מושב משמר הירדן    🔗

כְּקוֹל רַעַם הַרְעֵם קוֹל

בַּהֲמוֹן מֵימֶיךָ,

מְסִלַּת צִיּוֹן אַתָּה סֹל,

נַחְנוּ אַחֲרֶיךָ,

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זְרֹם

תִּכָּתֵב זֹאת לַדּוֹרוֹת

כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם

נַחְנוּ עַל מִשְמָרוֹת

מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן

נפתלי הרץ אימבר

 

מבוא    🔗

אזכור כי בין הפינות בארץ אשר עוררו בי כמיהה חלוצית בימי עלומי, ואני אז מצוי בשבילי ההר של הגליל, היתה גם מושבה קטנה זו ששכנה בדד אל מול הרי גולן. זאת ידעתי מדי עברי ברחוב של בתיה השחים, אשר פה ושם הוריק עץ ליד מעקה הכניסה, ומדי גלשי מכאן בצפייה טמירה אל הירדן, אשר הגשר הנטוי מעל אפיקו המסולע הוליך מזרחה. זכרתי בסקרנות מיוחדת את דמויות הנשים השלוות־המתונות והגברים המזוקנים־המרושלים, שהיו עוברים ושבים מזמן לזמן במעלה הכביש לראש־פינה ומשם לצפת רכובים על בהמתם, יושבים על גבי צרורם, כמו שעתם מתונה לפניהם ואינה דוחקת – הם יגיעו למחוז־חפצם, לצפת… יסדרו את צרכיהם, יבקרו אצל חוליהם ויולדותיהם – ויחזרו מההר אל הבקעה בה בחרו לשבת. עם זאת, לא היה די בכמיהה זו ובתהייה על קנקנם של חלוצי ישוב ותיק, כדי להעלות על ספר את ההיסטוריה של משמר־הירדן שאיננה עוד, אחרי שנלחמה את מלחמתה האחרונה באויב החזק ממנה.

באו אלי איפוא בני משמר ובנותיה – המפוזרים היום בישובי הארץ השונים, והם לא בלבד שהטילו עלי את המלאכה, אלא קיבלו עליהם לעזור לי; ונתגלה כי שמורים עמם יותר מזכרונות וסיפורים; – רגשות אהבה וגעגועים שמורים בחובם למושבתם – צור־מחצבתם, לאבותיהם ולרשת הקשרים שקשרו אותם עם ישוב הגליל העליון סביב – קשרי מסורת, נישואים, אורח־חיים ושרשי יחוס עד ל“אברוצ’ר” בתוככי צפת ועד לשושלת של רבנים ומקובלים… עד לסבים וסבות שעלו ארצה “לפני מאה שנה”… שנסעו ארצה באניות “שנה תמימה”… בימים ההם… – מיד הבינותי כי הוקלה המלאכה עלי, ואשר לא אדע אני הם ישלימו.

והללו בענוותם, אך גם בגאווה פנימית, יעצו, הדריכו והזהירו בחיוך כבוש: את הרובה היחיד אל תשכח… וזכור היטב את בתי־האב כי מסובכים הם – “החמולות” – בלשוננו… אלו התחתנו באלו… ומהם נתאלמנו ונשארו עם פעוטות על זרועותיהם… מהם נתיתמו מאב, אומצו, גדלו – – אף הוגשו לי מחברות וגליונות כתובים, אשר יותר משיש בהם קורות, הם “עצי־יחס” – פלוני בן פלונית ממוצא רבנים ויהודים יראי־שמים, מכובדים ומקובלים היו על הבריות “ונודעו בשער”… פלוני מעין־זיתים בא ואלמוני – אחיינו ודודנו בראש־פינה, ביסוד־המעלה, במתולה, אף בגליל התחתון תמצא מהם. והסימוכים לכך בכתובים שנשתמרו ונרשמו בשעתם באהבה ובדמעה.

כן התחלנו במלאכה לכנוס ולאסוף מהמוכן והמפוזר, מהשמור בארכיונים על שישים שנות קיומה של מושבה זו. – רשימתם של מקורות אלה ערוכה להלן לחוד, אך בזה יובעו רחשי הערכתי לבנים ולבנות הללו (אף הם כיום סבים וסבות, אבות ואמהות), על אשר בידיים לא־אמונות?????¹ זו של כתיבה, היטיבו להעלות את רחשי נפשם

ואשר בקיומם הצנוע אי־פה אי־שם ביישובי הארץ, לא היססו לתת חלקם כדי להקים זכר וציון למושבתם ואנשיה שעשו בבנינה – “הלילה משמר והיום למלאכה” – בתום־לבם, בזיעת־אפם ובדמם.

ודבר נוסף: כגון זה הרי מוצאים אנו בישובים רבים – ימי “בראשית”, ימי מאורעות ולאחרונה קרבות של מלחמת העצמאות; – אף־על־פי־כן שונה הסיפור הזה. כאן היו חיים – ונשאר חלל; כאן היו דמויות – ונעלמו. כאן התהלך פלח קשיש וחליל־רועים בפיו, מאוזר בחגורתו וטלית־ותפילין בתרמילו – זה האבטיפוס של עובד־אדמה עברי בטרם היות פועל. כאן דהר רוכב על סוסתו בטרם היות שומר. כאן היתה אכרה – אשה ואם, שהקריבה בעיניים יבשות בעל ובנים עובדים ולוחמים. כאן היו מייסדים שקיימו משפחת־אדמה תמימה עד נשמת אפם האחרונה. כאן היה מנהיג צעיר אשר בעשרות שנות־פעולה הכשיר את עצמו לקרבן “כליל” של אהבה ומסירות למושבתו.

ולבסוף – כאן היה קרב קשה ואכזרי, אשר לא במספר הלוחמים נמדד או בתכסיסיהם, אלא באותה נוקשות קדושה של עובדי־אדמה, בה החליפו את הפרה. המחרשה וכלי־הדיש ברובה, בה הדביקו צעירים מקרוב באו לשבת במשמר־הירדן, מלוחמי הבריגאדה היהודית. כאן חבר הכל לאותה נוקשות דוממת, אשר ראתה בעין עיפה עמל שנים שעלה באש, דמי פצועים והרוגים, מחנות צבא סורי ולבסוף דרך נשמה העולה בהרי גולן ממזרח לירדן “היקר” – לשבי. – וכאן נשארה תלויה גם שאלה מרה לאחר ששילמו מחיר אחרון עבור חזונם וחלומם וגאונם הלאומי – גאונו של משמר הירדן – מדוע? – – מדוע נפלה מושבתם לאחר שהם החזיקו מעמד והדפו את האויב העצום מהם במספר ובנשק? מדוע לא נעשה מאמץ למען שיקום שרידיהם על אדמת מושבתם ההרוסה שנתקדשה בדמי יקיריהם? – – בסימן זה נכנסנו לסיפור הקורות של משמר־הירדן אשר מיום ייסודה נשאה אופי ומילאה תפקיד־כבוד במשך 60 שנה של ישוב־ספר על הירדן.

ע. ה.

 

פרק א': הירדן וייסוד המושבה לחופו    🔗

תרמ“ד–תר”נ – 1884–1900

הירדן    🔗

בהעלותנו בזה את יפי הירדן וקסמו –נפתח עם יצחק סגל בן המקום – ידובר רק על הקטע שהיה לו קשר אמיץ למושבה משמר־הירדן. קטע זה ראשיתו במרחק־מה מיציאת הירדן מימת “מי־מרום” (היא ימת החולה) – ממקום הנקרא בשמו הערבי “בנאת־יעקוב” ועד כשני קילומטר דרומה מגשר “בנות־יעקב”, שם היו טחנות הקמח. ובימים ההם טרם פגעה בזה יד האדם: ייבוש הביצות ואגם החולה היה בגדר חלום לעתיד לבוא והמכונות הגדולות טרם העמיקו את האפיק והשחיתו את גדותיו המוריקות של הירדן, עד כי הפך לאותו ערוץ עלוב, בין תילי טין ואבן, שהעלו הדחפורים לאחרונה ומחו כל זכר מימים עברו.

בימים ההם נראה הירדן לעין באפיקו הטבעי, בכל יפעת תפארתו והוד קדומים שבחלקו הצפוני. בהפרדו מהאגם, נראה כנחש מתפתל בצבע הכסף, כשהוא עובר שקט ורגוע, על פני מישור “חט”, כאילו צפן בחובו סודות עולם. דרכו השאננה נמשכה עד הגיעו לגשר, זה המעבר המקשר את הארץ עם סוריה על פני הגשר העתיק, שהיה בנוי קשתות אשר יסודותיהן הוטבעו תוך הירדן.

מכאן דרומה חל בירדן שינוי, כי במורד אפיקו, הזרוע אבנים וסלעים, נפלו מימיו בשאון וגליו התנפצו אל הסלעים שחסמו את דרכו. הגלים העלו קצף לבן ללא־הפוגה, וקול שאונו גבר והלך עם נפילתו דרומה בערוצו המשתפע ונופל. הזרם נפתל בזעם סואן, זרמו התפלג ונוצרו איים קטנים – הנה שוב התאחד וכולו הוד־איתנים, כשחופיו עטורים בגאון צמחיה מגוונת. –

פתחנו בדברי בן־המקום, אשר שמר חסד־נעורים לירדן, עם שנודעו לו מעריצים רבים. משוררים קדומים ובני־זמננו עטרוהו במליצתם, נביאים פיארו אותו וחוקרי הזמן החדש, מבני עמנו ונכרים, חשו ממרחקים לתהות על הירדן ומקורותיו המופלאים. סלה מריל (נוסע ארכיאולוג מטעם החברה האמריקאית לחקירת ארץ־ישראל) מתאר את מסעו (מדרום צפונה), ממקום שפך הירדן לכנרת וצפונה עד לימת החולה (1876), כלשונו: " – – הלכנו לאורך זרמו העליון של הירדן, עד לגשר בנות־יעקב – בחופו המערבי, שהוא מבותר מאוד וכמעט בלתי־ניתן למעבר ברגל. סלעי הבזלת מגובבים זה אצל זה ובקושי רב פסענו על גביהם – הדבר היה קשה פי־כמה לבהמת־המשא שלנו. בקטע זה מדרום לגשר בנות־יעקב עד לים כנרת, הירדן נופל בזרם עז, כשמימיו מתנפצים אל סלעי הבזלת של ערוצו ומלבינים מקצף – – בהתקרבנו לגשר “בנות־יעקב” ראינו גלי חרבות של מבצר וחאן, אבל המקום עצמו המה מרוב פרדים, גמלים, סוחרים וחיילים, הואיל וזו דרך־המלך הגדולה לדמשק. כעבור שלושים דקה מכאן (מהגשר צפונה) הגענו למקום מוצא הירדן מימת החולה, כשהחוף ישר וחסר־סלעים ונוח לרכיבה – – "

בצורה מקורית ביותר בא קודם לכן מאנגליה איש־שייט, ז'. מקגריגור (1868). מצוייד בסירה מתוקנת לכך במיוחד – והכתיר את ספרו, פרי מסעו מצפון לדרום (שלא כקודמו) בשם “רוב־רוי על פני הירדן” (ו“רוב־רוי” הוא שם סירתו). למעשה, הוא בא טעון גם אומץ־לב, ידיעות ורצון עז לחקור במראה־עיניים מקרוב כל פרט בירדן, ממקורותיו עד התחברם לאחד בתוך חישת הגומא, התפשטותו בימת החולה עד לכניסתו שוב לערוצו. הוא מדד ורשם כל פרט, השווה למקורות שקדמו לו, הסתמך על חוקרים בני־זמנו – ובלי להכנס לפרטים נעתיק גם ממנו: “לאחר שהירדן פונה ומקיף בסיבוב רחב את “תל בית־יעקב” (ראה המפה שהועתקה מספרו) – נטינו את מחננו אצל הגשר הבנוי אבן־בזלת שחורה, והוא הגשר הראשון מעל לירדן. גם נוסעים אחרים לפני ציינו את הגשר והחוקר החכם שווארץ קורא לו “גשר בני יעקב”. הגשר ארוך כדי 18 מטר, לו שלוש קשתות ואין לו מעקה – – –. בקצהו המערבי מתנוססת מצודה מכוערת ומעבר לנהר בנוי חאן. מספר חיילים מרושלים חונים בסוכות אצל הגשר עם סוסיהם וגובים מס מעוברי־אורח (גביית מס זו נודעה עוד משנת 1454, אעפ"י שהשיירות נהגו לרוב לעבור את הירדן מדרום לטבריה). קרוב לוודאי כי הגשר נבנה עוד ע”י נושאי־הצלב (לדעת החכם שווארץ בשנת 1112), אך המקום מעיד, כי כאן היה גם לפני הגשר מקום־מעבר נוח בירדן – – –

ואמנם, החוקרים מציינים בזה, בתקופת הצלבנים ולפניה, מקום־מעבר הקרוי “מעבר יעקב”. גיאוגראף ערבי קורא למקום “אל עג’ראן”, אך לתל החרבות מצפון לו קורא גם הוא “בית יעקב”.

ועוד: – – אמנם יעקב (אבינו) עבר ככתוב במעבר יבוק ולא כאן, אך אין ספק כי קדמונים ידעו מעבר זה וכן שליחי הנצרות ובוודאי גם ישו בדרכו לקיסריה (בניאס) – – ומוסיף מקגריגור: “מכאן דרומה התקדמתי כל כמה שאפשר לאורך הגדה (כמובן לא בסירה), כי הנהר הופך לאשד, בו זרם מלבין מקצף תוך סבך של שיחי הרדוף, אשר יש והם נוגעים בנופיהם זה בזה משתי גדות הזרם, שרחבו לפעמים אינו יותר מ־4־3 מטרים – – כמהלך 2 ק”מ מדרום לגשר, מזדקרות חרבות בנין אשר בוודאי הוקם בזמנו לשם פיקוח על המעבר, ולדעת חוקרים נבנה כאן מבצר במאה השתים־עשרה ונמסר למיסדר “בני ההיכל”, אשר בידיהם היה הפיקוח על הדרך. סלח־א־דין כבש את המבצר והחריב את מגדליו לחרבות".

לא נשאר לנו אלא להשלים בתיאור משל איש בילו וגיאוגראף ראשון של ישובנו החדש ישראל בלקינד (“ארץ־ישראל של זמננו”, תרפ"ח): “אחרי צאתו ממי־מרום מתרחב הירדן ואצל המושבה משמר־הירדן יגיע רחבו עד 25 מ'. פה גשר עתיק מאוד הבנוי מאבני בזלת חזקות. הגשר הזה מכונה בפי יושב־המקום בשם “גשר בנות יעקב” (ג’יסר בנאת־יעקוב בערבית). מבארים באופן שונה את מוצא השם הזה (לדברי אחדים הוא מזכיר את יעקב אבינו אשר עבר פה את הירדן בדרכו חרנה). על הגשר הזה עוברת הדרך ממערב ארץ־ישראל מזרחה. הבקעה אשר בה עובר הירדן הולכת מפה וצרה והנהר שוטף בזעף בין סלעים וצורים; הנפילה הכללית של המים פה חזקה מאוד, כי על מרחק 16 ק”מ ממי־מרום עד ים כנרת תשפל הבקעה 258 מ'. שתי שפותיו מכוסות קנים והרדופים. לפני נפלו אל כנרת, מתרחב שוב הירדן עד לרוחב של 45 מטר".

נמצא, כי רבים נמשכו לתאר את הירדן בזמנים שונים ורשמיהם דומים בעיקרם. יתר על כן: הירדן באפיקו, על עידניו הגיאולוגיים הקדומים והתמורות המגוונות בחי ובצומח שהתחוללו בו, שימש מאז ומעולם נקודת־מוקד בחיי הארץ, העמים והשבטים שנדדו בה ושכניהם אשר “מעבר לירדן”. תופעות היסטוריות בחיי עמנו מראשית התנחלותו וכיבושו התקשרו קשר אמיץ אל הירדן, אשר שימש זירה לחיי הממלכה בשלביה השונים ומקור השראה למשורריה ונביאיה עד לאבדן חירותה. ובטרם נגנז בספרי המקורות שלנו, הירדן נועד בסוד זרמו והמייתו לשמש ערש להולדת הנצרות.

אנשי אמונה ומחקר כאחד לא פסקו איפוא לחקור לצפונותיו של עורק־החיים הצנוע והעז באפיקו; מאמינים חיפשו ומחפשים כאן את העקבות של החיים ההיסטוריים שהתרחשו בזה; חוקרים גילו ומגלים באפיקים שרידי חיים מעידנים קדומים – עד למאובנים של שלדי פילים ושאר בעלי־חיים, אם ליד עובידיה מדרום לכנרת ואם אצל “בנות־יעקב” בצפונה… שוב לא ייפלא, כי בהתחדש התישבותנו נתקשרו מאליהם מיטב השאיפה והחזון עם הירדן, לקיים התישבות ליד חופיו – כי הוא המסמל לא רק את המים החיים, אלא גם את גאון החירות המתחדשת של האומה החוזרת לאדמתה. חזון זה היה גם לנגד עיניהם של מייסדי משמר־הירדן; ואם לא נרחיב את הדיבור על הקשר המשולש של הירדן – הארץ – והעם במלוא משמעותו הגיאוגראפית־ההיסטורית – הרי גם בקטע המוגבל, בו נולדו חיי המושבה, פעל הקשר על נפשו ורוחו של מייסד המושבה, שיצא בתום־לב להכשיר את אדמתו, ועל ילדו אשר מעריסתו קלט את המית המים החיים, אך העזים של הירדן, וכל המתרחש לחופיו משני העברים.

– “והמושבה עמדה בדיוק מול הבנין הגדול אשר מעבר לירדן – החאן, אשר שימש אכסניה לשיירות שהיו באות מסוריה לא”י ולמצרים הלוך וחזור. אני זוכר את שיירות הגמלים הללו שהיו מובילות את חיטת חורן ללבנון ופעמים לא“י”. – מוסיף עמרם שניידר, אף הוא בן־המקום.

השכנים    🔗

מיד נקדים דברים גם על השכנים שהתגוררו במקום זה בהווסד המושבה. אם לא מרובים היו, הרי שונים ומשונים היו בהרכבם: בדווים, דרוזים, מע’רבים (מיוצאי אלג’יר), צ’רקסים {מפליטי קווקאז המוסלמים), קורדים (קראד) – עליהם ותכונותיהם ויחסי־הגומלין שביניהם מספר עמרם שניידר. 

מזרחה מראש־פינה גר שבט “ערב־אל־הב”, ובראשו השייך הערום והפיקח מוחמד־עלי אבו־חסן. השבט חי, “על חרבו” – על שוד, גניבה ורצח. השייך נודע כמכניס אורחים ונכבד בסביבה, והשבט שנהג על־פי מוצא־פיו, “פשט” מגבול מצרים ועד לבנון ואנשיו בוזזים בקר, גמלים וסוסות אצילות. הממשלה העותמנית לא יכלה להשתלט עליהם ולרסנם, אף שתפשו מהם וחבשום במבצר עכו. גם מאמץ זה לא הועיל, כי הללו נמלטו מהמבצר וחזרו אל אהליהם… עיקר השלל בא ל־הב מעבר הירדן מזרחה. בימי הקיץ היו נודדים ממזרח שבטי רואלה וענזה עם עדרי גמלים לרעות בהרי גולן והב מתנפלים לשדוד מעדריהם. יש וקצה נפשם של השבטים ממזרח לירדן בתעלוליהם של הב, וביום־קיץ בהיר ראינו מאות אנשים יורדים במורדות גולן לבושים לבנים (תובים) – זו הכתונת הלבנה לבושם של שבטי המדבר. הם חצו את הירדן. לפנות־ערב, ובלילה פשטו על הב, שללו את בהמתם וכל אשר להם. הב רגזו ושאפו נקם, עברו את הירדן מזרחה וארבו לענזים, לקחו מאנשיהם “בשבי” ואת השלל שלוקח מהם החזירו. אף החזיקו בשבויים עד ששולם להם “פדיון”.

עוד אזכור, – כותב עמרם – כי בימי המריבה הללו בא שייך מוחמד עלי לביתנו, ואמר לאבי צבי (שניידר): אתם היהודים שיש לכם שכל, צריכים הייתם להודיע לנו, כאשר ראיתם את אויבינו עוברים את הירדן. היינו זוכרים לכם חסד זה, לא היינו פוגעים בכם ולא הייתם זקוקים לשמירה. – יא אבו חסן, – השיב לו אבא – אנו נמצאים בין הפטיש והסדן ולא ידענו כי אלה באו להתנפל עליכם. – אחרי שתיית קפה וארוחה נחה דעתם של השייך ומלוויו, נפרדו ושבו לאהליהם. ואמנם כאשר אנשי הב גנבו מאתנו, היה השייך מחזיר את הגניבה כל עוד נמצאה ברשות אנשיו, אך אם נמכרה הבהמה או נשחטה, היה מכחיש ואומר: אנשי לא פגעו בכם, ויש לכם שכנים מלבדנו – –

והדרוזים – אמנם הללו היו רחוקים מאתנו – כותב עמרם, – אך רושמם היה ניכר מסביב ועוד אזכור קול חצוצרה בליל סגריר, כאשר נשמעו לפתע שעטות סוסים ופרדות. באותו חורף מרדו הדרוזים בממשלה העותמנית, והיא שלחה צבא רכוב על פרדות, שנקרא “אסכאר שהאני” ללחום בהם. החורף היה בעיצומו והדרכים היו משובשות. החיילים לא ששו להיפגש עם הדרוזים פנים־אל־פנים, והם “תעו” כביכול בדרך. הגיעו למשמר־הירדן בליל־גשם אפל, כדי שנאכסן אותם ונאכיל אותם ואת בהמתם, עד שיצאו ללחום בדרוזים – –

שונים מהם היו שתי עדות המוסלמים – האלג’ירים והצ’רקסים – הראשונים פליטי המלחמה בין צרפת ואלג’יר, והשניים פליטי הקרבות בין ממשלת הצאר ובין יושבי קווקאז. שתי העדות הללו היו מוסלמים אדוקים וזכו לחסותו של השולטן, אשר הניח להם להתנחל בשטחים השוממים שבארץ ומעבר לירדן מזרחה. הממשלה חילקה למהגרים מאדמות הג’יפטליק, שהיו שייכות לשולטן, כי ראתה בהם תריס בפני שבטי הבדווים פראי המדבר, אשר סרבו לקבל עליהם את מרות השלטון. והערבים אנשי המקום פחדו מהאלמנטים החדשים הללו, כי היו עזי־נפש ואנשי מלחמה מנוסים.

הצ’רקסים שהיו מפותחים יותר ושמרו על תלבושתם הקווקאזית, על נשקם ואשפתם, התישבו בשני כפרים – כפר כמה וריחניה ממערב לירדן, ובשמונה ישובים ממזרח לירדן, שהגדול שבהם היה קונטרה. הם היו קלעים למופת ואמיצים, גדרו את נחלותיהם ולא הניחו לזרים לבוא בגבולם. בעיני הבדווים לא ישר הדבר, כי הם לא הכירו בגבולות, וכן נפלו תגרות בין הצדדים עד שהודו הבדווים בעל־כרחם בגבורתם של הצ’רקסים. הצ’רקסים חיו בשלום עם היהודים ומהם נתקבלו כשומרים למושבות, מהם גוייסו למשטרה; הם גידלו בקר וסוסים, ובקרם וצאנם נודעו לשם. שדותיהם היו מעובדים והיו להם גם מטעי פרי. הם החשיבו הכנסת אורחים ואם צ’רקס הבטיח, קיים את דברו.

המוגרבים – האלג’ירים מהרי הריף – אף הם מוסלמים קנאים, אך ערביי הארץ שנאו אותם על שום עריצותם. בראשם עמד מנהיג פיקח האמיר עלי סעיד, אשר משל עליהם בכיפה. גם הם קיבלו מאדמות ג’יפטליק, והאמיר רכש הרבה כפרים בחורן ע"י הלוואות שנתן לאנשי הכפרים או תמורת מיסיהם אשר שילם לקופת הממשלה. במשך הזמן עברו קרקעות וכפרים לידי האמיר, שהיה לאחד העשירים והנכבדים בסוריה. בחצרו בדמשק נהג ביד רמה ורבים מאנשיו היו לעבדיו ועושי־רצונו. הם גבו את המיסים בכפרים ורדו בתושביהם. האלג’ירים שנאו את השלטון ועל נתינותם הצרפתית לא ויתרו אף לא התגייסו לצבא העותמני. גם המושבות טעמו את תנואת ידם ובפרט שכנתנו יסוד־המעלה. הם נשכרו לשמור במושבות, אך בו בזמן שלחו את ידם במעשי גניבה ורצח במושבה אשר שמרו עליה…

שכנים רבים היו איפוא למושבה. – מוסיף מרדכי גרוסמן – ממערב הכפרים קראד אל־בקרה ואל־ע’נאמה; מדרום שבט הב וכפר מנסורה; גם ממזרח לירדן מאהלי בדווים. ובירדן – מעברות רבים, בפרט בימות הקיץ, שאפשר לעבור במים הרדודים עד לברכים. גם ממזרח לירדן ישבו מוגרבים (אלג’ירים) ושם נמצא כפרו של שייך פארס. – בלילות היו חילופי יריות ביניהם ובין שודדי הב – אם נפל אחד הרוג, השתררה נקמת־דם בין היריבים והתלקחו תגרות ברוב רעש, המולה ודהרת רוכבים.

אף מספר עמרם שניידר מעשה מחיי השכנים, המעמיד אותנו על אורח־חייהם ויחסיהם המסובכים. מיקבל היה שייך של קראד, והללו שתי חמולות היו, שכל אחת מהן מונה כ־50 אוהל – קראד ע’נאמה וקראד בקרה. קראד ע’נאמה היו בעלי צאן, ולקראד בקרה – עדרי בקר. ושייך מיקבל היה זקן וראש לקראד, אהלו עשוי “שישה עמודים”, דהיינו – שש מחיצות, והוא מכניס אורחים נודע עד למרחוק. היתה לשייך בת יחידה, אזהייה, נערה יפת־תואר, ואם אחת הבנות בסביבה היתה גאה וגנדרנית כינוה על שום כך “בינת מיקבל”. הרבה שייכים ובני שייכים באו לבקש את ידה, אך אביה לא רצה להיפרד ממנה, והתנה תנאים שאף אחד לא יכול לעמוד בהם. לכל מקום שהיה רוכב על סוסתו עם מלוויו, היתה אזהייה מלווה אותו רכובה על סוסה אצילה ולבושה עבאיה וחרב בצידה.

לימים נטה לבה לשייך העשיר ויפה־התואר פארס אל־עיסה משכנינו ממזרח, שנודע בהשפעתו עד קונטרה הצ’רקסית. השייך היה נשוי, אבל נפשו כלתה גם לבתו של מיקבל העקשן. אין זאת כי נמצאו מסייעים לדבר, ויום אחד אמרה אזהייה לאביה, כי היא רוצה ללכת למשמר־הירדן (ל“יאהוד”) לקנות איזה חפצים מהחנות שלנו, ואמי היתה ידידה לאזהייה. אביה הניח לה ללכת, אך הבת לא סרה אלינו, אלא עברה את הגשר ומלווה הכושי אחריה, כי לא יכול להמרות את פיה.

לעת־ערב באו אצלנו 4 פרשים מבוהלים, ושאלתם הראשונה היתה: איפה אזהייה? אמא השיבה כי לא באה אצלה, אך הם חיפשו בחדרים ובחצר. מכאן ירדו אל מוכסן הגשר ושאלוהו – והלה השיב כי אמנם עברה אזהייה את הגשר אל ערב־אלווסיה, שם קיבל אותה פארס אל־עיסה. סיפרו, כי למחרת רצתה אזהייה לחזור לבית אביה, אך פארס עצר בה ולא הניח לה לחזור, ורק את הכושי והסוסות החזיר. כאשר בא הכושי וסיפר לאדוניו את המעשה, נזעקו שתי משפחות הקראד להתנפל על פארס, אולם השייך מיקבל לא רצה כי יישפך דם בגלל תעלולי בתו וכן חשש מאנשי פארס המרובים. פארס קידש איפוא את אזהייה לאשה על נשיו האחרות, שלח שליחים אל אביה לשלם את המוהר כמנהג, אבל הזקן מיאן לשמוע ודרש את חזרת בתו, והבת פחדה לחזור מפני נקמת אביה.

כאן ניתן חופש למסורת הבדווית במעשי נקם. בדווים ממזרח לירדן שבאו עם גמליהם העמוסים חיטה למכירה בצפת, היו הקראד שמים להם מארב ושודדים את השיירה. בלילות היו הקראד עוברים גם למזרח הירדן ובוזזים בקר וצאן. פארס החריש עד שהשלימו, ואזהייה ילדה לו בן ובת. לימים מת פארס, ובניו מהנשים הראשונות השתלטו וגרשו את אזהייה שחזרה אל שבטה. לא ארכו הימים וגם שייך מיקבל מת, ואבל כבד שרר בכל הסביבה. משני עברי הירדן באו בדווים ללווייה, קישטו גמל בכרים ושטיחים ולשני צידיו היו תלויים כלי־נשקו של מיקבל. מאות גברים ונשים ליווהו לקברו על גדות הירדן. ושלושים יום שבתו מעבודה כמנהג האבל, שחטו כבשים ובישלו אורז והגישו לאורחים שבאו לנחם. – זה סיפור המעשה בשייך מיקבל ראש לשתי משפחות הקראד, אשר אדמתם גבלה כמעט ביסוד־המעלה והשטח בין יסוד־המעלה ומשמר־הירדן היה שייך להם.

ר' מרדכי יצחק לובובסקי    🔗

בסביבה זו נורתה אבן־פינה לישוב, ע"י חלוץ שעלה מרוסיה וראשית מעשהו היתה הופכת לנחלת האגדה, אלמלא צאצאי המשפחה ובני המושבה המספרים בה, ומיסמכים וידיעות שאפשר להסתמך עליהם. פותח עמרם שניידר ואומר: חגיגתה של חדרה במלאת לה 60 שנה, אשר המונים מכל קצות הארץ נהרו אליה להשתתף בשמחתה; וכן פתח־תקווה אם־המושבות שחגגה את יובלה גם היא – כל אלה עוררו את קנאתי ושאלתי את עצמי: מדוע מושבתנו הקטנה והיפה אין לה הד בישוב, היא שהיתה צריכה לחוג גם היא את יובלה ככל המושבות הוותיקות (אילו עמדה על תילה!)? – ראיתי לי איפוא לחובה וגם זכות, להעלות על הניר את סיפור הרפתקאותיה מיום היווסדה.

אדמת משמר־הירדן היתה שייכת לכפר מירון אשר לרגלי הר “ג’רמק” (הר מירון) היפה וההיסטורי, וערביי כפר מירון היו יורדים בתחילת החורף עם בהמות וזרעים, לחרוש את אדמתם הרחוקה, כשאר ערביי הכפרים שבהר שהיו יורדים לחרוש בעמק. הם היו מתגוררים במערות הנמצאות עד היום בנקיקי הסלעים, ואפשר ששרדו מימי הכנענים והיהודים. כיוון שגמרו את הזריעה חזרו לכפרם ובזמן הקציר ירדו שוב לקצור ולאסוף את יבולם. סדר זה לא שרתה בו ברכה והבדווים השכנים היו מציקים לפלחי ההר; בזמן העדרם, היו הבדווים עולים עם עדריהם על התבואה ומחבלים בה – ואין מי שיכהה בהם. ואם אדמת המישור כולה כך, אדמת משמר־הירדן כל שכן – כי גם “המלאריה” היתה עושה שמות בפלחים וקדחת שחור־השתן הפילה בהם מתים רבים, כי לא היו יודעים לשמור על בריאותם באקלים הזה. הם מכרו איפוא את הקרקע עם הזכויות לחכם יעקב חי עבו, איש צפת, ששימש בה סגן־קונסול צרפת, כיוצא מרוקו הצרפתית. באותו פרק זמן הופיע מרדכי לובובסקי, שבא בקשרים עם יעקב חי עבו וזה השפיע עליו שיקנה את האדמה ליד הירדן וכן עברה הקרקע לרשותו. לובובסקי ניגש לעבודה והתחיל לבנות בנין גדול כעין חאן, כדי לאכסן את השיירות העוברות מסוריה לא"י וחזרה.

סיפור זה מקבל את אישורו בידיעה ב“הצפירה” (סיון תרמ"ח, מאי 1888) – בה נאמר: האדון ר' מרדכי יצחק לובובסקי מסייני (רוסיה), שקנה כברת־ארץ גדולה ורחבה על יד הירדן אצל גשר “בנות יעקב”, שב ממסעו בפאריס ובלונדון וזאת אשר פעל. נדיבים אחדים נתנו לו מאה לירות והבטיחו לשלוח עוד עזר, עד שיצליח בידו להכין לו בית־מושב ו“מלון אורחים” אצל הגשר הנזכר, שהוא המעבר הראשי לכל הנוסעים מדמשק, עבר הירדן וככר חורן, ויוכל להרויח מזה ריווח לא־מעט. אתמול ניתן לו מבית פקודת העיר (צפת) הרשיון למבנה הבית, ובימים אלה הוא נגש אל העבודה – – –"

נמצא, כי ר' מרדכי לא ישב תחילה במקום ישיבת־קבע והתגורר זמנית בצפת או ביסוד־המעלה הקרובה – – פנינה גרוסמן נכדתו של ר' מרדכי לובובסקי מספרת: מוצאו של סבא היה מסיינה בסביבות וילנה, שם היתה לו חווה ואדמה. היו לו בנים ובנות: הבכור יעקב והצעיר ליפא־לייב (אריה), והצעירה שבבנותיו לאה (שניידר), שהיא כבת 100 שנה היום וגרה בראש־פינה. אבי לִיפָּה²־אריה שהיה הבן הצעיר למד בישיבה בווילנה, כי סבתי מרים רצתה כי בנה יהיה לרב בישראל. וסבא ר' מרדכי שנסע לאמריקה, לקח עמו את יעקב בנו בכורו. גם הבן הצעיר רצה לנסוע, אך סבתי התנגדה בטענה כי עליו להמשיך את לימודיו בישיבה. לימים יצא אבי ליפא־אריה בחשאי לעיר־נמל, והפליג באניה לאמריקה על דעתו, בלי להצטייד בכתובת ובלי שידע שפה זרה. ירד מהאניה בניו־יורק וכיוון שראה את עצמו לפתע בסביבה זרה פרץ בבכי. נגש אליו יהודי ושאל אותו לסיבת בכיו וסח לו הצעיר, כי אביו ואחיו נמצאים באמריקה, אך אינו יודע את כתובתם. אותו יהודי היה מסגר ולקחו לביתו; הוא כתב לסבתי על מקום הימצאו של בנה הצעיר וביקש את כתובת אביו (בניו־יורק), כדי להביאו אליו.

אבי ביקש בינתיים ממארחו שיתן לו עבודה והלה צייד אותו במיני סידקית ואמר לו לצאת למכור. היה מחזר הבחור עם הסידקית, נכנס לבית ולקחו ממנו אך לא שילמו לו כסף, כי את לשון המקום לא שמע. כיוון שהסביר לשוטר בתנועות ידיים את הענין, חזר השוטר עם הבחור לאותו בית והכריח את האנשים לשלם. בינתיים נתקבלה כתובתו של סבא ולאחר פגישת האב עם הבן נשלח הבחור ללמוד בשיעורי־ערב וביום עבד והשתכר למחיתו. וסבא שחסך כסף חזר לליטא כששני בניו נשארו לשבת באמריקה; חיסל את עסקיו בליטא ועלה ארצה – קנה בכספו בית בחיפה ויצא לתור מקום לחווה חקלאית. כיוון שהגיע לחוף הירדן והנוף קסם לו, כתב גם לבניו לבוא.

בתו של ר' מרדכי, הישישה לאה’קה שניידר (אשת שניידר מאכרי ראש־פינה) – נוסח סיפורה מפורט יותר: ר' מרדכי אביה היה בעל אחוזה בליטא ו“גויים”־אריסים עיבדו את אדמתו; חנות כל־בו שהיתה להם בעיירתם אשתו עסקה בה. בבואו ארצה סייר באדמות משמר הירדן השוממות, שהיו שייכות לאחים עבו מצפת והחליט להקים בזה ישוב. חזר לליטא וחיסל את עסקיו ועלה ארצה עם אשתו ושתי בנותיו. קנה את האדמה מהאחים יעקב חי ור' יצחק חי עבו והחכיר אותה לאריסים ערביים תמורת חמישית היבול כמנהג הארץ עד שיחליט מה ייעשה בה – ואת משפחתו הושיב ביסוד־המעלה.

ואם נשאל מה ראה יהודי סוחר לבוא מן הגולה לשבת אצל הירדן? אכן, גם זה מעשה בנוסח הימים ההם (מפי הישישה לאה): אביו של ר' מרדכי הפליג בשכבר הימים לארץ־הקודש וישב בעיר המקובלים – צפת. נסיעתו של זה ארכה אז “שנה תמימה” ונפטר בצפת. לימים נגלה אל בנו מרדכי בחלום־לילה וביקש ממנו כי יאמר “קדיש” לעילוי נשמתו. כן נגלה הסב בחלום גם לרבה של צפת וחזר על בקשתו, אף מסר היכן מקום קברו ובאיזה יום נפטר… והבן מרדכי שעלה ארצה עשה כמצוות אביו נשמתו עדן, אף שיפץ את המצבה על קברו וכך קיבל עליו את מצוות ישוב הארץ.

מתוך הסיפורים והשמועות האלה מצטרפת לנו תמונה כדלקמן: לובובסקי עלה בתרמ“ד (1884) ארצה ורכש, באמצעותו של עבו המכובד בעיני השלטון ובעל ההשפעה בצפת, את האדמה משל ערביי מירון³ אף קרא למקום בשם “שושנת הירדן”. מכאן ואילך לא יכול לפעול בכוחות עצמו עד שבא דוד שוב בהצעה לייסד מושבה על האדמה הזאת וכי שוב מודיע בנובמבר 1890 ברבים (“הצפירה”): “כבר ידוע כי ה' מרדכי לובובסקי קנה לפני שש שנים כברת ארץ אצל “גשר בנות יעקב”. האדמה הזאת נחשבה לערבים מכפר מירון, כי הכפרים העומדים על הררי נפתלי אין להם אדמה סביבותם (בהר) וכמעט כולם אדמתם היא במישור הגדול הנקרא “אל־חט”, אשר הוא בין הירדן ובין מי־מרום. ויען כי האדמה רחוקה מהכפרים בהר, מהלך שלוש שעות ויותר, וקשה ליושבי הכפרים לרדת שמה בימי החורף לחרוש ולזרוע, לכן ימכרו את אדמתם למי שימצאו, וגם יושבי מירון מכרו אז את אדמתם לר' מרדכי הנ”ל. ויען כי בגפו בא, לא היה לאל ידו להתישב שם אף שניסה כמה פעמים לבנות שם בית, אבל מסיבות שונות לא יכול להוציא את הדבר לפועל. ונשארה האדמה עזובה ושוממה”. במקום אחר מציין שוב: הוא (לובובסקי) התחיל לבנות לו בית על שפת הירדן במטרה להתישב שם ולייסד חווה כמנהג אמריקה; – אבל בימים ההם אי־אפשר היה שמשפחה יהודית אחת תשב לבדה במקום שמם כזה, בין בדווים פראים.

כאן נסיים בסיפורו של אדם מן הצד, אליהו שייד, שנתמנה להיות מפקח על מושבות הבארון דה־רוטשילד והוא כותב לאחר מכן בזכרונותיו (“על המושבות בארץ”), על משמר הירדן בלשון זו (מצרפתית): “משמר הירדן – משמעותו של שם זה דומה ל־ Die Wacht am Rhein בפי הגרמנים. ואמנם, אם תעבור את גשר הירדן ותפנה אחורה, ותסתכל יפה־יפה על קבוצה זו של בתים קטנים (של המושבה), ידמה לך, כי הם נכונים להסתער עליך, כדי להגן על הגשר…” מתיאור זה של המושבה בראשיתה, הוא חוזר ורושם: "בדצמבר 1884 (זו איפוא השנה שעלה ר' מרדכי לובובסקי ארצה), בהיותי בראש־פינה, ראיתי בוקר אחד אדם נכנס לחדרי העלוב, נעלי־בית רכות לרגליו והוא עוטה חלוק־בית ארוך, כיפה רקומה לראשו. – ועוד אני תוהה על טיבו והנה הוא פותח ואומר בזו הלשון: שמי לובובסקי ויש לי אדמה בקירוב־מקום, משהו למעלה מאלפיים דונאם היורדים עד לירדן, רצוני להתישב שם ומה הנך מייעץ לי?

* * *

אמר לו: קודם כל, אין אכר רגיל להלך בחלוק־בית וכדי להצליח אין לך ברירה אלא ללבוש בגדי עבודה ולעבוד בזיעת אפיך.

זאת אעשה – אמר מיד (לובובסקי) – ויש לי שני בנים באמריקה, אשר אקרא להם לבוא וביחד נסתדר.

– אשר לבניך, אמרתי, הרי גם הם אינם חקלאים ואפילו יסכימו לבוא, עדיין לא תשיגו מאום. לא תוכלו לזרוע, כי הבדווים יקצרו.

– ובכן מה עלי לעשות? – חזר ושאל.

– אילו הייתי במקומך הייתי נוהג כך. – אמרתי – הייתי מחכיר את האדמה חלקות־חלקות לערבים ומקבל מהם את חמישית היבול. בינתיים הייתי נוטע עצי זית באדמות, אשר כעבור שנים יניבו ויביאו הכנסה. – מובן, – מוסיף שייד – כי הוא לא עשה כאשר אמר, אלא בא ליסוד־המעלה יחד עם אחד מבניו שנשאר לשבת בארץ והיו עובדים כשכירי־יום אצל פקידות הבארון (עד שבא דוד שוב וקנה חלק מאדמתו).

ליפא־אריה בנו של ר' מרדכי לובובסקי    🔗

לא זה חשוב אם יפה יעץ שייד אם לאו – אך התמונה מתבהרת: לובובסקי שרכש את האדמה עדיין לא ידע מה יעשה בה. הוא קרא לבניו לבוא מאמריקה ובינתיים התגורר ביסוד־המעלה, עד שהבנים נענו לקריאתו ובאו. ליפא־אריה הצעיר נדבר עם אחיו הבכור ואעפ"י שאשתו של זה לא רצתה לעזוב את אמריקה, עלו האחים ארצה. – מספרת פנינה בתו של ליפא־אריה. – אבי התרשם בבואו והחליט להשאר ולימים, בנה חדר ואורווה, ומסר לאריסים ערביים את האדמה לחרישה. הוא הביא עמו נשק ובין השאר שעון עם מטוטלת, אשר הערבים אמרו כי שוכן בו שד, וזה היה לתועלת… אחיו הגדול חלה בקדחת וחזר לאמריקה, אך אשתו התגרשה ממנו והוא לא בא בכתובים עם אחיו בארץ במשך 40 שנה.

לאה הישישה (ראה לעיל) זוכרת, כי הבנים היו הולכים ברגל יום־יום מיסוד־המעלה אל “האחוזה” ומדי ערב חזרו ברגל ללון. אריה־ליפא שישב ביסוד־המעלה, דר תחילה ב“חושה” (בקתת חמר) ככל האכרים וכאשר בנו בתים לאכרי יסוד־המעלה, קיבל גם הוא אדמה מהאדמיניסטראציה הבארונית, אך הוסיף ללכת עם אביו לעבוד באחוזה. "הלכנו יום־יום ברגל הלוך ושוב – מספרת לאה – וכאשר עברנו ליד האהלים של כפר “תליל”, “קיבלונו הבדווים בסבר־פנים יפות, היו מכבדים אותנו באוכל ומים, פורשים מחצלות וכרים שנשב לנוח.” – כאמור, קראו הלובובסקים לנחלתם בשם “שושנת הירדן” על שם צמח המים הדומה לשושנה, הגדל במי הירדן (ודאי שושנת המים הצהובה או הנופר הצהוב).

מסתבר, כי עבודת האחוזה עברה מידי ר' מרדכי האב אל בנו ליפא־אריה אשר ניסה לשבת קבע במקום. – האריסים הערביים היו מביאים לו חמישית היבול ואיש צפת ר' ישראל ווארשאווער היה מביא לו בחמורו את מיצרכיו מצפת ומתווך בינו לבין הערבים, כי ליפא לא הבין את לשונם ושוב סיפור מעשה: ליפא־אריה שקנה סוסים לעבודה הוציא אותם לרעות, כשהם כבולים לא־רחוק מביתו. יום אחד לפנות־ערב עשה כה וכה, אך בהרימו את עיניו לעבר הסוסים הרועים, ראה חבורת ערבים מגרשת את הסוסים במקלות ובאבנים. מיד יצא אליהם במטה (“קלאב”) אמריקאי שלו, והתחיל להראות להם נחת מטהו, עד אשר אחד מהם נפל מתעלף מעצמת מכתו והשאר ברחו. וליפא החזיר את הסוסים, כי עוזרו הצפתי הלך העירה להביא מיצרכים. למחרת קם ליפא וירד עם הסוסים למעין להשקותם, והנה אותם הפרחחים הערביים משתכשכים במים הזכים ומדליחים אותם. ליפא שאל אותם (באנגלית) לפשר מעשם (שהרי הירדן לפניהם וירחצו בו כאוות־נפשם), אך הללו – אחד מהם תפש רומח וחבריו אלות, והתיצבו נגדו, כי ביקשו להתגרות בו.

ליפא הפעיל את מטהו, הפיל את הרומח מידי האחד והבריח את חבריו, חזר לביתו והרומח של הבדווי בידו. לשמחתו חזר עוזרו מצפת וליפא סח לו את המעשה, אך איש צפת אומר לו מבוהל: אבדנו, כי הכית את בן השייך ועתה יבואו לנקום את חרפתו מידינו. ואמנם בה בשעה היו מתקרבים והולכים לבית, בדווים ברגל וברכיבה, ופניהם אל הבנין הבודד. ליפא הכין את אקדח “הבולדוג” שלו ואת סכינו, אף היא תוצרת אמריקה, נתן לעוזרו ואמר: נהיה נכונים לקבל את הבאים. התהלוכה קרבה ובה רוכבים בצמותיהם וברומחיהם הארוכים, אך למרבה הפלא נושאים הללו בראש התהלוכה שה וגיגית אורז… משמע, לא למלחמה פניהם אלא לברית־זבח, ועוזרו הצפתי של ליפא, התאושש למראה הזה והסביר: השם הוא בעזרנו, כי מפחדים הם מפנינו… רוצים הם לפייס אותך ולהניח את דעתך.

אמר לו ליפא: הגד להם, כי איני כועס עליהם, אך אל יחפשו את מי המעין שלי ואל יגעו בסוסי – והיה שלום בינינו. – ולאות פיוס אמר לעוזרו להוציא אל העומדים פח חלווה שהביא מצפת – יאכלו את הזבח וימתיקו בחלווה, ייטיבו את לבם וילכו לאהליהם בשלום. אף התחייבו הבדווים כי מעתה לא יקרבו אל החווה ולא יגעו לרעה בכל השייך לחוואג’ה ליפא. (מתוך “נחשוני החולה”, ערוך ע"י א. מ. חריזמן).

ונסיים עם פנינה, בתו של ליפא־אריה: אבא גר שנתיים בשושנת הירדן, אך לא יכול להמשיך כאן יחידי. בינתיים בא דוד שוב והשפיע על סבי שימכור את האדמה ואבי השאיר לעצמו חלק שמיני ממנה. הוא חזר ליסוד־המעלה התחתן עם בתו של עבו, סגן־הקונסול של צרפת. וכיוון שאשתו לא רצתה לגור ביסוד התגרש ממנה ונשא את אמי ברוריה. והסב, ר' מרדכי, שהתגורר גם הוא עם אשתו ובנותיו ביסוד־המעלה, עדיין מתרחשים בו מעשים מופלאים, כסיפורה של לאה הישישה על צרור הכסף שהיה שמור עמו: “אבי מרדכי הביא עמו קומקום מלא לירות זהב. אבי הטמין את הכסף בעליית־הגג, כדי שהשודדים לא ימצאוהו, ואת הסולם שבו עולים לעלייה החביא. יום אחד נסע אל ר' יעקב חי בצפת, להסדיר את שטרי המקנה על אדמתו ובלילה באו שודדים לשדוד את הכסף. בבית נשארו אשתו ושתי בנותיה. הרגישה האשה כי באים שודדים, העלתה אור בעששית הנפט, והחלה לדבר עם בנותיה בקול רם ולקרוא בשמות אנשים הנמצאים כביכול, בבית. שמעו הגנבים שקוראים בשמות אנשים ונמלטו בלי לקחת דבר”. – אף הוסיפו הערבים להתנכל לר' מרדכי יצחק ככל שיסופר להלן.

דוד שוב וחבר צעירים מייסדים את המושבה    🔗

מכאן ואילך נפסק הפרק “הקדם־היסטורי”, בו הזקן מרדכי ובנו ליפא־אריה מתלבטים מה לעשות באחוזתם, ואנו פותחים פרק, אשר העתונות של הימים הללו והנוגעים בדבר מספרים בו ברבים. יש לזכור כי לאותו זמן (1890/תר"ן) כבר התבסס מפעלו של הנדיב בגליל העליון – ראש־פינה נהנתה מחסותו מכבר ויסוד־המעלה זכתה גם היא לקבל חסות (תרמ"ז/1887, אחרי ביקורו הראשון של הנדיב בארץ). הרי שתי מושבות שמפתחים בהן מפעלים שונים – בראשונה נטיעת כרמים והקמת יקב לתעשיית יין ומתכננים גם את תעשית המשי ומטעי תות; בשניה נטעי ורדים וצמחי בושם אחרים – לתעשית תמרוקים ולמתן תעסוקה לכל הצריכים לכך (ובעיקר לבני צפת המובטלים, אשר הבארון דאג מאד לגורלם). מאלה נבנתה למעשה גם משמר־הירדן, כי דוד שוב מצא לו חברים לרעיון של ייסוד מושבה חדשה בין שכירי־היום שעבדו במושבות הללו, וחסכו סכומי כסף משכר עבודתם. – נמשיך איפוא עם דוד שוב (כפי שפירסם בימים הללו ב“הצפירה”, נובמבר 1890, כסלו תרנ"א).

האדמה (של לובובסקי) קרובה ליסוד־המעלה, מסע רבע שעה בעגלה. – כותב דוד שוב – והנה ביסוד־המעלה עובדים זה מספר שנים איזה צעירים ויראו את האדמה הנ“ל, כי טובה היא וברכה בה. ויהי בסוף הקיץ שעבר ויבואו אלי האנשים ויתיעצו עמי בדבר יסוד מושבה על הנחלה הנ”ל. אנכי כאשר ידעתי מכבר את הנחלה הזאת כי טובה היא, נתתי להם עצתי איך לעשות, והאנשים ביקשו ממני כי אקח את הדבר תחת ידי ואנהלם בעצתי. ואנכי קיבלתי את הדבר עלי ואקנה את האדמה מה' מרדכי לובובסקי הנ“ל על שמי, והאנשים הביאו את כספם המעט לידי. האדמה נקנתה במחיר שישה־עשר אלף פראנק, לשלם את המחיר במשך שמונה שנים. האדמה תחזיק לערך שני אלפים ואיזה מאות דולאם, או שתי מאות דעסיאטין. גבול האדמה המזרחי הוא אצל הירדן ועלה למעלה לנגד הרי נפתלי; איזה מאות מטרים רוחב האדמה בעמק אצל הירדן, יותר מעשרה הקטאר ושם בדעתם (המייסדים) לנטוע גן גדול של אתרוגים, כי מי הירדן ישקו את האדמה הנ”ל. אחרי־כן תעלה האדמה על הרים נמוכים אשר שם בנינו את המושבה. בתחילה קנו עשרה אנשים וגם אנכי קניתי חלק בתוכם. אח“כ חשבתי כי אי־אפשר לאנשים שיחיו מחרישה וזריעה (פלחה) לעת־עתה, כי יחסרו להם שוורים ושאר הדברים הנחוצים, ונועצתי כי טוב להם לעסוק בנטיעת כרמים, אשר מזה יש תקווה גדולה, כאשר נוכחנו לדעת ע”פ הנסיון (בראש־פינה).

חלקתי את האדמה⁴ לעשרים וארבעה חלקים, כל חלק יעלה לערך מאה דולאם או עשרה הקטר, כי זה די למשפחה כאשר יטעו אותה כרמים, וכבר נמכרו כעשרים חלקים עם ריווח מעט, והריווח הוא לטובת כלל המושבה. תיכף אחרי החג (סוכות) שמו אבן־הפינה לבנין הבתים, שבעה בתים כבר נגמרו ובעוד זמן קצר יוגמרו עד עשרה בתים, כי הוצאנו את הרשיון מהממשלה לבנות עשרה בתים. הבתים נבנו בסדר ומשטר יפה, חמישה מצד אחד וחמישה כנגדם, כל בית רחוק זה מזה כעשרה מעטער, והרחוב רחב כמו ביתר המושבות. לפני כל בית יהיה גן קטן לפרחים ואיזה אילנות קוליפטין (אקליפטוס), מאחורי כל בית יש לכל אחד גן (מגרש) גדול עבור אילני פרי וירקות. לצד מערב יהיו כרמים."

* * *

תכנית המושבה ערוכה איפוא לפרטיה ודוד שוב מסיים: בחרנו בשטח גדול וחלקנו אותו לחלקים, לנטוע בהם גפנים ועוד בזה החורף יטעו בכל חלק שני אלפים וחמש מאות גפנים. האנשים אשר יסדו את המושבה כולם אנשים ישרים, אנשי עבודה, אשר הצטיינו בעבודתם במושבות ובקיאים בעבודת־האדמה ובנטיעות. הם יסדו את המושבה בכספם המעט אשר רכשו להם מעבודתם וקיבלו עליהם לסבול הכל, ובלי לבקש עזר משום מקום לצרכי לחמם, כי זאת ימצאו להם מעבודתם. את הבתים בנו להם בידיהם מלבנים, ויכסו את גגיהם בפחי ברזל. בטוחים אנחנו כי המושבה תעלה ותפרח כשושנה, כי קרוב לה, מעבר לירדן מזרחה, תהיה התחנה ממסלת־הברזל מעכו לדמשק (!), ובתי המושבה (יהיו) נשקפים אל הבתים ממזרח לירדן, אשר יבנה השולטן על אדמתו במקום שהתחנה עתידה להווסד. – –

אחרי חזון מרהיב זה, שיש בו קצת משום פרסומת והרהורי לב (שלא נתקיימו) – מדגיש שוב: אדמת הנחלה טובה מאוד־מאוד לתבואה ולנטיעת כרמים, כאשר יעידו הגננים מהמושבות (האגרונומים של הבארון). – האנשים יחיו ביניהם בשלום ושלוה ויעזרו זה לזה בעבודתם. איזה מהם קנו להם שוורים ויחרשו ויזרעו. לע“ע אנכי הנני מנהל את עסקי נחלתם, והם ישמעו לדברי, וגם בחרתי להם ועד הפועל אשר יוציא כל דבר אל הפעולה, ובראשם האדון מ. ש. ווארהאפטיג, גנן (מדריך) המושבה יסוד־המעלה. וגם פקידי השר הבארון ישימו על המושבה עין לטובה. ד”ר בלידין רופא המושבות של הבארון הבטיח לבקר פעם בשבוע את יושביה חנם אין כסף, גם רפואות הבטיח לתת, עד שימצאו להם איזה מקור שיעזור בעבור זה. אין אחד אשר לא יפיק רצון מהמושבה הזאת, וכולם ישבחו אותה, אבל מי זה ישלה את עצמו לומר, כי יוכלו לחיות בלי עזר ותמיכה?! – –

דוד שוב החפץ בגידול הישוב וביקרו, אינו חושש שמא הוא סותר את עצמו – תחילה מטיף למושב בלי עזרה מן החוץ ועתה מרמז על הצורך בעזרה – אלא מבאר: אמת כי את לחמם (עד שיהיה להם מן הכרמים) ימצאו מעבודה (במושבות), אבל הלא נחוצים להם צרכי הקהילה כמו באר מים, שלא ישתו ממי הירדן אשר בימי הקיץ קשים הם לשתיה. כן נחוץ להם לעשות גדר סביב המושבה והכרמים בחוט־ברזל מצרפת, גם מקוה־מים לטבילה ובית־ספר, בית־כנסת, בית־רפואה, שוחט, רוקח, מורה – ומאין יקחו כל אלה?

לכן מן הראוי והנכון לחברת “חובבי־ציון”, החברה הנכבדה הזאת, לשים עין לטובה גם עליהם, ובפרט כי נמצאו (כבר) בתוך המתישבים איזה אנשים חדשים, אשר זה מקרוב באו מרוסיא וקנו חלק בהמושבה (אשר להם מגיעה תמיכת חובבי־ציון). בקרב הימים כאשר נחנוך את המושבה, ביום ראשון של חנוכה, אוציא לאור את כל החשבון אשר עלה להתיסדות המושבה הזאת, מתחילה ועד היום. בטוח אני כי דברי אלה נכנסו ללב כל חובב־ציון באמת, וישתדל בעבור בני המושבה הזאת ואז תוכל להגיע אל המטרה אשר הציבו לה יושביה. את שם המושבה קראנו משמר־הירדן תו"כ (תבנה ותכונן) – –

ואמנם “הצפירה” עוזרת לדוד שוב ומוסיפה שורות נרגשות: “מושבה חדשה נוסדה אצל הירדן, כי אנשים אחדים קנו אצל גשר בנות־יעקב כברת אדמה במחיר 16,000 פראנק, ע”פ תשלומים קבועים במשך שמונה שנים, ונחלקה לעשרים חלקים, כל חלק מאה דונם. מעט־מעט תתקדם המושבה ותעלה כפורחת, כי כבר נבנו שמה שבעה בתים בסדר ישר, ועוד מעט יבנו שמה עוד בתים ונטעו כרמים. המושבה הזאת תקרא בישראל בשמה “משמר הירדן”. אם כי לא יצלצל השם הזה, כי “גרמניזם” הוא רב יותר מעברי, בכל זאת הננו מקבלים אותו באהבה רבה וברגשות חמים, כי אזנינו תצלינה למשמע השיר העברי “משמר הירדן”. לא עוד ננוע על הרהיין, ולא נעבוד למי־שיחור, כי אם קול גלי הירדן יהמו־ישוקו, ורננת אכרי־ישראל תשתלט עם קול נהמת בת גלים. האח! מה נעימה התקוה בעת צרה כזאת!"

* * *

וברוח הימים הללו, עתוני ציון המעטים מתחרים זה בזה, בשיר מזמור למושבה החדשה ועתידותיה: “בהמושבה החדשה ‘משמר הירדן’ ידי הקולוניסטים מלאות בחומר ולבנים, לבנות את בתיהם. – נאמר ב”המליץ" (דצמבר 1890) – הם יבנו בתי חומר ולא בתי אבן, כי לבנין בתי אבן דרוש כסף לא מעט והקולוניסטים ישמרו את כספם לקנות גפנים לטעת על אדמתם. כי גמרו בדעתם לטעת בשנה הזאת גפנים, הקטאר לבית. והאנשים האלה בני “משמר הירדן” אינם “בצל הכסף”, מביתם לא הביאו מאומה ואך את אשר קבצו על־יד, בעבדם “בגן הנדיב” ביסוד־המעלה, יש להם. ועליהם עוד לעשות דברים הרבה – לבנות גדר מסביב לכרמיהם, לחפור באר מים וכו' – – (קיצורו של דבר) מאיסרו־חג של סוכות ואילך כל הידיים עסוקות פה להכשיר את האדמה, אך עתה נעצרה העבודה מריבוי גשמים, אף שמחים אנו מאוד על הגשמים שבאו בעיתם… וה' יצווה את הברכה במעשה ידינו".

למותר להוסיף כי לא הכל הולך למישרים ו“הצפירה” מביאה ידיעות נוספות (מאי 1891): המושבה שנוסדה בקיץ שעבר ע"י האדון הנכבד, החכם משה דוד שוב, מורה שפת עבר בבית־הספר אשר בראש־פינה, על נחלת ה' לובובסקי – – שבעה אנשים היו בתחילה ויבנה למו ה' שוב שבעה בתים, אך יען כי לא הספיקו סוחרי צפת להביא את העץ הדרוש למיכסה הגגות, נבנו הבתים בגגות פחים. כאשר החורף בא והגשמים ירדו בכל תוקפם, נהרסו שלושה בתים והנזק עלה לסך אלף פראנק. עתה החל ה' שוב עוד הפעם לבנות בתים, באופן אשר עד אחר חג המצות יהיו עשרה בתים בנויים על תילם. ועד היום כבר לקחו (קנו) חלקים במושבה הזאת חמישה ועשרים איש – –

ועוד להסברת העזרה הדרושה למושבה: “המושבה נוסדה ע”י המייסדים אשר שמו להם לחוק, לבלתי בקש עזר מנדיבים, אף כי דרוש לה עזר לענינים מוסריים הנחוצים בכל מושב בישראל, כמו מורה, שו“ב, בית־כנסת, בית מרחץ, רופא וכו‘… וגם נחוץ לחפור באר – – ומטרת המושבה היא: לנטוע בכל הנחלה מטעי גפנים וכל עצי פרי. כוונת ה’ שוב, מנהל עניני המושבה ופעולתו רצויות. עבודה רבה העמיס על שכמו ואמנם הגדיל לעשות. גם בני המושבה, עשר המשפחות היושבות בה, עמלים ועובדים בחריצות כפיים ומה ישר דרכם זה שסללו למי לבלתי בקש עזרה מחוץ – – בזה יוכיחו תום ויושר ואומץ־רוח – – אולם לא נכחד, כי לדעתנו ולדעת כל איש יודע ומבין, אי־אפשר כי יתקיים הדבר בלי עזרה מהחוץ. רוב בני המושבה עניים המה וכולם חיים רק ממה שירוויחו לחם־חוקם – – אשר על כן אחשוב לחוב להעיר את אחינו חו”צ (חובבי־ציון), כי יעזרו לבני המושבה הזאת ככל האפשר למען לא יפלו ח“ו בשדה המערכה”.

הרמזים ברורים: כאן נסיון התישבות בכוחות עצמיים, שלא באפיטרופסות של פקידות הבארון, אשר עוררה כבר בימים ההם קיטרוג גובר והולך. למעשה, גם הם בכל רצונם הטוב אינם אלא משלים את עצמם – ואפילו בעזרה סדירה מן החוץ הביסוס הוא ענין לשנים רבות – ככל שנראה להן. לעת־עתה נסקור עם דוד שוב, האיש רב־הפעלים, את המעשה כפי שראה אותו הוא עצמו כעבור שנים רבות של נסיון (בספרו – “זכרונות לבית דוד”) – ונראה כי גם המעשה עצמו לא נעשה מתחילה, שלא בעזרה עקיפה של פקידות הבארון אשר מרכזה בראש־פינה, ולאחר מכן – בלי עזרתם של הגורמים שעסקו בישוב הארץ ובראשם חובבי־ציון.

“אוסובצקי – פותח דוד שוב בזכרונותיו על הפקיד הנודע של הבארון יהושע אוסובצקי – דאג לא רק למושבה ראש־פינה, אלא עבד והשתדל להתפתחות כל הישוב בגליל העליון והתחתון. כמעט כל האדמה שקנה הבארון בגליל, קנייתה או לפחות התחלת הקנייה – נעשתה על־ידי אוסובצקי. בימים ההם התעורר הרעיון של ייסוד מושבות ע”י חברות מניות, שכל חבר ישלם סכום קצוב בכל חודש, על מנת לקנות אדמה ולנטוע עליה כרמים, ובמשך שנות־מספר יזכה כל חבר בנחלה, לפי תקנות ידועות“. הוא, שוב, יסד איפוא גם הוא חברה כגון זו – ונרשמו הרבה חברים, על הרוב פועלים שעבדו במושבות ראש־פינה ויסוד־המעלה. – אז קניתי ע”י מר אוסובצקי את אדמת עין־זיתים בשביל האגודה שלי – מגלה כאן שוב פרטים נוספים על הידוע לנו – בזמן ההוא באו ה"ה חפץ וסליפיאן, הצירים של “אגודת האלף” הידועה מרוסיה, שגם היא נוסדה על יסוד מניות. הצירים האלה נתנו עיניהם בעין־זיתים, ואנכי ויתרתי על הקנייה בעבורם, והפניתי את מרצי לייסוד המושבה “משמר הירדן”.

“לובובסקי פנה אלי שאתן לו עצה ותכנית, כיצד לישב את אדמתו. הצעתי לפניו לייסד על אדמתו מושבה של פועלים, עפ”י האופנים האלה: הוא ימכור לי תשעה חלקים מאדמתו, בתנאי שאת הכסף מחיר האדמה יקבל מקץ שמונה שנים; הוא לובובסקי, ישאיר בשבילו רק את החלק העשירי מאדמתו. הוא הסכים להצעתי, ועשיתי עמו חוזה על הקניה: מחיר הדונם עשרה פרנקים. חלקתי אה האדמה, מחמישים עד מאה דונם החלק; מכרתי חלקים לפועלים שעבדו במושבות במחיר שקניתי את האדמה; מי ששילם מיד עבור כל חלקו, ומי החצי מזה. וכן מכרתי חלקים לאנשים מחו“ל, או לאנשים שאינם מסוגלים לעבוד בעצמם והם מסכימים לעבוד חלקיהם ע”י הפועלים שיתישבו על האדמה. וכיוון שבעד האדמה לא הוצרכתי לשלם תיכף, השתמשתי בכסף, מחיר האדמה שמכרתי, בשביל בנין בתים לפועלים שהתישבו במושבה ועיבדו את האדמה שלהם.

“בחלוקת האדמה ובמדידתה, ובסידור התכנית של ייסוד המושבה ובנינה עזרו לי הרבה ידידי הד”ר יצחק אפשטיין (המחנך הנודע, שהיה בימים הללו מורה בראש־פינה) ומר משה וארהאפטיג, שהיה מדריך חקלאי בפקידות הבארון ואכר ביסוד־המעלה. כסף לא היה, זולת הכסף שנכנס ממכירת האדמה, – והחלטנו לבנות את הבתים מלבנים שהפועלים המתישבים ילבנו בידיהם מחומר הנמצא במושבה. עשיתי חוזה עם בית־מסחר־עצים בצפת, שישלח לנו את העץ הנחוץ לבניני המושבה, – והסוחר הצטרך להביאו מעכו על גמלים. הימים – ימי חשוון, התחלת הגשמים, היורה הקדים לבוא והדרכים נתקלקלו. אי־אפשר היה להביא את העץ, וקירות הבתים שנבנו מלבנים בלתי־שרופות – הגשמים ירדו עליהם ונהרסו והבתים נפלו. אך רוחי לא נפל בי ואמרתי: “לבנים נפלו וגזית נבנה”.

"עשיתי חוזה עם חוצב־אבנים ערבי, שילמד את המתישבים מלאכת חציבת אבנים. ביחד עם האומן הערבי התחילו המתישבים לחצוב אבנים, ושוב נבנו עשרה בתים של אבני גזית. בינתיים הגיע גם העץ הנחוץ. כיסינו את הגגות והמתישבים התחילו לעבוד בשדה, לחרוש ולנטוע. נסינו גם לחפור באר, אך לא מצאנו מים. שתו ממי הירדן, רבות סבלו מן הקדחת, ורק הודות לאהבתם הגדולה ולמסירותם ולמרצם המתישבים החזיקו מעמד. הכסף המעט אזל במהרה. ובראותי את מצב המושבה, התפטרתי ממשרתי, משרת מנהל בית־הספר בראש־פינה, והקדשתי את כל זמני ועמלי לשכלול משמר־הירדן.

"בינתיים נתוספו עוד אכרים אחדים במשמר־הירדן, שקנו חלקות בכספם ובנו להם בתים לשבת. כנהוג, לא היה להם כסף די־גמר בנין הבתים והקמת רפתים לבהמתם – ויפלו גם הם למשא, עד כי הוכרחתי לדאוג גם להם: לקחת בהקפה חמרים ולהמציא כסף לכלכלת הנפשות. המנוח י. ברזילי (יהושע אייזנשטאט – מהוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו) התענין הרבה במשמר־הירדן (והוא שהכניס אותי ואת ד"ר יצחק אפשטיין כחברים לאגודת “בני משה”, אשר בראשה עמד אחד־העם).

“בעת ההיא היה ל. י. בינשטוק ראש הוועד הפועל של חובבי־ציון מאודיסה – ביפו, וגם הוא התענין מאוד במשמר־הירדן. הוא ביקר במושבה (ראה על כך להלן), אך בטרם הספיק להכין את הדו”ח שלו חלה ונפטר, והענין נשאר תלוי ועומד. אמנם, הוועד האודיסאי שלח מעט עזרה וגם החברה “עזרא” מברלין שלחה לנו את עזרתה ע"י בא־כוחה ה' אונגר – יהודי מגרמניה שישב אז בירושלים – – התמיכה שבאה לא־בזמן ולא בסכום הנחוץ, לא הביאה תועלת ממשית. כל מגמתי ביסוד משמר־הירדן היתה להראות דוגמה של מושבת פועלים, העובדים בלי פקידים ובלי פיזור כספים. לפיכך לא ישרה עבודתי בעיני הפקידות – – ביחוד השתדלה שלא אשיג תמיכה מהבארון. ובינתיים נשתקעתי בחובות: לסוחרי צפת בעבור חומר לבנינים, וגם לוויתי סכומי כסף לכלכלת האכרים ונפשות ביתם.

“המצב הלך ורע. האכרים היו מוכרחים לבקש להם עבודה במושבות, ומשום כך היו מזניחים את מעט הכרמים שנטעו. ראיתי כי אין עצה אלא שאסע לחוץ־לארץ, להשתדל ולמצוא את התמיכה הנחוצה לשכלול המושבה. בקרתי בפאריס אצל נשיא חכי”ח (חברת “כל ישראל חברים” – אליאנס איזרעליט) מר נרסיס לוון. הוא אמנם קיבל אותי בהתענינות וגם הבטיח להשתדל עד כמה שיהיה לאל ידו; גם הרב יהודה לובצקי (אף הוא מחובבי־ציון בפאריס) השתדל לטובת המושבה, – אך מכל זה לא יצא דבר של ממש". –

 

פרק ב': מי ומי במתישבים – והשראתה של צפת    🔗

(עפ"י עמרם שניידר)

מדמויות המתישבים    🔗

דוד שוב שקוע איפוא בענין, כנושא בחובות שהצטברו וכאחראי כלפי הנושים; הוא עושה פירסום לייסוד המושבה ומבליע גם נימת קיטרוג כלפי שיטת ההתישבות של פקידות הבארון, אשר חנסיון ב“משמר” בא כביכול להפריכה. אין ספק כי הוא איש־פעלים ואמנם לימים כונה בשם “מייסד הישוב בגליל העליון” (הוא שבחר עוד קודם לכן את אדמת ג’עוני לייסוד ראש־פינה, כשליחן של אגודות מרומניה). הוא מסור איפוא למושבה החדשה אשר יזם, אך בו בזמן נתפס כבר לפעלים אחרים. הוא נודד בתפוצות הגולה ומטיף לחיבת הארץ וישובה, הוא מתקרב לד“ר הרצל, מסייע בהקמת ביתן ארצישראלי בתערוכת ברלין. הוא מסייר עם אגרונום בראגין (פקידם של חובבי־ציון) ב”בני יהודה" בגולן, מושבם של אנשי צפת, ומוצא גם שם “כי האדמה טובה מאוד ומסוגלת לזריעה ונטיעות”. לימים, הוא חוזר לעבוד בפקידות הבארון, יוזם טחנת קמח בקרבת ראש־פינה, בשיתוף עם ציונים בעלי הון ויזמות כיוצא בהן.

והמושבה החדשה אשר נוסדה – מתישביה המעטים הם החורצים איפוא את גורלה לקיום וכוח־סבלם ועקשנותם הם העומדים להם בימי צרה ומצוקה. אף זאת: מתישבים אלו לא באו “באגודות” כברוב המושבות, אשר האגודות שימשו להם גב חמרי או מוסרי – אלא בודדים באו ונצטרפו ומשום כך מפליאה משנה עקשנותם לקיים את ישובם הקטן והנידח. מתוך תמיהה ותהייה זו על קנקנם מגיעים אנו לסיפור – מי ומי היו המתישבים, עפ"י ידיעות שנמסרו בזכרונות צאצאיהם, עיקרם דברים שבעל־פה ומיעוטם דברים בכתב. – נחזיק איפוא טובה לבעלי הזכרונות, כי דבריהם מגלים את הלוט מעל תקופת הייסוד של מושבה קטנה, אשר קורותיה לא נרשמו בספר וארכיון משלה כמעט ולא היה לה – גם המעט אשר היה אבד תוך החורבן אשר הומט עליה בקרבות העצמאות.

נפתח בר' עמרם שניידר, מזקני הדור השני למייסדים, ובתור כזה חרותים בזכרונו היטב הקורות הראשונות, כפי שקיבל “מפי אבא ואמא” וגם ממראה עיניו מילדותו. הוא מספר בצעירים שירדו בזמנו מצפת לראש־פינה, לסקל את אבניה לנטיעת הכרמים והשקדים או ליסוד־המעלה לעבוד בנטיעת הפרדס ובעבודת “השושנים” (לבושם) ועצי התות לגידול תולעי־המשי, דהיינו: בעבודות הפקידות אשר הבארון דה־רוטשילד יזם כדי לפתח את הישוב אשר קיבל תחת חסותו.

בין העובדים שכירי־היום היו אחדים נשואים ועמרם מונה אותם: אבי צבי־זאב שניידר, יליד בוקובינה שבא ארצה כנער בן שתים־עשדה, נשא אשה בצפת, אך נמאסו עליו הישיבה והמסחר בצפת והוא שאף לחיי כפר; יצחק אנגלברג המכונה “איציק מוינשטר” אף הוא איש צפת; שלמה לוי גרוסמן יליד ירושלים – חתנו של חיים יוסף טייטלבוים, איש צפת שגר בכפר סאסא, צפונית־מערבית לצפת.

החברים הללו התרועעו, הן בעבודה והן מחוצה לה, – כותב עמרם – ובשמעם כי לובובסקי מוכן למכור את אדמת משמר, נצנצה מחשבה בלבם לקנות את הקרקע ולחיות חיי אכרים בלתי־תלויים באחרים. אחרי סיורים אחדים על פני האדמה “השחורה והטובה”, הוציאו את החלטתם לפועל ב־ט' באב בשנת תר"נ.

הם נועצו עם דוד שוב ולאחר שנצטרפו אליהם חברים נוספים, שילמו דמי־קדימה על הקרקע ומחוסר כסף בנו בתים מלבנים שגבלו בעצמם מאדמה ותבן. באותם הימים, במשטר העותמני, היה הרשיון לעבודת הבנין כרוך במתן בקשישים לפקידי הרשות וכן אזלה מהר הפרוטה מכיסי המתישבים. את החמרים לכיסוי הגגות נאות סוחר מצפת לתת בהקפה, אבל מרוב הגשמים שירדו לא יכלו להביא את החמרים למקום. קירות הלבנים נתמסמסו איפוא ממי הגשם עד התמוטטם לערימות טיט… החלוצים הטובים הללו “ישבו איפוא שמונה ימים” ללא מחסה ואפו לחם מסובין, כי לא יפלו להביא להם לחם מיסוד־המעלה מחמת הגשם שהציף את הדרכים. אף סיפר לי אבא – מציין עמרם – כי בערב־שבת יצא ממשמר ליסוד, כדי לשבות עם משפחתו, אך הגיע שמה רק למחרת בבוקר, מפני הדרכים שהשתבשו וכל הככר בין משמר ויסוד, שארכה 7 קילומטר, הפכה לאגם מים. אבי פשט את בגדיו ונעליו וכך עשה את דרכו ליסוד. – –

בימי בראשית הללו אמי התגוררה (עד שייבנה הבית) ביסוד־המעלה בסוכת קני־סוף (“באביר”), ובאותו חורף שהיה גשום מאוד, בט"ו בשבט, נולד אחי פייבל כשאמי שכבה בסוכה. הפרות הרעבות של השכנים לעסו את הקנים של קירות חסוכה והכניסו את ראשיהן עד למיטתה של אמי. ריחם עליה אז ליפא־לייב לובובסקי (שהיה כבר אכר ביסוד־המעלה ושיכן את היולדת עם תינוקה במרתף ביתו – וכך ניצלו חייהם.

ובכל זאת לא רפו ידי המתנחלים וחזרו ובנו את בתיהם אבן ואמא ז"ל סיפרה, איך אבי העביר את משפחתו מיסוד למשמר, לאחר שהוקם הבית על תילו: טען על החמור האחד שני ארגזים ובכל ארגז הושיב ילד – וביניהם את הצרורות; על חמור שני הרכיב את אמי עם התינוק שנולד ביסוד – ואמי באה כחלוצה הראשונה אל נחלתה. בביתה היו מתאספים המתנחלים אשר משפחותיהם עוד לא באו למקום והיא מקבלת אותם בשמחה, מבשלת למענם, מכבסת את כביסתם ומעלה מים מהירדן בכד על ראשה נוטלת עמה אל הירדן את הלבנים לכביסה והפעוטות אצים אחריה; גמרה עבודתה וחזרה עם הכבודה הביתה – ולא היתה מתלוננת באזני אבי על קשי עמלה. כעבור זמן קצר הביאו מתישבים אחרים את משפחותיהם ומעל אמי ירדה מועקת הבדידות. המשפחות באו בחנוכה ואמי קיבלה אותן בסופגניות שאפתה והדריכה את הנשים הצעירות בחיי הכפר.

גם השכנים הערביים הסבירו פנים למתישבים ונתקשרו יחסי ידידות. – מוסיף עמרם – והאכרים הטירונים נועצו בערבים בשאלות העבודה או בעניני מחלות. אך מיד נודעה פגיעתה של המלאריה במתישבים ואמי סיפרה לי, כי המתישב מאיר הלפרין שכב חולה יומיים בלי מזון ומים. הדבר היה בחורף וקשה היה להגיע עד ביתו מפני הבוץ העמוק, אך אמי חלצה את נעליה ובאה לביתו – “ואלמלא באה היה גווע מרעב ומצמא”.

ואשר לעבודת האכרות, הרי שוב ניכרים דברי אמת שקיבל עמרם בילדותו “מפי אבא ז”ל". החריש הראשון נעשה בצורה ובשיטה של השכנים הערביים מסביב, בצמד שוורים ומחרשה ערבית. אף שכרו להם המתנחלים משכניהם, להדריכם וללמדם את תורת החריש והזריעה. אבא סיפר כי בימים הראשונים לא היה חורש יותר מרבע הדונאם ליום – מכיוון… שהיה הולך וחוזר באותו תלם. גם את תורת הזריעה לא ידעו – והערבים היו זורעים בצפיפות יתירה. אמנם הירוק עלה יפה, ובראות המתנחלים את כרי הירק המשתרעים לנגד עיניהם עלץ לבם, אבל הירק הצפוף לא השביל שבלים וכך חלפה שנה ראשונה והנחילה אכזבה. הגיעו הדברים לידי כך שרעבו ללחם והקדחת פעלה את פעולתה. הילדים שהיו מהלכים עזובים לנפשם ללא תורה ובית־ספר חלו בכל מיני מחלות – קדחת אדמת ומחלות עיניים.

אף־על־םי־כן – כותב עמרם ברגש – אדמת הארץ קראה לבניה, הידפקה על לוח לבם והתרפקה שלא יעזבוה. ושוב נסיון של שנה, אף הגיע זמן פרעון של סכום כסף די־הגון לבעל הקרקע, אך הוא נאות לתת להם ארכה, אז נשמעה כבר קריאה לעזרה אל כל מי שלבו ידבנו, ליטול את המושבה הקטנה תחת חסותו ולהמשיך את קיומה, למרות התלאות והמחלות. בכך נודע כוחו של היהודי, שנתעורר בלבו רגש הכבוד להחיות כל רגב אדמה וכל ביצה, כל סלע ונקיק, כדי לעשותם מקלט לאלפים ולרבבות יהודים אחים מהגולה.

לקריאה נענו אילו יהודים שביקשו לקנות להם חלקות קטנות (ע"י דוד⁵ שוב, ראה לעיל) ולנטוע עבורם כרמים. מהכספים הללו ומשכר עיבוד הכרמים פרעו המתנחלים חלק מחובם לבעל הקרקע, אך למרות העמל שהשקיעו, הכרמים לא עלו יפה, בין אלה שנטעו למען אחרים ובין אלה שנטעו למענם הם. וזה מכמה טעמים, (לדעת עמרם שניידר): א) במשמר הירדן הבשילו הענבים במוקדם ולא היה להם שוק; היו מחכירים איפוא את הכרמים לערבים – והללו עשו בהם כברשות שלהם; ב) הצרעות היו מחבלות בענבים, כי קיניהן של אלו מרובים בשטחים הסמוכים למים; ג) שמאי הממשלה העותמנית הטילו על הכרמים מיסים כבדים מנשוא והענבים לא היו מכניסים כדי פרעון המס לממשלה.

לא לחם, לא בריאות ולא חינוך לילדיהם – ואחדים החליטו לעזוב. היאוש תקף גם את הנותרים אף שהיו מאמצים איש את רעהו ועומדים במרדם – “לא נעזוב ולא אלמן ישראל” – ושוב הופיע לפניהם המלאך הגואל בדמותו של ר' דוד שוב – כותב עמרם – אשר ראה את עצמו שותף לסבלם ונדד לחוץ־לארץ להשתדל למענם. ועוד המתנחלים משתעשעים בתקווה, כי הישועה קרובה – והנה אסון גדול נתרחש עליהם. בערב פסח שנת התרנ"ד יצאו ילדי המושבה להביא עפר בשביל סתימת סדקים שנבעו בבתים אחרי הגשמים. הם חפרו במקום המיועד לכך, אך אותה שעה נתחוללח מפולת ושלושה נקברו חיים תחתיה – הם הקרבגות הרכים הראשונים אשר נחצבו להם קברות אחד ליד השני – לקדש את הברית שנכרתה בין האדמה ומתנחליה.

* * *

לענין זה מוסיף ר' שמעון הרצוג כאחד מגיבורי המעשה שנשאר בחיים: בצריפים התהוו אז סדקים ובתוך המערות הסמוכות למשמר היתה אדמה לבנה, אשר בה היינו טחים את הסדקים. והנה בערב פסח יצאנו חמישה ילדים מהמושבה להביא אדמה לבנה זו – ובין שתי המערות שחפרנו בהן היה חוצץ קיר. החלטנו לחפור בו פרצה, כדי שנראה איש את רעהו ואותה שעה חשתי שהמערה מתמוטטת… אני ודודני, פייבל שניידר, הספקנו לצאת מהמערה אך יתר השלושה – משה אנגלברג, נחמיה בן דוד סגל ושניידר – נשארו קבורים תחת המפולת. אנו השנים הניצולים רצנו למושבה להודיע על האסון אשר לעולם לא אשכחנו… גם ערבים מהסביבה חשו לעזרה וחפרו במערה לגלות את הקבורים, אך הגופות הוצאו בלי רוח־חיים.

מכאן נחזור אל המתנחלים, מהם שהגיעו להתישבות זו תוך עבודתם כפועלים־שכירים במושבות ומהם שבאו כבעלי נחלות אשר רכשו מדוד שוב עוד בהיותם בגולה. ושוב לא נתפלא אם תוך תנועת המתישבים הראשונים ביאושם ובעקשגותם, נמצא שינויים פה ושם בסדר המייסדים ורשימתם.

עוד על המתנחלים הראשונים    🔗

יעקב גלבגיסר, אף הוא מראשוני בניה של משמר הירדן רשם את המייסדים, לפי פרטים שנחרתו בזכרונו: חיים גלבגיסר (אביו) שעלה מרוסיה מעיר ברסט־ ליטובסק בשנת תרמ"ח (1888) עם אשתו הניה וילדיהם; חיים יוס’ל טייטלבוים יליד פולין שהתישב בצפת (והתגורר כאמור לעיל בסאסא) התנחל במשמר, אך כעבור שש שנים חלה בקדחת צהובה שמת בה והשאיר משפחה ענפה. צבי (הרשל) שניידר שבא בעודנו נער עם סבתא שלו מרומניה – נשא אשה והיה במייסדים; איציק מוינשטר (אנגלברג) איש צפת; שלמה לוי גרוסמן שנשא לאשה את בתו של חיים יוס’ל טייטלבוים היה במייסדים. יעקב צבי פייגלין ומשפחת שיינוק עלו מרוסיה להתנחל במושבה. שבס’ל וייסבליט עלה מרומניה. ישעיהו וכסלר והרשל אחיו היו במייסדים; חיים הרש לוין; דוד וורהאפטיג בא מרוסיה. איציק קארלינר שהתנחל עזב ובמקומו באה משפחת בלשניקוב. בנימין ליפשיץ בא מליטא ועזב כעבור זמן קצר (רצה לחזור, אך לימים התנחל בגליל התחתון). ישראל קאנטור עלה מרומניה, ישב בקסטינה ובא למשמר הירדן.

עם הרשומות האלה נכנסים אנו לסבך הקשרים אשר קשרו את ותיקי הישוב ונעוצים הם בעליות שקדמו לתקופת התישבותנו, אף טבועים הם בחותמן המיוחד. – סבתי רחל וסבי ר' יהודה לייב הרצוג עלו מאוסטריה. – כותבת הישישה רחל בלשניקוב – אמי אסתר נתאלמנה מאבי עמרם הרצוג, שמת מדלקת הריאות, ונשארה בצפת עיר מגוריה עם שישה ילדים, מלבד שנים שנישאו. אמי ירדה אז למשמר הירדן, כי שם התנחלו כבר גיסי צבי שניידר שנשא לאשה את אחותי פייגה – והם מששת הראשונים במשמר הירדן. גיסי ידע על מצבנו הקשה בצפת וקרא לנו לבוא למושבה הקטנה באמרו: המושבה מתפתחת ותחיו אתנו… ואמנם כאשר באנו למושבה גרו המתנחלים בבנין אחד, כי שאר הבתים התמוטטו מהגשמים. אמי הוסיפה חדר קטן ליד ביתו של גיסי למגורים וצריף ששימש לנו כמטבח.

