לפני כשנתיים העליתי על הנייר כמה מהרהורי על ילדי גן־העדן של חופש־העתונות. כיוון שאין לכם דבר חביב עלי יותר מהרהורי־כרס שהרהרתי, הרשוני לחזור עליהם ולצטטם שנית. ראויים ידידינו הצעירים כי נשטחם לפרקים על גבי ספסל ונספיגם במגבת־מטבח שבידינו.
“מה יעלילו עלינו מחר?” שאלתים אז. “כי אני הוא שחברתי את ‘יוליסֵס’? שכבשתי את – פאשודה מידי הכושים? אינני אומר שלא הייתי בסודן, או שכל מעשי – ריח תבלין עולה מתוכם, כריח דגים בקנמון. אלא שאי־דיוק מעין זה יהא אופייני למדי: מרשאן הוא שכבד שכבש את פאשודה מאה שנה לפני. ג’ויס הוא שכתב את,יוליסס'… ואולם לך, הוכח להם!”
לא, על פאשודה לא כתבו. אך באחד מגליונותיו האחרונים של עלון־הנערים אני מוצא כי הנחתי לרב־הג’נדרמים שלנו למשכני בחטמי. בפגישה שהיתה לנו עמו כרכני, כביכול, סביב אצבעו הקטנה ובלא שום טרחה מיוחדת הרמיזני כי מוטב לי שאקבל את דעתו.
“אי לך, כלבון!” הטחתי כלפי עצמי למקרא־הדברים. “עד היכן הגעת! סבור היית – גבר? אינך אלא עכבר – אם לא סחבה סחוטה, סמרטוט שנתבלה, ספוג פשוט של סטירות־לחי! כל שנשאר עמך אחרון בחדר, מביאך לידי חולשת־דעת!”
אף־על־פי־כן צחקתי, כדרך שאני צוחק לכל דבר־חכמה בעלונם של ילדי־גן־העדן! יכולני להבטיח לו לישתן שלנו, כי רבים מאלה שנתכנסו שם לשיחה – יש להם יותר זקן על כף־ידם, מלכל נערי רפובליקת־הילדים על סנטרם! אמרתי זאת פעם? אם אמרתי – אמרתי!
לאמיתו־של־דבר לא היה ניחא לי שם כל־כך! מאד־מאד הייתי רוצה כי יכשילו מישהו. אם לא בשם ההגינות – בשם השנינות היפה! אם לא לשם־שמים – לשם שעשוע! עונג הוא לי לראות רבי־אלופים, רבי־פקידים ורבי־ג’נדרמים צפים בראשי־פרקיהם כשיבוטים בחמאה, צפים ומסתבכים, עד שנפטרים, לבסוף, לדרכם בבושת־פנים! אלו הן הקורידות, תחרויות־השוורים שלי! יושבים להם סופרים, עתונאים ומה שקורין אנשי־רוח ומקיפין לו לפר. קצתם עושים מלאכת־בנדליירים, קצתם מלאכת¬פיקאדורים, קצתם – מלאכת־מאטדורים. לבסוף קם הטוררו, גדול הליצנים, העז והנועז שבחבורה ומכה את בעל־דבבו בשאלת־סיף נצחת אחת שהוא מוציא מתחת ל“מונטרא” שלו, מכת מוות!
ראיתי בימי חיי־הבלי תחרויות־שוורים רבות כיוצא באלו ונהניתי מהן הנאה מרובה. אך מה אעשה לו לקטינא, אם אנשי־הג’נדרמריה לא הרכינו ראשם אף בפני גדולי הציניקנים, אלא ניגחום בתשובותיהם נגיחות כאלה, שהושלך הס באולם?
רוצים אתם “קורידא”? אדרבא! אין כמוני נכון לצעוק “אולֵיי,” למראה כשלונם של פקידים בכירים! אך לאמר על קיר – שאינו קיר, איני יכול. לבוא אל אנשי־המשטרה כדי לשימם ללעג, להווכח כי לא תמיד צדקתי בדברי, לקפל את זנבי בין ירכי ולצאת בארשת פני קוף מנצח – איני יכול!
