על טנטלוס אומרים שהוא עומד לו, בעולם־הרפאים אשר להאדס, בתוך מים זכים, מוקף אילני פרי. לצמאו הוא משתופף, כורע על ברכיו, פושק שפתיו – בכדי! מי־הבדולח נבלעים לפניו בקרקע והוא חוזר ומלחך עפר.

אחר־כך הוא קם על רגליו, פושט ידו ומנסה לקטוף אגס, תפוח, שזיף… באה רוח ומעיפה אותם למרחקים.

יסורי־טנטלוס! זוקף ועולה, משתופף ויורד, צמא לעולם, רעב לעולם!

אך נודה נא כי חטאו היה כבד מענשו. אף־על־פי שסעד עם האלים על שלחנם ונטל חלק בכל משוגותיהם – הוא, שאיננו אלא אל למחצה! – נסה להכשילם:

יום אחד זימנם יחדיו, בהיכלו, וערך לפניהם משתה־שמנים. סבור היה שלא ישגיחו כי בנו יחידו, פלופס, הוא שנתבשל שם למענם באלפס. את בנו טבח – בלבד שיכשילם בזבחי־אדם…

לא, את האלים אין מטעין! מייד חשו כי דברים בגו. לא זזו משם עד שענשוהו ואלו את בנו, פלופס, הקימו לתחייה, שלם בכל יצורי־גוו.

בכל יצוריו, פרט לעצם־כתף אחת שדמטר – ויש אומרים: תטיס – הקדימה וזללתה. עמדו והתקינו לו, תחתיה, עצם עשוייה שן והכל חזר לקדמותו.

נתתם, אולי, דעתכם על כך, שאף אצלנו זובחים לפרקים זבחי־אדם? מטילים מישהו לאלפס ומכבדים אותנו בכל חתיכה יפה מבשרו?

אף אותנו אין מוליכים שולל על נקלה… ריח זבחים עולה באפנו ואנו נוטשים את משתה הדבה. חיש־מהר אנו חוזרים ומשיבים לו לנטבח את כבודו ומטהרים את שמו כליל.

כליל? עצם כתף אחת, עשוייה שן, מבהקת אחריו למרחוק כל ימיו…