מנחם בלשניקוב, גיסה של רחל, מוסר על מוצא המשפחה כלהלן: הורי ישראל ויהודית בלשניקוב היו ילידי קמינץ ולפי ששמעתי, כתב סבי (מצד אמי), ר' אייזיק שניידמן ז"ל, אל הבארון רוטשילד בדבר רצוני להתישב באדמת הגולן שנרכשה אז (1895). לאחר מכן עלה סבי עם המשפחה ארצה, אך השלטונות כבר גרשו אז את המתישבים מסאחם־ג’ולן ושרידיהם באו על חמורים ופרדות לראש־פינה. כאן קיבל אותם פקיד הבארון ושאלם לאן הם מתכוונים לנסוע? סבי השיב – מספר מנחם – כי רצונם להשאר ולעבוד עבודת־אדמה בארץ־הקודש. התנחלו איפוא במשמר ולאחר מכן נתפרדה המשפחה: הסבא עם בנו האחד קיבלו אכרות מהפקידות במושבה מנחמיה בגליל התחתון ובן שני התאכר לימים במושבה כנרת. אבי ישראל בלשניקוב נשאר לשבת במשמר הירדן וקיבל את האכרות של סבא. בהיותי בן שנתיים חלה אבי מקדחת שחור־השתן ולוקח לבית־החולים לצפת, אך תוך 24 שעות נתיתמנו. נשארנו לשבת במשמר הירדן שלושה בנים ושתי בנות: הבן הבכור יהושע שהיה לאכר במשמר־הירדן עד יומו האחרון (עם אשתו רחל הנ"ל) ואנו אחיו ואחיותיו שנולדנו במקום.

סבא שלי – שפס’ל שמואל וייסבליט – מספר דוד וייסבליט – בא מסורוקה לצפת בשנת תרמ"ט ומשם עבר עם משפחתו להתנחל במשמר־הירדן והיה אחד מעשרת הראשונים שבה. בבואם למשמר מצאו את לובובסקי מוכר הקרקע ודוד שוב כמנהל המושבה. שהיה מוכר נחלות של 50 דונם הנחלה וחותם עם הקונה זכררן־דברים.

על ר' שלמה לוי גרוסמן נביא את סיפורו של בנו מרדכי, אף הוא ברוח הימים הללו. סבא של שלמה לוי, ר' מרדכי, עלה מווינה שם כיהן כרב, התישב בצפת ועמו אשתו ובנם הצעיר. לימים, הבן חלה והרופאים אמרו נואש לחייו – הלך הסב לבית־הכנסת להתפלל לשלום בנו ואמר – “אגי זקנתי ואין עוד תועלת בחיי, מוטב שאני אמות במקום בני, אם כך נגזר מלפני המקום”… ואמנם הסב נפטר והובא לקבורה ליד קברו של האר"י הקדוש, והאם שנתאלמנה עלתה עם בנה שנשאר בחיים לירושלים, כי ילמד תורה וימצא לו בת־זוג. בירושלים נולדו לו בנים ובהם שלמה־לוי, שקיבל גם הוא סמיכות לרבנות, אך חומות ירושלים צרו לרוחו. בירושלים העתיקה אשר "בין החומות,, – היה מספר ר' שלמה לוי – שרר דכאון ובלילות היתה העיר נסגרת על שעריה. חזר איפוא שלמה־לוי לצפת, בה נתקבל כנכדו של הרב ר' מרדכי והמשיך את לימודיו בישיבה. גם הלימוד שוב לא סיפק אותו ונעשה שכיר־יום בעבודת הפקידות ביסוד־המעלה, שם נצטרף לרעיון בדבר ייסוד משמר־הירדן ומשכר עבודתו חסך כדי לשלם מחיר חלקתו.

התומכים במושבה יועציה ומנהליה (מימין לשמאל ומלמעלה למטה): יעקב חי עבו, סגן־קונסול צרפת בצפת; משה דוד שוב, מייסד; י. ל. בינשטוק, ראש הוועד הפועל של חובבי־־ציון ביפו; חיים מרגלית־קלוואריסקי, דניאל סאפורטה – מנהלי המושבה מטעם יק“א; מרדכי יצחק לובובסקי גואל האדמה – תמונתו איננה; בארון מוריס דה־הירש מייסד יק”א; בארון אדמונד דה־רוטשילד, הנדיב הידוע.]

בכוונה מסמיכים אנו סיפורים אלו, אשר חוטיהם נמתחים דרך העליות לערי־הקודש, ובראשן צפת, ומכאן נמשכים הם אל המושבה החדשה; – מכאן נושאים הצעירים את נשותיהם ומכאן מביאים למושבתם את גישתם המסורתית, אף ממשיכים לקיים קשרי־גומלין עם מקורם. וצפת אשר שלחה כבר, כאמור לעיל, מבניה הצעירים לעבוד במושבות של הבארון רוטשילד; צפת שהיתה בראשונים להגיש תזכיר בדבר התישבות חקלאית לשר משה מונטיפיורי; צפת שהוציאה שלוחות מאנשיה להתחלות של התישבות, אם בראש הר ג’רמק (הר מירון⁶ – ר' ישראל ב"ק) ואם ממזרח לכנרת “בגולן אשר בבשן” – במושבה “בני יהודה”; – רוחה זו של צפת היתה למקור לא־אכזב גם כאן.

ויעמוד שוב עמרם שניידר להבהיר לנו את רשימת המתנחלים כיד הזכרון הטובה עליו. כמעט כולם היו אנשים דתיים ושומרי מסורת ומצוות – כותב עמרם – ורק שנים היו חפשיים – חיים צבי לוין ודוד ורהאפטיג, שניהם שכנים זה אצל זה והיו פורקי־עול אבל לא בפרהסיא… אכן, היו המייסדים שומרי שבת אדוקים, אך לא התערבו בדרך כלל אחד בתחומו של חברו. הכל לקחו חלק שווה בעניני המושבה, כל אחד סבל בסבלו של חברו והשתתף עמו בימי שמחה ותוגה גם יחד.

ישראל קנטור – מתאר עמרם את המתנחלים לתכונותיהם – היה אדם נמוך ורחב כתפיים, והוא אדוק ושמרן בכל הליכותיו. כשהחורשים שלו (חרתים) היו יוצאים במחרשה מחלקת אדמתו לחלקת שכנו ומנקים שם את המחרשה מהעפר שדבק בה, היה ישראל אץ ואוסף בחפניו את העפר להחזירו אל חלקתו… הוא היה מלקט בשדה גללי צאן ובהמה גסה, מביא ומפזרם על אדמתו כדי לטייב אותה. בימי קציר והובלה לגורן היה הולך אחרי העגלה ואוסף שבולת שנשרה, כדי שגרנו לא תחסר… ומשפחתו של ר' ישראל כלתה משחור־השתן ורק בן־הזקונים נשאר בחיים ולימים התנחל בבית־גן בגליל התחתון.

משפחת פייגלין – ר' יעקב – היתה ברוכה בבנים ובנות. הוא היה חב"דניק ובזמן התפילה היה מתעטף בטלית מעל ראשו ולא היו שומעים קול תפילה אלא מין זמר “בים־בם – בים־בם”, כשהוא מקיש באצבעותיו ברגש ודבקות (שלושה מבניו התאכרו לימים במתולה). שבס’ל וייסבליט אף הוא היה אדוק ולו שלושה בנים ובנות. ר' שלמה־לוי גרוסמן אדוק ובר־אוריין, הוא שלימד את הילדים אלף־בית ותפילות, והיה בעל־תפילה של המושבה, נעים זמירות, בעל־קורא בתורה – “ולא שמעתי עד היום אחד מנעים זמירות כמותו”. – מעיד עמרם.

אליהו שווארץ (אלי “שוסטר”) שתי בנות היו לו ואמרו עליו כי מל"ו נסתרים הוא. לא רגז מעודו ותמים־דרך. במלחמת תורכיה ורוסיה נלחם בסיבסטופול שבקרים. היה נוח לציבור וכיון שטעם משקה ביום חג ומועד או בשמחת מצווה, היה יוצא במחול ומפליא את רואיו בריקוד הקזאצ’וק. פעמים היה ר' אלי נעדר מהמושבה ימים מספר, פעמים היה יורד לירדן וטובל. יש וליסטמוהו ערבים בשובו בדרך מצפת. יום שישי אחד לא חזר מצפת ויצאו בלילה לחפש אותו, אך לא מצאוהו. בבוקר חזרו לחפש ומצאוהו קשור לשיח שמיר בציציות של “ארבע־ כנפות” שלו. ושוב מעשה שגזלו ממנו שודדים את חפציו אך החזירו כל מה שלקחו ממנו וליווהו בכבוד עד תחום המושבה. חי 105 שנה והובא לקבורה במשמר הירדן.

ר' אייזיק שניידמן – בא מדיניץ שברוסיה, זקן מופלג עם משפחתו, אשר לאחר מכן היתה גם בראשוני הבונים של ישובי עמק הירדן (מנחמיה וכנרת – כאמור לעיל). ור' אייזיק הזקן פניו כפני “מלאך אלוהים”. אזכור את תפילתו בימים הנוראים – כותב עמרם – כאשר שפך “צקון לחשו” לפני בוראו או ביום הכיפורים שהיה עומד על רגליו מ“כל נדרי” עד ל“נעילה”, שופך דמעות כנחל וכולו רטוב מדמע וזיעה. חתנו יהושע בלשניקוב ורחל אשתו שמרו אמונים למושבה עד יומה האחרון.

ואבי ז"ל – ממשיך עמרם – צבי שניידר – היה גבה־קומה וזקנו אדמדם, פיאותיו מסולסלות, מדקדק במצווה קלה כבחמורה אך מתון בהליכותיו. כנגדו אמי פייגה, נמוכת־קומה וערנית, זריזה וטובת־לב, בתו של ר' עמרם הרצוג מצפת, אשר ברשותו פעלו עשרים ושתים טחנות־הקמח אשר בוואדי טואחין. ר' עמרם הרצוג סבי כלכל את אכרי ראש־פינה, בעת שעלו למקום וכלתה הפרוטה מכיסם. הוא נתן להם קמח בהקפה ופעמים הלווה גמילות־חסד – ועל שום כך קראו לו “כלבא שבוע”. נשואי אבי צבי ואמי פייגה עלו יפה ואבא נהג כלפיה בנימוס, ברוח הימים הללו; הוא היה יליד בוקובינה והלשון הגרמנית היתה שגורה בפיו. היינו משפחה של שישה בנים ובת אחת, והבית פתוח לכל דיכפין, עני ועשיר. עובר־אורח נתקבל בסבר פנים בביתם של “הרש’ל (צבי) ופייגה עמרמ’ס” (כך קראו להם ע"ש סבא) ואמא היתה מעניקה להלך צידה לדרך אף כמה מטליקים (מטבע תורכי). כאשר קנה הבארון את אדמת חורן (גולן) – היו המתישבים מאגודות “המוסקובים” (מרוסיה) לנים אצלנו בדרכם לגולן. בהם אזכור את ברקוביץ, גבה־קומה ובעל הדרת פנים (שליחה של אגודת המתנחלים מרומניה והתישב לאחר מכן ביבנאל) ואת ר' זלמן כהן איש “החורן”, מכפר תבור, אשר קשרגו עמו קשרי ידידות.

אבא גידל אותנו ברוח המסורת אך לא בקנאות. – ממשיך עמרם – הוא לימד אותנו תורה ועבודה וכן להתפלל שלוש פעמים ביום, אפילו בהיותנו בשדה. דקדק בשמירת השבת וגם החרת הערבי שבת, בחינת “למען ינוח”… זכורות לי הזמירות של שבת מפי אבי וקריאתו בפרקי אבות בצירוף פירושים. הוא היה אומר: מי שלא למד פרקי אבות אינו אדם מושלם, כי כל המידות הטובות יכול אדם ללמוד מפרקי אבות – – אך נודעה ממנו חיבה יתירה גם למנגינות המזרח.

שלוש פעמים קיים אבינו מצוות “פטר חמור”, כי היתה לנו אתון שהיתה ממליטה בכל שנה ופעם מסר עייר שנולד במתנה לרבה של צפת, כדי לזכותו במצוות הפטר. הוא היה נאמן על המהדרים בחיטה שמורה למצות של פסח, כי היה מאלם את האלומות, מחביא אותן מהטל, ואחר־כך היה חובטן. בין הזוכים בחיטה שמורה משל “הרש’ל עמרמ’ס” נמנו גדולי התורה של צפת ופעמים היו באים מטבריה ומירושלים בבקשה לספק להם חיטה למצה שמורה.

אבי ידע כשלונות והפסדים בכל מיני נסיונות חקלאיים. – מציין עמרם – כשגדלו הבנים התחילו לעבוד במשק והבכור לייב’ל (אריה, שכונה בפי השכנים על שם אבינו “נימר ע’זאל”) התמחה לכך יותר מהערבים עצמם. אחר־כך גדלנו גם אנו הקטנים וקיבלנו את עבודת השדה לידינו, באופן שהיינו לדוגמה בעיני הערבים ופקידי הבארון, ואריה היה לאחת הדמויות הבולטות במשמר וסביבתה. עוד בהיותו נער היה לחורש מומחה בצמד שוורים וקוצר במגל שכם אחד עם הערבים. היה “חם־מזג” בעבודה ונאמר עליו כי הוא “שורף את העבודה” – אף הצליח ברוב מעשי ידיו.

אריה נשא אשה והעמיד חמישה בנים ושלוש בנות. היה גבר שחום ודק־גו כבדווי. פניו היו עטורים זקנקן, לראשו חבש כפיה ועקאל והיה רוכב על סוסה גזעית (עקוייה) מהמובחרות שבסביבה. בכינויו “נימר ע’זאל” נודע משני עברי הירדן והוא קיבל מהערבים את מידת הכנסת האורחים אף היה לו “דיוואן” מרווח לכך בביתו. היה זובח לכבוד אורחים שבאו ומבשל קפה כמנהגם. שמו נודע כשופט בין “דם לדם” ובענינים של כופר־נפש. היה בקי בדיני ממונות ונפשות כאחד הערבים ומשום כך קיבלו את משפטו. בימי התורכים היה שמאי לגרנות יחד עם ר' מרדכי פרידמן מראש־פינה ושניהם היו שותפים לעדרי צאן וקשורים בקשרי ידידות ואחווה.

טיפוסים כאלה היו במושבה, – מסיים עמרם שניידר את תיאורו הנלבב – אך כולם היו עובדים חרוצים ועמלים ושנתם נדדה בלילות כי היו שומרי גבול. רבים קברו את ילדיהם ונשותיהם, נשים קברו את בעליהן שמתו במחלת שחור־השתן – ואת המקום לא עזבו.

בתי־אב של חקלאים    🔗

מבין השיטין מתחילה להתבהר לנו העובדה שנרמזה לעיל – כיצד מתקשרים ומשתלבים בתי־אב של חקלאים ואת אשר יחסיר אחד בסיפור מוצאו, קם ומשלים מיד שני. באותו עמרם הרצוג מצפת אשר על שמו מתיחסות משפחות בכינוי “עמרם’ס” (לעיל), מספר גם ר' שמעון הרצוג, כי היו יוצאי וישניצה. בבואו לצפת החל ר' עמרם לקנות חיטה, טוחן בטחנות המים וסוחר בקמח. לימים, כאשר ירדה המשפחה שנתיתמה למשמר, להצטרף אל בית גיסם צבי שניידר “בנו צריף מעצי דפלה וטייחו אותו בגללי פרות וכן טחו בהם את הרצפה, קוששו בשדות שרשי ינבוט (סירה) לייבש אותם להסקה” – וכן נעשו ממילא כבית־אב אחד… שניידר – הרצוג… הרצוג–שניידר–בלשניקוב וכו'. בעל־כרחך אתה אומר כי במושבה הקטנה מתהווה “חמולה” – בית־אב ענף. ואם באו תחילה בודדים מצפת, הרי מטבע הדברים ותוך קשרי נישואים בצפת עצמה ובמושבה נעשים הם שלוחות לבית־אב. למותר לומר, כי גם כוחם של בודדים לאכרות יפה, אך בהתחולל תהליך הברירה של המתנחלים מחמת פגיעת המצוקה וקדחת שחור־השתן ולא רבים נמשכים מבחוץ למושבה הקטנה והנידחה למלא את שורותיה ־– צפת היא המשמשת לה מקור תגבורת עיקרי ובניה ובנותיה חוזרים ומשתלבים בהווי זה שטבעו הראשונים.

אבי שלמה (זיידה) סגל – כותב יצחק סגל ברשימה על הוריו – נולד בצפת, כי הסבא ברל עלה ממוהילוב שברוסיה עם הוריו. הללו אנשים אמידים היו ובאו עם צרור כספם, ממנו התקיימו אף ביססו להם מעמד כלכלי בעיר. לאחר נישואיו פתח סבי ברל מוהילובר חנות מהיפות בצפת לממכר בדים ונתכבד על כל חוגי העיר וסביבתה ביושרו, בפקחותו ובאהבתו את הבריות. גם במראהו עורר כבוד בלב רואיו. הוא הקפיד על חינוך בניו, לימדם תורה ומעשים טובים וכן בחר עבורם את מיטב החדרים והישיבות בהם קנו דעת. שלמה (זיידה) בנו, הוא אבי, נשא לאשה את רייזל בת עמרם ואסתר הרצוג – הוא בן 16 והיא כבת חמש־עשרה. לאחר נישואיהם פתחו גם הם חנות לממכר בדים.

אמנו רייזל נמשכה בכל נפשה למשמר־הירדן, כי קסמו לה חיי המושבה החקלאית, – ממשיך יצחק – ובני משפחתה (הרצוג) כבר נמצאו שם. ואמנם לימים באו למשמר וגם כאן המשיכו במיקח־וממכר עם הסביבה שהיתה מאוכלסת כפרים ערביים רבים. בעיסוקם זה בחנות “כל־בו” המשיכו עד שגדלנו הבנים וקיבלנו נחלות (מיק"א), אף נגשנו ברוב אהבה ומרץ לבנין משקינו.

אבי שלמה (זיידה) היה נעים־הליכות והשרה רוח טובה בבת־צחוקו המלבבת וביחסו האדיב לבריות. כל הימים לא הפסיק מתלמודו והיה מעיין בגמרא ומדרש וגם ספרי חולין לא הניח מידו, בחינת “תוכם אכל וקליפתם זרק”. בכל הזדמנות שבאה לידו, היה מרכז סביבו מספר “לומדים” לשיעור־קבע. עם זאת אהב את העץ והירק וטיפח אותם בגינתו. הוא שקד על חינוך ילדיו והשתדל להקל מעליהם את נטל עמלם במשק – השכים לקום כדי להכין הכל לקראת יום־העבודה ויוכלו הבנים ליהנות בינתיים משנת שינה נוספת; גם בשובם מהעבודה קיבל עליו את הסידורים בחצר, להאכיל ולהשקות את בהמת־העבודה, הבקר והעוף. ורייזל זוגתו, אמי, עזר נאמן כנגדו, כולה מרץ ותנועה, אשה נאה וחביבה על כל. היא ילדה לאבי תשעה בנים ובנות – אך הבת הבכורה, חווה נ"ע תלתה בקדחת הצהובה ונפטרה בגיל 12 שנה ועוד ילד נפטר בהיותו תינוק. מלבד היותה עקרת־בית של משפחה גדולה, היתה ידה בכל הליכות הבית והחנות, אף מסרה מזמנה לזולת. תורמת ומתרימה למען דואב ונצרך, כי נחנה בכשרון טבעי להגשת עזרה וסעד לחולה וליולדת – וביתה פתוח לרווחה. כל הבא בצל קורת ביתנו התקבל בסבר ופניו לא הושבו ריקם.

מרים קורנגולד־שור בסיפורה אשר שרשו אף הוא נעוץ בצפת: אמי באה מיאסי שברומניה עם הוריה ליפו וכאן נשלחה לבית־ספר “אליאנס” ללמוד (בטרם היו בתי־ספר אחרים); – ברם, האב שהיה אדוק לא הסכים כי בתו תלמד ב“אליאנס” ועל כן עברו לדור בצפת, אך גם בה לא ניתן לאמי ללמוד ובהיותה בת שש־עשרה שידכו לה את אבי מאיר שור שהיה מבוגר ממנה. אביו של מאיר ר' יהושע־ישראל שור היו לו כמה בתים בצפת ובנו לאחר הנישואים קנה פרות ואשתו הצעירה עוזרת על ידו ועושה תוצרת מחלב, אשר עליה היתה פרנסתם. 

ר' יהושע ישראל סבנו – מוסיפה מרים – נודע גם כסופר־סת“ם ויהודים ממצרים ומעיראק היו באים אליו או מזמינים אותו אליהם לכתוב ספרי־תורה. הכל חיבבו אותו וקראו לו על שום אומנותו “גאון” אף ביקשו ממנו כתיבת “קמיעות”, אך סירב לעסוק בכך. משום כך קראו לאבי בשם “יהושע ישראל סופר־ סת”ם’ס”, אך את הכתב הנאה הוריש הסב לבנו השני. אבי נתפש לחקלאות ועוד בהיותו נער שלח אותו אביו להשתכר בעבודת הכרמים בזכרון־יעקב. שם עבד כאשר הבארון רוטשילד⁷ נזדמן לזכרון בביקורו בארץ וכאשר נוכח בקבלת פני האורח רם־המעלה, ראה הבארון את הנער ושאל אותו לחפצו בחיים… השיב אבי כי הוא רוצה להיות אכר. – לימים, עברה המשפחה לעין־זיתים, שנוסדה אצל צפת, ואבי נשכר לשמור בכרם המשותף של אגודת עין־זיתים. הוא היה חסון ואמיץ והערבים פחדו ממנו, אך התנאים בעין־זיתים היו קשים וכאשר נולדו ילדים חזרה המשפחה לצפת ואבי יורד משם לשמירתו בעין־זיתים. עם שחיו בדוחק, אצל אבי מרוחו הטובה גם על אשתו, כי היה חסון ברוחו ובגופו ו“בעל בטחון” גדול. לבסוף נתמלאה משאת־נפשו לאכרות, כאשר עלה לו להתנחל במשמר־הירדן והוא נודע גם כאן ברוחו הטובה וברוב חריצותו.

רוחה של צפת והכשרתה גרמו ודאי לא־מעט לבני משמר, שיהיו למודים להסתפק במועט – אופים לחם בתאבון ומביאים מים מהירדן. – כדברי שמעון הרצוג – ועוד: עבדנו אצל האכרים ביסוד־המעלה וראש־פינה בעבודות שונות, אכלנו פת־לחם יבשה עם גבינה, ובערב קיבלנו מרק עדשים אצל המשפחה שעבדנו. בהיותי בן שתים־עשרה התחלתי לעבוד כשכיר־יום אצל האכר ורהאפטיג בדישה ותלישת חומצה, בשכר שנים וחצי גרוש ליום, וכיוון שלא היה לו כסף מזומן לשלם לי, נתן תמורתם ברבע מידה חיטה.

רחל בלשניקוב מוסיפה על בית אמה: – אחד הילדים הלך ברגל לעבוד בראש־פינה, שני הלך ליסוד־המעלה יום־יום ברגל, כי חמור לרכיבה לא היה. כאשר הצטרכנו למים, לקחו שני ילדים פח, השחילו באזניו מקל ונשאוהו “במוט” בשנים. וכאשר ירדנו לכבס עם אמא על שפת הירדן, היה הילד האחד מקושש עצים וקוצים להסקה, שני עוזר בכביסה, שלישי שואב מים – ולבסוף פרשו את הכביסה הרטובה על השיחים לייבוש. ואם השם עזר וקמה “זובעה” (רוח סערה) – היא סחפה עמה את הכבסים אל הירדן ועם הזרם הגיע חלק מהם עד לכנרת… גם ההליכה מביתנו אל שכן לא היתה כפשוטה, כי הוצרכנו ליטול מגל ולקצץ בקוצים ובחרולים כדי לפנות מעבר. וכן היינו נדקרים בקוצים, בצאתנו לטיול של שבת, אלמלא קיצצנו אותם סביב מערב שבת… ובלילות שכבנו, אמא עם ששת הילדים, בחדר האחד שגדלו ד' על ד' אמות, כשחיות־פרא מטפסות ועולות בחלון.

משלימה ברוח זו שרה גלבגיסר: כל יום שישי היו הבעלים העובדים במושבות מקבלים את שכר השבוע, וביום ראשון היו מתחברות שלוש או ארבע נשים ונוסעות לצפת לקנות את המיצרכים לבית. היינו רוכבות על חמורים קטנים לצפת, למעלה מארבע שעות, במשעולי ההר הצרים והעקלקלים, וכיוון שהגענו לצפת היינו עיפות מהנסיעה ונשארות ללון אצל משפחותינו. למחרת היינו עוסקות בקניות – שמן, סוכר, זגוגית למנורה, כוסות לתה, קצת קמח וסולת ועוד דברים נחוצים לבית. כל זה היינו מעמיסות על החמורים וחוזרות למשמר. החמורים התנהלו לאיטם אך יש שרבצו מכובד המשא או מטרדת הזבובים – וברבצם נשברה זכוכית, נשפך השמן על הסוכר – שוד ושבר!… כך חזרו הנשים ובשקיהן דייסה מכל אשר קנו בדי עמל ויגיעה, ובבית כבר מחכים לחמור החוזר מצפת, כדי להביא עליו את ארבעת פחי המים מהירדן, להשקות את הבהמה והעוף.

והכותבת שרה הרי גם היא בת צפת אשר אמה עלתה מיאסי שברומניה עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי נישואיה ליעקב גלבגיסר עברה למשמר־הירדן, שם היה יעקב אכר – “והיו אז חיים יפים” – כיצד?– חותנה ר' חיים גלבגיסר קנה במשמר חמישים דונאם אדמה ואחרי זה העלה את משפחתו מבריסק־ליטובסק. למרות היותם בעלי “נחלה”, לא הניחה ממשלת תורכיה למשפחה לרדת בחוף יפו והמשיכו את דרכם באניה לאלכסנדריה של מצרים; – אך ר' חיים שלח שמה יהודי מצפת לקבל את המשפחה “כבני משפחה שלו” וכך הביא אותם הצפתי ברכיבה על פרדות וחמורים ממצרים למשמר־הירדן (!). כאן חלה הבן הבכור בקדחת ומחוסר עזרה רפואית במקום מת בחליו. אף־על־פי־כן נאחזה המשפחה והבן יעקב גדל והשתכר בעבודתו במושבות. – כן הסתגלו ונאחזו אף נודעו במושבה כעובדים טובים וחרוצים.

אנשי משמר נטעו כאמור כרמים בתקווה להתקיים מהם. – מוסיף הבן יעקב גלבגיסר מזכרונות ילדותו – כל אחד נטע עד 15 דונאם כרם ואת הכסף שחסך מעבודתו בחוץ השקיע בכרם. אנחנו הילדים מגיל שתים־עשרה עד שש־עשרה שלמדנו ב“חדר” עד הצהריים, עבדנו בשעות של אחה"צ בעידור בכרם. כאשר התחילו הכרמים לשאת ענבים ולא היה איפה למכור – באו ערבים מצפת שקנו ומכרו בעיר לפי הקנטאר (מאה רוטל “משקל צפת” – הרוטל שנים וחצי קילו בקירוב). והממשלה העריכה בכל שנה את הפרי כדי לגבות את מס העושר, כמעט כסכום אשר קיבלו האכרים עבור הענבים. ואם החוק אמר לגבות כדי החלק העשירי של היבול – הרי הממשלה החכירה את הגבייה לאפנדי אשר גבה בשרירות לבו עד 15 אחוז למאה. אף־על־פי־כן עיבדנו את הכרמים. – מסיים יעקב גלבגיסר – את הבציר, הגיזום והעידוד היינו עושים הילדים, כי המבוגרים היו מוכרחים להשתכר במושבות. גם את השמירה בכרמים עשינו הילדים ביום ובלילה, דהיינו – היינו מתכנסים מספר ילדים לשמור יחדיו מפני גנבים, תנים ושאר חיות־בר שבאו לאכול את הענבים, ומה עשינו? לקחנו פחים ריקים והקשנו עליהם במקלות כדי להבריח את ההולכים על שתים ועל ארבע גם יחד…

הרי שעומדים אנו בסיפורים על עבודתם של גברים וילדים ועמלן של אמהות. – יום אחד יצאנו לחרוש עם עלות השחר. – מציין שמעון הרצוג – ופתאום הרעימו רעמים וירד גשם. הכל נחפזו לחזור הביתה אך אני נשארתי בשדה עם הערבי, שביקש לחזור גם הוא וסירבתי לו. כן חרשנו וזרענו בגשם עד חשיכה, ובני המושבה יצאו לחפש אחרי כי דאגו לשלומי. כאשר מצאו אותי בשדה הייתי קפוא מקור. הביאוני הביתה והוציאו לחם חם מהתאבון, אותו הניחו מעלי עד שחם לי… מאידך, חווה, בת צפת, אשר נישאה לנפתלי טייטלבוים־תמרי במשמר־הירדן, ובאה לגור בבית חמותה, אמרה לה חמותה: “באת לחיות בגן־עדן – כי יש לנו בית לגור בו…” אמנם נתברר כי החיים אינם “גן־עדן” כפשוטו – כי החמות שפרה נפטרה וחווה הצעירה נשאה בעול הבית. – עם זאת העובדה במקומה עומדת: כושר טבעי לעמל היום והסתפקות באשר יש. בעל־כרחך הנך אומר: אלה מכוחה של צפת באו לאנשי המושבה על הירדן.

עוד נשוב להלן להווי המתרקם במקום, אך כאן מחובתנו להביא כמה דברים נלבבים משל “בנו של השוחט והרב ר' נוח שלמה רייזיל בר אייזיק משה ז”ל" – ובהמשך הדברים נראה כי שוחט במושבה זו הוא דמות שאין לפסוח עליה מיניה וביה… שלום רייזיל נותן סימנים משלו באנשי המושבה, אך הם מצטרפים יפה לדברי קודמיו ולרוחם. הוא מונה והולך את אכרי המושבה – לפי שיטה מיוחדת משלו – עפ“י בתיהם לסדרם. מצד הכניסה למושבה היתה בקתה של שני חדרים בה התגורר תושב, טיח. אחריו ביתו של אליהו שווארץ (הסנדלר), שהיה סר בלילות אל אבי השוחט לשמוע פרק ב”תנא דבי אליהו" – על ר' אלי שמענו כבר ורייזיל מוסיף כי בשמחת־תורה היה מרקד משמחת הכוס המשומר כשאשתו ובנותיו תומכות בו… ואחריו בית האכר ר' שפס’ל (וייסבליט) – אשר פעם נכנסתי לביתו ומצאתיו פצוע בכל גופו. גזלנים משבט הב פצעו אותו, על שהתנגד להם ולא הניח לגזול ממנו את החמורים וחפציו.

אנו גרנו בבית הרביעי – מונה שלום – ולפנינו גר בו המתנחל ר' ישעיה ווכסלר אשר שימש גם כשוחט במושבה ומיד אחריו ר' הרש אחיו. ר' הרש תלמיד־חכם היה אך בטלן בחיי המעשה והרי עובדה: בימים הללו שמרו בני המושבה לפי התור על הבהמות, אשר כינסו אותן בשתי חצרות סמוכות ורק קיר נמוך הפריד ביניהן. כיוון שבא תורו של ר' הרש לשמור, והוא עיף מעבודת היום, בדק את השער אם הוא סגור ושכב על הקיר לישון. מסתבר, כי גנבים באו אותו לילה, פרצו את השער והוציאו מעל לקיר אשר ישן עליו ר' הרש שני סוסים והסתלקו – ור' הרש לא ידע בבואם ובצאתם.

בבתים שלאחריהם – האלמנה מירל סגל, משה עמרמ’ס, האכר ורהאפטיג, חיים הרש לוין ור' ישראל בלשניקוב. בבית האחד־עשר בנימין ליפשיץ, שהיה עני ואביון ומטופל בילדים. יום אחד חלה סוסו היחיד ובא לבקש מהשוחט, כי יתפלל לשלום הסוס שעליו עבודתו ופרנסתו. מזג לו אבי כוס יי"ש – מספר שלום – שידל אותו לשתות “לחיים” ואמר: ר' בנימין, שחוט כמה תרנגולים ויהיו כפרה לסוס – – והעיקר הוא כי הסוס הבריא…

ועדיין הולך ר' שלום ומונה: בצד שכנגד של הרחוב ר' חיים גלבגיסר שעבד בנגרות ואחריו האלמנה שפרה חיים יוסיל’ס (טייטלבוים) ולה בנים שלושה. אחריה ביתו של הרש’ל (צבי) עמרמ’ס (שניידר) וגם בו הווה עובדה: לילה אחד היה ישן על הגורן ובאו גנבים לגנוב, ירו כדור ברגלו והתרפא זמן רב. בבית השישה־עשר ר' יצחק מוינשטר (אנגלברג) אשר לימים נספה הוא ואשתו במחלת החולירע (ראה להלן) ונותרו יתומים רבים. הבית השבעה־עשר משל ר' שלמה־לוי גרוסמן מיקירי צפת והוא גם בעל־קורא ותיק. בבית השמונה־עשר דירת הרוקח, בית מרקחת, בית־ספר ובית־כנסת ובתשעה־עשר הזקן ר' יעקב פייגלין מחסידי חב“ד. זוכרני יום שבת – מוסיף שלום רייזיל – שנכנסתי לבית־הכנסת לאחר שהכל גמרו להתפלל ומצאתיו עומד עטוף בטליתו ועדיין מאריך בתפילה… בבנין העשרים אליעזר שיינוק שהוחזק כמומחה לציד נחשים (התישב לימים ביבנאל). ושלושה “שטריימליך” היו בכל אלה שמניתי – מסיים המספר – ר' אייזיק שניידמן, אבי ז”ל והרוקח ר' משה ז"ל (מצפת גם הוא).

בכך מרומזים איפוא אפיים ומטענם הרוחני של אנשי המושבה ואפילו נצטרפו אליהם אנשים מן החוץ, שוב לא יכלו לשנות מן המטבע שטבעו הללו. “זקני ר' אייזיק משה היה מלמד דרדקי בראש־פינה מהיווסדה ואבי אמי ר' מרדכי הורביץ היה אחד מחמשת נערי “ההורביצים” אשר קראו עליהם בצפת “חמישה חומשי תורה”… – כן משתבח שלום רייזל ביחוסו. – אבי ז”ל למד בבית־הכנסת של ר' ינק’ל “דוקטור”, אשר שימש ראש־ישיבה ולמדו אצלו המתחילים שמונה־עשרה שעות במעת־לעת. אבי למד ביחד עם הרב ר' משה קליערס (מי שהיה לאחר מכן רבה של טבריה) והוסמך לשוחט. הוא ירד כאמור, מצפת למשמר־הירדן לשמש כשוחט בשכר 20 פראנק בחודש.

לפני אבי שימש כשוחט ר' ישעיהו ווכסלר שעזב את המושבה. ושחטו במושבה רק עופות לשבת, כי בשאר ימות השבוע היו מדירים עצמם מאכילת בשר – רק בהמה שחלתה שחטו אותה. וזוכרני כי שעה שאבי ז"ל היה בודק את הסכין לפני השחיטה, היה נאנח בשברון־מתניים כאילו היה מכין את עצמו לעקידה, רחמנא ליצלן… אבי נעשה גם מלמד לתינוקות בחדר הסמוך לבית־הכנסת וכן היה נדרש לפסוק בשאלות כשרות ושאר דברים שהם בסמכותו של רב. היה מסדר קידושין ומרביץ תורה גם בין מבוגרים שנכנסים ללמוד אצלו. הוא היה משגיח על “העירוב” במושבה כדי שיוכלו להוציא ולהביא בשבת כלים מהבתים לרחוב. היה משגיח על “המקווה” וטורח בעצמו, ופעמים עזרתי על ידו, לרדת עם החמור אל הירדן ולהביא מים למלא את בריכת המקווה.

אין זאת, כי גם אביו של המספר ר' נוח שלמה כוחו לא היה גדול לחיי המעשה, והדברים יעידו. – פעם בחודש היו עולים לצפת לקנות מיצרכים שונים ואבי קנה לו לצורך זה חמור, אך כיוון שלא היה מצוי במיקח־וממכר מכרו לו חמור עיוור בעינו האחת… חמור זה היה למופת בעצלותו ואבי שהיה מחמר אחריו, היה עושה מחצית דרכו ברגל ורק מחציתה רוכב. אף עקשן גדול היה אותו חמור ויום אחד יצא אבי לצפת להביא ש“ס בבלי וארון לספרים. היה יום גשם ובשעה מאוחרת בלילה בא אבי עם מחמר ופרדה שנשאה את הש”ס והארון, והחמור אחריהם – – אף נכנס אבי הביתה יחף והנעליים בידיו, כי החמור סירב לשאתו “מחצית הדרך” ואי־אפשר היה להלך בנעליים בבוץ – –

שוב מעשה בחמור שאבי רכב עליו לצפת, אך בדרך נקרה ערבי משבט הב שרצה לגזול את החמור. החל הבדווי להטות את החמור לצד הדרך המוליכה אל שבט הב והחמור ברוב עקשנותו סירב… לא הועילו מכות שהמטיר עליו, והיה מוכרח הבדווי להניח לחמור וללכת לדרכו בבושת־פנים, כשאבי חזר וישב על חמורו ורכב בשלום לדרכו… וללמדך את טיב הדרכים למושבה הרי מעשה נוסף: כשבועיים לפני הפסח רכב אבי לצפת להביא מצות ושאר צרכי החג, אך ירדו גשמי זעף רצופים ואי־אפשר היה לרכב בדרך משמר שהפכה לבוץ. החג משמש ובא ואבי עדיין לא חזר – – עד שבא יום אחד רכוב על פרדות שהיו מהלכות לטבריה והביא את צרכי החג.

כן מסתבר מסיפורו של שלום רייזל, כי לא פחות בערכו מהשוחט היה הרוקח – “ובימים הללו” בא למושבה רוקח מצפת, ר' משה לוריא – “אחיו של ר' זוסיא הרוקח הנודע בצפת באומנותו, במעשי צדקה שלו ובהיותו מחלק רפואות חינם לנצרכים להן”. משה לוריא היה בן־גילי ואדוק מאוד – מספר שלום – ובשאלות איסור־והיתר היה נועץ באבי, כגון מתן רפואות בשבת או התקנת רפואה לחולה בשבת מה דינה.. יום אחד נכנסה אשת אכר אל הרוקח בגילוי־ראש וביקשה לזלף בעיניה. אך נתישבה על הכסא, נטל הלה מטלית וכיסה על ראשה. חזרה האשה לביתה וסחה את הדבר לבעלה, ופתאום ראינו את האכר פורץ בזעם, נכון לרסק את עצמותיו של הרוקח אשר כיסה את ראש אשתו במטלית – יצאו בני המושבה מבוהלים לקול הצעקה והרוקח, שהיה לו לול עופות, נחבא בו מרוב פחד. האכר חיפש אחרי ר' משה בבית־המרקחת ובבית, אך למרבה המזל לא מצאו וחזר על עקבותיו. לאחר שבני המושבה שידלו את הבעל והפיסו את דעתו, יצא הרוקח ממחבואו. ור' משה הרוקח היה מנעים זמירות בקול אדיר וחזק ובליל שבת אחד האריך לזמר ולרקוד. מקול השירה והריקוד התעוררו משנתם רבים מבני המושבה ובאו ועמדו ממול לדירתו, לראותו רוקד, כשה“שטריימל” לראשו וכולו סולד מדביקות עילאית

* * *

יראת שמים וכוחה של צפת מזה    🔗

כללו של דבר: קיבוץ קטן של יהודים, רובם יראי שמים ואחוזים ושלובים בישוב הוותיק מסביב. כאן רק מעטים שבאו להתישב מרוסיה; ועוד אחד או שנים שהתנסו בהתישבות “המבוהלת” על אדמת הבארון בגולן. הרוב הוא מבני וותיקים שבצפת וממנה לא רק מטענם הדתי אלא אורח־חייהם, מידות ונימוסים הנותנים טעם לחיים גם במקומם החדש.

הסבא עמרם הרצוג הנזכר לעיל ואשר אני נקרא על שמו – מגיש לנו מלוא חפניו מיודענו עמרם שניידר מהפולקלור של צפת – התקין את התאורה הראשונה על קברו של הרשב"י במירון – כיצד? הביא ארבעים פנסים גדולים וקשר אותם בחבלים מסביב לחצר בית־הכגסת ובפינותיה, כי לא היתה שם תאורה בלילות. זה היה לפני שנים רבות ומאז נתקיימה תאורה זו עד לזמן החדש שהתקינו חשמל וכדאי שיירשם בזה לזכרון מי היה הראשון שהאיר (!) את מירון. ועוד על הסבא ר' עמרם שלא היה ישן במיטה אלא בישיבה אצל השולחן… הוא היה אומר: אדם נולד לעבוד את הבורא והנשמה היא העיקר… גופו של אדם אינו אלא טפל… לפיכך היה ממעט באכילה ונפטר קודם זמנו.

אותו סבא – כותב עמרם – היה אביה של אמנו מרים־פייגה ועלה ארצה עם אביו ר' יהודה לייב הרצוג מצ’רנוביץ (העיר הראשית של בוקובינה) יחד עם הרב חיים צ’רנוביצר, בכינויו ר' חיימ’ל, שנודע כאחד הגאונים בעיר ומחוצה לה וחיבר פירוש לתורה “באר מים חיים”. ר' יהודה לייב, סבא של אמי, התישב איפוא, בצפת, ולו שני בנים – עמרם ומטות בער, והם כשני עולמות שונים ונפרדים. עמרם איש־מעשה ומצליח במסחרו, מסחר תבואות וקמח, אשר בו הגיע עד לחורן; – לא כן מטות־בער שהיה חלבן נודד ומדי יום ביומו, בקיץ ובחורף, היה מחזר בכפרי הערבים שבגליל העליון, מביא מהם בפחים חלב ומחלקו בעיר. לפעמים היה עושה גבינה ואפשר כי בזכותו יצאו מוניטין ל“גבינה הצפתית”.

עוד אזכור את חיים המחמר איש צפת, – מפליג עמרם לזכרונות ילדותו – שהיה בא ליסוד־המעלה ולמשמר־הירדן והאכרים מוסרים לו רשימות של מיצרכים לקנות למענם מסוחרי צפת, וחיים מביא הכל בשלימות ובתכלית הדיוק (אגב – טיפוס זה של מחמר נתקשר לרוב מושבותינו בשנותיהן הראשונות והללו נודעו בשם “מוכארים” – המ.). וחיים איש תמים־דרך היה – הוא הקשר, הדוור, הטליגראף והרכבת, והכל עליו. קראו לו חיים “טויטה נשמה” – אפשר על שום תמימותו ולאחר שלוקח לצבא במלחמת־העולם הראשונה אבדו עקבותיו. הוא השאיר אחריו שלושה בנים ובת ואמי הביאה את היתומים עם אמם למשמר־הירדן, אף נשארו לשבת בה על נחלה, אחרי ויכוחים רבים במושבה, כי היו גם מתנגדים להתנחלותם.

וכיוון שמספרים באנשי צפת מהימים הללו – אומר עמרם – הבה ואתאר עוד כמה טיפוסים שנחרתו בזכרוני. בצפת היו שני אחים ממשפחה פשוטה, לפי המושגים דאז, כאשר הממונים על החלוקה והיושבים ב“מזרח” בית־הכנסת נחשבו לבעלי יחוס. ובצפת היה בית־כנסת של בעלי־מלאכה, בו היו מתפללים את “תפילת הנץ” ושני האחים נמנו על בית־כנסת זה. את מוצאם איני זוכר, אך האח האחד מיכל יהודה היה אופה והשני מאיר־ניסים היה לסתת אבנים בבית־העלמין של צפת. שניהם שומרי מצוות וביום השבת אי־אפשר היה להבחין בהם, אם מעשירי העיר הם או מענייה, כי לבשו בגדי שבת כעשירים – כפתן של משי עם אבנט רחב ובאבנט שרשרת של שעון. חבשו לראשיהם “שטריימל” נאה למהדרין, פוזמקאות לבנות ונעלים שחורות ומבריקות לרגליהם, ועל כתפיהם האיצטלא (גיבע) של קטיפה ירוקה או אדומה.

למאיר ניסים האח הסתת היו שני בנים, אחד שהיה לאחר מכן רבה של טבריה (ר' משה קליערס, ראה לעיל) אף התכבד על קהילת טבריה וזכור בה לברכה עד היום; ובנו השני נקרא בשם יוס’ל פשה־לאה’ס (על שם אמו) והיה בעל־מידות ורחב־גרם והתפרנס מסבלות. כל ימות השבוע היה יוס’יל חובש על גבו אוכף־סבלים תפור משקים וחבל כרוך סביב ערפו, כדי להעביר בהם משאות ממקום למקום – אבל בשבת או במועד לא נבדל משאר חשובי העיר. ולא עוד אלא הפריש יוס’ל משכרו הדל ואשתו עוברת ביום חמישי בשבוע בין המשפחות הנצרכות או אצל זקנים ערירים וחולים ומחלקת להם מעות לצרכי שבת, שלא יחסר להם חס־ושלום חלה טריה או ירק ויין לקידוש והבדלה. ויוס’ל פשה־לאה’ס היה שמח בחלקו.

לא כן אחיו של הסתת, מיכל יהודה האופה, אף הוא חרד וירא שמים אך שונה מאחיו. הוא התחבב על הרב ר' אברהמלי הלר, שהיה סגי־נהור וסיפרו כי התעוור מרוב שקידה. ר' אברהם נודע כאיש־אלקים והיה שונה את תלמודו על־פה – וחיבתו למיכל יהודה האופה על שום מה? – סיפרו בצפת כי הראו לו לר' אברהמ’לי משמים, כי מיכל יהודה הוא מל“ו צדיקים ומיכל יהודה היה משמשו, קונה למענו את מיצרכיו ומוליכו לבית־המרחץ בערבי שבת וחג. והיה מעשה: ביום חמישי אחד שלח ר' אברהמ’לי רץ לקרוא למיכל יהודה והלה זרק מידו את מרדה האופים וחש אליו. אך זה דרכה רגלו על מפתן הבית ור' אברהם פנה אליו בזעקה: מיכל יהודה, הרינו חייבים בזה הרגע ללכת למירון להתפלל “מנחה” על קברו של הרשב”י הקדוש! – מיכל יהודה נדהם והתחנן: בחוץ גשם סוחף ומוטב לרכב על בהמה – אך ר' אברהמ’לי בשלו: להלך מיד וברגל ואין להתווכח כי השעה דחוקה. נשתרכו השנים בגשם וברפש עד שהגיעו למירון ועמדו להתפלל. תוך עמידת “שמונה־עשרה” נאנח ר' אברהמ’לי כאילו נגולה אבן מלבו והתחיל לשבח את הקב"ה בהלל וזמר. כיוון שגמר, שאל מיכל יהודה: מה הסוד שבדבר, רבי? – השיב לו: גזרה נוראה היתה תלוייה על אחינו בכל מדינת התוגר ועתה בטלה ונקרעה בזכותך – – סוד זה הודיעו לו, כביכול, משמים בזה הרגע… ואם אין לערוב לסוד זכותו של מיכל יהודה האופה, הרי עובדה היא כי ריפא ילדים רבים ממחלות בסגולות משלו – –

אכן, זה היה כוחם של אנשי הדור שהאמינו, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ועשו שלא על מנת לקבל פרס, כי קיוו לקבל שכרם בעולם הבא ובאמונתם זו חיו – – וכנגד ענווי עולם אלה יזכור עמרם שניידר, להבדיל, את “המומר” בנציון פרידמן שבא כעלם צעיר לצפת, צנום וחיוור ונגוע במחלת השחפת. בעיר לא נודע מוצאו והיה מתאכסן בבית־הכנסת של,,האברוצ’ר“, בו הגה יומם ולילה בתורה ונתפרסם כעילוי – ונשי בית־הכנסת דאגו לו במאכל ומשקה. לימים, בנציון נעלם וחזר כעביר שנים מספר עטור זקנקן ועמו מטרונה זקנה ובלה מאנגליה. שאלוהו האברוצ’רים מה ראה כי נשא לו אשה זקנה והשיב כי יחסנית גדולה היא ואחותו של חשמן אנגלי – “וזקנה – אמ – לא תלד לי ממזרים…” מאז נודע בנציון כמומר, אך שמר חסד למתפללים בבית־הכנסת של האברוצ’ר ובערבי חגים היה שולח להם בצנעה כסף לקנות בגדים לילדיהם. בליל יום הכיפורים היה עומד מאחורי הקיר לשמוע “כל נדרי” של פייב’ל הש”ץ. הרי שהזיק היהודי לא כבה בלבו ואפילו המיר את דתו…

אם סיפורים אלו באו למסור מאווירתה של צפת, ואפילו הם חורגים במקצת מנושאנו – הרי ברוח זו אנו חוזרים ומתקרבים לתחומה של משמר הירדן בסיפור מעשה על “קללת מחניים”. וכותב עמרם שניידר: אכרי משמר הירדן הזמינו את הרב ר' משה’לי מצפת (הוא שהיה רבו של ר' ישראל אשכנזי ממייסדי יסוד־המעלה), כדי לתחום גבולות לבית־העלמין שלהם. הרב בא וקידש את המקום, שהיה לבית־העלמין של המושבה מאז עד חורבנה. לאחר מכן ליווהו שנים מהמושבה בדרך לראש־פינה והשנים היו צבי שניידר ולוי גרוסמן. הם בדרך ור' משה’לי ביקש שייכנסו עמו למחניים, כדי לברך את המתנחלים שבאו למושבה החדשה, כי הדבר נחשב בעיניו מאוד שהללו באו מגאליציה (שנות 1899–1900). הכל התכנסו לאחד הבתים, אך מסתבר כי היו בין הגאליצאים חומדי־לצון ובאשר הרב התכוון לשבת על כסאו, שמטו את הכסא והרב נפל ונחבט. כעס ר' משה’לה ובמקום ברכה קילל: כשם שהלבנתם את פני, תהיו אתם ללעג ולקלס ותשרור מחלוקת ביניכם… ואמנם עובדה היא – כותב עמרם – כי במחניים רבו חילופי המתישבים עד שעלה לאחרונה קיבוץ להתישב ושרתה הברכה במקום…

וחיבת־ציון מזה    🔗

למותר לומר, כי לאחר ייסוד המושבה שוב אין להעמיד את הקשרים על צפת בלבד; קשר הדוק קיימו המתנחלים עם המושבות בהן עבדו תחילה כשכירים ואילו עתה נעשו להן שכנים. בנידון זה כותב ר' אלתר אשכנזי מיסוד־המעלה: על הקשר ההדוק שהיה קיים בין שתי המושבות מעיד המיסמך המובא בזה. כידוע, שתי המושבות – משמר הירדן ויסוד־המעלה – סבלו מאוד מהמלאריה וזה הביא לעזרה הדדית של אכרי המקום, כדי לסעוד את החולים, כגון: לינת לילה ליד החולה או הזעקת רופא אליו אם ביום ואם בלילה לפי הצורך – מתנדב היה מוכן תמיד להביא את הרופא מראש־פינה או מצפת – וכיו"ב. – בנידון זה אף נערכה התקשרות בלשון זו:

כאשר ראינו אנחנו הח“מ תושבי משמר הירדן את התקנות אשר תיקנו החברה קדישא מהמושבה יסוד־המעלה ואשר יסדו שם “חברת לינת צדק” עפ”י התקנות האלה וחברו גם אותנו להחברה הנ“ל – הסכמנו גם אנחנו על כל הנ”ל. ומקבלים אנחנו עלינו לקיים ככל הכתוב ומפורש בהתקנות. – וע“ז באנו עה”ח, יום ה' בין כסה⁸ לעשור, תרנ“ב (1891), פה מושבה משמר הירדן, הסמוך (ה) למושבה יסוד־המעלה. וגם אנכי (כלומר החותם אישית) הנני מסכים על כל המ”ל (המובא לעיל) והנני חבר להחברה הנ“ל תובב”א (תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן): (נאום) משה דוד שוב, חיים יוסף טייטלבוים, ישעיהו דוד שו"'ב (וכסלר), דוד ורהאפטיג, יצחק אנגלברג. דוד סגל, שלמה לוי גרוסמן, הרש’ל בר חנוך (שניידר), מאור האלפרין, חיים גלבגיסר, אליהו שווארץ, יעקב שווארץ – – והרי בעקיפין מיפקד המייסדים החברים לאותה חברה ובאותה שנה.

הווי אומר: קשרי מקום וקשרי שכנות שסייעו בתקופת חבלי ההתנחלות; – עם זאת נטעה אם נעמיד הכל על כוחם של הקשרים האלה – כי כאן מצטרף גורם שווה־במעלה החדור גם הוא יראת־שמים של אותו דור, אך מבושם בנוסף לכך בחיבת־ציון. – וגם בענין זה לא נסתפק בהנחה אלא נביא דברים משל שמואל בן יעקב־צבי פייגלין (“זכרונות איש מתולה”, הוצאת המשפחה, תשי"ד): – במילים הספורות אותן אבקש לרשום בטורים הבאים כוונתי היא להסיק: – כותב שמואל – איך התרוממו האנשים הללו עד למדרגה עילאית, בה השאירו אחריהם את עברם – – ללכת המדברה אל ארץ לא־זרועה… האם נבע המעשה מן המצפון הפנימי אשר עוררם לחיבת־ציון או שמא היו אנשי־דת מאמינים באמונה שלמה בקדושת הארץ – או שמא מתוך הכרה ריאלית מצאו שאין עתיד לעם ישראל בגולה? מדרכו של אבא ז"ל, משך כל שנותיו בארץ, הריני מסיק כי כל הכוחות האלה משולבים ומקושרים היו ומכלל חייו אני נמצא למד על אחרים.

אבי ז“ל מעולם לא שמעתיו מתאונן בדרכו החדשה על קשיי יום־יומו וסבלותיו. וכאשר קראה לו המשפחה בגולה לחזור לרוסיה, סירב באמרו כי לא ימיר חיי יום אחד בארץ הקדושה בכל הון שבעולם… תשעה ילדים היינו בבית ואמי ז”ל מתה בעודנה צעירה לימים (ברוסיה). – אחרי האסון שמעתי משוחחים בבית על חיבת ציון וארץ־ישראל. משולח מהארץ כי בא לעיירה התאכסן אצלנו – ובאותו פרק זמן בא גם שלוח של חברה מהארץ למכירת קרקעות ואבי וזקני רכשו ארבע מאות דונאם אדמה ב“רמה” (מקום קברו של שמואל הנביא ליד ירושלים), בתנאי שאם האדמה לא תמצא חן בעיניהם תמסור לנו החברה שטח במקום אחר.

אבי, שהיה מחסידי חב'“ד, נסע אל הרבי מלובביץ לקבל את הסכמתו לעלייה, אלא שהרבי טען כי בבוא המשיח אי”ה נזכה וניסע כולנו. לבסוף נתן הרבי את הסכמתו וביום בו נסע אבא המתה העיירה – והפרידה עוררה רבים למחשבות על ארץ־ישראל. אבי והנפשות אשר עמו ירדו בחוף יפו ועלו לירושלים לחכות עד בוא אחריהם שאר בני המשפחה עם סבי. ובירושלים באנו בדברים עם החברה ממנה נרכשה האדמה – והנה האדמה הרים ובקעות ומכוסה אבנים. מיד הודענו כי לא נקבל אדמה זו ובינתיים אנו משפחה בת ארבע־עשרה נפשות פורטים את הכסף ואוכלים מן המוכן – – עד שנאותה החברה להציע לנו קרקע בשני מקומות, אם במושבה רחובות ואם בגליל העליון ליד ווקאס (היא אדמת אילת־השחר כיום).

מרדכי לובמן, בן עירנו וקרוב משפחה, שהיה מנהל בית־הספר בראשון־לציון, אמר לנו כי אדמת רחובות היא חול ואילו אדמת הגליל שחורה ודשנה ובשים לב לכוחות־העבודה שלנו מן הראוי לנו ללכת לגליל. החלטנו לעלות גלילה, שם אוסובצקי מנהל המושבות של “הנדיב הידוע” הבטיח למסור לנו 400 דונם ו־200 דונם למשפחת שיינוק, אשר רכשו אף הם אדמה בתנאים דומים. עד למסירת האדמה הוחלט כי אני ואחי נסע לראשון־לציון ללמוד את העבודה. עבדנו ב“בחר” ועברנו לעבוד ברחובות בחפירת המרתף של דונדיקוב (ממיסדי רחובות). מכאן נקראנו לעלות גלילה עם כל המשפחה.

בעצת ידידים שכרנו גמלים ויצאנו מירושלים בדרכים “שלא ידעון אבותינו” ובשבילים עקלקלים. ליד מעינות מילאנו כלינו מים, בערבים פרשנו מחצלות במקומות־החנייה לשינה. כון⁹ הגענו לפני צפת עם שקיעת השמש ויום שישי היה. לבל נחלל את השבת לנו בהר ורק ביום ראשון בבוקר נכנסנו העירה, אחרי דרך שארכה שבעה ימים ולילות. לאחר מנוחה קצרה ירדו סבא ואבא לראש־פינה להוודע בדבר הקושאנים על הקרקע שלנו ונאמר להם כי הכל “בסדר”, אך יש להתאזר בסבלנות. הבטחה אחת ניתנה להם: אם יש בקרבנו אנשים כשרים לעבודה יבואו לראש־פינה והעבודה תינתן. שוב ירדנו אני ואחי לראש־פינה והתחלנו לעבוד בשכר שני בישליקים ליום עבודה קשה ומפרכת, כעבודת אבותינו במצרים – מה הללו עבדו בלבנים אנו עבדנו באבנים ומה הועמדו עליהם שוטרים ונוגשים, עמד על גבינו משגיח וצעק “יאללה”. 

לאחר סיקול אדמת הכרמים של ראש־פינה הוחל בנטיעות וכן בחרישה במחרשה הגדולה המכונה “טריי”. כן חלפו שנה ומחצה ואוסובצקי דוחה אותנו בלך־ושוב עד שהודיע פתאום, כי קניית הקרקע (ווקאס) נתבטלה. ומאחר שבאותו פרק זמן הוחל בייסוד משמר־הירדן, הציע לנו אדמה במשמר־הירדן והבטיח להשיג לנו “רוכסה” {רשיון בנייה) לגשת מיד לבנין בית. עברנו למשמר־הירדן בתחילת הקיץ והתחלנו בהכנת אבנים לבנין, סיד, עצים וכו' – וה“רוכסה” איננה… הקימונו צריף גדול עד שייבנה הבית והיינו טרף ליתושי הקדחת – אשת אבי (אמי החורגת) נפטרה ואחריה בנה הקטן שנולד במקום. גם סבתא שבקה חיים, ואני ואחי המשכנו לעבוד בראש־פינה, במוצאי־שבת יוצאים ממשמר וביום השישי חוזרים אליה לפני כניסת השבת. בתנאים אלה ומן העבודה הקשה החילונו קודחים, כשאר בני משמר הירדן, מי בקדחת צהובה ומי בשחורה – האחד רועד מקור והאחד לוהט מחום – – עד שהפכנו לצללי אדם, רזים וכחושים כמקלות יבשים.

לבסוף נתקבלה הרוכסה והוחלה הקמת הבית, אך כספנו אזל והלך ועדיין הוצרכנו לרכוש סוס ושוורים ועוד. – על שום כך נאלצנו למסור לאוסובצקי מאתיים מארבע מאות הדונם שקיבלנו ממנו ויכולנו להסתדר. גם עתה המשכנו לעבוד יחד עם בני משמר האחרים בראש־פינה בחרישה, בהשגחת אגרונום נוצרי של הפקידות מצרפת בשם דה־היי, שהיה ממונה על הנטיעות. אף הועמד עלינו משגיח ובאחד הימים התמרדנו נגדו. – תוך כך קפצה עלינו מחלתו של סבא, אשר לא התגבר על התלאות שמצאוהו ומת שבע שנים וצער. לאותו זמן כבר עבדתי עם אחי אצל הפקידות ב“מג’אוז”, במרחק שעה הליכה ממשמר ויכולנו לחזור ללינה בבית. יחד עם שאר בני משמר נטענו גם אנו כרם ולכאורה הכל החל להסתדר, אלמלא הקדחת ששלטה בכל עוז. – –

אשר לייסודה של משמר הירדן, מוסיף שמואל פייגלין על הידוע לנו בדבר אישיותו של המייסד ר' דוד שוב, שהיה רבצדדי – תלמיד־חכם, חובב־ציון נלהב, נואם וחזן – אך האמין בכוחותיו למעלה מן הרגיל… כי אמר לאנשי המושבה שיבטחו בו ואל ייענו לשום הצעת עזרה מן החוץ, אף לא מפקידותו של הנדיב וכאן סיבת האדישות בה התיחסה פקידות הבארון לגורלה של משמר, לדעת פייגלין. והדברים יעידו: שייד מנהל המושבות של הנדיב, בביקורו בגליל העליון, סר לראות גם בשלומה של משמר הירדן ואכריה ברכו אותו. אך כאשר שאל מה הם חסרים, השיבו: יש לנו מנהל המושבה שנסע לחוץ־לארץ להחיש לנו עזרה… ושייד חייך ואמר: שוב ידאג לכם איפוא? יפה… מכיר אני את שוב היטב… אך כיוון שעזרתו של שוב בוששה לבוא והמושבה הגיעה עד־דכא, התחרטו האכרים על תשובתם לשייד.

יהושע אוסובצקי השתדל להמתיק את הדין ויעץ לאכרים, כי בביקורו הבא של שייד יקדמו את פניו בדרך בין ראש־פינה ליסוד־המעלה, שמא יתרצה ויחזור בו מדעתו. ואמנם לתקופת השנה בא שייד והאכרים יצאו לקראתו לברכו – ברוך הבא – אף שייד אמר: שמעתי על מצבכם וגם אוסובצקי כתב לי – אך לכם יש דואג, הלא הוא מר דוד שוב ואל נכון יהיה בעזרכם… – אף־על־פי־כן לא נואשו האכרים – מסיים שמואל פייגלין – ובאמונתם הכבירה גברו על הקשיים, אף אושר להם קרדיט קטן מהפקידות של הבארון לרפואות ובפרט לכינין – זה לחם־חוקם של בני־משמר־הירדן.

בשני שבילים – למים ולקמח    🔗

נוסיף מעתה על השתים שמנינו – יראת שמים וחיבת ציון – את חן המקום עצמו, אשר השביע את המתנחלים לא רק תלאה, אלא הוא ונופו של הירדן השרו עליהם מיום בואם רגעי אור וחדוות מעשה. אף שימש הגורם האחרון מתחילה למקור לא־אכזב של חוויות ורשמים שנשתלבו בחיי המתנחלים – באופן שקשה לנו להבחין איפה גומרים חיי המעשה ואיפה פותחת אגדה… ומתוך מזיגה זו של מעשה ואגדה נראים לנו מיד שני שבילים מיוחדים אשר נסולו באדמת הקוצים והסלעים של המושבה – השביל האחד אל הירדן למים והשביל השני אל טחנת הקמח אשר על הירדן גם היא. שני השבילים נשתלבו במאורעותיהם המופלאים בהווי המושבה מהימים הראשונים לייסודה.

השביל אל הירדן למים! – כותב יצחק סגל – בבואנו להעלות על הכתב את מלחמת קיומה של המושבה במשך עשרות שנותיה, חובה להקדיש פרק מיוחד לדרך בה הביאו בני המושבה את מימיהם לשתייה, להם ולחי אשר בחצרם. הם מי הירדן הדלוחים שהובאו מהולים בזיעתם של ילדים ולימים גם בדם. מקור־המים היחיד היה לנו הירדן, ומכאן מעמדו החשוב בהווי המושבה, החל בהספקת מים לשתייה וכמקום רחצה, שחייה ודייג, וגומר בחופיו העטורים סבך שיחי ערבה והרדוף; כאן היה גם מקום בילוי וטיולים, ובין השיחים קיננו בעלי־כנף מרהיבים ושכנו חיות למיניהן.

מאצל הגשר, בכיוון מערבה, התפתל שביל צר וארוך כדי מאות מטרים, במעלה הגבעה התלולה ובין סלעי מגור עד למושבה. שביל זה היווה את עורק החיים של מושבתנו ולא שקט ולא נח מתנועה, מבעוד בוקר עד לשעות הלילה המאוחרות. עוד בטרם האיר שחר, נראו ילדים ומבוגרים רכובים על סוסים ופרדים להשקותם, לפני צאתם לעבודה. עתה במשך כל שעות היום היו הולכים וחוזרים בו בלי־הרף ילדים נוהגים בחמורים, עמוסים שני ארגזים לשני צידיהם, ובהם ארבעה פחים למלא מים לשתייה, לאדם לעוף ולבהמה. עבודה מייגעת זו היתה בעיקרה מנת־חלקם של ילדים, ועל תנועה שוקקת זו בשביל הוסיפה אוכלוסית המושבה, למקטון ועד גדול, שירדו לרחצה ולשחייה, לנקיון הגוף ולהנאת הטבילה לשמה. כאן נודעו שני מקומות רחצה – לגברים לחוד ולנשים לחוד. גורם נוסף משך לירדן הוא הדייג, כי שרצו במימיו דגים לרוב ממינים שונים, מהם משובחים וטעימים לאכילה.

לדייג נתפשו ילדי המקום בכל שעת־כושר, כי בו מצאו ספורט נוסף על טובת־ההנאה מאכילת דגים, בערבי שבתות ובחגים. בהאיר שחר, אצו ילדי המושבה מצויידים בחכות ובכלים שונים, להקדים איש את חברו ולתפוש את המקום הטוב בו הדגה מצוייה – ומקומות הדייג הרי הם הסלעים המזדקרים באפיקו של הירדן. עליהם הילדים מתישבים, קובעים את הפתיון על החכה, מטילים אותה למים ומחכים עד בוא הדג. זוהרים פניהם של אלה אשר מזלם שיחק להם – הללו נושאים בגאווה ובשמחה את דגיהם לעיני־כל, כגיבורים עטורי־נצחון. לא כן חבריהם שמזלם בגד בהם – הללו חזרו כנכלמים…

זה איפוא ענינו של השביל האחד – למים; והשני – אל טחנת הקמח, אף היא רצוף אירועים ומעשים. בהשכמת הבוקר ושק החיטה מוכן וקשור, – רשמה שולמית ברסקי לבית וייסבליט – אחרי עבודת המשפחה כולה בבירור הגרגרים, רחיצתם וייבושם במשך ימים רצופים. המלאכה הושלמה ומאה קילו חיטה, יפה ונקיה, נוצצת כגרגרי זהב, מוכנים לטחינת קמח בטחנות המים אשר על גדות הירדן. מיד יוצא את החצר החמור הקטן והעמוס בכיוון דרומה, בשביל הצר אשר לשני צידיו גדלים קוצים ודרדרים. החמור מתנהל באיטיות והאכר מחמר אחריו ומקל עבה בידו – זה הנשק האחד שברשותו, הן להאצת החמור והן להגנתו הוא.

מרחוק נשמעת המית הירדן בנפול זרם מימיו במורדו. קצפם מלבין כשלג באפלולית השחר. קרקור הצפרדעים מרחיש את האוויר בצלילי מקהלה בלתי נשכחת. מצד מזרח מזדקר הגשר המכונה “גשר בנות־יעקב”, העומד מיותם בשעה זו, בלי שתעבור עליו רגל אדם… ממערב התלולית הקטנה של בית־העלמין המקודש למושבה, כי מצבות לבנות שצצו בין העשבים והקוצים מזכירות את היקרים שנפלו בדמי ימיהם.

שקוע ועיף מהלך האכר אחר חמורו והחורשף הגבוה מכסה מעיניו את המתרחש סביב. לפתע החמור עומד מלכת והאכר מזדעזע… שתי גחלים נוצצות לקראתו ומאירות בעד לחשיכה הגוברת לפני הנץ החמה – וככל שהאכר מאיץ בחמורו, הלה מתעקש ועומד במקומו… הרים האכר את מקלו והתקרב אל האישים – ומקול צעקתו החלה החיה מקפצת לפניו ומפיצה ריח דוחה. האכר לא איבד עשתונותיו והניף עליה את מקלו ונרתעה החיה מפחד המכה… כן מתארת שולמית, ודאי מפי אביה, ומוסיפה: אבי הבין כי זו היא “דבע” (הצבוע) – זו העלולה לכשף את ההלך הבודד, לפי הסיפורים המהלכים בגליל. הצית אבי גפרור והחיה התחלחלה והחלה לסגת, כשעיניה מוסיפות להבהב כלפי האדם… הצית בשניה – ופנתה החיה לברוח ואבי דולק אחריה עד בואו לפני מאורת החיה מתחת לסלע – שם נעלמה מעיניו. גולל אבי אבן על פי המאורה, קושש קוצים והדליק בפתחה ורק עתה ידע כי הוא יכול להמשיך את דרכו לבטח…

ועודנו נרגש ומבולבל מהמקרה והנה חמורו נעלם ואיננו – – אנה הלך? נשכב אבי על הארץ להאזין. שמא ישמע פסיעותיו ואין קשב… שמא חזר למושבה? – עתה תקום בהלה אם יראו את החמור חוזר עמוס לבדו. ובינתיים הורם מסך החשיכה ורוח קרירה נשבה מצפון, מראש החרמון החבוש כיפתו הלבנה. צפרים החלו לצייץ ולבשר בוקר צח ורענן והחמור הקטן הנאמן לבעליו שהכיר היטב את הדרך שעשה מדי שבוע, המשיך אותה שעה את דרכו לפנים ובא מעצמו אל טחנת הקמח. ראה הטחן בחמור העומד ותמה: מדוע בא לבדו ובעליו איננו? כיוון שבושש אבי לבוא, הוריד הטחן את שק החיטה הכבד מעל גב החמור ורכב עליו לשאול לפשר הדבר במושבה. בדרך נפגשו הטחן ואבי וחזרו יחדיו לטחנה.

אותה שעה כבר הגיעו רבים אל הטחנה והחצר המגודרת בשיחי שיזף נתמלאה חמורים עמוסי שקים. כאן הירדן השמיע את עוז שטפו שהדהד על פני בקעת שהיון, ובדווים שהתגוררו בין רוכסי הגבעות באהליהם יצאו למרעה עם צאנם. נתערבו האכרים שבאו לטחנה בשכניהם מסביב, לבלות מספר שעות בנעימים. לגמו קפה שהוגש ופרסו מהצידה שהביאו מהבית – חמאה, לבן ופיתות מקמח דורה – והכל באחוות רעים. מסיבים ומגלגלים סיפורים מעולפים דמיון. דנו במאורע שאירע לאבא ולא פסקו לשבח את עוז־רוחו. כיוון שאחד גמר לטחון בתורו בא חברו אחריו ואבני הריחיים הגדולות־השחורות מוסיפות לנוע ברחש, בכוח המים, כמו שילבו ברקמת מעשי הגבורה של אנשי השדה סיפור נוסף באכר יהודי ומלחמתו בחיה

* * *

שמא ארבה ה“דבע” לאכר זה בלבד? לא היא! מרדכי גרוסמן מספר באכר צבי שניידר את המעשה בצבוע, אלא בשינוי נוסח: על הירדן מדרום למושבה עמדו שתי טחנות קמח – האחת משל ערבי צפתי והשניה משל המושבה בריחוק מהראשונה, אך גם בה ישב ערבי שכיר וטחן את התבואה שהביאו האכרים. ואמנם דרך זו אל הטחנה בין הסלעים גרמה לסיפורים רבים שהעשירו את תוכן חיינו. – מזכיר מרדכי בחיוך. ומעשה נודע היה בצבי שניידר שהלך אל הטחנה והוא בעל־גוף, חקלאי טוב ובעל משפחה ענפה. – הוא היה משכים לקום אל הטחנה כדי להיות ראשון בתור לטחינת תבואתו. אירע המקרה ויצא בעוד לילה עם חמורו במשעול המוליך אל הטחנה, אשר הערבים סיפרו עליו כי חיות מסתתרות בין סלעיו ובעיקר הצבוע – – אף היו מפליגים בסיפוריהם על נושא זה כיד הדמיון הטובה עליהם. סבא צבי יצא כאמור לבדו לדרך (כי לרוב היו יורדים בשנים או יותר) – והנה נתקל בצבוע אצל חרבות “קאסר אל־עטרה”, שם היה גם בית־הקברות שלנו. – “אני יורד עד ל”קאסר" – סיפר צבי שניידר לאחר מכן – ולפתע הופיעה נגדי חיה והחלה מהלכת לידי… אני לוחש תפילה וממשיך ללכת והיא אינה מניחה לי. הבינותי כי רצתה למשוך אותי למאורתה וניסיתי להצית גפרורים – אך היה רוח וירד גשם והחמור סירב לזוז ממקומו – אני קורא וצועק בכל כוחי והצבוע אינו זז ממני…" – חזר איפוא ר' צבי למושבה ואת תבואתו לא טחן אותו יום… יתר־על־כן; לא מעצמו חזר ר' צבי למושבה, כי אנשי המושבה יצאו לעזרתו ורק כאור הבוקר החזירוהו למושבה כל עוד רוחו בו – וצבי שניידר לא היה בפחדנים כלל אלא נודע באומץ־לבו בסביבה כולה! –

“קריעת ים־סוף…” – היה ר' צבי לוחש ונאנח שעה ארוכה אחרי אותו מעשה וברכיו נקשו זו לזו אף מוסיפים בעלי הזכרון, כי שכב ר' צבי שלושה חדשים עד שהתאושש מאותה בהלה ושב לאיתנו.

מעתה לא ייפלא, כי כבשה “הדבע” מקום נכבד בהווי המושבה ואילו היינו מוסיפים לספר בה – לא היינו מספיקים. די איפוא אם נביא עדות אחרונה מפי שרה גלבגיסר: כיוון שהיו יוצאים אנשי המושבה בדרכם לטחנה עם חשיכה, היו עומדים סבא וסבתא שלי אצל קרפיף הבית, מלווים את ההולכים בפנים דאוגות ומשיאים להם עצה; היו זהירים ב“דבע”! בדרך לירדן יש שודדים… אורבות חיות טורפות… מוטב כי תשובו ותלכו באור היום…" – לגופו של נושאנו אין זה משנה ואנו רואים לנגד עינינו אותם שני שבילים נפתלים ממשמר־הירדן, בהם מהלך אכר אחר בהמת הרכב והמשוי שלו – “החמור הקטן” – זה המשתהה ורובץ, מתעקש ומסרב לזוז, אך גם רגיל ומנוסה בהילוכו כאחד ותיק. ועוד נשוב לראותו בימי עמל רבים.

על כל פנים המושבה נוסדה והפכה לעובדה קיימת… “והיא רחוקה שתי שעות מראש־פינה, מהלך שעה מיסוד־המעלה וחמש שעות מצפת. – כבר מונה אותה החכם א. מ. לונץ ב”לוח ארץ־ישראל" שלו, זה המקור הראשון לידיעת הישוב בימים הללו. – אחדים מאכריה עזבוה ומהם שמסרו את חלקיהם לפועלים או לאחדים מיושבי צפת – ובעצמם הלכו לעבוד במושבות הקרובות".

נמצא, כי המושבה עדיין קיום משלה אין לה והדברים עולים בקנה אחד עם דברי אליהו שייד, מנהל מושבות הבארון אשר מזכרונותיו כבר הובא לעיל: “הסברתי להם (לאכרי משמר) – כותב שייד – כי אם אמנם הבארון נטע כרמים (בראש־פינה), הרי עלול הוא להפסיד רק את ממונו; לא כן הם המשקיעים את פרוטותיהם בנטיעת כרמים – מוציאים הם את כספם ואת זמנם לבטלה וסופם להיחרב (בניגוד איפוא “לתכניתו” של דוד שוב לעיל – הכ.). אמנם המתישבים נוכחו לדעת כי עצתי היא נכונה – מוסיף שייד – אך במאוחר. ומהם שחזרו לרוסיה, מהם שנשארו לשבת במסכנות במושבה, והאחרונים היו לשכירי־יום, אשר הבארון הסכים להעסיק אותם בעבודת המושבות. דוד שוב שטיפל בענין נסוג למראה התקלה, קיבל משרה קטנה מאת הבארון כפקיד בעין־זיתים, בעוד שחובבי־ציון, חברת “עזרא” מברלין ויק”א באו לעזרתה של משמר־הירדן". – אין לנו אלא להוסיף כי העזרה האמורה לא באה בבת־אחת ולהלן נסקור אותה על שלביה השונים.

 

פרק ג': בטיפול חובבי־ציון תרנ“א־תרנ”ז (1890–1897)    🔗

בפולמוס “היסדנות”    🔗

עתה נחזור אל המושבה הקטנה, שנוסדה בסימן עצמאות, ור' משה דוד שוב עדיין מנהל אותה תוך מכירת החלקות הנשארות ליחידים בארץ ובחו"ל, כלשון תעודת המכר: “איך שמכרתי… שבעים וחמישה דונאם… ו… שולם עבור 25 דונאם, ובעד 50 הנותרים מחוייב (הקונה) לשלם אחר 6 שנים, בעת שנשלם לה' לובובסקי בעד האדמה (לפי החוזה שנעשה עמו)” – ולראיה על החתום (בחותמת המושבה) משמר־הירדן, דוד שוב.

בינתיים האכרים היושבים במקום, שאמצעיהם המצומצמים אוזלים והולכים ועתידם אינו בטוח, מתדיינים ביניהם על תקנת מושבתם (תרנ"ג 1892–1983): “התאספו הקולוניסטים לאסיפה כללית… בענין חלקי האדמה והזכויות של כל אחד ונשאר ביניהם בהסכם גמור: כל אחד יש לו זכות בהקולוניה שווה בשווה, לפי חלקו אשר קנה מאת ה' משה דוד שוב. ואין לומר (איש לחברו) דבר מגונה (!) ואין לומר כי לו יתר זכות – הן אלה אשר הם הראשונים מהתיסדות המושבה והן אלה אשר קנו בעת האחרונה – כולם שווים ואם אחד אומר כי לו יתר זכות… הוא עובר על תקנות המושבה…” –

ועוד: “הקולוניסטים יחיו ביניהם בשלום… ואם יהיה איזה דין־ודברים, יבוא הדבר לפני המנהל ה' דוד שוב… ומי שיבטל אחת התקנות הוא כמו שמבטל השלום וגורם לרגלי השכינה שתידחק… ודינו מבואר ב”שולחן ערוך" – (הרי גם כאן מהשראתה הישירה של צפת!) – ועל זה באנו על החתום (18 אכרים)".

בו בזמן כבר מתפרסמים דברים בעתונות על מצבה הקשה של המושבה. הכותב הוא “בן־אריה” (ר' יהושע בן־אריה, ממייסדי ראש־פינה אשר נודע במכתביו ב“המליץ”), אייר תרנ“ב. לאחר תיאור המגיפות וגזירות הממשלה התורכית על התיישבות היהודים בכלל (כותב בן־אריה – בהשמטות): “תהלוכות הישוב עד הנה לימדונו, שכל זמן שלא נייסד את פעולתנו על בסיס נכון ומקויים ממקום גבוה בעיר הבירה (דהיינו, באישור רשמי של השלטון העליון בקושטא – הכּ.) – לא נצעד קדימה ונהיה בכל עת ובכל רגע למטרה, לכל אשר היכולת בידו לעשות לנו רעה – – והקנאים יושבי הארץ שלא מבני עמנו רואים בזה סימן טוב לצוד דגים במים עכורים, והלשינו עלינו לפני הממשלה בדמשק ובבירות, כי היהודים יבנו להם בתים גדולים (קזארמה – קסרקטין) ביסוד־המעלה עבור אנשי חיל, ובמשמר־הירדן אשר על גדות הירדן אצל הגשר יבנו היהודים מבצרים חזקים למלחמה – – – “הממשלה חקרה ודרשה אודות זה ותמצא כי שקר דברו אויבינו בנו, וכי עבדים נאמנים אנחנו בכל מקום מושבותינו לממשלתנו ולשולטן יר”ה, אשר רחמיו וחסדיו עמנו רבים מאוד. על חובבי־ציון לשים לב לענין זה ולהוציא רעיון מיוחד (גילוי־דעת בלשוננו היום – הכ.) ע”ד התישבות אחינו בארץ פלשת וסוריא, ולא לעשות במחשך מעשיהם” – –

ואחרי המבוא “הפוליטי” כותב בן־אריה: – – לבי עלי יכאב על המושבה היקרה “משמר־הירדן”, אשר תשווע לעזרה. על טוב ייזכר ועד “עזרא” בברלין, אשר הקדים מעשה למחשבה וישלח אלפיים פראנק לעזרת משמר, והיה לקולוניסטים לנטוע ולמלא את חסרון הגפנים מהשנה שעברה. גם הגיע בימים אלה לה' שוב מנהל המושבה מהוועד הראשי “עזרא” בברלין – Zentrai Komitat אשר בו מבקשים אותו לענות על שאלות אחדות הנוגעות להמושבה הזאת: מה מספר המשפחות במושבה; כמה זקוקות לתמיכה; על איזה אופנים יוכלו (עזרא) לעזור לבני המושבה להעמידם ברשות עצמם ולהתפרנס מיגיע כפיהם –

* * *

“ה' שוב ענה על כל פרט ופרט, כפי ידיעתו הטובה עליו ועל דבר הסכום הנחוץ לזה ענה ע”פ חשבון מדוייק, כי ראשית כל נחוץ לפי שעה שלושים אלף פראנק לגמור את הבנינים הנחוצים ולנטוע מספר רב של עצי תות, לעשות המשי ולנטיעת הגפנים בשנה הראשונה, ואחריה עוד שלוש שנים, עשרים אלף פראנקים שנה־שנה, לנטיעות ולעבודה – בס“ה כתשעים אלף פראנק, מלבד עשרת אלפים פראנק אשר מקווים לקבל בימים אלה מהוועד באודיסה לתשלום החובות. בין כה וכה בני משמר בצרה מסיבת החובות, ואם לא ימהר הוועד מאודיסה לשלוח להם עזרתו יהיה צערם גדול מנשוא” – –

הרי שעם דוד שוב ערוכה תכנית לביסוס או “שכלול” המושבה, בגיוס כספים מחברות חוץ; – אך אם החברות (ו“עזרא” בברלין בכלל) אינן אצות להשקיע סכומים גדולים בשכלול, מקבל עליו הוועד האודיסאי של חובבי־ציון לתמוך במושבה עפ"י ההצעות של ראש הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו – המורשה של החברה בארץ – ל. י. בינשטוק. אין ההחלטה מתקבלת בנקל, כי הכספים בקופת חובבי־ציון מועטים וועד החברה נושא בהתחייבות לתמיכה במושבות גדרה, פתח־תקווה ועוד – אף־על־פי־כן ועד חובבי־ציון נעשה לעת־עתה כתובת עיקרית לצרכי המושבה בשנותיה הראשונות.

ולהלן מפרטי הדיונים וההצעות בנוגע למשמר־הירדן, עפ"י פרטיכלים של ועד חובבי־ציון באודיסה (“החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי־מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה”), וכפי שנתפרסמו גם בעתונות של הימים ההם – “המליץ”, “הצפירה” ועוד. – והדברים נוגעים לא רק לעובדות אלא גם לעקרונות, על פיהם החברה חושבת לנכון לפעול.

בישיבת הוועד (י' טבת תרנ"ב) נקראה הצעת הוועד הפועל ביפו, בה הוא מבקש לתת תמיכה לבני הקולוניה משמר־הירדן בסך עשרת אלפים פראנק. עפ“י עדות ה' גינצבורג (אחד־העם) וה' טיומקין (שהיה ראש הוועד הפועל ביפו לפני בינשטוק), אכרי משמר־הירדן חרוצים בעבודתם וראויים לתמיכה. הוחלט איפוא לתמכם, אך צריך תחילה לחקור ולדרוש אצל איש נאמן היושב בסמוך להם (למושבה), ולחכות לתשובתו; למטרה זו הוחלט לפנות אל ד”ר הלל יפה שעשה אז את שנתו הרפואית הראשונה בארץ בטבריה ולבקשו כי יסור לקולוניה ואחרי למדו לדעת מצבה וצרכיה, יודיע לוועד את דעתו. – ואמנם באב תרנ"ב הוחלט לשלוח לבינשטוק שבעת אלפים פראנק, אשר ביחד עם חמשת אלפים פראנק שנשלחו לו, יהיה כפי שדרש בעד משמר־הירדן וגדרה – סך 12,000 פראנק.

בינשטוק בא מיד בדרישה נוספת – “לתת לקולוניה משמר־הירדן במשך שתי שנים 12,000 פראנק לשנה, לשכלולה במצב איתן”. הוועד מחליט – "לבלי תת סכומים נוספים למשמר־הירדן, אחרי הסך תשעת אלפים פראנק שניתנו לה, שבזה ניצלו הקולוניסטים לעת־עתה מלחצם ויכולים לחכות עד שיבוא בינשטוק אליהם, דהיינו: עד שיוסר הקארנטין בארץ (מסיבת מגיפת החולירע שפרצה) ובינשטוק יוכל לנסוע למושבה ולערוך את הרשימה מכל צרכיה, כפי שיראה בעיניו.

