כשעה ומחצה לאחר קריאת פסק־דינם של אנשי־השורה, הודיעו לד“ר קיסטר כי עמוד שלושים נעלם, באורח שנתגלה אחר־כך כ”מפתיע", מתוך רשומות חבר־הדיינים. לשבחם יש לאמר כי לא הניחו מקום לאחיזת־עינים. העתק שנמצא מהימן על כולם הוסמך לשמש מקור – ומייד! אף־על־פי־כן מהו… מה שאומרים בעברית “נעלם”? פשוטו של פסוק מצאנו. דרושו לא מצאנו… אך יעידו בנו דיינינו, כי משהו אומר כאן דווקא “דרשני”!
לפני שנים לא רבות, בעיצומה של עונת הכלבת האנטי־דימוקראטית באמריקה, גלגלה לידי הוצאת “עיינות” זכות לתרגם כרך מאלף שקורין “מק־קארתי – האיש ודרכו”. ארבע שנים – וכל פרשת־חייו חלפה מן העולם. האיש, הסנאטור, ה“איזם” – כולם נשא הרוח! כולם, הייתי מוסיף ואומר, סחף האור! לעולם, כך דימיתי לי בליבי, לא אשוב לעיין בגלגולי־תעתועיו… הבה, נעיין בהם!
ג’ו נבחר לשמש דיין. במלוא חדוות־חייו הוא פורץ לטרקליני היכל־הצדק, סוחף עמו את סדר־הדברים מעל כנו ומפריחו מבעד לחלון החוצה. בין יתר התיקים הנמסרים לטיפולו אתה מוצא אחד שקורין “פרשת מחלבת־קוייקר”. היתה זו חברת־שווק ענפה, שהכבידה אוכפה על משקי־חלב זעירים באפלטון, ויסקונסן. משרד החקלאות, שנוכח לדעת כי אינו יורד לסוף חקר מחיריה, ישב על המדוכה ונמצא למד כי הפרה תקנות, שנועדו למלט את איש־המשק הקטן מלוע טרפן של חברות־נפילים. הגישו נגדה אנשי־המנגנון תביעה־משפטית ומק־קארתי הוציא צו, הכופה אותה לציית לרוח־החוק.
פרטי הפרשה אינם מענינינו, אך אופיני הוא לאותו ג’ו, שכלכל את הדברים על־פי דרכו: לאחר שדרש את תקנות־החוק כמין “הלכה – ואין מורים כן”, חזר בו מדבריו באורח ציני ומחה פיו. פרקליט האדמיניסטרציה, שלא האמין למשמע אזניו, פנה לבית־הדין העליון במדיסון ודרש לשגר אליו העתקו של פסק־דין, בצירוף כל הנמקותיו… אך מעשה־שטן! באורח מתמיה נעלם נוסח־הדברים הרשמי מן הארכיון. משנדרש ליתן דין־וחשבון, לא מצא לעצמו ג’ו הסבר מניח את הדעת יותר מן הווידוי, שצווה להשמיד את רשומותיו משום שלא היו דרושות, כביכול, לגופן… פעם ראשונה בדברי־ימי המשפט האמריקני, שדיין כלשהו יודה כי הנמקותיו אינן דרושות לגופה של פרשת־הדין!
לאפלי, פרקליטה־של־תביעה, החל מהלך נכאים. הגיעו דברים לידי כך שהוציא את חסכונותיו מן הבאנק, כדי לרכוש לעצמו “עתים לשדור”… כל אותה שעה היה נתון ללחץ פוליטי. לבסוף העמידוהו הממונים עליו לדין והעבירוהו מכהונתו. אפילו העתונות עברה על כך במין שתיקת־אלם מוזרה. לאט־לאט נעלמו כל שאר המסמכים הנוגעים לאותה פרשה. כשבקרו מחבריו של כרך ביאוגרפי זה – מאי ואנדרסן – בספריית בית־הדין־העליון, שבה נשמרות רשומות כל משפטי־העירעורין לא מצאו זכר לפרוטוכול מחלבת קווייקר. פעם ראשונה שכתובים מעין אלה אינם נמצאים בשעת־חיפוש. פקידי הספרייה ניסו למצוא ק"ן טעמים לדבר, אך ריחו הכבד של מעשה־חיפוי עמד בחללו של אולם כמסך־ענן.
עד כאן – ג’ו וכת־דיליה! אם צווה להשמיד את רשומותיו משום שלא היו דרושות לגופן, או משום שהיו לו טעמים אחרים לכך – אין אנו יודעים. אך יודעים אנו כי ידו היא שהיתה בדבר. ממש כשם שאין לנו ספק כי ידי דיינינו שלנו לא היתה בו!
ואולם חוקי־הפיסיקה! חוקי הפיסיקה לא נשתנו, כמדומני, מאז ימי־נעורינו! כאז, כן עתה, שואף כל גוף שבחלל להתמיד במצבו, לא כן? כיוון שנח – נח. כיוון שנע – נע… אם יצא איפוא עמוד שלושים לשוט בעולם, אות הוא כי השיטוהו! מי, איפוא? שלוחם־של־רפאים?פרובוקאטור?
לבלר שטעה בשילינג אחד חייב לעבור על החשבון כולו. פעם, פעמיים, שלוש, כל הלילה! בחפץ־לב היה מוציא את שיעור ההפרש מתוך כיסו, מסיים בכך את הפרשה ויוצא לסעוד… אך חשבון – מן הדין שיעלה יפה!
לא העמוד שנעלם חשוב לנו עתה. חשובה לנו העובדה כי נעלם! עכשיו, שאנו יודעים מה קרה, רוצים אנו לדעת איך קרה, מדוע קרה, בידי מי קרה! שום טרחה שנטרח בענין זה לא תהא מיותרת, אפילו תמשך ירחים תמימים!
2.8.57