ואולם נניח לו, למפקחה־של־משטרה ונעסוק בישתננו. מיהו שסח לי פעם אותו מעשה בכנור? שטיינמן? לצורך אחר, כמדומני… אך דברים שאומר שטיינמן – יפים לכל צורך!
ילד שהגיע לשנתו השביעית – קונים לו כינור קטן, יפה למידות־ידיו, ושוכרים לו מורה לנגינה. פותח בפרפראות־מוסיקליות של בארטוק, או בעיבודים של באך ונכנס, בדרך זו, לפרוזדוריו של עולם־הצלילים. כל־זמן שהוא עסוק במשהו קל, אתה מקשיב לו מן החדר הסמוך בהנאה רבה. כיוון שהוא מנסה לסלסל בנעימה, אתה חש כי אין בידיו אלא מה שקורין “חצי־כנור”.
ידידינו הקטנים, אנשי רפובליקת־הילדים, היו משעשעים למדי, שעה שעסקו בתרגילי־סולפג': דו"חו של קינסיי, מלכות היין והפודינג, תחרויות־אופנוע וכל כיוצא בכך, דברים לפי מידת־זרועם. כשהיו חולפים אז, בג’יפ פתוח, על פני בתי־הקפה, היית מאמין להם כי משהו מציק להם… זקן, עתון, עלומים! בימים שלאחר־מכן נעשו מגוחכים במקצת… חרף כל מטליות־סנטרם, חרף כל אותו “כובד־ראש”, חרף כל “זעקות־הזעם” המחלחלות, כביכול, בגרונם – אינך יכול שלא לחייך, למשמע כל מלה שהם מוציאים מפיהם! לא הדברים עצמם, לעזאזל, אלא דרך אמירתם היא שהורגת אותך… הו־הא! כך ראינו אתמול פצפון בן חמש, שכרכו לו מפית לצוארו והושיטו לו כפית. העמיד פני דוד גדול ואמר לנו במין “באס” של בקי ורגיל:
“בתיאבון, רבותי!”
אני מעיין בשבועון זה, שכולו־מחמדים, ומתגלגל מתחת לשלחן! נכון, שהוא עשוי כמין “ניוזוויק”, או “טיים”, במהדורה עברית… אך לעזאזל! נכון הוא גם שנורית, בת־שכננו, שלא מלאו לה עדיין חמש, דומה ב“ביקיני” שלה למרלין־מונרו…
קראתם? מה לא עשה ידידינו ישתן, כדי שנתייחס אליו בכובד־ראש? באיזו חומרה הוא מבצע תמיד – על כנור ילדים, בידי ילדים! – דווקא את הקונצ’רטו־של־פגניני! באיזה פאתוס מוסרי הוא מניף ידו על כל מעשה־שחיתות שהוא מוצא לפי דרכו. איך הוא מטיף “כענין” ודורש “כהלכה”! אך חי כסתי המצוייצת! דווקא בשעה שהוא רוקע ברגליו כמגרש מוכסים ומוכרי־יונים מן ההיכל, דווקא בשעה שהוא פונה במכתב ל“ביקבאשי”, אתה משפיל עיניך במין חשש: שמא הרטיב, חלילה, את נעליו, מתוך רגשת־נעורים?
נו, כתבנו אף על כך! אלא שנהגנו בו, כמדומני, בחומרה יתרה. חששנו לקוראים שלא העלו עדיין ניצה, תלמידי שישיות, גימנזיסטים… מי־קש שלוקים אלה של מוצצי־אגודל, כובד ראשם של ילדי גן־העדן – עשויים להמאיס עליהם, כך סברנו, את המאבק האמיתי לטוהר־המידות כל־כך, שעלולים עוד לשפוך את מי־ההדחה יחד עם הילד ולעמוד בלבב עירום מול אלוהיהם: כבר “לחמו” לאמת וראו מה טיבה!
אך דומני כי חרדנו לשוא. אף אלוהים לא ידע מראש – על שום מה ברא את הפרעוש! אך כיוון שכל כלב נושא על פרוותו את פרעושיו שלו – מה לנו מעקמים חטמנו?
25.10.57