בינשטוק מודיע כי מסר את תשעת אלפים הפראנקים לידי נאמן הקולוניה ה' שוב, לחלקם בין הקולוניסטים, וה' שוב התחייב בכתב לקבל מהקולוניסטים שטרי חוב על הכספים שקיבלו. עם זה בינשטוק מבקש: לשלוח עוד 3000 פראנק עבור משמר־הירדן כדי להשלים את העזרה הזמנית. – בו בזמן הוא ממליץ בעיקר על שכלול המושבה ותכניתו כוללת: נטיעת עצי תות במשך שלוש שנים – – סידור מים למושבה כי אין להם מים טובים (מי הירדן אינם ראויים לשתייה)… יש לבנות רפתים… אין לקולוניסטים בהמות במידה הראוייה. מלבד אלה הוא מציע למנות בכל קולוניה, ובמשמר בכלל, אגרונום מלומד אשר יפקח על העבודה.

הוועד מתיחס בחיוב להצעות, בתנאי שלא למסור את הכסף לידי הקולוניסטים, אלא בינשטוק עצמו או נציגו יוציא את הדברים לפועל, וברוח זו מאשר: מקנת בהמות ובנין רפתים נחוצים מאוד למושבה; נטיעת עצי תות אמנם יכולה להיטיב את מצב המושבה, אך אין יד הוועד משגת לתת את הסך הדרוש לכך; מינוי אגרונום בקולוניה דורש הוצאות רבות… מטעמים אלה הוחלט: “לקצוב לבנין רפתים… לקנות בעד הקולוניסטים בהמות… וכן להציע לבינשטוק כי בהעריכו את הדרוש לנטיעת עצי תות, ישים לב ביחוד למצב אוצר הוועד ויעשנה למחצה… ובנוגע לאגרוגום מציע הוועד, למצוא איש מומחה לעבודת־אדמה ונטיעות אשר יתרצה להתישב במושבה, ובהיותו אחד מתושביה יעסוק בעבודתו ויורה גם לאחרים את הדרך ילכו בה” – – –

בינשטוק מוסיף להודיע (כסליו תרנ"ג): מפני שאי־אפשר כעת בימי הגשמים לבנות את הרפתים, יצורף תקציב הבנין אל הסך 4000 פראנק שקצב הוועד לנטיעת עצי תות – באופן שלנטיעה זו יהיה קצוב סך 6000 פראנק. וכן הוא בא לכלל הצעה “כי ישכרו ערבי מומחה ללמד לקולוניסטים את העבודה ולהשגיח עליה” (הצעה זו כבר נשמעה מזמן לזמן גם בחוגי הפקידות של הבארון, כאשר הדבר נגע לענף אשר הערבים הוחזקו מומחים לו – הפלחה).

במאי 1893 בינשטוק נוסע למשמר־הירדן לראות את תוצאות העזרה שהושיטה חברת חובבי־ציון למושבה ולחקור את המצב בקשר לשכלול. הוועד האודיסאי מחכה ובו בזמן מגיעות אליו ידיעות מאנשים נאמנים בגליל פה אחד, כי המושבה מתקדמת ובהימצא לה הכסף הדרוש לשכלולה “תהיה לצפירת תפארת מושבות הגליל” (!) – דהיינו רבים המדברים בזכותה של משמר־הירדן.

בינשטוק נוכח לדעת, בצדק, כי הדאגה העיקרית לשכלול המושבה היא בהספקת המים – וענין זה מפאת חידושו מעורר דיון בוועד באודיסה (אף שלכלל מעשה אינם מגיעים). בינשטוק מפרט במכתבו הצעה של “תעלת מים” (צינור) אשר ערך המהנדס וילבושביץ – וזה צריך לעלות סך 13,000 פראנק. הוועד מבין לחשיבות הענין ומחליט להזמין מומחים לעניני “תעלות מים” כדי להתיעץ עמהם בדבר. ואמנם נמסר: “האינז’נר וולפנזון נקרא לחוות את דעתו ע”ד ההצעה ומצא אותה לנכונה, אך הוסיף כי מאשר מי הירדן אינם ראויים לשתייה (כדברי בינשטוק), לא תהיה תועלת אם יביאום בצינור, כל זמן שמערכת הצינורות אינה עשוייה לנקות את המים (לסנן?) ואת העצה היעוצה להעלות את המים מהירדן למקום גבוה, שם עומדת הקולוניה, הוא מוצא לנכונה (כי משם אפשר לחלקם להשקייה).

כאן נשמעת הערה פסימית של גינצבורג (אחד־העם), כי ראוי לדעת תחילה עד כמה איתן מצב המושבה, כדי להוציא עליה שלושה־עשר אלף פראנק. הוא מוסיף כי בהיותו בארה"ק ראה כי חפרו באר בקולוניה (משמר־הירדן), אך אחרית הדבר אינה ידועה לו. נמצא כנגדו סניגור למשמר (רבינוביץ) האומר: קיום משמר־הירדן והפרחתה תלויים בתעלת המים – על כן, אם יתברר כי מצב המושבה איתן, יש לתת יתרון לתעלת המים – כי באר לא תצלח להשקאה. וגיגצבורג חושב כי מוטב לשאול את פי הקולוניסטים עצמם מה עדיף – תעלת מים או ענינים אחרים שדרושים להם יותר. גם אחרים סבורים כי תעלת המים נחוצה וביחוד שבני משמר־הירדן מתכוונים לנטוע גנות ופרדסים (אתרוגים) – ולבסוף מניחים, כי גם חברות אחרות תתנה יד לבנין תעלת המים (דהיינו: סידור מערכת צינורות). בו בזמן מוסיפים לחקור מפי בינשטוק בדבר מחירי הצינורות בארץ – שמא צינורות מתכת זולים בה יותר מצינורות בטון (אחרי שבזמן האחרון החלו להשתמש לצורך זה במתכת – בארצות אירופה).

הרי שענינה של משמר אינו יורד משולחנו של הוועד והשאיפה היא ל“שכלול סופי” – עם שלאחר זמן נתברר, כי שכלול סופי של מושבה בתנאים הללו, אי־אפשר היה להשיג בהשקעות גדולות פי־כמה מההצעות שהוגשו לוועד (וגם אלו הרי נראו למעלה מיכלתו). עם זאת יש לציין לשבחו של המייסד דוד שוב, כי רוחו לא נפלה והוא בא בינתיים בהצעות משלו להרחבת המושבה הקטנה: להושיב עשרה פועלים, שכל אחד ישלם רק שלוש מאות פראנק במשך שנים אחדות ויקבל כרם קטן – הצעה דומה לתכנית של חברת “דורשי ציון” ואגודת “שבי ציון” ואגודות כיוצא בהן שצצו בימים חללו.

כאן קם לבסוף, האחד שלא נתפס ליצר ההתישבות הפזיזה ו“הייסוד” שפעם בישוב – אחד־העם (גיגצבורג) – והוא מטיל ספק לגבי שכלולה של משמר־הירדן מעיקרו. זה עולה מדבריו בישיבות הוועד לגבי רוב המושבות; זה משתמע מדבריו הברורים והשנונים בכתב, אשר מלבד “האמת”, מלווה אותם החרדה מפני האפיטרופסות – אשר כל ישוב שהוקם בפזיזות סופו לנפול תחתיה. ואמנם גם ממשמר־הירדן אינו חוסך את שבט לשונו ומגלה את דעתו ברבים (“היישוב ואפיטרופסיו”): “המושבה הזאת (משמר הירדן) – כותב אחד־העם – היא אחת מאלה שנוסדו ע”י “עסקנים” יחידים לשם “חיבת ציון” בכוונה תחילה להעמיס את טרחן ומשאן על אפיטרופסותו של כלל ישראל. בשנת תר“ן, בעת הקדחת של “יסדנות” שתקפה את חובבי־ציון, הלך לו אחד מתושבי ראש־פינה (הכוונה לשוב) ולקח בהקפה חלקת אדמה קטנה על חוף הירדן (שהיה נינו של איש יהודי אחד מבני רוסיא – הכוונה ללובובסקי), על מנת לשלם מחירה אחר כמה שנים, ואת האדמה הזאת קרא בשם “משמר־הירדן” – והמושבה החדשה נכונה; “קולוניסטים” – לא קשה היה לו, למייסד, למצוא, כי אנשים שונים מתושבי הארץ ומבני חו”ל, קנו מידו בחפץ־לב “חלקים” קטנים ושלמו לו מחירם, בדעתם היטב כי יחד עם “החלק”, קנה לו כל אחד גם את הזכות להיקרא בשם “קולוניסט”, כלומר “בן יקיר” לכנסת ישראל…

"בכסף הזה, שקיבל המייסד במחיר האדמה, אשר הוא עצמו לא שילם בעדה אף פרוטה, נגש אל העבודה – “לשכלל” את המושבה, לבנות בתים, לנטוע כרמים ולפרנס אף אלה מן הקולוניסטים שנתישבו על אדמתם. ממילא מובן כי לא היו ימים מועטים והמושבה החדשה תגיעה עד משבר. אך המייסד לא נפל לבו: בצפת ישנם אנשים טובים המלווים לעניים בשעת דחקם אם כי בריבית גדולה, ובאודיסה יש ועד אשר נוצר לשם כך, לתמוך “קולוניסטים” בארץ־ישראל. ובכן התחיל המייסד להשתמש בשני אלו האמצעים יחדיו. בידו האחת לקח כסף במלווה מאת כל נותן ואת השניה פשט לוועד התמיכה (חובבי ציון) בבקשות והצעות, שאין מן הצורך לבארן פה.

“הוועד אמנם לא נפתה להכניס את עצמו בעול “השכלול המוחלט” שרצו להעמיס עליו, אבל נתן וחזר ונתן סכומים הגונים לצרכים שונים, סכומים שיצאו אחרי־כן לא לאותן המטרות שלהן ניתנו, אלא להספקת צרכי הרגע לפי ראות עיני המייסד עצמו, אשר בצר לו לקח מזה ונתן לזה רק כדי לסתום פיות התובעים באותו רגע. כה הלך ונמשך הדבר, ומשנה לשנה הורע מצב המושבה, עד שבאחרונה רפתה גם האנרגיה העצומה של המייסד ולא יכול עוד למצוא תחבולות חדשות בשביל להחזיק מעמד”…

וזו החזות הקשה של אחד־העם (ולא רק לגבי משמר־הירדן אלא גם לגבי חדרה ועוד), ואף־על־פי־כן הדיונים על משמר אינם יורדים משולחן הוועד באודיסה. ואם איננו מסכימים בכל עם בקורתו של אחד־העם – הרי היא המסייעת לנו להבין את הלך־הרוחות, בו נידונו השאלות בקרב חובבי־ציון ושאר החוגים הנוגעים לישוב ארץ־הקודש.

ואף־על־פי־כן – “עתידות נעימות למושבה”    🔗

למרות משפטו הקשה של אחד־העם, מוסיפים לגלות בוועד יחס טוב למושבה, בעיקר בהשפעתו של בינשטוק. הוא מגיש סקירה חיובית על ביקורו בה וממנה נביא אילו פרטים נוספים על הידוע לנו: " – – שטח הקולוניה 2300 דונם וגבוליה: ממזרח – הירדן, ממערב הרי נפתלי ומרחוק ההר הנודע – חרמון. עבודת האכרים היא בנטיעת כרמים וזריעת שדות. מלבד זה יש לכל אכר גן ירק, מהם עוסקים בגידול עופות ופרות לצרכי ביתם. מים אין במושבה ואין לקוות לחפירת באר, כי מקום המושב גבוה 70 מטר מהירדן. האכרים משתמשים במי הירדן, אך מלבד שאינם טובים, הובלתם בחמורים עולה בדמים מרובים. האדמה פוריה, אם גם מכוסה אבנים; הכרמים ועצי התות יביאו ברכה למושבה והאדמה לשפת הירדן טובה לפרדסים (אתרוגים).

מספר בעלי הנחלות (ושאינם יושבים במקום בכלל) – 25; ל־12 מהם יש בתים, ל־5 אין בתים, ו־8 יושבים מחוץ למושבה. כולם בעלי משפחות. עניני המושבה מתנהלים עפ"י המייסד דוד שוב, אך אי־אפשר לחשוב אותו כמפקח על עבודת הנטיעות והשדה, שאין ידיעתו גדולה בהן… ואמנם ראה האגרונום שנשלח שמה (נ. קייזרמן), כי אין לאכרים מושג מעבודה זו (הרכבת הגפנים). במושבה אין בתי ציבור (בית־ספר, בית־כנסת, בית־מרקחת אף לא חובש). יש שוחט שהוא גם מלמד תינוקות. ספק אם המושבה תוכל לבנות בתים אלה (לצרכי הציבור), אם לא ירבו תושביה. הקולוניסטים הביאו עמהם מעט מאוד כסף – אך זרועות חזקות ותשוקה לעבודה – –

“לדעתי, יש עתידות נעימות למשמר־הירדן גם לפי מצב מקומה הטוב מאוד, גם לפי קיבוץ הקולוניסטים, אשר יוכלו להיות לאכרים נעלים – – אך להגיע למטרה זו נחוץ לתת סכומים גדולים – – המחסור היותר מורגש הוא מחסור המים, וכדי לספק למושבה מים די־צרכה, לעצמה ולגנים ולפרדסים נחוץ לכונן בה תעלה ממי הירדן להשקאה ובאר אצל הירדן למי שתייה – – כמו כן יש לפדות את הקולוניה (לשלם את החוב עבור הקרקע), מה' לובובסקי – – אם כל זה ייעשה – “נוכל לומר כי משמר־הירדן, שראתה חיים בעזרת החברה (חובבי־ציון), תהיה משוכללת ובטוחה בעתידותיה, גם כן בעזרת החברה”. – ל. בינשטוק ,תרנ”ג).

נצרף איפוא גם את הרשימה השמית שערך בינשטוק, בהשמטת פרטי־הלווי, כדלקמן:

המתנחלים במשמר־הירדן (תרנ"ג):

ליפשיץ משה	גלבגיסר חיים
אייזנברג ישראל	שווארץ אליהו
הלפרין מאיר	בסוויטש שלמה
ורהאפטיג דוד	פייגלין יעקב
סגל דוד	כהן שלמה
ווכסלר זליג	טויסטר מרדכי
גרוסמן לוי	וייסבליט ושבתי יעקבזון
אנגלברג ישראל	שוב דוד
שניידר צבי	קנטור ישראל
הרצוג אסתר (אלמנה)	שיינוק לייב
טייטלבוים חיים יוסף

מתנחלים שאינם יושבים במושבה

הערות:

בסך־הכל – 25. רק 11 הראשונים הם בעלי בתים ולהם גם מספר ראשי בקר ובהמת־עבודה (שוורים, סוס וסיח), גם גינת ירק קטנה; 14 האחרונים חסרי בתים, בהמות וכלי־עבודה – מהם בעלי כרמים ונחלות שדה. כאן גם מתנחלים שאך זה הגיעו ועדיין לא התחילו בעבודת המשק; וכנגד זה מתנחלים שהתנחלותם אינה אלא בשטר־הקנין שבידם על החלקה שנמכרה להם.

לאור הרשימה והחומר הסטאטיסטי המצורף לה חוזר ועד חובבי־ציון לשקול – אם ראוי להאריך את התמיכה או שמא מוטב להניח את משמר־הירדן לנפשה? – והדעות שוב נחלקו. היה מי שאמר: במשמר יושבות 23 משפחות על שטח של 2300 דונאם, אשר 400 מהם מוטלים בספק (דהיינו נשפטים עליהם עם הערבים שהסיגו גבול ואין לדעת את התוצאות). הניסיון הראה כי מושבה של 23 משפחות אינה יכולה להתקיים, מפני שאין בכוחה לשאת בהוצאות הציבור; קולוניה צריכה שיהיו בה 40 או 50 משפחות ולכל משפחה 150 דונאם אדמה לפחות.

ושוב אמרו מקטרגים: בני משמר נגשו לעבודה בידיים ריקות ועודם חייבים בעד שטח האדמה – ושגיאות אלו נעשו לא בשנות הראשית של הישוב, שבהן לא היו נסיון וידיעה, אלא לאחר עשור שנות נסיון בהתישבות – הווי אומר כי שגו מדעת או מקלות־דעת שאין לה כמעט תקנה. כנגדם טענו סניגורים: בני משמר היו מתחילה פועלים שכירי־יום בקולוניות האחרות וחריצותם הנפלאה ידועה לכל, אשר על כן ראויים הם לתמיכה לא פחות משאר.פועלים שכירים בארץ. אפשר והשגיאה העיקרית שלהם היא כי לקחו להם למופת את קולוניות הנדיב ומבקשים הם לבנות להם בית־כנסת, בית לפקידות, בית־ספר, חובש, בית מרקחת ובכלל כל צרכי הציבור שהם רק לפי כוחם של קהילות עשירות. מן השגיאה הזאת צריך להשיבם, אבל יש לתמוך בהם בדברים הנחוצים, כי מלבד שאין בכוח הוועד לתת תמיכה מרובה, הנה ראוי להרגיל את הקולוניסטים לחיי אכרים ולהסתפק במועט.

ושוב היו שאמרו כי לאחר שהוועד הוציא כבר בתמיכה למושבה 17,000 פראנק ומצבה לא הוטב, הרי אם ימשיך בתמיכתו יקח הוועד על עצמו מין “גדרה חדשה” – על כן מוטב להפסיק. אלא באחת מסכימים – יש להתחיל בגאולת האדמה מידי המוכר, כי בלא זה יהיה מצב המושבה תלוי באוויר.

באלול תרנ“ג קוראים מכתב של אחד־העם, אשר ביקר בארץ ובו גם הצעות בנוגע למשמר הירדן: הוא מציע לקנות חמש מאות דונאם אדמה בסמוך לקולוניה ולבחור מבין הקולוניסטים את המוכשרים לעבודת השדה ולתמכם. מסקנתו היא (ובכך הצדק אתו), כי אין סיכוי לעבודת הכרמים בקולוניה שהיא רחוקה מערי החוף ומהדרכים המתוקנות. בינשטוק עומד על דעתו שיש להקציב לשכלולם של 18 קולוניסטים (ולא “מובחרים שבהם”) ולבנות למענם בתים ורפתים, לקנות זרעים ולעזור בעבודת הכרמים (עד שישאו פרי) וכן בכיסוי הוצאות הציבור, בגאולת אדמתם ורכישת אלפיים דונאם נוספים, ובסך־הכל – יש לבוא לעזרת משמר בתקציב של 85,000 פראנק במשך ארבע שנים. לדעתו, יש להחליט: או להקציב את הסך המוצע או להזניח את המושבה אף בלי תמיכה כלשהי. – עזרה מועטת “שתוכל המושבה לפרכס בין החיים והמוות” – אין זה אלא איבוד ממון, וגם הקולוניסטים מאבדים ע”י כך את אומץ רוחם וכבוד עצמם.

דעות לחוד ולחץ הנסיבות לחוד – כי בעת הוויכוח מתקבלת טליגראמה מצפת מאת אנשים ידועים לוועד, כי בני משמר שרויים בלחץ גדול, והוועד מחליט: בלי להכריע בדבר השכלול הגמור – לשלוח אלף פראנק לעזרה דחופה ולבקש את בינשטוק כי יחקור את האפשרות לרכוש אדמה נוספת בסמוך למושבה.

בינשטוק טוען: התמיכה בסך 1000 פראנק שמסרתי להם לא היטיבה את מצב הקולוניה אפילו כמלוא־נימה, ואם יעזוב הוועד את הקולוניה במצבה הנוכחי, תיהרס בלי שיישאר לה זכר, לאחר שעלתה להם (לאכרים) בתלאות רבות וגדולות. על כן הנני מכפיל את בקשתי לקבל את הצעתי, ששלחתי על אודות משמר בכל פרטיה. ואז יידרש הוועד בשנה זו להוציא לפחות סך 14,000 פראנק להוצאות הציבור, לעבודת הכרמים, לה' לובובסקי (ריבית על החוב), לגמר המשפט עם הערבים על 400 הדונאם, לתשלומי חובות, למקנת 18 פרות וכו' – בזה אפשר יהיה לקולוניה להתקיים. הנני מבקש לשלוח לי הכסף ע"י הטליגראף, כי בימים אלה יתחילו הגשמים (והאכרים צריכים לצאת לעבודתם).

הוועד יושב על המדוכה, מחוסר מושג ברור מה לעשות לשכלול המושבה – האם עבודת שדה עדיפה מנטיעות (כדעת אחד־העם) ואז יש להוסיף אדמה; אם נטיעות עדיפות יש להזדרז בהתקנת צינור המים; – ואחרון־אחרון הגורם של הקופה, כי היושב־ראש מודיע: השאלה תוכל להיפתר אחרי שיתברר מצב ההכנסות של החברה… הרי שהדחיות נובעות ממיעוט האמצעים ומשום כך מחריפה גם הבקורת לגבי מה שנעשה בעבר: הוועד נתן תמיכה לקולוניה בלי ידיעות מיוחדות על כשרונותיו של כל קולוניסט לחוד, דהיינו: גם לקולוניסטים כאלה אשר ישיבתם במושבה באה להם מחיבה לעבודת־האדמה גרידא, אך ללא חריצות־כפיים… ושוב טעו רוב הקולוניסטים בנטיעת הכרמים, כי אין להם שווקים קרובים לממכר היין והענבים. ולא עוד אלא יש קולוניסטים שקיבלו את תמיכת הוועד ולא בלבד שלא שכללו את מצבם, אלא מוכרים את נחלותיהם ועוזבים.

מכל הטעמים האלה באים לכלל הצעה כי תמיכת הוועד תינתן (ולא רק במשמר אלא גם בשאר המושבות הנתמכות ע"י חובבי־ציון) לאלה הקולוניסטים אשר יסתגלו בשלמות לכללים שקבע הוועד, באופן שיהיה בטחון כי יצליחו בעבודתם. והללו שאינם חרוצים, מוטב שיניחו את מקומם לאחרים חרוצים מהם או לבעלי הון שאינם צריכים לתמיכה. כן נדחית הצעת בינשטוק לשכלול – “ולקולוניסטים לתת לעת־עתה שני אלפים פראנק למשך ארבע חדשים”. – ובינשטוק מודיע על צורך דחוף “כי נהרסו שני גגות ע”י רוח סערה ומבקש לשלוח 500 פראנק לתיקון הגגות". 

לעת־עתה הכל מסכימים שקיום המושבה תלוי על בלימה כל עוד לא סולק החוב תמורת הקרקע ללובובסקי, ועפ"י שטר ההתחייבות שנחתם בזמנו בין האחרון ובין שוב, יש לשלם ללובובסקי רווחים על החוב. – כיוון ששוב פיגר בתשלום הרווחים, עלול לובובסקי למכור אדמה לאחרים, אלא אם הוועד יקבל עליו לשלם את הרווחים במשך שמונה שנים או לפרוע את החוב כולו. מסתבר, כי מצב זה גורם לדין־ודברים בין בני המושבה ובין שוב והוועד האודיסאי מחליט: להרשות לה' בינשטוק לקחת דברים עם לובובסקי, לשלם לו את הרווחים במשך שנה או שנתיים, מלבד אם יוחלט לגאול את האדמה כולה.

הטיפול הממושך מתחיל להדאיג את עסקני הישוב, אשר מחוץ לוועד הפועל, וד“ר הלל יפה שנהיר לו המצב (ראה לעיל) שואל בפברואר 1894: האם יש החלטה בחובבי־ציון לטובתה, לפדות את האדמה וכו'? חבל להזניחם, אבל מה נעשה אם הסכומים הדרושים, הם עצומים כל־כך והאנשים האלה (האכרים) אין להם מאומה ויש הרבה מחלות. אם יקבל הבארון עליו את המושבה, אפשר יהיה לעשות דבר־מה כמו ביסוד־המעלה. ומה יועילו הענבים (מהכרמים שנטעו?) הן בראש־פינה שינו את התכנית, כי המקום אינו יפה לענבים ועל כן יעשו צימוקים (על אחת כמה משמר שאין לה יקב משלה כראש־פינה – הכ.) – – אבל אם ד”ר יפה תולה תקוות בנדיב הידוע שיתמוך לבסוף גם במושבה זו, מודיע שייד בא־כוחו של הבארון לבני משמר הירדן בפירוש: אין לכם כל תקווה להתקבל תחת חסות הנדיב – זאת פרט לעזרה ארעית: “ממשמר הירדן הודיעו, כי הנדיב שלח נדבתו חמש מאות פראנק לצרכי החג שחסרו להם באמת” – – –

הוועד האודיסאי אינו מוכן לעזוב את משמר לנפשה בלב קל והוא חוזר ושולח ועד בקורת, כדי לקבל סקירה נוספת על המצב. “וזו הסטאטיסטיקה המדוייקת שערך ועד הבקורת” (אבגוסט 1894): מ־25 הקולוניסטים 4 אינם יושבים במושבה; מספר הנפשות הוא 93, מהן 27 מסוגלים לעבודה. המיבנים במושבה: 13 בתים, בהם אחד גדול (8 מ' רחבו ו־12 מ' ארכו), 2 רפתים, 12 סוכות קנים (!). בהמות: 3 סוסים, 12 שוורים, 19 פרות, 19 חמורים, 179 תרנגולות, 51 זוגות יונים. נטיעות: 12,000 גפנים שיצאו משנות ערלה, גני ירקות כ־20 דונאם; עצי פרי שונים – זיתים, תאנים, שקדים, משמש, אגוזים ותפוחים. ע"ח האדמה, הבנינים והנטיעות נתנו הקולוניסטים לידי שוב במשך השנים 25,240 פראנק ואי־אפשר לעשות מאומה לטובת המושבה, כל עוד לא ישלמו את חובותיו של שוב – העולים לערך 10,000 פראנק, אשר לווה עבור המושבה.

וזה הדרוש לכל קולוניסט כדי שיהיה לאכר ממש: 140 דונאם מזרע, רפת, מתבן, סוס, צמד בקר (שוורים) לעבודה, שתי פרות, זרעים לעבודת השנה, כלי עבודה וכו'. – ועד הבקורת מגיע איפוא למסקנה כי בסך 45,000 פראנק אפשר לשכלל את כל אכרי המושבה, בהתחשב עם המעט שיש להם – וביחד עם תשלום החובות של שוב והקרקע – סך כולל של 98,000 פראנק.

שוב בינשטוק בא בהצעה מפשרת: מתוך שמצד אחד אין בכוח הוועד להוציא סך כמאה אלף פראנק על משמר ומצד שני אי־אפשר לעזוב אותה להריסות, יש לבקש את הבארון רוטשילד לקחת את הקולוניה תחת חסותו אלא בתנאי: הוועד האודיסאי יתחייב להמשיך לתת תמיכה למושבה שלוש שנים ולשלם את חובותיה או לגאול את האדמה ולחלקה בין האכרים החרוצים – והשאר יעשה הבארון. ליליינבלום מזכיר הוועד מתנגד להצעה והוא סבור כי לא מן הנימוס הוא, שהוועד יבקש את הבארון רוטשילד לעשות מה שהחברה היתה צריכה לעשות… ובכלל ברור לו, כי הבארון לא יקח את משמר תחת חסותו (זכור דברי שייד לעיל).

בינשטוק מת – והשאלה: מי יתמוך?    🔗

כך אנו מתקרבים לסיכום פרק בקורות המושבה – פרק הטיפול של הוועד האודיסאי שנמשך כדי 5 שנים (תרנ“ב–תרנ”ז) – באמצעות נציגיו ומורשיו בוועד הפועל ביפו ובזה מעין סיכום של פרק זה: “הוועד הפועל יודע, אשר בשנת תר”ן התישבו אחדים מבני צפת וחו“ל שעבדו בראש־פינה, בארבעה (?) בתי עפר על חוף הירדן (!), על חלקת אדמה שקנו ע”מ לפרוע לשיעורין. – נאמר בסוף תרנ“ה ב”המליץ" – דמעות גיל ירדו מעיני כל אלה אשר ראו את המושבה בתחילת יצירתה וינבאו לה עתידות טובות, בראותם כי אך בסכום קטן נברא ישוב. חמש שנים עברו מני אז ואף עתה מוציאה המושבה הזאת דמעות מעיני רואיה, אבל לא דמעות גיל, כי אם דמעות המיבשות ואוכלות את הלב. כי עתה יראה בה הרואה כעשרים משפחות צפויות לרעב ולולא רחמי הפקידות (של הבארון) הנותנת להם עבודה יומית במושבות, היו לברות לו (לרעב).

“ועוד: כשלושה־עשר בתי־חומה קטנים ויפים עומדים בה, אבל על הבתים האלה לווה המייסד מר שוב – אשר האמין כי אפשר לייסד מושבה באמצעים מעטים – כשנים־עשר אלף פראנק. והאדון שוב חובב־ציון אמיתי, אדם יקר אשר הביא תועלת רבה בישיבתו באה”ק, הן כמורה שפתנו (בראש־פינה) והן כעסקן בעניני הישוב, נודד עתה בחו“ל ומשפחתו סובלת דוחק נורא, וה' לובובסקי תובע ממנו בעד האדמה. הוועד לחברת התמיכה מתחבט בשאלה משמר הירדן ואין בכוחו לפתרה, כי המושבה הקטנה דורשת לשכלולה לא פחות ממאה אלף פראנק וזאת רואה הוועד הפועל.” – –

קיצורו של דבר – מצב־ביניים: שוב נודד באותו זמן בערי גאליציה ודורש באסיפות בשבח הישוב – “הוא יודע למשוך לבות שומעיו ולעורר אהבה לציון השוכנת בלב כל יהודי”. – נאמר עליו בעתונות. – ומצד שני ידיעה מעציבה יותר: “י. בינשטוק ראש הוועד הפועל של יפו נסע לפני החגים (סוכות) למשמר־הירדן שם אחזה אותו בפעם הראשונה בחייו קדחת קשה – – בבואו ליפו מת בלי יסורים קשים (ובאופן ארעי ממלאים את מקומו כוועד זמני נ. קייזרמן וי. אייזנשטאט (ברזילי).” – הרי שסניגורה של משמר הלך לעולמו.

וד“ר יפה כותב: היה זמן שטיפלתי במשמר באופן רשמי (ראה לעיל, שנתבקש ע"י ועד אודיסה). אז אמרתי שכאן אפשר לייסד מושבה הגונה, שעתיד יפה צפוי לה, ורק דבר אחד יש לעשות: להביא אכרים נוספים ולהשקיע הרבה כסף בבת אחת. שומע לא היה לי. בינשטוק המנוח נתן קצת את דעתו עליה – – (והתוצאות ידועות). – סניגוריה של משמר מוסיפים לטעון לזכותה: “מצב המושבה הזאת רע יותר מכל המושבות, כי חלקי האדמה של הקולוניסטים הם קטנים ועל כרמיהם אין להם להישען. כי אך הקטאר אחד כרם לכל קולוניסט וגם המעט הזה לא נעבד כראוי. חברת התמיכה אמרה לקבל עליה את שכלול המושבה וראש הוועד הפועל מר בינשטוק ז”ל נסע למשמר להתבונן מה שאפשר לעשות בה, אך מחלתו תקפתו בדרך, אשר קיפדה את חייו. הוועד הפועל הזמני גמר אמנם את הצעת המנוח, אבל זו צריכה ל־90 אלף פראנק, לשכלול שנים־עשר הקולוניסטים היותר מסוגלים לעבודת־האדמה. הסכום הזה רב מאוד לפי קופת החברה, התומכת בחמש מושבות מלבד המושבה הזאת; על כן החברה תתמוך בקולוניסטים למען יוכלו לעבד את כרמיהם וגם מספקת הדברים הכלליים היותר נחוצים: שכר החובש, השוחט והשומרים (ופקידות הבארון נתנה לקולוניסטים עבודה בגני השושנים אשר לה ביסוד־המעלה). ועל כל חובב־ציון לעזור לחברת התמיכה להעמיד את משמר הירדן על בסיס נכון.”

* * *

הצלת משמר נעשית איפוא מעין נושא לאומי ושוב כותבים (פרילוצקי, מכתב מירושלים): “מובטחני כי לוא האריך בינשטוק ימים, אזי כבר החל שכלול משמר־הירדן, יען שהמנוח היה מהיר במלאכתו ושתדלן בעל רצון כביר ודבריו לא שבו ריקם מלפני הוועד באודיסה” (אמנם ראינו, שלא כדברי הכותב, כי גם הצעותיו נדחו).

הוועד הפועל הזמני ביפו חוזר להציע גם הוא לוועד האודיסאי את שתי הצעותיו של המנוח – לשכלל את המושבה מיסודה או להקציב תמיכה זמנית בסך 25,000 פראנק – וכאן אחד־העם נשאר נאמן לדעתו: שכלול משמר־הירדן (ברוח ההצעה של בינשטוק) הרי זה כאילו היו מציעים לייסד קולוניה חדשה, – כי מתוך הודעת הוועד הפועל (הרשימה הסטאטיסטית) נראה, שאין שם מאומה (?) והמצב גרוע מאוד. פעולה כזו אינה לפי כוח הוועד. אף־על־פי־כן גורס גם אחד־העם כי אין זה מן הראוי להניח שתצא האדמה לרשות אחרים (כאיומו של לובובסקי אם לא ישלמו לו את החוב) – על כן הוא מציע לפדות את האדמה, אך לא יהיה שום קשר בין מקנת האדמה ושכלול הקולוניה. והוועד נכון לקבל באין ברירה את ההצעה.

ברי, כי רווח לאכרי המושבה לא יקום עוד מצד חובבי־ציון ואף־על־פי־כן אין להקל בעזרה שהושטה למשמר, לפי הסעיפים או “המחסורים”, אשר הוועד דאג להם (גם בסוף 1895): לשומרים – 600 פראנק, לחובש – 600 פראנק, לשוחט – 240 פֿר‘, מס האדמה לממשלה – 176 פר’, רפואות – 400 פראנק, לעבודת הכרמים – 2000 פראנק רבסה"כ 4500 להוצאות וכיסוי החובות; – תשלום החוב ללובובסקי בעד הקרקע נשאר בגדר משאלה.

אנו מתקרבים לסיום הפרק ללא הכרעה נראית לעין. בכה מלווה פקיד הבארון יהושע אוסובצקי לאכרים סכום כסף לחרישת הכרמים ובכה מודיע יושב־ראש הוועד האודיסאי א. גרינברג לשואלים, “כי סוף־סוף ימצאו עצה איך לתמוך במשמר־הירדן” – – בראש הוועד הפועל¹⁰ ביפו עומד כבר ד“ר יפה וראינו כי רצונו גם הוא טוב כלפי המושבה. הוא מרמז, כי חברה אחת של חובבי ציון בחו”ל – “בראותה את מצוקת המושבה הביעה את חפצה להושיט עזרה בסך מסויים, אך הדבר יוכל לצאת לפועל רק בשנה הבאה – ולכך היא מבקשת כי הועד האודיסאי יוסיף לתמוך במושבה עד מאי 1897. הרי שיש תקווה, כי סוף־סוף שכלול המושבה משמר־הירדן יצא אל הפועל”. הידיעה מתפרסמת וגם הוועד האודיסאי דן בהצעה (בלי שיודיעו לעת־עתה על שם החברה) – והוא מקבל עליו להושיט עזרה זמנית נוספת.

בו בזמן מועד הפרעון של החוב ללובובסקי – שמונה שנים לפי ההתחייבות של שוב – מתקרב לקיצו, ודוד שוב לוחץ מצידו על הוועד של חובבי־ציון; לדעתו חסר לקולוניסטים, נוסף על מה ששילמו בעבר על חשבון האדמה, עוד 8000 פראנק כדי להעביר את האדמה לרשותם. ועד חובבי־ציון מבין לדחיפות הענין ומחליט: “לתת לפדות האדמה של הקולוניה משמר־הירדן 8000 פראנק, בתנאי שהמוכר לובובסקי יתן על האדמה שטר־מכירה כחוק”. –

הביצוע משתהה גם עתה – ובעוד מתחבטים בשאלה, מתאמתת הידיעה בדבר כניסת רשות חדשה לטיפול במשמר־הירדן, אשר תקבל עליה גם את מורשת העבר.

* * *

כבר נרמז, כי כניסת הרשות החדשה נשמרה בסוד. תחילה סברו כי חברת “עזרא” מברלין היא העומדת להיכנס בעבי הקורה, והיא אשר ד“ר יפה רמז עליה לעיל. במכתבים מארץ הגליל כותב “האכר” בהרחבה על אפשרות זו (“המליץ”, עוד בכסליו תרנ"ו): “אורחים נכבדים באו בגבולנו – הלא הם העומדים בראש חברת עזרא אשר באשכנז, הד”ר היינריך לווה, מו”ל הירחון “ציון”, וחברו מר וילי באמבוס מברלין; עמהם באו חברי הוועד הפועל מיפו – מר קייזרמן ומר אייזנשטאט – ועמם אורח חדש מר מרגליות־קלוואריסקי, אגרונום מלומד מבית־הספר הגדול אשר במונפלייה בצרפת; גם מר אדם רוזנברג, ראש חובבי־ציון מאמריקה והוא פקיד נחלת החברה “שבי ציון”, אשר קנה עבורה אדמה בעבר הירדן (באדמת הגולן־החורן שרכש הבארון).

"ביום ה' לנו האורחים בעין־זיתים, נחלתה של אגודת “דורשי ציון” ובבוקר הלכו לראש־פינה, ותיכף נסעו למושבה משמר־הירדן (גם מר דוד שוב, מייסד המושבה הלך עמהם), להתחקות ולחקור מה לעשות כדי להקימה ולהרימה משפלותה ולהעמידה על בסיס נכון וקיים. אחרי אשר התבוננו על מצבה, אנשיה, שדותיה וכרמיה, שבה כל האורחה בין השמשות לראש־פינה, ובכל יום השבת למדו הלכות כיצד מייסדין מושבה בארץ־ישראל, שלא תהיה נזקקת לתמיכה, ובפרט – את פרק משמר הירדן למענה באו הנה.

"ביום א' הלכו עוד הפעם למשמר־הירדן וידברו את הקולוניסטים על כל מה שנוגע לעתידם. כן הוסכם על כל אחד מהם לפי משפחתו (תכנית המשק), אך בסך־הכל יינתן להם 2 הקטאר עצי זיתים ושני הקטאר עצי תות לגידול תולעת המשי, כי אחרי אשר בית־החרושת למטווה המשי בראש־פינה הולך וטוב, יהיו גם הם בטוחים בעבודתם, כי ימכרו לו את התולעים במיטב כסף, ובפרט כי קרובים הם ולא ירבה שכר ההובלה לבית־החרושת. גם גן של עצי אתרוגים יטעו לכל משפחה. מלבד זאת יינתן לכל משפחה איזה הקטארים למזרע תבואה, למען יהיה להם לחם לאכול ומספוא לבהמתם. את כל זאת יטעו להם הקולוגיסטים בעצמם, ועד אשר פרי עמלם יאכלו, יתמוך ועד “עזרא” הנ*ל – – " 

אין זה חשוב אם התכנית אינה חדשה והיא מתבססת על המפעלים שיצר הבארון בראש־פינה – אם היקב ליין ואם בית־החרושת למשי – אשר עתידם מעורפל מאוד; העיקר הוא כי האורחים דנו ונסעו, אך מעשים בוששו לבוא. בינואר 1896 כותב ד“ר יפה לוילי באמבוס, אשר עמד ביחד עם הרב הילדסהיימר בראש ועד “עזרא” בברלין: “לפי שעה נתונים אנשי משמר הירדן במצב קשה. אנו חובבי ציון שולחים להם מזמן לזמן כסף להוצאות ציבוריות, אעפ”י שאין לנו הוראות על כך מהוועד באודיסה, אבל חוץ מזה הרי יש עוד הטיפול בכרמים ותשלומים לממשלה”.

* * *

ושוב שתיקה ממושכת, כאשר ד“ר יפה כותב במרירות לאוסישקין: “משמר־ הירדן קרובה לחורבן גמור. נייגו מנהל מקווה־ישראל ונציג יק”א הכין תכנית לתקנתה אך בפאריס דחו. לי היתה תכנית אשר הכנתי יחד עם באמבוס – ומשמר “אויף צרות”. ואם עוד לא נסתם עליה הגולל, הרי זה משום שבאמבוס הבטיח להבהיר את מצבה המעורפל… לוא חברו הכל יחד אולי היו פועלים דבר־מה; – כי לתקנת משמר דרושים לדעתי 225,000 (!), וכסף זה אפשר להשיג כלהלן: יק”א תתן 100,000 פראנק והשאר – אודיסה, “עזרא”, הוועד הפריסאי (המקורב לבארון), ולונדון (חובבי־ציון)."

ד“ר יפה שוב מדבר איפוא בצירוף שותפים לתכנית – רעיון שלא נתקבל על שום חברת התישבות. נתברר לבסוף, כי חברת יק”א שהתעוררה לפעולה בארץ, היא הפורשת חסותה גם על משמר־הירדן (פברואר 1897). העתונות כבר מקדימה להודיע בשמחה: “החברה יק”א פרשה את כנפיה על המושבה (אשר יושביה הם מילידי הארץ) ותשלם את מחיר האדמה ללובובסקי וחובות האכרים ותבנה להם בתים ורפתים, תתן להם שוורים ופרות וכל כלי־העבודה, זרע ולחם לשנה תמימה. היא תפחית את מספר האכרים עד שנים־עשר ותוסיף לקנות אדמה ותתן לכל אכר כשלוש מאות דונאם".

ו“המליץ” מברך בוודאות: “עבודתה של חברת ישוב היהודים (יק"א), שנוסדה ע”י הבארון הירש ז“ל – כבר הוחלה בא”י. ה' נייגו מנהל מקווה ישראל, הנודע כאגרונום מומחה, כאדמיניסטראטור מצויין וכחובב־ציון אמיתי, הוא המוציא־והמביא מטעם החברה ולעוזר לימינו נתמנה ד“ר סוסקין (אגרונום), אחד מטובי חובבי־ציון שבא הנה מאירופה (פרט זה נתבדה). ה' נייגו כבר פדה את אדמת משמר־הירדן מה' לובובסקי ועתה הוא נגש להרחיב את גבול המושבה ע”י קניית קרקעות בשכנותה. נקווה כי “חברת ישוב היהודים” (יק"א) תגדיל לעשות בקרב הארץ. אחרי אשר הישוב בארגנטינה (בו פעלה יק"א) לא הצליח, אף כי הוצאותיו עלו למעלה ראש, תבור לה (יק"א) את הדרך הנכון והראוי לה, לבנין בית ישראל ההרוס בארץ מולדתו ההיסטורית, ויהי נועם ד' עליה ומעשה ידיה יכונן".

ואמנם מכאן ואילך יק"א היא המטפלת (בין השאר) גם ביישובה של משמר־הירדן. הוועד הארדיסאי שוב אין לו נגיעה למושבה אלא במידה שהדבר נוגע לחיסול הענינים מן העבר. 

 

פרק ד': יק"א עושה לשכלול המושבה (1896–1901)    🔗

סקירתו של אגרונום יוסף נייגו    🔗

כניסתה של יק“א לפעולה בארץ (1897), לאחר שלוש–ארבע־עשרה שנות פעולתו הבודדת של “הנדיב הידוע” אינה כפשוטה, ועל אחת כמה החלטתה של יק”א לכלול את שכלולה של משמר־הירדן בתחום המצומצם לעת־עתה של פעולתה הישובית. אחד־העם שנהירים לו יחסי הגורמים העוסקים בישוב, מודה: " – – בינתיים הצליחו מגיני המושבה הזאת – לא אדע במה – לחבבה על מנהיגי יק“א, ובראשית שנת 1898 באו לשם מטעם החברה שני מומחים, אחד מלומד באגרונומיה ואחד מלומד בנסיונות וחקרו ודרשו היטב את מצבה” – – כוונתו של אחד־העם היא לאגרונום הצעיר חיים מרגלית־קלוואריסקי ולפקיד יק“א ד. חיים, שבאו מצויידים בהוראות ברורות ובתקציב לפעולה. לנו גלויים כעת המיסמכים של יק”א (השמורים בארכיב של פיק"א) ומבינים, כי ההחלטה לא באה בהפתעה, כדברי אחד־העם, אלא קדמה לכך חקירת המצב במושבה שנתיים קודם לכן (ב־1896) ע“י נאמנה של יק”א בארץ – מנהל מקווה־ישראל, האגרונום יוסף נייגו.

לצורך הענין נזכיר, כי הבארון מוריס דה־הירש שיסד את יק“א Jewish colonisation Association הגשים בזה את מגמתו הפילאנטרופית בעיקר – “לבוא לעזרת היהודים הנרדפים במזרח אירופה”; החברה אשר יסד (יק"א נרשמה בלונדון ב־1891), כחברה בעלת 20,000 מניות – מאה ליש”ט המניה – הונה היסודי הצטרף מ־19990 מניות משל הירש עצמו ועשר מניות שנמסרו לידי הנכבדים של יהדות אנגליה, ובסה“כ – ל־2 מיליון ליש”ט (וההון הוגדל לאחר מכן ע“י הבארון דה־הירש ולאחר מותו ע”י אשתו הפילאנטרופית הדגולה קלארה דה־הירש). בלי להיכנס לפרטי החברה והיקף פעולותיה, נציין, כי פירסום המעשה עורר תקוות מופרזות בהמוני העם ברוסיה, אך הבארון דה־הירש מיהר להסביר בגילוי־דעת, כי דרושים סבלנות ואורך־רוח (עד שתורגש השפעת עזרתו – הכ.) – “והיהודים שסבלו מאות בשנים, בוודאי ידעו להמשיך בסבל עד אשר יוכל לחוש לעזרתם”.

זאת ועוד: קו בולט הבדיל בין שני “הבארונים” (דה־רוטשילד ודה־הירש) – שרוטשילד ייחד לעצמו את העזרה להתישבות היהודית בארץ־ישראל בלבד. בעוד שהירש הסתייג ממנה ובחר בטריטוריות גדולות מעבר לימים. נצטמצם איפוא בדברים שנאמרו על הבארון דה־הירש אחר מותו (אפריל 1896) ע“י רבה הראשי של יהדות צרפת, הרב צדוק כהן: “מגמתו היתה לבוא לעזרת הדור־הצעיר, ללמדו מלאכה ולבסס מהגרים יהודים על עבודת־האדמה – זו היתה שאיפתו, אשר מות בנו הצעיר לימים לפני תשע שנים (דהיינו, ב־1888) המריץ אותה ואת נדבנותו משנה”. – ברם, לאחר פטירתו של הבארון דה־הירש, נבחר כנשיא ההנהלה של יק”א נרסיס לוון מפאריס – הוא גם נשיא חברת “אליאנס” והוא המקורב גם לבארון רוטשילד – והוא שסייע לא־מעט לכך, שהקרן הגדולה החלה לפעול בארץ – בירושלים ובמושבות שלא נכללו בחסותו של הנדיב.

נארסיס לוון, שהיה מעמודי התווך של “אליאנס” ומייסדיה, כבן־לווייה של כרמייה יוזם הרעיון הגדול – נודע במסירותו להגנה על זכויות היהודים בארצות שנרדפו בהן – אם במפעל של בתי־הספר של אליאנס, אשר נתכוונו להרים את החינוך היהודי משפל דרגתו, (בעיקר בארצות המזרח), ואם בהשפעתו הגוברת על מפעל יק“א (הוא שחיבר לימים בשקידה היסטורית רבה את הספר “חמישים שנות היסטוריה” – דהיינו: קורות פעולותיה של “אליאנס” בת טיפוחיו במשך שנים רבות, תורגם לעברית ע"י אברהם אלמאליח). הרי בעל־כורחנו אנו אומרים, כי אם התענינותה של יק”א בישוב הארץ מתחילה ב־1896 (למען הדיוק – שנת עלייתו של לוון לנשיאות אחרי דה־גולדסמית שהיה נשיאה הראשון), נארסיס לוון ובוודאי המקורבים אליו עם הרב צדוק כהן בראשם, ידם היתה בכך.

כנאמנה של יק“א לצורך התחלת הפעולה בארץ נבחר האגרונום יוסף נייגו מנהל מקווה־ישראל ואחר־כך צורף אליו דוד חיים מפקידות יק”א במושבותיה בארגנטינה (ודומה כי הוא שהיה בעבר מפקידי הבארון רוטשילד הראשונים במושבות). יצויין, כי בחוגי יק“א נפוצה בימים הללו ידיעה – “כי החלה יציאת אכרים ממושבותיה בארגנטינה, מהם העוזבים לפתע עם רכושם ורוצים להגר לארץ־ישראל, כדי להיות כאן לאכרים” – – – אולי כאן סיבה נוספת לחיסול המגמה הבלעדית של יק”א כלפי ארגנטינה וטריטוריות אחרות ברחבי אמריקה, תוך התחלה בארץ, בחשבון ארעי בבאנק ע“ש “חיים־נייגו” ומיד לאחר מכן בשם רשמי “סוכנות יק”א בארץ־ישראל”.

גם סוכנות זו עתידה להתרכז (כמדור מיוחד) בתוך מסגרת הפקידות של הבארון רוטשילד, ובפרט לאחר העברת הנהלת המושבות למועצה פלשתינאית משותפת עם יק"א, אך בינתיים אנו רשאים לומר: “החברה מאנגליה” אשר לה היה מתכוון אחד־העם ובה היה תולה תקוות כי פעולתה תכלול לבסוף גם את הארץ (ותשמש מעין ניגוד יעיל לשיטה הנפסדת, לדעתו, של פקידות הבארון רוטשילד) – פעולתה מתחילה בארץ תוך מגע הדוק עם פקידות הבארון… ואשר לנדיב עצמו: לגבי דידו אין כאן מתחרה אלא גורם רצוי כגון שראה הבארון בוועד האודיסאי של חובבי־ציון, שלא הסתפק בדברים אלא עשה מעשים לפי מיטב יכלתו.

בדצמבר 1896 אוסובצקי כותב: נייגו הטיל עלי לערוך את התכנית של משמר־הירדן וסביבתה וההוצאות ישולמו מטעם ועד הירש (יק"א). אמנם אוסובצקי לא הספיק לטפל בדבר אלא בחלק, כי כוכבו שקע והלך בפקידות הבארון באותו זמן והוא עצמו מוסיף: ודאי שמעת כי אני עוזב את ראש־פינה ועובר להשתקע בבירות, אך אני נכון כמובן להוסיף ולשרת את עניני משמר. על כל פנים עשה נייגו את המוטל עליו ועוד בנובמבר 1896 הגיש את תוצאות חקירתו לנשיא יק"א, נארסיס לוון, בלשון זו:

מר לוון היקר, זה שלושה ימים שאני עוסק כאן בבדיקת השאלה של משמר־הירדן, למרות הדרכים המשובשות והגשם הסוחף, שלא מנעו אותנו לעבור על פני הקרקעות ולעמוד על טיבן. זו מורשה קשה והשאלה מסובכה. חובבי־ציון לא פעלו עד היום כדי לקדם את הענין אף כלשהו, כי חסרו אמצעים לכך. הם הסתפקו במתן עזרה לכיסוי ההוצאות הכלליות ולקיים במסכנות את המושבה. השאלה הראשונה היא הקרקע, כי מייסד המושבה ומנהלה מר דוד שוב פעל בלי יסוד. אצל הירדן סמוך לגשר בנות־יעקב נמצא שטח של 2600 דונאם השייך לכפר מירון, אשר לובובסקי קנה ממנו 22 וחצי חלקים (כי שטח כפרי מחולק בארץ בדרך כלל ל־24 חלקים) – ושוב לקח לעצמו מהם 11 חלקים. כאשר שוב החליט לייסד כאן מושבה, קנה את השטח מלובובסקי בעד 800 נאפוליון (16,000 פר' לתשלום כעבור 8 שנים, כמסופר לעיל) אבל בתשלום ריבית שנתית של 360 פראנק המצטרפת ביחד עם החוב ביום הדו"ח ל־18,800 פראנק. עם זה התנה לובובסקי כי עשירית השטח תישאר שלו, דהיינו חלק ששוויו היה אז כדי 2240 פר'.

לובובסקי הוא קשה למשא־ומתן – כותב נייגו – ולאחר דין־ודברים במשך שני ערבים עמד בתביעתו, ואם הסכים תחילה למכור את האדמה שלו לאוסובצקי ב־14,000 פר‘, כעת אינו מודה בכך. אך לפני חודש הקציבו חברת “עזרא” מברלין וחובבי־ציון מאודיסה כ"א 8000 פר’ לגאולת האדמה מלובובסקי, אבל כעת יידרשו לענין זה (כולל פדיון החלקה של לובובסקי עצמו) למעלה מ־21000 פר'. עם זאת אומר לובובסקי: אני מסכים למסור לכם 9/10 חלקי השטח, אבל את החלק העשירי איני רוצה לכלול במכירה – ולמעשה זו זכותו. הרי שיש להשליש לידו את הכסף כדי לקבל ממנו את שטרות המקנה. יש להניח כי דוד שוב מצידו ימסור למושבה את 11 החלקים שלו בלי לדרוש דבר, לאחר שאנו טורחים לחלצו מן המיצר (לשלם את חובותיו).

ברם, מהשטח הכולל של 2600 ד‘, הסיגו הערבים את החלקה המשובחה ביותר של 400 דונאם – ואם הוגש משפט נגדם, הרי מחוסר כספים לניהול המשפט זכו הערבים. נותרו איפוא 2200 דונאם בקירוב. מהם 200 דונאם אדמת סלעים, ואדמת־עיבוד 2000 ד’. אבל – גם אם יק"א תשלם ללובובסקי את הסך 20,000 פראנק, עדיין לא תהיה לבעלת הקרקע, כי דוד שוב מכר בעבר חלקות של 25, 50 ו־75 דונאם החלקה – ויש אחדים שרכשו 100 דונאם; מהם היושבים במושבה, מהם המתגוררים מחוצה לה ביסוד־המעלה או במתולה וכן יש בהם מלמד, נגר, שוחט וסנדלר (בעלי חלקות קטנות גם הם). ועדיין יש חוששים שמא שוב מכר חלקות יותר מכפי שהיה ברשותו (אף נראה להלן כי היו רגליים לחשש הזה).

ביקשתי את אוסובצקי – כותב נייגו – לשלוח מודד למדוד בדיוק את השטח השייך למשמר ומצד שני אני עורך רשימה של כל אלה שקנו חלקות אף שהדבר קשה, כי דוד שוב איננו כעת בארץ. על כל פנים, אם נגמור עם לובובסקי יש לעשות מיד את העברת הקרקע על שמנו (שם יק"א), דהיינו: “על שם בא־כוחנו יהושע אוסובצקי, נתין צרפת הגר בג’עוני אצל צפת” – (ונראה להלן כי סידור זה הביא לאחר מכן צרה גדולה על המושבה).

מובן מאליו, כי ב־2000 דונאם אין לכונן מושבה – הוסיף נייגו – ויש צורך ב־6000 דונאם לפחות (כי בימים ההם נחשבה יחידת פלחה ב־300 ד'). למטרה זו אפשר לרכוש בסמוך למשמר את השטחים דלקמן: א) חלקת “כבעה” כדי 580 ד' אדמה משובחה שהיא שייכת לבארון דה־רוטשילד ובוודאי יתרצה למסור למושבה (מתוך גוש אדמת מחניים); ב) טטבה – 2196 דונאם אשר אוסובצקי עומד לקנותה; ג) סיארה – כדי 1400 דונאם שאפשר לקנותם מהערבים; – וכל אלה ביחד עם שטח משמר מהווים למעלה מ־6000 דונאם, אשר עליהם אפשר יהיה לכונן מושבה דוגמת קאסטינה. אדמה זו אין הכרח לחלקה מיד בין האכרים אלא מוטב להשאיר חלק ממנה לעתיד. הנסיון לימד כי ערך הקרקע סביב למושבה מבוססת עולה מיד.

ויש עוד שאלת החובות של שוב אשר עשה למען המושבה ומניחים כי מצטרפים הם כדי 13,000 פראנק. הרי שביחד עם 20,000 הסראנק, מחיר הקרקע ללובובסקי, יש להוציא כדי 35,000 פראנק לחיסול הסבך מן העבר. זו תהיה למעשה תרומה ללא תמורה, כי המיבנים הקיימים טעונים בדק ויש להחליף את גגות הפחים ברעפים. אמנם האכרים אומרים כי הבתים שייכים להם, אבל מחוסר תעודות אפשר להעבירם ביחד עם האדמה על שם יק"א (לפי השיטה, שכל אלה ישמשו ערובה להלוואות שיקבלו האכרים עד שיפרעו את החוב ויהיו לבעלי נחלתם).

ואשר לתכנית לעתיד, – מוסיף נייגו – הייתי רוצה לדעת תחילה מה כוונתכם (של הנהלת יק"א) לעשות במושבה זו – האם לקחת אותה בחסות גמורה ולתמוך באכרים שנים רבות עד שיוכלו לקיים את עצמם ולהיות לעצמאיים? במקרה זה נחוץ פקיד במקום, כי אנשים אלו (הנמצאים בסמוך לצפת – רמז ל“חלוקה”), לא ידעו להתקיים בלי ניהול, ולי קשה לעזוב לעיתים קרובות את מקווה־ישראל כדי לבקר במושבה הרחוקה, אשר הדרכים אליה משובשות והוצאות הנסיעה מיפו מרובות, מכדי להוציאן על מספר קטן של אכרים. אמנם אפשר להוסיף עליהם כמה משפחות פועלים וכמה בוגרים של מקווה־ישראל, אשר ירימו את מצב הרוחות במקום – אבל זה יהיה אפשר רק לאחר רכישת הקרקעות שהצעתי לעיל. על כל פנים, שאלת משמר היא מן המסובכות ביותר בישוב (ואחריה זו של פתח־תקווה).

ואם חברת יק"א אינה מתכוונת לשכלול גמור, אלא להקציב סכום מסויים לעזרה ארעית, מוטב למסור את הסכום לידי ועד חובבי־ציון ביפו וזה יעשה בפיקוחנו את הצריך. מכל מקום לא עתה הזמן להתחיל בפעולה, כי עומדים אנו בימות הגשמים, כשהתחבורה קשה ביותר. ביקשתי את פקידי הבארון רוטשילד, בראש־פינה ויסוד־המעלה, להמשיך להעסיק את אנשי משמר בעבודה. בינתיים נסתפק בתשלום השכר לשוחט, לרוקח, לשומר ולמורה – ואנו נערוך את התכניות במשך החורף כדי להתחיל בפעולה באביב. ואז – לאחר שנבחר באכרים הרצויים לשכלול, הללו יצויידו בבית, בבהמות, בזרעים ובמספוא לעבודתם בשנה הבאה. –

ונייגו מסיים: אמנם אני מוכן להתמסר כולי לכל מה ש“קרן הירש” (יק"א) תרצה לבצע בארץ, אבל לא הייתי רוצה כי העדרי לעיתים תכופות ממקווה־ישראל, יזיק למוסד חקלאי זה.

בסוף דבר, נייגו מסתייע באוסובצקי וחותם חוזה עם לובובסקי בדבר סילוק החוב, כתנאי ראשון ובסיס לכל פעולה סדירה ולאחר מכן הוא בודק את מצבן של 13 משפחות האכרים הראויות לשכלול, בצירוף הצעה להגדיל את מספרן עד עד 25 משפחות על יסוד של 220 דונאם היחידה. הוא מציין, כי יש כבר במקום משפחות חקלאים טובים מאוד, אבל יש גם בינוניים. הוא מצרף תכנית מפורטת של השכלול, עם חישוב התקציב לכל סעיף כדלקמן:

רכישת הקרקעות 89875 פראנק.

כיסוי חובו של שוב 12,000 פראנק.

מדידת הקרקע וחלוקתו 2000 פראנק.

בהמות ל־13 המשפחות: סוסים, שוורים לעבודה, פרות חלב ופר 8150 פראנק.

עופות ללול 1350 פראנק,

מספוא לשנה הראשונה 9360 פר'.

זרעים 3420 פר'.

כלי־עבודה לכל אכר (לחוד ובמשותף עם אחדים) – 12,500 פר'.

תמיכה במשפחות 13,590 פר'.

טיפול בכרמים – 600 פר'.

הוצאות כלליות: רופא, רוקח, רפואות, מורה והחזקת בית־הספר, שוחט, שומר, מיסי הקרקע לממשלה, מוכתאר, מענקים לפקידי הרשות כדי שיניחו לאכרים – 5430 פראנק.

מטעים: אקאליפטוסים, זיתים, תות, שקדים, גידור וכד' (נטיעתם והטיפול בהם) – 6900 פר'.

הנהלה (18 חודש פקיד במקום) – 7,640 פר'

בסך־הכל 201,215 פר'

הוצאות בלתי נראות מראש – 1,585פר'

ובסך־כולל 275,000 פר'

אין ספק כי נייגו עשה מחקר יסודי ותיכנון מקיף של המושבה כולה וכן של כל אכר לחוד, ולפיכך מענינים הפרטים שהוא מוסר בשלב זה, בו יוחל השכלול בשיטה ובמגמה ברורה. ואלה הפרטים האישיים על המועמדים לשכלול במשמר־הירדן מתוך האוכלוסיה שנתגבשה במושבה במשך 7 השנים שעברו:

דוד וורהאפטיג – עובד 6 שנים כפועל טוב ביסוד־המעלה, אשתו צירל, גם אחיו פועל טוב – ועוד 3 ילדים. ובכן כאן 2 עובדים טובים ויש לו בית ומיבנים (פרה ואתון) ו־75 דונאם אדמה; אם יוסיפו לו 145 ד' ותמיכה – הוא צריך לשכלולו (כלים ובעלי־חיים) 1740 פר'.

דוד סגל – מלמד במושבה וחתנו דיאמנט עובד, אשתו מירל וילדיהם 4 – בס"ה 7 נפשות עם 2 עובדים. יש: 3 פרות ועגלות, אתון, ו־50 דונאם אדמה. יוסיפו לו 170 דונאם והלוואה לשכלול – 1640 פר'.

שלום פייגלין – אשתו בתיה (חתנו הירש) וביחד 5 נפשות. יש לו בית ו־125 ד, וכו‘, יוסיפו לו 95 ד’ ולשכלול – 2340 פר'.

לוי גרוסמן – אשתו רוזה בס"‘ה 3 נפשות. יש לו בית ו־75 דונאם. יקבל 105 ד’ ו־1455 פר' לשכלולו.

אייזיק שניידמן – וחתנו ישראל בלשניקוב – כאן 8 נפשות (גם בן נשוי) עם 2 עובדים. יוסיפו 170 דונאם ולשכלול – 2340 פר'.

יצחק אננלברג – 4 נפשות ועובד אחד, יקבל 105 דונאם ולשכלול 1705 פר'.

ישראל קאנטור – (ולו דודן חיים קאנטור יתום). 6 נפשות ו־2 עובדים. יש לו 75 דונאם ויוסיפו 145 ד' (בת אין) ולשכלול 3590 פר'.

הרש (צבי) שניידר – עבד ביסוד־המעלה כפועל מצויין. בן 50. 6 נפשות ועובד אחד. בית בן 4 חדרים, מטבח, אורווה, מרתף, 4 פרות וכו' ו־150 דונאם; יקבל עוד 200 ד' ולשכלול 3075 פר'.

אלמנה אסתר הרצוג – 6 נפשות, מהן 3 בנים צעירים עובדים. יש 3 פרות וכו' ו־50 דונאם אדמה. יוסיפו 200 דונאם ולשכלול (גם לבנין) 3510 פר'.

לייב שיינוק – חולה ובנו עובד במתולה. חמש נפשות ו־2 עובדים. יש 75 דונאם ויוסיפו 145 ד' לשכלול (כולל בנין) 3490 פר'¹¹

יעקכ פייגלין – 8 נפשות עם 4 עובדים (הבן האחד כבר התאכר במתולה). יש פרות וכו' ו־150 ד‘. יוסיפו 160 ד’ ולשכלולו 3830 פר'.

שבתי וייסבליט – 5 נפשות עם 2 עובדים (הבן הבכור), יש 50 ד' אדמה ויוסיפו 170 ד' ולשכלול 3390 פר'.

אלה הם 13 המתישבים המועמדים לשכלול והתקציב הדרוש לכך הוא 33 אלף פראנק.

נייגו מאמין כי אפשר לבסס את המושבה ומציע למנות למנהל את אגרונום נ. קייזרמן, שהוא אדם מיושב ויושב בארץ מזה ארבע שנים. לאכרות חדשה נייגו דורש תקציב של 6000 פראנק למשפחה. – תכנית זו, אם גם חלו בה שינויים בפרטים, היא המשמשת מעתה מורה־דרך להנהלת יק"א בשיקוליה על שכלול המושבה.

חיסול העבר ותיכנון המושבה    🔗

עוברים חדשי החורף של 1897 וחברת יק"א מאשרת את הצעותיו של נייגו, אך היא עדיין עומדת בארגון עבודתה בארץ. כיוון שהיא ממנה כמנהל עבודתה המעשית את ד. חיים (יחד עם נייגו), נוסע חיים למשמר ומגיש הצעה נוספת שאינה שונה בהרבה מזו של נייגו לעיל. לרשימת האכרים נוספו בינתיים 3 משפחות אשר נייגו לא כלל אותן משום־מה בהצעתו; כנגדן נפטר אחד, דוד סגל, ונשארה לסידור אלמנתו מירל.

זאת ועוד: אם נייגו חשב שאפשר יהיה לספח חלק מאדמת כבעה השייכת לבארון רוטשילד, הרי שם עומדת להתכונן כעת ע“י ד”ר זאלץ מגאליציה, תוך הסכם עם הבארון רוטשילד (או עם “המועצה הפלשתינאית” הקיימת לידו) מושבה של חסידים מגאליציה ואוסטריה – שנודעה כבר בשמה, עוד לפני ייסודה בשם “מחניים”. ד"ר זאלץ מתנגד בתוקף, שיופרש חלק מאדמה זו לצרכי המושבה משמר־הירדן, אלא תוקדש האדמה כולה למושבה החדשה. עם זאת חיים מסתייע בנימוק שגם במשמר “יש שתי משפחות יוצאות גאליציה (שניידר והרצוג)” ולפיכך זכאית היא לפחות ל־580 הדונאם מאותו גוש, הגובל במשמר ונייגו כבר ציין אותם בתכניתו.

על כל פנים, שאלת הקרקע עשוייה להיפתר רק ובעיקר ע"י רכישת האדמות שצויינו (סיארה וטטבה). ולטווח ארוך יותר של השטח הגדול ארד־אל־קראד (או “חט”), המשתרע מצפון למשמר־הירדן עד לימת החולה וכולל 12,000 דונאם אדמה. בינתיים חיים בודק ומוצא כי בתי המושבה רעועים, האכרים חסרים מיבני חצר וכן “קיר” סביב לחצר. לפי הנוהג המקובל הוא מחשב 6 שוורים לכל אכר לשתי מחרשות (3 שוורים למחרשה, כי בזמן שהצמד חורש השלישי נח ורועה בקרבת מקום). כיוון שמצוי מרעה מסביב, יקבל אכר 5 פרות וכן נחוץ לו חמור – “הואיל ומרבים כאן להשתמש בו להובלת מים ומיצרכים”.

חיים עושה צעד נוסף ועורך את הרשימה של “שונים”, מהם העובדים במושבות הקרובות או גרים בצפת ומהם היושבים עוד ברוסיה – כל אלה שקנו חלקות המצטרפות למעלה מ־1000 ד‘; הללו יש לפצותם בסך 12,000 פר’, כדי לפדות את החלקות לטובת המועמדים לשכלול. כן מתברר כי עד ל־1897 הושקעו במשמר כדי 53,000 פר' – מזה ע"י המתנחלים עצמם (27,000 פר'), חובבי־ציון 18,000 פר‘, חברת “עזרא” 3000 פר’, בארון רוטשילד בתרומות שנתיות לצרכי חגים 2500 פר' ועוד אילו סכומים. נוסף לכך חייבת המושבה בשכר לרוקח, לשוחט ולבית־המרקחת והחוב שעשה דוד שוב.

הרי תמונה ברורה כיצד מושבה נוסדה והתקיימה במשך 7 השנים עם 16 המשפחות היושבות בה לעת הזאת.

מצד שני, לובובסקי טוען כעת, כי אם הסכים עם נייגו למכור את חלקו הוא במשמר, (ובכלל זה מגרשו בתוך המושבה – “אשר עדיין לא בנה עליו מאום!”) – הרי מאז עברה שנה והוא חוזר בו.

חיים מגיע לאור הנתונים האלה לתכנית הרחבה ל־40 (!) מתישבים. במקרה זה יסללו דרך במדרון נוח אל חוף הירדן, במקום המדרון התלול שאינו ניתן לנסיעה בעגלה. לעת־עתה המושבה בנוייה כמה בתים עלובים והבהמות המעטות משוכנות בצריפים קטנים העומדים בצד הבקתות. מתיאור המושבה עובר חיים לתיאור הסביבה עד לגשר, שם חונה משמר צבאי המפקח על הדרך המוליכה לחורן ולדמשק והתנועה בה ניכרת. כמאה מטר מצידו השני של הגשר עומד “חאן”, בו לנים עוברי־דרך עם בהמתם. “כל החוף מהצד השני הוא גולן – כותב חיים – ורוב אדמתו שייכת למדינה. שם אדמות מרעה טובות ואפשר לרעות בהן, בתשלום של בישליק לראש בשנה, בתוספת בישליק עבור רשות המעבר (ממערב למזרח) בגשר. עדיין חסרים סביב למושבה עצים ואנו נטע לאורך הדרכים הראשיות”. – מציע חיים ומוסיף שיש לבנות גם בית־פקידות (למגורי הפקיד שיבוא ולמשרדו). 

ועוד מוסיף חיים בדבר האקלים והמצב הסניטארי: שונות שלוש המושבות הוותיקות של גליל זה באקלימן. ראש פינה נהנית מאקלים הררי וממי מעין זכים לשתייה. מה שאין כן משמר, אשר הרוחות מביאות אליה מביצות החולה “מיאזמים” (אז דובר עוד במיאזמים כמקור הקדחת ולא ביתושים שנודעו לאחר מכן), – הם הגורמים לקדחת הקשה ביסוד־המעלה וגם במשמר. המים ששותים כאן מהירדן אינם טובים והללו השומרים על נפשם מרתיחים אותם – “ואנו נזהיר על כך את האכרים”. כאן מנשבת מזמן לזמן רוח מזרחית, אשר יש והיא הופכת לסופה חזקה. החום במשמר פחות מאשר ביסוד. חיים מודיע, כי הפקיד הממונה על ניהול העבודה במשמר, חיים קלוואריסקי, יגור תחילה ביסוד, עד שייבנה מקום־מגורים בשבילו במושבה גופה.

הרי שעומדים אנו בפתיחת העבודה המכוונת לשכלול המושבה ועלינו להוסיף, כי מלבד רשימת בעלי החלקות שערך חיים, כאמור לעיל, מתגלים בינתיים בגולה קונים נוספים הבאים בתביעה על הכסף שהקדימו בזמנו על חשבון הנחלות שרכשו. הללו ששמעו בדבר כניסת יק“א לעבודה במשמר, מגישים עתה את תביעותיהם באמצעות הרב צדוק כהן בפאריס או באים בתלונות לפני הוועד האודיסאי: " – – כאשר אני המדבר חיים יצחק חוואטשוק מפק”ק סמחאלאוויטשי, הסמוכה למינסק, קניתי זה שבע שנים אדמה במשמר־הירדן – מאה וחמישים דונאם (!) – – ונתתי אז סך שמונה מאות ותשעים פראנק מזומנים, כפי השטר־מקנה אשר בידי ה“ר משה דוד שוב, אשר היה אז מנהל המושבה, ואחר־כך נתתי לו עוד עשרה רו”כ כסף רוסיא על קניית אבנים להקמת בית ויתר המעות היה עלי לסלק כאשר ידרוש, אך מאז ועד עתה היו כל הדברים מסוכסכים ויגעים ועל המכתבים אשר שלחתי כפעם בפעם לא היתה לי תשובה ברורה – בין כה וכה חלפו שבע שנים – עתה אשר בעזהי“ת (בעזרת השם יתברך) באה הקולוניה משמר־הירדן תחת ידי החברה בפאריס הי”ו, ראיתי זה איזו שבועות (רציתי – הכ.) לנסוע לאה"ק, אך לדאבון לבי כאשר קרבה האניה אל חוף יפו והנה – אהה! – – כי לא הניחו אנשי ממשלת התוגר לעלות על החוף ואחר מספר שבועות עמל ויגון שבתי בפחי־נפש לביתי (וזו נסיעתו השניה של הכותב אחרי הראשונה לפני שבע שנים כאשר קנה את הנחלה).

גם בלי להביא הדברים בשלימותם, מתחילים אנו להבין לטעם בקורתו הקשה של אחד־העם וחרדתו מפני מעשי “היסדנות”, וכן לאכזבות אשר נחלו הקונים והם מאנשי העם – “אשר איש כמוני אינני מהעשירים… והנני מודיע בזה לכת”ר (לרב צדוק) כי כל עסקי היו בעסק עבודת־האדמה (ברוסיא) וכן ת“ל (תודה לאל) בני שיחיו הם מורגלים לעבודת האדמה חפצים לעבוד את האדמה ולשמרה” – ולחיזוק הטענה מצורף העתק מאושר של שטר הקנין, החתום ע“י דוד שוב “מנהל המושבה משמר־הירדן (אדר, תרנ"א) בו נאמר: “והרי חיים יצחק הנ”ל הוא עתה כאחד אשר להם חלק בהמושבה” – – אכן, הבטחה חתומה לחוד והסיכוי לקבל כעת את הנחלה לחוד, לאחר שהאדמה אינה מספיקה אפילו לאכרים היושבים בה. – והרב צדוק כהן מבקש מיק”א לברר את התביעות ולפצות את התובעים.

כן ליפשיץ שקנה אדמה ובנה בית בזמנו עם ראשונים, אך חזר לרוסיא מחוסר אמצעים – עתה הוא תובע את נחלתו, וכפיצוי הוא מועבר לבסוף לגליל התחתון, להיות בחלוצי המתישבים בסמוך ליבנאל.

תוך בירור כל הכרוך בחיסול העניינים מן העבר – ועריכת תכניות השכלול והרחבת המושבה – בא לנהל את העבודה במקום האגרונום הצעיר חיים מרגלית קלוואריסקי, מי שנודע לאחר מכן בעבודתו בפקידות הבארון ובפעולתו הציבורית הענפה בישוב. אמנם לא יארך כאן זמן שירותו, אך הוא מגשים במרץ את התכניות שנערכו; ולא עוד אלא בשנים מאוחרות יותר, הוא חוזר ומלווה את משמר כמנהל המושבות של הבארון בגליל העליון בתקופה המכרעת מלפני מלחמת העולם הראשונה ותוכה.

קלוואריסקי רשם בעצמו את קורות עבודתו עד בואו למשמר: לפני שנתקבל לעבוד כפקיד יק“א, היה מורה כשתי שנים לחקלאות במקווה־ישראל, שעמד אז בפירסום טוב אף קיבל בקשות רבות של הורי תלמידים מרוסיה, מגאליציה ומגרמניה – לבוא ללמוד בו. נייגו המנהל הודה אז בתרומתו של קלוואריסקי, האגרונום הצעיר והפעיל, לבית־הספר ובמעמד המפקח מטעם “אליאנס”, בנדיקט, הוצעה לקלוואריסקי משרת הוראה בבית־הספר של יק”א “אור יהודה” (ליד סמירנה). עם זאת בחר אז קלוואריסקי לעבוד בארגון המושבה משמר־הירדן – תפקיד שנראה קשה מאוד גם לדעתם של מאירסון וחיים (מנהלי העבודה ביק"א).

גם מפאריס שמו את עינם באגרונום הצעיר, שגילה יזמה מיד לבואו למקווה־ישראל וכתבו לו: “נשתדל לצייד את בית־הספר במעבדה כימית קטנה וגם בכלים מטאורולוגיים אחדים (ב־1897!) – והם נוטים לדעתו, שיש לקבל לבית־הספר תלמידים טובים בלבד. כעבור שנה (פברואר 1898) כבר כתבו לו: “ההנהלה המרכזית קראה את הצעתך בדבר יצירת כיתה של מורים חקלאיים ומודה עבור ההצעה הערוכה בטוב־טעם”. ומוסיפים: “עתה כאשר יק”א עוסקת במושבות הארץ, הענין חשוב משנה (של הכשרת מורים חקלאיים) – ובהזדמנות זו הנני לברכך על המינוי למשמר־הירדן. בכל צערי על הליכתך ממקווה־ישראל, הריני שמח על התקדמותך ומאחל הצלחה”.

בהמשך הרצאתנו נבין מדוע נמשך קלוואריסקי לעבודה המעשית של ההתישבות ולא להוראה. כאן נשוב לספר, כי הוא בא לראשונה למשמר יחד עם חיים (זכור גם תיאור המשלחת, לעיל), כשמצבה המסובך של המושבה מעורר בהם ספק, שמא אבד כל סיכוי לארגן את המושבה על בסיס איתן, לנוכח התלונות והתביעות מסביב. רוקח המושבה (ברונר) רוצה לעזוב כי אין לו קיום כאן – – וכן משמר בצרה, כי אינה יכולה לשלם לשומרים (הזרים) – והללו עוזבים ומפקירים אותה לסכנות – כבר הזכרנו כי אוסובצקי ניסה להקל על מצוקת המושבה ולא הספיק. הרי שיש משום סמל במהלך הענינים, כי עם שקיעת כוכבו של אוסובצקי בפקידות הבארון נראה כוכב חדש, אשר במובנים רבים יש לראותו כממשיך דרכו של קודמו – הוא קלוואריסקי. לעת־עתה הוא נשאר לעבוד במשמר למעלה משנתיים (1898–1900) ומבצע את תכנית השכלול.

 

עם קלוואריסקי כפקיד במשמר    🔗

אנו ממשיכים לפי חילופי המכתבים בין קלוואריסקי היושב במשמר וחיים היושב ביפו, כשבמושבה נעשית עבודת השיפוץ של הבתים הישנים ונבנים חדשים. אם בא פקיד הרשות מצפת לפקח על הבנייה לפי הרשיונות שהוצאו, “מסתדרים” אתו וגם “הקיימקאם של צפת שבא לראות בעבודה, נפרד בלי לגרום צרות”. הענין השני במעלה הוא הטיפול ברכישת אדמה נוטפת. נושאים ונותנים בדבר שטחי הכפרים טטבה וחדיתא ומוסיפים לברר אם ניתן לקבל בחכירה שטח מאדמת מחניים. כיוון שלמחניים בא מנהל בשם ברומברג, הלה מתישב בדעתו, כי החסידים ממילא לא יוכלו לעבד את כל הגוש והוא נכון (שלא כד"ר זאלץ, ראה לעיל) למסור את מחצית האדמה למשמר־הירדן. – וקלוואריסקי בדעה, כי האכרים יהיו חוכרי האדמה מברומברג על אחריותם, הואיל והוא רוצה לחנכם לעצמאות גם בהיותם בחסותה של יק"א.

בענין זה הוא מרחיק לכת ונראה לו כי כבר עלה בידו להוכיח, כי שיטת החינוך של האכר לעצמאות, תוך שיתוף־פעולה ואחריות עם הפקיד, מצליחה יותר משיטת התמיכה “הנפסדת”, הנמשכת במושבות הבארון. יתר על כן: הוא משמיע את בקורתו בגלוי, שגם המושבה מחניים צריכה להיזהר ללכת בדרך התמיכה אלא עליה ללמוד משיטה שלו. משדל אותו חיים הוותיק והמנוסה ממנו, כי בקורתו זו על מושבות הבארון עשוייה להזיק ומוטב להניח לברומברג, מנהלה של מחניים לבור לו שיטה שתישר בעיניו, בלי להתערב בדבר.

ואמנם אכרי משמר חוכרים שטחים גדולים מאדמת מחניים ועתה הדאגה העיקרית היא (ספטמבר 1898) לספק להם כלי־עבודה – מחרשות ומשדדות – וכן את בהמת־העבודה שהם חסרים כדי שיוכלו לעבוד בבוא הגשמים. מצב הבריאות לעת־עתה מניח את הדעת (דבר שיק"א חרדה לו במיוחד, פן יושם לאל מאמצה בשנת־העבודה הראשונה) והאכרים עובדים בחריצות; להצעת קלוואריסקי מקציבים לאכרים מספר כבשים לכל אכר כדי להשלים את הכנסתו ובקשר לכך מחישים את בנין הקיר סביב לחצרות ודירים קטנים עבור הצאן.

דצמבר – נתקבלו כלי־העבודה (מיפו והדבר לא היה פשוט בתנאי ההזמנה וההובלה של אז) והאכרים מעבדים את השטחים שחכרו. נוסיף כאן, כי תמורת האדמה החכורה ממחניים, מלווה יק"א לברומברג סכום של 15,000 פראנק לסידור המושבה מחניים, בעוד שהוא מצידו מבטיח העברת שטחים מגוש מחניים לאכרי משמר. עתה, אם תנאי האקלים של השנה יהיו נוחים, יש סיכויים כי התוצאות ביבול של שנת־העבודה הראשונה תהיינה טובות. אמנם מהשוורים שקנו יש אחדים שאינם טובים לעבודה ואחדים מהם מתו – והאכרים הנפגעים מכך דורשים במקומם אחרים; – אך חיים סבור, כי לאחר שניתן התקציב לאכר, שוב אין לטפל במקרים אלה, שהם על אחריותו של האכר עצמו. התקציבים ניתנו לפי החלטת ההנהלה ועל האכרים לסמוך מעתה על עצמם; אין הם צריכים להתרגל למחשבה, כי הפקיד במקום הוא כתובת לתביעות ואפילו מוצדקות.

“אם נופלים שוורים או אינם צולחים לעבודה – הרי תמיד תקרה תקלה כגון זו אצל אכר – וכן בקלקול מחרשה או בגג אשר הרוח העיפה אותו מעל הבית – האכר חייב למצוא תקנה לכך ועליו לדעת כי אין לו לצפות לעזרה מן החוץ”. – כותב חיים ולמעשה, אין בכך חידוש, הואיל וויכוח זה מתנהל גם במושבות החסות של הבארון.

על כל פנים, זו השיטה החדשה: ביססו את האכר בכל לפי תכנית ערוכה, ומעתה הוא צריך לעבד גם את המגרש שנועד לירקות ובדרך כלל להוכיח את כושרו העצמאי. בימינו קוראים לכך – “אם ניתנו לו לאכר אמצעי הייצור” – – אך בינתיים נראים אותם אותות ראשונים “אשר יגורו מפניהם” – כי בפברואר (1899) נפלו שני מקרי מחלה – מלאריה! – – ויק"א מקציבה מיד לנטיעת חורשת אקאליפטוס "כדי לחסום בפני הרוחות המנשבות מהביצות ומביאות את “אדי הקדחת”. עם זאת קלוואריסקי בטוח כי הגשמים היורדים כסדרם ישפיעו יפה על הזריעה – ואמנם האכרים זרעו חיטה, שעורה, פולים ובקיה וכן הכשירו שטחים לתבואות קיץ. כן עוקבים בדאגה אחר שלום הצאן והבקר שניתנו לאכרים, כי בין ההנהלה ובין הפקיד במקום רוצים לראות בתוצאות טובות של השנה הראשונה לשכלול – אך בא מארס 1899 ועמו ידיעה מדאיגה נוספת: ארבה הופיע בגליל העליון – ושוב הכל חרדים שמא הארבה ישים לאל את העמל שהושקע.

העבודה נעשית מתוך רצון להצליח וחששות לכשלון – וקלוואריסקי סוקר לאחר מכן את התוצאות של שנות עבודתו כדלקמן: “עברו שלוש שנים מאז חברתנו התחילה לתמוך במשמר־הירדן”. החדשים הראשונים של 1898 עברו בהכנות ובבנייה של הבתים והאורוות, ברכישת בהמות וזרעים. בשל השיטה שנקטתי, לשתף את האכרים בכל העבודות ובהנאה מהחסכון בבנייה לטובתם, נתאפשר השכלול בזמן קצר ובאמצעים מצומצמים ביחס. נזהרנו מתחילה לנקוט שיטת תמיכה חדשית (שיטת הבארון במושבותיו) אשר תוצאותיה העגומות ידועות… לצערנו, יבול 1898־9 אבד משום הארבה ויבול 90־1899 הוא למטה מהממוצע, מחמת תנאים מטאורולוגיים לקויים: רטיבות גדושה בחורף והעדר הגשמים האחרונים, ועל אלה נוסף דבר הבקר שהפיל ראשים רבים. אף־על־פי־כן האכרים מסתפקים במועט ואינם מבקשים תמיכה. אנו מספקים להם רק הוצאות כלליות (של המושבה), אשר הם אינם מסוגלים עדיין לשאת בהן, ובאופן זה נאפשר את התקדמות המושבה. כן חשוב לקדם כאן את גידול הבקר ליד הפלחה ומטעם זה איפשרנו לאכרים מתחילה את פיתוח הענף בקנה־מידה קטן. עתה יש לפצותם על האבידות מחמת הדבר, כי ענף זה עשוי להגדיל את הכנסתם".

לנו נראה, כי בשינוי שיטה בלבד עדיין לא הושג הרבה, עם שאין להתעלם מרוח זו של עצמאות אשר קלוואריסקי מדגיש אותה ואשר חותמה הבדיל בין משמר לשכנותיה. ברם, עם הסקירה דלעיל קלוואריסקי עומד כבר לעזוב את משמר, וד“ר יפה כותב באותו זמן למאירסון מנהל יק”א בענין קלוואריסקי: “אין לו עוד כל אפשרות לגור במשמר־הירדן כי בריאותו נהרסת שם. יש לסדרו במקום אחר, אשר משם יוכל לבקר במשמר”. – מעבירים את קלוואריסקי לסג’רה, לנהל את עבודת יק"א בחווה שהוחל בבנינה, ולאחר מכן את עבודת הכיבוש הגדולה של אדמות הגליל התחתון בשביל מושבות חדשות שנוסדו שם. 

