ב. ל“חבלי איחוּד ושלבי איחוּד”    🔗

“זכינו בּשנים האחרוֹנוֹת לראוֹת את הנוֹער הארץ־ישׂראלי מקים מפעלים חלוּציים וכיבּוּשיים אשר בּהם נתבּרך. ראינוּ את נען, ראינוּ את בּית־השיטה, את תל־עמל, את סדוֹם, את מעוֹז, את גינוֹסר. אנחנוּ רוֹאים כּמה התחלוֹת צעירוֹת” (עמוּד 157).

בּזה דברי בֶּרל לרגל עלית עֵין־גב (מתוֹך אגרת ההנהגה העליוֹנה של הסתדרוּת נוֹער־צוֹפי־חלוּצי “השוֹמר־הצעיר” (נצ"ח). כּנרת, כ“ו בּתשרי תרצ”ח, 1.10.1937). לא נדפּסוּ עד כּה.

לתנוּעוֹת כּמוֹ זוֹ שלנוּ אשר לה עבַר־גיבּוֹרים של בּיל"וּיים, חלוּצים־פּוֹרצים ועוֹלים ראשוֹנים, מעפּילים, כּוֹבשי השממה והעמקים, נדמה שהנה אין כּבר לממשיכים לזכּוֹת אף הם בּמעשׂי־בּראשית כּאלה. ונוֹטים להגיד, תוֹך כּיסוּפי הערצה של העָבָר: היוּ אז ימים, היה בּהם מקוֹם ליצירה וּלכיבּוּש, ועתה…

אוּלם ישנם בּינינוּ חברים אשר החזוֹן הגדוֹל והנעלה חי אִתם, פּוֹעם בּלבּם – ותמיד האמינוּ וידעוּ: עוֹד מחכּוֹת גם לנוּ תקוּפוֹת של יצירה, של מעשׂים גדוֹלים, תקוּפוֹת של גבוּרה וּמאמצי כּיבּוּש! עוֹד תפרוֹץ ותגבּר עוֹד ועוֹד שירת “ראשוֹנים”! אוּלם זה היה נשמע בּאזני הרבּים כּפיתוּי, כּעידוּד מלָאכוּתי, כּביכוֹל, לתפקידי השעה החוֹלפים… ואמנם אתם, הנה לכם ניתנה ההזדמנוּת להיוָכח שההירוֹאיקה הכּיבּוּשית אינה נחלת העָבר הנערץ והנכסף בּלבד, אלא גם של ההוֹוה והעתיד.

עליוֹת הכּיבּוּש של הגוּפים החדשים בּשנה זאת, יסוּד הישוּבים העוֹבדים החדשים על הקרקע, הרי הם לא פּרי של פּעוּלה התישבוּתית רגילה ותכניתית של המוֹסדוֹת המיַשבים, לא פּרי של “אוֹצרוֹת־כּסף”, אפשרוּיוֹת ואמצעים. העליוֹת הללוּ הנן, להיפך, בּניגוּד לכל התכניוֹת, הקוים והמגמוֹת, בּניגוּד אוּלי לכל הלקח ההתישבוּתי של התנוּעה שלנוּ (קוֹנסוֹלידציה, תקציבים וכוּ'), אפילוּ בּניגוּד, לפי הדין, להחלטוֹת הקוֹנגרס. כּל העליוֹת האלה הנן פּרי “המאוֹרעוֹת” (בּכל תכנה וּמשמעה עבוּרנוּ של המלה הזאת), אלוּ הן מאמצי הגבוּרה של דוֹרנוּ, התפּרצוּת של כּוֹחוֹת החיים והיצירה, של כּוֹחוֹת העלוּמים לעוּמת כּוֹחוֹת השחוֹר וההרס. תשוּבתנוּ הניצחת הן למתנקשים, לזדים וּלבעלי המזימוֹת נגדנוּ: בּדמנוּ אנוּ חיים, יוֹצרים וּמעפּילים. והן הנן סמל הימים האלה, המציגים כּבר את העוֹלה החדש – החדש בּארץ, בּעבוֹדה וּבדרכי ההגשמה של תנוּעתנוּ – מוּל הגוֹרל הטרגי של בּנין הארץ, מוּל מציאוּת הדוֹרשת כּל כּך הרבה מסירוּת וּמאמצים, קרבנוֹת ודם, מוּל שכנים שלא רוֹצים להבין אוֹתנוּ, שמוּכנים להשאיר את השממה בּשממוֹנה, רק בּכדי למנוֹע בּה את עמלנוּ הגוֹאל והמחַיה, מוּל הקיר האטוּם הזה, אשר בּקוֹשי חוֹדר דרכּוֹ קו־אוֹר שלנוּ. והעוּבדה שדוֹר צעיר כּמוֹכם זכה למערכה כּזאת מוֹכיחה מה טמוּן וּמה צפוּן בּחוּבּי ההוֹוה והעתיד, מה גדוֹלה כּל שעה אשר לפנינוּ.

