היה עצוב, עצוב מאד.
הללו חזו במסכות, בחוגגים, בשמחת עוללים ויונקים והללו – בנסוע הארון! מין ריקנות היתה נסוכה, כך אומרים לי, על מצעד הילדים וכמין כלמה על לווית־הנפטר.
הסיבותי לי בקפה וראיתי את הקונדסים חופזים על פני כבני־מרון: גנראלים שולפי־סיף, שודדי־ים, אינדיאנים, אנדלוסיות חמות־מזג, פלגשי־חצר במחוכים, חתולים וכלבים, נזירות וטבחים… לפתע – נגש אלי הוא… שחור כניר־פחם, ארך־גוף, במצנפת נוצה ירקרקת… ברנש מגודל, קצר־זקן, כבד־ראש!
“מותר?” שאלנו בנעימת־לשון. “אדרבא”, השבותי אני. “אין מסרבין למפיסטו!”
כיוון שהאירותי לו פנים, נטל היתר לעצמו ונשתופף לו על כסא שממולי. “כך, כך…” פתח ואמר. “אף זו קרוייה שמחה, כביכול!” הודיתי בפניו כי החמצנו כאן, אולי, שעת־כושר ליתן מוצא סטירי לרגשותנו ולאמר לו פעם לעולם, באורח פלסטי, מהי דעתנו עליו… שוחחנו בניחותא, עד שחש צמא ונגש לדוכן.
אף על פי ששכני לשולחן היה נעול־מגפיים, נראו עתה על אפר־המרצפת עקבות ברורים של כרעי־תרנגול. הבינותי שלא מסכת שטנים היא, אלא בכור־שטן בכבודו ובעצמו. מייד נזכרתי במה שקראתי: “קסטנר”, טען הקטגור, “מכר נפשו לשטן…”
כיון שחזר, הרכיב רגל־על־רגל ואמר:
“יום נאה! יום של ריהביליטציה! היכן הכירו בי הכרה רשמית בפעם האחרונה? במדריד, כמדומני… או בליסבון! לפני מאתיים… שלוש מאות שנה! לא אומר שנתעלמו, חלילה, מקיומי, אך מבתי־הדין האירופיים – גורשתי! גם רשע יש בעולם, אמרו לי, גם פשע – ואלו שטן אין! חזור נא למקומך, מרי, חיש־קל! בימי־הבינים לא היתה לך דריסת־רגל בבית שחקקו עליו אות־צלב. בימינו לא יניחוך להכנס – לבית־דין!” חזרתי איפוא למדורי, בשאול תחתיות. אך הגע נא בעצמך: שבתי ונקראתי. בשמי הגא והאיום. המפורש!"
קמתי בחרי־אף והנחתיו לנפשו. מי אני, שאפסוק כאן הלכה: צדק נעשה לנו, אם לאו? אך יודע אני כי שמו של השטן נכנם לפרוטוקול!
משכנוהו בקרניו ועמו – יצרים אפלים. מין הכרת־שליחות מיסטית של אנשים, הסבורים כי רק בפני האלוהים ראוי להם לתת דין־וחשבון…
אוי לנו מן האסמכתא שניתנה להם בבית־דין!
הלקח האחד
אין אני יודע מה נמצא עתה, בעצם, “סוב־יודיצה” בפרשת קסטנר: התיק, המכונה חת־שתים־ארבע? שמם של בעלי־הדין? הסוגיה כולה? אם כל המוסיף אינו אלא גורע – מוטב לנו שלא נגע בכך… אך אם גם בכך לא נגע, נגע נא במשהו סמוך לכך. התיק שייך, אולי, לגנזכיו של בית־הדין ואלו הבעייה – לכרכי־ההמשך של גרץ. וגרץ – איננו “סוב־יודיצה”.
אני יודע כי אין השעה כשרה לפרפראות ליטראטיות, על כוס קפה… פחות מכל למי שלא היה עמם שם, בשעת־מעשה. אך כיוון שדווקא פכחון – ולא עוז רוח! – הוא שחסר להם אז, כלום חוטאים אנו לרגשי־אנוש, אם מבקשים אנו לשקול עתה, מתוך “שלווה”, דברים שהם לא היו מסוגלים לשקול אלא מתוך פרפורי־עוית? הם לא יכלו, אולי, לדעת, כי אילו הלכו בדרכים אחרות, לא היו חמש מאות קלגסי ס. ס. מסוגלים לחסל שמונה מאות אלף נפש בשבעה שבועות. אנחנו יודעים! הם לא יכלו, אולי, לדעת שאילו נדרשו לכך חמשת אלפים ג’אנדרמים – ולא חמש מאות – היו הגרמנים דוחים את הענין, עד שירווח להם. אנחנו יודעים! יתר־על־כן: לאחר מעשה אנו יודעים כי לא רווח להם… אך כיוון שדווקא אנו מיטיבים כל־כך לדעת איך נתגלגלו הדברים כמות שנתגלגלו ועד היכן נתגלגלו – מותר לנו, אולי, על אף כל היסוסי־לבנו, להרהר בכך מתוך צלילות־מוחין. אין אנו צריכים לקבוע עתה איך היו אחרים חייבים לנהוג לפני עשר־שנים, לא… אך צריכים אנו לקבוע איך ננהג אנחנו – בעוד עשר שנים! בכך, יותר מאשר בכל דבר אחר, מוצאים אנו צידוק מוסרי לתיקים שנפתחו. אם תתרגש, עלינו, חלילה, פורענות מעין זו שנית – ואיש איננו יכול לאמר כי לא תתרגש! – נוכל לפחות לדעת, על יסוד לקחו של הבירור הפומבי, עד היכן יהיה מותר לנו ללכת ולאן אסור יהיה לנו להגיע. מסורת היא מעין צו, שדור מוסרו לדור. צו לחיות – וצו, יסלח לי אלוהי, למות….
בהודעה שנתפרסמה בימים אלה מטעם מטה הצבא השוודי לאנשי־המילואין שלו נאמר: “כל ידיעה שתופץ בימות־מלחמה על הפסקת המאבק – היא בדותא, ויש להתייחס אליה כאל בדותא”. ניכר בהם, בשוודים אלה, כי למדו משהו מפולמוס־קויזלינג. בדומה לכך, יהפכו לנו אולי, משפטים אלה למין פקודת־מטה: כל הנחה, הקובעת כי עם “אירופי” אינו מסוגל לשחוט יהודים בדם־קר ובאורח טוטאלי־מדעי – היא בדייה, ויש להתייחס אליה כאל בדייה. דווקא עם “אירופי” מתקדם, שהרבה לתרום לתרבות אנוש משירתו, מן הפילוסופיה שלו ומכשרונו־המדעי, מוכשר לכך יותר מכל. בימי פטלורה יכולנו לפדות עצמנו בדרכי־שילומים; בימי האינקוויזיציה הקאתולית – על ידי המרת דת; כל שהאויב נעשה מודרני יותר – מועטים יותר סיכויינו לצאת מתחת ידיו בשלום. אם אמנם יחזור איפוא ויארע עתה משהו בגרמניה, או שיארע פתאום באמריקה, או ברוסיה – כי אז נדע במה דברים אמורים. זה יהא לקחם של משפטינו – או שיהא נא אחר. אך לקח כלשהו חייבים אנו ללמוד, סוף־כל־סוף, אחת ולתמיד, שאם לא כן – אבדנו באמת הכל ולא הוצאנו מן השואה אף את הדל שבמיני־הרכוש: לקח יום־מחר!