בעל־כרחנו עושים אנו סיכום משלנו – מה הושג לאלתר עם חסותה של יק“א: הרעיון (הטוב ביסודו!) של הגדלת המושבה הוזנח לעת־עתה וההתלהבות לו פגה, בוודאי מחמת הכשלונות מידי שמים. משמר נשארת במספר משפחות קטן, שאין בו להצדיק פקיד מנהל מיוחד למושבה; ועם העברת קלוואריסקי אין יק”א מביאה עוד למקום פקיד אחר. הפיקוח על המושבה נמשך מרחוק – מסג’רה, אך סידור זה אינו יעיל ויק"א מוסרת לאחר מכן את הפיקוח על המושבה לפקיד הבארון היושב בראש־פינה, אשר גם אם הוא עושה את עבודתו מתוך אהדה למושבה, הרי אינו רואה את עצמו אחראי במישרים למתרחש בה. כל זה יוכח לנו להלן ולעת־עתה הבה ונפקוד עם קלוואריסקי את משקי האכרים, על סף עזיבתו, כדי לראות במה “השתכללו” לגבי העבר – בבנינים, בכלי־עבודה, באדמה ובענפי החי. אפשר להקדים ולומר, כי בנידון זה חל שינוי תוך שלוש השנים מן הקצה אל הקצה.

פייגלין – שהיה לו צריף בנה בית בן 5 חדרים עם מרתף למחסן ולמחלבה, וכן מיבנים של אורווה לול וקיר לחצר. בעלי־חחיים במשק: 7 שוורים, 3 פרות ועגלים, 8 כבשים, סוס ו־2 חמורים; בלול 30 תרנגולות, 6 אווזים ויונים; כלים – 2 מחרשות אירופיות, 3 ערביות, 1 משדדה, 5 עולים (לשוורים); עגלה עם דפנות; עיבדו 450 ד' ומלבד מיני התבואה גידלו גם ירקות. 4 עובדים מצויינים ואבי המשפחה הוא איש הוועד ומוכתאר.

שיינוק – מעבדים למעלה מ־300 דונאם, עובדים טובים אך אבי המשפחה חולה והבן הבכור קודח מאוד (ואמנם נאלצו לעזוב לאחר מכן את המושבה מפני המלאריה).

ומענינות ההערות שמוסיף קלוואריסקי לכל משפחה, כי הן משקפות את יחסו למתנחל – יחס של “חובב־ציון” אמיתי, גם בהיותו נמנה על הפקידות והרי זה אשר ציין את האיש הזה! – בלי להיכנס איפוא בפרטים, נמשיך את רשימתו בהשמטות:

וייסבליט – המשפחה עבדה בבניית ביתה ויש לה משק, ענפי חי וכלים. עובדים היטב וזו המשפחה היחידה שהנשים עובדות בשדה.

הרצוג – האלמנה שגרה עם חתנה יש לה בית עם מרתף ומיבני משק. זורעים עד 300 ד' ומהטובים במושבה. אינם נזקקים לעבודה שכירה וחיים בצנע.

קאנטור – אין המשפחה חזקה בעבודה אך האב חרוץ וחסכן מאוד. ועמו הבן המאומץ – פועל מצויין – “ותענוג לראות כיצד בן 15 הולך אחרי המחרשה”.

וכסלר – עם שני בנים נשואים, מעבדים עד 500 דונאם. אמנם האב זקן אך הבנים עובדים היטב – “ובראותך את הבן הבכור חורש, לא תגיד כי היה 10 שנים שוחט. תמורות כאלה אינן אפשריות אלא אצל יהודים בארץ־ישראל והמשפחה מצטיינת בהסכם הטוב השורר בין 3 הבתים – (הבנים הנשואים)”.

גרוסמן – משפחה טובה (צעירה) וחיה בצנעה, הוא חבר הוועד ומשכיל.

אנגלברג עובד יחידי ו“מסתדר”.

שניידר – משפחה עובדת וחיה בצנע ומסתפקת במועט.

ורהפטיג – אינו מצטיין בעבודה עצמית.

לוין (כמקום חותנו שלום פייגלין) – צעיר בעל מרץ.

שניידמן ובלשניקוב – משפחה עובדת והאב והחתן חיים בהסכמה טובה. בלשניקוב עובד מצויין ובנו (הוא לאחר מכן האכר יהושע בלשניקוב) בן 14 חורש לא גרוע מערבי. 

שניידמן בן ה־70 למדן ונאמן לעקרון העתיק: פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות – –

מירל סגל – אלמנה – אף־על־פי־כן הוסיפה למיבנים ומתפרנסת מחנותה.

אליהו שוורץ סנדלר (בתו נשואה לסנדר קליין – אף הוא מתנחל) – במקום צריף רעוע בנה בית אבנים, משק חי (בלי שוורים לעבודה) וחדר מלאכה לסנדלרות. אומן מצויין וכל הסביבה נזקקת לו.

גלבגיסר נגר הוסיף אגף לבקתה ונגריה, גם משק חי עם סוס, מתפרנס יפה ממקצועו.

זהו מיפקד המושבה ל־1900 והתקציב השנתי הנדרש מעתה מיק“א להוצאות המושבה הוא: שכר לרוקח ולקניית רפואות, לבית־החולים בצפת, להחזקת מיטה שמורה לחולי משמר, – בסה”כ לשירות הבריאות – 1520 פר'.

לבי"ס (מורה ויינשטיין ועוזרו, ניקוי וכו') – 3500 פר'.

שמירה – 1400 פראנק והשתתפות בתשלום המיסים לממשלה.

במיפקד של קלוואריסקי עם פרידתו ממשמר ניכרים גם רגשי סיפוק; בולטת ההרגשה, כי עם שיטת השכלול שנקט, התעוררה יזמת האכרים להשתתף בבנייה בעבודה, שהרי למענם הם בונים ובעבודתם הם חוסכים (מהלוואה או התקציב אשר יצטרכו לשלם בעתיד). הוא מדגיש חריצותו של אכר ועבודתה של אשה בשדה וביחוד כושרם של הבנים, שעליהם התקווה. וניתן לומר כי גם המושבה שמרה לפקידם שעבר לסג’רה רחשי טובה ואמון – זאת מיטיב לתאר בדרך ציורית עמרם שניידר.

נמנו וגמרו ביניהם אכרי משמר לשגר משלחת אל האדימיניסטראטור מר קלוואריסקי. – כותב עמרם – ובמשלחת חברי הוועד – לוי גרוסמן וצבי שניידר, שהתקינו את עצמם לדרך. כל אחד הכניס אל החורג' (השקיים) שלו מספר ככרות לחם, העשויים לשבור רעבונו של אדם למשך שבוע ימים, הוסיפו עליהן ביצים שלוקות, חופנים אחדים של זיתים כבושים ומספר בצלים הגונים. ואל נא תהיה קלה בעיניכם נסיעה ממשמר לסג’רה בימים הללו! – היה זה מסע גדול ולא פחות משבוע ימים עשו השליחים בדרך. אם ימי גשמים היו, והדרכים נשתבשו בזרמי מים ורוחות מקפיאות נשבו מהחרמון, היו עסקניה של משמר הולכים לטבריה בדיליז’אנס מראש־פינה ולבם נוקפם על שהרשו לעצמם נסיעת־מותרות שעלתה שתי מג’ידיות מזומנות לקופת הציבור… ואם ימי חמה עמדו בעולם, רכבו חברי הוועד על אתונות ויצאו בבוקרו של יום א' בשבוע לדרך. – ומדוע ביום א‘? – יומיים רכיבה לסג’רה, יומיים רכיבה בחזרה הביתה ויומיים המתינו לאדמיניסטראטור עד שהצליחו לראותו ולגלגל עמו בענינים המעסיקים את המושבה. צא וחשוב – שהם חוזרים הביתה ביום ו’ עם הדלקת הנרות, כשהם עיפים ורעבים. ואם הלחם לא הספיק להם לכל השבוע, גזרו על עצמם צמצום ותענית־למחצה, שהרי כסף להוצאות לא ניתן להם אלא שני בישליקים לכל אחד, כדי לשלם בחאן של טבריה עבור לינת חמוריהם ולינתם הם.

וכיוון שבני תורה ובני־טובים היו ר' לוי ור' צבי, לא פסקו בשעה שרכבו על חמוריהם דברי תורה מפיהם כל הדרך. האחד עבדקן, גבה־קומה ורחב־כתף ורגליו הארוכות נגררות על הארץ מתחת לבטן החמור; השני צנום וזקנו הדור. ומחמת השמש הקופחת על ראשיהם, היו עוטפים את ה“קופילוש” ואת פניהם בכפיות לבנות. ואמנם כאשר הבחינו במשמר ביום ו' עם שקיעה בשתי האתונות המתקרבות במעלה הדרך והרוכבים כפיות לבנות לראשיהם, ידעו מיד כי ר' לוי ור' צבי חזרו בשלום משליחותם. יש וחברי הוועד באו שמחים ופניהם מאירות, סימן כי בפיהם בשורה טובה למושבה; – אך יש ועננה כיסתה את פניהם בדכאון וסיפרו כיצד גלגלו עם האדמיניסטראטור והוא בטענתו: שנוררים אתם, בגללכם תפשוט יק"א את הרגל… והעיקה מאוד האשמה על מצפונם של ר' לוי ור' צבי, כי בעטים ובעטיה של מושבתם הקטנה עלול להתרגש, רחמנא ליצלן, אותו אסון על החברה הגומלת חסדים רבים עם הנצרכים לעזרתה מבני עמם. –

הסיפור נאה כשלעצמו, אך קלוואריסקי לא האריך גם בניהול סג’רה, כי נקרא לנהל את ייסוד המושבות החדשות בגליל התחתון – יבנאל כפר תבור וכו'. במקומו מונה אליהו קראוזה כמנהל חוות סג’רה ולו נמסר מאליו גם הפיקוח על משמר־הירדן. משום ריחוק המקום, קראוזה מסתפק בלימוד צרכי המושבה תוך ביקור ארעי, ודרישותיו העיקריות למען המושבה מהנהלת יק“א, מלבד עריכת התקציב השנתי להוצאותיה הציבוריות, הן: – רכישת אדמה, כי יש משפחות גדולות שהכרחי להוסיף להן אדמה ויש כאלה הבאים עדיין בתביעות על הנחלה שרכשו כאן בזמנו ותובעים הם אכרות. – גם קראוזה סבור כקודמיו, כי “כן נגדיל את המושבה וזה יהיה לטובתה”. הוא דורש תקציב לבורות לאגירת מי־גשם, אשר יהיו טובים לשתייה ממי הירדן ויתרונם, שהבור יימצא סמוך לבית. עדיין נחוצים מיבני סככה ודיר לאכרים – ולבסוף גם שאלת החוזים שיש לעשות עם האכרים ששוכללו, כדי להבטיח לעתיד את סילוק החוב ליק”א ואופן סילוקו.

לעתה־עתה פורענויות: חולירע וסכנת נישול (1903–1902)    🔗

גם בשינוי לטובה שחל עם השכלול עדיין רחוקים האכרים מלבוא על סיפוקם ונשמע זאת מפי אחדים מהם: משפחת טייטלבוים כותבת: – “המשפחה היושבת במשמר מייסודה, ראשונה לבנות בית באמצעיה ולנטוע כרם. התקציב שהקציבה יק”א למשפחה גדולה כשלנו אינו די ודרשנו לתת לנו לפחות שתי אכרויות. והנה עברו שנים בהכנסה זעומה מיבולינו ומכרמנו. אחינו הגדול הלך לעבוד כשכיר בסג’רה, שם מצא את מותו במגיפת החולירע והשאיר אלמנה ויתומים. עתה שנקנתה אדמת סיארה, יק“א צריכה למלא את ההבטחות שניתנו לנו גם ע”י מנהלה מאירסון. מבקשים לתת לנו חלק מאדמה זו כל עוד אפשר לזרוע תבואת חורף בשביל השנה הבאה, כי באופן אחר אנו אבודים ונצטרך להרוויח את לחמנו בכל דרך אחרת כדי לא למות ברעב".

אפשר שאין לדקדק עם נוסח הטענות ככתבן – אך ברי כי בימים ההם שיחידת הפלחה נחשבה כדי 300 דונאם – עדיין לא הגיעו אכרי משמר למיכסה זו וגם משפחת וכסלר החרוצה טוענת “למלחמה ברעב ממש!” – וזו לשונם: “משום קימוצי יק”א ורצונה לספק את צרכי המושבה המרובים, כללה את שלוש משפחותינו כמשפחה אחת עם 400 דונאם, והסכמנו באין ברירה. התלוננו לפני קלוואריסקי ומאירסון ואמרו כי יש להמתין עד שירכשו אדמה נוספת. התקווה ארכה ואחד מאתנו נדד לחוץ למצוא טרף לביתו – והנשארים במקום לא יכלו להשביע את נפשם מהגורן ועוד לחסוך זרעים לשנה הבאה. עתה כבר הגיע זמן החרישה ובידינו אין כל להוציא לשדה וגם לחם לטפנו אין – ולמי נפנה למען נוכל לצעוד קדימה כיתר אכרי מושבתנו?!"

למרות התלונות אפשר לומר כי ל־1902 עומדים אכרי משמר על בסיס התישבותי יציב. האכר קיבל לשכלולו במשך 4–5 השנים שעברו מ־5000 עד 10,000 פראנק וגם משפחות אשר עדיין לא הוכרו כאכרים קיבלו הלוואות לסידור עד 1800 פראנק כ“א. ואם משמר היה לה בתחילה שטת מצומצם של אדמה בת־עיבוד, הרי עתה היא עומדת ב־5000 דונאם, אשר מחציתם אדמה טובה למזרע ובאופן זה יכלו לתת לכל אכר בממוצע כדי 200–225 דונאם. גם המשק החי הוקם ומלבד פרה ועגלה, יש כבר בחצר אכר 15–30 כבש ועזים, וזה לאחר שהדבר הפיל ראשים רבים במקנה המושבה, אך יק”א הקציבה בשניה 11,000 פראנק כדי למלא את החסר.

כמו כן מעבד כל אכר גן־ירק קטן סמוך לביתו ו־4–3 אכרים מגדלים טבק או עדיין מעבדים כרמים קטנים. קראוזה סבור, שיש לעודד כל נטייה עצמאית כגון זו, לגוון את משק האכר בגידולים לצרכי ביתו (ולא בעודפים למכירה בשוק שאיננו). עם זה “אכרי משמר עניים” ולדעת קראוזה הסיבה ברורה: שלוש השנים הרצופות שהיו רעות, כי לקו במכת הארבה, בדבר הבקר ובעצירת גשמים. אף־על־פי־כן מצב־הרוח איתן והאכרים מלאי תקווה.

המסקנה היא כי השיטה שהרגילו את האכרים מתחילה לעצמאות (ולא לתמיכה מתמדת) עלתה יפה: “נראית לעין יזמתו האישית של האכר הדואג לייצר את הנחוץ להספקת ביתו בעוף, בחלב ובירק. ובשנה טובה לתבואה יוכלו האכרים להתקיים מיבולם. לאחר שיושלם גם שטח המזרע, יוכלו האכרים להתחיל לסלק לחברה את חובם ומכאן שרצוי מאוד לסיים את ביסוסם מבחינת מיכסת הקרקע בהקדם”.

האכרים אך מחזקים את מסקנותיו של קראוזה בתוקף המציאות. הם דורשים: להשלים את מיכסת הקרקע; הספקת מי שתייה טובים; השלמת ענפי החי. – קראוזה מבין לדרישותיהם ולדעתו, המושבה מחניים ממילא נתונה במשבר ומתישביה כבר מבקשים מהפקידות כסף כדי לחזור לגאליציה (פרט לבודדים); – נמצא כי משמר יכולה להיבנות כעת באדמה משל מושבה זו – וזו הרי בסוף־דבר השאלה החיונית ביותר. עם השלמת הנחלות אפשר יהיה להחיש את חלוקתן הסופית בין האכרים, הואיל וכל אי־בהירות בנידון זה גורמת לחיכוכים ביניהם. זאת ועוד: כל עוד האכר אינו בטוח בגבולות אדמתו, איננו מטייב אותה כי איננו יודע אם תישאר שלו. גם שאלת מי השתייה אין חולק על חשיבותה, והרופאים בכלל – ומעין מים חיים אין בקרבת המושבה; – מכאן עלתה ההצעה לבנות לאכרים את הבורות לאגירת מי הגשמים. המושבה צריכה איפוא, לדעת קראוזה וקלוואריסקי גם יחד, להשלמת הביסוס לפי ההצעות האלה, כדי 50,000 פראנק נוספים. ובכסף זה יושיבו גם שתי משפחות אכרים שיש להם תביעות צודקות. על כל פנים, מצויות כבר במושבה 15 משפחות אכרים.

ברם, אם עומדים אנו בסיכוי סביר לסידור הענינים בחסותה של החברה – מתארעות תקלות, אשר הוכיחו כי עדיין אין לנהל מושבה בנסיבות אלו בביקורים ובעריכת הצעות מבחוץ, אלא דרושה יד מנהלת במקום גופו. ואמנם שתי התקלות המתרחשות כמעט בעת ובעונה אחת – האחת מגיפת החולירע והשניה איום בנישול האכרים מעל אדמת המושבה – גורמות, כי הטיפול עובר מסג’רה לראש־פינה, מקראוזה לידי פקיד המושבות בגליל העליון של הבארון רוטשילד, דניאל סאפורטה.

1903 – זו שנת בהלה מפני מגיפת החולירע בכל הארץ ואותותיה נראו גם בצפת ובסביבה. אם בכל מקום גורמת המגיפה להכרזת הסגר חמור, הרי בצפת המנותקת בהסגר “רעב במלוא המובן, פשוט מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה” – כותבים משם. עדיין במושבות לא אירעו מקרי מחלה, אך בנובמבר (1903) – יהודי מחמר תושב ראש־פינה חוזר מדרכו למתולה וחלה ביסוד־המעלה. רופא הפקידות ד"ר כהן מאשר, כי מקרה חולירע הוא וגוזר הסגר על המושבה.

המקרה אינו בודד וד"ר כהן שהובהל לבוא למשמר־הירדן כותב: “מה שראיתי במשמר עובר כל דמיון. ראשית פגשתי בדרך אכרים שרצו לברוח כל עוד נפשם בם, אך נשמעו לבקשתי וחזרו למושבה. ובמושבה מצאתי את אנגלברג ואשתו חולים אנושים. אם לעשות הסגר על מושבה זו, יש להבטיח לה מזונות פן ימותו בה מרעב”. – ואמנם שני החולים – האכר אנגלברג ואשתו, ממייסדי המושבה, מתו במחלה. משמר בהסגר וכן יסוד־המעלה, שם השמירה חוזקה, כי רבים האכרים והפועלים שיצאו אותה (לצפת) מפחד המגיפה.

מיד מתחוללת פורענות שניה ממקום שלא ציפו לה, כתוצאה מהחילופים בפקידות הבארון שחלו, עם העברת המושבות מרשותו הישירה של הבארון לניהול “המועצה הפלשתינאית” שהוקמה ליד יק"א. פקידים ותיקים פוטרו ובהם אוסובצקי אשר אדמת משמר־הירדן היתה רשומה על שמו (כאמור לעיל). באו פקידים חדשים ובראשם מנהל כללי, שם־טוב פאריינטה, היושב במשרדו בבירות ומסרב להכיר בתביעות כספיות מן העבר כלפי הפקידות של הבארון. בכלל זה תביעתו הכספית של סוחר יהודי מבירות, אלשטיין, אשר אוסובצקי העביר לידיו את שטרי המקנה על אדמת משמר הרשומים על שמו. אלשטיין משתמש בהם כאיום כלפי הפקידות החדשה – כי אם לא ישולם לו החוב מן העבר, יתבע בערכאות את בעלותו על אדמת משמר־הירדן, ואוסובצקי שיש לו תרעומת על פקידות הבארון, מעודד אותו לעמוד על תביעתו.

האמנם יתנקש יהודי לנשל את אחיו מעל אדמתם, ולו מנימוק של כיסוי חוב המגיע לו כחוק?! – אך אלשטיין מסביר במכתב לבארון עצמו את הענין: בית מסחרנו נודע משנים רבות בין מוסלמים נוצרים ויהודים שבבירות. נכנסנו בעניני ממונות עם פקיד הבארון בראש־פינה, שהיה נזקק לכסף מזמן לזמן (לצרכים השוטפים עד התקבל התקציב מפאריס) והעברנו לו סכומים באמצעות סוכננו בצפת (כנהוג). פקיד ראש־פינה היה מחזיר לאחר שקיבל את כספי התקציב, באמצעות בית הבאנק של אמיל פראנק (גם הוא יהודי בבירות), אך כאשר האחרון נסתבך בכספים, שוב לא הצליח אלשטיין לגבות ממנו את כספו – ובינתיים פקיד ראש־פינה פוטר (לרגל העברת המושבות ליק"א). אלשטיין פנה איפוא בתביעתו אל פאריינטה. שנתמנה לנהל את המושבות, אך "הלה עשה את עצמו כלא־יודע – כמאמר המקרא: “ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף…” –

“אפשר ופאריינטה הוא מורה מצויין – כותב אלשטיין על המנהל, שהיה בעבר מנהל בית־ספר של “אליאנס” – אך הוא אינו מבין ולא כלום בעסקים ולא עוד אלא התחיל להשמיץ את שמנו ברבים. עלינו להעיר, כבוד הבארון, כי השמצה זו מצד פאריינטה אינה מדאיגה אותנו, כי אנו בטוחים בצדקת תביעתנו”. – ובדעתו את חוש הצדק של הבארון, מבקש אלשטיין שיתן הוראה לסיים את הענין לפי היושר והצדק – – ולא עוד אלא השלטונות אשר פאריינטה מאיים להסתייע בהם נגד אלשטיין, וכן דעת הקהל בבירות, מגנים גם הם את עמדת פאריינטה.

בינתיים אלשטיין מצליח לקבל בערכאות פסק־דין לזכותו על האדמה, ועל אכרי משמר מרחפת סכנה שיוכרחו לעקור ממושבתם. הפקיד החדש בראש־פינה, סאפורטה, מעורר את השאלה המשפטית – האם אוסובצקי יכול היה להעביר אדמה זו לאחר? בנימוק זה הוא משתדל לבטל את פסק־הדין שקיבל אלשטיין לזכותו כחסר־ערך. סאפורטה עורך תעודה חדשה כדי להוכיח כי אכרי משמר מעבדים את אדמתם למעלה מ־12 שנה ולא עוד אלא אדמתם רשומה היתה תחילה על שמו של שמעון ג’ורדה (מחברי המועצה הפלשתינאית), נתין צרפת, אשר בשנת 1890 מסר אותה כביכול לידי האכרים והוא שהפיל על אוסובצקי לנהל את המושבה הזאת, אך לא העביר לו את אדמתה. התכסיס הוא מחוכם אך דא עקא, כי האכרים הוותיקים עצמם ודוד שוב בכללם, בכל רצונם לעזור, מסרבים לחתום על תעודת־על שמו של “שמעון ג’ורדה (אף שנרשמו על שמו של זה, משום היותו נתין צרפת, אדמות אחרות בגליל העליון – מתולה בכללן). האכרים נכונים לחתום, כי יק”א נתנה בזמנו כסף לידי אוסובצקי לקנות אדמה זו והוא שרשם אותה על שמו (ובתור כזאת העביר אותה לידי אלשטיין).

הנהלת פאריס כבר מבינה, כי לגופו של ענין אלשטיין צודק ופאריינטה בתקיפותו גרם, שענין פנימי של הפקידות יובא לערכאות של המדינה ושמם הטוב של היהודים יתחלל ברבים. מצד שני, טינתו של אוסובצקי העומד מאחורי הקלעים גוברת כלפי האיש שנשלח מקרוב לנהל את המושבות ונוהג “ביד רמה”. מחוסר פשרה נטושה המלחמה ולרוע־המזל נראה, כי דווקא בהסגר שנגזר מחמת מגיפת החולירע, ייגזר על אכרי משמר לצאת את מושבתם – ולאן ינדדו? – סאפורטה הבקי בחוק העותמני ממהר אל הקיימקאם של צפת להודיעו “בשם נשי משמר וילדיה”, כי לא יצאו את מושבתם כל עוד “רוח חיים באפם”. – וגם הוא סאפורטה, כפקיד הממונה עליהם, אינו יכול לקבל עליו אחריות להעברת 20 משפחות מטופלות בילדים לראש־פינה, שם אין מקום לשכן אותן.

קיימקאם של צפת רוצה להיות נוח כלפי סאפורטה, אך הוואלי מבירות (בהשפעתו החזקה עדיין של אוסובצקי) ממטיר עליו הוראות דחופות, להוציא את אנשי משמר בכל מחיר ־– ושוב סאפורטה נוקט “תכסיס” (כמקובל בימים הללו): במשמר יושבים, כביכול, “נתיני צרפת” וקונסול צרפת לא ירשה לגרש אותם ממושבתם… ואמנם, כאשר הקיימקאם שולח חיילים (למראית עין), לפי הוראת הוואלי, להוציא את הפקודה לפועל, כבר הושיב סאפורטה בבתים אחדים רשומים כנתיני צרפת, אשר גייס מהמושבות השכנות “ושם בפיהם מה לומר”.

הקיימקאם חסר־אונים לפעול נגד “נתיני צרפת” והוא מציע לסוכנו הערבי של אלשטיין בצפת ליווי של חיילים, כדי שילך בעצמו למשמר־הירדן ויקבל לידיו את הבעלות על הבתים, אך הסוכן המוסלמי טוען כי שמע שיושבים שם נתינים זרים והוא חושש להתעסק אתם – מוטב שיובאו לו מפתחות הבתים לצפת… הענין מקבל צורה מבדחת אף נעשית “אבאקואציה של משמר שאינה אלא קומדיה”, לדברי סאפורטה. הנתינים העותמניים היושבים במושבה אמנם מוסרים מפתחות לידי קצין שבא אליהם, אך המפתחות לא של בתיהם הם, וסאפורטה “משדל” את הקצין, שאין לדרוש מהאכרים בימי מגיפה כי יוציאו את כליהם מהבתים – ומוטב לחכות עד שהמצב ישתפר. האכרים שיצאו חוזרים איפוא לבתיהם וגם הנתינים הזרים שגוייסו חוזרים ליסוד־המעלה ולעין־זיתים בשלום – ועדיין סכנת הנישול מוסיפה לרחף על המושבה.

הוואלי בא כעת בטענה על הקיימקאם של צפת, שאינו פועל ולא־כלום והוא מטלגרף אליו: “הזרים” הוכנסו למשמר רק כדי לגרום לנו קשיים, אך הדבר לא יצלח¹², כי יש פקודה מהווזרה הראשית (מקונסטנטינופול), כי יהודים זרים הגרים במושבות, או שיהיו לעותמנים או שעליהם לעזוב את הארץ, והקיימקאם משיב לוואלי: מחמת ההסגר בין צפת והמושבות אינו יכול לבצע את הוראת הגירוש.

אף־על־פי־כן הקיימקאם מודאג מנזיפות הוואלי ודורש כעת מפקיד ראש־פינה, כי יימסרו לו לפחות המפתחות של בתי “העותמנים” אשר במושבה, בלי שיצטרך להשתמש בכוח; – אך כאשר הסוכן של אלשטיין בא בדרישה להושיב במקום מוסלמים, מסביר לו הקיימקאם כי “הזרים” עלולים להגיב במקרה זה בכוח… וסאפורטה מזרז את האכרים לזרוע, כי בשדות זרועים שוב לא יוכל התובע לנגוע – כן אורכת המערכה ארבעה חדשים רצופים תוך תכסיסים ותחבולות, אך בהשפעת איומי הוואלי מגיע הקיימקאם להחלטה קיצונית, לצאת בעצמו עם חיילים למשמר־הירדן. וכדי לתת סיפוק לנציגו של אלשטיין הוא מוציא רהיטים של שני אכרים “זרים” מבתיהם, אך מרשה להם להחזירם פנימה, בתנאי שכעבור יומיים יעזבו את המושבה…

וסאפורטה מוצא תכסיס חדש: בעל־האדמה הראשון, לובובסקי, ישלח מחאה נגד הוראת הוואלי, הואיל והוא לא מכר בזמנו לאוסובצקי אלא שליש האדמה, בעוד שהבתים לא היו כלולים במכר מעיקרם. ואמנם לובובסקי עורך הצהרה בלשון זו: “שמעתי כי באה הוראה להכריח את יושבי “מרון וג’יסר” (כך נקראו אדמות משמר בספרי הממשלה), לנטוש את בתיהם ושדותיהם ולמסור אותם לאלשטיין. כבעל אדמה ותיק בג’יסר, הריני מוחה נגד טענותיו של אלשטיין ומבקש לדחות את ההוצאה לפועל” – – לבסוף מציעים לאכרי משמר לעבור זמנית, עד התברר הענין, אל בתי מחניים העומדים ריקים – אך אין שם אורוות – ואיפה יניחו האכרים קש ותבואה ואיפה ישכנו את בהמתם? – – האכרים הנבוכים מאשימים את הפקידות שהביאה אותם עד הלום וכעת תעמודנה אדמותיהם שוממות ללא־עיבוד. זאת ועוד: שש משפחות פועלי הטבק שישבו במחניים ועברו לרגל המגיפה לצפת, חוזרים מיד למקום ומאיימים כי יתנגדו בכוח לכניסתם של משמריים.

בכל הסבך הזה ידו של סגן הקונסול של צרפת, חכם עבו, עם פקיד ראש־פינה בעצה וכתחבולה – ובינתיים נכנס גם המשא־ומתן בין הפקידות ובין אלשטיין למסלול של פשרה. פאריינטה לומד לקח, כי בתקיפותו לא ישיג מאום ואוסובצקי מודיע לנציגו של אלשטיין בצפת שלא לדרוש עוד את גירוש האכרים, אך ביני־לביני נמנע מרוב אכרי משמר לזרוע את אדמתם במועד.

הפורענויות חלפו אך רושמן נחרת    🔗

“לוח ארץ־ישראל” של החכם א. מ. לונץ (הוזכר לעיל), כולל את משמר־הירדן בידיעות שקטות לכאורה: שנת תרס“ב – יושבים בה 17 משפחות אכרים, שו”ב ורוקח ומספר נפשותיהן 110 (63 זכרים ו־47 נקבות) ובהן 40 עובדים. למשפחות האלה – 17 בתים, 13 רפתים, 12 עגלות, 13 סוסים, 41 פרות, 21 חמורים, 55 שוורים, 355 כבשים ועזים; במושבה בית־כנסת בית־ספר ובית־רפואות. ובשנה שלאחריה – תרס"ג: קציר השנה היה, טוב ותבואותיהם יספיקו לכלכלת ביתם ולזרע לשנה הבאה. בראשית החורף ניתנו להם סכומים מסויימים למקנה הצאן ולגידולו והם רואים ברכה בעסק זה, כי מחלבם יעשו גבינה וימכרו לסוחרי צפת. את ענבי כרמיהם ימכרו לערבים בעודם על גפניהם, כי הבציר שמה יבוא בעת אחת עם הקציר ולא יוכלו בעצמם לטפל בבציר. אחדים מאכרי המושבה החלו לעסוק במזרע הטבק והפקידות החליטה לקצוב לכל אכר בור בחצר לכניסת מי הגשמים, למען לא יצטרכו לשתות את מי הירדן הדלוחים־העכורים אשר הסבו להם את “הקדחת האגמית”. בבית־הספר ילמדו הכל בעברית.

הרי, שבפרוס המאורעות המתוארים לעיל הכל היה כשורה – אך נפלו התקלות ולא רק מסלול החיים והעבודה הופרע אלא רושמם נשאר חרות לאחר מכן בלבם של מבוגרים וילדים כאחד. השכן שלנו יצחק אנגלברג ואשתו מתו ביום אחד ובשעה אחת. – מציין עמרם שניידר ומוסיף פרטים משלו – אנגלברג היה אדם צנוע וחרוץ בכל העבודות. בשנת תרס“ג חלו הוא ואשתו בחולירע – כך קבעו הרופאים – זוג צעיר שהשאיר חמש נפשות (3 ילדים ו־2 ילדות). הפעוט שבהם היה אז בן 8 חדשים ואמי שהיניקה אז את אחי, קיבלה עליה להיניק גם את היתום הרך של אגגלברג. מהלומה זו דיכאה את המתיישבים והממשלה הטילה הסגר על המושבה, אך שכנינו מיסוד־המעלה עמדו לעזרתנו. אני זוכר כי ר' ישראל אשכנזי מיסוד־המעלה היה מביא עד לתחום המושבה מנדרינות ולחם ומראש־ פינה הביא לנו ר' זאב בלום יין, יי”ש (ששתייתם נחשבה יפה נגד חולירע). לבסוף הוסר ההסגר מעל המושבה ואת יתומי אנגלברג סידרה חברת יק"א במוסדות חינוך עד שגדלו. – הרי שיש כאן תוספת כמה פרטים על מה שהבאנו לעיל.

ואשר לפורענות הנישול כותב עמרם: אזכור יפה את המהלומה השניה שניחתה על מושבתנו – – ולאחר שהוא מספר בדבר החוב לאלשטיין ודרישות הממשלה, הוא מוסיף: ואמנם יום אחד באו חיילים וקצין לבצע את מעשה הגירוש, אך לבתיהם של נתינים “זרים” לא העזו להיכנס. האדמיניסטראטור של ראש־פינה, סאפורטה, הוא שהכניס לבתים צעירים “צרפתיים” ו“אוסטריים” והחיילים נשארו לשבת במקום, כשהוצאותיהם וכלכלתם על הפקידות. יש ונכנסו לבית והחלו לזרוק מטלטלין החוצה בגשם ובבוץ ולפעמים הגיעו הדברים למהלומות בין החיילים ו“הנתינים”. וגם כאן מוסיף עמרם פרטים משלו: גירוש חלקי הוצא לפועל כפקודת הוואלי, והפקידות הזמינה מחמרים והובילונו למחניים. נסענו יום תמים עד מחניים כי הדרך היתה משובשת מרוב גשמים ובוץ והבהמה שקעה עד בטנה. למחניים הוצאו רק הנשים והילדים, כי הגברים – האבות והבנים – נשארו במקום לחרוש ולזרוע את הקרקע. כעבור שישה שבועות חזרנו למושבה וכך נגמרה פרשת הנישול… אף תוצאה לטובה היתה לדעת עמרם מהגירוש, כי המושבה נתחבבה משנה על יושביה…

חברו ובן־גילו, צבי קנטור, זוכר גם הוא את הזוג אנגלברג שמתו במגיפה ואת הנישול – "הובילו אותנו למחניים… אחי אביגדור היה נוסע הלוך ושוב למשמר־הירדן לחלוב את הפרות ומביא את החלב למחניים. " – – אחרי כל מה שסופר לעיל במיסמכים, שוב אין אנו באים לדקדק עם כותבי הזכרונות – אם חולירע היתה אם לאו… האם היתה יציאה זמנית למחניים אם לאו… או אולי במרוצת הימים נתערבבו במקצת הפרשיות והסגר ועקירה למחניים נשתרבבו לפרשה אחת… העיקר בעדויות אלו הוא טעמן העומד בהן – וכן בא אחד, בן למשפחת עבו בצפת ומוסר פרטים שיש בהם¹³ ענין החורג מתחומה הצר של משמר גופה.

בימים אלה, כאשר עיני הכל נשואות צפונה, אל גבול סוריה־ישראל, – פירסם בן־מאיר ממשפחת עבו (ב־1950) – הזדמן לי לעלעל בדפי זכרונותיו של אבי המנוח, מאיר עבו ז"ל, והעליתי פרט בלתי ידוע (? – מובן שביטוי זה מיותר לאחר הדברים שהובאו לעיל) מתולדותיה של משמר־הירדן. אולי יעזרו שורות אלו לעורר את זכרונו של נשיא סוריה הנוכחי¹⁴, האשם אל־אתאסי, על ימים עברו, בהם הכיר הוא עצמו בזכות היהודים על השטת הקרוי היום “מפורז” – הלא היא אדמת משמר־הירדן. וזה הדבר: הבארון רוטשילד פיטר את אוסובצקי, מי שהיה פקידו בגליל העליון, והלה כמעט גרם לנישולם של תושבי משמר־הירדן.

ואלה פרטי המעשה (בהשמטות לאחר הידוע לנו): אוסובצקי שישב בבירות טען בפני הוואלי כי אדמות משמר־הירדן על בתיה הם קנינו הפרטי, ולעדות על כך הגיש את שטרי המכר הכתובים על שמו. הוואלי ידידו, הורה לפנות את משמר מתושביה ולמסור את הרכוש לאוסובצקי. פחד נפל על המתישבים במשמר ומר סאפורטה פקיד ראש־פינה מיהר לצפת לטכס עצה עם מאיר עבו – ולאחר שיקולים הוחלט, כי מכיוון שהאדמות הנ"ל עדיין ידועות במשרד ספרי האחוזה “כנכסים של האחים עבו” ניתנה ליורשיהם הזכות לתבוע את הבעלות עליהן. וכאן נכנס לענין האשם בק אל־אתאסי, שהיה אז קיימקאם של צפת וידידו של מאיר עבו, והוא הבטיח את עזרתו.

מיד נשלח מברק לקונסול צרפת בבירות, בו ביקשה משפחת עבו כנתינת צרפת, את הגנתו על עניניה ובני המשפחה עצמה יצאו “להתישב” במשמר־הירדן. כעבור ימים מספר הגיעה ידיעה חשאית מאל־אתאסי אל עבו, כי נתקבלה הוראה מאת הוואלי בבירות לפנות בכוח את משמר מתושביה, אך הוסיף כי אין לחשוש והוא ימלא פקודה זו רק למראית־עין. אף הדגיש אל אתאסי: עליכם לגלות התנגדות ועמידה ללא־חת (נגד החיילים), כיאה לנתינים הנהנים מחסותה של מדינה אירופית אדירה.

בלילה ירד גשם שוטף ואל־אתאסי וחייליו הרכובים התקרבו למושבה. מאיר עבו חילק כלי־נשק לבני המשפחה שישבו בבתים אחדים וציווה עליהם שלא להירתע, ואם יהיה צורך בכך – יירו (באוויר כמובן – הכ.). אל אתאסי קרב אל חלונו של עבו וצעק לו “בשם החוק” לפתוח, כי אחרת יפרצו אנשיו בכוח; אך מאיר עבו השיב בתוקף, כי הם נתינים צרפתיים ובמקרה של פריצה ישיבו אש והאחריות תפול על ראשו של אל־אתאסי. לאחר חילופי־דברים כיוצא בהם, הקיימקאם נמלך כביכול בדעתו ונתן צו לאנשיו לסגת…

שוב עברו ימים ונתקבלה אגרת חדשה מאל־אתאסי, בה הודיע שנתקבלו הוראות חמורות לבצע את הפינוי, בלי להתחשב בנתינות, והסכמה על כך ניתנה גם מקונסול צרפת בבירות. אולם – הרגיע אל אתאסי – הוא נצטווה להזמין את קונסול צרפת מטבריה, שיהא נוכח בשעת מעשה; ומכיוון שבטבריה משתוללת מגיפת החולירע והיא נתונה בהסגר, יוכל לנצל נימוק זה כדי להופיע בלעדיו. בו בזמן נשלח מברק דחוף אל שגריר צרפת בקושטא ובו בקשה נמרצת להגן על זכויותיהם של “נתיני צרפת בעמק חולה”. אל־אתאסי הופיע איפוא שוב במשמר לבדו והעמיד פנים זועפות. הוא התרה במתישבים, כי מנוי וגמור עם השלטונות לשים קץ למריים והם נדרשו לצאת מיד את הבתים ולעבור לצפת. מאיר עבו חזר והצהיר, כי כל נסיון להשתמש נגדם בכוח הזרוע, יתפרש “כהתגרות בממשלת צרפת” (!), ורק הוראה מפורשת מהקונסול הממונה עליו (שהרי עבו עצמו נחשב סגן־קונסול בצפת לקונסול שישב בטבריה) עשוייה להזיזו מהחלטתו להחזיק במקום.

גם הפעם חזר אל־אתאסי ריקם, אך הפקודות מהוואלי הוסיפו לבוא דחוסות ואל־אתאסי הודה כי שוב לא יוכל לעקוף את ההוראות. לפתע נתקבלה פקודה ישירה מווזרת החוץ בקושטא, להפסיק כל פעולה עד למשפט, והקונסוליה הצרפתית בטבריה קיבלה הוראה להתיצב לימין המתישבים ולהגן על זכויותיהם. זו היתה תוצאה מהמברק שנשלח לשגריר צרפת בקושטא ואת הבשורה על כך הביא אל־אתאסי עצמו, כשהוא דוהר למשמר על סוסו. המתישבים חזרו ונכנסו לבתיהם והמושבה ניצלה. ובחגיגה שנערכה בביתו של מאיר עבו לכבוד המאורע, ישב בראש האשם אל־אתאסי, מי שהיה קיימקאם בצפת ונשיא סוריה בימינו (1950). – מסיים הכותב.

כן הוארו המאורעות המתוארים לכל צדדיהם, על התכסיסים והתחבולות של “המשחק” שהיו אפייניים לאותה תקופה – ואנו יכולים לחזור מהמדיניות הגבוהה לנושאנו, כאשר האכרים מתלוננים על ההפרעה בעבודות החורף שגרמו האירועים המתוארים. מבקשים איפוא אכרי משמר, כי חברת יק"א תקיים את בית־הספר (מחוסר אמצעים לקיימו בכוחותיהם), וכמו כן פיצוי עבור הסבל שנגרם להם מחמת הנישול שהוכרחו להיטלטל עם חפצים ולהשבית את עבודתם בשדה: “לא יהיה לנו במה להתכלכל וכשם שפוצינו (ע“י יק”א) בעבר על נזקי הארבה, כן יש לפצותנו כעת. וכן יש להשתדל בממשלה בדבר ביטול המס (על היבול שלא יהיה) – כי לא זרענו.” – כן כותבים בשם המושבה: שניידר, קאנטור, בלשניקוף.

והמפליא הוא – כי בהיכתב ספר זה, נכנסו יום אחד אצל העורך מספר מבוגרים, גברים ונשים, והציגו את עצמם כבני משפחת אנגלברג – אף מסרו מכל אשר קרה לחמשת היתומים הרכים שנותרו. הללו גודלו בתמיכה של הפקידות בצפת, ולימים אחותם הגדולה שושנה, שנעשתה מורה ב“אליאנס”, ככר יכלה להיות כאם לקטנים ממנה. כן גדל אח אחד שנדד לארגנטינה ונתאכר שם. האח מרדכי שגמר את מקוה־ישראל נעשה חבר לקבוצת המקוואים במתולה ולאחר מכן ירקן נודע בראשון־לציון. כל אלה גדלו ומחזיקים טובה לפקידות שלא מנעה מהם את תמיכתה באופן שיש וכונו כשם “ילדי הבארון” – אף הקימו משפחות בארץ. תשמש גם עובדה זו לראיה, כי שורש שננעץ באדמת הארץ סופו שאינו מכזיב.

 

פרק ה': בשקוט המושבה    🔗

מושבת פלחה    🔗

כן מאמינים אנו אמונה שלמה עם עמרם שניידר, כי “הפורענויות חיבבו את המושבה משנה על יושביה, כגדולים וכקטנים”, שהרי עדיין שגור היה בימים הללו המאמר הנודע כי “הישיבה בארץ־ישראל נקנית ביסורים”. מטעם זה מקובל־ם עלינו בני משמר ובנותיה בסיפוריהם על ארחות החיים והעבודה במושבה לאחר ששקטה, ולוא ישמש בתיאורים אלו מוקדם ומאוחר בערבוביה – לגופו של ענין אין זה משנה כי רואים אנו לנגד עינינו מושבת פלחה, אשר אף־על־פי שהיא נתמכת מבחוץ, הרי באפייה ובמהותה היא נשארת עצמאית.

יוסף בן צבי שניידר (אחיו של עמרם), מוסר בתום־לב: היינו אחים אחדים וכאשר גמרתי את בית־הספר, יצאתי מיד לחרוש בפרדות ו"תפסתי את השלטון… כיצד? גם ליבל (אריה) אחי הגדול אישר “כי עמדתי במבחן”, וכן עבדנו בלי בעיות… גדלנו על הסיפורים שהיו מספרים במושבה בלילות החורף: על המלאריה שסובלות ממנה משפחות שלמות – “קמו ונפלו… הנה החולה מרגיש לא טוב וקר לו…” אלו היו הסימנים הבדוקים שיש להבהיל את הרופא מראש־פינה – וכן המעשה בצבוע אשר גם אנו הילדים התנסינו בו, כאשר יום אחד טמנו לו מלכודת ונלכד… אלא גרר הצבוע את המלכודת אל המאורה ושם התכסה בנקיקו בעפר. אז קשרנו חבל אל המלכודת וסחבנו אותה כדי להביא את הצבוע חי למושבה, אך לא הצלחנו וירינו בו בדרך. (זה איפוא הישגו של דור שני, אשר הצבוע שוב לא היה בעיניו חיה קוסמת אלא נושא לסקרנות ולמעשה קונדסות).

היינו מכשירים את הקרקעות – ממשיך יוסף – בעקירת שרשים של סידריות ובסיקול אבנים. למדנו להיזהר מהנחשים המרובים וכיוון שנגשנו אל אבן היה אחי אריה מזהיר בקפדנות את הצעירים ממנו שלא להזיז אבן ממקומה בלי לבדוק תחילה שמא מתחבא נחש תחתיה. – אף סטר לו לזה שלא נהג זהירות, כדי שיסגל לעצמו את ההרגל הזה ולא ישכח עוד… והנחשים שכנו לרוב גם בכתלי הבתים ובסדקי המיבנים וערבים רבים מתו מהכשות נחשים. כן עבדנו בשדות ושתינו מים מנקיקים בסלע. שמרנו בעת הגורן מפני הדרבנים שבאו לאכול מהתבואה וגם אחרי גמר הגורן, הייתי ממשיך לישון עליה כשבוע ימים – “כדי להיפרד ממנה”…

מתוך אותה נימה של געגועים על חיי האכרות מוסרת שולמית (וייסבליט) על העבודה בבית אביה: עד מה אהובים היו החיים השקטים בבית! יצאנו יחדיו לעבודה בשדה, בגן, ברפת ובדיר ועבודתנו המשותפת נשאה תמיד פרי. בימי החורף הסגרירים, כשהכל טבוע במים ובבוץ, ובאין אפשרות במשך ימים רצופים לצאת לחרישה, – היינו מתכנסים סביב לכירת הגחלים שעמדה באמצע חדר־האוכל והמיחם על השולחן (“סאמובאר” שהובא מרוסיה), מוכן לשתיית תה. רקיקים ממולאים שנאפו בתאבון הוגשו בעודם חמים ונאכלו בתיאבון. והאווירה החמה ששררה נטעה בלבבות תקווה, כי שנת ברכה תהיה… ובעוד הרוח מנשבת ומיללת בחוץ, הוספנו לשבת לאור העששית, אחד קורא בספר ואחת במלאכת־יד שלה – ושוב סופר בסבל שנתנסתה בו המשפחה בשנים הראשונות למושבה.

וזכור לי יום־חורף אביבי, – ממשיכה שולמית – פרדותינו החרוצות, חביבה ושחורה, יצאו רתומות מהחצר למחרשת הביסוק, כי זריעת החימצה החלה. אחי הלך אחרי המחרשה ואני אחריו – הדלי המלא גרעינים בידי האחת והשניה חופנת מתוכה ומשירה את הגרעינים אחד־אחד בין האצבעות לתוך התלם הישר והעמוק. אבינו מילא את הדליים גרעינים מהשק, וכן העבודה התנהלה בזריזות והיד החרוצה הספיקה לזרוע במשך היום חלקה ניכרת למדי. התלמים יצאו ישרים כמשוכים בסרגל והאדמה החרושה הפכה צבעה כעין מרבד אדום־כהה. נגמרו הזרעים ותמה המלאכה, מיד העמיסו הכל על העגלה ונסענו הביתה. אך הגענו הביתה ונתגלה כי אני חשה ברע – ומצאו כי כולי בוערת ב־40 מעלות חום. הכל הודאגו לשלומי, השקו אותי כוס תה חם עם יי"ש ושכבתי במיטה ימים מספר. חזרתי לאיתני ושוב לעבודה עם בני המשפחה, באוויר הצח עם אלה שנאמר עליהם – “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”.

אפשר, מטבע האדם להתרפק בגעגועים רבים על עבר חביב; – אך הנה תיאור מפורט יותר של הצעדים הראשונים במשק זה של פלחה פרימיטיבית, מפרי־עטו של עמרם שניידר. – את ענף הפלחה לא ידענו. – כותב עמרם – והורינו היו צריכים ללמוד כאמור מהשכנים. הבדווים גם הם לא היו מומחים לפלחה, כי ברובם רועי צאן ובקר היו וכלל ידוע הוא, כי הרועה הבדווי שנא את הפלח (בין ערבי ובין יהודי…) – הלה דרש מהרועה שלא לבוא בגבול שדהו ואילו הבדווי לא הכיר בגבולות וסייגים… בכל זאת נגשו המתנחלים הראשונים בהתלהבות לעבודתם, כי בשנים ההן היה ענף הפלחה בגליל – הענף העיקרי. האכר שכר לו חרת מבין שכניו ואם מצא לו אחד מנוסה היה שמח בחלקו ואמנם כתום הקיץ היו האכרים מתנצחים ביניהם חרת של מי מוצלח יותר…

עם זאת למדו האכרים ובניהם מנסיונם את העבודה לכל פרטיה – והדבר לא היה פשוט כל עיקר. היו צריכים לדעת איך להתקין את מחרשת־העץ וכיצד לשים את העול על צוואר השור ולקשרו, כדי שהבהמה לא תיחנק חס־ושלום אף לא תיפצע בערפה. קשירת “השרעה”, שנעשתה מפסי עור ורפודה היתה בתוך העול, אף היא צריכה היתה לידיעה. כן קשירת “הוסלה” – יצול המחרשה הערבית, דהיינו: מה המרחק (שהעוד) שבו המחרשה צריכה להיות רתומה, כדי שחוד־הברזל (הסיכה) לא יפצע את קרסולי השוורים. והמחרשה עשוייה כמה חלקים: חוד הברזל או “הסיכה”, הולבש על קת־עץ והוא החודר לתוך הקרקע ומפלח, הוא הפותח ומכסה את הניר – והרי זה העיקר של עבודת החרישה כולה! 

ועדיין לא די בכך, כי פיזור הגרעינים היה תורה וצריכה לימוד אך מעטים ידעו סודה של אומנות זו והרי בה הערובה ליבול של השנה. היו אכרים שכל עבודתם בזריעה ירדה לטמיון בעטיו של חרת, שפיזר גרעינים פי 4 או 5, מכפי שאדמת השדה צריכה לכך והתבואה נבטה צפופה, גבוהה אך לא שיבלה… אלא – תוך כשלונות אלו למדו האכרים, כן בשדה וכן בטיפולם בעדרי הצאן והבקר, שגם בהם טעמו אבידות קשות – “ועודני זוכר – מעיד עמרם – כיצד אבא היה משכים לקום וגורר מדי בוקר פגרי בהמה גסה או דקה, שנספו במגיפה”.

בא הקציר – והקמה נקצרה במגל (מנג’ל), שוב לפי שיטת הערבים; אף ההובלה נעשתה בימים הראשונים ב“קאדי” – דהיינו: שני סולמות מחוברים אחד לשני והחמור או הסוס נכנסים ביניהם. כיוון שנקשרו אל הסולמות הללו האלומות בחבלים, הלכה הבהמה הטעונה למקום הגורן, שהיה משותף לכל האכרים. לימים, בא במקום החמור הגמל, אשר להובלת התבואה הקצורה היה צריך לרשתות מיוחדות לכך כלהלן: מערמים את התבואה הקצורה ברשתות הללו – שתי רשתות מלאות לגמל… שוב עברו שנים והדרכים בשדות תוקנו – אז ניתן לנו תקציב לרכוש עגלות וגם אליהן היו אוסרים תחילה את השוורים – אך כעבור זמן נהיינו מודרניים יותר ובמקום השור באו הסוס והפרדה.

בגמר הקציר וההובלה לגורן הוחלה הדישה. דשו במורג קשור לשוורים, חמורים או לסוסים ופרדות. והמורג הוא לוח־עץ עבה, שהיו מביאים מדמשק או מצור וצידון, והלוח נקוב חורים אשר לתוכם שובצו אבנים חדות לריסוק התבואה. למורג אסרו את הבהמה וילד יושב עליו כל היום ונוהג בבהמה סחור־סחור על גבי התבואה הרבוצה במעגל סביב לגדיש – וכן ימים רצוופים בחום השמש הלוהט – פעמים נמשכה עונת הדייש כחדשיים. גמרו לדוש וערמו את הנדוש לערימה גדולה, ממנה זרו את התבואה ברוח, במזרה – זה קלשון־העץ המיוחד לכך בעל שש האצבעות. זרו ברוח, כשהגרגרים נושרים מקרוב ואילו התבן והמוץ נישאים רחוק יותר. אחר־כך נופו הגרגרים בנפה (כרבל), העשוייה ממשיחות עור אשר הצוענים היו מומחים לעשותן.

זו עבודת האכר אשר ידענו בשנים הראשונות ובכל זאת ראינו גם שנים טובות, אך בשנת בצורת לא היתה ברירה אלא לקוות לשנה הבאה אחריה כי תהיה טובה… עבדו האבות וגם אנו הבנים גדלנו על עבודה זו ולמדנו לקבל את הטוב והרע כאחד. הסתפקנו במועט וכל דבר שרכשנו – מעגל ועד עז ואפילו תרנגולת שנתווספה – היו למקור שמחה למשפחה – כי זה הגדיל את הרכוש העצמי שלנו…

אמנם תורת הסוציאליזם היתה מאתנו והלאה – מוצא עמרם לנכון לנטול את העוקץ מפרשה זו – ואף־על־פי־כן נדמה לי, כי היינו גם “סוציאליסטים” מטבע הדברים. העזרה ההדדית היתה מפותחה אצלנו ובית שלא היה בו לחם, שכנים סיפקו לו. אף אחד לא סעד בשדה בלי שחברו יטעם מפיתו. שמחת היחיד היתה שמחת הכלל וכן אבל היחיד שהיה לאבל הכלל. ביקורים אחד אצל השני ושיחות עם השכנים מהמושבות הסמוכות – מיסוד־המעלה, ראש־פינה וגם מצפת – אלו העשירו את תוכן חיינו. חיים קשים היו אך שקטים… בדיוק ההיפך מהמצוי היום, כאשר המכונה “אוכלת” את האדם, כשם שהיא “אוכלת את העבודה” – העבודה מהירה והזמן קצר ואחד פונה עורף לחברו.

משלים פנחס סגל בתיאור השלב המשוכלל של משק זה. המשפחות שהיו בהן צעירים עיבדו בעצמן את אדמתן וגם שכללו את צורת העבודה עם הכנסת המחרשה האירופית, במקום “היתד” הערבית, והשוורים הוחלפו בסוסים ופרדות. בימות החורף נודעה עבודת־הפרך של החרישה – חטוף־וחרוש חטוף־וזרע – בין גשם למשנהו, מאור השחר עד לחשיכה. והחלקות הקטנות המפוצלות ורחוקות אחת מהשניה הכבידו על מהלך העבודה; – אף האבנים והסלעים שהיו זרועים לרוב באדמותינו הקשו על עמל החורש. – וכל אלה לא היו אלא בחינת “פרוזדור” לפרק העינויים של האסיף. אמנם שדות החיטה כבר נקצרו במכונות קצירה, אך שדות הקטניות היו צריכים לתלישה ביד ממש. בעונה זו נהרו ערבים לרוב לעבוד בתלישה במושבה כדי להשתכר מעט למחיתם. כלו הקצירה והתלישה והוחל בדיש – דישת הערימה הבינונית (ב־5־4 טרחות – רבדי דישה) ארכה כשבוע ימים. נאספה גם התבואה הגדושה לערימה החדודה ונעשתה זריית התבואה בעזרת הרוח הצפונית שנשבה בשעות שלאחר־הצהריים. כן יגעו ועמלו עד שזכו לברך על המוגמר, כאשר התבואה נופתה ונמדדה אל השקים.

ואם את שיטת העבודה הזאת קיבלו האכרים משכניהם, לא יכלו לקבל מהערבי את חוסר־הדאגה והכניעה לגורל של הפלח. המצב החמרי דיכדך את רוח האכר וכל מחשבתו ודאגתו היו נתונות לפרנסת ביתו ולתפילה. המבוגרים לא הרבו איפוא בשמחה, אך גם הנוער הרתום לעבודה מגיל צעיר לא היה מאריך בטיולי ערב אלא מקדים וחוזר לביתו לישון כדי לקום ליום העמל למחרת. – אך אל פרק הנוער במושבה נגיע להלן.

האשה בעמלה וגבר בכוח זרועותיו    🔗

נמצא, כי אם עדיין צוללת באזנינו אזהרתו הקשה של אשר גינצבורג – אחד־העם – בדבר ישוב ללא אדמה ואמצעים, ישוב שהתחלותיו הנחילו מפח־ נפש – הרי גם מעיניו הדואגות נתעלמה הלכה: תפילה ויראת־שמים, הסתפקות בפת־קיבר – “לחם ובצל”, חישול שבבדידות ועקשנות שנתקדשה בקרבנות הראשונים. – או אולי יותר מכל נתעלמה מאיש־ההגיון תרומתה של האכרה־האם, היא השאור שבעיסה והיא המלט, כאשר נאחזו ונשארו לשבת במקום שתי עשרות המשפחות, בין שוכללו כאכרים ובין עדיין מצפות הן לבוא תור שכלולן.

כבר סופר לעיל בחלוציותה של האשה בשנים הראשונות למושבה גופה ושוב נזקק לדברי עמרם שניידר “מפי אמא”: אפיית הלחם – וכל נשי האכרים הצעירים התחבטו בשאלה זו. תחילה בנו תנור משותף (וזו היתה “התוכחה הראשונה”, האמורה בתורה, שאפו עשר נשים בתנור אחד…). כל אחת מאנשי האכרים היתה צריכה למסור בהודעה של יום מראש לשכנותיה, כי היא תאפה ביום מחר לחם בתנור. ויום אחד הודיעה אמי לשכנתה שהיא תאפה למחרת והשכנה הסכימה, אך אירע מה שאירע והשכנה הכינה גם היא את עיסתה לאפייה… למחרת בבוקר, בבוא אמי להסיק את התנור, מצאה את שכנתה שהקדימה – ולקחה אמי את הבצק, עטפה אותו בסדין ובלי אומר פנתה אל השכנים הערביים, אצלם אפתה פיתות על הסאג', ובלבד שלא יהיה התנור למקור־מדנים בין נשי האכרים. לימים, כיוון שבנתה לה כל אחת תאבון בחצרה והיתה לבלתי תלוייה בזולתה, גדל אשרה של האשה, כי מאפה הלחם היה עיקר חשוב בביתו של האכר.

אפיית הלחם בזמן ההוא! – קורא עמרם שניידר, אף שכמובן חלקו לא היה באפייה במישרים – מאפיות מודרניות לא היו אף לא טחנות קמח משוכללות אלא טחנות מים (וכבר סיפרנו בהן). הטחנה נבנתה במורדו של אשד המים הגולש ומהמקום הגבוה של זרם המים חפרו תעלה והקימו בירדן מחסום של אבנים. כך היטו חלק מן המים לתוך התעלה עד לטחנה הבנוייה קשתות ועל גביהן בולי־עץ או קירות שכוסו בענפים או בקנים שצמחו מסביב. על גבי האחרונים הגיחו שכבת טיט שהוחלקה במעגילת אבן – וכן עמד בנין הטחנה, ובתוכו ריחיים – השכב והרכב השחורים המונחים זה על גבי זה והרכב סובב על השכב. הגרגרים שנשרו אל בין שתי האבנים נטחנו והיו לקמח – הגרגרים נשפכו איפוא מהשק לתוך ארגז שהיה עשוי למטה כעין צוואר דק (דלו) ובקצהו נקשרה יתד שניתרה במהירות תוך סיבובי הרכב, כשהגרעינים נושרים לאיטם לתוך לועו – – אבן זו סובבה על ציר ברזל שהיה קבוע בתוך גלגל־עץ – ובעוד המים נופלים מהתעלה על הגלגל, הם מסובבים אותו בעצמתם, עד שהיה לו כוח להניע את רכב הריחיים. הקמח נשפך מכאן אל בור מטוייח, ממנו גרפו אותו בכלי.

אף ראינו כי קדמה לטחינה עבודת הבירור של החיטה בידי המשפחה שישבה סביב לטס גדול הקרוי “סניה”. גם לאחר הטחינה ניפו את הקמח כדי להפריד את הסובין ורק עתה באה שעתה של עקרת הבית ללוש את הקמח בגיגית נחושת כדי מאפה של שבוע – ואף־על־פי־כן ראה זה פלא! – הלחם היה נשאר טרי כל ימות השבוע וטעים יותר מהלחם של היום!

או שמא האפייה בתאבון היתה כפשוטה? והתאבון עשוי כעין שקערורית¹⁵ בתוך האדמה שהיו מסיקים אותה בקש הגס (קאסל) מבעוד ערב, כדי שיהיה חם לאפייה ולבישול גם יחד בשעות הבוקר. לא נשרף הקש כולו במשך הלילה ודבק ריח כלשהו בלחם או בתבשיל, גם זה לא היה פגם – כי העיקר היה לחסוך בזמן ובכסף, לקנות בו עוד עז או כבש לחצר… ומעלה יתירה היתה לו לתאבון שריחו הנודף למרחקים הטריד את היתושים מהחצר…

אמנם התאבון הזה שימש נושא לדון בו, בישובים הוותיקים, לגבר ואשה גם יחד. ולא עוד אלא אף רומנטיקאים של אותו הווי לא התעלמו מחסרונותיו בצד מעלותיו, והעיקרית שבהן שהסקתו לאפייה ולבישול היתה זולה. התאבון הזה – כותב גם פנחס סגל – שהוא כעין חצי־חבית עשוי מחמר הולך וצר כלפי מעלה, שם היה קבוע פתח עגול בקוטר של 50 ס"מ ומכוסה בפח ברזל עגול עם ידית. בערב שפכו עליו את הגללים היבשים או הקש הגס, כשלושה שקים, ומדליקים אותם – וחומר זה שבער כל הלילה חימם לבוקר את התאבון. – אז גילו את פתחו והכניסו לתוכו את הלחם לאפייה או התבשיל ומכסים שוב ברמץ החם.

חסרונו היה העשן שריחו היה מורגש בלחם ובתבשיל וצריך היה להתרגל לריח זה…

ברם, אם לימים הופיעו במושבה תנורים לאפייה, הרי כנגד מעלתם היה חסרונם – שקשה היה למצוא להם עצים להסקה, וכסף לקנות עצים מן החוץ לא היה בנמצא. היו כורתים מענפי השיזף הדוקרני או מקצצים משרשיו לצורך זה; לימים, חשבתי כי מן הראוי שנטע עצים כדי לספק חומר להסקה והגללים המשמשים לשריפה יישארו למען השדות. כיוון שהיו לנו חלקות קטנות על חוף הירדן מצפון לגשר, אשר לא יכולנו לזרוע אותן, כי העדרים היו באים שמה לשתות ומכלים את הזרוע – הצעתי לנטוע אותן עצים. בני משמר לא היו רגילים לעשות הוצאה על דבר ששירותיו יבואו לאחר זמן, ובפרט לאחר שיק"א ניסתה לנטוע עצים בזמנו והדבר לא עלה יפה. להצעתי נענתה משפחת כהן ולאחר שגדרנו את חלקותינו בקוצים סביב, נטענו חורשות עצי אקאליפטוס – ואם כי ההשגחה עליהם היתה קשה, השתילים גדלו והיו לעצים, ואז ראו שאר האכרים ונטעו גם הם.

עם זאת עבודות אלו של תאבון ואפייה ועבודת־בית כיוצא בהן הן רשותה של האשה ומשום כך נאמנה עלינו כאן עדותה של האשה־האכרה עצמה או בתה שגדלה לנישואים וגתבעה גם היא לשאת בעול. רחל בלשניקוב היתה מששת הילדים הראשונים שהיו בגיל בית־ספר, ובתחילה למדו הבנות והבנים יחדיו בבית־הכנסת, אשר שיכן תוכו גם את בית־הספר (קודם שנבנה הבנין המיוחד לכך). – כיוון שהדבר לא ישר בעיניהם של אבות המושבה, המשיכו ללמוד רק הבנים אך הבנות נשארו יושבות בבית וביני־לביני “דובר בהן לנישואים”… אחי הגדול כבר נשא אשה – מספרת רחל – ולפני חתונתו עלתה אמי (האלמנה) לצפת וקיבלה “שעבוד”, דהיינו: שיעבדה את חלקה ב“חלוקה” של הכולל שלה (האוסטרי כי סבא בא מאוסטריה) וקיבלה מקדמה. מיד החלו להאיץ בה כי תשיא גם אותי למי שהיה לבעלי, יהושע בלשניקוב מצעירי האכרים במושבה. קיבלתי בנדוניה, מכונת תפירה ופרה – ובכסף הנדוניה בנינו מטבח וקנינו עגלה צעירה. חדר למגורינו קיבלנו בבית חותני, שעבר להתישב עם בנו במנחמיה ואמי הוסיפה וקנתה עבורנו שידה ושולחן, מיטות ברזל וראי גבוה. רקמתי שני ציורים – ראש צבי וציפור – לקשט בהם את קירות החדר וכן נעשיתי עקרת בית.

העגלה שהיתה לפרה נאה נתנה לנו חלב ותוצרת חלב. כיוון שהדגרתי תרנגולות שקיבלתי במתנה לחתונה, בקעו אפרוחים ושוב לא היינו חסרים דבר. בינתיים נולד לי בני הבכור יצחק ובערב לפני “הברית” נכנסו תושבי המושבה והאירו לפי המנהג במנורות את חדרי. – מעתה נכנסנו בעול האכרות, וכמשפחה היה חלקנו רבע מן הגורן של האכרות כולה ואף זה כמנהג בשאר המשפחות. בשביל כך עבד בעלי עד סוף הגורן יחד עם אביו ואחיותיו ועם החרת הערבי. מלבד גידולי השדה, נתפסו האכרים מזמן לזמן לענפי־לווי – ואחד מהם היה הטבק, אשר גידלו במושבות הגליל העליון בשנים הללו (1906/1902 וגם בשנים מאוחרות יותר חזרו ונתפסו לו כפי שנראה להלן). גידלו טבק ביסוד־המעלה, בראש־פינה ובמחניים ומאחר שהאכרות לא הכניסה די מחיתנו יצאו בני משמר להרוויח בעבודת הטבק בחוץ. בעלי היה יוצא ביום הראשון בשבוע ליסוד־המעלה לעבוד באריזת הטבק וחוזר הביתה ביום שישי. עשה את דרכו הלוך ושוב ברגל ולא־אחת קרה, כי מי נחל הגדאג' (נחל דישון היום) גאו ואי־אפשר היה לעבור בו. אף קרה שבעלי טבע כמעט בנחל זה, אלמלא ערבי שחש לעזרתו והצילו.

נכנסה המשפחה הצעירה בעול החיים ועמלם, והגלגל חוזר – שוב בהובלת מים בארבעה פחים מהירדן על גב החמור “אשר אפשר לספר ולחזור ולספר בה” – – כי עקב התנודות במורד הדרך או במעלה השתקשקו הפחים זה בזה עד שהחמור נבהל מרעש הפחים וככל שנבהל יותר והחיש את פסיעתו כן גבר השאון… יש והצליח הנוהג לעצור בחמור, אך יש והתהפכו הפחים תוך ריצת הבהלה והיה צורך לחזור ולמלאותם. לא־אחת קרה שהחמור המבוהל אי־אפשר היה עוד לעצרו בשטף מרוצתו והוא נס למקום שנס ורק לעת־ערב חזר מעצמו הביתה…

לכאורה, שוא נצפה כי בנידון זה יהיו הדברים שונים בעשרים בתי האכרים הדומים זה לזה – ואף־על־פי־כן כל אשה וחווייתה – אם חוויית נעורים ואם חוויית בגרות. ביתנו שעמד באמצע המושבה – כותבת מרים קנטור לשעבר הרצוג – נמוך היה ומרפסת לפניו. קיר החזית מסוייד לבן כיתר הבתים ולפניו גינה קטנה – עם עצי אקאליפטוס גבוהים ופרחים לרוב. לשני צידי המרפסת היו ספסלים וכאן היו מתכנסות השכנות, כל אחת עם מלאכת־יד שלה – אחת סורגת ואחת מטליאה – ומשיחות את מר־לבן. ממול ביתנו היה הבנין הציבורי בו שוכנו כל השירותים ובית־הכנסת ובית־הספר בכלל (לפני היות בנין מיוחד לבית־הספר). וזוכרת אני כי לאות שקידתי בלימודי בבית־הספר קיבלתי מברשת שניים והייתי גאה על כך מאוד.

עם זאת יותר מכל אהבתי את ביתנו הקטן, שהייתי מקשטת אותו בכל מיני עבודות־יד ותמונות קיר, כי הייתי הבת הבכירה ואחרי מות אבי ז"ל הייתי נושאת עם אמא בעול הדאגה לבית. כיוון שגדלנו פתחנו חנות קטנה ואני כבת שתים־עשרה רוכבת על החמור או הסוס לצפת להביא מיצרכים לחנות. הייתי עוזרת לאמי לאפות לחם למכירה ויש שהייתי לשה בגיגית כדי עשרים ככרות – ואני כה קטנה ורזה – אך נהניתי שידי הקטנות לשות בזריזות בבצק. כן הייתי מסיקה את התנור והעצים היו רטובים והיה קשה מאוד להבעירם. הייתי מובילה שק תבואה עמוס על החמור לטחנה לטחון, ובין עבודה לעבודה חזרתי לקשט את הבית. אותם הקירות הישנים שהיו מתקלפים מפעם בפעם – מה אהבתי לטייח אותם ולסתום את סדקיהם, אף את המושבה כולה אהבתי וחשבתי כי אין כמותה ליופי בעולם!

* * *

כאמור, היינו קונים את מיצרכינו לבית ולחנות בצפת ומוכרים שם את תוצרתנו המעטה ובעיקר גבינת “לוב” (זו הגבינה הצפתית המפורסמת גם היום) או מעט חמאה. ובנידון זה ייזכר לטוב החמר של המושבה, אהרון שחרור – על חמוריו רכבנו לצפת ועל גביהם חזרנו. והנה יום אחד נסעתי עם שתי אחיות הקטנות לחוג את החג אצל הדוד בצפת – ושלושתנו על חמור אחד – כיצד? אני הגדולה על גב החמור ואחיותי בארגזים הקשורים לשני צידיו – וכיוון שהאחת היתה כבדה מהשניה, הניח אהרן אבן בארגז הקל לשיווי־משקל… ואהרון מוביל לא רק את הנפש אלא מביא עמו מיצרכים ופירות שונים מצפת למושבה. מוסר דרישות שלום ומחזיר דרישות־שלום מאתנו להתם – וכן שנים רבות היה שותף לחיינו החמר – המוכאר אהרון, יהי זכרו ברוך.

שרה גלבגיסר מוסיפה נופך של גבורה לחיי העמל של האשה־האכרה. את מי שעתיד להיות בעלה הכירה מילדות בצפת, כי יעקב גלבגיסר היה חברם של אחיה, אך כיוון ששמעה על משמר כמקום קדחת, לא נמשכה לעבור שמה. בסופו של דבר נעשו “תנאים” ושרה הלכה אחרי בעלה למשמר־הירדן וחיי הזוג עלו יפה: “הרי הכרנו מילדות – אמרה לאחר מכן – ואהבנו זה את זו ושום דבר לא היה קשה לו למעני”. – וכאן במושבה לבשה האשה הצעירה דמות חדשה: הייתי דוהרת על סוסים ואפילו גברים לא היטיבו לשלוט בסוס ממני. – התברכה – הייתי רוכבת יחידה בדרך לצפת והיו זמנים מסוכנים, אך לא הייתי נזקקת לליווי. הייתי חמושה באקדח ועושה את הדרך בשעתיים וחצי, בעוד שגברים רכבו בה שלוש שעות!

ואירע בה מעשה: “יום אחד רכבתי על פרדה כשאני לבדי בדרך, שהיתה משובשה מאוד. לפתע ראיתי כי הפרדה זוקפת את אזניה וידעתי כי סכנה אורבת לי, אף הצלפתי על גב הפרדה שעברה לריצה שוטפת. בו ברגע נשמעו מן המארב יריות והפרדה שנפגעה בכתפה נפלה. בנס הצלחתי להימלט, כי ארבעה ערבים יצאו לקראתי מן המארב. כיוון שהגעתי בשלום לצפת, שוב לא עסקתי בקניות ובו ביום חזרתי הביתה, כשאני אומרת לבעלי: לא קניתי דבר ונוסף לכך הפסדנו עשרות לירות מחיר הפרדה – אך באשה זכית מחדש – – ועוד היום ארעד מדי זכרי, כיצד ניצלתי מהמארב שטמנו לי שודדים בדרך”.

כן חוזר ציר הסיפור מהאשה לגבר, אשר בינתיים החל להוודע גם מחוץ למשמר־הירדן, לא רק כאכר חרוץ אלא גם כגבר לא־־יתת. – יעקב גלבגיסר האיתן והחסון נחשב מאוד בעיני הערבים ממערב לירדן וממזרח לו. – מספר בו בן המושבה מרדכי גרוסמן – הוא היה מגדל עדר בקר, מעביר אותו לרעייה בעבר הירדן המזרחי ליד המעינות, כאשר בצד המערבי שלנו שרר יובש. יעקב היה אב למשפחה גדולה ועבד קשה. הוביל בעצמו מים בחמור מהירדן ואירע מקרה, שחמורו נכנס למים וסירב לצאת… הכה יעקב באגרופו על ראש החמור שנפל מת בו במקום. יעקב נטל את הפחים המלאים על כתפו וחזר בשקט לביתו – – “לא כלום”… השיב קצרות לשואלים אותו, בלי להוסיף דבר. וגם מנחם בלשניקוב מעיד: כיוון שיצאתי לשמירה בלילות עם יעקב גלבגיסר, הייתי שקט כי האיש לא ידע פחד.

גלוי וידוע כי קשה היה להתפרנס מהפלחה בלבד. – השאיר לנו יעקב גלבגיסר עדות משלו בכתב – והאכרים חיפשו להם באין ברירה משלח־יד נוסף. אנחנו פתחנו חנות ורוב הקונים היו ערבים מהסביבה, בעיקר מעבר הירדן המזרחי. ביתנו היה בקצה המושבה מצד הירדן וניהלנו את המסחר בשווה־כסף – הערבי קנה אצלנו בד, כחול או לבן, שמן וסוכר וכל הנחוץ לו, ושילם בתוצרת – עופות וביצים, תבואה, עגל, עז או כבש. רוב המיצרכים נקנו בהקפה עד לגורן ובזמן הגורן היו משלמים בתבואה, ואם לא הספיקה התבואה היו מוסיפים בבהמה ובלבד שלא לשלם בכסף מזומן – – זה היה מנהג הערבי. 

שמא חסרו כסף לקנייה? – לא היא! – כותב גלבגיסר – כי פעם נסעתי לעבר הירדן לקבל הזמנה משייך על הנחוץ לו. ערכתי את הרשימה וישבתי עם השייך לשתות קפה “מר” (פעמים היו מוסיפים קצת סוכר להמתיק את הקפה). אמר השייך: בוא ואראה לך דבר־מה… הכניס אותי לאוהל הנשים, פתח ארגז קטן והראה לי כיס עם לירות זהב “במשקל שני קילו בקירוב”. ואמר השייך: סבור היית כי חסר אני כסף לקנות את הנחוץ במזומנים? – הרי עיניך הרואות… אלא רגילים אנו להטמין את הכסף ולקנות הכל בחליפין על בהמה ותבואה. – ובבית – מוסיף יעקב האמיץ והפשטן – היינו משפחה בת שש נפשות ואני הגדול הייתי מנהל את המסחר, האח הצעיר ממני עבד במשק ובני־הזקונים למדו בבית־הספר.

כמו כן מוסר יעקב גלבגיסר בכתב מידיעותיו ונסיונו בחבל־הארץ המזרחי שנעשה מצוי בו. עבר הירדן המזרחי נחשב אז כחבל־ארץ שהוא מחוץ לישוב ולמרותו של שלטון, ארץ מקלט לכל מפר־חוק (גם ממערב לירדן), ללא דין ושלטון כמעט. – כתב יעקב. – ובימים ההם האדמות עדיין לא היו רשומות בטאבו, אך השלטון התורכי פקד לרשום אותן על שם שוכני האהלים הנטושים על פניהן, כדי לגבות מהם מס. הבדווים שחששו כי לאחר מכן יקחו אותם לצבא, נמלטו לארץ “החופש” ממזרח לירדן – שמה היו מגיעים רק לעיתים רחוקות פקידים ושוטרים מדמשק או מקונטרה לגבות מס־עדר מבהמות (גמלים, ג’מוסים, כבשים ועיזים); בענינים בינם־לבין־עצמם היו פוסקים השייכים ומי שהיתה לו תלונה הלך אצל השייך שהוציא את פסק־דינו.

ותלונות הבדווים הנוודים הללו נגעו לרוב במעשי גניבה או חטיפת בנות לנשים מהשבט האחד לשבט השני. יש והמשפחות השלימו ויש שהנפגעים עשו דין על דעתם אף רצחו את החטופה, שארבו לה בשדה. שבט אל־הב שכננו מדרום, שאנשיו היו גנבים ידועים לשם וידם הגיעה גם ממזרח לירדן – גם את הליכותיהם ידעתי מקרוב. הכרתי את המקומות בהם נהגו לגנוב ואת המחבואים בהם החביאו את גניבתם, כי היינו נוסעים, אבי (חיים גלבגיסר) ואני, בזמן הגרנות בסוריה, לגבות את החובות המגיעים לנו עבור סחורה שקנו בהקפה אצלנו בחנות.

הרי שיש לנו איש מהימן שהיו לו מהלכים בחבל־הארץ, הגובל במושבה ואף־על־פי־כן נחשב כארץ לא־נודעת – זה מזרח הירדן. – וגלבגיסר מספר מעשה: יום אחד יצאנו אבי ואני רכובים על סוס ושני חמורים אתנו, להעמיס עליהם את התבואה אשר נגבה וחזרנו בשעה מאוחרת בערב. – כבר החשיך ואנו מתנהלים לאט, אבי על הסוס ואני מחמר ברגל אחרי החמורים. באנו עד לוואדי והנה ערבים יושבים בצד השביל, בו היינו צריכים לעבור. הם היו שמונה במספר ומיד הקיפו אותנו, קשרו לי את הידיים מאחור לרסן סוסו של אבא, פשטו מאתנו את הבגדים והנעלים ולקחו את השעון והמשקפים של אבי. היה ליל חושך ומעונן ואבי יושב על אבן בריחוק 15 מטר ממני, אך אין אחד רואה את חברו בחשיכה. שמעתי כי הם קשרו מטלית על עיניו ולאחר מכן נגשו לקשור גם על עיני. התנגדתי ואמרתי להם: הן לקחתם הכל ואיננו יכולים לעשות לכם מאומה – מדוע תקשרו את עיני? – אך אבא אומר: הנח להם ויקשרו."

הרגשתי בחשיכה כי הם התרכזו סביבי ואמרתי לאבי: הורד את המטלית מעל עיניך וברח, כי הם כולם על ידי. אבי עשה כדברי והערבים שהרגישו בדבר אצו לחפש אחריו, אך בין ההרים והגאיות שוב לא יכלו לגלותו. קראו לו והבטיחו כי לא יאונה לנו כל רע, אך אבי ברח בינתיים לצד הגשר בנות־יעקב – ואז פנו אלי הערבים ואמרו: איננו רוצים לנגוע בכם לרעה, אך אל תגלו לאיש כי יש שודדים בדרך… אף החזירו לי את הסוס החמורים והבגדים וחזרו והזהירו: לך ואל תספר לאיש כי ראית שודדים. הלכתי לדרכי ובריחוק־מה מהגשר מצאתי את אבי. חזרנו הביתה, אך אבי נחלה מהמקרה ושכב שבועיים.

מסתבר, כי האב ר' חיים גלבגיסר ממייסדי המושבה לא היה גם הוא במוגי־הלב ושרה בתו זוכרת כיצד נסעה עמו בעגלה לצפת והוא נוטל עמו מוט־ברזל על כל צרה שלא תבוא. ואמנם יום אחד והם בדרך לפני גשר שבכביש וערבים שעברו על פניהם, חוזרים ושואלים: מה יש לכם בעגלה? – לקח ר' חיים את המוט ואמר: בואו ותראו במו עיניכם… המעשה אירע במאוחר יותר, כאשר נודעו מאורעות בארץ, ור' חיים לא היה עוד “במיטב שנותיו” – אך עדיין ידע להשיב בשער.

על כל פנים, מעשים אלה וכיוצא בהם, הופכים לדברים שבהרגל יומיום והם המחשלים את מתישבינו – גבר אשה וילדם – לעמל־שדה ולסכנה שהם כרוכים זה בזה. – בימי הקציר בשדות מחניים של שנה פלונית (1906 – הכ.) – בא עמרם שניידר בסיפורו – התנפלו שגי דרוזים על עגלתו של יעקב בלום, אכר מראש־פינה, שדדו את סוסיו וברחו. השודדים היו ממגדל־שמש אשר בחרמון, והם נודעו כפושעים פליליים אשר הראש הדתי שלהם “שלל מהם את אמונתם” (כמנהג הדרוזים). יעקב בלום עם שומר צ’רקסי עלי טאוויל רדפו אחרי השודדים והדביקום מערבה מחצור, ירו באחד והשני נמלט. הם החזירו את הסוסים ואת גוף המת שרפו. ולא הפושע שנורה העלה את חמת הדרוזים אלא מעשה השריפה שנעשה בגוף המת. הדרוזים היו מתכוננים איפוא בכפריהם לעלות על המושבות שלנו והכפרים הערביים, וימים ולילות היינו שרויים בצפייה ובחרדה לקראת בואם. וכל תקוותנו היתה על הפקידות בראש־פינה שתכנס בעובי הענין ולמזלנו, אמנם כך היה הדבר ובמאמציו של פקיד ראש־פינה, שמואל סגל, הוקם השלום בין הדרוזים והיהודים (אף כי גם הכפרים הערביים היו שרויים בחרדה מנקמת הדרוזים) וכן עבר מאורע זה בשלום.

הרי שהמושבה הבודדה לא בלבד שהחזיקה מעמד אלא מעט־מעט גדלה. – מתברך עמרם – אם תחילה היה מספר האכרים שנים־עשר ונוסף עליהם שוחט, חנווני, נגר וסנדלר – הרי כעבור מספר שנים בגרו צעירים ויק“א איכרה שישה מהם. גם לנגר ולסנדלר נתנה יק”א 100 דונאם אדמה, לכל אחד, (נוסף על החלקות שהיו להם) והמספר גדל עד 20 אכר, מלבד משפחות הרוקח והחנוונית האלמנה. גידול זה נתאפשר כאשר יק“א רכשה את שטח חסייארה ממשפחת ביידון, אשר במדידתה עבד אז מהנדס הפקידות, קנטור, ואני ששמרתי על סוסיהם של המודדים קיבלתי שכר של בישליק ליום, שנחשב כשכר טוב. נקנתה גם אדמת טייטאבא ונתחלקה – וכן נושבו האכרים הצעירים ובעלי המשפחות שציפו לכך מכבר – אריה שניידר, יהושע בלשניקוב, יעקב גלבגיסר, מרדכי לרנר ושלמה טייטלבוים. עם צעירים אלה עשתה יק”א חוזה אריסות, שלא כחוזה עם האכרים־האבות, ולפיכך קראו להם “מיאטג’ים” (מלשון Metayer אריס בצרפתית) – ולא רק המושבה עצמה גדלה מבנים שהתאכרו, אלא יש ויצאו להתאכר במושבה אחרת.

“המושבה הקטנה והנחמדה”, בתיה עומדים איפוא זקופים בשתי שורות מקבילות ודרך־המלך חוצה ביניהן. – נסיים כאן עם שולמית ברסקי (וייסבליט) בלשונה הציורית. במושבה חיה משפחה עם שלושה בנים ובת. הילדים גדלו בתנאים קשים אך חסונים ואמיצים היו ויחד עם אביהן יצאו לעבודת השדה יום־יום. היבול המעט הספיק בקושי למחיתם והיו יוצאים להשתכר בעבודת־חוץ – האב ר' שבת’ל וייסבליט וראובן בנו הבכור בסוללים כביש בראש־פינה או עובדים בבית־החרושת אשר שם. ואף־על־פי־כן התגברו על קשיי הקיום ביגיע כפיהם ובתקווה לעתיד.

והנה ראובן הלך לעבוד בחווה סג’רה, שם בגר וכיוון שחזר לחיק משפחתו התחילו הוריו חושבים על “תכלית” – למצוא בת ראוייה לבנם… מה התפלאו כאשר התקומם להם והודיע על רצונו לשאת את בת האלמנה מירל סגל לאשה. אמנם הנערה ישרה גם בעיניהם, אך כיצד ישלימו עם העובדה, כי בן יבחר לו את בחירת לבו כרצונו?! סוף־דבר אחרי משא־ומתן בין שתי המשפחות נערכה החתונה, אשר אחריה עבר הזוג לדור בבית הורי הבן. ראובן המשיך איפוא לעבוד בחיק משפחתו, אך בהוולד לזוג הצעיר בתם הראשונה, קיבל ידיעה מיק"א, כי ניתנה לו אכרות ביבנאל.