זוֹכר אני, לפני שלוֹש שנים, את המשׂא־וּמתן והטיפּוּל בּענין החלקה למחנה עבוּרכם בּנחלת־יהוּדה – ואתם עוֹד בּראשיתכם הייתם – וּמאז – אילוּ היה הכּל בּא לפי התפּתחוּת רגילה לפי תוֹר ודין, אימתי הייתם עוֹלים? ואתם לא הייתם נמצאים כּאן, וּפה בּמקוֹם זה לא היתה עוֹד קיימת נקוּדת־ישוּב עברית חדשה ועוֹבדת, וּגאוּלת הקרקע לא היתה בּאה כּאן שעה קוֹדם, אלא מי יוֹדע מתי… אוּלם כּוֹחוֹת פּוֹעלים בּחיינוּ הם מניעים ודוֹחפים בּכל כּוֹח ראשוֹניוּתם להיוֹת חלוּצים, כּוֹבשים, פּוֹרצי גבוּלוֹת… וזאת ההתישבוּת אינה אלא אוֹתה השרשרת של מעשׂי־הגבוּרה, המאמצים החלוּציים, הנדרשים בּתוֹקף המציאוּת שלנוּ.

והרי מספּר זה של ישוּבים וּנקוּדוֹת חדשוֹת על הקרקע – הנהוּ רק החלק הקטן של מה שצריכים אנוּ לשם פּתרוֹן שאלוֹתינוּ הקשוֹת על ידי ניצוּל כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּבנין מוֹלדתנוּ, בּגאוּלת הארץ. וזה רק מוֹכיח לאיזה דברים גדוֹלים וחשוּבים אפשר לצפּוֹת.

עוֹד טרם בּרוּר וידוּע כּיוֹם איך תהיה התפּתחוּתכם, אם יהיוּ לכם תנאים לעבוֹדה שלֵוה, בּוֹנה ויוֹצרת, אם תיהָנוּ ממתנת הבּטחוֹן והשלוֹם. מי יוֹדע איזה סיבּוּכים טמוּנים לכם וּמחכּים לכם בּתוֹך הוָיתכם החדשה. וכזאת היא דרכּנוּ, שהנָה מסתירה בּחוּבּה את האוֹרב המחכּה לנוּ מחר – עד כּדי כּך, שאילוּ היינוּ רוֹאים אוֹתוֹ מראש אוּלי לא היינוּ מוֹצאים די עוֹז בּנפשנוּ להתחיל לצעוֹד בּה; וכן נעשׂוּ רבּוֹת על ידינוּ, אשר בּדרך החישוּב מראש, בּחשבּוֹנוֹת מדוּיקים וּרגילים, לא היוּ מתקבּלוֹת על הדעת והיוּ נשארוֹת בּבחינת תכניוֹת וּמאוַיים שאינם ניתנים להתגשם. אוּלם כזאת היא דרכּנוּ – מעפּילים וּמוּכנים לַכּל! והתפקיד הוּא: להיוֹת מוּכנים!