדה הספרדית, היה מטיח קונאות על ספונו. “אין בכך כלום”, אמר להם לקציניו. “יש לנו שהות לסיים את המשחק וגם לנצח את הספרדים'” הוא שאמרתי אף אני, גלגלו ולכו! יש לנו שהות רבה למדי, לרצוח איש את נפש אחיו – וגם להדוף את שכנינו!