הפרידה מההורים ומהמושבה היתה קשה על הזוג הצעיר, אך יום אחד העמיסו את החפצים על גבי גמלים ויצאו למקום־מגוריהם החדש. בזמן קצר הסתגל ראובן למושבתו החדשה, נקלט בחברת האכרים ולאחר שהשפה הערבית היתה שגורה בפיו נעשה מוכתאר המושבה. אף ערביי הסביבה היו לו לידידים ושייך של שבט בדווים העניק לו סיחה אצילה במתנה. ראובן מילדותו נתפש לרכיבה, וכן כינוהו בשם “הפרש האביר” – מאורע כי התרחש, ראובן דהר ראשון על סוסתו למקום המעשה.

וראובן שמר אהבה לבית הוריו במשמר הירדן גם ממקומו החדש, ובצאת השבת היה חובש את האוכף העשוי רקמה צבעונית על סוסתו, חוגר אשפת־עור מלאה כדורים ותולה את רובהו על שכמו – מעליהם לבש את העביה השחורה ועל ראשו כפיה ועקאל שחור – ונפרד מאשתו וילדיו כדי לעלות למשמר הירדן. – ולא בדרך־המלך העולה לגליל העליון רכב ראובן אלא בשביל הצר בין ההרים והעמקים. הנה יעבור בצד “ג’יב יוסף”, שם דרך חתחתים אשר שודדים משוטטים בה – אך זו הדרך הקצרה. ואמנם כאן נתקל באחד הלילות בכנופיה של ארבעה פרשים – אם ידהר לקראתם יקיפו אותו ואם יפנה אחורה יהיה בעיניהם פחדן – ירד איפוא מהשביל וקשר את הסוסה לרגלו, השתרע על האדמה, כשידו אוחזת ברובה והוא עטוף בעביה כישן… השודדים גילו את הסוסה העומדת ורועה בעשב וגם את רוכבה השוכב לידה, והסוסה כבר רוקעת ברגלה ומשמיעה את נחרתה כדי להעיר את הישן… ראובן מקיץ כביכול וקופץ על רגליו, אך הפרשים קוראים אליו לשלום בלשון ערב, לאמור: באללה, שפרש אביר הנך, (שהיה ישן במנוחה במקום של שודדים)… ובשכמותך ידנו לא תגע – רכב ואלוהים אתך. – כן מוציאה המושבה שלוחה גם לגליל התחתון, ובה בעצמה נודעו כבר אנשים לכוח וגבורה.

והילדים בשמחתם ובעצבונם    🔗

באווירה זו של אור וצל, שמחה ועצב, גבורת יום־יום וסכנה, – עת האבות והאמהות טורחים במעשי קיום, גדלים גם הילדים ומהווים בגידולם ובעזרתם במשק, בלימודם בבית־הספר ובשעשועים את השאור שבעיסה. הללו גם בנסיבות הדלות של מושבתם דלו רשמים של ילדי־שדה מכל אשר ראו עיניהם בבית ומחוצה לו – בבית־הספר, ברחוב המושבה ואצל חופו של הירדן. רחל בלשניקוב הקשישה שבשרידי המושבה עדיין זוכרת, כאשר בית־ספר לא היה והרוקח הורביץ שימש גם באיצטלת מורה לילדים – וכאשר לא נמצאה פרנסה לרוקח זה והוכרח לעזוב, נשארו הילדים לזמן כצאן בלי רועה. הורביץ היה מלמד עברית, אחד מקרא ואחד תרגום, כגון: סיר – “טופ”, כסא – “ביינק’ל”, ספר “בוך” וכו'. ופעם כאשר נעדר לעניניו הפקיד אותי, הגדולה שבתלמידיו, ללמד את ארבעת או חמשת הקטנים ממני בכיתה – מזכירה רחל.

עמרם שניידר מרחיב גם כאן את התיאור, כדי תיאור גלוי־לב של תקופת הילדות. את שלושת אחי הגדולים ממני לא ידעתי עוד – מגלה הוא לנו – כי אחד נהרג במפולת המערה (ראה לעיל) בשנה שנולדתי, והשנים האחרים למדו בצפת בחדר של “איד’ל” המלמד. ואני למזלי הרע הייתי רתוק למושבתי, כי בהיותי בן שנה נחליתי במחלת השיתוק ובימים ההם לא ידעו טיבה של מחלה זו וכיצד לטפל בה. סבלתי עד גיל עשר ונחלשתי, ואם לא די בכך, היו הילדים מקנטרים אותי ומדביקים לי כינויים שונים… כבן שלוש למדתי את האלף־בית מפיו של ר' שלמה לוי גרוסמן ממייסדי המושבה שהיתה לו גם מכונת סריגה לפוזמקאות. הפעוטות היו מתאספים אצלו והוא לימד אותנו אלף־בית וברכות על הלחם, המים והפרי. איני־ יודע אם קיבל שכר טרחתו או לא, אך כאשר גדלתי ראיתיו והוא אחד האכרים הטובים שהצליח בעבודת הפלחה ובגידול בהמות. נמצא, כי כוחו היה יפה גם לעבודת האכרות.

אזכור את המורה שלנו שלמה ויינשטיין (אשר לוקח לאחר מכן ע"י קלוואריסקי לסג’רה), ואני מקטנותי הייתי להוט ללימודים. – כותב עמרם – שאפתי לדעת, כיצד חיים ומתקיימים סביבי, בעוד שחברי בגי־גילי לא חשבו על כך כי היו בעלי ידיים ורגליים בריאות. אני ניצלתי איפוא כל שעה פנוייה כדי לבוא בין מבוגרים, הייתי הולך יום יום לבית־הכנסת, לתפילות מנחה ומעריב, ומקשיב לשיחתם של אכרים על החרישה והזריעה או על המקנה, כשאחד מייעץ לחברו איך לנהוג ומה לעשות – ואזני קלטה.

מימי לימודי אזכור את המקהלה הראשונה, כי המורה ויינשטיין היה מכנס את תלמידיו הגדולים בכל מוצאי־שבת על המרפסת של בית הפקידות, מעמידם בשתי שורות והיו שרים – והשיר הראשון היה – “חושו אחים חושו” – – – כיוון שויינשטיין עבר לסג’רה, הובא למושבה מלמד זקן, ר' לייב כהן, שהיה רגזן וחרש באזניו. המשכנו ללמוד מפיו וכן עברנו מידי מלמד אחד לשני – מנוח שלמה השוחט אל משה רוזנטאל, ואם האחרון היה אדוק הרי בכל זאת לימד אותנו “עברית בעברית”. ועדיין לא נכללו טבע וגיאוגראפיה בתכנית לימודינו, עד שבא לייב יפה ואשתו בבה והחלו ללמד לפי תכנית. והילדים היו חלשים כמובן בכל המקצועות ובחדר אחד למדו כיתות של בני גילים שונים. המורה יפה סיפר לנו על פטירתו של ד"ר הרצל ועל “הפוגרום” ביהודים בקישינוב – ולי היתה זו פעם ראשונה לקלוט ידיעות מן החוץ. עד אותו יום חשבתי לתומי כי מרכזו של העולם הוא מושבתי והירדן בזרמו הסוער. לימים, עזב אותנו גם מורה זה ונשלחתי לצפת לבית־ספר “כל ישראל חברים”, בו גמרתי את חוק הלימודים בהצטיינות.

כן אזכור את המחזות הראשונים שהוצגו במושבה אצלנו או במושבה שכנה. ושוב ייזכר לטובה המורה ויינשטיין שהציג עם תלמידיו את המחזה “קין והבל” וגם אני הייתי במשחקים. תפקידי היה לומר – “קול ד' שואל – קין, איה הבל אחיך? – – דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה” מחזה זה הצגנו פעמיים, פעם בשביל אנשי המקום ובשניה למען ילדי ראש־פינה ויסוד־המעלה שבאו אלינו. כמו כן נסענו לראות במחזה שהוצג בראש־פינה בחול־המועד של פסח ושם המחזה “חלומו של נבוכדנצאר”. המשחקים היו תלמידי בית־הספר – מרים בנדל שיחקה בתפקיד ראשון והמורה של ראש־פינה דאז, יצחק אפשטיין, המחנך הדגול שהעמיד אלפי תלמידים בארץ, היה במאי ההצגה. רכבנו על חמורים לראש־פינה לראות במחזה ובחזרגו בשעה מאוחרת בלילה נפלתי מעל החמור, כ־ הייתי מנומנם וקיבלתי חבורה נאה (כפתגם הערבי האומר: הנפילה מהחמור קשה שבעתיים מהנפילה מעל הסוס).

ואשר למשחקים במושבה – אחד המשחקים החביבים עלינו היה ציד העקרבים שהיינו תופשים ומכניסים אותם לצנצנת והם היו מכישים האחד את השני עד מוות. יש שהיינו קושרים אותם בזנבותיהם, כמעשה שמשון הגיבור בשועלים, והיינו נושאים אותם ברחוב על מקלות – ואם קיבלנו מהם עקיצות הן “הגיעו” לנו. “השייך־א־שבאב” בתעלולים אלה היה חברנו יששכר גלבגיסר. בימי החופש מלימודים ירדנו לירדן לדוג דגים בחכות – ובמו ידינו התקנו את החוטים עם העופרת ורק את הקרס והחכה קנינו בצפת.

ירדנו מדי בוקר וכל אחד תופס את מקומו, כשהאחד נזהר מהיכנס לתחומו של חברו. וכעבור שעות מספר היינו מעלים מחרוזת של דגים. אחרי הדייג היינו הולכים ללקט “דום”, זה הפרי העגול והקטן הגדל על שיחי השיזף הדוקרניים. ואמנם בימי החופש היינו שרוטים ופצועים והפצעים לא במהרה נתרפאו. כן היינו מחפשים אחר קיני צרעות, נוטלים עמנו בקבוקי נפט ושורפים אותם. גם הצרעות התקיפו אותנו בחימה ואוי לאותו ילד שקיבל כמה עקיצות, כי היה מתנפח כ“סיר נפוח”. לימים, ידענו ביקורי אורחים חשובים מן החוץ שהזדמנו במושבתנו. המשורר ח.נ. ביאליק ביקר בהיותי בבית־הספר בצפת ובכניסתו לכיתה השביעית בה למדתי, היתה שאלתו הראשונה אם מלמדים כאן עברית? והוראת העברית ב“אליאנס” היתה חלשה מאוד… המורים היו “חכמים” ספרדים, שהיו מלמדים שיר־השירים, טעמי נגינה ותפילות בנוסח ספרד, ואם נזדמנו מורים טובים לעברית, הללו לא האריכו זמן משום־מה. המשורר ששהה בכיתה שאל לתלמיד המצטיין והצביעו עלי כבן המושבה, שכל לימודיו היו שם על טהרת העברית. הוא שאל מספר שאלות ועניתי ובשכר זה קיבלתי צביטה בלחי לאות חיבה – ובכך נפרד מאתנו.

בשנת תרע“ג היתה לנו הפתעה, כאשר באחד הימים לפני חג הפסח, בשעות הערב, ראינו מרחוק המון רב בא לעבר מושבתנו, כולם צעירים ועיפים, כבאים מדרך רחוקה. זו הפעם הראשונה שראינו במושבה כל־כך הרבה צעירים חסונים ובעלי־גוף. הללו היו תלמידי הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב ובראשם מנהלם ד”ר מוסנזון, שפניו היו עטורים זקן־מידות. המורה שלנו פנחס נאמן (ראה להלן) ניצל את ההזדמנות ובנוכחות¹⁶ האורחים חנך את הבנין החדש של בית־הספר, הוא מסר את המפתח לידי ד"ר מוסנזון שפתח את דלתות הבנין והתלמידים פרצו בשמחה ובריקודי “הורה”. כל אותו לילה היו התלמידים אורחינו.

אין זאת כי הכל שמחים לזכור את האירועים החגיגיים המעטים מימי ילדותם במושבה, וכותב פנחס סגל: לחג הפסח היינו מכינים הצגה ובה השתתפנו רוב בני־הנעורים של המקום. בחרו בנושא היסטורי או מעניני־דיומא ומכינים את ההצגה באחת החצרות אף מתקינים שם במה לכך. בחולו של מועד היו ימי הטיולים, שאז היינו יוצאים בעגלות למושבות – ממתולה בצפון ועד כפר־תבור בדרום, והנוסעים שותפים לרכב – אחד בעגלתו ואחד בפרדתו. – מרים קאנטור לבית הרצוג מוסיפה: היינו עורכים את ההצגות ומזמינים אורחים מהסביבה “בכרטיסים” ובכסף שאספנו הקמנו ספריה. חיפשנו תמיד דרכים להעשיר את תוכן חיינו הדלים והשתדלנו ללמוד גם ריקודים מהמבקרים שנזדמנו אלינו מן החוץ, למדנו לנגן במנדולינות וגם זה הכניס הרבה שמחה למקום ולנו. כן היתה לנו גבעת סלעים קטנה קרובה למושבה ובלילות הבהירים היינו מתכנסים עליה, שרים ומנגנים, רוקדים ומשתוללים – “גבעת האהבה” קראנו לה – –

ושוב הירדן “שהיה אז נהר רחב־ידיים”… – קוראה מרים קאנטור – מה לא עשינו בו – בו טבלנו כל ימות הקיץ, בו רחצנו את התבואה המעורבת בעפר, בו גם ג’אמוסים שהם שקועים בגופם הגדול והכבד במים עד צוואר – – והדייג – גם הילדה נתפסה לו (ולא רק הילד) – אם בפתיון של לחם ואם בסם מיוחד שהיה מדהים את הדגה ואם בנפת הקמח – – ופעמים ישיבה “סתם” על חופו של הירדן, שרוייה באלם למראה יפיו הפראי הנהדר – – כן סובבים והולכים רשמי הילדות – בית־ספר ושדה כשהירדן משולב בהם – לשמחה ולעמל ולימים גם לצער וליגון.

כבר נאמר, כי הספקת המים היתה מוטלת בעיקר על כתפיהם של הילדים ועבודה זו לא היתה קלה כלל. – בא יצחק סגל בתיאורו – הילד היה נאלץ להשכים קום כדי להספיק להעלות חלק מכמות המים הנצרכת לפני התחלת השיעורים. ההשכמה המוקדמת לילד האחוז בחבלי שינה, הירידה הקשה אל הירדן וטעינת הפחים המלאים על החמור – כל אלה נראות לנו היום שלא לפי כוחם של בני שמונה, אולם החיים לימדו לאזור כוח ולשאת מהגיל הרך בעול החיים הקשה של ההתישבות החלוצית במשמר־הירדן. משום כך נחרת בזכרוני שביל העקלתון שהוליך אל המים, בו הדהדו המולה ורעש בכי ילדים ושאונם… בכה חמור השתולל והפיל את פחי המים ובכה ילד נפל מעל חמורו ונחבט קשה בסלע הבזלת… לפתע בקע גם שיר עליז – בו “אנו עולים ושרים” בשביל כדברי המשורר – –

ובכל בית עמדה ג’ארה גדולה, אליה הריקו את הפחים, ומים אלה שימשו לבית לשתייה ולבישול, ואילו לבעלי־החיים מילאנו את הכלים שבחצר. מפאת דליחותם של מי הירדן היה מתהווה בקרקעית הג’ארה משקע עבה של טין, שהיה צורך לנקותו כל אימת שהג’ארה נתרוקנה. כיוון שמילא הילד את חובתו בהספקת המים, היה מתמלא הרגשת סיפוק ורווחה – כי מעתה היה חפשי למשחקיו, נוסף לשעות השיעורים ולתפילה שדקדקו בהם מאוד…

הילד היה חוזר ובודק איפוא מפעם בפעם את כמות המים שנותרה עוד בכלים ואם קומתו היתה נמוכה מזו של הג’ארה הגבוהה, היה מקרב כסא להסתכל פנימה ולאמוד את מלאי המים שנשאר, כדי לכוון את יום הירידה לירדן לשוב ולמלא מים. בתקופה מאוחרת יותר, כשהותקן והוכשר השביל, אם כי עדיין היה זרוע סלעים – יכולנו לרדת בעגלה רתומה לפרדות והאכרים עצמם יש וירדו לאחר יום־העבודה בעגלות העמוסות שלוש חביות להעלות בהן מים לחצר. כמות זו היתה כבר גדולה באופן יחסי, ועדיין היתה הובלת המים מטרידה ומייגעת וכן נמשך המצב זמן רב.

על “שאיבת המים” כותבת גם שולמית ברסקי (וייסבליט) ברוב ענין. אמנם לכל בית היה בור, אליו היו נאספים מי הגשם הזורמים מגג הרעפים במרזבים, ובחורף נתמלא הבור שהיה בנוי מתחת למטבח; מי הבור היו טובים וצוננים בימי הקיץ החמים והעובד העיף שתה מהם לרווייה. זאת ועוד: אם תחילה שאבו מהבור בדלי, שהיו משלשלים אותו בחבל, הרי במרוצת הזמן התקינו משאבת־יד והשאיבה נעשתה קלה יותר. אבל – בשנות הבצורת שפקדו אותנו לפרקים, לא ירדה כמות גשם מספיקה והבור לא התמלא. מיד התחילו להרגיש בחוסר מים לשתייה, לבהמה ולעוף שבחצר, ונאלצנו שוב להעלות מים בחמור ובפרדה מהירדן… אז היינו יורדים בריצה לגשר העתיק, שם היו המים רדודים ואפשר היה למלא את הפחים.

עבודה זו נעשתה בעזרה הדדית, – כותבת שולמית – כי צריך היה להשמר פן יפול האחד לתוך המים. ופעם, בעודני קטנה, נלוויתי אל אחי שיצא להביא מים, כשאני רכובה על הפרדה העמוסה ארבעת הפחים. אך זה התחלנו לרדת במורד התלול והפרדה נפלה על רגליה הקדמיות ואני אחריה. אחי שאחז ברסן הספיק לנטות הצידה ואני נחבטתי בקרקע כי נפלתי ופני אל האבנים. דם כיסה את פני ואחי נבהל. הוא לקחני על זרועותיו, רץ אל המים והתיז עלי – ישבתי בוכה מכאב, כי עצם האף נתמעכה ופני מלאו שריטות וחבלות. שומר הגשר הזכור לטוב חש לעזרתנו, להעמיס על הפרדה את פחי המים וכן חזרנו הביתה שם נבהלו למראה פני. מיד הניחו רטיית “קפה” על האף כדי לעצור את שטף הדם – והתרופה הועילה, עם שנשארה לזכר צלקת באפי עד היום…

וכיוון שברשמי ילדות אין מוקדם ומאוחר – נמשיך באהרון בלשינקוב מזמן מאוחר יותר. – היינו מתחילים ללמוד בכיתה א' של בית־הספר. – מספר אהרון בלשניקוב – בלי שהיתה לנו הכנה מוקדמת בגן־ילדים.

“הגן” שלי היה החצר שלנו עם הבהמה הגסה והדקה ובעלי הכנף שבה, אליהם התקשרתי וכאשר נכנסתי לכיתה היתה קשה עלי הפרידה מהם. לא אחת חמקתי מספסל הלימודים אל החצר ואמי מחזירה אותי למורת־רוחי. אף הרכיבה על הסוסים והפרדות היתה חביבה עלי – לא כן החמור אשר שנאתיו על שום טפשותו העיקשת, שהרי לפתע יתחיל דוהר בהשפלת ראש ורוכבו טס ונופל מעליו ארצה… עם שנאמר משום כך כי חכם הוא החמור, שכן הוא מערים להיפטר ממשא הרוכב עליו. בשנת הלימודים השניה כבר טיילנו ברגל ליסוד־המעלה והתרחצנו ב“מי מרום” וחברי לכיתה ישראל גלבגיסר טבע… גדלנו ובהיותנו מטיילים בשדות ונתקלים ברועים הערביים, היתה מתלקחת בינינו תגרה בקליעת אבנים ויום אחד נפצע בראשו חברי דוד שניידר, הפסדנו את המערכה וברחנו הביתה בכשלון.

בטיולינו עם המורים היינו עוברים מזרחה לירדן – ממשיך אהרון – שם קטפנו הדסים ונרקיסים וגם את העשב המיוחד “רשאד” – שכל אלה נמצאו שם ולא מצידנו אנו. וכן הייתי רץ אחרי אבי ואחי הגדולים ממני אל הירדן לדוג דגים, ישן יחד עם אבי על הגורן וכלבנו הנאמן “ברואד” רובץ על ידינו. יש והיינו מחליפים גרגרי תבואה עם בעל חנות קרוב אלינו שקראו לו “הינדי” והוא נותן לנו תמורתם ממתקים. מנחשים ועקרבים פחדתי, אף קיבלתי הכשות רבות מעקרבים. פעם היתה העקיצה קשה מאוד, נתנו לי זריקה ומרחו סביב בנפט, בבצל ושום ותרופות כיוצא בהן, אך ללא הועיל. שיחק לי מזלי – כן אמרו לאחר מכן – כי מצאו עקרב, צלו אותו בשמן ובשמן זה מרחו על מקום העקיצה ומיד נרדמתי…

כל עונה ושעשועים ומאכלים שלה… – מזכיר אהרון ברוח קודמיו – קליית חמצה ופולים ואת המדורה לקלייה היינו עורכים ליד הירדן מחשש שריפה. פעם מצאתי שני נחשים רבים ביניהם ותפשתי אחד בזנבו, סובבתי וניפצתי את ראשו בסלע. אמנם הילדים נהנו, אך אני הסתכנתי כי הנחש ארסי היה. וברוך־השם גדלתי וביסוד־המעלה הייתי מתמודד??¹⁷ האלוף" לזריקת אבנים, יצחק גדולטר, עד שהייתי בזמנו לאלוף משמר־הירדן וזרקתי במרחק 90 מטר (במדידה לפי הצעדים…).

מי יבין ומי יאמין! – קורא אהרון על הימים הללו כאחד שאינו מאמין לכוח זכרונו – בסך־הכל היינו 20 ילד וילדה ומספר הכיתות 6 או 8 וכולן עם מורה אחד! אלא מה שהחסרנו בלימודים השלמנו בחיק הטבע – באיסוף פטריות, עשבי “עקוב” ו“סנארי”, “דריימה” ו“קלח”. מביאים הביתה ומתקינים מהם מאכלי מלכים. עדיין אתגעגע על הימים הללו, אך לא על הנחשים והעקרבים אף לא על המלאריה שאכלה בנו בכל־פה, כי במקום סוכריות שאוכלים ילדים אחרים, מנת־חלקנו אנו היתה “כינין”,,, שמושבתנו היתה לקוח נאמן למיצרך זה.

וכיוון שגמרתי בשעה טובה את בית־הספר ולא הסתייע לי ללמוד בבית־הספר החקלאי במקווה־ישראל כאשר חשבתי, נכנסתי בהיותי בן ארבע־עשרה לעבודת המשק. ענף הפרות היה אצלנו (משקו של יהושע בלשניקוב) הגדול במושבה ומנה כ־60 ראש והייתי מטפל באיבוסן, בחליבה ושאר הטיפולים שהבהמה צריכה להם. ובחורף יצאתי לשדה עם החורשים והזורעים, באביב עישבנו בתבואה ובקיץ עבדנו בתלישה, בדיש וכונסים בשעה טובה הביתה את הבר והתבן.

מסייעת לו אמו של אהרון, האכרה רחל בלשניקוב: אך סיימו הילדים את חוק־לימודם בבית־חספר, יצאו לעזור לאביהם בכל עבודה בשדה ובחצר. יחדיו סיקלו את האדמה מאבני הבזלת השחורה שזרק עליהן המלאך גבריאל בכעסו. כן עקרו את שיחי הסדריה הקוצנית כדי לפנות את השדה למען החרישה ב“ביסוק” (המחרשה האירופית). –

ושרשרת הסיפור מימי הנעורים נמשכת בתרצ“ב כמו בתרס”ב צפורה אדלר־גרבובסקי פותחת בסיפורה, כאשר אביה חיים ואמה רבקה גרבובסקי החליטו לנטוש את מושבתם ראש־פינה ולעבור למשמר־הירדן, שם קיבלו בית ונחלה. אבא יצא לפנינו להכשיר את הקרקע ולזרוע תבואת חורף וכן העביר מעט־מעט גם את המטלטלין שלנו למקומנו החדש. לבסוף, העמיסו בוקר אחד על עגלה את ארון המטבח ובו תרנגולות שלנו, חבילות בגדים ועליהן אנו הילדים, כשאני מחזיקה על ברכי את חתולנו “מיצי” – ונצא לדרך. הזכרתי את החתול מיצי, כי ברבות הימים הקים במשמר־הירדן משפחת חתולים ידועה לשם…

במשמר נכנסנו לדור בבית (שהיה ביתו של אחד האכרים אשר עזב את המקום) ובחצר כבר היתה גינה שאבי הכין לקראת בואנו, הירקות הבשילו וכאשר באנו התכנסו ילדי המושבה לחזות בנו ולהתחבר אלינו. אמא הושיבה את האורחים לאורך הקיר וחילקה להם סוכריות – ובו ביום נמצאו לי חברות ולאחי – חברים. היה יום שישי ואחי שהיו גדולים ממני נדברו ללכת לשדה הקרוב שלנו, בו גדלה חימצה ירוקה וטעימה למאכל. אני וחברותי הלכנו בעקבותיהם, תלשנו חימצה ואכלנו גם הביתה הבאנו. אמא של חברתי הכניסה את החימצה לתאבון לקלותה והקלי עלה יפה.

בימי שבת היינו יוצאים לטייל בשדות שהיו מחולקים בכמה גושים ובכל אחד מהם גדל מין אחר – חיטה, שעורה, עדשים, חימצה, דורה או חציר. בשדה החיטה היינו מרבים לבקר, כי הוא היה מקור לחמנו ואמי היתה אומרת שיש לקטוף את הדגניות הכחולות, אשר הזרעים שלהן מרים ופוגמים את טעמו של הלחם. כן הזהירה כי חלילה לנו לקשט את הבית בפרחים אלה שהם “אויבינו”… ולא רק בשדות טיילנו אלא גם בסביבות המושבה, על ההרים והגבעות. היינו עוברים לעברו המזרחי של הירדן, שם היו פלגים לרוב והיינו מרווים את צמאוננו במימיהם הקרים. שם גדלו רקפות, בתוך הסבך של שיחי הפטל וליד המעינות גדלה רקפת מיוחדת, שצבעה ורוד וריחה עדין. בגדה המזרחית גדל גם עשב “הרשאד” הירוק והחריף, שהיינו מביאים ממנו הביתה להכנת סלאט, כי אמי ידעה כל עשב¹⁸ וירק שיש בהם להוסיף טעם ולתבל את המאכלים.

בימות הקיץ ירדנו להתרחץ בירדן. הורי ואחי הגדולים שחו, אך אני הייתי נצמדת לגבו של אבא ומחזיקה בצווארו, כשהוא שוחה – ואבא שהיה חסון בגופו שמח להשתעשע אתנו. מקור הנאה נוסף היה לנו – טבילת שחרית ב“חמאם”, והוא מעין מי גפרית מוקף בקיר אבנים. המים נבעו מקרקעיתו בועות־בועות וריח גפרית היה להם; היו קרים והיינו נכנסים לתוכם לדקות מספר, יוצאים להתחמם וחוזרים לטבול. בריכת המעין היתה בנוייה אבנים גדולות וביניהן הסתתרו סרטנים – עליהן ישבנו לאכול את ארוחתנו אשר אמי היטיבה להכין לטיול הבוקר של שבת – מיני מאפה ממולאים וטעימים “קובה” או “סאמבוסיק” (כיסונים) ותופינים (רוגל’ך). בדרכנו חזרה אספנו פרי “דום” שהיה חביב עלינו ועל העיזים גם יחד.

גם טעמם של חגים ידענו בבית הורי וכל חג ומטעמיו המיוחדים – לראש־השנה וסוכות אפתה אמי חלות ולערב יום כיפורים שחטו עופות – תרנגול שהזקין ותרנגולת שמנה. בחנוכה אפתה אמי סופגניות ורק היא ידעה להכין מין מיוחד בטעמו. בנשף עצמו שנערך בביתנו היתה אמי שרה משירי ציון וערב, כי היה לה קול ערב אשר שימח את האורחים והיו הכל עונים בשיר אחריה. כשבועיים לפני פורים החלה אמי באפיית מינים מיוחדים לחג הזה – “מאמול” – מאפה ממולא בצורת פרח, עוגיות שומשומין וקוקוס, שטרודל ו“אזני המן” ממולאים תמרים, צימוקים, תאנים ואגוזים. לכבוד החג לא חסכה אמי דבר ובהתקרב הפסח רבתה העבודה בבית ואבי ואמי מסיידים את התקרה והקירות בחדרים.

התכונה לקראת הפסח תפסה בכל בתי המושבה וערבי סורי מומחה ל“הלבין” כלים היה בא ומכריז ברחוב “אבייאד אל נחאס” (נחושת) – – מיד היו הכל מוציאים אליו את כלי הבישול להלבנה. או הקדר בא מלבנון (פוחאר) נוהג בפרדה טעונה כלי־חרס, עד שהיה לפלא בעינינו כיצד הללו אינם נשברים. בהם כדי חרס גדולים, למים או לשמן, סירים וקדרות, ונשי המושבה עטות לקנות ממנו עד שלא נשתיירה אצלו בערוב היום אלא שארית שהיה מוכר אותה בזול (למען “רווח” לקונים האחרונים).

ואמי תפרה בידיה גם את הבגדים, כדי להלביש אותנו לכבוד החג. הבית נקי וממורק והמזווה מלא מרקחות מפירות שונים – שקדים וקוקוס; גם תמרים וצנובר קנתה אמי וערכנו סדר “כהלכתו”, קראנו בהגדה ושרנו שירים מתוכה כשעינינו לכופתאות… בחול־המועד נסענו בעגלה לטייל ליסוד־המעלה או לראש־פנה, לאילת־השחר או לווקאס (חצור העתיקה) – והטיולים כונו בפינו בשם “חול־המועדניקים”… אף היה נוהג, כי במוצאי־החג הביאה לנו ערביה (הכובסת או החרתית) פיתות ולבן – ובהם פתחנו באכילת חמץ; ואמא נתנה להם בערב החג מצות (“מנ’עידנה” – מחגנו אנו…).

המלאריה היא המזעזעת את השקט    🔗

הכל טבוע כאן איפוא בחותם אידילי של חיי כפר “שקטים מימים־ימימה” – מיחסי שכנים עד למנהגים שקיבלו מאבותיהם – כן בטיגון עקרב כתרופה להכשה וכן ברטיית קפה לעצירת דם… ושעה שבישוב החדש גברה והלכה התבונה והדיה מגיעים עד הלום – בטיול הגימנסיה מתל־אביב או בהשפעתו של המחנך שמחה וילקומיץ על בית־הספר – החיים ממשיכים לזרום בכפר זה כבעבר, חיי עוני חקלאי “בחיק הטבע”, בו אין האדם היהודי חסר הרבה – – או כדבר מרדכי גרוסמן אף הוא בן המקום: כיוון שחרשנו בצמדי שוורים, היינו מאביסים אותם ללילה בבליל חמיץ – כרשינה שנגרסה לכך בריחיים הקטנות מאבן־בזלת (שנמצאו בכל חצר) ועירבבו אותה בתבן. ריחיים ומורג, מזרה ונפה – אלו כלי־העבודה שהורגלנו להשתמש בהם מילדותנו.

עם זה השקט האידילי אינו אלא צד אחד של המטבע, וכבר ראינו כי יש צד שני – המחלות הממאירות שסכנתן מרחפת על המושבה ומכאן חשיבותם של גורמים נוספים אשר נכיר אותם לדעת – חובש ורוקח אשר פעמים אינם אלא אחד… – אני זוכר את הרוקח מר יוסף משה ברונר, שלוקח מאתנו לגליל התחתון – כותב עמרם שניידר – ומשם עבר להשתקע כרוקח הנודע בזכרון־יעקב. את ברונר אני זוכר היטב, כי היה רוקח מנוסה ומחונן ועבד אז תחת השגחתו של ד“ר כהן, שהיה מבקר פעם בשבוע בשלוש המושבות (לפי ההסדר עם פקידות הבארון). אחריו בא אלינו משה לוריא מצפת (כבר הוזכר לעיל), אחיו של הרוקח הצפתי זוסיה לוריא ושניהם עבדו תחת השגחתם של רופאי צפת, ד*ר ברדש וד”ר כהן. משה לוריא לא ידע מתורת הרפואה אלא מתן כינין, תרופה לשלשול וזילוף טיפות לעיניים. רך־לב היה מטבעו וכאשר ראה כי קרב קיצו של החולה היה אץ ופותח את ארון־הקודש, מכנס את ילדי המושבה לומר פרקי תהילים ומתחנן לפני הקב"ה שיחוס ברחמיו על החולה. פעמים היה צם כדי שהחולה יחלים… וכל־כך למה?

בהתקרב הקיץ היתה מתחילה המלאריה להשתולל. – מתאר לנו פנחס סגל את התהליך הקדחני לפרטיו והוא אחד מאלה אשר הקדחת הצהובה הכריחה אותם לעזוב את משמר־הירדן וכן ניצל ממנה. – הפנים נהיו ירוקים והבטן נפוחה מטחול נפוח. בכל יום אחה"צ הרעידה צמרמורת את הגוף ולאחר מכן עלה החום, הראש סחרחר ועיפות יצוקה בגוף. שוכבים בתחבושות רטובות לראש עד שמתחילים להזיע והחום יורד – ולמחרת קמים לעבודה כאילו לא אירע דבר. במושבה היה בית־מרקחת עם חובש או חובשת, רופא או רופאה, שהיו מלעיטים אותנו כינין או זריקות. אם הכל הלך כשורה והחולה קם לעבודה – מוטב, ואם לאו העלו אותו לבית־החולים בצפת. וקרה שחולה נפטרה בהיותה רכובה על בהמתה בדרך לבית־החולים.

כך נמשך הדבר עד סוף הקיץ, ויש שהחולה החליף את המקום והאקלים והחלים, אולם אם המחלה ידה היתה על העליונה, אז באה קדחת שחור־השתן או בלשון השמרנים מן העבר “הקדחת הצהובה”, ולא חולה אחד נפל מפגיעתה של זו. כלל היה, כי אין החולה בה יכול לחיות יותר מ־24 שעות – עבר המועד הקצוב והוא עדיין חי, היו לו סיכויים כי יבריא. ואיני יודע אם מתורת הרפואה לוקח הכלל הזה, אך דבקנו בו ומבשרי חזיתי זאת. – מעיד פנחס סגל.

יום אחד לוקחתי נטול הכרה לבית־החולים, וכאשר התעוררתי למחרת שאלתי מיד, כמה שעות עברו מזמן שחליתי. כיוון שענו לי כי עברו כבר 30 שעה, נחה דעתי ואמרתי לאמי, כי אין סיבה לדאוג ומובטח לי כי אבריא. אמנם המחלה חזרה אלי בשבע התקפות נוספות ושכבתי בבית־החולים 42 יום – אך למרות הכל הבראתי… הרי שאמונה (תפלה אולי) שדבקה בנו נתאמתה יותר מכל שהעלו רופאים בתורתם. – למותר להוסיף כי התזונה הלקוייה והעבודה הקשה סייעו למחלה להפיל את קרבנותיה.

ומסיפורים אלה משהו על קורות הקדחת ושוב שלא על דעת מומחים דווקא, אלא מפי איש ואשה במושבה. הקדחת נתקשרה במישרים בשאלת המים. – כותב עמרם שניידר – ועוד בהווסד המושבה חפרו באר, כדי לגלות מים לשתייה, אך העמיקו חפור (ולא בכלי קידוח כמו היום) עד 30 מטר ולא מצאו.

כאמור, התקינה הפקידות בזמנו לכל אכר בור־מים בחצרו וגם זה היה ללא־הועיל מבחינת הקדחת, אשר מספר קרבנותיה הלך ורב. זוכרני, כי באחד הימים, ביום שבת, נחלה חיים צבי לוין בקדחת שחור־השתן והחליטו להוליכו לצפת – הובילוהו ביום גשם בעגלה עד ראש־פינה ומשם על גב החמור בשביל ההר העקלקל – וניצל ממוות. אך לא עברו ימים מרובים והוא שיכל את אשתו בקדחת מסוכנת זו ועזב את משמר־הירדן (קיבל אכרות בראש־פינה).

בעלי יהושע חלה בקדחת צהובה ושכב קודח בארבעים מעלות חום. – ממשיכה את חוט הזכרונות העגומים רחל בלשניקוב – קשרנו שני חמורים זה לזה וביניהם התקינו מעין אלונקה (שנקראה בשם “תחתרוון”), כדי להוביל בה את החולה במעלות ובמורדות הר כנען אל בית־החולים בצפת. ואמנם בעלי ניצל אך חותני ר' ישראל בלשניקוב חלה בקדחת ומת בה – הובל גם הוא לצפת באלונקה אך כבר אי־אפשר היה להצילו.

במשפחת שיינוק הפילה הקדחת כמה קרבנות ואחד משרידיה, אליעזר, הוכרח לעזוב את המושבה ולעבוד בסג’רה שם הבריא; – כיוון שאחיו במשמר־הירדן חלה, חזר אליעזר מסג’רה למשק ושוב נחלה – “לכן הנני בבקשתי ונפשי בשאלתי” – כתב אז אליעזר לפקידות (1904) – “יחוס וירחם על נפשי ונפשות בני־ביתי, להחליף מקומי ואעבוד עבודתי כיד ד' הטובה עלי”. (ואמנם הועבר לבסוף ליבנאל).

בקורות המלאריה נודעו משפחות רגישות במיוחד כלפיה, בהן כילתה את חמתה בלי רחם. אחת מאלה במשמר הירדן היתה משפחת קאנטור ומספר השריד האחד והיחיד (ממש) של המשפחה, צבי: לאחר שאחותי דבורה נישאה, היינו שתי משפחות במשק האחד; אך אחותי נפטרה אחרי הלידה והתינוק שנולד מת כעבור חדשיים. בעל אחותי חלה בקדחת שחור־השתן ומת בדרך לראש־פינה (שמואל רוזנטאל ז"ל). אנו הילדים שנתיתמנו בינתיים מהורינו, מונה עלינו כאפיטרופוס האכר ברנשטיין מראש־פינה. לאחר שכל בני משפחתנו נספו מהקדחת, קיבלתי המלצות ואישורים מהרופאים אל הפקידות, כי אסור לי להשאר לשבת במשמר־הירדן.

אמנם אין אנו שוכחים כי עומדים אנו בשכנות קרובה ליסוד־המעלה אשר נטלה תשעה קבים מהמלאריה שקיננה באזור ביצות החולה. עם זה חלקה של משמר “לא קופח” מבחינה זו והמלאריה שהתישה את הגוף הכשירה אותו לשאר מחלות ופגעים. בכך נכנסים אנו לפנים ההווי של מושבה זו, כשהוא רצוף אבדן משפחות ומיתת תינוקות – כן בשנים הראשונות וכן בשנים שאנו עומדים בהן ולאחר מכן, בין בימים שסודרה למושבה עזרה רפואית מראש־פינה והיה בא משם חובש לחלק כדורי כינין, ובין בימים שביקר רופא שלוש פעמים בשבוע (מראש־פינה או מיסוד־המעלה) לבדוק את החולים.

האבידות בבית דוד ורהאפטיג ממייסדי המושבה נחרתו לזכר בלב יושבי משמר. תחילה חלתה ונפטרה, כעבור עשרים וארבע שעות, בתם שושנה וכעבור שנתיים הבן עמנואל. לימים חלתה בת שניה אשר מחלת המלאריה כבר התישה את כוחה ומתה. חלתה גם בת שלישית תושיה ובחצות לילה העירה האם את בנה לרתום בעגלה כדי להוביל את החולה אל הרופא ומשם אל בית־החולים של צפת… כן כלתה והלכה משפחה ולא היינו מספיקים לפרט מקרים כיוצא בהם.

חברתי תושיה… – כותבת מרים קאנטור – אחרי מות אחותה שושנה בקדחת שחור־השתן, חלתה גם היא באותה מחלה ארורה, והוריה יחד עם ה“אפטייקר” (הרוקח) החליטו להובילה לצפת. ראיתים בעברם ברחוב וחברתי שכובה באלונקה רפודה, ברכתיה בהחלמה מהירה ולא קיבלתי מענה. בדרך לצפת נפטרה והיא בת 12 או 13, מלאת חיים ומרץ. ביחד גדלנו ולמדנו בבית־הספר והיא בריאה וחסונה הרבה יותר ממני. מותה הכאיב לי מאוד וגם היום לא אוכל לשכוח את תושיה חברתי. גם אני חליתי במחלה הארורה אך נעשה לי נס וניצלתי.

נסיים בזכרונותיו של יצחק סגל והיו לנו לאות, כיצד חושלו בני המושבה בסבל ובפורענות. – היה לילה סוער ועבים שחורים כיסו את השמים. – כותב יצחק – גשם סוחף ירד ללא הפוגה ורעמים החרידו את הלב בקול אדיר. ברקים באורם החזק קרעו את שחור החשיכה והאור המסנוור בקע לתוך החלונות חסרי התריסים. הרוחות נשבו בעד לסדקי הדלתות ומשבם הקר הרחיף את עצמותי. זה היה אחד מלילות החורף הקשים ואני מכורבל תחת שמיכתי על ספת־עץ קשה עצום עיניים, אך איני יכול להירדם.

הקשבתי לטיפות הגשם הדולפות ונופלות מהסדקים בתקרת החדר לתוך סירים וגיגיות שהועמדו על הרצפה, שלא תיעשה לבוץ, כי לא נרצפה אלא טוייחה בחמר וגללי בקר בלבד. בקרבת מקום נשמעה יללת תנים וצבועים רעבים וקולותיהם הנוקבים שחדרו בעד לסערה ולרעם נשמעו כבכי תינוקות ויללת נשים. אני ממשיך לשכב בלי־נוע ומעלה את שמיכתי מעל ראשי כדי לאגור לעצמי מעט מחום גופי, לגרש מעלי את סיוטי החשיכה ולמצוא תנומה לעיני – לשוא…

ובעוד אני נתון לביעותי הלילה, הגיעו קולות נוספים לאזני והם חודרים ונוקבים יותר מהקודמים ומרעידים את לבי. חשתי לשמעם תוגה וכאב ומעט־מעט עמדתי על משמעותם: קולות אלו לא ילל תנים הם אלא זעקות קורעות לב של אשה או נשים, המתנות את אסונן הכבד מנשוא. אף נשמע רחש בני־הבית הקמים מעל משכבם ועל פני כולם טבועה ארשת צער. פניהם החיוורים הביעו יגון ואני עדיין משים את עצמי ישן… מתוך שיחת הלחש בין בני־הבית אזני קולטת את המילה המחרידה “קדחת צהובה” – זו שאין מרפא ממנה והמילה השניה שקלטה אזני הוא השם – ורהאפטיג (אמיתי). מיד הובהרה לי האמת המרה, כי מדובר כאן בחברתי הטובה, שהיא גם שכנתי לספסל הלימודים.

– ואמנם ביום אתמול לא באה לבית־הספר ואחיה הצעיר מסר כי אחותו שושנה אינה חשה בטוב. אם כי מוחי הצעיר עוד לא תפס את מהות הסכנה, הידיעה העכירה את רוחי. עתה יצאו הורי ואחי הגדולים¹⁹ את הבית ללכת לבית ורהאפטיג ורבים מאנשי המושבה נעורו משנתם, כי נודע להם על האסון. קול הצעדים הנחפזים התערב בדפיקות הגשם והרוח ולאחר מכן נשמעה צעדת הפרסות של הפרדות היוצאות בכיוון מערבה. בני ביתנו חוזרים רכוני ראש ומלחישתם אני קולט, כי מצב החולה אנוש והעלוה בעגלה לצפת – זו האפשרות האחת והיחידה להצילה. ונסיעה זו לצפת במשך 3–4 שעות של ליל החורף עם החולה האנושה, העמידה אותי על חומרת מצבה.

בבוקר השכם קמתי להתפלל לבורא עולם מעומק לבי, לב ילד תמים ומאמין, כשדמעות זולגות מעיני ואני מעתיר את תחנוני: אנא אל רפא נא לה –

* * *

אולם החולה לא היתה עוד בחיים… בשביל הצר המתפתל במעלה כנען הוציאה את נשמתה בקור העז שבמרומי ההר. לא זכתה למות על ערש־דווי, ואני רק לאחר בואי לבית־הספר נודע לי על סופה של חברתי.

אני מהלך משמים ועדיין לא יכולתי להשלים עם העובדה המרה, כי לא אוסיף לראות את חברתי היקרה – האמנם גורלה כגורל אחותה תושיה, שנפטרה רק לפני שנים מספר מאותה מחלה ארורה? תושיה היפה והתמירה, אשר שרירים חזקים היו לה והיתה גוברת על בנים גדולים ממנה! נוהגת בזוג פרדות, כשהיא יושבת בעגלה הטעונה לגובה תבואה קצורה, במורדות הקשים של דרך השדות. וכן בכל עבודת שדה קשה היתה ידה על העליונה, בלי שנפגמו יפיה וחינה. ותושיה לא היתה ראשונה במשפחה אשר הקדחת פגעה בה – כי אחותה הבכירה נפלה גם היא קרבן לקדחת. שלוש בנות נאוות אשר מלאך המוות בדמות הקדחת הצהובה גזל אותן! –

* * *

ובעד להרהורים שאפפו אותי, – ממשיך יצחק – עדיין רואה אני לנגד עיני רוחי את שושנה רוקדת, מקפצת עליזה. הנה אנו יוצאים בשעות הבוקר המוקדמות של יום החורף ללקט פטריות על הגורן. נרטבים מהעשב הגבוה אשר הטל רובץ עליו. הצינה חזקה ואנו קופצים ורצים כדי להתחמם… או בשעות שלאחר הלימודים אנו ממהרים לשדה אל החורשים, ללקט אחריהם שרשי שיחים שהמחרשה העלתה, ומביאים מהם סלים מלאים הביתה, כי נחוצים עצי השרשים האלה להסקה ולבישול. בימות הקיץ, שהעבודה היתה מרובה יותר, מיהרנו לשדה ללקט את שבלי הדגנים שנשמטו ונשרו מאחורי הקוצרים או מעל העגלות המובילות. גם בגורן עזרנו בדיש, בניפוי, באיסוף הגרגרים ומעל לכל – עבודתנו המשותפת בשאיבת המים, בדייג ועוד… אכן, חלק נכבד של עמל המשק הוטל על שכמם של הילדים ונשאנו בו באהבה ובשמחה – – ועתה הימים עוברים ופני שושנה שוב אינם נראים במושבה. ידעתי כי גורלה נחרץ מכבר – וימי הטרדה והעמל, מאורעות חדשים לבקרים, הגלידו את הפצע אך רושמו לא נמחה – – הרי שילדים בתמימותם מדברים בלשון גדולים ומנוסים – הללו המשמשים להם דוגמה בכוח־הסבל שלהם, בכפיפותם לעבודה ובעמידתם בגבורה שקטה בבדידות זו בין שכניהם המרובים, וכל אלה מרככים גם את הסבל הקודר.

 

פרק ו': המושבה, תקציבה ושירותיה    🔗

(לפי ארכיונה של יק"א ורשימות פקידיה)

“מושבה ראוייה להתענינותה של יק”א"    🔗

אם הרצאת הענינים לפי מקורות האכרים וילדיהם העלתה לפנינו תמונה נאמנה של המושבה ותלאותיה – הרי כאן נכניס סדר בדברים לפי מיסמכי הפקידות ובאופן זה נשלים את קורות המושבה בתקופה הנידונה אם גם נחזור על פרט זה או אחר. קורות אלו ניתנות להתחלק לשני פרקים: הפרק האחד בניהולו של ד. סאפורטה עד סוף 1905 והשני בניהולו של חיים מרגלית קלוואריסקי, החוזר לגליל העליון לנהל את המושבות ונשאר לעבוד בו מ־1906 ואילך.

שנות 1902–1905 – ניהול המושבה מסור לידי פקידה של יק“א בראש־פינה דניאל סאפורטה, והממונה עליו מנהל המושבות הראשי שם־טוב פאריינטה היושב בבירות. לסוף 1903 סאפורטה כותב: תקציב בית־הספר אינו מספיק בהחלט, כי בשכר 40 פראנק בחודש אין להשיג אלא “מלמד” גרוע, ובפרט שכאן סובלים ממלאריה (ומורה טוב דורש תנאים טובים יותר). יש להקציב איפוא 100 פראנק – האכרים דורשים זאת, כי רוצים הם לתת לילדיהם חינוך טוב. לבריאות יש להקציב סכום כסף, כדי לקיים מיטה פנוייה בבית־החולים בצפת בשביל חולי משמר, הואיל והמלאריה פוקדת כאן תכופות ורק במאמציו של ד”ר כהן מסדרים את החולים בבית־החולים בצפת. בטענתו זו מסתייע סאפורטה במקרה של אליעזר שיינוק (ראה לעיל) – שהוכרח לעזוב את המושבה עפ“י פקודת הרופאים מחמת המלאריה שנחלה בה לעיתים תכופות וקלוואריסקי הוא שנתן לו עבודה בסג’רה. – את משקו הפקיד שיינוק בידי גיסו (יודלביץ); כיוון שהלה לא מילא את המוטל עליו, חזר שיינוק למשמר־הירדן, אך שוב הוכרח עפ”י עצת הרופאים לעזוב, כי היה חשש לחייו. עכשיו שיינוק מבקש אכרות מחוץ למשמר, עם שהדבר עלול לשמש תקדים לא רצוי לגבי שאר האכרים במשמר וגם ביסוד, הסובלות ממלאריה. נוסיף, כי מקרה שיינוק נמשך מספר שנים עד שהותקף בקדחת “בפעם האחת־עשרה” וכבר נשקפה סכנה לחייו.

ופאריינטה היושב בבירות, מקפיד בעיקר על חסכון וקיצוץ בהוצאות. לפיכך יש להסביר לו בכל מקרה בהרחבה. – זאת עושה סאפורטה במיטב יכולתו: הוא מביא את טענתו של אליהו שווארץ הסנדלר, שהיה במייסדי משמר, וקלוואריסקי נתן לו בזמנו הלוואה וגם תוספת קרקע. שווארץ התפרנס בעיקר ממקצועו, פעם בסג’רה ופעם במשמר, והוא טוען כי בזמן הנישול מחמת תביעתו של אלשטיין, נאלץ לעזוב את ביתו וסבל מזה הפסד. עתה הוא מבקש לתת לו אכרות שלמה יחד עם חתנו. – ואשר לאכרים הרי הם מחכים לתקציב כדי לקנות זרעים ולצאת לעבודתם (ינואר 1904).

כן יש להחליט בדבר סידורם של יתומי אנגלברג (ראה לעיל), אשר מפאת גילם הרך אין להשאירם במשק ואז אפשר יהיה למסור משק זה למשפחת טייטלבוים (התובעת תוספת), עד שיגדל הבן אנגלברג. – סאפורטה מצרף רשימה של כל מה שנשאר מאכרות אנגלברג אחרי מותם, בבעלי־חיים ותבואות (גם טבק) וכלי הבית – ומתקבלת תמונה אפיינית של משק האכר וביתו: בעלי־חיים – שוורים (לשמותיהם), פרות ובני־בקר, כבשים ועיזים ואיל, עופות וסייח; “סנדלי” טבק; כלי־עבודה (עגלה, משדדה, מחרשות אירופיות וערביות), כלי דישה ועידור; כלי־בית – משעון, ארון ומזנון ועד ל“סמובאר” ועריסה – – כמו כן רעפים, אבנים לבנות ושחורות (שהכין המנוח לבנייה) – בערך כולל של 10,713 פיאסטר, שהם 1965 פראנק. וההערכה חתומה ע"י פקיד יסוד־המעלה פאפו מזה ואנשי משמר, שניידר ולוין מזה. –

כאן עדיין דוד שוב בתביעתו ליק"א לתשלום עבור החלקה שהיתה לו במשמר. קיימת בעיה של חיים גלבגיסר, שהיה ממייסדי המושבה וקנה חלקה של 50 דונם, אך נותרו לו לאחר המדידות רק 38 ד' ומגרש הבנין בכלל זה; הוא לא נכלל מאיזו סיבה בין המועמדים לשכלול, בעוד שהיה ראוי לכך. אמנם בשנים הללו, שהיתה עבודת בנייה במשמר ובמושבות השכנות (מתולה), גלבגיסר יכול להתפרנס מנגרות – לא כן כעת שהוא צריך אכרות לקיומו.

אוכלוסית המושבה מונה לאותו זמן (1904) 115 נפש, בהן 26 גברים מבוגרים; מספר המשפחות 19 – 12 אכרים ו־7 תושבים ובהן שוחט, רוקח, פונדקאי, אחד מבני החברה של שוב שהוא חסר משלח־יד וליפשיץ, שקיבל נחלה לאחרונה בשמסין ליד יבנאל. אוכלוסיה זו שונה (לדעת הפקיד) לטובה מאכרי המושבות האחרות, כי הם עובדים היטכ, כפריים, חרוצים, עובדים בעצמם בשדותיהם, ולעת הצורך הם נעשים בנאים, נגרים וכו'. אינם תובענים ואינם סבורים שיש להם “זכויות” על החברה, כמקובל על רוב האכרים. הרי שזו מושבה ראוייה להתענינותה של יק"א. – מדגיש סאפורטה.

בין השאר שתי המשפחות פייגלין ווייסבליט, המונות למעשה 6 משפחות, כי שתיהן יש בהן בנים ובנות נשואים. נקל להבין כי 300 דונאם שקיבלו אינם מספיקים לכלכלתן. בניהם של אלה גם הם עובדים מצויינים ומבקשים איפוא להעבירם כאריסים לבית־גן, – “אך הייתי מעדיף שנרכוש כאן אדמה נוספת ויישארו אכרים במקום, שהם כבר מכירים אותו וכן ימשיכו לשתף עבודה עם הוריהם”.

ואמנם מוצאים אנו בדבר יעקב צבי פייגלין, כי הוא התגורר למעלה מעשרים שנה במושבה, אך הבנים שגדלו ולא ראו סיכויים להתקדמות, החלו עוקרים בזה אחר זה. הבן שמואל היה מאושר, כשניתנה לו אכרות במתולה, שאווירה בריא ואחריו החלו עוברים שמה אחים ואחיות. אם לא נתקיימה תקוותם של אלה להתאכר במתולה גם הם הפליגו מעבר־לים ומהם נקלעו לאוסטראליה, אשר רבו היוצאים אליה ממושבות הארץ בשנים הללו. לבסוף עזב גם האב ר' יעקב צבי את משמר־הירדן ולאחר ישיבתו עם בנו במתולה נפטר בשיבה טובה, ואת אדמת המשפחה חכרו שני אכרים במשמר לעיבוד.

על כל פנים סאפורטה בא להצעה, כי יש להוסיף אדמה למושבה ובפרט שיק“א כבר קיבלה החלטה על כך. תוך סקירתו הוא מתאר גם את מצבה הסניטארי של המושבה, השוכנת על רמה גבוהה כ־50 מטר מפני־הים ואין ביצות סמוכות לה, בעוד שגובה יסוד־המעלה כפני־הים. ואם בחלוקת כינין חינם נמנעת הקדחת הרגילה, הרי מצויים במשמר מקרים של שחור־השתן. מקרי התמותה פחתו אמנם לאחרונה עקב העברת החולים לצפת, אבל האכרים אין להם די אמצעים כדי להרשות לעצמם שינוי מקום ואקלים. מצד שני, נבנו (בשנות 1903–1904) 15 בורות־מים בבתי האכרים, בכסף שיק”א הקציבה, אם כי מתברר כעת כי מי שתייה רעים אינם הגורם הישיר לקדחת שחור־השתן, אלא משפיעים הם לרעה על הבריאות, באופן שהגוף נעשה רגיש גם לקדחת. – אשר לשני מקרי המוות שאירעו במושבה מחולירע – הזוג אנגלברג – הרי אלו באו קרוב לוודאי מתוך מגע עם עובר²⁰־דרך מחורן, שהיה נגוע באותו זמן במגיפה. – “באמצעים נמרצים הצלחנו לבודד את שני המקרים האלה, לשמחתנו הרבה”. – כותב סאפורטה.

תוצאות 1903 היו רעות לאכרים, עקב ההפרעות בעבודה בזמן הנישול, ולא רק עיבוד שדות החורף נתעכב אלא גם היבול ממזרע הקיץ לא עלה יפה. משום כך קשתה על האכרים התחלת העבודה של חורף 1904, כל עוד לא קיבלו תקציב. – למרות התלאות האלה מצב־רוחם של האכרים איתן, והפקידות סייעה רק בחלוקת מיצרכים באותם ימי ההסגר; גם היתומים אנגלברג סודרו ע“י יק”א אצל משפחה בצפת. שירות הבריאות נמשך ע“י ביקורי ד”ר כהן מראש־פינה, הבא למשמר פעם בשבוע ובימי תחלואה מספר ביקוריו גדל לפי הצורך. רוקח במשכורת יושב במושבה והדבר חשוב בימות הקיץ, כשמרובות מחלות העינים.

אשר לבית־הספר, לאחר שהמורה ויינשטיין עבר לסג’רה – סוקר סאפורטה – מילא את מקומו השוחט שהחזיר את שיטת “החדר” ומורגש חוסר מורה טוב, הגם הדבר אינו פשוט לגבי מושבה קטנה. הוצע לצרף את משרות הרוקח והמורה, אבל אין למצוא אחד שהוא מומחה לשני המקצועות… ההצעה, שרוקח יסוד־המעלה ימלא תפקיד זה במשמר אינה מעשית, הואיל ויצטרך לסוס רכיבה וגם לתוספת שכר – באופן שלא יהיה בסידור זה משום חסכון; גם התחבורה בין יסוד למשמר בחורף היא קשה מחמת מי הגשמים המציפים את ואדי חנדאג' ומוטב שמשמר יהיה לה רוקח משלה.

לשנת 1904/5 – החינוך עדיין טעון תיקון והתקציב אינו מספיק לכך. האכרים פנו בבקשת תוספת לתקציב החינוך אל חברת “שומרי תורה בירושלים”, אבל זו חברת קנאים המתנגדת לבית־הספר העברי החדש ורוצה להחזיק “חדר” (דוגמת מזכרת־בתיה ביהודה). מטעמים אלה סאפורטה חוזר ומבקש תוספת תקציב לחינוך, לבריאות ולהוצאות כלליות, כדי לקיים את משרד הפקידות במשמר בסדר כלשהו. בתקציב נכלל גם תשלום מיסי המושבה לממשלה, כולל “מס מלחמה” וחתימה על העתון הרשמי, שזה חובה, ושכר שומרים. נוסיף כי בהתאם לשיטה שנקטה הפקידות מעניקים כאן פרסים שנתיים לאכרים שהצטיינו בעבודתם וזוכים האכרים: שניידר, גרוסמן, קנטור, פייגלין, וכסלר, בלשניקוב והרצוג (מ־40 עד 75 פר' לאחד). – ובסך־הכל תקציב שנתי של 6000 פר'.

עם זאת קשה מכל מס העושר, שהממשלה תובעת והאכרים אינם יכולים לעמוד בו, אלא אם הפקידות תקבל עליה לשלם. סאפורטה משתדל לקבל את האישור לכך מהמנהל המדקדק בהוצאות. מיד לאחר מכן (1905) פוגע שוב דבר הבקר בעדר המגיפה כהופיעה לפתע נעלמת לפתע. עם זאת אין הצעת התקציב השנתי למושבה משתנה בהרבה ומגיעה (1905/6) ל־7000 פראנק, כולל מיסי הממשלה. לשבחו של סאפורטה יש לומר, כי הוא טוען למשמר ולשיפור שירותיה הציבוריים. הוא גם מרצה על כך למאירסון, מנהל יק"א הבא מפאריס לבקר במושבות, ובראש לכל מצביע על הצורך לרכוש קרקע נוספת למען הרחבת המושבה.

ועוד: “בארץ זו שאין בה משטרה ראוייה לשמה, הבטחון רעוע. – מתריע סאפורטה – המושבה יושבת על דרך־המלך המחברת לחורן ולגולן, ומטעם זה היא צפוייה לגניבות יותר מכל מושבה אחרת. מכאן הנחיצות של שמירה טובה ותקציב יק”א כדי 20 פראנק בחודש למטרה זו, אינו מספיק. השומר חצ’רקסי עזב לאחרונה והאכרים ניסו לסדר בעצמם את השמירה, אך נסיון זה עלה להם ביוקר. הגניבות רבו ובשבוע אחד נגנבו 3 סייחים וכבשים רבים. האכרים נאלצו להחזיר את השומר ולהגדיל את משכורתו – אבל מחוסר אמצעים לכך הם שוקעים בחוב. וזאת לדעת, כי אם אין בטחון במשמר, החיים בה בלתי אפשריים".

והרי מיד דוגמה לחולשת המושבה (יולי 1905), לנוכח העובדה, ששייך הב חמד אל־עלי אינו בא על עונשו, למרות התלדנות על הגניבות של אנשי שבטו במושבותינו – יסוד ומשמר. סאפורטה מציין את המקרה דלקמן (כבר נרמז לעיל): גנבים של הב באו לגנוב חימצה במשמר ושעה שהאכרים הבריחו אותם, הללו ירו מאקדח ופצעו את האכר שניידר ברגלו. הפצוע לוקח לצפת לטיפול וחוצפתם של הב גדלה והולכת, כי שלטונות צפת אינם נוגעים בהם לרעה והוואלי מבירות מגלה חולשה כלפיהם. – סאפורטה מתמרמר: האמנם עלינו להמתין עד בוא מקרה שני ואולי יפול מקרה מוות, בטרם ינקוט הוואלי אמצעים כלפי הבדווים?! – “בעזרת העדויות שגביתי מפי עדי־הראייה, אפשר היה להשיג את עונשו של חמד אל־עלי. – כותב סאפורטה – אבל לכך יש לעשות הוצאות בטיפול בשלטונות, כדי להיפטר משכנים אלה או לפחות להביא את חמד אל־עלי למאסר למשך זמן. הרבה תלוי כמובן בשניידר הפצוע, שיגיש תלונה לקונסול האוסטרי על הב ואז הקונסול יוכל להתערב להגנת נתינו.” – סאפורטה היה רוצה לפעול במרץ נגד הב, אבל ההנהלה מעכבת אותו, שלא לעשות הוצאות בענין זה.

הוא הדין במיסי הממשלה המעיקים לאחרונה – מס הבהמות והדרך ומס הצבא – אשר תחילה היו משלמים ע“י פקיד מתולה, כי אכרי משמר רשומים בג’דיידה, ואילו עתה נדרשים הם (מצפת) לשלם את המיסים בעצמם. יק”א צריכה איסוא להחליט: או להפקיר את המושבה או לחדול לטפל בה לחצאין, ולבסס מושבה זו עד שתוכל לשאת בהוצאותיה בעצמה. 

שנת 1905 יוצאת גרועה מכל הבחינות; תבואות חורף לא נזרעו מחוסר בהמות־עבודה שנפלו בדבר ותבואות קיץ נזרעו אך מעט, כי בו בזמן מדדו את הקרקעות לשם חלוקה סופית בין האכרים. באופן זה נכנסים למעגל המסוכן, שאין בו סיכויים לאכר לצאת ממסכנותו, ואף לא משום שיטה לגבי החברה. אין להתפלא כי במצב זה עלולים האכרים להתרגל ל“תמיכה”, בעוד שבניהם מבקשים להם אכרות מחוץ למושבתם. לפי חישוב סאפורטה צריכה המושבה לעזרה כספית סך 17,000 פראנק – לרכישת שוורים במקום אלה שנפלו, זרעים, מקדמות לכלכלה וכו'.

בו בזמן ועד המושבה (לוי גרוסמן וצבי שניידר) מחזק במכתב את הטענה, כי נחוצים מורה ורוקח ואם אין יק"א נכונה לשאת בהוצאה זו, יורשה להם לפנות אל חובבי־ציון בדבר המורה – – “אי־אפשר להשאר אפילו רגע בלעדי רופא, כי האוויר במושבתנו רע מבכל המושבות וכן המחלות המהלכות במושבתנו. לכן הננו בזה להודיע, כי על הרופא לעמוד על משמרתו כמקודם” – – שמואל סגל, פקיד ראש־פינה ומנהל־ביניים בהעדר סאפורטה, ממליץ גם הוא ומסכם את התקציב לשירות הרפואי למושבה ב־1880 פראנק ולבית־הספר 1420 פראנק. ההנהלה משתכנעת בסוף דבר ולשמחת האכרים מתקבל התקציב שיאפשר את עבודת השנה ומזרע החורף (15,000 פראנק). כן מאשרים משכורת למורה יפה, המקבל עליו לארגן את בית־הספר מחדש.

כמרומז, זו תקופת־ביניים (סוף 1905), בה סאפורטה פורש מפקידות ראש־פינה ומפקידות יק“א בכלל וקלוואריסקי עומד לבוא לכאן ממקום עבודתו בגליל התחתון. – כמנהל־ביניים משמש הפקיד הוותיק שמואל סגל. כיוון שיש מורה טוב, אפשר לוותר על הצירופים מן העבר של מלמד ורוקח, או רוקח שהיה מפריש ממשכורתו לצורך “מלמד” שבא ללמד לפעוטות “קבלה” ב”חדר". בא קאלוואריסקי והוא יוצא לבחון באיזו מידה המושבה ניתנת לביסוס; בו בזמן חל שינוי גם בהנהלה הראשית ובמקום פאריינטה מתמנה צבי (הנרי) פראנק, המעביר את המשרד הראשי מבירות ליפו. בכך מתרכך המשטר הקשה של הקימוצים וגם משמר־הירדן זוכה לשינויים חשובים, אשר נשארו עד כה בגדר משאלות.

קלוואריסקי עושה שוב לתקנת המושבה    🔗

קלוואריסקי דורש לתקן את בנין בית הפקידות, בו משוכנים למעשה כל שירותי הציבור – בית־הספר, הרוקח, בית־המרקחת ובית־הכנסת – בצורה עלובה ביותר. על כל פנים, הוא ממריץ את ההנהלה להכניס את השכלולים, בהם רצה קודמו ולא הצליח להשיגם אלא בחלק. אמנם התנאים האקלימיים קשים, הן לחיי המושבה והן לחקלאות, ואף־על־פי־כן קלוואריסקי טוען מיד להרחבת המושבה. הדברים אינם עולים גם לו בנקל, אך ב־1908 אנו שומעים על סידור 8 אכרים נוספים כאריסים (כמרומז בסיפורים לעיל). הרחבה זו מצריכה גם הגדלת השירותים – שני שומרים במקום אחד וארגון מחדש של בית־הספר, לאחר שבני האכרים שנתאכרו יש להם ילדים בגיל הלימודים, דהיינו: ארגון בית־הספר לפי דוגמת שאר בתי־הספר במושבות הגליל העליון (שנודעו לשבח בפיקוחו של שמחה וילקומיץ). 

קלוואריסקי מבקש מורה נוסף ללשון הערבית וגננת לפעוטות. ואשר ל־8 האריסים – 6 מהם בני אכרים ושנים מוותיקי המקום מהמייסדים – שווארץ וגלבגיסר – עם סידורם של אלה נפתרות באחת כמה בעיות: נתפסו מחדש ע"י אכרים 4 בתים שנעזבו מבעליהם, אם בעקב מוות ואם עזיבה (בתי אנגלברג, שיינוק, ליפשיץ והאלמנה סגל). לאחר השיפוץ, יפים הבתים האלה לכניסתם של האריסים. אמנם גלבגיסר ושווארץ יש להם בתים משלהם, אך יש להשלים להם בחצרות ובאורוות. באופן זה מושגת ההרחבה ללא הוצאות רבות, אלא שהדבר מחייב להקים מיבני מגורים לעובדי הציבור – מורה, שוחט ושומר – שהיו מתגוררים עד עתה בבתים העזובים. אף־על־פי־כן מצטרף תקציב לבנייה של 30,000 פראנק וכן 5000 פראנק נוספים לחיזוק הקירות סביב לחצרות, כדי לחזק את הבטחון, אף בורות נוספים למים ובנין מקווה “שהוא מצוי בכל מושבה”.

קלוואריסקי מבקש תקציב לריצוף רחוב המושבה, אשר בימות הגשמים אינו ניתן למעבר ולא רק האנשים סובלים אלא גם הבהמה לוקה. האכרים נכונים לשאת בהובלת האבנים, אבל הכסף לעבודת הריצוף צריך להינתן ע“י יק”א. ובקשר לכך גם תיקון דרכי העפר לאדמות החדשות שנרכשו – סיארה וטטבה – שתהיינה טובות להובלה בעגלות של האריסים החדשים. הללו עדיין מובילים את תבואתם על גב הגמל, אך הובלה זו יקרה וחובה לדאוג לכך שהאכר יוביל בעגלה. על כל פנים, קלוואריסקי אינו נרתע מלהכפיל ולהשליש את הצעת התקציב השנתי, – אף־על־פי שגם עתה לא ניתן מבוקשו אלא מעט־מעט. התקציב ל־1909/10 כולל 45,000 פראנק (תקציב מיוחד) ליישוב האריסים – ובסך־הכל עם הוצאות המושבה 57,000 פראנק. ולאחר שיושבו האריסים, מגיש קלוואריסקי ל־1910/11 הצעת תקציב של 20,000 פראנק.

ואמנם ממשיכים לבנות – בית למורים – ורוכשים מכשירי לימוד לבית־הספר. קלוואריסקי מוסיף לטעון לריצוף הרחוב – בקשה שלא ניתנה לו בשנה הקודמת, ונימוק נוסף עמו: הבוץ משמש קן גם לגורמי המחלות והקדחת בכלל. הוא רוצה לתמוך בהצעת האכרים לפתוח חנות קואופרטיבית, אשר תפטור אותם מהוצאות הנסיעה לקניות בעיר וביטול ימי עבודה. האכרים מוכנים להשתתף בדבר בצורת מניות, אך אמצעיהם בלבד לא יספיקו. וקלוואריסקי מציג לעומת התקציב המוגדל לעבודה את הכספים הנגבים מהאכרים ע"ח הלוואות ומקדמות.

ואם המושבה קטנה מכדי לעשות עליה הוצאות ככל הדרוש להוראה (כולל ערבית וגן־ילדים) – קלוואריסקי מצרף להוראת ערבית את המורה מיסוד (המורה כהן) וכך הוא נשאר בגבולות התקציב. השירות הרפואי עדיין טעון שכלול, כי הרופא של ראש־פינה (ד"ר מלכין) נקרא לבוא אל חולי משמר לעיתים תכופות. הוא דורש תקציב לגידור הגינה של בית־הספר, כדי שהילדים יוכלו לעסוק בעבודה (שיטת וילקומיץ). למען האכרים הוא דורש מכונות קצירה: “אכרי משמר משתמשים אך מעט בעבודה שכירה זרה והיו משתמשים פחות לו קיבלו מכונות קצירה ומגובים”.

ל־1912/13 – התנאים שהשתפרו במגורים ובעבודה שוב אינם דוחים את המורים הבאים למושבה – ואם במשך השנים התחלפו שלושה מנהלי בית־הספר, בא למושבה פנחס נאמן והוא מוכן להשאר במקום, אף־על־פי שנחלה תחילה בקדחת. קלוואריסקי רואה בכך סימן להתקדמות. ברי, כי מושבות אלו – יסוד־המעלה ומשמר־הירדן – ידועות באקלימן הרע ומשום כך גם אלה הבאים לעבוד בהן דורשים בצדק משכורת גבוהה יותר מבמקום אחר. בית־הספר מתפתח וכבר מלמדים בו את הילדים גננות מסודרת; “החדר” נעלם ובתכנית הלימודים הופיעו לימודי “החול” – גיאוגרפיה, היסטוריה, ידיעות הטבע וחשבון – אך כמובן שדרושים לכך מפות ולוחות, בעוד שהגננות צריכה לכלי־עבודה. אשר לבריאות – ד“ר מלכין מבקר באופן סדיר פעמיים בחודש, אך בממוצע נקרא לביקורי חולים פעמיים נוספות בחודש. ואמנם מצב הבריאות משתפר והולך, אך דווקא משום כך אין להזניח את המושבה. ולעזרת קלוואריסקי בנידון זה בא באותו זמן ד”ר יפה מארגון השירות האנטי־מלארי, בתמיכתו של הבארון רוטשילד.

אין לשכוח כי חקר המלאריה התקדם במשך השנים, בעיקר, עקב התמסרותו ושקידתו של ד“ר יפה. שוב אין מדברים במיאזמים של הביצות או “באדי קדחת” – אלא ביתושים. ולא עוד אלא ד”ר יפה מארגן את השירות האנטימלארי במושבות שומרון (עתלית) וגם בשתי המושבות המועדות לקדחת בגליל העליון – יסוד ומשמר. לאחר שהוא בודק בהן את המצב (1912) הוא מוסר נתונים כדלקמן: “משמר – ־בדיקה של 69 איש; אינם קודחים – 5; קודחים מעט – 13; קודחים בינוניים – 23; קודחים הרבה – 28. מצב הבריאות בכללו טוב יותר מאשר ביסוד וגם סדר המים כאן משוכלל יותר, סדר ונקיון בחצרות. הרושם הוא נעים (!).” – הרי שנעים גם לנו לציין את השינוי שהתחולל במושבה ולזקוף חלק ניכר של השינוי לזכות מאמציו של קלוואריסקי.

ב־1913 – כותב ד“ר יפה בשם “ארגון השירות האנטי־מלארי” לבארון רוטשילד: “חל כאן (במשמר וביסוד) שינוי גדול לטובה – פחות ביסוד מאשר במשמר. המורים מחלקים כינין לילדי בתי־הספר והרוקח – לתושבים”. – ולהנהלת יק”א מודיע ד"ר יפה: “במשמר כמעט אין קדחת, פרט לבודדים. אמנם מתאוננים על כאב־ראש וניוראלגיה, אולם אין התקפות מלוות בחום גבוה ואינם נראים עוד פנים, שמראיהם כעין העפר”. –

עבודת המחקר האנטימלארי נעשית כאן יחד עם הרופאה בן־עמי וד“ר מלכין, וד”ר יפה מרצה הרצאות קצרות בבית־הספר לתלמידים על מחוללי המלאריה. עדיין מפריעה שאלת החובשים המקומיים: "במשמר משמש כרוקח יהודי טוב, אך חסרות לו ידיעות על טיב הסמים (מובן שחשוב לרפא גם את הערבים הגרים במספר רב במושבה ובסמוך לה, שכולם נושאים טפילי מלאריה). ועם זאת שומעים אנו לאחר מכן: “במשמר הורע מצב־הרוח, כי הרופא שוהה רק ביסוד אך במשמר אין עזרה תמידית”.

על כל פנים, פעולתו של קלוואריסקי משרה יציבות במושבה שהתרחבה. הוא משמש כתובת נאמנה לדרישותיהם הצנועות של האכרים – פה גשר על פני ואדי, כדי לאפשר הובלת התבואה בעגלות, ושם דאגה להגדיל את חדר התפילה שיכיל את אנשי המושבה הבאים להתפלל. הוא תומך בתכנית האכרים הרוצים לנטוע כרמי שקדים כדי להגדיל את הכנסת המשק (לשנת 1912/13). הם יעשו בעצמם את כל עבודות הנטיעה ואינם מבקשים מהפקידות אלא דמי השתילים שיצטרכו לקנות. ולאחרונה – הצעה לנטוע אקאליפטים לאורך חופו של הירדן הגובל במשמר; – “5–6 שורות עצי אקאליפטים עשויות להגן על המושבה מפני הרוחות המנשבות מהחולה ומביאות משם את יתושי הקדחת”. קלוואריסקי מציע להתקין לצורך זה משתלת אקאליפטים במשמר, אשר תגדל כדי 5000 שתילים לנטיעה (במשמר וביסוד־המעלה) ויעבוד בה האכר ורהאפטיג.

“מושבה זבת חלב” (עפ"י פנחס נאמן)    🔗

המורה ומנהל בית־הספר בשנים הללו שהסתגל למקום כאמור לעיל, פנחס נאמן, פירסם באותו זמן תיאור נאה של המושבה (הפועל הצעיר, תרע"ג) – אשר נביא ממנו בקיצורים, בלי לחזור על הידוע לנו. שעה וחצי מראש־פינה צפונית־מזרחית, על רמה קטנה, הגובלת בעמק החולה מצפון ובירדן ממזרח, עומדת משמר־הירדן. היא בנוייה במורד הרמה, נסתרת מעין הצופה ונשקפת רק ממרום הר כנען ליד ראש־פינה או מעמק חולה בואכה מתולה. כמאה צעדים מהגבעה שעליה עומדת המושבה ובין הירדן מפסיקה דרך צרה. הנכנס לרחוב המושבה ממערב אינו רואה את קצהו השני, ־והעומד בקצה המושבה ממזרח איננו רואה את הבתים שברחוב, כי אם שתי שורות אילנות גבוהים משני עבריו ונדמה לו, כשביל רחב הנועד לטיולים.

הצופה המפנה את ראשו מהמושבה, מתגלה לפניו מחזה נהדר; בקצה האופק בצפון מלבינים ראשי הרי הלבנון, אשר יחד עם הרי נפתלי הקרובים ממערב חוסמים בעד העמק הרחב והישר, עמק החולה. קינים־קינים שוכנים בתוך הרי נפתלי כפרים רבים וביניהם חצור, קדש נפתלי ועוד, המעוררים זכרונות מני קדם. בקרן צפונית־מזרחית מרים את ראשו השב בהרים, החרמון הישיש, ראשו נחפה שלג רוב ימות השנה. במזרח מתנשאים הרי גולן ומורדם עשיר במעינות. מרעה דשן מכסה את צלעותיו ובדווים שוכנים שם באהליהם וסביבם רועים עדרי צאן. הללו נראים מלמעלה כעין נקודות שחורות, ושריקת העדרים וחליל הרועים ממלאים את חלל האוויר.

לרגלי ההרים האלה זורם הירדן, תפארת המושבה וגאונה. בצד דרום מתרומם לרוב ערפל מעל לכנרת וחוצץ בין הרי הגולן והרי הגליל התחתון, אך בימים בהירים נראה גם חלק מכנרת. במרחק חצי־שעה מהמושבה צפונה שוכנת אחות משמר הבכירה יסוד־המעלה, ליד האגם “מי־מרום” (ימת החולה) – ובסמוך המקום ממנו יוצא הירדן. שקט הירדן בדרכו זו מצפון דרומה ופניו חלקים; במידה שהוא קרב אל המושבה, הוא מתרחב ונעשה פזיז יותר, והנה נתפס לשובבות קיצונית בעברו על פני המושבה והלאה ממנה. המרחב נסגר והולך בגיא צר בו מתגעש ורועש הירדן, מתנפל בחימה עזה על הסלעים המוטלים בדרכו, וקול גליו נשמע בבתי המושבה.

מקסים המחזה הזה בשעת הבוקר, כאשר יאיר המזרח והשחר יוצק נקודות כסף על מימי הירדן ועל מעטה הירק המשתרע למעלה ממנו. ויפה שבעתיים בלילה, כאשר השיחים הצפופים בצלע הרי גולן, עולים כשדרות אילנות, שצבעם ירוק־כהה. ביניהן מתפתלות תמרות עשן ומדורות מהבהבות ליד אהלי הרועים, במחרוזות פנינים אדומות, מבין יריעות האהלים הנטויים משני עברי הדרך הסלולה – זו הדרך הגדולה שבין מצרים ודמשק. כיפתו הלבנה של החרמון השב מזהירה לאור הירח, מימי הירדן נשקפים כראי זך ונעימה וחרישית המית גליו בדממת הליל הרובצת מסביב.

ליד משמר נטוי הגשר העתיק גשר בנות־יעקב, ואגדה מספרת, כי פה עבר יעקב אבינו את הירדן בשובו מלבן. אגדה שניה אומרת כי יעקב הוא שם בונה הגשר. על פני גשר זה היתה עוברת הדרך הגדולה בין מצרים ודמשק ואליו באות גם עתה אורחות גמלים. כאן הדרוזים עם עדריהם הרבים בשובם מהר ג’רמק (מרון) ושיירות ההולכות חורנה. הממשלה מחכירה את המעבר על הגשר אחת לשלוש שנים והחוכרים שהם מתושבי צפת גובים מס מהעוברים־ושבים. הגשר בנוי מאבני בזלת ועומד על שלושה עמודי אבן גדולים. בקצהו המערבי עדיין עומד בנין ישן נושן ששימש קסרקטין לפנים ועתה יושבים בו שני חיילי הממשלה, הבאים לעזרת החוכר בגביית המס, וליד הקסרקטין בנוי בית שיושבים בו החוכרים. מזרחה לגשר עומד פונדק – בנין של שתי קומות וסביב לו חצר גדולה ובה מערות המפליאות בבנינן וחותם עתיק־יומין טבוע בהן. כרבע שעה מהמושבה דרומה על חוף הירדן נמצאים שרידי מבצר שהיה בנוי על גבעה גבוהה.

לפני שבע־שמונה שנים, כאשר הפקיד קלוואריסקי התישב בראש־פינה הוטב מצב המושבה בחומר וברוח. הוא שחי לפנים במשמר, הכיר את אכריה כי אינם נרפים, והבין, כי לולא הצרות הרבות שבאו עליהם מידי שמים, לא היו מגיעים לגקודת־הקפאון שבה עמדו. הוא עורר איפוא את בניה־בוניה לחיים חדשים וראשית מעשהו היה לעורר את הפקידות שתקנה אדמה ולהושיב עליה מבני האכרים כאריסים. עתה יש למושבה 4500 דונם אדמה – רובה מישור, המשתרע ממערב למושבה לשני צדי הדרך המובילה למחנים. היא נעבדת ברובה “עבודה אירופית”, ומיעוטה בדרום המושבה על שפת הירדן, שהיא שמנה וטובה, אך מחרשה אירופית לא תבוא בין אבני המקום הזה – לפיכך עובדים בה האכרים בשיטת עבודה מעורבת או ערבית. הפקידות הבטיחה לרכוש 6 מכונות קצירה, באופן שלכל שני אכרים תהיה מכונה אחת. עבודת האכרים מסורה לידי חרתים ערביים, אך כבר ביקשו 3–4 אכרים לשלוח להם פועלים צעירים מהיהודים. כיוון שהללו לא באו, אומרים האכרים: “אם אנחנו הסכמנו לעבוד עבודה עברית, אין איש רוצה לבוא אלינו”.

הרוב הגדול של האכרים הולכים אל השדה יחד עם החרת וכולם עובדים בעצמם, מתחילת הקציר עד סוף הגורן. חדשי העבודה הם תשעה – מכסליו עד אלול, ורוב ימות העבודה עובדת גם אשת החרת ליד בעלה. בזמן העישוב שוכר החרת פועלים על חשבונו, אם אינו מספיק לגמור בעצמו את העבודה. ומשכורת החרת כדי רבע מהגורן, העולה בשנה בינונית מעשר עד 12 לירה זהב, בתוספת 18 מידות דורה, שמן ומלח, בצלים ונעלים – בערך כארבעים פראנק. מספר המשפחות במשמר 20, רובן מצפת או ילידי המושבה, ורק 3 משפחות מוצאן מרוסיה. על־פי נתינותם מתחלקים הם: 22 עותמנים (אחד בצבא כעת), 6 אוסטרים, 2 רוסים ואחד איטלקי. בולמוס ההגירה אחז גם במשמר ומפה יצאו בשתי השנים האחרונות 6 אנשים: 4 לאמריקה, 1 לאוסטראליה ואחד לארגנטינה, מהם אחד שהשתמט מהצבא והשאר הלכו לחפש עשירות.

בסביבות משמר יש הרבה אדמות מרעה והאכרים עוסקים בגידול צאן ובקר. אין לך אכר שאין לו עדר קטן או גדול של כבשים ועזים, פרות ועגלים. משמר־הירדן היא איפוא מושבה “זבת חלב”. כי חלב וחמאה יאכל היושב בה בזול. מאמצע החורף נשמע בכפר קול גדיים פועים בחיק הרועה הנוהג בצאן, ובבתי המושבה מצוי חלב בשפע. לחלב אין קונים והאכרים עושים חריצי גבינה מלוחה ומוכרים אותם בצפת הקרובה. “החלשים” שבאכרים, שאין להם הרבה חלב משלהם, קונים חלב ב“חצי חנם” מהבדווים שבעבר הירדן מזרחה ומכינים גבינה למכירה. בכלל, טוב הוא עתה מצבם החמרי של המשמריים. לכולם בתים טובים וחצרות ואינוונטר חי ומגוון. לפי הספירה האחרונה יש במושבה 690 בהמות גסות ודקות.

אקלים המושבה נחשב לנגוע במלאריה והיו מקרים של קדחת “צהובה”. מזמן קיום המושבה ועד עתה סבלו 9 משפחות ממלאריה וחמש מהן הקריבו קרבנות אדם. המקרה המעציב האחרון היה בחורף שעבר. אמנם השנה הזאת לא היה אף מקרה אחד של קדחת פשוטה וקשה, וכמעט לא קדח איש. השינוי הגדול לטובה ניכר מזמן שבא אלינו ד“ר הלל יפה לבער את הקדחת, כשם שעשה בעתלית ולפנים בחדרה. בחדשי טבת־שבט התישב ד”ר יפה ביסוד והיה סר למשמר בכל שני ימים, וסידר בשתי המושבות האלה את המלחמה בקדחת. חוץ מעבודתו בזמן שבתו פה, הוא שם לחובה על כל אחד מאנשי המושבות האלה (גם על החרתים היושבים בחצרות), לקבל כינין בכל יום ולהשמיד את היתושים מחוללי הקדחת, אשר על הרוב מקומם בבורות המים שבחצרות, ובכל מקום שיש בו מים עומדים, ע“י זה שישפכו פעם בשני שבועות נפט במקומות הללו. כן העמיד במערכות המלחמה בקדחת את הרופאה בן־עמי ביסוד, והרוקח מיסוד מביא אלינו כינין ומחלק בין האכרים. מלבד זה מבקר במושבה רופא ראש־פינה ד”ר מלכין. כבר עברו שלושה חדשים מיום שעזב ד"ר יפה, וכל אחד מאתנו מרגיש את השינוי לטובה שחל במושבתנו ומקווים כי בזמן קרוב תחשב המלאריה במשמר לנחלת העבר.

