כל הדורות ערבים זה לזה. (א.שטיינמן)
ר' מרדכי היהודי, כך היה שמו וכינויו בפי כול, מגדול ועד קטן. הכינוי היהודי, בלב עיירה ביסרבאית קטנה, שרוב תושביה יהודים הם, על שום־מה? מטעם אחד פשוט: רוב שנותיו התגורר ר' מרדכי בכפר קטן, שעמד במרחק כמה קילומטרים מעיירתנו, והכינוי לא ניתן לו אלא לשם סימן־היכר בלבד, כדי להבדיל בינו ובין יתר תושבי הכפר, הגויים, שבפיהם נקרא כמובן “מוטקה ז’יד”!
יהודי תם וישר היה ר' מרדכי, שומר מצווה קלה כחמורה וענוותן גדול, נחבא אל הכלים. בבית־הכנסת היה מקומו הקבוע ליד הכיור דווקא. כיון שלוי היה, ביקש לזכות ראשון במצווה של יציקת מים על ידיהם של הכוהנים, קודם שעלו לדוכן ונשאו כפיהם לברך את קהל המתפללים. עם תלמידי־חכמים לא נמנה ולכלל לימוד של דף גמרא לא הגיע. סוחר־תבואה זעיר היה ובדי עמל מצא פרנסתו הזעומה לו ולביתו. נע ונד היה כל ימות השבוע, סובב בכפרו ובכפרים הסמוכים לרגל מסחרו, אך מעולם לא שבת בכפרו. לשבתות ולימי חג ומועד נהג לבוא לעיירתנו והתארח בביתו המרווח של אחיו האמיד, שהקצה חדר מיוחד לו, לאשתו ולשני בניו. משנתקרבו ובאו הימים הנוראים העתיק מושבו לעיירתנו כבר באמצע חודש אלול, כדי “להכשיר את עצמו”, כדבריו, “לקראת הימים של חשבון הנפש”.
בליל־יום־כיפור אחד, בחצות, הוחרדו כל אנשי הבית והסביבה, שבקרבת ביתו של ר' מרדכי, מבכי קורע־לב ומזעזע, מיבבה ארוכה וממושכת שהלכה מסוף העיירה ועד סופה. לא יצאה שעה קלה והכול הבחינו, שר' מרדכי הוא הבוכה, זועק וצורח מעצמת הכאב, מורט שערות ראשו ומטיח ראשו בכותל. תחילה אמרו הנאספים בלבם אפשר שודדים פרצו אל הבית, ואולי מת איש מאנשי הבית מיתה חטופה ושמא, ח“ו ניטרפה דעתו עליו? מדבריו המקוטעים והמרוסקים של ר' מרדכי, שלא יכול להבליג על בכיו, קשה היה לעמוד על שורש דבר, ואף אשתו, שנתעוררה משנתה נבוכה והמומה, לא ידעה לפרנס התפרצות פתאומית זו. לאחר שנרגעו מעט הרוחות נודע פשר הדבר מפי הבן הבכור, הגימנאזיסט, הוא חברי ברה’לה השמן, נער כבן ט”ו.
עם סיום התפילה בבית־הכנסת הפליג ברה’לה עם כמה מחבריו, ואני בתוכם, לשוטט מעט בדממת השדות, במחבואי הכרמים ובמשעולי הגנים כבדי־הפרי שנתברכה בהם סביבתנו. בשובו הביתה סמוך לחצות, פשט בגדיו כדי לעלות על יצועו, ומתוך היסח־הדעת כיבה את העששית הדלוקה שעמדה על אדן החלון. משהבחין בכך האב, שעדיין לא נרדם, ירד ממיטתו ופתח ביבבה מחרישת־אזנים. עד שעה מאוחרת בלילה הגיע למרחקים קול בכיו של ר' מרדכי, וברה’לה חברי לא ידע נפשו מרוב צער, כאב ועלבון, ועד אור הבוקר לא עצם את עיניו.
לימים, ואנחנו כבר סטודנטים, חברי באוניברסיטה של יאסי שברומניה ואני באוניברסיטה העברית בירושלים, נזדמנו יחד, אגב ביקור בבית־אבא. היה זה ערב־שבת עם חשיכה. חברי שעשנן מופלג היה, המשיך בעישון. בעוד אנו מטיילים על־פני חוצותיה ההומים של העיר יאסי וממתיקים שיחה, הבחנתי, שחברי זרק בשצף קצף את הסיגאריה שזה עתה הדליק. הבין חברי לתמיהתי, גחן ואמר בלחש:
– הרואה אתה יהודי זה? ותוך כדי כך הישירו עיניו לנוכח יהודי הדור בלבוש השבת שלו, שעשה דרכו מבית־הכנסת. למראה יהודי זה שמעתי פתאום קול בכיו של אבי הטוב והתמים באותו ליל־כל־נדרי. הזוכר אתה אותו ליל־תמרורים? עדיין שוועתו־אנקתו של אבי מהדהדת באזני!
לאחר דומייה קלה המשיך:
– משעמדתי על המעשה ה“נורא” שעשיתי, ביקשתי להתנצל לפני אבי והסברתי לו בתום־לב, כי לא במזיד עברתי עבירה זו אלא מתוך שכחה. לשמע דברים אלה קפץ אבי כנשוך־נחש, מירר בבכי וזעק מנהמת לבו: – שכחת? איך יכול יהודי לשכוח שליל־כל־נדרי היום? ובכלל, איך יכול יהודי לשכוח, ולו גם לשעה קלה בלבד, שיהודי הוא?
אהה! – סיים חברי בקולו העמוק והרווי עצב – שאלתו הנוקבת של אבי אינה נותנת לי מנוח, ולא אחת אף מדריכה היא את מנוחתי על משכבי בלילה. דומה עלי, עד יומי האחרון לא יימחה מלבי קול בכיו של אבי באותו ליל־יום־כיפור.