ברחוב המושבה בנויים 21 בית, מהם 19 בתי אכרים, בית גדול המשמש לבית־כנסת ודירה לבית־הספר ולמורה. בנין ביה“ס נבנה לפני שנתיים ונחנך בתחילת ניסן של השנה שעברה, ביום שתלמידי הגימנסיה “הרצליה” עברו דרך המושבה (כבר הוזכר לעיל וראה להלן). בביה”ס 2 מחלקות שבהן 3 כיתות ומכינה או גן־ילדים. מספר התלמידים והתלמידות – 35. סדר הלימודים על־פי התכנית של ביה“ס בראש־פינה, ומלמדים בו: מורה לעברית וללימודים כלליים, גננת ומורה לערבית. המפקח על ביה”ס במשמר, כמו על יתר בתי־הספר שבגליל העליון, הוא המורה הידוע ש. וילקומיץ, מנהל ביה“ס בראש־פינה. ליד ביה”ס גן ירקות גדול הנעבד בידי הילדים והילדות של הכיתה השניה. ביה“ס מתקיים מתקציב של יק”א בסך 3500 פראנק – מזה 2500 פראנק משכורת למורים ו־1000 פראנק לגן־הירקות, לספרים ולמכשירי לימוד, לשירות ביה"ס ולהוצאות שונות. ואחרי שהאקלים הולך וטוב, מקווים כי המושבה תתפתח באופן רצוי ותהיה ראוייה לשמה המקסים “משמר הירדן”.

* * *

ואם הוזכר בזה המאורע של חנוכת בית־הספר, שהשתלב בהופעת התלמידים הטיילים מתל־אביב הרחוקה – אנו מעתיקים כאן מיומנו של אחד התלמידים הללו, כיום ד"ר בן־יהודה, מנהל הגימנסיה “הרצליה” (“נרשם על־ידי תלמיד הכיתה השישית בחודש ניסן תרע”ב"):…אתמול בבוקר בתשע יצאנו מראש־פינה בעגלות למשמר־הירדן, שמה הזמינו אותנו לחנוכת בית־הספר. גם בית־הספר של ראש־פינה והמורים והרבה צעירים של המושבה רכבו על חמורים וסוסים למשמר־הירדן. באופן כזה היתה לנו חבורה יפה. כחצי השעה נסענו בין עצי אקליפטוס הגודרים כרמי שקדים ובאנו למושבה “מחנים”. מושבה – כלומר זו מושבה עם בתים ואדמה, אבל דבר אחד חסר בה: אנשים. הנה אנחנו עומדים לידה. הבתים עזובים, השמשות שבורות, הדלתות חסרות, וערבים מתגוללים במסדרונות ובבתים. האדמה שוממה, לא מעובדת והמראה הזה הכאיב מאוד! – –

בלב מעיק נפרדנו מהמקום הזה ונסענו הלאה למשמר־הירדן. בדרך שרנו שירים שונים. ובאחת־עשרה התחלנו לראות מרחוק את משמר־הירדן. עבר עוד כרבע שעה. ופתאום הופיעה נגדנו חבורת צעירים רוכבים על סוסים, ולא רוכבים אלא דוהרים כעל כנפי נשר, ועושים מה שקוראים בערבית “פנטזיה”. בין הרוכבים האלה היה גם יהודי בעל זקן מגודל ופרקו נאה, שהתחרה ברוכבים הצעירים. זו היתה באמת פגישה יפה! עבר עוד כרבע שעה, ופגשנו את תלמידי בית־הספר של משמר, עם מוריהם בראש, עומדים בשורה ומברכים אותנו לשלום. ירדנו מן העגלות והסתדרנו שנים־שנים, וכך הלכנו ברגל למושבה. בית־הספר הלך אחרינו, גם גן הילדים של משמר עם הגננת עשו כמתכונת בית־הספר. לפני הכניסה שרנו את השיר הידוע של אימבר: “משמר הירדן” – ירו הרבה מאוד באקדחים, וכך נכנסנו למושבה.

המושבה היא רחוב אחד של שתי שורות בתים ישנים. הבית האחרון הוא בית־הספר, בנין חדש, שזה לא כבר נגמר בנינו, ואשר אנחנו הוזמנו פה לחנוך אותו. עברנו את הרחוב וירדנו עוד כחמש דקות עד שעלינו על הגשר הנטוי על הירדן, והנקרא “גשר בנות יעקב”. ומה יפה פה הירדן! פה הוא רחב מאוד, שוטף בזעם וברעש ונעלם הרחק־הרחק. מימיו צלולים וזכים מאוד, ושורות שיחים ואילנות גודרות אותו משני הצדדים. כל המחנה שלנו הסתער על הגשר ושכבנו עליו, אולם אני עמדתי בקצה הגשר ולא יכולתי למוש ממקומי. אינני מאמין, כי אני רואה את הירדן. חפצתי להתנפל המימה, לחבק את הנהר ולצעוק: לי אתה ירדן חביב! – – ברוב רגש והדרת־קודש עברנו את הגשר והנה… אני נמצא בעבר הירדן מזרחה!

הרים גבוהים מתרוממים לפני, אלה הרי גולן ובשן, וזו היא ארץ סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. פה אולי נלחם משה את מלחמותיו ופה גרו שני השבטים וחצי השבט. כולנו עמדנו כאלמים, פעורי־פה מרוב רגשות, אולם בא הזמן לשוב אל המושבה. בשירים נלהבים שבנו בתהלוכה אל המושבה ונכנסנו אל בית־הספר. כאן נאם לפנינו אדון בוגרשוב (לאחר מכן – ד"ר בוגר) נאום, שהיה יפה בעתו. הוא הראה על מצב אכרי המושבה, הם הם השומרים היחידים של הירדן, והם הבונים והמחדשים הראשונים לחופו. הנאום היה יפה מאוד, ואחריו שרנו בהתלהבות את שיר “תחזקנה”. נתנו לנו לאכול גבינה, חביתות, תפוחי־זהב ועוד. בין הנאספים היו בתי־הספר של ראש־פינה ויסוד־המעלה. כשגמרנו לאכול, ברכנו את תלמידי בית־הספר שיעלו מעלה־מעלה וילמדו בחשק בבית החדש. נפרדנו ומיהרנו לעלות על העגלות לנסוע ליסוד־המעלה. בשבתנו בעגלות עוד הגישו לכל אחד מאתנו כוס חלב חם לשתות, וכן נפרדנו בשירים ובשמחה.

וגם כאן בהחזקת טובה לבארון רוטשילד    🔗

רשמים מהמושבה לחוף הירדן לחוד וחייה וסבלה מבפנים לחוד. אכרי משמר הם שטענו כל השנים לפקידות: “הסיבה הראשונה לרוע מצבנו היא חוסר קרקע, ואילו ניתנה לנו מנוחה היינו מתמסרים גם לענפים אחרים (מחוץ לפלחה) – טבק וטיפול בכרמים; – אך הכל נכשל וכן הכבשים שתלינו בהם תקווה (נכשלו) – מחוסר דיר. הבתים במצב רעוע ואין לגור בהם עם ילדים קטנים”. – כן אמרו בשנים שעברו וראינו כי גם הפקיד בראש־פינה טען בשמם בתקיפות כלפי ההנהלה: “אם אין רוצים להעמיד את משמר על הרגליים מוטב להזניחה. השיטה לתת להם פחות מהנחוץ, בשוורים ובזרעים, מזיקה לאכרים ולחברה גם יחד: החברה נתבעת לשוב ולעזור, באופן שמרגילה היא את האכרים להיות “שנוררים” ולא לצאת לעצמאות” – – – (שמואל סגל).

כבר נאמר לשבחם של אכרי משמר כי הם ידעו לשאת בסבל, בלי להיות לשואפי “תמיכה” – אף הפקידות חוזרת ומעידה על כך: “האלמנה בלשניקוב קיימה את אכרותה שנים רצופות והיא חרשת־אלמת עם ארבעת ילדיה. – בנה גדל ועמד לחדש את האכרות, אך נקרא לשירות הצבא (העותמני) ושוב האכרות צפוייה להחרב” – – “משפחת קאנטור גורלה טראגי ביותר, כי תוך עשור שנים סבלה חמש אבידות (ממלאריה) וראש המשפחה המשיך לעבוד עד ליום בו נפל קרבן גם הוא למחלה האיומה (קדחת שחור־השתן)” – – יש אשר האקלים הטיל מורא גם בלב הציבור הקטן והעקשן הזה והוא בא במשאלה “להעביר את המושבה למחניים שאקלימה בריא” – – הפקיד מבין לרוחם וקלוואריסקי כותב להם: “רואה אני את פניכם והנם זועפים. כמעט כולכם קודחים – (על כן) אם יודעים אתם שאין לאיש במה לערוך את חגו (הפסח), תוכלו להלוות לו (מכסף התקציב), כי עגמת־נפש מזיקה יותר מהאקלים” – – (והוא שולח ארבעים בקבוקים יין למען יהיה לכל אכר לחג).

כל־כך למה? כי נתחבבו האכרים האלה באורח־חייהם הצנוע על הפקידות כולה, ותופעה חיובית נוספת כאן הנוער שהוא קשור למושבה ואשר לדבריו “אין לך מושבה טובה ממנה”. העובדה שיק"א מאכרת מספר בני אכרים מעוררת תקווה בלב חבריהם, כי יזכו גם הם לאכרות, והם כותבים בתום־לבם: “אנו צעירי משמר־הירדן, דור שני שאיננו יודעים אלא לטפל בבהמות ולעבוד בשדות, לא למדנו לשון ולא מקצוע ואוהבים עבודת־האדמה, מבקשים אכרויות” – – על כל פנים, נמצא כאן לאחרונה שיתוף טוב לכל הדעות – משמר־הירדן וקלוואריסקי; ואם מושבה זו אינה כלולה במישרים במסגרת המושבות של הבארון רוטשילד, היא יודעת להחזיק טובה “לנדיב הידוע”, וגם היא נודעת ממנו חיבה אליה, לאחר שהוא שומע את שבחה מפי פקידיו.

ומספר בנידון זה עמרם שניידר: באחד הימים הגיעה הזמנה של קלוואריסקי אל ועדי המושבות של הגליל העליון, שהבארון והבארונית נמצאים בכנרת (1914), בחוותו של מר טריידל, והוא מבקש לראות את נציגי הגליל העליון. חברי הוועדים נתאספו בראש־פינה. מיסוד – משה ורהאפטיג (אמיתי) וישראל אשכנזי; ממשמר הלכו שלמה לוי גרוסמן, צבי שניידר, המורה נאמן ואני; מראש־פינה היו פישל רובינשטיין, משה בלום, שמואל הורביץ, יוסף ויידנפלד ועוד. נסיעתנו ארכה יום תמים ברכב “הממוכן” שלנו, החמורים העקשנים. כשהגענו למבואות טבריה, ליד מלון גרוסמן, קידם את פנינו בשם קלוואריסקי ערבי צפתי בתרבוש לראשו, בידו האחת קנה חזרן ובידו השניה מחרוזת. הערבי סידר אותנו בבית־המלון של ר' משה לייב שפר, וכטוב־לבם של אנשי ראש־פינה בכוס יין, התחילו להתלוצץ על חשבונם של “עלובי” יסוד ומשמר, לאמור: חבל שבאנו לפגישה – הבארון לא יקבל אותנו כי דמנו נגוע במלאריה והוא יחשוש שמא תדבק בו…

לבוקר קמנו והגענו לכנרת. – ממשיך עמרם. – קשרנו את חמורינו בפינת חצר ולשמחתנו מצאנו כאן את הפקידים הידועים לנו – רוזנהאק, קלוואריסקי וד“ר מלכין. הבארון והבארונית יצאו מבית טריידל ועמדו בכניסה. הראשונים נתקבלו אנשי ראש־פינה, שנגשו עד לדלת ואני עומד בסמוך אליהם, רק דלת הכניסה מבדילה בינינו. ועד ראש־פינה ניגש והבארון התחיל נוזף בהם: – “אינכם עובדים אלא בחרתים ערביים. אם לא תיטיבו את דרככם, התוצאות תהיינה עגומות” – – חפויי־ראש יצאו מיודעינו שהתלו בנו אמש… אחרי צאתם קרא לנו הבארון ביחד עם אנשי יסוד, וכאשר ניגשנו, נשתנה מראה פניו מרוגזה לרחמים, והתחיל לדפוק במקל: “מסרו לי כי אתם ומשפחותיכם מעבדים את הקרקע, אך פניכם החיוורים מעידים עד כמה אתם סובלים מהמלאריה. נמצאת אצלי הסטאטיסטיקה מקרבנותיכם שאתם מקריבים”. – והוא קרא לד”ר מלכין והתחיל לשרטט על הקרקע: “אני יודע שיש הרבה שלוליות מים, בהם שורצים היתושים. תקנו חביות נפט ותיצקו בכל המקומות, כי האנשים הסובלים ראויים לתהילה על סבלם הקשה”. וכן ציווה להקציב לקניית כינין לשתי המושבות שיספיק לכל נפש “כדור כל לילה”. ואם את חביות הנפט לא ראינו (?), הרי את הכינין היינו בולעים לתיאבון. – מסיים עמרם.

עומדים אנו איפוא באביב 1914, כאשר כל הישוב מלא תקוות מביקורו של “אבי הישוב”, אשר עודד והמריץ להתקדמות והרחבה. גם במושבתנו – אומר מרדכי גרוסמן – עבודת האכרות התקדמה ועבדו במחזור של כרבים (קטניות ככרב לדגנים וכן כרב דורה לתבואת חורף). כבר הובילו מהשדה בעגלות. בתקופה מסויימת התלבטו האכרים איך לקיים בשדותיהם את המצוות התלויות בארץ ובראש להן השמיטה, ואבי ר' שלמה גרוסמן שהיה אדוק, האמין כי בעבודת־האדמה מקיימים את התורה במעשה ולפיכך הקפיד והשאיר פאה בשדהו למלקטים. עם זה לא היה מהקיצונים כי אמר: אנו מקיימים את התורה בעבודתנו לא פחות מרבני צפת – ושמיטת כל האדמה לשנה תתנקם בנו. מצאו איפוא פשרה ושמטו חלקות בור בלבד.

המושבה גדלה, כאמור, בתוספת אכרים והיו כרמי גפן שנתנו להם עיבוד טוב והצליחו וכן כרמי שקדים. ברחוב גדלו עצי האקאליפטוס וכן ניטעה חורשה אצל גדות הירדן, כדי 2 דונם לאכר, והכוונה היתה להגן על המושבה מפני הקדחת (שכן האקאליפטוסים יהוו חיץ ומחסום לתפוצת היתוש מהביצות). פנחס סגל סיפר לנו לעיל בדבר הדחיפה לנטיעת אקאליפטוס גם מחוסר עצי הסקה – והוא מוסיף בנוגע לחידוש הכרמים במושבה (אחרי הנטיעה הראשונה בהווסד המושבה – אשר.במרוצת הזמן הוזנחה): אחרי שגמרתי את בית־הספר החקלאי במקווה־ישראל – ־כותב פנחס – ידעתי כי קשה לתלות את הקיום בפלחה החרבה וכיוון שנתאכרתי החלטתי לנטוע כרם. היתה לנו אדמה עשירה בסיד שהיא יפה לכרם וגגשנו לנטיעה, עם שקשה היה להפריש 20 דונאם אדמה ממחזור הפלחה. – נטעתי זיתים ברווחים גדולים ולסירוגים ביניהם גפנים ושקדים. אף לא קל היה לשמור על חלקת מטעים בין שדות שלף יבשים שרעו בהם עדרי בקר ועזים, אך העקשנות נשאה פרי והעצים הגיעו לניבת פרי. – וגם אצל אכרים אחרים החלו להוריק מטעי פרי קטנים.

דומה, כי המושבה רשאית כעת לבטוח בעתיד טוב יותר, אך שוב איתרע מזלה ו“שלוש מהלומות” שירדו על הישוב ועל משמר בכלל – שמו קץ לחלום היפה הזה. והמהלומות אשר למעשה אינן אלא אחת, הן: מלחמת־העולם הראשונה, הארבה והגיוסים לצבא בצורותיהם השונות. ונשאל בתמיהה: מה למושבה קטנה זו, אשר אך זה באה אל המנוחה – ולפורענות של מלחמת־העולם? במקום תשובה ניכנס לפרק זה עם עמרם שניידר, אשר זה ייחודו, שהוא משלב את חייו האישיים “בחיי עולם”… כיצד?

בשנת 1914 – ב' תמוז תרע“ד, נשאתי לאשה את שרה בת דודתי מצפת. – מספר עמרם – כאמור לעיל, עזבתי את בי”ס אליאנס בצפת בהיותי בן 14 וחזרתי הביתה, ולא היתה לי ברירה אלא להירתם בעבודה, באותו “מקצוע”, שאבי ואחי עבדו בו. אמנם חזו לי “עתידות” וחלמתי לנסוע לפאריס להמשיך ללמוד, אך לצערי לא היה לאבי כסף לתת לי להוצאות הדרך. למדתי גרמנית וחשבתי ללמוד בבי“ס “למל” בירושלים, אך גם חלום זה נתבדה, כי באותה שנה פרצה “מלחמת השפות”. המנהלים רצו ללמד בגרמנית ו”הצברים" (הנוער של אז) דרשו כי שפת הלימוד תהיה עברית; האחרונים זכו לתמיכה נלהבת של הציבור וגברו על הנהלת ביה"ס – והדברים ידועים.

ובימים ההם כבר נודעה תנועת פועלים ביישוב ושמות בן־גוריון, בן־צבי, ישראל ומניה שוחט נתפרסמו כראשי מפלגה. כן נודעו דבר הקמת “השומר” בגליל התחתון ושמירת חבריו בסג’רה ומסחה (כפר תבור) ואח"כ במרחביה ובמקומות אחרים. עדיין חומר אנושי זה לא היה מוכן להסתגל לתנאי משק האכר, והאכר היהודי גם הוא לא יכול לעמוד בדרישות הפועל והשומר היהודים; – פועל חקלאי דאז לא יכול לעמוד ביום העבודה הארוך של משק האכר ובשכר היומי או החדשי הדל ותנאי התשלום. “השידוך” של אכר ופועל יהודיים נתקל איפוא בקשיים – ובתנאים הללו לא ראה עמרם לעצמו דרך טובה יותר מלהיאחז במושבתו, לשאת אשה ולבנות את ביתו באכרות.

המושבה עמדה אז מהתרחב וצעירים שלא ראו סיכויים להתאכר התחילו לעזוב, מי לישובים בגליל התחתון ומי לעבר הים. עם השכנים קיימו יחסים טובים, אך המצב הפרוע ששרר בינם־לבין־עצמם גרם, שהמושבה סבלה מהם בעקיפין. תגרות השבטים ממערב לירדן וממזרח לו היו תכופות והמושבה שכנה בתווך. – יש והשודדים היו עוברים דרך המושבה, כשיריות רובים עדיין נצלפות משני הצדדים, והמושבה שרוייה בפחד מפני נקמת היריבים. ראו האכרים כי עזיבת הצעירים מחלישה את המושבה ומסכנת את קיומה, ושידלו את בניהם שיהיו מתחתנים במקום וההורים יפרישו להם בכל שנה רבע מהיבול, עד שחברת יק"א תקנה קרקע נוספת ותושיב גם אותם כאריסים.

עמרם שנשא אשה נשאר איפוא לשבת במושבתו, כדבריו: זיווגנו עלה יפה ואשתי הסתגלה לחיי הכפר, למדה את אורח־החיים שלנו, ללוש, לאפות בתאבון וגם להביא מים מהירדן על גבי חמור בזמן שהייתי נעדר מהבית. משקי היה קטן – שור אחד שקיבלתי בנדוניה ועז שאחי נתן לי במתנה. השור היה בשותפות עם אבי והתחלתי לחרוש בו. משור אחד ומעז אחת נהייתי בעל משק והאשה הדגירה דוגרות, ומדוגרת אחת במשך הזמן נהיו בחצר הרבה עופות. – אך לא ארכו ימי השלווה והמהלומות באו עלינו אחת אחרי השנייה.

המלחמה העולמית הראשונה, שהקיפה את ארצות אירופה והמזרח התיכון, הגיעה עדינו כשהתורכים משלו סביב. השלטונות החלו להחרים מאת האכרים תבואה, פירות ובהמות, אף את הגברים לקחו לעבודות הצבא ולא נותרו ידיים לעיבוד הקרקע. בכפר הערבי יש והאשה נרתמה יחד עם השור למשוך בעול, אך גם הכפר היהודי סבל בשווה לכפר הערבי ויותר ממנו. זאת ועוד: במשטר התורכי הישן נהנו מדינות רבות מזכויות “הקפיטולאציה” דהיינו: שגרירויות וקונסוליות של המדינות הללו הגנו על נתיניהן היושבים בממלכה העותמנית, גם מפני שירות בצבא; ברם, אחרי מרד “התורכים הצעירים” בשולטן עבדול־חמיד בטלו הזכויות המיוחדות של הנתינים הזרים והממשלה החלה לגייס לצבא נוצרים ויהודים, ומי שרצה להשתחרר משירות־חובה נתחייב לשלם כופר. במלחמת הבלקן (1912) כבר הוטלה חובת שירות על יהודים ובמשמר נתחייבו בגיוס שני בחורים, משה בלשניקוב שהיה נמוך ואברהם גלבגיסר שהיה גבוה, ושניהם נשלחו לבירות. ואכן משונים נראו השניים במדים וב“קולפקים”, כשבאו לחופשה והמושבה כולה יצאה לראותם. בפרוץ מלחמת העולם חלה כבר חובת הצבא על כל, פרט לנתינים של גרמניה ואוסטריה בעלות־בריתה של תורכיה.

במלחמת־העולם א'    🔗

למותר לומר כי אין אנו מתכוונים כאן לסדר הקורות של מלחמת העולם הראשונה בארץ, אלא במידה שהשתקפו בחייה של מושבה זו – ואם ברשמים וזכרונות אין משום היסטוריה, הרי יש בהם משום האווירה בה התרחשו המאורעות. לאותו זמן (וכאמור לעיל) כבר לוקחו לצבא נוצרים ויהודים (ולא רק מוסלמים) – כותב יעקב גלבגיסר – ואחי אברהם היה בן 20, כאשר לוקח לצבא, לפני מלחמת־העולם הראשונה. אמנם אפשר היה להשתמט ולברוח מהארץ, אף היו רבים שעזבו את הארץ מסיבה זו, אבל אחי היה בדעה כי לא נאה לברוח, ואנו חייבים להיראות “כגוי נאמן”, אשר בניו יכולים ורוצים להילחם. הוא התגייס ושירת שלוש שנים במעלת קצין אף נפצע קל במלחמת הבלקאנים. מקץ שלוש שנים שוחרר וחזר הביתה.

ואני הייתי מקבל עלי בשנים הללו שמירות בישובי הגליל התחתון יחד עם מנחם גרבובסקי מראש־פינה (אשר בנו פנחס היה לאחר מכן ראש השומרים בנתניה ובנו השני נעשה אכר במשמר־הירדן וכתב בה בדמו פרק של גבורה – ראה להלן). שמרנו במגדל, בשרונה שבין יבנאל וכפר־תבור וקיבלנו את השמירות בשותפות, דהיינו: היו לנו שלושה שומרים שכירים ואנו היינו האחראים בפני הישובים. אחי שהשתחרר הצטרף אלינו – ובשרונה בה קיבלנו את השמירה עדיין לא בנו את הבתים והיו גרים בחושות ששרדו מהכפר הערבי. כן המשכנו בשמירה עד שפרצה המלחמה ב־1914 ואז נקראנו לצבא אחי ואני.

מיד נוכחתי לדעת כי הצבא העותמני אינו “ענין” בשבילי ושילמתי כופר חמישים לירות זהב ושחררוני, כי היה חוק שכל הרוצה בפיטורים ישלם “כופר”. אמנם כעבור שנה נדרשתי שוב לשלם כופר, אף כבר היתה בידי תעודה של “שמש” בבית־הכנסת של משמר־הירדן ולפי החוק כל כפר או מושבה רשאים היו לשחרר אנשים לצרכי דת – חזן, שמש, שוחט וכדומה. כשנה עמדה לי תעודת השמש ולאחר מכן הפכתי פשוטו כמשמעו לעריק מהצבא או בלשוננו אז “פראר”. הענקתי “בקשיש” לכל פקיד ממשלתי או שוטר, שהכירו אותי ובלבד שיעלימו ממני עין…

אחי לא רצה להשתחרר גם בפעם זו ושירת כקצין בג’נין עד שחלה בדלקת המוח ומת. בג’נין היה אז רופא יהודי יליד צפת (ודאי בנו של דוד שוב), אשר קודם לכן שימש כרופא ביבנאל ובשאר המושבות של הגליל התחתון. הוא היה מכר טוב שלנו וכאשר אחי נפטר הודיע לאשתו ביבנאל, זו מסרה את הידיעה לשוחט המושבה הרכבי (אביו של השופט הרכבי לאחר מכן) והלה שלח רץ למשמר להודיענו על מות אחי. נסעתי לצפת, לקבל מכתב מהקיימקאם, שירשו לנו להוציא את גופת אחי־המת ולהביאה לקבר ישראל. אך המעשה לא היה פשוט כל עיקר בנסיבות המלחמה. ברדתי מצפת לראש־פינה שכרתי סוסים ורכבנו שלושה צעירים ליבנאל, שם הרכבי מסר לי את כל הידוע לו והמשכנו לג’נין, אך את הסוסים השארנו בכפר תבור.

עם בוקר הגענו למרחביה והחברים שאלו אותנו לאן פנינו מועדות? סחתי להם על מות אחי והכל הביעו את צערם על מותו של הבחור המצויין. אף הציעו לי לוחות להתקנת ארגז, שהיו אז יקרי־המציאות וכן הגענו לג’נין, אך השלטון סרב למסור את הגופה. גם ידידנו הרופא יעץ כי בזמן מלחמה אין להמרות את פי השלטון והבטיח לי כי בגמר המלחמה יראה את מקום הקבר ונוכל להביא את עצמות אחי לקבר ישראל. ואמנם עברו ארבע שנות המלחמה, אך בג’נין מתו הרבה יהודים ושוב לא מצאנו את קברו. אמי נפטרה מרוב צער ואחרי המלחמה נסעתי עם בלשניקוב וחיפשנו את מקום הקבר, אף ערביי המקום רצו לעזור לנו ולא מצאנו – חזרנו איפוא בידיים ריקות.

ומנחם בלשניקוב אף הוא בסיפורו העצוב מהגיוס: נדרשתי להתייצב, אך לא יכולתי לעלות לצפת כי הייתי חולה. ה“כייאלים” (השוטרים הרוכבים) שנשלחו להביאני (איבראהים צ’רקס ומוסה שוויש – שנים שהיו מעורבים בישוב) יעצו לי לעלות מרצוני הטוב. עליתי ברגל והתיצבתי לפני הקיימקאם של צפת. הוא שאלני מדוע איחרתי ועניתי כי חליתי במלאריה – והוספתי: ראה את מצב בריאותי שאיני יכול לעמוד על רגלי – אף־על־פי־כן הורה לי להצטרף לקבוצה גדולה של אלף ערבים שעמדה בסראייה, נכונה להישלח ברגל לעכו. ואמנם מיד אחה"צ קיבלה החבורה פקודה להסתדר בשורה, מנו את כולם ואותי בתוכם. שני כייאלים רכובים נסעו לפנים ושנים מאחור, לבל יימלט איש בדרך. בכל זאת נמלט חלק ויעצו גם לי להימלט אך סירבתי.

ירדנו בשביל בין הסלעים, עלינו הרים וירדנו בקעות, וסנדלי “המדאס” שפשפו את כפות רגלי. כאשר ביקשנו מהשוטרים לנוח סרבו, כי אמרו שעד הבוקר חייבים אנו להיות בעכו. שידלנו אותם וגם אספנו בינינו כסף – כל אחד נתן בישליק ונאספו כאלף בישליק להעניק לשומרינו כדי שיתנו לנו לנוח שעה קלה. הללו קיבלו את הכסף והכריזו מנוחה קצרה. וכאשר העמידונו השוטרים כדי לפקוד אותנו נתברר, כי כחמישים איש נמלטו בחשיכה, בתוך הגאיות ובין השיחים… כאור הבוקר הגענו לתחנה הצבאית בעכו והתיצבנו בפני קצין ששאל קצרות לפרטים האישיים ורשם. בעת המנוחה ליד מחנה הצבא התורכי נתמלאנו כינים ומיד רצנו וטבלנו בבגדינו בים. עברה שעה קלה וקיבלנו פקודה להמשיך לחיפה, שם היתה תחנת המיון והתחנה בתוך חצר סגורה ומוקפה קיר גבוה. בחצר שוב פקדו אותנו בנגיעה במקל בכל אחד “כבני מרון” – כדי לדעת את מספרנו המדוייק. מיד בא שאוויש והוראה בפיו: כל מי שיש לו בכיסו סכין ואפילו מסמר חייב למסור אותם לידו. בכיסי היה אולר לביצוע לחם ושילשלתי אותו לתוך בגדי, אך שוטר שהשגיח בתנועתי סטר על לחיי. אמרתי כי אני זקוק לאולר ואיני יכול בלעדיו, אך השוטר לא שעה לטענתי.

למחרת בבוקר בא קצין רפואי והמשרוקית קראה לנו להתאסף לבדיקה רפואית. עמדנו בשורה ערפית, כשהרופא הורה כל הזמן להמשיך ולעבור – עד שהגיע ערבי בעל בטן נפוחה והרופא רמז לו לגשת אליו ושאל – לפשר הנפיחות… השיב הערבי כי הוא בא מעמק חולה והטחול נפוח מ"סכינה* (קדחת) – והעמידו אותו לחוד. לאחר מכן הגיע תורי. רמז לי הרופא שאגש אליו ושאלתו הראשונה היתה אם אני “יאהודי” ומאיזה קאזה (נפה) אני? – השיבותי: יהודי ממחוז צפת. שאל: מאיזו מושבה? – ממשמר־הירדן. לא ידע היכן המושבה נמצאת ולא שמע על קיומה. אמרתי לו: “אני פלח ומיותם מאבא. שני אחי לוקחו לצבא ואין מי שיעבד את האכרות”. אמר לי לעמוד בצד הערבי מהחולה. עברו צעירים שראשיהם היו חבושים וטענו שיש להם חום, אך הרופא מישש את הדופק וסטר על לחייהם. כעבור מאה איש נוספים הוציא עוד אחד מן השורה וכן היינו שלושה מסופקים.

בבוקר למחרת לוקחנו השלושה אל “קומיסיה” של רופאים ששוכנה בתוך העיר חיפה. לאחר הבדיקה שאלתי את השאוויש לתוצאות, אך יעץ לי לשתוק. חזרנו איפוא לחצר המיון, שם גילה לי השאוויש בסוד, כי יתכן וישחררו אותי למשך שנה, אך בינתיים מוניתי לשמש כסגן הטבח במחנה. עבדתי כשלושה שבועות עד שיום אחד קרא לי השאוויש ואמר: מנחם מן ג’יסר בנאת־יעקוב, אתה פטור מהצבא למשך שנה ותכין “מתת” ביני־לבינך… נתתי לו מספר בישליקים שנשמרו בכיסי והוא לקחני אל הקצין, שקשר לזרועי פתק חתום ואמר לי: שמור על הפתק כל השנה וכעבור השנה תשוב להתיצב. – אף נתן לי מכתב למטה בעכו והלכתי שמה ברגל עם שפת הים.

בדרך עצרוני חיילים שצעקו – פראר… פראר… אך אני הראיתי את הפתק על זרועי והרפו ממני. כן הגעתי לקישלה של עכו לפנות ערב ומסרתי ל“באשי” את הפתק שנתנו לי בחיפה. הוא הציץ בו והחל לגדף אותי. שאלתיו בתמיהה – מה פשר הדבר? ואמר כי במכתב נאמר שנתתי עשר לירות “בקשיש” כדי לשחרר אותי, אף נתן מיד הוראה לחיילים לחלוק לי חמישים “פלאקות”. לבסוף הקצין הורה שלא להלקות אלא לחבוש אותי במרתף של בית־הסוהר. הוכנסתי לבית־הסוהר ושאלתי את החייל השומר עלי, אם הוא מכיר את המוכתאר היהודי של עכו, חכם אהרון (כי המוכתאר של ראש־פינה ר' יהושע בן־־אריה יעץ לי בצאתי לדרך לפנות אליו). החייל אמר כי הוא מכיר את המוכתאר וכי עוד מעט יבוא החכם אל “הבים־באשי”, לביקור. ביקשתיו שלא יכניס אותי למרתף, כי עלי לראות תחילה את חכם אהרון והסכים, וקיבל עליו להודיעני על בואו. כעבור שעה קלה שב החייל ואמר כי המוכתאר מתקרב לשער וקפצתי וקראתי לו: חכם אהרון, בן אריה המוכתאר מראש־פינה שלחני אליך… הלה הורה בתנועת יד כי אמתין ולאחר מכן ראיתיו משוחח עם הבים־באשי ומצביע לצידי. לבסוף נגש אלי חכם אהרון ואמר, כי הבים־באשי הרשה לו להביאני אל ביתו ולהחזיר אותי למחרת ל“קישלה”.

הלכתי עם חכם אהרון לביתו וכיבדני בארוחת־ערב – פיתות לבנות זיתים ותה ממותק בסוכר, שכל אלה היו נדירים בימים ההם. הודיתי לו עבור הכנסת האורחים והשיב כי אורחים כאלה יש לו כעת בכל יום לרוב… בגמרי לאכול, הופיע כאילו במתכוון ר' יהושע בן־אריה מראש־פינה ושאל: מה נשמע? – הסברתי לו את המוצאות אותי ואמרו שניהם, כי יש תקווה לסדר את עניני בלי באקשיש נוסף. ולמחרת בבוקר חזרתי בלווית שני המוכתארים לקישלה, אף הורו לי שלא אכנס אתם אלא אמתין בחוץ. ואכן, בו ביום נפטרתי מענין הגיוס וחזרנו ר' יהושע בן־אריה ואני, ברכיבה על פרדות לראש־פינה. מאחר ולא היה לי די כסף לשלם למחמרים, שילמתי המחצית והלכתי ברגל ורכבתי לסירוגין. עברה השנה והתחלתי חושש שמא ישובו לחפש אחרי. עזבתי את מושבתי וירדתי למושבה כנרת, שם עבדתי אצל אכרים וכן עברתי לביתניה ומנחמיה. המלחמה קרבה לקיצה והגיעו אלי שמועות על הקמת הגדוד העברי, התגייסתי לגדוד בו שירתי שנתיים וחזרתי למשמר־הירדן. – זה איפוא המעגל שעשיתי תוך שנות המלחמה וברוך־השם יצאתי בשלום. – מסיים מנחם בלשניקוב.

שאר “מכות” – עבודת כפיה וארבה    🔗

בתופעה זו של עריקות היה איפוא איש משמר שותף לישוב כולו, אשר חוש הזהירות לחש לו להישמר מהתנאים העלובים בהם נלחם החייל העותמני או יותר נכון, בהם היו מובטחים מראש כשלונו ותבוסתו. בדומה לקודמיו פעל גם שמעון הרצוג שהיה בגיל הגיוס. הוא החל את עריקתו עוד לפני ההתיצבות – תוך נדידה לראש־פינה ומשם דרך טבחה לגליל התחתון. רשת הישובים העבריים איפשרה נדידה זו, כי באשר בא – ליבנאל או לפוריה – מצא מיוצאי משמר באכרות או בשמירה. הוא שמר איפוא בפוריה עם גלבגיסר ולרנר מאנשי משמר, אך חוצבי אבנים ערביים מצפת הכירוהו ומטעמי זהירות החליט לעקור משם. גם אשתו הצעירה שיגרה לו מהמושבה ברכת־פרידה קצרה לאמור: – “אלוהים רוצה שתברח”. שמעון יוצא ברכבת מצמח לחיפה וספן בסירתו מביא אותו ברגע האחרון אל האניה העומדת להפליג למצרים. הנה עברה האניה על פני יפו והוא מגיע בשלום לפורט־סעיד, משם בהחלפת כרטיס אל אניה שהפליגה לאוסטראליה – שם נשאר שבע שנים ללא קשר עם מושבתו. כתום שבע השנים הגיע לידו מכתב, כי אשתו ובנו מתו ממחלת שחור־השתן ונמשך לחזור למכורתו.

כבר נאמר כי הגיוס נעשה לא רק לצבא אלא גם לעבודות כפייה – האיש בגדודי “עמלייה” והעגלה והבהמות הוחרמו להובלה צבאית (סוחרה), וגם אלה בתנאים ירודים שלא ערבו כלל, כי יחזרו שלמים למושבה. מבחינה זו סבלה שוב משפחת בלשניקוב על שום נתינותה העותמנית. – וזוכר מרדכי גרוסמן: – יהושע, אבי המשפחה, לוקח לעבודות כפייה ושירת עם הצבא במשך שנתיים. האשה נשארה לכלכל את ילדיה הקטנים והאכרות גם יחד. בו בזמן גבר השוד סביב, כי השכנים רעבו והממשלה גבתה עושר ומיסים בחוזק־יד. במושבה המשיכו לגייס אכרים בהמות ועגלות, כי ג’מאל פשה פקד לסלול את הכביש מדמשק לנצרת ובקטע שבצפון הטיל על מרדכי פרידמן איש ראש־פינה את הקבלנות של הסלילה.

הגיוסים לעבודה נעשו מהמושבה היהודית והכפר הערבי כאחד ואם צבי שניידר מוכתאר המושבה לא מילא את המיכסה שנדרשה ממנו, הוכה. למרות התנאים העלובים העבודה נעשתה – פיזרו חצץ וכבשו במכבש מאבן־בזלת כבדה שגררו אותו בשוורים – והקטע הושלם “שעתיים לפני המועד”. – לגמר הופיע המצביא ג’מאל פשה עם פמלייתו במשמר הירדן – זוכר מרדכי – והילדים לבשו חג וחבשו תרבושים לראשיהם. בשער שהוקם לכבוד האורח רם־המעלה קידמו את פניו בשירה. שם נכח קלוואריסקי “ידידו” של ג’מאל פשה, ואבי ר' שלמה לוי גרוסמן כראש הוועד ברך את האורח. לאחר מכן הזמין קלוואריסקי את ג’מאל לבוא עמו בקרון הפקידות לראש־פינה, אך הוא דחה את ההזמנה. ומוסיף מרדכי גרוסמן: בביתנו אמרו, כי בכך העליב ג’מאל פשה “אותנו” (היהודים). יש לציין כי הדבר אירע בשנה הראשונה למלחמה, עוד לפני שג’מאל פשה הושפע מפרשת נילי לכלות את זעמו בישוב.

ואם לא די בכך בא הארבה הגדול. – כותב עמרם שניידר – שמונה ימים ושמונה לילות כיסה הארבה את עין השמש, ואכל והשחית כל מה שמצא. הוא רושש אז את כל המזרח הקרוב ואותנו בכלל. גם מגיפת הטיפוס שהתפשטה בעקבות הצבא וחדרה לישוב האזרחי הפילה חללים רבים מחוסר הזנה והיגיינה. והממשלה לא בלבד שלא הושיטה עזרה, אלא באה בגזירות חדשות לבקרים: כאשר זקוקה היתה לשקים לצרכי חזית סואץ, הטילה על הישובים שימציאו לה שקים לפי מיכסת האוכלוסים ומי שלא ימלא את הדרישה ייחשב כבוגד. אנשים רבים תפרו שקים מכל אשר היה להם, הוציאו את הנוצות מהכרים ומהבד תפרו שקים. כן נדרשו לוחות־פח לעשות מהם סירות, כדי להעביר בהן את הצבא בתעלת סואץ (להתקפה על האנגלים במצרים) – וגזירות כיוצא בהן.

פעם הובלנו מכבש גדול לסלילת הכביש מראש־פינה לדמשק, וארך כשמונה ימים עד שהגענו לקונטרה, שם לנו עם הבהמות בחאן ושמו עלינו משמר. באותו לילה החלטנו, אני ואחי דניאל לברוח. יצאנו חרש עם הבהמות ובבוקר הגענו עד למושבה, אך לא חזרנו הביתה, כי נחבאנו בין קני־סוף על גדות הירדן. הצבא חיפש במושבה ולא מצא אותנו, וההורים לא ידעו מה לעשות. היה לנו שותף בטחנה התחתונה, ערבי צפתי שגם הוא היה עריק (פראר), והוא כלכל אותנו במשך שבועיים עד שחזרו יתר האכרים עם בהמותיהם מדמשק והדבר נשכח.

בפעם שניה היה צריך הצבא ממשמר לעבור לראש־פינה וחיפשו עגלות להסיע בהן את חפציהם. לא היו עגלות במושבה חוץ מאשר אצלי ואצל כהן. ברחתי שוב והצבא העמיד שמירה על הבית ואת העגלה סחבו מהגורן עד למטה הצבאי. הם חשבו כי בבוקר אבוא לחפש את העגלה, אך אני ברחתי כי ידעתי מנסיוני המר מה פירושה של עבודת כפייה… וזה הדבר: יום אחד בהיותי חורש ליד המושבה, נפל חייל מעל גמל ורגליו נשברו והיו צריכים להוביל אותו לבית־החולים בראש־פינה. מיד באו חיילים וציוו עלי שאוביל את הפצוע לבית־החולים ובמקרה כזה לא הועילה התנגדות. נסעתי עם הפצוע, וכאשר באתי לראש־פינה אמרו לי כי עלי להובילו לטבריה. והנה השמש שקעה עלינו בטבחה והחייל ביקשני שנסור לאחד האהלים של הערבים ללון, כי אם נמשיך לנסוע ימות מכאבים. עשיתי כרצונו והורדתי אותו, ואני הלכתי ללון בחווה של הכומר דוד הגרמני, שם הכניסו אותי עם הסוסים לאורווה. לסוסים נתנו מספוא ולי לא נתנו מאום… בהיותי יישב במתבן, נזדמן לי חייל שצריך היה להגיע לראש־פינה, והציע לי שנצא חרש בחצות ונברח. יצאנו לדרך, הוא על סוסי האחד ואני על השני, ואת העגלה השארתי בטבחה עד היום – – –

שמא תקשו כיצד החייל נפל מעל גמל בשער המושבה! – גם זה מעשה שכדאי לספר אותו: התורכים נהגו אז אלפי גמלים מדמשק לחזית במדבר באר־שבע ובמושבה היה “עירוב”, חוט שהיה מתוח מצד מזרח למושבה כתחום שבת. הרוכב נתפס בחוט בכפייה שעל ראשו, הגמל עבר אך החייל שנתלה בחוט נפל ארצה ורגליו נשברו. הצבא העליל שעשינו זאת במזיד, והדבר עלה למושבה “בבקשיש” הגון, כדי להעביר מעלינו את החשד.

כיוון שהממשלה גייסה את הצעירים לצבא, ברחו רבים מעבר־לים, ובמושבה נשארו זקנים ונתיני אוסטריה שנהנו מחסינות. בדרך עברו יומם ולילה צבאות, כשמשמר־הירדן שימשה להם תחנה. החיילים עשו שמות במושבה, גנבו ושדדו כל מה שבא לידם, ולית דין ולית דיין. כאמור, הצרה לא פסחה על קומץ היהודים כולו שהיה בארץ אף לא על הישוב הערבי. הכל גוייסו או לוקחו לעבודות כפייה – לסלילת כבישים ולעבודות “סוחרה” אחרות. כפרים ערביים התרוקנו מגברים והנשים והילדים גוועו ברעב… אף מעט היבול שהיו כונסים מהשדה – היה טרף לשלטון. ואשר הותיר השלטון כילה הארבה והארץ היתה שממה. מחלת טיפוס הבהרות והבטן עשתה שמות בערים ומשפחות שלמות ניספו מחוסר עזרה מדיצינית, כי הרופאים והרוקחים הטובים גוייסו לצבא. הטיפוס התפשט גם בסביבתנו בין הצבא ובין עובדי הכפייה, והיו מעמיסים את החולים על גבי בהמות, להביאם לבית־החולים הצבאי שהיה בראש־פינה. החולים גוועו בדרך והיו מטילים את פגריהם לתוך התעלות לטרף לחיות ולעוף השמים.

מעתה לא נתפלא, כי מושבה קטנה זו, מפאת מצבה הגיאוגראפי המיוחד והיותה שוכנת על הדרך הצבאית, – יש לה מה לספר בפרק זה; ואם המלחמה חרתה את אותותיה בישוב כולו – על אחת כמה משמר־הירדן, אשר אולי בפעם ראשונה ראתה לגורלה – כישוב שוכן־ספר.

 

פרק ז: במלחמה ובכיבוש (1920־1914)    🔗

האִכַּרָה במלחמתה בבית    🔗

עד כאן ראינו בנגישות שעמד בהן הגבר החייב גיוס, אך בנטוש האיש את משקו גדל סבלה של האשה ובו בזמן נתגלה כוח מלחמתה על קיומה – כאשר הוקם הקו הטליפוני מדמשק לצפת (ובוודאי לצורך הקשר לדרום, שם היתה החזית – הכ.) – מספרת יהודית לבית ורהאפטיג – נצטוו האכרים להמציא אמצעי הובלה להספקת עמודים מחודשת העצים בחלסה²¹ (היום קרית־שמונה), לאורך הדרך קונטרה–צפת–טבריה. ההובלה חולקה בתור והוטלה על כל אכר – אך יום אחד נצטווה להוביל אבי דוד ורהאפטיג, בטרם תורו הגיע. כאשר מיחה בפני איש־הצבא, סטר לו הלה על פניו. ראתה זיסל אשת ורהאפטיג את החייל מכה את בעלה והתנפלה להכותו. ברוב־עמל עלה לאחר מכן בידי הפקידות לחלץ את דוד ורהאפטיג מנקמת הצבא על המעשה הזה.

ובפעם אחרת בא גובה המיסים של הממשלה לגבות מס בהמות והמס שהטיל על ורהאפטיג היה גדול ממספר הבהמות שהיו לו. תוך ויכוח הדברים הרים הגובה את ידו על האכר, אך בתו של זה יהודית בת השתים־עשרה, בראותה את הגובה מכה את אביה, זינקה אליו באגרופיה ונסתלק. ורהאפטיג סבל במיוחד מתגרת־יד השלטון, כי נשאר לשבת במקום ונשא בסבלו. חזרו ובאו חיילים לחפש עריקים ואסרו כמה אכרים – שהרי משמר שישבה אל אם־הדרך היתה תמיד ראשונה לפורענות. אץ ורהאפטיג אל תחנת המשטרה אשר אצל הגשר, להשתדל שישחררו את האסורים אך חזר משם מוכה ופצוע..כיוון שהמעשה היה ביום סגריר הצטנן וחלה בדלקת הריאות ומחמת הגשמים אי־אפשר היה להביא את הרופא מראש־פינה. רוקח המושבה קבע כי זו מלאריה ורק כעבור ארבעה ימים בא הרופא וקבע את המחלה לאמיתה אך היה כבר מאוחר, כי ורהאפטיג שנחלש מאוד מצבו הורע ומת. ולא עוד אלא מוסיפות הרשומות, כי גם סוסת הרכיבה שלו מתה בו בלילה…

נשארה האלמנה עם ילדיה בחוסר־כל ובבוא הקיץ נגנבו גם הבהמות המעטות שנותרו בחצרה. החלה המשפחה לסבול חרפת רעב והילדים יצאו ללקט בשדה אחרי הקוצרים, מביאים את הלקט לטחנה לטחון ממנו קמח ובזה החיו את נפשם. בתבשיל מעשבים שונים – חובזה וסנארי – התקיימו ומתאנה או קליפת תפוחי־זהב חלטו תה – והאלמנה זיסל הוסיפה להילחם בשארית כוחה על הקיום. היא פנתה בבקשת עזרה לפקידות ובכסף שקיבלה קנתה שור לחרישה; בתה שהיתה נשואה כבר למי שהיה קצין בצבא קיבלה הלוואה גם היא וקנתה שור שני. באופן זה יצא הבן בן ה־16 לחרוש את אדמתן של שתי המשפחות – והאיר המזל פנים ושנת ברכה היתה. כאשר אספו את התבואה ומכרוה, קמה המשפחה על רגליה מחדש. ההקלה היתה עד־ארגיע, כי גם הנער בן השש־עשרה נדרש להתגייס ובאין ברירה הוברח לסג’רה שם נשאר לעבוד. האלמנה ורהאפטיג שלוקח ממנה כוח־העבודה האחרון, זנחה את המשק ופתחה אכסניה לקציני הצבא הגרמני שעברו במשמר־הירדן (בכך נחרץ גם גורל האכרות הזאת והמשפחה עקרה לאחר מכן בעזרתו של קלוואריסקי למתולה).

מובן מאליו כי הדברים דומים ביסודם, אך בפרטיהם שונים. רחל בלשניקוב שבעלה לוקח לעבודת כפייה למשך שנתיים מספרת: ילדי היו קטנים ולא יכלו עוד לעבוד, ובהמות־העבודה מתו מחוסר טיפול. יום אחד שלחתי את בני הבכור, יצחק, לצפת על החמור להביא רוטלים אחדים דורה לאפיית לחם והדורה מחירה אז יקר מאוד. מאחר שאסור היה להוביל מיצרכים בדרכים, הניחו את השק עם הדורה מתחת לאוכף, לבל ימצאוהו החיילים והשוטרים בדרך, כי אז אסרו את האיש והפקיעו את הקמח. אף־על־פי־כן החיינו את נפשנו וגם לשכני פרסתי מלחם הדורה, טחנתי עדשים וחימצה לקמח ואפינו לחם. יש וילדי הביאו מהלקט מעט גרעיני שעורה או חיטה ושוב היה לנו לאפות פיתות.

הקשיים גברו והלכו, כי בהעדר האכר מהבית עבד החרת ללא פיקוח ומפעם בפעם נתפגרה בהמה והצבא הציק. גם האכרים שנותרו במקום חששו לצאת לחרוש בשדה, פן יחטפו את החורש ואת בהמתו. – אם ראינו צבא יורד מעבר הרי סוריה, נחפזו האכרים לכנוס את המעט שהיה להם למקום אחד, כי אם דרו עוד ברפתים עגלות ובני־בקר, אנשי הצבא הרעבים באו ושחטום. מרפתי הוציאו שתי עיזים שנותרו לי ושחטון לעינינו, בישלו את בשרן ואכלו ואת דלתות העץ מהחצר שברו להסקה. וכאשר החרת הערבי יצא לחרוש, התנפלו עליו נהגי הקרונות הצבאיים, לקחו את השוורים ואסרו אותם לקרונות – ואפילו הוחזרו לאחר מכן, הרי בינתיים נתעכבה החרישה.

אזכור יום שבת לאחר התפילה – מספרת רחל בלשניקוב – נגשתי להוציא את התבשיל מה“תאבון” והנה הוא ריק. חיפשתי מסביב ומצאתי ברפת את הסירים מוטלים באבוסים ואת קדרות החרס שבורות. יום אחד הכינותי במטבח גיגית בצק לאפייה ויצאתי לשעה קלה אל בית שכנתי – בשובי מצאתי ערבי עומד ובידו תבנית אשר לתוכה הכניס את הבצק שלי. בהכנסי נבהל אך גם אני נבהלתי; יכולתי לכבדו בסטירות לחי, אך רחמי נכמרו עליו אותה שעה, כי ידעתי שגם תנאי חייו קשים מנשוא. והמחסור גדל והלך. להמתקת תה אספנו פרי דום שהוא מתוק, קלינו אותו עד שהשחיר וחלטנו במים עד שהשחירו גם הם. מתמצית זו ערבבנו מספר כפיות בכוס התה במקום סוכר.

ובעלי יהושע עבד בגדוד שנשלח לעוג’ה אל־חפיר בנגב – אך בחנות הגדוד בירושלים החליט להחבא בעיר. הוא עבד בהסתר בטחינת מלח ובורגול (גריסי חיטה) כדי להשתכר למחיתו והתגורר במרתפים כדי שלא יתפסוהו כעריק. לאחר שמעבידו הרגיש כי עוקבים אחרי בעלי, הזהיר אותו שיש לחשוש להלשנה, והוא נאלץ לעקור למקור אחר. לבסוף חזר יהושע הביתה כשהוא מחופש – לבוש כפתן ועטור פיאות ארוכות כאיש ירושלים לבל יכירו בו כי הוא אכר. והנה יום אחד עבר במושבה הגדוד אשר בעלי שירת בו וחייליו הכירו אותו; כיוון שנשתהו במושבה נכנסו ושאלו מי “האורח הלז” שנכנס לביתי – ובעלי יצא אז בהחבא והסתתר אצל גיסו. וכך נשאנו את עינינו ליום בו תעבור הרעה מן הארץ.

כאשר חזר בעלי עוד נותרו לנו בחצר חמור צולע וחמור בריא – בהם החל לשקם את המשק ועל גביהם הביא את התבואה הגורנה, אותם אסרו גם למורגים לדוש. מלבד התורכים חנו במושבה גם גדודי־צבא גרמניים, שקציניהם היו עוברים בין הבתים לחפש להם דירות להתאכסן. את התורכים דחקו ללון בחוץ והם גרו בבתים, אך ניתנה האמת להיאמר, הם החלו להגן עלינו מפני הגזל והשוד. כן היינו נתונים ימים רבים בין הפטיש והסדן. לילה אחד הוציאו החיילים עז או כבש מחצרנו להשתיק את רעבונם; הלך יהושע אל מפקד הגדוד להראותו את הקדרה בו נתבשלה העז שלנו ושילם לו הקצין את התמורה. אך לא תמיד אירעו “ניסים” כאלה – ואיש־הצבא ברצותו שילם את הנזק וברצותו כיבד את המתלונן במכות וגם במאסר. כאשר הוציאו אצל ר' שלמה לוי גרוסמן שלוש עיזים וזעק מדוע החיילים עוללו לו כך – רצו להרגו ושמח כי נפשו נשארה לו לפליטה.

המצב הוטב מעט־מעט והוספנו עגל ופרדה – המשק שב לחיות. בו בזמן גם הילדים שגדלו היו לעזר ואחרי הגורן החלו יוצאים לעבודות חוץ. הבן הבכור עבד כפועל במחנה הצבא שחנה אצלנו תמורת “טעין” (והטעין היה שלוש צלחות קמח שחור כעפר – זה שכר יום־עבודה מזריחת השמש עד לשקיעתה). גם אל כפרי הערבים בסביבה הלכו לעבוד ויהושע בעלי שלמד לייבש תאנים חכר בוסתן ועבד עם הבנים במשך העונה.

הזכרונות מימי המלחמה נעשים איפוא עגומים ומרים יותר, ככל שהם מתקשרים עם קיום הבית ומצוקתו. רושמת מרים בת אהרן ורחל הרצוג, בנשואיה – קאנטור: ערב פסח היה וסיידנו את הבית. שפשפנו את “הריהוט” העשוי מארגזי־עץ שפשף היטב והוצאנו החוצה להתיבש. טרם יבשו – והנה בא גדוד תורכי והחיילים אספו את רהיטינו והעלום באש כדי להתחמם. כדי להתפרנס פתחנו חנות קטנה והייתי רוכבת על החמור לצפת לקנות מיצרכים בשביל החנות ועוזרת לאמי. אמי אפתה לחם בשביל קבלן ערבי שמכר אותו לצבא – וכולנו עבדנו באפיית הלחם, לשות את הבצק ומסיקות את התנור – ופעם נרדמתי ליד התנור מעיפות. כאשר פקחתי את עיני הייתי שמחה, כי האש התלקחה יפה ויכולנו לאפות.

בינתיים אבינו חלה ושלחנו אותו לבירות אל הרופאים. גבר נמוך קומה היה, נאה, עניו ונוח לבריות. כאשר פקדו אותנו הרעב והמחסור חלה בדזינטריה, כי לא היה לחם חיטה ואכלנו לחם שעורה או דורה, מה שניתן להשיג בימים הללו, וזה הזיק לאבי. רופא ורפואות??²² המקום ולאחר שאבא הוסיף לחלות הוכרחנו למכור את השוורים כדי שיסע לבית־החולים בבירות שבלבנון. לפני צאתו לדרך נשק לכולנו ובפרט קשתה לו הפרידה מבן־הזקונים, אחינו הקטן. – התפללו לשלומי – אמר לפני צאתו – ובכינו כולנו. ואמנם נפטר שם בלי שראינוהו עוד ורק את בגדיו החזירו לנו. כן נשארנו יתומים מאב רכים וחלשים, ואבד למושבה אחד מבניה–אכריה אהרן הרצוג ז"ל.

חווה תמרי שנתאלמנה בשנות מלחמת העולם מנפתלי בעלה, ניהלה את האכרות, אך כדי לכלכל את יתומיה פתחה גם היא חנות. יום אחד נגנבו מחנותה כל המיצרכים, ואם גם הגנבים נתפשו ונאסרו, אך היא נשארה שוב בחוסר־כל. אף־על־פי־כן למדו הילדים בבית־הספר ולאחר מכן נמסרו לבית־היתומים בצפת, שבהנהלת דוד שוב – וכל הזמן שהילדים נעדרו מהבית יצאה חווה עם פועלה לשדה להשגיח על עבודת הקציר, תלישת החימצה ואיסוף הדורה; אך אם חלתה ונפלה למשכב, לא היה מי שישגיח והכל נגנב – עד שסיימו הילדים את לימודיהם וחזרו הביתה – והעבודה חודשה – “הצרות היו רבות ומרוב ימים נשכחו”. – אומרת חווה תמרי באנחת־רווחה של אשה למודת נסיון וסבל.

רעמי התותחים מחזית הדרום גברו והלכו – כותבת שולמית ברסקי (וייסבליט) – ושפיכת הדמים הביאה בכנפיה מגיפות – טיפוס האבעבועות ושאר חליים רעים, בהם נפלו חללים יותר מחללי החזית. ואם בכל הארץ כך, במושבתנו הקטנה הורגשה הרעה פי־כמה. בביתנו פגע הטיפוס בבן הצעיר במשפחה, יעקב, בחור כארזים, יפה תואר וטוב־לב. המשפחה טיפלה בחולה ברפואות־בית כדי להקל על סבלו, עד שבא רופא ממשלתי להגיש לו עזרה. הרופא השאיר רפואה ונסע, אך כאשר הגמיעה האם לבנה את הסממן, נפלטו צעקות מפיו ולפתע נדם קולו לעד… מיד פלחו את חלל הבית זעקותיה של סבתי: “הרעילו את בני מחמדי…”

מדוכאים מיגונם המשיכו בני־־הבית בעבודתם, כי הקציר היה בעיצומו. הסבא עם בנו שלמה השכימו ביום קיץ חם ויצאו לגובב את התבואה שנקצרה. השמש שלחה בהם את קרניה הלוהטות ושטופי־זיעה ויגעים המשיכו כדי לגמור את החלקה – אך לפתע הרגיש הבן ברע ובלי להגיד לאביו דבר עצר בבהמה וירד לשתות מים מהכד, שמא ירווח לו… הוא נשאר לשבת על האדמה בלי־נוע ממכת־השמש כשגופו לוהט, ותחת קרני השמש הלוהטת הוציא את רוחו בלי השמיע הגה. האב שראה כי בנו לא חזר לעבודתו התחיל קורא לו. כיוון שלא נענה אץ לראות מה קרה לו – עיניו חשכו בראותו את בנו שוכב בלי־נוע ולקול צעקתו חש אליו אכר שעבד בקרבת מקום, התיזו מים על פני הנער – אולי תשוב אליו רוחו… ולבסוף העלו את הגופה על העגלה והביאו הביתה. הסבתא השכולה נדם קולה ונשארה יושבת בלי להוציא הגה. – ולאחר ששיכלה את שני בניה תוך חדשיים לא עצרה כוח, מיאנה להתנחם ונפטרה משבץ הלב. בבית שהתרוקן היה מהלך הסבא עצוב וקודר וכעבור שנה נפטר גם הוא, – אף הוא מראשוני המייסדים ר' שפסל וייסבליט.

אכן, שכול וכשלון פקדו את בתי המושבה בימי המצוקה הללו, כאשר אחד ערק ואחד הרחיק נדוד, ולא היה בית בו לא נמצא חולה או מת. במשפחתנו, משפחת וייסבליט, הכבידה הרעה את ידה. – מאשר דוד את דברי אחותו שולמית – אבי ראובן שהתאכר ביבנאל נסתבך במשפט־דמים שאירע במושבה והוכרח לברוח מהארץ. אז חזרה המשפחה מיבנאל אל בית סבא שפס’ל שישב ערירי אחרי מות אשתו ובני־ביתו. כיוון שהסבא נפטר גם הוא, התחלנו אנו הנכדים (דוד ושולמית), לעבד את האכרות (ולא נענו לקריאת אביהם מבראזיל לבוא אליו).

וכבר ראינו כי המושבה וצפת קשורות זו לזו בימי שמחה ויגון גם יחד. – הרי שאם בכל ישובי הגליל שרר מחסור, בצפת מתו אנשים בחוצות מרעב, כי לא היה לחם ואכלו זרעוני קוצים. אמי עבדה אז בבתי זרים כדי לקיים את ילדיה, – מספרת מרים שור – ובשכר עבודתה קיבלה מעט קמח אשר ממנו עשו קלייה ובישלו דייסה לארוחתם. חלתה האם בטיפוס וגם הילדים שכבו חולים על מחצלות, ומרים היחידה שעמדה עוד על רגליה, הלכה לבית התמחוי לעניים לקבל קצת מרק “וטעמו עומד בפיה עד היום”. – –

שמא פגעה הרעה רק באכרים במושבה ובעניי צפת? הרי מורה המושבה קליבנסקי וגם הוא בתיאור הפורענויות שעדו עליו, אף שהן פותחות בנוסח של “חד־גדיא” – מעשה בעז: “פתחו את דלת מרתפנו וגנבו את עיזנו היחידה, ולא שווי העז מצער אותנו אלא יחס ההפקר מצד השומרים – – ובפרט לנו שעז זו היתה מקור פרנסה (כלכלה) יחידי לבננו (כי כאן במושבה אין להשיג חלב)…” סוף־דבר, המורה קליבנסקי (ולימים נודע בשם אושפיז). אינו יכול להמשיך במשמר הירדן והוא כותב לפקידות בראש־פינה: “במשך שלוש שנות מגורי התרופפה בריאותי מאוד ועלי להחליף למקום שאקלימו טוב. בית־הספר במשמר קטן ובפרט בימות הקיץ העוברים על המורה כמעט באפס עבודה, וזה משפיע לרעה על התפתחותי כמורה וסכנת אטרופיה נשקפת לי”.

כותבת גם אשתו של המורה, שהיא עובדת כרוקחת בנעימה חמורה יותר: במשמר־הירדן שוררת מחלת הטיפוס בכל תוקפה והיא מתפשטת ואין בית אשר אין בו חולה – אני עיפה מלטפל בחולים המרובים… – ומסיבה זו מוסרים רופאי האזור בשנים הללו, ד“ר מלכין וד”ר בן־עמי, אזהרה לאכרי משמר – “שאינם נשמרים מהטיפוס וממגיפות המלחמה שהפילו כבר קרבנות רבים”. – אפשר משום כך משיבה המושבה בעקשנות של חקלאים: “מיום שהתחילו להושיב נשים רוקחות במושבתנו רבו המחלות” – –

מן המיצר    🔗

כבר מסתמנים רמזים ראשונים על השחרור הקרוב והיציאה מן המיצר למרחב. עדיין אין הפה משמיע לאוזן את הדבר, אך כבר סוקרים האנשים את דרך הסבל שעברו ומתמלאים תקווה כי הגאולה לא תרחק. כבר נותנים הם את דעתם לא רק איש על צרתו הוא אלא סוקרים את צרת הכלל: – – כל שנות המלחמה נשתבשה העזרה הרפואית במושבה ובקושי רב יכולנו להתקיים. – מסכם עמרם שניידר – תינוקות מתו מחוסר עזרה ואם בצבא הגרמני היו רופאים, ואפשר שהיו יהודים ביניהם – הרי הללו התנכרו לנו ורק לעיתים הגישו עזרה רפואית וחילקו לנו רפואות. עם זאת הגרמנים עזרו וכאשר חייליהם נראו במושבה המצב השתפר. הם מכרו לנו סוכר, תה, בד לתפור לנו לבוש, כי חסרנו את כל הדברים האלה. בו בזמן ראינו פורענויות גדולות יותר משלנו: הנה הארמנים שגורשו ממקומותיהם אחרי הטבח שנעשה בהם – הללו פוזרו ונדדו על פני המזרח הקרוב ומהם מתו ברעב ובמגיפות, מהם נאחזו במשלח־יד כי היו חרוצים מאוד וארגו בד לבן שהיה רך יותר מהבד הצבאי שקנינו.

בו בזמן החלו האנגלים להתקדם בדרך המדבר ובאה הגזירה של גירוש תל־אביב־יפו. אני זוכר איך הזעיקו מהמושבות את האכרים עם עגלותיהם להוציא את המגורשים לפנים הארץ. זה היה בערב פסח, ואכרים זקנים כצעירים, חרדים כחפשיים, נטשו את משכנותיהם וחשו להושיט עזרה לאחיהם המגורשים ביציאתם המבוהלת. טיפלנו בפליטים הללו במסירות רבה ורבים מהם הסתדרו במושבות בעבודות השדה. מהם שהיו מלקטים אחרי קוצרים וגם “פאה ושכחה” שהיינו משאירים אחרינו, כי גם בעניינו דקדקנו במצוות התלויות בארץ, ובמצווה “וחי אחיך עמך” בכלל.

ואחיו יוסף שניידר משלים בענין זה: כאשר באנו בעגלות ליהודה להעביר את המגורשים, אכלנו שם תפוחי־זהב ומצות. חזרנו בשיירת עגלות גדולה דרך ואדי עארה והיו עגלות טעונות שהתהפכו. מהמגורשים הללו (או “המהגרים” כפי שכונו אז) התישבו רבים במושבות, בצפת וגם בדמשק – ואנו הובלנו אותם גם שמה. זוכרני, כי עם הכיבוש החזרנו את המהגרים הללו מדמשק וכאשר שבתו אצלנו במושבה, בדרכנו דרומה, בילינו יחד בשירה ובשמחה.

נשוב אל דברי עמרם: מהגירוש ואילך היה מאיר דיזגגוף, כראש הגולה, משתהה לעיתים קרובות בביתנו, מדי נסעו לצורך הענינים אל השלטון בדמשק. גם אהרון אהרונסון הזדמן אצלנו – אך האורחים הנכבדים היו נזהרים מבוא אתנו בדברים וגם אנו היינו זהירים בעניני פוליטיקה. זאת ועוד: בביתנו התאכסנו כאמור, קצינים תורכיים וגרמניים וכל דיבור מיותר היה בחזקת סכנה. בין השאר אזכור גם את יוסף לישנסקי, שקראו לו משום־מה בשם בדוי “אחמד אפנדי”; הוא בא לבוש בתלבושת של “אימאם”, תרבוש ומצנפת לבנה לראשו. הביקורים לא עשו עלינו רושם, – מציין עמרם – כי ראש דאגתנו היתה איך לקיים את עבודות הזריעה, החרישה, הקצירה וכינוס התבואה ואיך לשמור על הדומם והחי המעט בתנאי החירום הללו. מובן שלא ידענו דבר וחצי־דבר על רשת הריגול ואגודת “נילי” – עד שראינו יום אחד צעירים מזכרון־יעקב שבאו למושבות הגליל, לחפש אחר המרגלים בלחץ השלטון. עם זאת בישובי הגליל העליון (פרט למתולה – הכ.) לא סבלנו מעינויים ופלאקות באשמת הריגול כמו בשומרון ובמושבות הגליל התחתון. ומוסיף בענין זה מרדכי גרוסמן: ענין “נילי” לא פגע במישרים במשמר־הירדן אך כאשר??²³ המאסרים ונעשו חיפושים במושבות, מיהר אבי לשרוף את הניירות שנמצאו אצלו, שמא ימצא בהם השלטון דבר שאינו כשר.

– ופתאום ראינו את הגייסות של התורכים והגרמנים נסוגים בבהלה ממושבתנו בדרך לדמשק. – ממשיכים אנו את הקורות עם עמרם שניידר – הגרמנים גילו לנו כי האנגלים מתקדמים מהדרום (אחרי כיבוש ירושלים ועמידתם בקו החזית של כפר־סבא במשך שנה תמימה). העמדנו פנים תמימות וביקשנו מהם שלא יעזבונו עד לרגע האחרון, כי אם יעזבונו – הערבים שכנינו יתנפלו עלינו וישדדו את רכושנו. יצויין כי הגרמנים הבינו לדאגתנו והבטיחו לשמור עלינו. ואמנם בלילה האחרון לפני צאתם את המושבה התקרבו ערבים למושבה והיו חילופי יריות, אך לא קרה אסון.

בבוקר השכם יצאו הגרמנים, כי צבאות האנגלים היו קרובים, ובהפרדם מאתנו אמרו להרגיענו: עכשיו אל תחששו, כי האנגלים באים והם יגמלו עמכם טובות. ואמנם לא עבר זמן מועט ונכנס צבא סקוטי. עוד נורו יריות משני הצדדים, כשאנו נמצאים בתווך, אף ירדנו אל המרתפים מרעש התותחים – אך המערכה נמשכה בקירוב 24 שעות וערב שמחת־תורה כבר צעדו צבאות האנגלים בכביש – ארבעה ימים וארבעה לילות לא פסק הצבא הזה לצעוד על כלי־הרכב והציוד שלו; הם עברו את הירדן בכל המעברות שנודעו להם ברדיפתם אחרי התורכים. אמנם הגרמנים הנסוגים הפציצו את הגשר על הירדן, אך האנגלים הטילו גשר־עץ ומיד החלו להעביר בו ממזרח מערבה שבויים, וביניהם גרמנים רבים מאלה שחנו אצלנו.

אף זאת מוסיף עמרם שניידר: ביום שהתחילו לעבור צבאות האנגלים דרך המושבה, עמדנו אחי אריה ואני לפני הבית והנה קרבו שני פרשים אוסטראליים ושאלו אותנו לשם הישוב הזה. מרוב הפתעה השיבונו מיניה־וביה – “ג’יסר בנאת יעקוב” – ואולי כתוצאה מכן נרשם השם בספרי השלטון החדש. – על כל פנים, מרובים הסיפורים מאותו מצב־ביניים ששרר תוך “שידוד המערכות הצבאיות”, עת הערבים התהלכו מזויינים ונכונים לשוד.

כאמור, הגרמנים הזהירו ויעצו לנו לרדת לשם זהירות למרתפים. – אומרת רחל בלשניקוב ־– ולא עוד אלא למען הזהירות שפכו לפני צאתם את חביות הבנזין שהיו להם במושבה, כדי שלא יידלקו מפגזים. ואמנם ירדנו למרתפים של פייגלין, סגל ושווארץ ובהם ישבנו בהושענא רבא ושמחת־תורה, כשהגרמנים כבר העבירו חלק גדול מתחמושתם וציודם אל מעבר לירדן והציבום בהר הסורי אל מול הצבא האנגלי הרודף אחריהם. לבסוף נכנסו האנגלים לביתנו שהיה ראשון בדרכם וביקשו להודיע במושבה, כי הסכנה חלפה והם ניצחו. החיילים – בהם הודים, אוסטראלים ועוד – שרוולי כתנותיהם היו מופשלים, מיוזעים היו מהדרך, רעבים וצמאים. שאבנו מים מהבורות להשקותם והגשנו מכל שהיה לנו עד שנחו והמשיכו להתקדם על סוסיהם. גם הם הזהירו אותנו על הבטחון ומהם הוצבו לשמור סביב למושבה ותפסו עמדות.

עם הכיבוש – ומשמר “אינה רוצה למות”    🔗

חלפה התדהמה הראשונה ואכרי המושבה נשמו לרווחה, עם שרק עתה נפקחו עיניהם לראות מה מדולדלים הם מבחינה חמרית. הרגשת הבטחון עם הכיבוש גברה והלכה, כשהופיעה משטרה כמעט על טהרת יהודים והשוטרים בה מבני המושבות והערים. בפקידות הגבוהה ישבו יהודים רבים – ואווירת חג וגאולה שררה סביב. המושבה החלה להתאושש מחורבנה והאכר – לרפא את הריסות משקו. אמנם החוק העותמני לגבי החקלאי נשאר בתוקפו גם בשלטון החדש – אם לגבי מיסים ואם לגבי השמאות של היבולים לצורך המס – אבל הרגישו שיש דין וחלף זמנה של שרירות־הלב, בה נהג שמאי, אם מוסלמי ואם ערבי נוצרי.

אין ספק כי תקופה קצרה זו של התאוששות משקית לאחר ההרס והזדקפות מדינית לקראת העתיד, היתה השעה הנכונה לפעול לבנינם של ישובי הגליל העליון ומשמר־הירדן בכללם, אך עדיין “עיכבו משמים”. עם ההתאוששות הראשונה כותב ראש הוועד ר' שלמה לוי גרוסמן אל הפקידות על צרכי המושבה הדוחקים – “על המצב הכללי של מושבתנו… האלמנה כהן ושאר אכרי המושבה זרעו בכסף שניתן להם מהפקידות, אך אין במה לגמור ועונת החורף עוברת”. – הוא מבקש עזרה נוספת כי בינתיים מתחילה החרישה לעונת הקיץ – לזריעת החימצה – ואין להחמיץ אותה מחוסר אמצעים… – ומצרכי השעה עובר גרוסמן לתבוע את עלבונה של המושבה גם לעתיד רחוק יותר לאור השינויים שהתחוללו סביב, והוא מסביר לקלוואריסקי ועושה מעין סיכום של המצב:

"אמנם רבות בשנים הנך דואג לקיום המושבה, אך לצערנו היתה היכולת קטנה מהרצון. הקדחת הארורה הרסה כמה משפחות… כצללים מהלכים תושבי משמר ואין בטחון בחיים, אין מרץ ומיעוט אדמה, אף מיעוט אכרים לשאת בהוצאות המושבה. הצעירים חושבים איך לברוח והמראה עגום במיוחד אחרי 5 (?) שנות המלחמה. המושבה השוכנת על אם־הדרך בין דמשק ונצרת היתה מלאה תמיד צבא והצעירים נדדו ממנה כדי שלא להיתפש לגיוס – דמתה אז משמר־הירדן לקסרקטין.

“עתה ברוך־השם – ממשיך גרוסמן – עבר הכל, החיים החדשים שראו אחדים מאתנו ביהודה מעודדים (מושכים). אמנם אנשי משמר אינם משכילים, אבל במה שנוגע לעבודת השדה ולפשטות החיים עולים הם על מושבות משכילות ומשמר אינה רוצה למות. חוזרים אליה הצעירים וגם אלה שעקרו בזמנו לחו”ל, ואם הפקידות תעזור, תתנער המושבה. ואמנם בושה להעלות על הדעת כי במקום נגוע, אשר הקדחת אינה פוסקת, יש לחפש עזרה מדיצינית במושבות הקרובות. אם לא תסדר הפקידות בית־מרקחת ורוקח מנוסה לעזרה ראשונה, יעזבוה אחד־אחד הרוצים בחיים.

“ובית־הספר – בנינו ובנותינו גדלים, אך מכשירי בית־הספר כלו והילדים משוטטים בחוצות; אמנם אבותיהם אינם משכילים, אבל הילדים מה חטאו שלא ילמדו ב”חדר" ולא בבית־ספר?! – וגם כאן יחס של זלזול מצד הפקידות, אך לוא תתמוך בנו כעת – ובעוד איזה שנים נדאג לעצמנו, לא פחות מאכרי כפר־תבור ומלחמיה". – – וכן מסביר ר' שלמה לוי בשם המושבה את הדרישות לסידור מים (כדי להגדיל את מספר האכרים והאריסים), לשיפור המצב ההיגייני במושבה ובמוסדותיה וכו' –

הדברים מובנים ויש בהם משום חרדה נאמנה לעתיד המושבה שעלתה ליושבים בה בדם וקרבנות, אך אם עדיין היתה כתובת – קלוואריסקי בראש־פינה הקרובה, הרי גם בה עומד לחול שינוי – ודווקא עתה בשעה הקובעת: משרד הפקידות בראש־פינה עומד להיסגר וקלוואריסקי עובר למרכז חיפה. המרחק מפריד – ותשומת־הלב ניתנת כעת לאזורי הישוב הדרומיים יותר, אזורי המים והפרדסנות המתאוששת, על מושבות הגליל העליון יורד מעין מסך ואין צורך לומר על משמר־הירדן אשר מתחילה היתה “ילידת־ביניים” – בין פקידות הבארון ויק"א והאחריות לחסות ישירה לא פעלה לגבי דידה.

עם זאת אין לומר כי נפסקה העזרה למושבה מעיקרה; – נראה להלן כי מצב המושבה נחקר ע“י האגרונומים המומחים של יק”א־פיק“א וגם פעולות של ממש נעשו לקידום המושבה – בהרחבה בקרקע ובהספקת מים. לעת־עתה אנו חוזרים אל אווירת החג של השחרור שהוכתרה במינוי נציב עליון יהודי סיר הרברט סמואל מטעם ממשלת אנגליה. – הארץ נכנסה איפוא תחת שלטון אירופי נאור וע”י כך אושר גם צביונה הציוני – ומוכתאר המושבה משמר־הירדן (יעקב גלבגיסר) מקבל הודעה אפיינית מפקידות ראש־פינה (יוני 1920):

כבוד ה' גלבגיסר, משמר־הירדן

פה רצופה הזמנה לך בתור מוכתאר ממשמר לנסוע לחיפה, לקבלת פני הנציב של ארץ־ישראל. ההזמנה היא כמעט פקודה ולכן מוכרחים לנסוע. תצא ביום חמישי בשעה 7 בבוקר ותשוב מחיפה בשעה 6 בערב. באופן כזה כל הנסיעה תארך יום וחצי (יחד עם הנסיעה ממשמר לצמח וחזרה). למען שתגיע לצמח בזמן הקבוע צריך אתה ללון בטבריה. תקח בגדי שבת. בטח תבוא בלי שום תירוץ.

בכבוד וברכה ש. סגל, פקיד ראש־פינה

כך נסעו איפוא אנשי משמר לטקסים רשמיים גם בראשית התקופה החדשה – –

עם זאת מבינים אנשי המושבה, הרוצים בשיקום הריסותיהם, גם פרק בפוליטיקה ועוקבים אחר המתרחש בארץ בשיקול־דעת משלהם. יעקב גלבגיסר מסביר לטעמו: אנגליה קיבלה את המנדאט על ארץ־ישראל והאנגלים ראו, כי אם יהיה שלום בין יהודים וערבים, לא יוכלו לשלוט בארץ. התחילו האנגלים להשמיע לערבים, כי היהודים רוצים לקחת את ארץ־ישראל ולגרש אותם מהארץ ואז החלו הערבים לחולל פרעות (בעזרת האנגלים) – – ואמנם כיצד יכול איש משמר החי מזה עשרות שנים בשלום בין שכניו להסביר אחרת את סערת הרוחות והדמים שהחלה להשתולל בארץ מיד לאחר הכיבוש?

בזמן המאורעות של 1921 – מחזק גלבגיסר את דעתו – שרר אצלנו בגליל העליון כמעט שקט (אין זאת כי מבדיל הכותב בין משמר ושאר הישובים). עבדנו כרגיל, אף־על־פי שבאו שליחים אל הערבים שכנינו להסית אותם נגדנו. בצפת התאספו בג’מיעה (במסגד) נכבדי הערבים וסיפרו כי היהודים מתארגנים ורוצים לכבוש את הארץ, ולא עוד אלא רוצים הם לרשת את ה“סכרה” (אבן בערבית – והכוונה ל“כותל המערבי”). אמנם פשוטי העם לא הבינו מה פירושו של דבר, שהרי יש הרבה אבנים בארץ ומדוע ירצו היהודים לגזול דווקא את אבני ירושלים…

באו מהשכנים אלי בשאלות: – כותב גלבגיסר – מדוע רוצים היהודים לגזול מהערבים את ה“סכרה” ומה טעם כי רוצים הם (לפי השמועה) גם בנשים הערביות, שעה שאצלכם אין קונים נשים במוהר ואין סיבה לכך? – – הסברתי – אומר גלבגיסר – כי המסיתים זה רצונם להרגיז אותם ובודים מלבם מעשיות שקר יכזב. הרי גרים אנו יחדיו זה ארבעים שנה – אמרתי – והאם יש לכם תלונות עלינו בענין נשים או בענין אחר? – וענו לי: ווללה, אין לנו תלונות עליכם, שכנינו היהודים. אז הוספתי, כי האנגלים הם שאינם מעונינים כי נחיה בשלום… וכך עברו מאורעות 1921 בשלום אצלנו.

ודאי שלגבי מושבה בודדה ונידחת, אם לא אירעו בה מעשי דמים, אפשר לראות את הדבר כמצב של שלום, אם כי נפלו מעשי שוד גם כאן. במאורעות 1921 – מספר עמרם שניידר – נשדדו 5 צמדי בקר והשודדים היו מערב אל־סלווייה השוכנים בא־בטיחה, צפונית לכנרת אצל שפך הירדן. השלטון האנגלי לא רצה או לא יכול לפעול מאום. המושל האנגלי של צפת, קפטן מודי, טען כי השודדים הם מטריטוריה זרה (עבר הירדן שאינו כלול במנדאט הבריטי). קם אריה שניידר על דעת עצמו, בלי מתווכים ובלי בני־לווייה, והחזיר את השוד “פי־ארבעה”, לפי מנהג הערבים, בעצם ימי המאורעות. ולא עוד אלא השייך שהחזיר את הגניבה נהיה לאחד מידידיו של אריה והיה מבקר לעיתים בביתו של “נימר ע’זאל” ומשבח את מידת הכנסת־האורחים שלו.

כיצד? – מסבירים אנשי משמר בקורת־רוח: אריה נודע מכבר כבן־חיל וסוסתו לא בגדה בו בהיותו בדרך. בנסיעותיו אל הערבים לא חשש לדרכים משובשות ומסוכנות. והיה מעשה בערביי ענזי שארבו לערביי הב בדרך העולה לצפת. אותו יום עם דמדומים חזרו אריה שניידר ויהושע בלשניקוב בדרך וסוסתו של אריה שהרגישה באורבים זקפה את אזניה והתחילה לדהור לעבר המושבה. אריה הזעיק את בני המושבה לעזרתו, אך הענזים התנצלו מיד על אי־הנעימות שגרמו ואמרו לו לאריה: “אנו שאכלנו בביתך לחם ומלח, לא אליכם התכוונו – אלא להם”.

למותר לומר – כותב עמרם שניידר – כי משמר הרגישה יפה־יפה במאורעות שהתרחשו בצפון הארץ, כאשר נפלו מגיני תל־חי²⁴ וכפר גלעדי “וראינו את העשן שעלה מהצריף של חמרה” – כן לא נעלם מהמושבה, כי הרעה מתקרבת מצד צפון והנה נגעה כבר בשכנתה יסוד־המעלה – – אף ראינו כי משמר עצמה לא ניקתה מנזקים. למרות כל אלה עדיין לא גרסה משמר־הירדן הגנה וכוננות, בשיתוף עם שאר הישובים והטעם פשוט: אין לנו אמצעים להשתתף בכך… אם הפקידות בראש־פינה עושה להגנת הישובים ניחא, ואם לאו – עדיין סמכה משמר על יחסיה “מימים־ימימה” –

נשוב לספר איפוא עם עמרם שניידר באירועים שציינו את ימי הכיבוש והשחרור וגם במשמר נתנו את אותותיהם. הנציב הראשון סיר הרברט סמואל ביקר במושבה וקיבלנו אותו יפה. הוא הציג בפנינו את רעיתו ואת בנו אדווין. שהה אצלנו ושאל לתולדות המושבה. סמואל?? אשר קיבל במתנה מאת האמיר עבדאללה (“לאות הוקרה על אשר הפריד את עבר הירדן המזרחי מהחלק המערבי” – אינו נמנע עמרם להטיל בו את עוקצו). ממשמר ליווינו את הנציב העליון ופמלייתו ליסוד־המעלה ובדרך הפליא אותנו סיר הרברט באומנות הרכיבה שלו. אני רכבתי בצד בנו אדווין ובדרך שאל אותי לשמות ההרים והכפרים שמעבר לירדן – הוא התענין מאוד בתשובותי ודיבר עברית רהוטה. 

בבואנו ליסוד־המעלה, לא יצא אף אחד לקבל את פני הנציב (אין זאת שהידיעה על בואו לא הגיעה שמה במועד). שאל סיר הרברט איפה “הפיפל” ומר אלתר גדולטר המסכן, שהיה שוטף אותה שעה את רצפת חדר הוועד, לא ידע לענות… הנציב לא ירד איפוא מסוסתו והמשיך את דרכו לכפר הערבי אחסניה, שם נערכה לכבודו סעודה (ע"י הפקידות) בבית שייך א־חסן עמאר והשייכים הנכבדים מהסביבה נכחו במעמד. השולחנות היו ערוכים בנוסח אירופה ומרדכי פרידמן היה מנצח מטעם הפקידות על המסיבה רבת המשתתפים כי א־חסן עאמר היה ידידו – והכוונה היתה להפגין לעיני הנציב העליון, כי הערבים והיהודים חיים בשכנות טובה. ואמנם הנציב התידד עם מארחו הערבי (אך לימים שייך א־חסן נורה ע"י אנשי המופתי על שום בריתו ליהודים).

ברוח זו ממשיך עמרם שניידר לספר גם בימים מאוחרים יותר עת לורד באלפור בא לארץ להנחת אבן־הפינה של האוניברסיטה העברית ובדרכו לדמשק עבר במשמר הירדן וד“ר חיים וייצמן ליווה אותו. בבית־הספר נערכה קבלת פנים ועל הסדר פיקחו רוכבי הז’נדארמריה היהודים (בהם דוד הורביץ, פנחס גרבובסקי ועוד מבחורי ראש־פינה וצפת), בראשותו של הקצין דוד קלר יליד ראש־פינה גם הוא. בדוחק הרב רצו הכל להכנס פנימה וקולונל קיש שלא הוכר ע”י הסדרנים נחבט בשגגה. זקני הישוב ברכו את לורד באלפור וכן השייכים מהסביבה. א־מחמד אל־עלי שייך של הב, שיבח את מפעלי הבארון ומוכתאר ג’עוני הילל את היהודים ואמר: ע"י התישבות היהודים התפתחו גם כפרי הערבים, כי היהודים נתנו לנו עבודה. ר' מוט’ל ברנשטיין התפלל “הנותן תשועה למלכים” והלורד הודה בחום על קבלת־הפנים והעלה על נס את היחסים הטובים השוררים בין שני העמים בגליל העליון. מראש־פינה נסע הלורד לדמשק (שם קיבלוהו כידוע בהפגנות סוערות על שום ההצהרה הנקראת על שמו).

כן נעמדה יום אחד ליד ביתי – כותב עמרם – המרכבה של פקידות ראש־פינה ובה ישב זוג. הם ביקשו מים לשתות ונפרדו באמרם: “אני רוטשילד…” כך זכיתי לראות אצל ביתי את בנו של הנדיב הזקן הבארון ג’ימס ואשתו. ועמרם מסיים בפרק זה בדמות נוספת סמלית גם היא לתקופה שחלפה עם השחרור לאמור: שכבתי בבית־החולים בצפת וראיתי אחד מוזר מאוד, זקן נמוך־קומה ובעל זקן ורעמה לבנה, עיניו ירוקות־יוקדות – זה היה מיכאל האלפרין החולם־הלוחם הידוע, אשר חלם בזמנו, לגייס אלפי צעירים יהודים לעלות על ירושלים (עוד בראשית ההתישבות) – הוא נפטר אז בבית־החולים והובא לקבר – בחורשה הקטנה במחניים.

בשורת מים (טורבינה על הירדן) והרחבה בקרקע    🔗

אירועים פוליטיים לחוד וחיי החקלאי לחוד – ואנשי משמר סוף־סוף רגליהם עומדות גם עתה על האדמה. הנה התאוששו לאחר השחרור וראו כי הגרמנים השאירו בחצרות המושבה חלקים שאפשר להרכיב מהם עגלות שלמות ומיד הבינו את טובת־ההנאה שבדבר… אכר פלוני ואלמוני קנה פרדה גבוהה מהאנגלים (אשר הצבא הביא עמו ארצה) – והפרדה גבוהה כל־כך שצריך “לעלות על כסא כדי לשבת על גבה” – שלא כפרדות הקטנות שהיו מצויות בארץ. עם זאת הפרד הגדול לא היה יפה לעבודה ואכר משמר חזר והחליף אותו בפרד המקומי כדי לאסור במחרשה ולזרוע.

כאמור, המושבה הגישה גם את דרישותיה לפקידות – להרחיב אותה בקרקע ולספק לה מים שלא תהא זקוקה עוד בתקופה החדשה, כבימי המשטר העותמני, להעלות מים בפח מהירדן… ההרחבה באדמה בוצעה וב־1922 נרכשו אדמות קראד שגבלו באדמות המושבה (כמסופר לעיל). האדמה נרכשה מהאמיר עלי – רושם עמרם שניידר וערביי קראד מסרו לו לצורך זה 25% מאדמת כפרם, בתנאי שהאמיר יסלק לממשלה את החוב שהיו חבים במיסים. בלי להיכנס לעבי הפרשה של יחסי הפקידות והאמיר עלי בקשר לאדמותיו, יחסים שנמשכו מלפני המלחמה, דיינו שנציין בזה, כי הרכישה נעשתה וממנה נהנו במישרים ובעקיפין לא רק משמר־הירדן אלא גם שכנותיה הצעירות לימים – קבוצות מחניים ואילת־השחר ככל שנראה להלן. – אשר למשמר נתאפשרה בכך הרחבה במתישבים מבני המושבה – יוסף שניידר, פנחס סגל, אלעזר סגל, יצחק בלשניקוב, מרדכי גרוסמן ועמרם הרצוג.

ומאורע שני חיוני למושבה – הספקת המים, ואולי כדאי להקדים ולהזכיר כאן בנשימה אחת את הפרק מימי ייסוד המושבה, כאשר חובבי־ציון שקלו (לפני למעלה מ־3 עשרות שנים) את האפשרות של “תעלת מים מהירדן” או צינור מים, מונח שלא היה שגור עוד בימים הללו. עתה החליטה יק“א להיענות לצרכי המושבה ולהקים לצורך זה טורבינה אשר תותנע בכוח נפילת המים של הירדן במדרון תלול, במרחק של 2 ק”מ בקירוב דרומה למושבה. הטורבינה הוקמה ליד טחנת הקמח, להעלות 25 קוב מים לשתייה ביום – על יותר מכן לא העזו לחשוב… וגם בכך נגאלנו מהובלת המים בחמור ובפחים. – אומר מרדכי גרוסמן. –

הדבר מצא את ביטויו גם בעתונות ו“דואר היום” – מיום ה' אלול תרפ“ג, מתאר במפורט את חג המשכת המים במושבה משמר־הירדן תוך שילוב קורותיה, (מאת שליחנו המיוחד). “מושבה זו שנוסדה כידוע בשנת תר”ן ע”י יהודי צפת (!) – נאמר – ייסודה והמשך קיומה עלו למייסדיה בעמל ובקרבנות מרובים – ואולם הצרה הגדולה ביותר שלא פסקה עד לזמן האחרון היא צרת המים, שעה שמימי הירדן שוטפים במרחק עשר דקות ממנה ואליה לא יגיעו. ואכרי המושבה היו מוכרחים להביא פח מים לשתייה, או לקנות ירקות ופירות מן החוץ, מחוסר מים להשקייה. הבורות שהותקנו לאגירת מי הגשמים הוסיפו על תלאות המושבה את מכת היתושים – – ואף־על־פי־כן חיכו האכרים בסבלנות לאין־שיעור במשך שלושים שנה – עד בוא הרגע המאושר הודות לה“ה פראנק, רוזנהאק וקלוואריסקי (פקידי הבארון) אשר השתדלו לפני יק”א לשים קץ לתלאות המושבה ולמשוך ממי הירדן לתוכה בעזרת כוח מניע. ההכנות והעבודה הוחלו עוד בשנה שעברה (תרפ"ב) ובזמן האחרון הושלמה וזרם מים חיים בא למושבה. בני המושבה שראו בדבר התחלת הפריחה והשגשוג של מושבתם, החליטו לחוג את המאורע בפומבי רב ביום ד' לחודש אלול. ואל החגיגה הוזמנו ובאו אורחים רבים מכל המושבות, מקבוצות הגליל העליון ומהעיר צפת.

המושבה לבשה חג וע“י הבנין הציבורי הוקם שער כבוד מקושט בדגלים וירק… ועל ידו מקלחת שהזרימה מים. הפתיחה היתה בשעה 4 אחה”צ וצעירי המושבה שעמדו בשער קיבלו את האורחים והכניסו אותם לפנים הבית, גם שם קושט יפה בתמונות ודגלים. כאן ישבו זקני המושבה אשר סיפרו זכרונות מימי ייסוד המושבה. לשלמות התמונה לא חסרו גם ערבים מן הסביבה, שהסתדרו ליד הבית ורקדו ושרו לפי מנהגם הם. מספר האורחים הלך ורב ובהם מר רוזנהאק (מנהל פיק"א), נציגי המושבות והקבוצות, “בני־בנימין” וצפת ובכללם מייסד המושבה מר דוד שוב.

אלעזר סגל מצעירי המושבה הכריז על הפתיחה ומעל הדוכן שהוקם בשער השמיע אחד מזקני המושבה, ר' שלמה לוי גרוסמן, את נאום הפתיחה. הוא תיאר את דרך התלאות שמצאו את המושבה במשך 33 שנה מאז “נתארסה” לירדן ועתה זכתה לנשואים, בעזרת הפקידות אשר הזמינה גם את תכשיטי הכלה – המכונות והצנורות להמשכת המים. השושבין לדבר היה דוד מקליר מחיפה אשר התמסר לעבודה עד שהשלים אותה. ועל כל אלה ברך ר' שלמה לוי “שבע ברכות” כמנהג: שהחיינו – – ברכה לממשלה ולנציב העליון – – לאבי הישוב הבארון רוטשילד ולחברת יק"א – – לפקידיהם – – להנהלה הציונית – – לאורחים ובראשם מר דוד שוב ממייסדי המושבה. ולאחרונה ברכה לכל אחינו שבארץ ובגולה.

משה דוד שוב שנאם לאחרונה ברך את האכרים אשר זכו להעלות את מי הירדן וכן תעלה מעתה קרן הצלחתם מעלה־מעלה. משה אמיתי ברך בשם יסוד־המעלה בדברי ד"ר וייצמן – כאשר שאלוהו מה יש לכם בארץ־ישראל? השיב: שמש ומים – – והנה מי הירדן זורמים ובעזרתם יטעו כאן גנים ופרדסים אף יהדרו את המושבה עצמה. ברכו עוד ר' יעקב בנדל בשם ראש־פינה, צפרוני בשם קבוצת אילת־השחר “אשר באה להמשיך את עבודת המושבות בהפרחת הסביבה”. סגל קרא מברקים שנתקבלו מאלכסנדר אהרונסון וממרכז “בני בנימין” – וכתום הברכות הוזמן הקהל להיטיב את לבו. החגיגה נסתיימה בנשף ריקודים – “ואין לתאר את שמחת המושבה אשר כפי השמועה יתווספו אליה בקרוב 18 אכרים חדשים והיא תתרחב ותתפתח”.

הנה כי כן הפך ה“שביל אל הטחנה” אשר הכרנו לצינור מים ונוסיף עוד כאן לקורות המקום ממקור מאוחר יותר – “סקר מיתקני כוח המים בארץ ישראל”, של שמואל אביצור²⁵ (חוקר שהתמסר לחקור את מערכת הטחנות על הירדן מדרום לגשר, מהן שהפכו מכבר לחרבות). הוא כותב על טחנת הקמח שבכאן והטורבינה שהוקמה בסמוך אליה: תעלת מים באורך 400 מ' הוליכה לטחנה (שנקראה בשם טאחונת א־סייארה, כי בסמוך אצלה היה קברו של שיח' איברהים א־סירי וחירבת סייארה). טחנה זו עברה עם רכישת הקרקע לרשות המושבה שהיתה ממשיכה להחכירה לערבי והיו בה שני זוגות ריחיים; – כאן הקימה פיק“א מיתקן מודרני להשקאה – התעלה הועמקה והותקנה טורבינה שהפעילה משאבה מאוזנת לשאיבת 25 מע”ק מים בשעה – –

ברי, כי המפעל הקטן יחסית כשלעצמו עשה רושם כביר במושבה גופה. הנה סוף־סוף נוכחו בעין, כי נפילת זרם הירדן מגובה רב עשוייה להניע לא רק את טחנת הקמח הישנה… וכותב יצחק סגל: לצורך זה ניצלו את תעלת המים אשר בה זרם חלק ממי הירדן שהפעיל את טחנות הקמח – התעלה שופצה כדי שתכיל זרם מים גדול יותר, כדרוש להנעת הטורבינה ולהפעלת המשאבה – ובכוח זה יכלה הטורבינה להעלות את המים עד למושבה בגובה של 120 מטר ובמרחק רב.

כאשר הוחל בביצוע המפעל, שוב לא הסיחו אנשי המקום את דעתם ממנו והאמת ניתנה להיאמר כי הרוב עדיין פקפקו אם אמנם יקרה הנס והכוח יספיק להביא מים כמתוכנן ע"י המהנדסים… מרוב הרגל לא יכלו להאמין, כי המזל יאיר להם הפעם פנים ויזכו לרווחה ולנוחות כזאת בחייהם – מילתא זוטרתא! – לגשת לברז בחצר ובלי עמל וטורח לפתחו בסיבוב – וכל הצריך למים יבוא ויקח! – – דבר זה נראה בעינינו כמעשה הנס של משה רבנו בשעתו. – כותב יצחק.

והנה התחולל הפלא: המכון הוקם וקו הצינורות הותקן גם הוא. אף השעה הגורלית הגיעה, כי הותנע גלגל הטורבינה הגדול. החרדה והמתיחות, שהיו שרויים בהן בני המקום בצפייתם לזרם המים הגואל, אין לתארן במילים. המתיחות גברה והלכה שבעתיים בעקב תקלה קלה שחלה כתוצאה מסתימת צינור – ושוב היו הכל שרויים בעצבנות שמא בסוף־דבר המים לא יגיעו… התקלה תוקנה ולקול המולת המים הזורמים עד לפי הצינור, אחזה את הכל התרגשות לא־תתואר! – בפרוץ המים פרצה שמחה כללית, אשר כמותה יכלו לחוש רק אנשי משמר ובמיוחד ילדיה שנשאו כל השנים בעול הספקת המים. –

“חג המים” ארך ימים מספר בהתרוממות־רוח וברגשות שמחה ואושר. – מתאר יצחק ברגש – הפנים קרנו וזהרו ולשמחת חגה של משמר־הירדן הצטרפו כל השכנים בני המושבות והכפרים, אשר הביאו את אחוליהם ובאו לקחת חבל בשמחת המחשבה. אמנם כמות המים שהועלתה ע"י הטורבינה לא היתה גדולה – אולם גם כמות זו הביאה רווחה לא־תשוער. בכך ניתנה לראשונה האפשרות לאכרים לפתח ענפי חצר, ותנאי החיים כשלעצמם שופרו לאין־ערוך.

מוסיפה שולמית ברסקי (וייסבליט) – “על השמחה הגדולה במושבה”… קיבלנו את הבשורה המשמחת, כי הפקידות עומדת להתקין קו מים וטורבינה ומשאבה תופעלנה לצורך זה אצל הטחנה על הירדן. הקו יעבור דרך עמק שהיון עד לבריכה גדולה שתיבנה בנקודה גבוהה מעל למושבה ומשם יגיעו בצינור אל הבתים! – – התכנית בוצעה במהירות, מכונאים באו מן החוץ ומאנשי המושבה גוייסו לעזרה. מבין העובדים הצטיין אחי דוד שהיתה לו נטייה למכונאות, ואמנם מאז נעשה דוד “מומחה” וכל תיקון בוצע על ידו. ובמושבה השמחה רבה, רקדו ושתו יין והכל בטוחים כי עתה תפרח המושבה, יהיו בה גינות־נוי ועצי פרי. ואמנם בביתנו היתה אחת הגינות היפות שבמשמר הירדן. – מתברכת שולמית.

נפל איפוא מאורע חשוב בחיי המושבה; גם מכתבה אל הפקידות יעיד על העובדה ויסכם את משאלותיה הדחופות לאחר התמורה הכבירה שחלה במים ובקרקע (בחתימת האכרים): "אחרי שביקר במושבתנו האגרונום מר ויקטור כהן (ממשרד חיפה) והציע לפנינו להחליף את קרקעות מושבתנו הנמצאים על גבולות הקבוצות מחניים ואילת־השתר באדמת “קראד” הקרובה אלינו. קראנו לאסיפה כללית של תושבי המושבה והחלטנו פה אחד לחילופים אלו – זאת אומרת: למסור לפקידות את קרקעות מושבתנו בקרבת מחנים ואילת־השחר, שטח העולה ליותר מאלף דונאם, ולקבל תמורתו ובאותה כמות – באדמת הקראד אשר בגבולות מושבתנו.

"בנוגע לחלוקה של אדמה זו בין אכרינו, אנו דורשים כי תחולקנה באופן, שלכל אכר תהיינה שלוש חלקות בגושים שונים, כי אין כל הקרקעות משתווים בתכונותיהם ומוטב שכל אכר יקבל במידה שווה את הטוב ואת הרע. לשם זה עליכם לחלק את כל שטח הקרקע לשלושה גושים ולחלק מכל אחד מהם לחוד בין האכרים. יצא שכל אכר יקבל בשווה שלושה סוגי קרקעות. וכן נבקש מכם לגשת מיד למדידת הקרקעות וחלוקתם, כי השנה החדשה ממשמשת ובאה. כמו כן החלטנו באסיפתנו לפנות לכבודו בבקשה, כי ישאיר את כל האדמה העודפת, אשר בגבולות מושבתנו, אך ורק לשם הגדלת המושבה (ולא למסור לישובים שכנים – הכ.), כפי שהבטחתם לנו מכבר. אחרת אין עתיד למושבתנו, למרות זה שהשקעתם בה זה עתה הון עצום לשם הספקת המים. אחת משתי אלו: או להגדיל את משמר ותוכל להתקדם ולעלות, ואם לאו – משמר תמשיך את חיי העבר. אין תנאי החיים והעבודה של מושבה כה זעירה ונידחת מרשים התקדמות – ורק במידה שתגדל – תתפתח.

"כמו כן מבקשים אנו מכבודו להוסיף אדמה לאילו אכרים המעבדים חצאי אכרויות, 100 דונאם כל אחד. – מסוג זה נמצאים אצלנו ארבעה אכרים ויש להוסיף לכל אחד מהם 50 דונאם אדמה, ונקווה כי בקשתנו זו תימלא מיד. בנוגע לסידור צעירי המושבה נפנה אל כבודו לחוד. אנו סוגרים את מכתבנו זה ומאחלים לקבוצות מחניים ואילת־השחר, לראות פרי טוב ושפע ברכה באדמתנו, שזה עשרות שנים אנו מעבדים אותה והרבה מדמנו וממרצנו הקרבנו לה. ואנו מקווים לראות ברכה באדמת הקראד שתמסרו לנו ונשתדל בכל אשר יעלה בידינו לסקלה ולטייבה, עד כי תהיה ראוייה להיקרא בשם אדמת משמר הירדן.

* * *

ואנו מברכים אתכם בעבודת פוריה ומוצלחת, בבנין והרחבת מושבותינו הקיימות וליצור חדשות. – בכל הכבוד תושבי המושבה האכרים הזקנים: שלמה לוי גרוסמן, מנחם בלשניקוב, אהרון פינקלר, רבקה וייסבליט, חוה טיילבוים (תמרי), חיים גלבגיסר, עמרם שניידר, צבי שניידר, אליהו שווארץ, עמרם הרצוג, שמעון הרצוג, ברוך כהן. ובשם הוועד – חבר הוועד והמזכיר: אלעזר סגל.

מכתב זה בא ללמדנו כמה פרטים חשובים על המצב שנוצר במושבה עצמה ובישוב הגליל העליון סביב: א) במושבה עדיין מוצאים אנו על המשמר אותם אבות מייסדים, אך עולים כוחות גם מבניהם וגם בסגנון המכתב ניכרת יד של צעיר לוחם על עניני המושבה בעוז מחודש – אלעזר סגל (חבר הוועד הצעיר ומזכירו); ב) תוך שנות המלחמה האחרונות נוסדו ישובים שכנים – קבוצות – אשר קלוואריסקי מייסדן תלה בהן תקוות רבות להחייאת הגליל העליון כולו; ג) המושבה עדיין עשוייה לגדול מכוחותיה מבפנים – בנים שגדלו או חזרו מגלותם ככלות המלחמה – ובלבד שיינתנו להם התנאים הנוחים לכך ובהקדם. – והנה בענין זה – בהקדם הזמן – לא עמדה להם כתובתם (יק"א), עם שהאמת ניתנה להיאמר, כי גם בישובי ההסתדרות הציונית לא נענו התביעות באותה תקופה מחמת מיעוט אמצעים מכפי שהענין דרש. –

על כל פנים, יכולים אנו לומר עם מרדכי גרוסמן על מספר השנים הללו, שלאחר הכיבוש, כי זו היתה תקופת רווחה למושבה, כאשר היחסים בין האכרים לבין־עצמם היו טובים והרגשת האחווה במושבה גברה. בחורים שגדלו בינתיים והחליטו לשאת להם נשים, הביאו להם בת מצפת הקרובה, כי לא רבו הבנות שנמשכו לבוא מרחוק אל המושבה הבודדה. היינו יוצאים איפוא בתכונה רבה ממשמר הירדן לקראת הפמליה של הכלה היורדת בדרך מצפת – אומר מרדכי – מקדמים אותה ביריות, עד שמכניסים את הבאים למשמר־הירדן ומיד אל מתחת לחופה אצל בית־הכנסת, כשהערבים השכנים באים לקחת חבל בשמחה.

אמנם יק"א עדיין לא נקטה גם אז שיטה לבסס אכר צעיר בכל ומתחילה. – ממשיך מרדכי, שהיה כבר כאמור מצעירי המתישבים החדשים – הסידור בא טלאי על גבי טלאי; אף־על־פי־כן נוספו מכונות קצירה, ובגורן שרתה שמחה. כן נוסף ענף הטבק (זו הפעם השניה שנתפס לו הישוב והפעם בבולמוס ארצי – הכ.), כבשאר מושבות הגליל העליון והענף הכניס ועודד בשנים הללו (שנות 1924 ואילך) אחרי הכנסתה הזעומה של הפלחה החרבה. הטבק היה טוב ולא נזקק למים רבים והעיבוד נעשה בשיתוף עם חרתים אשר קיבלו שליש מהיבול.

וכיוון שנגענו בענין הטבק אולי כדאי לסיים בענין זה עם עמרם שניידר. בשנים הללו שתלו הכל טבק, מדן ועד באר־שבע – סוחרים, מורים ופקידים. ראש־פינה מכרה תחילה את הטבק שלה לפולין ע"י הקונסול של ארץ זו מר האוזנר, אשר הוצע לו גם הטבק של משמר־הירדן, אך הוא דחה כי לטבק של ראש־פינה יצאו מוניטין. – זו התקופה בה הופיעו הציונים האחים לובלינר וחשבו לפתח את הענף כדי תעשיה שתפרנס אוכלוסים רבים – והדבר עלה להם באיבוד כספים רבים. גם ביסוד־המעלה עשו טבק והיבול עלה יפה ובחיפה נפתחו בתי־חרושת לסיגאריות, אשר הגדול שבהם היה של השותפים הערבים קרמאן דיק וסאלטי, שקנו גם הם מיבול המושבות.

נמצא, שגם לאחר כשלון האחים לובלינר וכל אלה שראו בטבק פרנסה קלה נואשו ממנו – עדיין נשאר גידול זה נחלתם של חקלאים ובגליל העליון בפרט, וכן נמשך הדבר עד מאורעות 1929, שאז אסר המופתי על משא־ומתן בין ערבים ויהודים. תעשייני הסיגריות בחיפה היו מחסידי המופתי – מסביר עמרם שניידר – ואנשי יסוד־המעלה החליטו למכור את יבולם לבעל בית־חרושת לסיגאריות אחר, חאסבון מבית־דגן. כיוון ששמעתי על כך רכבתי ליסוד “למשש את הדופק” – מה יהיה על הטבק של משמר שמא יקנה גם אותו? – ואנשי יסוד מתמקחים אותה שעה עם חאסבון, בעוד שדיק החיפאי בא גם הוא למושבה, כי עדיין לא משך את ידו לגמרי למרות איסור המופתי.

בראותי בכך, – מודה עמרם – התקשרתי חרש עם סוכנו של דיק ושכנעתי אותו לסור אלינו לראות את הטבק שלנו. ובעוד אנשי יסוד מקווים לגמר המיקוח לטובתם, תוך התחרות בין שני הסוחרים, והנה דיק וסוכנו נעלמו ולפי השמועה חתמו חוזה על קניית הטבק… במשמר־הירדן… – אודה כי לבי נקפני לאחר מכן – מסיים עמרם וזמן רב נמנעתי מלבוא ליסוד משום מעשה ההונאה שעוללתי, כשטובת מושבתי עמדה לנגד עיני.

 

פרק ח': ואף־על־פי־כן שנות שפל (1929־1920)    🔗

עם פעילי הוועד ־ ר' שלמה לוי גרוסמן ואלעזר סגל    🔗

אנו עומדים איפוא בשנות העשרים הראשונות, כשהסיכויים לעתיד טובים יותר – במים ובקרקע – אלו שני אמצעי הייצור העיקריים בהם יכון ישוב. לאותו זמן עומדים אנו בסימן אירגון שהשתפר בחיי המושבה²⁶, כשבראש הוועד עומד אחד המייסדים הראשונים, ר' שלמה לוי גרוסמן ועמו כוח מן הצעירים. עד עתה שמענו כי בר־אוריין היה ר' שלמה לוי, נעים זמירות בתפילתו, אך ברבות השנים הפך צורבא דרבנן זה לאכר מובהק ואיש ציבור אשר הבין לרוחות הזמן. מכאן ואילך נמצא אותו טוען במכתביו הערוכים בעברית נאה אל הפקידות, ועל ידו כמזכיר הוועד הצעיר אלעזר סגל, בן־חיל שעלה משורות הצעירים ומנוי וגמור עמו, כי משמר־הירדן עשוייה להיות לתפארת לשאר ישובי הגליל.

ולא זו בלבד אלא גם רשימת אכרי המושבה מלאה, למרות הקרבנות שהיו בשנות החירום והתלאה – ובראש ובעיקר מתמלאות שורות המושבה מבניה שגדלו – בני הדור השני שהכו שורש באדמתם ושוב מיפקד יעיד (1925):

צבי שניידר, ממייסדי המושבה, בעל 200 דונאם (בעד 75 דונאם מהם שילם בזמנו “ונרשם בפנקס הישן של דוד שוב”), וארבעה בנים שלו אכרים במושבה.

שניידר אריה (בנו של הנ"ל) אכר על 150 דונאם ולו בית חצר ואורווה שנמסרו לו בזמנו מהפקידות משל משפחת שיינוק.

עמרם שניידר (בנו של הנ"ל), עם 200 דונאם אדמה של משפחת וכסלר, אשר עזבה את המושבה וקיבלה פיצויים מהפקידות. בית חצר ואורווה נמסרו לעמרם משל משפחת ורהאפטיג שעברה למתולה.

שניידר דניאל (בנו של הנ"ל), עם 150 דונאם, בית חצר ואורווה שבנה בתקציב מהפקידות.

שניידר יוסף (בנו של הנ"ל), 150 דונאם ובנינים עוד אין לו.

שלמה לוי גרוסמן, ממייסדי המושבה ולו 200 דונאם (“אף הוא נרשם עוד בפנקס של דוד שוב”) – ולו שני בנים אכרים.

גרוסמן שמואל (בנו), עם 150 דונאם. האכרות היתה משל אחיו יוסף גרוסמן, אך מחלת משפחתו של זה ומצבו העגום אילצו אותו לעקור לחו"ל והאכרות נמסרה לאחיו שמואל.

גרוסמן מרדכי (בנו של הנ"ל), עם 150 דונאם ובנינים עוד אין לו. 

סגל זיידה (שלמה), עם 200 דונאם, בית חצר ואורווה, שנמסרו לו משל משפחת וכסלר (האח). ושני בנים של סגל אכרים.

סגל אלעזר (בנו של הנ"ל), 150 דונאם עם בית חצר ואורווה שבנה מכספי תקציב.

סגל פנחס (בנו של הנ"ל), 150 דונאם קרקע רחוקה מהמושבה ובנינים אין לו.

כהן אריה (חתן צבי שניידר), 150 דונאם מירושת אביו, אך הוכרח לעזוב מסיבת מחלה וגיסו יוסף שניידר מעבד את האכרות שלו בתבואות ובטבק ונותן לו חלק משניהם.

כהן ברוך (אחיו של הנ"ל), עם 200 דונאם מירושת אביו, אך גם הוא עזב את המושבה וגיסו עמרם שניידר מעבד את אדמתו בתבואה ובגידול טבק ונותן לו חלק משניהם.

בלשניקוב יהושע, 150 דונאם עם בית חצר ואורווה שבנה מהתקציב. לו בן אחד אכר במושבה.

בלשניקוב יצחק (בנו של הנ"ל), עם 150 דונאם קרקע אך בנינים אין.

בלשניקוב מנחם (אחיו של יהושע), עם 200 דונאם מירושת אביו ישראל, עם בית חצר ואורווה, אך מצבו קשה.

וייסבליט דוד, עם 200 ד' מירושת סבו ר' שפס’ל וייסבליט.

הרצוג רחל, אלמנת אהרון הרצוג עם 150 דונאם.

שמעון ועמרם הרצוג, שתי משפחות על 200 דונאם ובנינים שלהם בשותפות בחצר אחת מירושת הוריהם.

לרנר מרדכי, 150 דונאם עם חצר ואורווה. בית תבשיל (מטבח) אין לו ומצבו קשה.

גלבגיסר חיים, עם 125 דונאם ובנינים, אך משום זקנה הוכרח לעזוב את המושבה והצעיר גרוסמן חכר את אכרותו.

גלבגיסר יעקב (בנו של הקודם), עם 150 דונאם.

שווארץ אליהו, עם 125 דונאם בנינים וחצר. מסיבת זקנה עזב את המושבה וגר לסירוגין בצפת. יצחק בלשניקוב מעבד את האדמה במזרע ובגידול טבק, תמורת מחצית לבעל האדמה.

טייטלבוים חווה (תמרי), אלמנת נפתלי, שהיה אכר עם 200 דונאם ירושת אבותיו שהיו במייסדי המושבה.

שור מאיר, עם 200 דונאם קרקע שקנה מפינקלר באישור הפקידות.

פייגלין, המשפחה עם 200 דונאם, אך המשפחה עזבה ואלעזר סגל חוכר את הקרקע והבית.

בסך־הכל במשמר־הירדן עשרים ושבע משפחות – 21 היושבות במקום ושש עזבו, מהן לחלוטין ומהן בסימן ספק.

ברשימה זו מרובים השמות הוותיקים שאנו מכירים אותם – מהם גם הללו שעקרו תוך שנות המלחמה ועתה חזרו לאכרות של אבותיהם; – שמעון הרצוג שחזר מאוסטראליה ושוב לא מצא את בני־ביתו בחיים (כמסופר לעיל), עולה לצפת ונושא אשה, מקים משפחה והיא עובדת אתו במשק. – “והיה לי משק יפה במשמר־הירדן” – אומר שמעון. כן רואים אנו במתנחלים את בניו של תושב המושבה הוותיק זיידה סגל – אמנם ר' זיידה פתח תחילה במסחר כי חקלאות לא ידע, אך בניו ובנותיו גדלו וראו באכרות את עתידם. בשנות המלחמה התרחב מסחרו של זיידה סגל עם הצבא והיה בא לעזרת קלוואריסקי, שנמצא דחוק בימים הללו והיה מחזר אחר מקורות לכסף מזומן לצרכי ההתיישבות של הקבוצות, אשר החל בה בגליל העליון בעצם שנות המלחמה. קלוואריסקי הבטיח אז לסגל, כי הוא ובניו יגיעו לאכרות, ואמנם בנו אלעזר שטען בתוקף לזכותו זו – כותב (תרפ"ד) אל הפקידות:

כבוד מר רוזנהאק, פקיד יק"א, חיפה,

מביע אני לכם את צערי ודכאון רוחי על שאין אתם מקווים כי נזכה (הצעירים שהוכרו כאכרים) השנה לבנינים, ושואלים אתם להגיד לכם את החלטתי האחרונה (אם הוא מקבל בתנאי זה את האכרות המוצעת לו אם לאו בלי בנין) – הנני לומר לכם את החלטתי הראשונה והאחרונה: “למות במשמר־הירדן”. ואם כתבתי לכם כי נכון אני להחזיר לכם את האכרות, רק לנסותכם אמרתי, ואתם במקום לעודד את בן־האכר ולחזקו באיזו תקווה שהיא – אומרים אתם כי נכונים הנכם לקבל בחזרה מה שנתתם. אני השקעתי כאן את דמי ומרצי, את חלבי הקרבתי כאן. ועל כך יעידו גופותינו הכחושים; – לא אעזוב את הפינה הזאת ואם גם אסבול עד מוות – כי רק להתפתחותה של נקודה זו אני מתפלל, ואם גם אהיה לה לקרבן־כליל". – כן כתב אז אלעזר סגל הצעיר ולא ידע כי דברי נבואה מתמלטים מפיו על אשר עתיד להיות. לעת־עתה ברי לנו, כי בו ובשכמותו קמו בנים מסורים, אשר אחת שאיפתם להמשיך את שרשרת אבותיהם.

כן מוצאים אנו ברשימה מתנחל נוסף, אך גם הוא ידוע לנו מקרבת־מקום, כאיש צפת ושומר בעין־זיתים – מאיר שור. הוא נדד שנים בארצות־הברית, חזר ומכר את רכושו בצפת ובכסף ירד להתאכר במשמר־הירדן. “אף שסבלנו ממלאריה ומבדידות – כותבת מרים בתו – נתחבבו עלינו הטבע של משמר ונופה הנהדר. עבדנו קשה בגידול הטבק והיה מוצלח, עם שלא היה למי למכור אותו. אחי הגדול נכנס לשרת במשטרה, אך ישראל אחי הצעיר נשאר לעבוד עם אבי באכרות. הוא היה בחור זריז, הבין את בעיות המושבה והיה גם נוטר בעת הצורך, אך אירעה לו תקלה, אף היא ברוח הימים הללו. בהיותו נוטר, בא אחד מטבריה שעסק בעליה בלתי־ליגאלית (דרך הגבול של סוריה), ונתן לאחי כסף כדי לשחד את שוטרי הגבול הסורי, אשר בו עברו העולים. אחי ירד ונתן לשוטר הערבי את הכסף, אך הלה הלשין עליו. מיד אסרו את אחי והובילוהו לכלא לדמשק, שם היה כלוא עם פושעים וגם עונה במאסרו. במאמצים רבים עלה לשחרר אותו וכעבור זמן התאושש, נשא אישה והמשיך בעבודת המשק”. – כאן נוסיף כי לא עבר זמן רב ולמושבה בא להתנחל חיים גרבובסקי, מי שעתיד היה לרשים דף־גבורה מזהיר בקורותיה.

עם זאת מבינים אנו מהרשימה, כי החלו עזיבות – אם של זקנים מטעמי זקנה וחולשה ואם של צעירים שנמשכו לאזורים הדרומיים. הופעה זו של עזיבות היתה מצוייה בשנים הללו גם במושבות האחרות של הגליל העליון, אשר כולן טענו כי צר המקום במשקי האבות ליישב את הבנים; – כידוע, גם פיק“א התחשבה בטענה זו כאשר קראה מהעודפים האלה שנתהוו במושבות שהיתה אחראית להן במישרים – ראש־פינה, כפר־תבור ועוד – ויישבה מהם במושבה החדשה שוני־בנימינה שיסדה בשומרון. משמר־הירדן שהיתה גם עתה “בין־הרשויות” – מבניה לא לוקחו ע”י הפקידות להתישבות חדשה, אך גם להם נמצא מוצא, בעזרת אחיהם לדעה בהסתדרות “בני בנימין” אשר יסדו את נתניה על כך נראה עוד להלן, אבל כאן נציין, כי בשעה של יאוש וספק, ראו צעירי משמר־הירדן מוצא משפל־מצבם והוא קסם להם. הרי שלאחר הספקת המים (ולו בצמצום) וההרחבה בקרקע, שוב אין לתלות את הקולר באדישותה של הפקידות דווקא, אלא בתופעה הכללית שהכל נמשכו אז מהצפון הנידח לדרום השוקק תנועה ועבודה, ובני משמר בכללם.

מטעם זה חוזרים אנו להדגיש את העובדה של האירגון שהתחזק בראשותם של ר' שלמה גרוסמן ואלעזר סגל. שנים אלה ועמהם צעירים וותיקים לא פסקו לעמוד בפרץ ולדרוש מהפקידות שתעשה למען הגדלת המושבה ושיפור תנאיה, כי באלה תחזיק מעמד.

“לכבוד האדונים הנכבדים מנהלי פיק”א בחיפה, שלום (תרפ"ז – 1927): – כותבים וחותמים חברי הוועד שלמה גרוסמן ויהושע בלשניקוב – בנינו הצעירים נוסעים אל משרדכם לקבל את תקציבם עפ“י פקודתכם. בבקשה לגמור את ענינם בהקדם האפשרי, כי עכשיו זמן העבודה – ולהקל עליהם את תנאי החוזה בכל מה שאפשר. ועיקר גדול הוא לחזק את היסוד מתחילה. והננו בזה להזכיר עוד הפעם, את הבקשה להתענין בהבטחת קיומם של הצעירים לעתיד – וליתן להם אדמה קרובה למושבה, לזריעת טבק ולנטיעת עצי פרי. כבר ידוע לכל, ובפרט לאנשים נבונים ומומחים כמוכם, הרואים בעיניכם את ההבדל בין מצב המושבות שיש להן נטיעות (יהודה ושומרון) ובין אלו שאין להן, כי מהפלחה בלבד אי־אפשר להתקיים בשום אופן”.

הרי שגם כאן אין רוצים לפגר ורואים נכוחה, שיש למצוא ענפים נוספים מהם אפשר יהיה להתקיים – אם טבק ואם לאחר מכן נטיעות. אנו נראה כי פיק“א הולכת לקראת המגמות החדשות האלה – אלא תנאי אחד כאן מעכב, ולא במשמר בלבד אלא בכל המושבות הוותיקות: זה ענין החוזים. פיק”א (כאן בשם יק"א) נכונה להטות אוזן לדרישות, אבל הגיעה השעה שהאכר אשר קיבל הלוואות במשך השנים יחתום על חוזה עם יק"א, לפיו ייקבעו תשלומי החוב (לזמן ארוך), עד שיוכל לבוא על בעלותו השלמה במשקו הוא. כאן אולי מפריעה עמדתם של האכרים, אשר הן ולאו רפים בידיהם, והיא הגורמת גם לפיק"א לדחות את הגדלת המושבה ויישוב אכרים נוספים, ואפילו אם תימצא קרקע להרחבה בעין.

הדים מפרשה זו מוצאים אנו במכתבים: “אשר לחוזים עם הפקידות ותנאי התשלומים של החוב ליק”א – אריה שניידר וזיידל סגל רוצים לחתום על חוזה “הבטחת מכירה” ובקרוב יסעו למשרדכם וישתוו עמכם בחוזה זה על התשלומים; מאיר שור אומר, כי שילם את חובו לפי השטח שקיבל, אך מבקש מהפקידות לשלוח מהנדס לסמן לו אדמתו, וזה נחוץ מאוד, כי סימני הגבולים הישנים (בין הנחלות) אבדו ובלי המפה לא נוכל להציב אותם בצדק. מנחם בלשניקוב וברוך כהן מבקשים להתחשב במצבם ולוותר להם בשנה הזאת על התשלום (ע"ח החוב)."

ושוב ייאמר, כי אמנם תנאי החוזה שמציעה הפקידות נוחים למדי, מבחינת התשלומים (ריבית קטנה ובמשך 30–40 שנה), אך במאבק על הקיום בשנים הללו עדיין אין האכר יכול לעמוד אף בתשלומים קטנים, ושוב אנו קוראים כעדות לכך: “לכבוד מעלת ה' פראנק (המנהל הכללי של מושבות פיק"א), מתוך חובה מוסרית אנו פונים לכבודו הרם בענין הצלתו של האכר מנחם בלשניקוב, במצבו הדחוק מפאת מחלות בני משפחתו, שרוששו אותו. הוא נכנס בעול של חובות ויום־יום מאיימים עליו נושים – ואיכה נעמוד על דם אחינו ונחשה (!) – – מבלי יכלת לעזור לו, אנו פונים לכבודו בבקשת עזרה לאכר מתמוטט – בהלוואה של מאה לירות הוא יכול לבסס את מעמדו ולהמשיך את עבודתו. נא לדון בכובד־ראש על הצלתו של מר בלשניקוב שבא בין המצרים, ובלי עזרה דחופה יאבד לנו אכר מועיל במושבתנו, חביב על כולנו, וההולך לא ישוב עוד. מר מנחם בלשניקוב הנהו בעל אחריות ובעל אופי מצויין” – –

(חתומים זקני ובני המושבה: ש. גרוסמן, צ. שניידר, זיידה סגל, אריה שניידר, אלעזר סגל, עמרם שניידר).

והמכתב לא בלבד משקף נאמנה את מצבו הירוד של החקלאי שטרם נתבסס במושבה ואשר אין לדעת מתי יתבסס בתנאים הקיימים, אלא הוא מרמז בדאגה וחרדה על האפשרות – “ההולך לא ישוב עוד” – – וזו ראש דאגתם.

בית־אב שניידר (“חמולה”)    🔗

המושבה מוסיפה לדרוש – נטיעות, כי רק באלו עתיד המושבה (אחרי שגם הטבק מכזיב) – ופיק"א משתכנעת ואין הדבר חסר אלא הפרשת חלקות מתאימות להשקייה אשר גם עליה מסכימה לבסוף המושבה וכותבת: "אל אגרונום ויקטור כהן, משרד חיפה.

החלטנו פה־אחד למסור מאדמתנו אותן החלקות אשר פיק“א תמצאן למוכשרות לנטיעות בהשקייה. החלקות הנ”ל תחולקנה בין כל הנוטעים עפ“י גורל. מסכימים אנו לקבל תמורת החלקות הנפרשות לטובת חברינו הנוטעים אדמה מתאימה באיכותה ובקרבתה למושבה, אשר תחליט עליה ועדה מיוחדת. אנו מבקשים להתחשב במיעוט אדמתם של האריסים, בעלי המאה וחמישים הדונאם, ולהוסיף להם חלקות לנטיעותיהם (מהרזרבה של הקרקע) – חתומים כל אכרי המושבה”.

ההצעה עוברת לשלב ביצוע (1928) וכותבים לרוזנהאק מנהל משרד חיפה (בשובו מחו"ל): “אנו מתכבדים להודיע לכבודו הרם, כי במשך זמן שהותו באירופה, נעשו מצד פיק”א עבודות פרודוקטיביות (במושבה): הכשרת שטח גדול עבור נטיעות, אשר עבודת החרישה בו נעשתה ע“י האכרים עצמם. כמו כן ניתנה הלוואה לאכרים לקניית חלק מזריעתם ואנו יכולים לציין כי רק הודות לפעולות אלו מצדכם יצאו עכשיו (דצמבר) כל האכרים לעבודת השדה. אנו רוצים לציין את התמסרותו של ממלא מקומו ה' ו. כהן, לחקור את מצב האכרים הנגועים במשבר החקלאי ולעשות את הצעדים ההכרחיים לעזרתם. כיום אנו פונים בבקשה להמשיך את עבודת הנטיעות אשר רק הן עשויות להבטיח עתיד מזהיר למושבתנו. מר ויקטור כהן מסר לנו כי עדיין לא אישרו את התקציב עבור הנטיעות במושבתנו ולפיכך מבקשים להשיג את האמצעים – לו רק עבור הנטיעות היבשות (בעל) – הכרמים, אשר בהיות ואינם זקוקים למים, אינם צריכים לתקציב גדול. ואנו מתפללים כי הפקידות העליונה תאשר עבורנו את התקציב המלא לכל הנטיעות, הן בהשקאה (פרדסי אשכוליות) והן כרמים (בעל)”. 

בו בזמן עומדים לנגד עיני הוועד צרכי היומיום הדחופים, אשר בלעדיהם גם ציבור צנוע שוב אינו יכול להתקיים והשפעתם אינה מבוטלת כלל לגבי הישיבה במקום או עזיבתו. בראש וראשונה בית־הספר והבדק שהוא צריך לו כדי להיות נאה לתפקידו: "הגג – כי הרוחות השוררות פה ברוב ימות השנה פוגעות בגג, הרעפים מתפזרים והגשם דולף בחורף על ראשי הילדים; הגדר של גינת בית־הספר, הנמצאת בצד הכביש, וכל אחד העובר קוטף משיחי ההרדוף באופן שהגדר נפרצת; תיקון דלתות וחלונות שלא תהיה לבית־הספר צורת חורבה; חדר שימוש – שזו בעיה קשה בבית־ספר מעורב וייש להתקין אותו לפי כללי ההיגיינה; המרפסת – – החדר המשמש מועדון לילדים – כל אלה צריכים בדק ושיפוץ; מכשירי לימוד – לכימיה ופיסיקה (שיש להם שייכות לחקלאות), לאחר שנרכשו יש לשמור אותם בארון סגור – – ותיקון קירות בית־הספר וסיודם – – כל התיקונים המפורטים דחופים “למען נספיק לסדר הכל לפני רדת הגשמים ופתיחת בית־הספר”. (יוסף גפן, המורה ושלמה לוי גרוסמן, הוועד).

אמנם קטנים הסכומים הדרושים לכך, אך הם באים ללמד כי גם עתה ירודה רמת־החיים במושבה – והרי דרישה נוספת בשנת תרפ"ח, כבאחת השנים הראשונות: "כידוע לכם, אנו בני משמר נמצאים במקום קדחני מאוד, התרופה היחידה הנחוצה לנו כאן כאוויר לנשימה היא – כינין. לכן בקשתנו פרושה לפניכם (הפקידות) להקציב למושבה 4 קילו כינין בשנה, למען נוכל לשמור על בריאות הילדים לפחות שהם כל תקוותנו – – " (בשם המושבה, שמעון הרצוג).

הנטיעות… הילדים שהם תקוותנו… בית־הספר… והקדחת – הם הם המניעים גם עתה למאבק הציבורי והאישי או המאבק על השאלה “לחיות או לחדול” – ולחיות – פירושו הפשוט – ללכת – – מה מחזיק איפוא את הציבור הזה בשעה שהמשיכה מן הדרום גוברת? ודאי שיש חרוצים ומסורים, חקלאים שכל חזות חייהם היא באדמה ואין להם מלבדה – אף סיפרנו ועוד נספר בהם. אבל הקורות כבר רמזו לנו כיצד נתקשרו כאן תוך קרבה וברירה משפחות אלו באלו, נאחזו אלו אצל אלו – באופן שנוצר “בית־אב” (חמולה). ואם במרוצת הזמן עלו כמה בתי־אב במושבה, “הברירה” הוסיפה לפעול תוך מחלות, זקנה או קשרי נישואין ונתבלט בית־אב חזק במספר נפשותיו – כן מגיעים אנו לנקודה, אשר כל הבקי בקורות המושבה יאמר מיד: אה, בית שניידר – משמע הרצוג ושניידר – – או אולי סגל–הרצוג–שניידר – הרי כולם שלובים ואחוזים – חמולה! – – והחמולה יש בה משום חשש של השתלטות על המושבה ומאידך יש בה גם המלט המקשר למקום.

“אתם (הפקידות) הרשיתם לשניידר להשתמש “במערות” (!) – ולא חקרתם ראשונה מה משפטן וברשותו של מי הן. – מוחה ציבור המושבה – המערות הללו היו מכבר נחרבות מאליהן, לולא אלעזר סגל אשר השגיח עליהן בעין פקוחה ותיקן תמיד את אשר צריך לתקן מסיבת גשמי החורף (והמערה משמשת בוודאי דיר לעדר הצאן או למתבן – הכ.). כעת מר סגל מבקש, שירשו לו להשתמש רק בתא אחד של המערה, אף שיש לו הזכות לדרוש את כולה. והנה מר שניידר בתוקף הרשיון שלכם, להשתמש במערות (שהן נכס ציבורי) למתבן – הביא קבוצת ערבים חוצבים ונגשו לבנות בחוזק־היד. כמעט פרץ סכסוך – ואנו באים אליכם במחאה נמרצת נגד הרשיון שנתתם ביחס לשימוש במערה… וכל עוד לא תסדרו את הדבר, לא נניח לאיש לגשת למערה. – נבקשכם להחיש את סידור הענין עפ”י צדק ויושר". –(חתומים) אכרי ותושבי המושבה

“חמולה” היא איפוא השתלטות! – מוחים גם אנו לאלתר בתוקף ובצדק – אך בואו ונשמע מה בפי מיודענו הוותיק עמרם שניידר: חמולה זה כינוי שהיינו רגילים בו ועודנו שגור בפי עד היום… – אומר עמרם – זה כינוי “חיבה” למשפחה ענפה שאין להתבייש בו (דהיינו – אפשר להתברך בו), אעפ"י שהוא מושאל מהשכנים. ומעשה נודע בשני ניצים ערביים – אחד גברתן ואחד מסכן. בידי הגברתן היה נאבוט, בו החל לחבוט ביריבו החלש. הלם בו בכל אברי גופו (אך לא בגבו –), והחלש התגונן בכל כוחו וצעק: וי, יא דאהרי… (גבי־גבי!) אמר הגברתן: והרי אינני מכה בגבך ומדוע אתה צועק – גבי־גבי? השיב המוכה; אם תפסיק להכות אסביר לך. הפסיק המכה ואמר המוכה: דאהרי־גבי זו המשפחה… לך יש “גב” ולי אין – אין לי משפחה ואין גב – – מכאן הצעקה והחולשה שלי…

היינו מסתפקים במשל, אלמלא ראינו לנגד עינינו “בנים ובנות” של בית זה, הגאים על שורשם “וגזעם” ויחד עם זה גילו כוחות במשמר גופה ולאחר מכן במרכזם החדש – בנתניה – בבנין, בהגנה, בשירות צבאי, אם בבריגאדה ואם במלחמת השחרור אף בצה“ל עד היום. כאן הבת רבקה, אלמנת אלעזר סגל אשר צילה של משמר מלווה אותה מאז חורבנה; אחותה צביה השומרת אמונים למדי צה”ל; כאן האחים דוד, משה ובראשם אהרון אשר בעת כתיבת השורות האלה נפטר במיטב שנותיו, וביחד עם יצחק סגל שנפטר גם הוא בסמוך לכך אבדו לספר זה, שני תומכיו ועושיו העיקריים. כאן דודים ודודות ישירים ו“עקיפים” אשר שמותיהם הובאו לא־אחת בספר. – כל אלה מושכים בגאון את זכרונותיהם אל בית שניידר שבמשמר – אם ביתו של סבא צבי מהמייסדים ואם של בנו־בכורו אריה, שהיה לעמוד־התווך של המשפחה.

זכרונותינו מתחילים – אומרים הצעירים הללו (שגם הם אבות ואמהות וסבים וסבות כיום) – מימי המלחמה הראשונה, כאשר קוששנו שרשי ינבוט בשדות להסקה, אך כעובדי־אדמה יכולנו להיות לעזר גם בימי חירום ליהודי צפת בקמח ותבואה. במשק אבא היתה מצוייה עדיין עבודת שוורים, אך היינו בראשוני המתקדמים, לחרוש בסוסים, בסוק ובביסוק ולעבוד גם בשאר כלי־עבודה משוכללים. במשק שניידר – ניסו בגידול גמלים מזה ובמדגרה ראשונה במושבה מזה; לימים נודע גם טראקטור והיה לנו מנוע משלנו להעלות מים מהירדן להשקייה. מראשונים לגידול צאן בין יהודים והיינו נקראים לכפר־גלעדי לרפא את הצאן בניקוטין, כי הללו לא ידעו כיצד לנהוג – ואמנם היה לנו עדר צאן כדי 350 ראש, שהיה חורף בדיר שהתקנו לו במערה – (זה איפוא סוד המערה לעיל!) – אך גם חצרנו היתה מרוצפת שלא כחצרות המושבה האחרות.

והיה עדר בקר, אשר כמסופר לעיל נשדדו ראשים ממנו במאורעות 1921 והוחזרו ע"י “נימר ע’זאל”, אריה שניידר, בתוקף קשריו עם הסביבה, כי ביתנו שימש אכסניה פתוחה לעוברי־אורח. – מזכירים בני שניידר – אף שייך חסן א־סווידת מצפת היה סר לביתנו בהיותו בדרך, לערוך את תפילתו. בבוא אורחים מהשכנים היינו הילדים מוליכים את סוסיהם ומאביסים אותם, ותוך קשריו יכול אריה לפעול עם אנשי הפקידות, שבתי לוי וויקטור כהן, ברכישת קרקעות – אך דווקא כוחנו זה אולי עורר התנגדות־מה בתוך המושבה. – מודים הם בחיוך.

ואומר יוסף, אחיו של אריה, בגילוי־לב: גדלנו כמה בחורים במושבה, בני 18–20. הנוהג היה להתחתן צעירים ופיק"א נתנה לנו 150 דונאם להתישבות באדמת אל־חט (ראה לעיל), אבל לבנין בתים לא הקציבו לנו – וחרה לי. הלכתי לראות בהרצליה שנוסדה אז אף הציעו לי “בני בנימין” להשאר שם – אך ראיתי את החול והשרב ואמרתי בלבי: האם אעזוב את הגליל?! – – וחזרתי למשמר, אך עדיין התעכב פתרון הבנינים למעני ונאמר, כי במושבה היתה התנגדות להתרחבותה של “משפחת שניידר”, שמא תתחזק ומשום כך לא ניתן לי מגרש לבניין.

מעובדות כיוצא בהן עוברים בני שניידר להסביר את סוד כוחה של המושבה כולה. משמר ידעה את מחבואי השודדים ולרוב הצליחה להוציא את השוד מידיהם. כן היה כאשר שדדו את עדר הצאן (1929), ולא רק את עדרנו שדדו, כי גם אצל השכנים הערבים. בני משמר יצאו כקילומטר מהמושבה וירו על השודדים, כשהכבשים שקעו בבוץ והשודדים לא יכלו להסתלק מהר. בו בזמן רצו מאתנו להודיע למשטרה שליד הגשר ועלה בידינו להציל חלק מהשוד. מוסיפה רבקה סגל, בתו של אריה שניידר, בענין זה: השכנים הודיעו לאבי כי ישמור היטב על עדר הצאן שמתנכלים לו ואבי מסר את הצאן לחסותו של שייך שכן, ואת הנשים והילדים העלה לצפת. אך עברו ימים מועטים ורץ בא להודיעו כי שדדו את עדר הצאן וכפתו את הרועים – מיד נסע אבי אל שייך זהל ממזרח לירדן והחזיר מה שהחזיר ובכוחותינו העצמיים התאוששנו שוב מהמכה.

כיוון שעומדים במעשי שוד מוסיפים מעשה: לחוף הירדן היתה בקעה מועדת לשוד (ואדי שהיון שהוזכר בספר זה) והיו שומעים משם בלילות קריאות לעזרה. לילה אחד שמענו צעקות ויצאנו לעזרה 16 איש עם נשק – והנה אורחה מדמשק, אשר הגמלים עם הסחורה נשדדו ממנה. אריה פקד שמוכרחים לרדוף אחרי השודדים ולהחזיר את השוד. תחילה נמצאו רק גמלים בודדים ולאחר מכן הצלחנו לאסוף את הסחורה שפוזרה, לשמחתם של אנשי השיירה, אשר כטוב לבם לאחר מכן ערכו לכבודנו “פנטזיה”. כן עבדנו ואבינו אריה היה עשוי ללא־חת – הוא גם שימש שמאי בשדות ובמטעי הזיתים שבמחוז, הבנים הורגלו מגיל צעיר בעבודת השדה – מקצירה במגל, תלישת קטניות וחרישה בשוורים, ובבוא הדייש בילינו 90 יום על הגורן.

אריה שניידר היה ראשון לנטוע פרדס אשכוליות (עוד לפני התקציב של פיק"א), גידל ירקות והשקה ממי “החמאם” – מי גפרית – אך הירקות עלו יפה. היינו ראשונים בזיבול שדות, כי היו לנו, כאמור, הרבה צאן ובקר והזבל נצטבר לרוב מאחורי החצר וכן בשאר חצרות המושבה. ראו מאתנו שאר האכרים וזיבלו גם הם את השדות בתוצאות טובות – ויש אשר משפחת שניידר עיבדה שטח עד 1200 דונאם בשנה (מהם פנויים משל אכרים שעזבו). יום אחד עבר האמיר פעור (בדרכו לטבריה וחנה באהלו אצלנו). כיוון שראה אותנו חורשים בביסוק, ביקש להכניס גם אצלו חרישה זו ולהדריך את אנשיו. עזרנו לאכר ברש מיסוד לכבוש בחרישה את אדמת ההר שלו, – אומרים בני שניידר – וזה היה ביום שאירעה ההתנקשות בסיר הרברט סמואל בדרכו למתולה כאשר נהרגו משומרי־ראשו האירלנדים.

גם הבת רבקה בחלקה: היתה לגו חנות ואמי היתה קמה ראשונה אחר חצות להעיר את הפועל שיאביס את בהמות־העבודה. באחד הלילות, כאשר אבי נעדר מהבית, נורו עלינו יריות והשודדים היו כבר בחצר וכוונו את הרובים נגדנו, הילדים, שלא נזוז ממקומנו. בינתיים הריקו את החנות (והוציאו בה בשעה גם צמד שוורים מווייסבליט). אמנם רדפו אחרי השודדים, אך הללו הצליחו להחבא בין הסלעים.

בדרך כלל – מסבירים בני שניידר – קיימנו יחסים טובים עם השכנים ואם באו וחקרו אחד מאתנו, ששמר בלילה בגן הירקות, שמא ראה אנשי הב עוברים עם פרות שדודות, בחר להשיב: לא ראיתי ולא שמעתי מאום – – וזה שעמד למושבה, כי יונח לה גם בימי מאורעות. – ימי עמל וגבורה אישית היו איפוא ימיו של אבי המשפחה ר' אריה וזוכרת צביה: אבינו נפטר ב־1942 ואני אז יחידה עמו במשק (כי גם בעבור צעירי המשפחה לנתניה, חזר משם אבי לעבודת המשק והגורן, בהם היה תוכן חייו). הוא בא מהגורן ואמר בשקט: צביה, הריני הולך למות (בן 58 היה), ומזגי לי כוס תה. שתה ושכב במיטתו, אך לא הניח לי לחלוץ את נעליו. אמר להביא לו את פנקס חשבונותיו, כדי לחשב את השכר שחב לפועליו.

אין אנו באים איפוא להכריע בדבר טובתו של בית־אב גדול – חמולה – במושבה קטנה, כדבריהם של בני שניידר, אך יש בדברים שסופרו מאפיה של משמר, כפי שהתגבש בתנאים המיוחדים שלה ומצא את ביטויו גם בדור שבא אחרי המייסדים הראשונים וחילופיהם – זה דור־הביניים.

"כמעט ואיני זוכר אותך אבי, – כותב ברגש מרדכי הבן לזכר אביו דניאל שניידר (בנו של צבי) – לוקחת מאתנו בעודני רך וגם אתה היית אז בראשית דרכך, אך זה התחלת להקים את קן משפחתך וגמרת לבנות את ביתך החדש, שהיה חלום חייך. לוקחת מאתנו ואנו ארבעה ילדים רכים, ואני הבכור בן שבע. דמותך נשמרה מעורפלת בזכרוני – אולי לא ראיתיך הרבה, כי תמיד היית טרוד בשדות ובבנין הבית, שהרי זו היתה דרכם של עובדי־האדמה בימיך, לעבוד מזריחת השמש ועד לשקיעה בשדות, ובלילה בשאר עבודות המשק. אבל רבות שמעתי אודותיך – על אצילות רוחך, חריצותך ונכונותך לעזור לזולת, על החיוך שלא סר מעל פניך אף ברגעים קשים, כי זה היה באפיך.

זוכר אני גם את סיפוריהם של הערבים שכנינו אודותיך, שהיו מרבים לדבר בשבחך ואם שמע ערבי מכפר שכן כי אני “איבן דניאל”, ראיתי מיד מבט של הערכה לזכרך. אף סופר לי כי להלווייתו באו השכנים בהמוניהם, כי היית מבין לרוחם והיו באים אליך לתנות את צרותיהם. ופעם בימי המאורעות, נגשו אלי ערבים והחלו להתגרות בי, כי חשבוני ל“מוסקובי” (עולה חדש) אך כיוון ששמעו כי אני בנך, נבוכו והתנצלו, ואפשר כי בזכות שמך ניצלתי אז. – גדלתי והתגאיתי בשמך תמיד, כי שמעתי עליך רק טובות. היו אומרים לי: המשך בדרכי אביך. וכיום, כשאני מציג את בני בכורי, ושמו כשמך, בפני מכרינו מאז, הכל מתחילים לספר אודותיך ומאחלים לי כי בני ישא את השם דניאל בגאון, כי יש לו במה להתגאות. 

ובאשת דניאל, שרה שניידר, כתבה חברתה, רבקה גרבובסקי: שרה היתה מן הדמויות הנאצלות שהגליל התברך בהן. בת למשפחת האברוצ’ר מצפת, אנשי תורה ועבודה. היא נישאה לדניאל שניידר, אף הוא מצאצאי החלוצים של ההתישבות בגליל, ושמונה שנים לאחר נישואיה מת עליה בעלה בקדחת צהובה, ושרה נשארה לבדה עם ארבעת ילדיה. לבדה ניהלה את המשק, גידלה וחינכה את ילדיה למופת וביתה היה פתוח לכל נצרך. בני המושבה הקטנה אהבוה ובחברתה הרגשנו חמימות.

“אם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו שאבה?…” – פותחת בשאלה תקווה בתה של שרה שניידר לזכר “אמנו האהובה”. – כן, יש את נפשי לדעת את המעין ממנו שאבת את הכוח, העוז והעידוד, לעמוד בכל התלאות והיסורים שהיו מנת־חלקך. מוטלת היתה על שכמך, נוסף על הטיפול בילדים ובבית, דאגת הפרנסה של המשפחה – ואת עמדת בכל הקשיים ויכולת להם. שלחת את בנך־בכורך להשלים את לימודיו בבית־ספר חקלאי, ואת שהכנסת למשק מדגרה, אשר בקעו מתוכה 300 אפרוחים, כתחליף לתרנגולת הדוגרת. ובין הפרטים שנחרתו בזכרוני מימי ילדותי, אותו יום־חורף גשום, כשמי הגשם השוטף חדרו לרפת וגאו והלכו. אז עמלת יחידה ובדלי שאבת את המים. וכך הצלת את הפרות ממחלה ואת התבואה מרקבון. ומזכרון אחד למשנהו – אותו יום, שפקיד ההוצאה־לפועל בא אלינו לעשות עיקול, כי לא היה כסף לשלם לחנווני את החוב המגיע לו. אנו הילדים עקבנו בחרדה אחד הפקיד שהלך מחדר לחדר ורשם את הרהיטים, ואת בראותך את עגמת נפשנו, עודדת אותנו בחיוך ואמרת שלא יקחו מאתנו דבר. חשבתי אז בלבי מה אמיצה את, שיכולת לחייך ברגע כזה ולוא רק כדי לעודד אותנו. – ועל אף הכל היה לך זמן ורצון לעזור לזולת. בנוסף לניהול המשק והבית, אכלו על שולחננו אנשים זרים, רופא או מורה המושבה, ואם ביקרו במושבה נציגי יק“א או התאחדות האכרים – על שולחנך סעדו גם הם.” –

אולי לאחר כל מה שהובא בספר זה, בלשונם ובסגנונם של אנשי המושבה, שוב לא ייפלא בעינינו נוסח של שבחי המת על מעשי יומיום צנועים – אם של האשה בבית ואם של הגבר בשדה – אף זאת נראה כי חיי הצנע המשולבים בעמל, עמדו במבחן לא רק של חיי הפרט אלא של חיי המושבה כולה.

הרובה היחיד של מנחם בלשניקוב (מאורעות 1929)    🔗

ומה נשתנה לפתע במושבה זו, שישבה חבוייה בחיק הגבעות מזה אל מול מדרוני הגולן המוריקים מזה, על בתי־האב שבה ונתונה לדאגותיה? מה אירע לאנשיה, שראינום “רוכבי אתונות” שקטים ביום ובאשון־לילה, בשבילים אל הטחנה ובדרך־המלך אל מעבר לירדן – האם הזקינו או נעלמו אמיצי־הלב, אשר רק “הצבוע” הפיל עליהם את מוראו, אך את שכניהם ידעו והתערבו בהם? אכן, מזה ומזה קרה: צבי שניידר ויעקב גלבגיסר עם אביו חיים וחבריהם, מהם הזקינו ומהם הלכו לעולמם – ולא בזה עדיין העיקר. בשכנים – שוכני הארץ – נפלה חדשה וגם סדרי השלטון החדשים – הצרפתי ממזרח והבריטי ממערב – הוסיפו על השינוי שחל. שוב לא הב ותעלוליהם “התמימים” בגניבת כבשה ועז הם המטרידים, אלא התסיסה הערבית גברה, וצפת הקרובה נתעצמה והלכה כמרכז של הסתה. ערביי סוריה כבר החלו מושיטים את עזרתם ל“אחיהם” ממערב לירדן במלחמתם נגד “הציונים” והשטנה כלפי הישוב היהודי חדרה עד לאהלי הבדווים. כן הפכה ההסתה לשרשרת מהומות אשר נודעו לפי שנותיהן – 1929, 1936 וכו' – ואם ב־1921 פסחו על משמר, לא כן ב־1929 שגם עדיה הגיעה הרעה.

ויעידו הדברים על עצמם (נובמבר 1929): לכבוד הנהלת פיק“א, חיפה, – למותר הוא להרצות לפניו כל מה שמצא אותנו בימי המהומות. מושבתנו הקטנה יכולה להתפאר בכך, שהחזיקה מעמד איתן וברגעים המסוכנים לא נרתענו לאחור. היינו מוכנים להקריב את חיינו ולהגן על המקום אשר עלה לנו בארבעים שנות עמל. אפס, לצערנו הגדול לא הכל עבר עלינו כשורה, כי להקות שודדים מעבר לירדן התנפלו עלינו כמעט מדי לילה בלילה ולא תמיד הצלחנו להבריחם. הם הבקיעו לתוך כמה חצרות ובזזו בהמות־עבודה, פרות ועיזים; כמו כן התנפלו על עדר המושבה בשדה ושדדו מספר בהמות־עבודה. כיום אנו מונים במושבתנו עשרה אכרים נגועי־שוד, מהם שישה שנשדדו מהם בהמות־העבודה ואין באפשרותם להתחיל בעבודות החריש הקרוב. אנו פונים איפוא בבקשה להשתדל לפני ה' פראנק (מנהל המושבות), כי יבוא לעזרתם של נגועי המאורעות הנתונים במיצר ומחוסרי אמצעים. הנזקים במושבתנו עולים לערך ארבע מאות לא”י והגשנו לממשלה תביעות לפיצויים. אנו מבקשים בזה לתת לנו הלוואה ע“ח הפיצויים, אשר תאפשר לנגועי השוד לצאת לעבודה. – כמו כן אנו מבקשים להשתדל לפני ה' פראנק, כי תינתן לנו ההלוואה הכללית בסך 1000 לירות ע”ח מכירת הטבק שלנו לפולין. ודאי כתב לכב' ה' הויזנר (נציג פולין) בדבר השתדלותו בענין המכירה שתצא לפועל ואנו מחכים להלוואתכם שתתן לנו אפשרות קיום להבא.

ברגשי כבוד נעלים

של' גרוסמן, עמ' שניידר, אל' סגל

אמנם במאורעות 1929 היו כבר ישובים שנפגעו לא רק במעשי שוד אלא נדונו בקרבנות דמים רבים (צפת חברון ועוד!) – אך קשה הפגיעה למשמר מכמה בחינות! – היא פוקחת את עיניה לראות בבדידות ישיבתה אל מול אויבים והיא הורסת באחת את האגדה שנתרקמה כל השנים בדבר יחסי שכנים טובים. עם זאת עדיין לובשת גם תמורה זו במשמר אופי וצביון מיוחדים, שלא כשאר מעשי ההגנה במקומות אחרים והיא מוצאת את ביטוייה בסיפור על הרובה של מנחם בלשניקוב ובעל הרובה גופו.

כזכור, מנחם התנדב בזמנו לגדוד העברי וחזר עם שחרורו למושבה “ורובהו בידו” והוא מספר במאורעות 1929: כאשר דרשנו עזרה, יעצה לנו המשטרה המנדאטורית לנטוש את המושבה, אך דחינו את עצתה. לקריאתנו לעזרה לוועד הלאומי הופיעו לפתע במושבה יצחק בן־צבי ז“ל, כראש הוועד הלאומי ומי שהיה נשיאה השני של המדינה, ועמו יעקב פת מפקד ב”הגנה" ויהושע גורדון שהיה סארז’נט בגדוד העברי ונעשה פעיל במערכות ההגנה מטעם הסוה“י. הם הביאו למושבה כיתת מתנדבים קטנה מ”ההגנה" וכאשר ישבו עם ועד המושבה שאלו, כמה רובים יש לנו? ר' שלמה לוי גרוסמן, ראש הוועד, השיב: האלקים ישמור עלינו והנשק בשמים. – השיב בן־צבי: אמנם משמים יעזרו, אבל צריך גם להחזיק ביד רובה… השיבו ר' לוי, כי במושבה ישנו גדודאי לשעבר ושמו מנחם בלשניקוב ולו יש רובה וכן יש עוד אצל מישהו רובה גרמני בלי כדורים.

בן־צבי ביקש לראות את הגדודאי ושלחו את בני לקרוא לי. נגשתי ובבואי אישרו האורחים: זה משלנו, מחברי הגדוד… יעקב פת לקחני בזרועי לגורן ובדרך סח לי, כי נמצאים אתו מספר בחורים מ“ההגנה” והם יעזרו לנו עד יעבור זעם. בן־צבי ביקש לראות במו עיניו את הרובה והכדורים ואמר לי: "שמור על הכלי, כי הוא יקר,,. – ואכן, שמרתי עליו כל הימים (ואם איני טועה, הוא נמצא היום במוזיאון ההגנה ע"ש אליהו גולומב בתל־אביב). רוב הצעירים מכיתת ההגנה שבאו למושבה היו תלמידים של הגימנסיה “הרצליה”, כעשרה במספר, ושנים מהם כבר השתתפו בהגנת מוצא, שם התנפלו על בית מקלב ורצחו את יושביו. הצעירים נשארו אתנו כדי חדשיים.

לאחר מכן שלח לנו דוד הורביץ מראש־פינה רובה; מכפר גלעדי הביא לנו נחום הורביץ פתק, לקבל תריסר רובים ואלף כדורים מאילת־השחר, ונסעתי בלילה עם אריה כהן שהתנדב במכוניתו (הוא היה אכר במשמר) – להביא את הנשק. בדרכנו בחזרה מאילת־השחר אירע לנו, מעשה שטן, תקר בגלגל ליד מחניים, כשהאוטו עמוס בנשק, ובה בשעה באה אחרינו מכונית ובתוכה שוטר אף הוא בדרכו למשמר־הירדן. השוטר עצר את מכוניתו ושאל: אריה, מה קרה לך? – השיב לו אריה: לא כלום… אך פאנצ’ר ואני מתקן… סע ומיד נמשיך אחריך… ולשמחתנו, השוטר נסע.

נפטרנו מצרתו של זה והנה בכניסתנו למושבה – המושל של צפת, פראדי, בכבודו ובעצמו, ואתו הקצין הערבי שאפיק א־דיב שהיה ידידם של יהודים, וחמישה־עשר שוטרים משוטטים במושבה. ראינו כי נקלענו “ישר למערבולת” וכיוון שבאו לקראתנו אלעזר סגל חבר הוועד ו“ההגנה” במקום והשוטרים אחריו, אמרתי לאלעזר, כי יזמין את השוטרים לארוחת־ערב… הללו שהיו רעבים מיהרו להיענות להזמנה ואנו הכנסנו בינתיים את הרובים והכדורים לביתו של אריה שניידר (אבו מוסה), בו ישבו אותה שעה המושל ופמלייתו וסעדו גם הם. הסתרנו את הנשק במחסן וכעבור שעה המושל ופמלייתו נסעו והשוטרים אחריהם. – הוצאנו את הנשק ורווח לנו. – מעיר כאן לסיפור אהרון שניידר, כי אלעזר סגל גילה קור־רוח כדרכו ומנע תקלה וכך היה המעשה: שוטר אחד חשד במשהו ורצה לבדוק במחסן – רמז לו אלעזר: אם לא תלך מכאן ותשמור את לשונך מרה תהי אחריתך… והשוטר עשה כעצתו ושם יד לפה.

על כל פנים, בנשק שהיה במושבה, כבר יכולנו לצאת נגד שודדי העדר של אריה שניידר. – ממשיך מנחם בלשניקוב. – רדפנו אחריהם וכאשר ראו השודדים כי הדבקנו את העדר, שחטו בוואדי מרוב כעס שמונה כבשים והשאירום במקום, לנקום בנו את כשלונם.

הרי התחלה צנועה לכאורה, ברוח ההגנה של הזמן החדש, אך הוא הופך מיד נושא וציר לסיפורים בנוסח הישן – “רובהו של מנחם בלשניקוב” – זה הרובה היחיד במושבה. אשר אכרות אמיצות עזרו לטעון אותו בלילות חושך ואשר גברים העידו כי “הוא ירה כמו תותח” – או אולי זו דרכם של אנשי מחרשה, הנאלצים לפתע ליהפך ליודעי־מלחמה…

נספר איפוא מפי רחל בלשניקוב: הגיס מנחם בלשניקוב (כיום ברמת־גן) חסך לו “כלי” בגדוד העברי וכאשר פרצו למושבתנו ערב אחד “שבע חבורות” גנבים לחפש בחצרות, נפצע הגיס מנחם באצבע וגם קת הרובה שלו נפגע מכדור ונשבר. קיצץ הגיס מנחם את קנה הרובה וכן נשאר קצר־קנה אך יפה לשימוש. בערב השני החלו שוב יריות וחשבנו כי באים להתקיף אותנו. התאספו כל המשפחות בקומה שניה של בית אריה שניידר (הבית היחידי שהיתה לו קומה שניה) והיריות על המושבה נמשכו. כונן הגיס מנחם את רובהו וירה אל מול החאן שבתחנה הסורית, שם התרכזו כנראה התוקפים והיריות פסקו. למחרת באו הסורים לחקור אצלנו – מדוע ירינו עליהם?… תשובתנו היתה, כי ירו עלינו מכל הצדדים, כדי שלא נוכל לרדת למשטרה להודיע בטליפון לצפת – ולא אנחנו ירינו. תשובה זו היתה מוכנה בפינו, שהרי אסור היה לנו השימוש בנשק בלי רשיון. ואת שומרי־הלילה הערביים הזהרנו לבל יסתובבו עוד במושבה בלילות, כי אין אנו יכולים להיות אחראים לחייהם בחשיכה, כאשר אין להבחין מי “סאחב” ומי “גומני” (אויב). – מאותו מעשה החלו הערבים לחשוב כי יש לאנשי משמר לא רובה אחד אלא נשק כבד שנשאר בידיהם מהתורכים…

ואשר לשומרים – כבר נאמר כי היינו מחזיקים בתקציב של הפקידות שני שומרים במושבה, שהיו בעיקר “מוחאדרין” בשדות (רוכבים). – מוסיפה רחל בלשניקוב – בשנת המאורעות היו שומרינו מוגרבים מהכפר עמוקה ושמותיהם חאסן וטאלב שריף. הללו ניצלו את האמון שנתנו בהם, כדי לעזור לשודדים מבחוץ, אך כלפי המושבה העמידו פני ידידים ושוחרי־טובה. במאורעות 1929 באו בהצעה, כי מוטב שאנשי המושבה יעבירו אליהם את רכושם, וכאשר יוטב המצב הבטחוני יחזירו… ידידים משבט קראד־אל־בקרה באו אל רחל בלשניקוב ויעצו גם הם, שתקח את מעט המטלטלין והילדים ותבוא אליהם. שאלה אותם: ואיפה נהיה? – השיבו לה: תשבו אתנו ותהיו תחת חסותנו. השיבה להם: איני הולכת לשום מקום כי “השם כל ארץ מלאה כבודו והוא עמנו”…

אומרים אנשי משמר כי ביסוד־המעלה השפיעו שומריהם על התושבים, ואמנם בערב כאשר כונסו בני משמר בבית אחד, שמעו את אנשי יסוד־המעלה באים בבהלה. שומריהם, בני הכפר “תליל” (מוגרבים גם הם) הזהירום, כי אם רצונם בחיים, יימלטו על נפשם. על כן באו אלינו, כששומריהם מלווים אותם בדרך. וכאשר חזרו אנשי יסוד למחרת למושבתם, נוכחו לדעת כי שכניהם בני תליל בכוונה הערימו עליהם, כדי לשדוד בבתי המושבה העזובה אף זרקו חלק מהשוד לימת החולה.

גם לעבודת השדה התארגנו ויצאנו בקבוצות. – מסיימת רחל בלשניקוב – ואם הערבים המשיכו לבהל אותנו לא נשמענו להם. המשכנו לעמוד על משמר שדותינו לנוכח הסכנה סביב. – ועדיין נראה לאנשי משמר כי המהומות הן בנות־חלוף ובלבם האמינו בכוח ההרגל, כי הימים ישובו לתיקנם. – הערבים שכנינו נשארו לעבוד אצלנו – כותב עמרם שניידר – וגם ביום הטבח בצפת לא חשדנו במאום. רק כאשר באתי לאילת־השחר למחרת, נודע לי מה התחולל בצפת. בו ביום הזהיר אותנו שומר המושבה, כי כנופית ערבים שמה מארבה למושבה בוואדי מדרום. חשדנו בשומר כי הוא מתנכל לנו והעמדנו משמרות משלנו. ואמנם²⁷ בבוא הערב נשמע רשרוש במטעי הטבק אף נורו כמה יריות. מנחם בלשניקוב ירה מרובהו הקטוע והשומר בא במרוצה כאילו חש לעזרתנו, אך נודע לנו כי הוא התכוון לנצל את המהומה ולשדוד אותנו יחד עם בני משפחתו שבאו מכפרו.

ואשר לשכנינו מיסוד־המעלה, מהם יצאו לאילת־השחר ומהם שהלכו לעבר משמר. עמרם שנמצא בתחנת המשטרה, כדי לבוא בקשר טליפוני עם אילת־השחר, ראה בבואם של אנשי יסוד למושבה. למחרת הגיע צבא בריטי והרוחות נרגעו, אך שמונה חדשים לא הונח למשמר ואנשיה עיפו. שדדו בהמות מדוד וייסבליט ששכב חולה – מספר עמרם – ושעה שנכנסתי אליו לבקרו עם יהושע בלשניקוב, השגיחו בנו השודדים והתחילו לירות עלינו. נשכבתי מאחורי פרה והיא נהרגה אך אני ניצלתי.

כן חוזרים הפרטים ונשנים בסיפורים, כשעולה מהם נימת בטחון – “כי יסוד עזבה ואילו אנו נשארנו לשבת במקום”. – כאשר שמענו את הקולות המתקרבים בדרך מיסוד – מוסר גם מרדכי גרוסמן הצעיר שבחבורה – שאלנו בחשיכה: “מן האדא²⁸”? – כמקובל. והשיבו: אנו באים מיסוד־המעלה שהתנפלו עליה. כינסנו את הפליטים לבנין של בית־הספר ובמושבה השתרר דכאון. לבוקר בא צבא והחזיר את האנשים ליסוד – וגם לנו הובטחה עזרה. – מכאן שהלקח של שכנתם הוותיקה יסוד־המעלה הופך את המעשה של “הרובה היחיד של הדוד מנחם” למשהו רציני יותר: מזה נימת גאון – “שאנו לא עזבנו את המושבה” – נימה שדבקה במשמר־הירדן, אף הפכה לה לסיסמה בתקופת מיבחן חמורה הרבה יותר, במלחמת העצמאות (כאשר יסופר להלן); מזה – אות מיפנה להגנה; ולאחרונה – גם ספקות קשים יותר בדבר עתיד המושבה הבודדה הדוחפים לעזיבה. משלושת אלה היה בלקח “הרובה” – ושוב אין פלא כי להלן נשמע קולות חדשים של צעירים הקוראים לכוננות ולהגנה במושבה – “ענות גבורה” – ולעומתם הקולות העיפים – “ענות חלושה”. משני אלה מתלווים לקורות משמר מכאן ואילך.

מיפנה להגנה ומשיכתה של נתניה    🔗

עדיין אנשי משמר מוסיפים להדגיש את עמידתם במאורעות 1929 לאחר ששקטה הארץ: – בצפת רצחו ילדים ומבוגרים ואנחנו שהיינו מושבה קטנה, רק עשרים משפחה ובה שבעה צעירים שידעו להחזיק נשק, החזקנו מעמד. אף משתבח יעקב גלבגיסר: אמנם אצלי גנבו את הבהמות, סוסים וחמורים, והעבירום את הירדן לסוריה, אך אני העזתי לנסוע לדמשק והחזרתי את בהמותי השדודות שנמצאו כבר בקונטרה.

עם זאת – כותב מרדכי גרוסמן מהצעירים – מאורעות אלו היוו נקודת־מיפנה בהלך־הרוח של המושבה וצעיריה בפרט, כלפי ההגנה. מרדכי שנעשה לאחר מכן למרכז ההגנה במקום, סוקר את השאלה הבטחונית של משמר כדלקמן: אם משום יחסי שכנים שקטים ואם משום הצבא או המשטרה שחנו במקום־מעבר זה, חלפו כאן מאורעות 1921 במספר מעשי שוד אך לא בפגיעה בנפש; באותם המאורעות חנה צבא הודי בקרבת המושבה והם אשר הרתיעו את השודדים. ואם התרחקו החרתים באהליהם ולא באו לעבוד אצל האכרים (בהשפעת ההסתה), בני המושבה התארגנו לעבודה שיתופית, כדי שלא לצאת לשדה ביחידות. כידוע, הממשלה העניקה אז למושבות מספר רובים, כשהם חתומים בארגז (וכן במשמר), על אחריותו של מוכתאר המושבה. – והיה הארגז עומד תחת מיטתו של אבי (ר' שלמה גרוסמן) ופקיד ממשלתי בא לבקר מזמן לזמן, שמא פתחו את הארגז בלי נטילת רשות.

עדיין לא דאגה המושבה להתכונן בכוחות עצמה ליום פורענות כי יבוא – ממשיך מרדכי – והשלטון החליט כי המצב שקט ואפשר לקחת את הרובים בחזרה. המושבה לא רכשה לה נשק משלה והסתפקה בשמירה הנהוגה מכבר – הם שני המוגראבים השומרים ברובי־צייד (ג’יפטים) שהוצא עליהם רשיון. שוב אין פלא כי בפרוץ מאורעות 1929, לא ידעה המושבה או אולי השימה את עצמה כלא־יודעת על המתרחש ורק סיפוריהם של השכנים והעובדה, שהם עזבו את העבודה ופניהם לא נראו – כל אלה החלו לעורר את ההרגשה כי משהו איננו כשורה, והאכרים יצאו במקל ובאבן לעשות את שמירתם בלילות. הנה רוכזו כבר, כמסופר, הנשים והילדים לבית אחד ועל גג הבית הועלו אבנים, כדי להתגונן בהם אם יבואו תוקפים – ואני שהייתי צעיר אך נלוויתי אל האכרים בשיחותיהם על המצב, התחלתי להרגיש לראשונה כי הגנתנו במושבה לקוייה מאוד.

סוף־דבר, יצאנו בשלום גם ממאורעות 1929, אך הלקח היה ברור: – כותב מרדכי – שאננים אנו יתר על המידה בימי שלום, ומשום כך איננו מוכנים לימי מאורעות והתנפלות. יתר על כן: אם עד עתה היה די “להרביץ” יריות ולעשות רושם על הערבים – הרי ככל שהמאורעות יחמירו וילכו שוב אי אפשר לבטוח באמצעים כאלה שהם בחזקת “ניסים”. כאמור, יש לזקוף שאננות זו בחלקה על העובדה ששכני משמר היו מוסתים פחות משל יסוד־המעלה, שם כבר שכנו הסורים בעלי הקונצסיה על החולה, עובדה שעוררה אי־שקט בסביבה הערבית. לא כן במשמר אשר בתום המאורעות חזרו שכניה לעבודה בטבק ושוב השתרר שקט לפחות למראית־עין, אך אני שוב לא ידעתי בנפשי שליו, כי התעוררתי להרגשת חשיבותה של “ההגנה” – ואתי עוד כמה צעירים מבני־גילי. – מסיים כאן מרדכי.

הרי שלר' שלמה גרוסמן גדלו בנים – אחד שנתפש להגנה, אחד שנמשך לעט־סופרים (ראה להלן), ואחד שלבו נתון עדיין לתעלולים שונים, אך גם הוא ההגנה כובשת את לבו עד שהיא נעשית לו “מקצוע” לכל שלביו – הגנה– נוטרות – ולאחר מכן חטיבת גבעתי (!). אולי זו היתה דרכו של “צבר” של ימינו, אך משה גרוסמן הוא צבר אפייני מבחינה זו. תחילתו במעשי קונדס אולי למגינת־לב אביו – כיצד? הוא מתערב עם ר' אריה שניידר כי יגנוב מהכרי שלו תבואה – ור' אריה שומר בלילה על גרנו, אף שומרים ערים ויושבים בצוותא עם אכרים על ספלי קפה כל שעות הלילה… או מתערב משה הנער, שנודע כבר כקונדס המושבה, כי יגנוב טלה מעדרו של אריה שניידר – ושוב, העדר כלוא בחצר ואחד “שחור” שומר עליו.

אך יש לו למשה חבר לתעלולים, נכדו של ר' אלי שווארץ ובכינויו ג’ון, אך הוא ההיפך מסבו העניו והנוח לבריות – ושנים אלו מתכססים, עושים רעש בסמוך לגורן מפה־משם, קופצים מעל קיר חצר וגונבים את הטלה – ואריה שניידר מודה לפרחחים כי יכלו לו וניצחוהו – גנבו מלוא השק גרעינים מגרנו ומשכו את הטלה מחצרו – ובשכר זה גומל להם כאשר הבטיח בסיגאריות מחנותו. משה הקונדס עינו צרה גם בזוג צעיר, הבוחר לבוא אל גדיש אביו כי משבולת־שועל או חילבה הוא – ששנים אלו רכים לשכיבה… משה מצליח במזימתו להבריחם מהגדיש כי רגליו זריזות ומי יתפוש אותו. –

אך אם תעלוליו של בן־זקונים זה אינם לרצונו של אביו ר' שלמה נקי־הדעת, אין הם מונעים את משה מלרחוש כבוד לאביו ולהיות גאה על מעמדו של זה בחיי הציבור של מושבתו. הוא גאה למראה אביו המקדם את הבאים מקרוב ומרחוק, כשהכל משבחים את הליכותיו והדרת פניו של אביו ר' שלמה גרוסמן. הוא רואה את טרחת אביו הנוסע וחוזר מפיק“א בחיפה בשנה שלקתה בארבה או הדבר פגע בבהמות ויש למצוא עזרה לאכרים. הוא רואה בפקידי יק”א ובנציגי המושבה המתכנסים בבית אביו לדון בענינים היגעים ובצד הרפואי והחינוך בכלל. אביו הוא הדואג למשכורתם של מורים וכן למשכורת הרופא ובלבד שיהיו עובדים במושבה ולא יעזבו אותה.

בו בזמן משה נעשה מעורב בין השכנים ועם השומרים המוגרבים במושבה בכלל. הנה חתונה רבתי אצל דודם מוסה חג' א־חסן מכפר תלל אשר ליד יסוד־המעלה. שמה מתכנסים אלפי אורחים מהכפרים – מסוריה וחורן מזה – ומלבנון מזה. כאן נציגי ממשלה ופיק“א וכאן רוכבי סוסות המצפים לבוא תור המרוץ. שם גם הסוסה האדומה של חברו ג’ון, אשר החוגגים הערבים אינם רואים אותה בעין יפה כי סוסתו של יהודי היא – והדבר פוגע במשה. לכאורה, הוא משתתף עם המרקדים בחגיגה כאחד מהם, אך כיוון שראה את “האדומה” של חברו קשורה לאחד האהלים הוא קופץ על גבה ונכנס למרוץ, משיג ועובר על פני הסוסות המשובחות – ועדיין שתים לפניו – – שחורה ואדומה, אחת מחורן ואחת מלבנון. לא נחה עוד דעתו של משה עד שניצח גם אותן ורק בחסות המשטרה שהיתה במקום נחלץ בשלום ממעגל הרוכבים הזועמים… פקיד פיק”א לוחץ את ידו וגם במושבות הגליל סופר, כי נמצא אחד ממשמר־הירדן אשר ניצח את טובי הרוכבים מגליל לבנון וסוריה (אמנם הסוסה עצמה היתה צריכה לאחר מכן למנוחת חודש מהמאמץ אשר עשתה להנחיל כבוד לרוכבה).

ברם, עוברות שנות התעלולים, אחיו מרדכי פעיל כבר בעניני ההגנה של משמר־הירדן ומשה גם הוא נכנס בעול מצוות ומתחיל לבקר באילת־השחר ללמוד את הרובה או נוסע לתל־חי לקורס מ"מים כדי לחזור למשמר־הירדן כמדריך ההגנה. – ומשמר הירדן השוכנת בדד, ורחוקה מעיני השלטון הבריטי, נוחה לאימוני הדרכה ולפיכך נשלחים אליה למטרה זו תלמידים ממקווה־ישראל ועובדי נמל חיפה כאחד. – וכן נמשכים הדברים עד שהושבעו נוטרים למשטרת הישובים (1936) ומשה ביניהם – עתה הוא מתמסר משנה להדרכה, שנעשתה חפשית יותר במסגרת הנוטרות.

ברוח הדברים האלה כותבים גם צעירים מהם: היינו מתי־מעט בגיל חמש־עשרה וכבר נכנסנו ל“הגנה”, עוד בהיותנו בבית־הספר. – כותב אהרון בלשניקוב. – הייתי גונב את הרובה מתחת מזרונו של אבא, אשר בלי הרובה לא שכב לישון, וכך נעשיתי “גבר”. נכנסתי בעול ההגנה ובערבים יצאתי לשמירה. – אולי נכון יהיה לומר כי כאן נמצא לבסוף מוצא לכוח הגנוז בבן־הכפר ולנסיון הבלתי־אמצעי אשר ינק תוך חרישה ומשחק ושחיה בירדן. עד עתה ראינו נוער זה והוא “תופש מושכות”, חורש, מתגרה בקליעת אבנים עם ילדי שכנים – ועתה ניתן לו ענין ממש בהגנה, נתפש לו והפליא את אבותיו.

עוד נשוב עם כל הצעירים האלה הגדלים להגנה בימי דמים ומאורעות, אך כאן באנו להטעים כי למושבה חדרה מעט־מעט תודעה זו של כוננות מתמדת וצעירים השפיעו על זקנים… כן כרוכה בהתעוררות זו גם הכרת ערכה החיוני של עבודת פועלים יהודים במושבה במקום שכניה הערבים – ואם עדיין לא הוכשרו תנאי האכר להחזקת פועל יהודי בשכר הוגן, מופנית כעת דרישה לפיק“א, שתסייע בענין זה. תתן פיק”א תוספת לשכר הזעום, אשר האכר או האכרה־האלמנה יכולים לשלם – ויימצא תיקון גם לתקלה זו בבטחון המושבה. אמנם כל אלה מתחוללים מעט־מעט במשך השנים שלאחר מאורעות 1929, כי שוב שוקעים אנו בשפל כשהמאבק על קיום המושבה והאכר גם יחד נעשה קשה יותר לאחר מאורעות אלו.

1930 – בינתיים טוענת המושבה את טענותיה האפייניות כלפי פיק"א: טורינו הבאים ראויים לתשומת־לב מצידכם, היות ובקשתנו קשורה בחיזוק הקיום של מושבתנו. (ומהי? –) אחד הליקויים העיקריים שמושבתנו סובלת מהם הוא העדר שוחט במקום. היינו נוהגים בעבר להתקשר עם השוחט של יסוד־המעלה, המבקר במושבתנו שתי פעמים בשבוע, בקיץ, ופעם אחת בשבוע בחורף. לפעמים אינו מבקר כלל – מפאת קלקול הדרך בימות החורף. סידור זה היה מספק אך במקצת את צרכי המושבה, אשר לעיתים קרובות מצויים בה חולי קדחת שהם זקוקים לבשר־עוף ולמעט מרק, כדי להחלים ממחלה ממארת זו. והנה מזמן המאורעות חדל השוחט מיסוד־המעלה לבקר במושבתנו משום סכנת־דרכים, כי אירעו בו מקרי התנפלות והתגרות בדרך (אולי גם מסיבה זו שהשוחטים הם “תלמידי ישיבות” שאינם בקיאים בהלכות הערבים ואינם שומעים את שפתם). כן נגזרה עלינו, בני משמר הקודחים, “נזירות” מאכילת בשר, שהוא מזון הכרחי להחזקת בריאותנו הרופפת. והננו מציינים בזה, כי בני מושבתנו הנם אדוקים ואינם עוברים על מצוות הכשרות. עלינו להביא, איפוא, שוחט שישב במושבתנו ישיבת־קבע ואנו פונים לכבודכם להושיט לנו את השתתפותכם במשכורת השוטר²⁹ – ומכאן – אל השאלה הכללית: מושבתנו הזעירה מתפוררת והולכת וסכנת ההזנחה נשקפת לה. הרבה סיבות גרמו לכך והסיבה העיקרית היא קטנות המקום ומיעוט התושבים, לגבי ההוצאות המרובות המוטלות עלינו. אנו מבקשים איפוא להשתתף במשכורת השוחט בשתי לירות בחודש, ותנו לנו את אפשרות הקיום בפינה זו, שדברי ימיה הם שרשרת של ארבעים שנות עמל ולחץ.

(חתום) אלעזר סגל –

ודאי ציפינו למשהו רציני יותר לאחר המאורעות המתוארים – והנה מתברר כי שאלת שוחט היא החיונית והכותב הוא אלעזר סגל הצעיר! מעתה מי יכול לעקוב מן החוץ אחר הקשר הסמוי בין “הקל” ו“הכבד” – בין שחיטה לבין קיום והגנה שעמדנו בה לעיל – אך משמר־הירדן הרי זו דרכה, שפרטים קטנים לכאורה משקפים סכנה לעצם קיומה. טול שריפה במחסן “כשנשרף גם חמורו של חמר המושבה, המקשר עם צפת ואשר על כך פרנסתו” (וגם קשרי המושבה עם החוץ) – או: נשברו גלגלים של מחרשה ולאכר אין כסף לקנות חדשים… ושוב: קדחת שחור־השתן (גם ב־1930!) שהיא ודאי עשוייה להכריח אכר לעזוב את המושבה – “אף שקשור הוא למקום מילדותו והפרידה קשה לו ממוות”. – ומיד מסתברת לנו העובדה, כיצד זקנים וצעירים עוקרים כדי לשבת בשרון, בנתניה, והמשיכה גוברת במידה כזאת, שהמושבה עלולה להידלדל כלה.

האותות המדאיגים על המתרחש בפנים מתרבים והולכים: “זה יותר משנה נתקפתי ממחלת שחור־השתן (קדחת צהובה) ולמרות אזהרות הרופאים שהתרו בי לעזוב את המקום, המשכתי את קיומי פה. – כותב פנחס סגל לפיק”א – קשה היה לי להפרד מהמקום, ששמתיו מטרה לשאיפותי. והנה בקיץ האחרון שוב קדחתי הרבה וסכנה נשקפה לחיי. בטח ידוע לכבודו, כי אחרי שנתקפים פעם במחלת שחור־השתן, הרי כל התקפה נוספת עלולה לסכן את חיי החולה. כיום, כדי להציל את חיי, אין לפני דרך אחרת אלא לחפש לי מקום באקלים בריא. צעד כזה יותר קשה ומר לי מהמוות הצפוי לי במשמר – אפס אין להשיב את גזירת הגורל ומוכרח אני לנדוד מהמקום היקר לי ביותר". – כן כותבים בני משמר ואין אלו מליצות.

וכנגד צעיר – האלמנה צפורה (פייגה) הישישה של צבי שניידר מהמייסדים (במאוחר יותר):

" – – בטח ידועים לכב' המאורעות העמומים שקרו במשפחתנו. בעלי המנוח (הוא ר' צבי שניידר) מת בסוף הקיץ האחרון, ואסון נורא שני קרה לי במות בני דניאל והשאיר אחריו אשה וארבעה ילדים קטנים. נתאלמנתי ושוכלתי בבת אחת, משפחתנו נהרסה – התפוררה והתפזרה לכל רוח, זו המשפחה שהחזיקה את המושבה במשך ארבעים וחמש שנה – (נזכור כי גם אנו קראנו עליה לעיל “בית אב”). אני נשארתי בחיים לבכי ואנחה, לספוד ולבכות את המצבות היקרות, קברי האב ובנו. עכשיו אני פונה לכב' בלב שבור ורצוץ, בבקשה אחת, לחלצני מהמקום שאיני יכולה להביא לו עוד כל תועלת. אל תדרשו עוד מאום מאשה אלמנה ומרת־רוח כמוני. את הכל כבר נתתי למשמר־הירדן – את לשד חיי וקרבנות אדם הקרבתי לה. גמרתי עם המקום הזה, שהתנקם בי באכזריות נוראה. אין לי עוד ידיים עובדות ורק אשה אומללה אני; לא אצלח למאומה." –

והבאנו את הדברים כלשונם גם על שום פשטות הניב, המלמד אותנו כיצד החיים בעבודת־האדמה עשויים לקרב אותנו לאותו ניב טבעי של עברנו, עת היינו עם עובדי־אדמה.

שוב לא נתפלא, אם אנו מוצאים מיד הצהרות חתומות מסוג זה: “אני הח”מ מנחם בלשניקוב (הוא הדוד מנחם “בעל הרובה”) מודה בזה שקיבלתי מהחברה להתישבות היהודים (יק"א) בחיפה, את הסך של 100 לא“י, אשר שולם לי בתור פיצוי וסולדה של כל חשבון, ברגע שאנכי מחזיר לחברה הנ”ל את הבנינים והאדמות שהיא מסרה לי במשמר־הירדן – בה הייתי אריס. הנני מצהיר בזה כי אני עוזב את המושבה, מרצוני הטוב, ואיו לי עוד כל תביעה או טענה מאיזה מין שהוא, הן כלפי חברת יק“א והן כלפי ועד המושבה.” – ואם הגדודאי הנאמן כך, מה פלא כי רבים מחבריו נשמטים והולכים ממושבתם בנסיבות המתוארות.

יעקב גלבגיסר בן־החיל עוקר עם ביתו לרמת־גן, כשאינו פוסק לקשור גם שם בימי חג ואבל את ההווה עם העבר – “בו שמרנו כמעט ארבעים שנה על הגבול הסורי וכבר אז הלך אחי לצבא התורכי, בשעה שאחרים ערקו ועקרו מהארץ.”

* * *

החיים הקשים נמאסו עלי והחלטתי לעבור לנתניה מקום שאין מלאריה ויש בטחון יותר. – מודה בגילוי־לב עמרם שניידר, אשר רבות נעזרנו ברשימותיו לקורות המושבה. – ונתניה אז (1930) גם היא מקום שממה וגבעות חול. מצאתי בה צעירים מבני הגליל התחתון, בני פתח־תקווה ומעטים מבני חוץ־לארץ. בני פתח־תקווה הם שיצרו את חברת “הנוטע” מייסודה של הסתדרות “בני בנימין”, אשר הייתי חבר בה (זו ההתאחדות של בני המושבות) והיא שכבשה את אדמת נתניה. כאן נוצר מיד מקום עבודה גדול למאות פועלים יהודים וערבים, כי נטעו כאן כ־10,000 דונאם פרדס – וכן התפתחה והלכה נתניה עד היותה “לעיר ואם בישראל”.

הבאתי לנתניה את “כוס החלב הראשונה” ואת הביצה הראשונה של משק עברי. – ממשיך עמרם – בעזרת עובד בן־עמי הייתי במייסדים של בית־הספר הדתי “תחכמוני”, עמלתי וסבלתי עם כל בוני העיר. נחשבתי מבוגר בין הצעירים שפרקו עול מסורת ועבדו בשבתות ובחגים; – אך כיוון שהמקום גדל ונוספו בו תושבים מגילים שונים, יצאנו בשבתות לפרדסים להשבית את העבודה והקימונו בית־משפט פנימי כדי לפסוק בענינים שבין אדם לחברו. הציבור הרבגוני התלכד והלך ונתניה נעשתה מרכז לבני משמר־הירדן מדי צאתם את מושבתנו. ואמנם בו בזמן באו לנתניה יוסף אחי, משה ואהרון בני אחי אריה, פנחס ומשה סגל, צבי אורנשטיין ולנדה אהרון. אחר־כך עבר שמה אחי אריה (עם שהיה חוזר ובא מפעם בפעם בעונות העבודה, אל אכרותו וגם נפטר במשמר־הירדן כמסופר לעיל). והמושבה הצטמצמה והלכה – מסיים עמרם – כי משנת 1930 רבו העזיבות.

קשה לנו סיום זה של עמרם שניידר ועדיין רבים גילויי העבודה, ההווי והגבורה של הנשארים לשבת, אך עובדת העזיבות בעינה עומדת ואין אנו באים לחפות עליה.

לי נראה, – אומרת רבקה סגל שנתאלמנה מבעלה אלעזר במלחמת השחרור – כי המוסדות חטאו כלפי מושבתנו כל השנים, ועוד מימי כניסת האנגלים ומאורעות תל־חי, הייתי מהלכת בהרגשה, כי כל השנים חיינו במצב מלחמה ולא ידענו שליו ביום ובלילה. מיד לנסיגת התורכים ממושבתנו ויציאת הגרמנים נפוצה שמועה כי ערבים יתנפלו עלינו ואלעזר שהיה צעיר, קיבל אז ידיעות מהימנות משייכים שכנים על הסכנה הצפוייה לנו. הוא אץ אחרי הגרמנים ושיכנע אותם, כי יחזירו אלינו פלוגה שלהם, לשמור על המושבה עד לרגע האחרון. ואמנם כן עשו ושלחו לשמור עלינו עד שנראו האוסטראלים הבאים – והללו זרמו והלכו, כשאני שואלת את אבי: מי אלה? – מאז לא פסקו ימי החירום – 1921… 1929… 1936… – ויש אשר הנשים והילדים הועברו למקום־מבטחים, לצפת או לטבריה; אך הגברים ביצרו את המושבה ושמרו עליה, בלי שאפשר היה להבין כיצד מחזיקים הם מעמד… מכאן, חותם הקדרות שהיה טבוע במושבתנו והוסיף ללוות אותי מילדותי כצל. – 

גם החברה התומכת בנו, עזרתה לא ניתנה בבת אחת: – מוסיפה רבקה – תחילה – אדמה ולאחר מכן התקציב המצומצם לעגלה עם זוג בהמות ולבנין בית. והדברים ארכו: כאשר נישאתי לאלעזר, גרנו תחילה בבית ישן ועזוב (של פייגלין), אשר במו ידי טחתי את קירותיו – עד שהתחלנו לבנות בית משלנו מכסף התקציב ומהכנסות הטבק. אף היינו ראשונים להכניס טליפון, כי אלעזר כבר התמסר לניהול המושבה, וכאשר הילדים גדלו והיו צריכים לחינוך, אלעזר סירב לעזוב את המושבה.

הרי שנמצאו כאלה, אשר העזיבה אינה נראית להם ובמה רואים הם את התקנה? – כאן משמשים הקל והכבד בערבוביה – ככל שראינו כבר לעיל: שיפור תנאי החיים ושוחט… הגדלת המושבה במתישבים על יסוד נטיעות וענפי השקייה אחרים או הכנסת כבשים ולולים… סידור העזרה הרפואית ועזרה לאלמנות הרוצות להמשיך ולנהל את משקיהן – וכל זה כדי שאנשי משמר לא יהיו פוסחים על שתי הסעיפים “לנצל את משמר ולהשקיע בנתניה”.

 

פרק ט': בתקופת ביניים (1939־1930)    🔗

כתום ארבעים שנה    🔗

אולי נכון לומר, כי לא בהתמוטטות המושבה אנו עומדים אלא בסיום שלב, כאשר מלאו לה ארבעים שנה (1890–1930). שכן למרות קרבת השנים האחרונות לתקופתנו ולמרות המיסמכים בהם תמכנו את הרצאתנו – עדיין נראה לנו כי עומדים אנו בשלב “פרהיסטורי”, עת הכל מתרחש כאן במדומדם – חלו… קדחו… שדדו… החזירו את השוד… – ואין להבחין אם התרחש הדבר ב־1929 או אולי ב־1899. – לא כן מכאן ואילך, כשההדגשה גוברת כי עומדים אנו “בראי היסטורי” ומשמר גם בריחוקה וניתוקה נצמדת אל תהליך הקורות של הישוב כולו, ולא עוד אלא ניתן לה לבסוף להכתיר את עצמה בזר של סיום היסטורי־לאומי. – ונמשיך לסדר הענינים.

קודם כל לצד החקלאי, שכדאי לנו לסקור כאן בקצרה עפ“י ההדרכה החקלאית של הפקידות – ונבין יותר מה פירושה של מצוקת החקלאי בנסיבות הללו וכיצד נראו הסיכויים להבא. השנים 1923–1928, בהיות הפלחה הענף העיקרי כבעבר, הן שנות גשמים ועצירת גשמים לסירוגין, ובשנה גשומה (דהיינו ברוכה) – הפלחה נותנת לאכר בממוצע פחות מ־100 לא”י הכנסה; – כאן החל לעזור הטבק כענף נוסף, אשר ב־1928 מגדלים אותו במשמר על שטח של 365 דונאם – ומהטבק הכנסה שווה כמעט לזו של הפלחה הממוצעת – 95 לא“י לאכר. הטבק עוזר גם בשנת בצורת לפלחה וב־1930 הוא מכניס בממוצע 45 לא”י לאכר; ב־1931 הטבק עומד בהכנסה של 108 לא"י בממוצע, עם ששיווקו קשה. אף־על־פי־כן התנודה באוכלוסיה אינה גדולה בשנים הללו (עם שמתחלפים פרטים – הללו הולכים והללו באים במקומם), כדלקמן: 23־21 אכרים עם 19־26 ילדים (השיא היה ב־1928).

אחרי מאורעות 1929, כשמצב הרוחות נחלש, גברה התקווה למטעי אשכולית ואמנם ב־1932 נערכת ההגרלה של החלקות – א) לנטיעות ו־ב) לירקות – כמובן חלקות שהוכשרו להשקייה בצינורות. ברם, מטעי האשכולית אינם נושאים פרי אלא כעבור שנים ובינתיים צריכים הם להשקעה בעבודה. כן פונים בתקווה להכנסה אל הפרה המשובחת וב־1935 מקבלים 16 אכרים פרות (דמשקאיות) בצירוף פר משובח. הענפים החדשים ומיכון חלקי שהוכנס בפלחה מאפשרים בינתיים לצמצם בעבודה השכירה – וגם המאורעות דוחפים להרחיק את העבודה הזרה (של השכנים) ולקרב את הפועל העברי. – הדבר הוא גם לרוחה של פיק"א, עם שהיא נדרשת לסייע בתשלום חלק משכרו הגבוה של פועל עברי.

מהלך הדברים יובהר לנו גם מהתיאורים אשר בני משמר־הירדן (הצעירים) – יצחק סגל או שמואל גרוסמן – מתחילים לפרסם בעתונות ונביא בזה מהכתבות של שמואל גרוסמן (הממשיך בכך את מסורת “המשכיל” של אביו ר' שלמה גרוסמן) בעתון התאחדות האכרים “בוסתנאי” (שנות תרצ“ב–תרצ”ג). תרצ“ב – 1932/31 (חשוון): מנהל יק”א מר אונגר עורך ביקור במושבה בלווית פקידי פיק“א (אפשר לומר כי זה ביקור ראשון מטעם החברה מאז שנות החסות הראשונות – ואולי זה אות, כי יק"א מחדשת את התענינותה במושבה). המושבה עורכת לו קבלת־פנים ליד הרחוב החדש הפונה צפונה (בו שני בתים חדשים של מתישבים מהצעירים ובהם מרדכי גרוסמן שביתו נחנך בסימן נישואיו עם פנינה בת אריה ונכדת ר' מרדכי יצחק לובובסקי). כאן הוקם שער־כבוד מקושט בדגלים, ציוני ואנגלי, ובתחילת הרחוב התנוסס שלט: “רחוב ל. אונגר…” קבוצת פרשים ממושבתנו ומיסוד־המעלה יצאו לקבל פני האורחים. יושב־ראש ועד המושבה מר לוי גרוסמן נשא נאום ברכה לכבוד האורח ומר אונגר השיב: אני מכיר את כל חלומותיכם ואומץ־לבכם. יחד עם מנהלי פיק”א בארץ, נבנה ונפתח את משמר־הירדן. – באותו מעמד נואם מהשכנים מוסה חג' א־חסן, שייך המוגרבים, על “הידידות עם היהודים”.

תמוז 1932 – “מושבתנו מונה כיום 24 אכרים. אכרויות אחדות נעזבו בשנים האחרונות ורובן נתמלאו שוב. העבודה של פיק”א להכשרת האדמה לנטיעות היא עברית והחרישה נעשית ע“י בני המושבה. עבודת הבנינים למתישבים החדשים נעשית רק בידי פועלים עבריים. אך – בגמר עבודת הגורן מתברר, כי לא היה מה לקצור ולדוש, מה לזרות ולאסוף… חקלאי הגליל, יהודים וערבים, יגישו תזכיר כללי לממשלה, בבקשה לוותר להם על מיסי העושר”.

ועוד: “הוחל בסידור האינסטלאציה ע”י פיק“א למטע ההדרים על כמה מאות דונאם. מבני המושבה והמושבות הקרובות ומקבוצת בית”ר וההסתדרות – עסוקים בעבודת האינסטלאציה והיא מתקדמת. גמרו בנין בית המכונה (מכון מים נוסף מצפון למושבה להשקיית מטעי האשכולית וגני הירקות או המספוא מהירדן), חופרים תעלות באורך כמה אלפי מטרים להנחת רשת הצינורות. וכן נוכל לגשת תיכף לזריעת חציר וירקות – אך לנטיעה נגש רק באביב הבא. מצב־הרוח הורם ובערבים נשמעת שירת עובדים. – עוד יש שאר־רוח במשמר־הירדן!"

תרצ"ג 1933 – השנה עוברת בסימן נטיעה וחששות מהבצורת הצפוייה לסירוגין.

אדר – “אחרי תוחלת ממושכת וצפייה מרובה זכינו להגיע ליום שקיווינו – נטיעת ההדרים. כדי לקצר את זמן הגידול נטעו שתילים מורכבים בני ארבע שנים שקליטתם קשה. לכן נטעו בצינת הלילות ואמנם עמלנו לא היה לשוא, כי רוב השתילים במצב טוב. לעת־עתה כל אכר מקבל 5 דונאם נטועים אשכוליות. וכן יש לו 10 דונאם בהשקייה – אשר נזרעו חצירים. פיק”א הבטיחה להגדיל את שטח ההשקייה עד 20 דונאם לכל אחד. ובליל חג פורים נערכה חגיגת הנטיעה סביב שולחנות ערוכים, עם שירים וריקודים עד הבוקר." 

זו צרה, כי השמחה היא לעתיד לבוא ובינתיים: “בצורת – השמש לוהטת והשמים בהירים ואין אף רמז לגשם. הקמה לא תקום עוד לתחיה, אחרי בלותה לא תהיה לה עדנה, כי הכל יבש וקמל ונבל. אשר יגורנו בא: שנת בצורת איומה – – בשנים כתיקנן הימים האלה – ימי חג הפסח – ימי ששון ושמחה, יוצאים לטייל במרחב השדות – – אך השנה השדות חשופים – – התזדרז הממשלה להגיש את עזרתה לפלחי הגליל הנמקים בעוני?!” – –

וחדשה כללית: נבנה גשר חדש על הירדן ע"י בעלי הקונצסיה לייבוש החולה (הסורים). לפני שלוש שנים החלו לבנותו והשנה גמרו. לדעת מומחים, היה הגשר הישן הגורם העיקרי לעיכוב ייבוש החולה (כי חסם בעד זרם הירדן). – כן נוסדה ספריה בתרומתו של מר אונגר ואנשים מהמקום.

לאור הנתונים הכלליים הנ“ל יהיו מובנים לנו יותר מכתבי הוועד ושוב לא ייראו בעינינו “כתלונת אכרים מלומדה” (כלפי חברה שיש להוציא או “לסחוט” ממנה מה שאפשר). אל ו. כהן, מנהל משרד פיק”א בחיפה (תרצ"א): “אנו שמחים לקדם את פניו בברכת “ברוך הבא” (אחרי שובו מאירופה) – ובפרט שלא זכינו כי יבקר במושבתנו העומדת כעת במצב עגום… והיות כי במצב הנוכחי הוכרחתי להתפטר מלהיות חבר ועד המושבה, הנני בזה להציע את חוות־דעתי הפרטית לטובת מושבתנו. – כותב ר' שלמה גרוסמן וחזקה עליו, שהוא מביע את דעת המושבה כולה. – יש להפסיק מליתן פיצויים לאלו אשר עזבו את המושבה, למען שלא יתווספו עליהם עוד. אלו אשר עזבו את המושבה (אך מוסיפים להחזיק באדמתם ולעבדה בידי אחרים) – לא יקבלו כסף מההלוואה אשר פיק”א נותנת ע“ח הטבק ולהשתדל ע”י הסינדיקאט הכללי לטבק (שמרכזו היה בראש־פינה), כי טבק שלהם לא יתקבל בסינדיקאט. על פיק"א לאכר ארבעה אכרים חדשים בלי דיחוי (במקום אלה שעזבו). כן יש להוסיף עוד שנים חדשים, ויפה שעה אחת קודם.

אם התכנית של נטיעות על אדמת ההשקייה נתקבלה לפני פיק“א, טוב להתחיל בעבודות הנחוצות מעכשיו ובמקום התעלות (להשקייה) מוטב שיהיו צינורות, כי ראו ביסוד, שהתעלות לא תצלחנה. אם תכנית הנטיעות לא נתקבלה יותן תקציב ל־25 כבשים ולול לכל אחד, כי גם בזה יוטב מעט המצב במושבה (בינתיים תכנית הנטיעות אושרה, כאמור לעיל). – וכן יש להוסיף בהקצבה למשכורת השומרים והשוחט. ופרטים: יש לבוא לעזרת האלמנות תמרי והרצוג על עגלות, שיוכלו לנהל את עבודתן. יש לעזור בתיקונים, אשר הממשלה ו”הדסה" (השירות הרפואי) דורשים לעשות בבית־המרקחת, כי עכשיו (עד שימלאו את הדרישה לתיקונים) אין רופא ואין עזרה מדיצינית לכל מקרה שלא יקרה חלילה. –

אלו משאלות גם בשנים כתיקנן ואין בהן חדש, אך המושבה נענשת (כאמור לעיל) – בשנת בצורת (1932) ומוכתאר המושבה והוועד כותבים אל מושל צפת: עם כניסתנו לעונת הקציר, אנו מתכבדים למסור לכ' על מצב השדות והיבול ומקווים כי יעשה את הצעדים הנחוצים להצלת האכרים והפלחים מכליון (הווי אומר – זו צרת הכלל). בשנים כתיקנן עונת הקציר היא עונת החיים במושבה ובכפר ומעודדת את האכר לקצור, ולאסוף את יבולו, המספק לו את צרכיו ומאפשר לו את כלכלת משפחתו. השנה נכנסנו לקציר וידינו על ראשינו – עונת החיים הפכה לעונת מוות וקפאון. אכזבה ויאוש תקפו את אכרינו ואחרי עבודה מפרכת במשך החורף מנקרת במוחנו השאלה – איך נבטיח את קיומנו במשך השנה ובמה נחיה את צאננו ובקרנו? מצב השדות מעורר זוועה – ולולא הצורך לאסוף תבן לבהמתנו הרעבה – אין כדאי לקצור את התבואה אשר בחלקה הגדול לא תצמיח שבלים. הקטניות לקו לחלוטין ומתבואות הקיץ, החימצה לא הצליחה והדורה לא נבטה מחוסר רטיבות באדמה. – נוסף לכך צפויים צאננו ובקרנו לכליון ממש מחוסר מרעה יבש, “כסב”, עד לעונה הבאה. אדוננו הנכבד, מי יפתור את שאלת קיומנו למשך שנה שלמה ומי יסלק את חובותינו? – אנו פונים לכב' בבקשה לעיין בכובד־ראש במצבנו ולחפש דרכי הצלה לאכרים האובדים…

כבר נאמר כי צל הבצורת העיב גם על ההתעוררות שבאה למושבה עקב נטיעת פרדסי האשכוליות והקמת מכון־המים להשקייה מצפון למושבה – כי שנות הבצורת באות רצופות בזו אחר זו (גם 1933): מצבנו הכלכלי הדחוק הביאנו עד פת לחם – כותבת המושבה לפיק"א – ומאלץ אותנו לפנות שוב בקריאה להצילנו מרדת פלאים. הפעם אין אנו יכולים עוד לעמוד בדחיותיכם, כי הגיעו מים עד נפש – בזמן שכל צעירינו עומדים לעזוב את המושבה ולנדוד למושבות יהודה ושרון. נדידה זו מסוכנת לנו משתי בחינות: א. המושבה תתרוקן ממש, פרט למספר זקנים, ורוב הפרדסים יוזנחו ללא טיפול; ב. אכרינו הצעירים בהשתקעם במושבות הללו, לא יהיה להם עוד חשק לחזור למושבה. אנו מרגישים באחריות לגבי מושבה זו שעלתה לנו בבריאותנו, במרצנו ובקרבנות יקרים – ובתקופה זו, שבה עמדה כבר ממש על מפתן התחיה – איך נתן לה לרדת פלאים עקב שנת בצורת! – –

זאת ועוד: הבצורת (של 1933) אינה דומה לשנים שקדמו כי הציגה באכזריות את האכר ככלי ריק. נוסף לכל סבלנו – קדחת, חום הקיץ והחמסינים הצורבים – עומדת דאגה איומה ללחם. הסוחרים חדלו לתת בהקפה – וילדינו כבר נפלו פניהם מהזנה גרועה. ביקשנוכם לפתור את שאלת קיומנו ע"י המצאת עבודה לאכרים ומכירת הטבק שלנו. כנראה, שהצעותינו לא מצאו הד בלבכם, בזמן שאנו נתונים בצרה ויום גרוע מקודמו. – – כרגע אנו מבקשים להקציב לכל משפחה הלוואה של “עשר לירות”, כי מהסכום הזה יסולק לפועלים עבור תלישת התבואה (שהיתה נמוכה ואי־אפשר היה לקצרה במכונה), והנותר ישמש להספקת לחם לפינו ולפי טפנו. כן יש לספק תקציב להבטחת עבודה – סיקול השדות וחרישה עמוקה לחלקות המיועדות לנטיעת עצי פרי (נשירים). אף הרחבת האינסטלאציה של הטורבינה (מדרום) – המפעל החיוני למושבתנו. – אנו מבקשים להביא את תוכן מכתבנו לפני ה' פראנק ויחדיו תדונו על דרכי ההצלה של מושבתנו. (הוועד)

ומיד לאחר מכן: אחרי תשובתכם השלילית על בקשתנו לעזור לנו על התלישה, ביקר האגרונום של פיק"א מר חזנוב את הפרדסים והתבואות וראה בעיניו את המצב כי נורא ועגום הוא מאוד. – – וכבר פנינו גם לממשלה בבקשת עזרה ואמנם ביקר פקיד הממשלה את שדותינו, אך תשובתו היתה “כי יש לנו בארון והוא יעזור לנו”… לכן עליכם לדון במצבנו הרע, כי אם במשך ארבעים ושלוש שנים להיותנו אכרים, עברו עלינו צרות הרבה – אבל מכה כזאת בשתי שנים רצופות, בלי גשם כלל, עוד לא ראינו – וחכמת שלמה המלך שאמר – “עובד אדמתו ישבע לחם” – לא נתקיימה בנו. עכשיו אנו נאלצים לקנות קמח למחית ביתנו, אשר לא נוסינו בזה מיום התיסדות המושבה, ואיך נוכל לקנות, אם אין אצלנו עבודה להרוויח כמה גרושים ליום? – הושיעו אדם ובהמה. (של' גרוסמן)

והבצורת השלישית, הקשה מהשנתיים הקודמות – מוסיף וכותב גרוסמן בשנים הללו (ואין לשכוח כי לא רק המושבה הוותיקה אלא גם קבוצת מחניים השכנה, אשר המרכז החקלאי עמד מאחורי גבה, לא החזיקה מעמד ולאחר חילופים שוב נעזבה – הכ.) – העמידה אותנו על עברי פי־פחת – עד פת־ לחם ממש! מצבנו האיום מאלץ אותנו לפנות אליכם בקריאה – להציל את המושבה מהרס מוחלט. כל רגע חשוב כדי לקדם את פני הרעה ולמנוע בעד הנדידה למושבות יהודה ושרון. – האמצעים הדחופים הם: – הגדלת המושבה במועמדים מקרב הצעירים שגדלו בינתיים – יצחק סגל, ישראל שור ומשה גרוסמן – ולאלה יש לתת אפשרות להיאחז באכרויות. יש לפתור את שאלת האלמנות, הרוצות למסור את אכרויותיהן מסיבת זקנה ומחלה. מבקשים לאשר את התקציב למעון הבראה עבור ילדי משמר ויסוד־המעלה, כי בזה מצילים את בריאות הדור הצעיר (וזה מפעל חדש שכוונתו היתה להקל על סבל הילדים ממחלות הקיץ במושבות הללו ולהוציאם לקייטנה במקום אחר).

וכמובן פרטים טכניים נוספים – הבאים להדגיש, כי אין המוסד יכול לעשות עבודתו לחצאין, אם הוא רוצה בחיזוק האכרים ובפרט בתנאי המקום הקשים: משברי רוח לפרדסים מצד מזרח, שרוחות הקדים חזקות כאן ופוגעות בנטעים; מכונאי קבוע למכון המים (ולא משותף עם יסוד־המעלה), כדי להפיק מלוא התועלת מאפשרויות ההשקאה. ועוד: – “אין אנחנו מבקשים גדולות שניתנו למושבות פיק”א, אלא שני דברים ביקשנו ומר אונגר הבטיח לנו – לולים וכבשים – ולא נתמלאו עד היום. לדעתי, יש להפסיק לעשות הבדלים בין מושבות יק“א לפיק”א".

כבר אמרנו, כי רשות־הביניים בה נמצאה משמר (משל יק“א אך בהנהלת פיק”א) לא היתה לטובתה; אם הפקידות בחיפה אישרה, עדיין לא היה בטחון כי הנהלת יק“א תתן את אישורה על כך, ובוודאי מכאן התלונות החוזרות ללא תוצאות (1934): “בזמן שכל הארץ שופעת עושר ומשגשגת, אנו כאן נתונים במסגרת צרה ומחניקה; בזמן שבארץ יש עבודה למכביר והדרישה לפועלים גדולה, ולכל נקודה זורם הון פרטי הנותן חיים ומפתח את המקום, אצלנו הכל הפוך: יום־עבודה איננו במציאות, הון פרטי אינו מורשה לחדור (ע"י המוסד המעכב). המצב הזה יק"א אשמה בו הרבה, ואם נצעד עוד צעד בכיוון זה ונפלנו ללא־קום. – החלטנו איפוא פה־אחד לעשות את הנסיון האחרון, ובאם נסיוננו ישוב ריקם, נוותר על המקום והרכוש ונציל את חיינו ע”י עזיבת המקום, לחלוטין ובצורה מאורגנת”. – לבסוף: גורל מושבתנו מסור עכשיו בידיכם, לקיימה או לבטלה וחלילה לכם להובילה בדרך של מחניים (העומדת חרבה). – חתומים כל בני המושבה. 

ואף על פי כן קידמה ופועל עברי במושבה    🔗

עדיין המושבה מציגה גם השתדלות פרטית, בנוסח ימים עברו: נא (הפקידות) להקדיש תשומת־לב לעובדה הבאה – רוח קדים “שרקיה” נשבה במושבתנו (שזה שנים רבות לא היתה דוגמתה) והעיפה את גג הרפת של אלעזר סגל – כל הגג נהרס ומלבד ההיזק נמצאת הרפת בסכנה, כי הגשם עלול להרוס את קורות הבנין – ואנו מבקשים לבוא לעזרתו של אלעזר סגל בהלוואה – ופרטים כיוצא בהם. – אך בדרך כלל, גוברת הדרישה לטובת המושבה כולה, מתוך דאגה לעתידה. גם אחרי שנות הבצורת, כאשר באה לבסוף שנה טובה, הקומץ אינו עשוי להשביע את הארי ולמלא את אשר החסירו השנים הרעות: אמנם הגורן (1934) נתנה זרעים ומספוא לבהמות, אולם אינה עשוייה להספיק לסילוק חובות שנצטברו ולכלכלת הבית – – ולבסוף למניעת התקלה העיקרית: מיכון עבודות השדה תוך שיתוף האכרים וע"י כך הוצאת הפועל הזר… הרחבת ההשקאה כל כמה שאפשר, כי רק בה עתיד למושבה ולאחר שהוקם מכון להשקאת הפרדסים, יש להרחיב גם את עבודת הטורבינה.

הוא שאמרנו, כי למרות המהלומות שנחתו עליה, המושבה עומדת בסימן של פעילות המונעת גם את אלה הנמשכים דרומה (ובעיקר הצעירים) מלעזוב. – אבי שנודע לו כי הזדמן לי לרכוש חלקת קרקע ביהודה אצל הירקון, – מעיד מרדכי גרוסמן בנו של ר' שלמה – לא נח עד שחזרתי בי ונטשתי את הרעיון. גם פיק"א הכירה לבסוף, כי מחובתה לעמוד לימין המושבה הנאבקת על עתידה והחליטה לבוא לעזרתנו. אך קראנו ליושבי נתניה מבני המושבה לדון ביחד על גורל המושבה והצטערנו לשמוע מפיהם – “כי אמנם הם יושבים בנתניה אך לבם במשמר הירדן”. – הבינונו כי בהבטחות כאלה לא נוכל להסתפק, שעה שהאכרויות העזובות מעובדות בידי חרתים ערביים.

בינתיים מכון־המים החדש מצפון למושבה להשקיית הפרדסים עודד את הרוחות. – מוסיפים מרדכי גרוסמן ודוד וייסבליט – בפתיחה החגיגית של מכון המים השתתפו מר אונגר מהנהלת יק“א (1933), ופקידי פיק”א – טריפון פייטלסון ואגרונום חזנוב. באו אנשי יסוד־המעלה, אנשי הכפר הערבי הקרוב משרפה וגם מכפר המוגרבים בראשותו של מוסה חג' א־חסן. תוך ההתעוררות הוכנסה הפרה הדמשקאית כדי שיהיה לנו חלב לשיווק בצפת. אם ענף זה לא התאקלם במושבתנו, הרי ההתעוררות הביאה לכניסת הפועל היהודי למושבה. עם שהדבר נעשה בהדרגה, כדי שלא לעורר את תשומת־לבם של השכנים שהיו רגילים לעבוד אצלנו – אף חסר הכסף לשלם לפועל עברי.

לאור הדברים האלה תובן לנו תביעתו של ועד המושבה בימים הללו: קיומנו תלוי בביסוס משקינו ושום עזרה זמנית לא תחזק את מעמדנו הכלכלי. – כותב הוועד. – תיקון הרפתות וקניית הפרות אינם סובלים דיחוי ומצוי היום שוק נאה למכירת תוצרת החלב, אף חלק מהמספוא הדרוש לרפת כבר יש לנו פהחצירים שזרענו בהשקאה. אנו מדגישים בזה, כי לא נסכים להקצבת פרה אחת לאכר אלא שתים. וגם בענין החיטה – יש לעבור כעת לזן משובח יותר (כי גם בפלחה המסורתית נוכחו האכרים לדעת שמוכרחים לשנות ולהתקדם). – אמנם הסיכויים אינם מתקיימים ואם תלו תקווה בשוק לחלב, כבר נרמז לעיל כי תקווה זו נתבדתה; עם זאת המושבה מוסיפה להלחם על ביסוס שלם ולא חלקי, “כי רק בחצי הדרך אנו עומדים”: "על כן אנו מתפלאים על העובדה שמר פראנק (מנהל המושבות) ביקר במושבתנו רגעים מספר וסירב לשבת עם הוועד כרגיל בכל שנה; הוא הביע רק את שביעת־רצונו מהשנה הטובה ונסע לדרכו – – ויש הרבה לעשות: לפתח את ענף גידול העופות שהוא מוזנח במושבה מחוסר לולים מתאימים; להוסיף מקצרות ומגובים ולעיין בשאלת טראקטור וקומביין הדרושים למושבה; – הלוואה לכל אכר לשם חדרי שירות בבתים, כי הננו נתקפים תמיד בבקורת חריפה מצד רופאי המושבה ופקידי הממשלה הסניטאריים, על ההזנחה בפרטים אלה – “ועדיין חיים האכרים מבחינה זו כבדווים ממש” – –

ועוד מבקשים להגדיל את התקציב לחינוך (כהשתתפות בתקציב החינוך הכולל של ועד החינוך) – כדי לאפשר פתיחת גן־הילדים – כי “אחרת התינוקות מה יהא עליהם?” – ואין צורך לומר – הבטחת העזרה הרפואית. אמנם העזרה ניתנת כבר ע“י הארגון המיוחד בשביל המושבות – “קופת־חולים עממית” – אבל היא מותנית בהשתתפות המושבה ובתקציב יק”א – ואם המושבה עומדת בחוב ב“קופה”, עלולה להימנע ממנה העזרה הרפואית החיונית: – “ואמנם קיבלנו הודעה אחרונה וכן קיבל אותה רופא המושבה, כי יפסיקו את העזרה הרפואית” {וזה בכניסה למאורעות 1936!).

בנקודה זו ראויים הדברים לבוא כלשונם, כי מהם תיאור בעקיפין של המצב בפרוס המאורעות החמורים של שנות 1936–1938 והללו, כידוע, היו קשים הרבה יותר מאלה שקדמו. כותב הוועד: – – למותר להסביר לכם עד כמה מסוכן עכשיו להשאיר מושבה קטנה כמושבתנו בלי רופא, כאשר רוב בני מושבתנו נמצאים ערב־ערב, מאחורי החצרות והמגרשים (בשמירה) וסכנת מוות מרחפת על ראשיהם. תרגישו נא אותנו בימי זעם אלו, כאשר חרב האויב מונחת על צווארנו ותזכרו כי קיימת מושבה בשם משמר־הירדן – קומץ קטן של אנשים הנלחמים על קיומם בכוחותיהם האחרונים. זה למעלה משלושה חדשים יושבים הם לילות כימים, כדי לשמור ולהגן על קיומם וכבודם – ולוא באתם לבקר אצלנו ערב אחד, הייתם אולי מזדעזעים למראה עיניכם.

ועוד: אמנם עזרתם לנו בחדשים האחרונים להגברת השמירה ועוד, אפס אין זה מספיק… הנכם מתבקשים איפוא להמציא לנו הלוואה כדי לאפשר לנו את המשכת העזרה הרפואית וכן לסלק לנו את הסכומים שהוצאנו בקשר למצב, להחזקת שוטרים וקבלת “פאטרולים” (של הצבא). הננו נושאים בעול הוצאות גדולות מאוד, לרגל תנועת הצבא (הבריטי) בסביבותינו, ביקור שוטרים בריטיים וערביים ועוד.

ועד המושבה בא בענין נוסף, אשר גם הוא הזמן גרמו: “למרות שהננו נזהרים תמיד מלבוא בחיכוכים עם “הנוקטה” הסורית שעל הגבול, הנה קרה מקרה בלתי נעים עם הצעיר שלנו ישראל שור, שנכשל מחוסר זהירות (בענין מעפילים מסוריה). הוא נאסר ע”י המשטרה הסורית ונשלח כבר לקונטרה והיום יעבירוהו לדמשק, שם יועמד לדין על נסיון לשחד שוטר. זו אשמה חמורה מאוד והצעיר עלול להישפט לשישה חדשי מאסר, והוא חלש ואנו חוששים לבריאותו. אי לזאת אנו מבקשים לעזור לנו בדבר זה ולייעץ לגברת שור (הנוסעת אליכם) איך לנהוג ובאילו אמצעים לנקוט". 

להלן נמשיך בכל הנוגע למאורעות 1936 ואילך ביתר הרחבה – כאן נחזור אל הנקודה בה פתחנו, כשההתקדמות (וגם לחץ המאורעות) קרבה את כניסת הפועל העברי למושבה, כדי להוציא ממנה כאפשר את הפועל הזר (החרת ועוד), שקנה לו כאן שביתה מיום ייסוד המושבה: “פניתי פעמים רבות לוועד המושבה כי ישתדל לפניכם (פיק"א), שתעזרו לי בהחזקת פועל עברי. – כותבת שרה שניידר – הנני אלמנה מטופלת בילדים קטנים, בלי אף עובד ובפרט במשק, חוץ ממני, שהנני עמלה קשה ומספיקה בקושי את עבודות הבית והחצר. ובפרט כיום, שעלי לטפל גם ברפת (הגזעית), העבודה בשדה סובלת. הפועל הערבי (החרת) מכיר בחולשתי ובאי־יכולתי לפקח עליו ועושה את עבודתו רמייה, ואין ענף הפלחה מכניס ולא כלום. – אינני באה לבקש סיוע כספי או תקציב, אך נאלצת אני להחליף את הפועל הזר בפועל עברי. אני מקבלת עלי להחזיק את הפועל, להאכילו ולשרתו לפי התנאים, שאכרי יסוד־המעלה מחזיקים פועלים עבריים (באותו זמן); מקבלת אני עלי כל עבודה קשה שתבוא עקב חילוף הפועל, ואני מקווה כי תאפשרו לי לקבל בהקדם פועל עברי, כי העבודה בשדה היא בכל תוקפה”. – ומדובר כאן בסידור שנעשה בדבר השתתפות פיק"א בתשלום חלק משכר הפועל העברי (לירה וחצי בחודש).

נראה לנו, כי מכתבה של שרה שניידר משקף את בעית כניסת הפועל, על יתרונה וקשייה, ואמנם הפועל העברי הראשון בא למושבה (תחילת 1935) – דוב רפלוביץ. נניח לו לספר על כניסתו ו“בריתו” עם משמר־הירדן.

“פלוגת בית”ר (מראש־פינה) היא שסיפקה עובדים למשקי האכרים ואני ובחור אחד מבלגיה נשלחנו למשמר־הירדן – אני אל האלמנה שרה שניידר והבלגי – אל האכר לובובסקי (לובובסקי אריה אשר חזר בינתיים להתאכר במשמר־הירדן). את משכורתי בסך 1.5 לא“י בחודש קיבלתי מפיק”א וכלכלה מגברת שניידר. הפועל השני קיבל את משכורתו ממר לובובסקי. האכרים לא האמינו שאוכל לעבוד והתיחסו אלי ברחמים, ובין ילדי היהודים והערבים פשטה שמועה, כי הגיע למקום “מוסקובי”. ואמנם תקופת הנסיון היתה קשה. התאבון, החליבה, הנחשים והעקרבים, ומלאריה טרציאנה – כל אלה הקשו עלי את הקליטה. מורי ורבי היה יוסוף נאג’י, ערבי מתואלי, שלימדני לאסור את הפרדות, לחרוש ושאר העבודות החקלאיות במשק. הוא ראה בי עוזר טוב ונוח, ועקב היחס של חוסר־אמון אלי מכל צד, היה סבור כי לא אכשר לעבודה ולא אוכל לגזול את פרנסתו ממנו. ואמנם במשך שנה הייתי עוזרו של הערבי ולא רכשתי לי מעמד עצמאי משלי.

בינתיים קשרתי קשרים אמיצים עם הבחורים והבחורות, – ממשיך רפלוביץ ברוח בדוחה – אעפ"י שהאכרים חששו קצת שמא יהיו חס־ושלום יחסים קרובים יתר על המידה ביני ובין אחת מבנותיהם הצנועות… בערבים בילינו על הגורן והסלעים, רקדנו ושרנו. במוצאי־שבתות היינו נוסעים ליסוד־המעלה ושטנו בסירות. גם במעמדי חל לבסוף שינוי, כי פרצו המאורעות והערבים נטשו את המושבה. אמנם האכרים חששו כי לא נוכל בלעדיהם, אך אני עליתי בדרגה. הפועל של לובובסקי עזב ואני נשארתי פועל יחידי במושבה, ולא עוד אלא הושבעתי לנוטרות. 

עם זאת נראה לנו לנכון להפסיק את סיפורו של רפלוביץ כ“פועל ראשון” – לאחר שבדקנו יחד עם מר מנחם בלשניקוב ומצאנו כי בתואר “הראשון” אין זוכים בנקל בארץ. נמצא, כי עוד בשנות מלחמת־העולם הראשונה נקלעו מפעם בפעם פועלים עברים בודדים למשמר־הירדן, אשר האחד מהם ישראל טשרטקוב עבד אצל האכר פינקלר. – ואם עובדה זו מטושטשת במקצת, הרי יש לנו עדות חיה מפי משה קופרמן (היום במשרד הרכוש הנטוש). משה קופרמן, תלמיד הגימנסיה “הרצליה” חשקה נפשו להחליף את ספסל הלימודים בכיבוש עבודה (כדרך טובי הצעירים בימים הללו). ואמנם תוך נדודים בין גדרה לגליל סיגל לעצמו הכשרת פועל חקלאי – עד שפרצה המלחמה ותוך קשרי משפחה עם בית תמרי, נאמר לו: או תבוא לשבת אתנו בצפת או תרד לעבוד כפועל באכרות במשמר־הירדן אם נפשך חשקה בכך. משה קופרמן עבד איפוא באכרות חדשים מספר והקדחת הכריעה גם אותו – שוב לא יכול להמשיך בלי לנפול למעמסה על האכר, וכך החזירה אותו משמר־הירדן ללימודים, כמו התכוונה להעמיד אותו על טעותו, שאין “כיבוש העבודה” נקנה בה בנקל.

מכאן נשוב עם רפלוביץ על ענין נוסף, כאשר מתן הסרטיפיקאטים ע"י ממשלת המנדאט היה מוגבל וכניסת יהודי לארץ בדרך אחרת היתה כמעט בלתי אפשרית, בגלל עינו הפקוחה של השלטון המנדאטורי. אף־על־פי־כן אורגנה עלייה של משפחות שלמות ובודדים. שלוחות ארגון העלייה היו במקרים אלו: וארשה – איסטנבול – דמשק – צפת – משמר־הירדן – אילת השחר… יהודים יצאו מאירופה לתורכיה ובדמשק חיכו להם אנשים שהעבירו אותם בירדן.

כיוון שהיה מגיע האות לצפת, היה יורד משם שליח למשמר, ובלילה העבירו את העולים דרך הירדן. כאן לקחו מהם את דרכוניהם והעולים הועברו לאילת־השחר, שם הלבישו אותם “בבגדי הארץ” – את הגברים במכנסי “חאקי” חולצה כחולה ושרוך אדום וכובע “טמבל”; ואת הנשים – בשמלות נשים ישראליות. לימדו אותם שיר גלילי קצר, שהיה ידוע גם למשטרה… העלו אותם על אוטו־משא והוליכום לראש־פינה, דרך משטרת הגבול ומשם לטבריה דרומה. יש ובתחנת המכס בראש־פינה ביקש הסמל הבריטי להפסיק את השירה ועשו חיפוש באוטו, אך לא מצאו דבר חשוד… ואם השוטרים היו תמהים על לובן רגליהם של העולים, היה תירוץ, כי הם חלשים וחיוורים מהקדחת – – ועושי דברה של מלכות בריטניה קיבלו את הנימוק. אמנם פעם נבהלה אשה אחת והחלה צועקת בפולנית – ולקחוה לחקירה, אך עלה לשחרר אותה בעזרתו של מר זילבר מצפת, שהיה נאמן על הבריטים.

ואחת הדמויות המענינות בהעברת העולים דרך הירדן היה ערבי מצרי בשם עבדו, גבר חסון וגבוה, פניו שחורות כפחם ושיניו מבהיקות מלובן. – מוס־ף דוב רפאלוביץ – הוא היה מחכה לעולים בלילה, לפי האות המוסכם שניתן מצפת. העולים היו נבהלים למראהו, אף היו שלא רצו לטפס על גבו ורק בהשפעתו של השליח מצפת שודלו לעלות על גבו של עבדו כדי לעבור את הירדן. הוא קיבל 20־15 גרוש לראש ולגבי דידו היה זה עסק טוב. לשבחו ייאמר כי היה נאמן ושומר־סוד, ומה גם שחוץ מהשכר הכספי היתה לו טובת־הנאה, שעה שעלה בידו בחשכת הלילה להגניב נשיקה לבחורה יהודיה… – אך יצרו זה כמעט והכשיל אותנו – וכך היה המעשה.

העולים הובאו למעברות הירדן מדמשק באוטומובילים מרופדים תבן או על גבי גמלים וקיבלו הוראה שלא להוציא הגה מפיהם ולשמור על השקט, ובמיוחד שעה שעברו את הירדן. ואמנם אשה שנישאה על כתפו של עבדו, וזה מסובב לפתע את ראשו ואוצל לה נשיקה – לא פצתה פה משום ההוראה לשמור על השקט. – אך לילה אחד העביר עבדו זוג – אשה ובעל ושני ילדיהם. אני וחבר שני קיבלנו את הילדים וחיכינו לעבדו שיעביר את ההורים. לפתע שמענו צעקה “גוואלד, יענק’ל” – והם באמצע הירדן… עבדו נבהל שמא המשטרה תשמע את צעקת האשה ולחץ את ראשה אל ערפו כדי להשתיק אותה. לבסוף התקרב לחוף, הוריד אותה אלינו ורטן “מג’נוני” (משוגעת) – וחזר מיד כדיי להעביר את בעלה. מרוב פחד או אולי רוגז לא נשא עבדו את יענק’ל על כתפו אלא גרר אותו במים והלה הגיע רטוב ומרעיד כולו. בין כה וכה סחה לנו האשה בדמעות שליש, כי המפלצת בעלת השפתיים העבות נשק לה באפה… המשפחה לוקחה למושבה ולמחרת הוסעה משם, אך כאשר בא עבדו לקבל את שכרו, סיפר כי השטן הוא שנכנס לו לפה ואחרי זה יצא אל פיה של האשה שפלטה אותו החוצה בצעקות – אך זמן רב עבר “והשטן” עדיין לא הניח לו לעבדו.

כן איתרע מזלה של קבוצת עולים במעברות הירדן ושחיל־הספר הרגיש בה. החבורה נתפשה ונכלאה במשטרת הגשר וכאשר הדבר נודע בצפת, בא השליח מבירת הגליל למושבה וביקש מתנדב שירד למשטרה לראות מי השוטר התורני – ערבי או בריטי? לענין זה התנדב הצעיר ישראל שור (והפעם מקבלים אנו תיאור מדוייק יותר ממקרה זה, שסופר לעיל). ישראל הלך למשטרה וראה כי אחמד ידידו הטוב הוא התורן. שאל ישראל לשלומו ואחרי הברכות המקובלות, ביקש להראות לו את “המוסקובים” האסורים. אחמד ברוב אדיבותו פתח את שער המצודה והכניס את ישראל “ידידו” אל חבורת העולים, אך משם לא חזר עוד, כי יחד עם העולים הובל לדמשק.

והצעיר ישראל שור – מוסיף רפאלוביץ – היה רווק והיה מתלונן על סדרי העולם ובפרט של משמר־הירדן, שאין בה “חיים” ורק קדחת. אם הגיעה אחת מבנות המושבה לפרקה נמצא תמיד אחד זריז שהקדים אותו… והנה שמע כי בווארשה הרחוקה מצויות בנות ישראל כשרות לרוב והללו מייחלות, כי יימצא להן בן־זוג מהארץ, שיבוא לשאתן ולא תהיינה צריכות לסרטיפיקאט של המלכות. וישראל נועץ בי: אם יביא בת מפולין למשמר־הירדן, האם תרצה לשבת במקום קדחת וחמסין? – – עודדתי אותו במיטב יכולתי, עד שבאה יום אחד אחת מתל־אביב למשמר־הירדן ויחד עם ישראל הקימו משפחה.

ואם ברווקים של משמר – הרי משה גרוסמן (ראה לעיל), בחור עליז ושמח, וגאה על סוסתו הלבנה. בערבים היינו יוצאים שישה בחורים עם “בחורה אחת” אל מחוץ למושבה ולאור הירח שרים שירים רומאנטיים־חלוציים. משה עלה על כולנו בסרנאדה מקורית משלו, אשר יצאו לה מוניטין בכל עמק החולה, ולשונה:

הדובדבן פורח, לולינקי לולו

ודם לבי רותח לולינקי לולו

קמלו אבלו פרחים בגן – לולינקי לולו

נחם הו, רע נאמן – לולינקי לולו

ומשה לא רק עליז היה אלא עובד זריז ויום־עבודה כי נזדמן בחוץ היה יוצא להשתכר ואינו מחמיץ. ואמנם גם בעבודה אירע בו מעשה, כי הקימו אז משברי־רוח סביב לפרדסים הצעירים, להגנה בפני רוח “השרקיה”, ומשברי הרוח נעשו ממחצלאות שהודבקו במסמרים לעמודים. משה עובד ומכניס חופן מסמרים לפה, דוחפם בלשונו החוצה, מסמר אחר מסמר, ודופק בפטיש לתוך הכלונס. תוך העבודה נתן קולו בשיר וכיוון שפתח בשיר ופיו מלא מסמרים, בלע מסמר… כולנו צעקנו בבהלה – א צ’וואק! – (דהיינו בלע מסמר!), אך הרופא החיש לו עזרה מיד והמסמר יצא. אף־על־פי־כן כונה מאז בשם “משה צ’וואק” לאות ולסימן, כי במשמר־הירדן עדיין תוססים חיים והם מלווים גם מעשי קונדס.

ועדיין מעשי ניסים – כי “כאן ארץ־ישראל האמיתית”    🔗

זה הקו המיוחד של משמר, והוא שהפתיע אותנו כל הזמן, שכאן לובשים עדיין גם הגנה והעפלה ושאר מאורעות קשים לארץ צורה של מעשי־ניסים – – שוב לא נתפלא כי בחותם זה טבועים זכרונותיה החמים של שולמית וייסבליט (ברסקי) בתקופת־ביניים זו (ב־1937) כבעבר. – המושבה היתה שקועה וטרודה בכינוס התבואה מהשדות – כותבת שולמית – והפועלים הערביים חדלו לבוא לעבודתם מפחד המסיתים (שרבו במאורעות 1936), והמצב החמיר והלך. לחוף הירדן מצפון למושבה “תקתק” המנוע ששאב מים לפרדסים ולמרות הסכנה ירד אחי דוד יום ביומו, ללא שמירה, להניע את המשאבה. והנה בבקרו של יום, אחרי שיצא לעבודתו, התקבלה ידיעה בבית כי ערבים נמצאים בסביבה ועומדים לבצע חבלה – כולנו היינו מבוהלים ובלבי גמלה החלטה. אמרתי לאבי: אני אדהר אל דוד להחזירו הביתה. – פני אבי קדרו אך לבסוף נתן את הסכמתו ואמר: השמרי בדרך ואלוהים יהיה אתך…

האוכף על הסוס ואני יוצאת רכובה מהחצר לצד צפון־מערב, ושתי דרכים לפני להגיע אל מכון המים. החלטתי לעבור דרך הכפר הערבי בו ישבו הערבים שעבדו אצלנו, באמתלה להזמין פועל לעבודה, ומשם אפנה אל מכון־המים. כיוון שהתקרבתי לאהלי הכפר, ראיתי תנועת רכב לא־מקומי וחשוד. באוהל גדול ופתוח ישבו ערבים במעגל ולגמו קפה – ובלבי מבוכה – מה עלי לעשות? באין ברירה פתחתי את פי בצעקה, לקול נביחת הכלבים שסובבו אותי: וען בית דיבן? – (איפה בית דיבאן) – ומיד יצא ערבי מתוך המעגל ובא לקראתי.

ראיתי כי היושבים שאלו ביניהם מי היהודיה הלזו ונאמר להם כי זו היא “בנת דאוד³⁰”, בת אבי דוד “האמריקאי” (על שום שהותו של אבא באמריקה, כמסופר לעיל). והערבי שיצא לקראתי הצביע בידו על בית דיבאן. הודיתי לו והפניתי את הסוס לכיוון שהראה לי, אך בלבי חשבתי שמא היתה טעות מצידי לבוא הנה ומוטב להתחמק בעוד מועד – – עם זאת הגעתי לאוהל ולקראתי יצאה אשת דיבאן, ערביה שחורת־עור וטובת־לב, שבעלה עבד זמן רב אצלנו בעבודת המשק. לאחר דברי שלום, תפשה ברסן סוסי והזמינה אותי לרדת לשתות ספל קפה. היססתי, אך היא רמזה לי בדאגה לרדת.

ירדתי ונכנסתי לאוהל ואז סחה לי האשה, כי היושבים באוהל הגדול הם משלחת מסיתים שבאה לכפר ושם מתנהלת שיחה על מעשי החבלה שייעשו במשמר. נפרדתי ממנה כשהיא הוסיפה: אומץ לבך עמד לך היום – – אחזה ברסן ועליתי על סוסי, אך רכבתי משם בפסיעה איטית, כשהכלבים ליוו אותי בנביחותיהם. כאשר יצאתי את הכפר דירבנתי את הסוס, והגעתי בדהרה אל מכון המים, שם קפצתי פנימה כשאחי טרוד בתיקון הרצועה שנקרעה והוא נבהל בראותו אותי. אמרתי לו כי עליו לצאת מיד את המקום, והוא סגר את המכון ורכב על חמורו, כששנינו חוזרים למושבה בדרך הקצרה. ואמנם בו ביום ניסו הערבים לחבל במוטור ולמחרתו הלך אחי שמה בליווי משמר.

כן זכור לשולמית מעשה נוסף מאותן שנות המאורעות: באחד מימי הקיץ יצאה המשפחה – האב ראובן ועמו דוד ושולמית – לעבודת השדה. האם הכינה להם צידה וכד מים לשתייה, הצעירים רכבו על החמורים, בעוד שהאב יצא מהשער האחורי ברגל כדי לקצר את הדרך לשדה. “החמור הקטן” עליו רכבה שולמית (כבימים עברו), החיש את פסיעתו והגיעו לשדה כשהשמש שלחה את קרניה באור־בוקר זהוב והכל היה טבול עדיין באגלי טל. ריח החימצה עלה באפי – כותבת שולמית – ובשמחה אמרתי לאחי: יום נהדר לתלישה… ירדנו מהחמורים ואחי לקח ממני את האקדוח הקטן שהיה ברשותי – זה כלי הנשק היחיד שהיה לנו להגנה עצמית – והניח אותו בכיס מעילו.

סידרתי את האוכל וכיסיתי את כד המים מפני קרני השמש, והנה רואה אני את פני אחי מודאגים. – ממשיכה שולמית – שאלתיו – מה יש? – – והשיב לי: החמור אינו שקט… אין זאת כי יש מישהו מאחורי הסידרה הקרובה. – ודאי השגיח החמור בתן שהתחבא… – אמרתי והתחלנו בעבודה. הלכנו בשורה, כששתי הידיים תולשות במהירות כמו בהתחרות. ואני בתווך, בין אבי ואחי – וכך שקענו בעבודתנו… לפתע השמיע החמור קול נעירה שהפריע את הדומיה ולנו שימש אות אזעקה. אחי הזדקף לראות מה קרה וכדור שרק מעל ראשינו. – בו ברגע ראינו שני ערבים מזויינים מכוונים את רוביהם אלינו. לא יכולנו לגשת אל המקום בו היה מונח מעיל אחי ובו האקדח, כי הערבים ירו – וראיתי את אחי נופל ארצה, כשהוא רומז לי לעשות כמוהו ולהשתטח על האדמה. כדור שרק מעל ראשי ואחי התחיל להידרדר במדרון השדה לצד המושבה, כדי להזעיק עזרה. הרימותי את עיני וראיתי מעלי את הערבים הלבושים עביות וכפיות לבנות והם גבוהים מעלי “שלא כרגיל”… זעקה פרצה מגרוני, כי את אחי לא ראיתי עוד, ואז החלטתי: אצעק כאילו נפצעתי ויחדלו הערבים לירות עלי.

אבי שראה בסכנה המרחפת עלינו לא איבד את עשתונותיו, אלא גרף בחפניו אדמה ופנה אל היורים בערבית צחה: אם גיבורים הנכם, קרבו אלי ונראה את גבורתכם – – הם נשארו תקועים במקומם ואני זחלתי על בטני לחפש את אחי שמא הוא זקוק לעזרתי, כשצעקותי הדהדו על פני השדה. ואל אבי קראתי באידיש: תמשיך לצעוק עליהם כי הם נרתעים מפניך – – וכך חלפו עלי מספר דקות תוך יאוש מר בין חיים ומוות – –

– – לשמע שמי “שולמית” פקחתי את עיני והנה על ידי רוכב עם רובה ביד והוא שואל: היכן הערבים? – הראיתי לצד עמק שהיון, ובעודני מוטלת על הקרקע, שמעתי קולות ויריות מכל העברים. אותו רוכב ראשון שבא לעזרתנו היה חיים גרבובסקי, אשר שכב חולה בביתו בחום קדחת, אך כאשר שמע את היריות הראשונות מהשדה, אמר מיד לבני־ביתו: תקפו את משפחת וייסבליט שיצאה לתלוש חימצה… ובל• אומר תפש את רובהו ורכב על סוסתו – כעבור כמה דקות הגיעו אחריו בחורים מהמושבה עם אלונקה לשאת אותי הביתה.

למראה הבאים התרוממתי בלי עזרה ורק אז נצנצה בי מחשבה – שמא באמת אני פצועה… ניערתי מעלי את העפר ובדקתי באברי גופי, ואני מרוחקת מאבי כ־40 מטר, כי זחלתי בחיפושי אחרי אחי. אבי נטלני על זרועותיו ונשא אותי הביתה ושם התחלתי לשאול לאחי דוד. כאשר אמרו לי כי הוא בריא ושלם נרגעתי ובהיותי פצועה משריטות הקוצים נפלתי על צווארו בשמחה, כשאבינו מגפף אותנו ואומר: נס גדול נעשה לנו היום כי נשארנו בחיים… אין זאת כי זכותו של סבא (ר' שפס’ל וייסבליט מהמייסדים) עמדה לנו, כי היה יוצא לעבודתו, והטלית ותפילין עמו. – – אף־על־פי־כן לא עבר המעשה בלי תוצאות – מסיימת שולמית – כי מרוב בהלה תקפו צירי לידה את אשת אחי דוד ונולד לה בן ששמו שבתי־שמואל על שם סבא המנוח, אשר זכותו הגנה גם עלינו כדברי אבא.

להלן נראה, כי בסיפורים על מאורעות 1936 משתרבבות כבר ידיעות על כוננות מאורגנת לצורותיה הידועות, אך בינתיים נמשיך ברוח זו, כשמשמר עדיין נאמנה לדפוסה המיוחד, אותו טבעו ראשונים. גם הבדידות והקדרות של ימי המאורעות אינם גורעים מרוח זו ויפה מתאר את המושבה ד“ר אליהו בר־יצחק, שבא לשמש בה כרופא ב־1935. ד”ר אליהו מכנה את המושבה בשם “מקום מולדתי השני” וכותב: אחרי שהגעתי לשנתי ה־35, עליתי ארצה בתחילת נובמבר 1933 (ואני אז בפסגת חלומותי על ארץ אבותינו הקדושה) ונשלחתי לכהן כרופא במשמר־הירדן. גדולה היתה שמחתי: אני אעבוד במשמר־הירדן – עלזו כל קרבי – אך זה תפקיד! – ובשבילי הארץ עדיין לא היתה משהו שבחולין אלא כולה לוטה כביכול קדושה וטהרה. ואעפ"י שידעתי כי אדם אינו מלאך, נדמה היה לי כי כל יושבי ארץ־הקודש משהו מן הקדושה העילאית יצוק בהם.

וכן בין שעה 9 ל־10 בערב באתי למשמר־הירדן והכניסוני לבית אלעזר סגל, הוא מנהיג המושבה, איש פיקח ומשכיל. לאחר מכן סחה לי אשת המושל מצפת, גב' ברגמן שהיתה מורה ותיקה – כי מכל המכתבים המתקבלים מהמושבות במשרדו של המושל, מצטיינים מכתביו של אלעזר ביפי הסגנון וצחות הלשון (זכור גם מכתבי הוועד של משמר לפקידות שהובאו בספר זה). אלעזר סגל ואשתו רבקה האירו לי פנים ומיד לבואי התחילו לנהור לביתם תושבי המושבה ובפרט הצעירים, כשרוביהם בידיהם, וכל אחד תקע לתוך כף ידי את ידו החזקה והמיובלת. היתה לי הרגשה טובה מאוד ואמרתי: בידיים אלו שלכם מרגיש אני את ארץ־ישראל האמיתית… 

בואו של רופא למושבה היה כשלעצמו מאורע משמח, כי עד אז היו להם רופאות (או אולי חובשות? – הכ.) ויצא כך, שבאמת מצאנו חן האחד בעיני השני – מצא מין את מינו וכן התחבבנו עד היום הזה… למחרת בבוקר עשיתי הכרות עם זקני המושבה. ר' לוי גרוסמן ראש הוועד, גבוה ובעל הדרת פגים, איש נבון ובר־אוריין, אבל גם עובד־אדמה חרוץ. ר' זיידל סגל תלמיד־חכם פיקח ויודע פרק במסחר. תוך השנה הכרתי עוד זקן מענין, ר' אריה לובובסקי שמו, אשר עבר לאחרונה מיסוד־המעלה למשמר־הירדן. ר' יהושע בלשניקוב, בעל זקן בלונדי־כהה של אכר רוסי – והוא באמת אכר ברמ“ח אבריו, עובד־אדמה למופת. כאן היה ר' אלי (אליהו שווארץ) – זקן קטן־קומה, נקי ויפה־תואר, שהיה משלב בנעימות מזמן לזמן בשיחתו – “זאל מען זיין געזונד און שטארק” (שנהיה בריאים ושלמים). דירת הרופא נמצאה בבית גדול, סמוך למרפאה ולבית־הכנסת, ובחצות לילה היינו מתעוררים, אשתי ואני, לקולו הנוגה של ר' אלי, שפתח ב”תיקון חצות" ואמר פרקי תהילים עד אור הבוקר. לימים התרגלנו לקולו במידה כזאת, שאם היה נוסע חסר לנו… ונראה לנו (אף נאמר במקום אחר בספר זה) כי היה בר' אלי משום “אחד מל”ו" –

ביום בואי – ממשיך ד"ר אליהו ברשמיו – היה ליל שבת והלכתי עם המורה במקום, מר רוזנר, לטייל בכיוון אל הירדן. היה ליל ירח אשר דומיתו הופרעה מפעם בפעם בילל תנים. השמים נראו לי גבוהים שלא כמו בחוץ־לארץ… אנו מתקרבים בירידה בין סלעים ושיחי־בר אל הירדן והתרגשותי גדלה – עוד מעט ואראה את הירדן… רטט עבר בגופי – הרי זכיתי! – – “שהחיינו וקימנו והגיענו” – – והנה – לנגד עיני נהר לא־רחב אך גועש, מימיו שוטפים במהירות וזה – הירדן! נזכרתי משום־מה בדמותה של אם יהודיה: עניה ואינה לובשת פאר… אינה מטופחת כשאר נשים וידיה נוקשו מרוב עמל – אבל היא האם האהובה יותר מכל האמהות שבעולם – – למחרת, יום השבת בצהריים הוזמנתי לחצרה של משפחת שור, שם בצל סככת־פחים התכנסו צעירי המושבה והמפקד מטעם ההגנה, הקדיש אותי בסודות ההגנה של המקום.

ובחזית מעונו של הרופא היתה כחמישית הדונאם אדמה פוריה, קרקע בתולה, שלא עובדה ולא טופלה – ואני תשוקה אחזתני לסדר גן־ירק. בעבודת החפירה והעדירה הסתדרתי איכשהו, בתוספת “מתנת” (“לומבאגו” בלע"ז…), כי לא הורגלתי מעודי לעבוד בטוריה ובחוץ־לארץ היינו חופרים באת. ענין הזריעה והשתילה היה קצת מסובך יותר, כי לא ידעתי את המינים היפים לעונתם – כאן באו לעזרתי אנשי המושבה בעצותיהם ולבסוף הגינה פרחה והדבר מצא חן בעיניהם. בכניסה לבית שתלתי שני ברושים, אשר אחד מהם גדל משנה לשנה (עד שנגדע בהחרב המושבה כולה) – ומה שמחתי מדי עברי במושבה, גם אחרי שעזבתיה, לפגוש את אנשיה ובתוכם גם את הברוש שלי…

על כל פנים, בזכות המעשים האלה הרגישו בי האכרים אחד משלהם ושמרו לי אמונים. כעבור חודש לבואי דרשו במפגיע מקופת־חולים עממית, להשאיר אותי במושבה וממני דרשו להביא את משפחתי. השעה שאשתי עם בתנו באו למושבה נתקבלו ביריות כבוד. עם זה נוכחתי לדעת, כי לא ראו אותנו “כחברים שווי־זכויות” בכל… נתנו לנו דירה חינם, בית־ספר חינם לבתי ואפילו שחיטת עופות עבורנו חינם אין־כסף, אף לא דרשו ממני לשלם מיסים – – כן שמנו לב כי נשים צדקניות שבמושבה, מדי היותן מחזרות על הבתים לאסוף נדבות לצרכי מצווה, פסחו על ביתנו… ואם אשתי הוכיחה אותן, אמרו לה: “אי, לאזט אפ – – (חדלי נא…) – כי מה יש לכם – יש לכם בית או שדה יש לכם – – יש לכם צאן? – – כבר יהיה טוב בלעדיכם…” ורבי זיידל סגל היה שומר בקנאות ממש, שאורחים לא יהיו משתהים אצלי זמן ממושך, “משום רחמנות על הרופא”… – וכי מה יש? היה אומר – באו, התראו ודי – יסעו להם בשלום – –

אני גמלתי להם ברחשי ידידות כנה כרופא וחבר גם יחד ופעמים גם – כשליח ציבור, אף שבענין זה היה לי מתחרה גדול, ר' שמעון הרצוג… גם במחלתם הבדוקה של בני משמר עמדתי בגופי, ובהתקף הראשון של הקדחת, כשחומי עלה מאוד והייתי שר ומדבר, נבהלה אשתי מאוד ושאלה בעצת השכנים. מיד בא אליה ר' לוי יגרוסמן והרגיעה, כי זה מדרך המלאריה, אף שלח לקרוא לכלתו פנינה (אשר לפני נשואיה עבדה במרפאה) וזו הזריקה לי כינין.

קרבו מאורעות 1936 ומפקד ההגנה במקום, היה מרדכי גרוסמן, צעיר בלונדי, טוב־לב ונעים־הליכות, אשר נדמה לי כי גם בכעסו מוכרח הוא לחייך. הוא שהתאהב בפנינה הנ"ל לבית לובובסקי, בת יסוד־המעלה והיא אז כבת שבע־עשרה והציג תנאי, שיהיו להם הרבה ילדים – אף קיימו את התנאי… הקימו לימים דור צעיר נחמד.

בינתיים הערבים החלו משתוללים והאנגלים החרישו כמצפים לראות איך ייפול דבר. במושבה שמרו יומם ולילה וכמה משפחות ישנו בצוותא בבית “המבוצר”. גברים נושאי רובים היו שמונה במספר, עומדים על משמרתם ואני ביניהם. נתנו לידי “גרינר גאן” ולילות רצופים לא פשטנו את בגדינו. בידי האחת המזוודה של “העזרה הראשונה” ובשניה – הרובה שלי, אף גאה הייתי על תפקידי הכפול בהגנת המושבה והייתי תמיד עם ראשונים לרוץ למקום המאורע. אשתי, כמובן, היתה רצה מיד אחרי ואחריה בתי שתחיה, כדי להחזירני, עד שיום אחד בא אהרונצ’יק, מפקד ההגנה הגושי, והוא אסר עלי את הריצה: עליך לשבת במקום המיועד לך – פסק – יש לך תפקיד חשוב ואל תרוץ! – –

אך הנה בא הסתיו, אחרי חג הסוכות. האוטובוס ההולך למתולה נכנס למשמר־הירדן ונעצר כנהוג, ליד ביתו של אלעזר סגל. רוב תושבי המושבה, שלא יצאו לעבודתם כי לא היתה דחופה, נאספו כאן ונשים הזילו דמעות – מה קרה? – – עמד גם זוג, גבר ואשה כבני ארבעים, לבושים בגדי שבת ובתם הקטנה אצלם, ועיניהם משירות דמעה. מה קרה, חברה? – תמה הנהג. – “הרופא שלנו עוזב ועובר למתולה”. – אמרו – ואמנם כך היה, אך גם לאחר מכן שמרו לי אמונים.

ואם עומדים אנו ברופאים שהתחלפו, כמוהם כמורים, ובהכרח נפסח על כמה מהם – הרי עתה בין מאורעות למאורעות יש להזכיר את העובדים האלה אשר מילאו את תפקידם הקשה באמונה. לפני ד“ר אליהו בר־יצחק עבדה הרופאה ד”ר כץ, אשר תחילה ישבה ביסוד־המעלה ושירתה את שתי המושבות ולאחר מכן עבדה קבע במשמר־חירדן גופה. ואחרי ד“ר אליהו בא למקום ד”ר בורוכוב, לעבוד בשנות 1936–1938, אף הוא רופא צעיר, אשר אך זה עלה לארץ, ונסע אחר קודמו למתולה לקבל ממנו ידיעות על חולי משמר־הירדן. הוא התרשם מכך, שמקובלת מאוד על אנשי המושבה תרופה מיוחדת במינה “הארץ טראפן” – שהיא יפה כביכול לכל… החשבונות עם קופת־חולים עממית לא היו גם עתה בסדר, אך ד"ר בורוכוב שהתקשר גם הוא למושבה הבין כי אין להענישה ביציאת הרופא ממנה – והיא מנתה באותו זמן כ־100 נפש.

ולא זו בלבד אלא השתתף ד“ר בורוכוב בכל לבו במאמצים שעשו אותה שעה חבריו מפלוגת בית”ר, אשר כבשו להם עמדה בעבודתם ולמעשה היוו את הפלוגה הבית“רית הראשונה בארץ – לחקלאות. באווירה זו נעם לו להסתופף בין זקני האכרים וצעיריהם, כשאלעזר סגל מתכנן הכל בעצה ובתבונה ומוצא אדמה פנוייה לבית”רים שיוכלו לזרוע ולחרוש, בנוסף על עבודתם כשכירים במשקי האכרים. כאן היו בלשניקוב עם עדרם הגדול, בית הרצוג מבורך בילדים, אלפסי מיוצאי יסוד־המעלה, והסגלים – צעירים זריזים ונבונים. ושוב אלעזר אשר ידע להסתדר עם השכנים ולהעסיק את השוטרים בנוקטה, כאשר המעפילים עוברים בלילות את הירדן. מוריס כהן ורוזנר עמלו כאן להשליט עברית והבית“רים סייעו בכך בהיותם מעורבים בנוער המושבה. עם זה אווירתה של משמר עמדה בייחודה ועדיין סחו באחד מבניה שהוא יוצא לנסוע ברכבת לחיפה, כשהוא נוהג במתינות ואומר בבטחה: אין טעם להחפז והרכבת לא תברח לאחר שהכרטיס כבר בכיסי… או סבור ד”ר בורוכוב שכדאי היה לשמוע את שיחה של מרת צפורה בוגראד, אשת האכר־השוחט, כדי לעמוד על מהותו של מלון עברי־אידי מקורי…

אף זאת: הרופא על שום זכויותיו המיוחדות נחשב גם בעיני השכנים והשוטרים ואפשר היה להיעזר בכך בימי החירום הללו. אם הרופא רכב לאילת־השחר ובשקיים רימונים ממחסן הנשק שהיה צורך להחליפם – שוטרים שבאו לקראתו לא בדקו בכליו, כי רופא הוא… וכן בעצם המאורעות כאשר עבר את הגשר ובא ל“נוקטה”, יצא וחזר בשלום, כי ברופא אין נוגעים לרעה (אף שבפנים לבו לא היה בטוח בכך כלל)…

מצב החירום קירב איפוא לבבות ובראש ובעיקר זכור לד"ר בורוכוב מכון־המים שנחרב, והמהנדס קסלמן בא בעצם המאורעות לחדש את הספקת המים במסירות למופת. במושבה היו אומרים אז – “כיוון שקסלמן בא לעבוד אצל הירדן מתחילים לירות…” – אך הרופא והמהנדס נעשו צהובים זה לזה בתוקף חיבתם המשותפת למקום (ועל כך יסופר עוד במקומו).

כן משתלבים לנו רשמים של רופא חביב מקרוב עלה לארץ עם סיפורי־ניסים ברוח ימים עברו, קולו של פועל עברי וגם שומר מופיע ־– והשומר איננו מן המוגראבים אלא אריה כספי (בכינויו ג’ון), נכדו של סבא טוב־הלב ר' אלי שווארץ… אכן, בזכותו של סבא זה חזר נכדו אריה לאחר גלגולים למשמר־הירדן – תחילה התגורר עם סבא וסבתא שלו בצפת. כיוון שסבתא נפטרה ירד עם סבא לשבת במשמר גופה – כשסבא אומר לו: “הנה יק”א רוצה לשקם את משקנו ואתה, נכדי, תהיה יורשי, אם ירצה השם" – אך עזרת יק"א לא הספיקה ואריה נשכר לשמור במושבה.

עדיין השמירה היתה בידי ערבים – כותב אריה – אך אני שמרתי על מכון המים וברשותי נשק שרכשתי מההגנה – שומר בלילות ועובד ביום במשק. כיוון שהמושבה הציעה לי לקבל גם את השמירה בשדות, שמרתי יחד עם הערבים. ובפרוץ המאורעות כאשר הכנופיות לחצו על הערבים לעזוב את השמירה אצל היהודים, עברה השמירה כולה לידי. שמרתי גם על עדר המושבה והערבים לא העזו לגנוב ממנו, אך קרה לי יום אחד שהייתי רוכב לחוף הירדן והעדר רועה בקרבת מקום – אני מתנהל לאיטי וצופה סביב והנה ערביה מנופפת אלי בידה מעברו השני של הירדן. הבינותי כי דבר סוד לאוט עמה (שכן עבדה אצלנו לפני המאורעות) ואמנם קראה לי וסיפרה, כי בכפר הוקצב עבור ראשי פרס, וכעבור זמן נוכחתי כי דבר אמת סיפרה. אף זאת ידעתי, כי הערבים היו אומרים: אם תראו את הרוכב על הסוסה האדומה, חווג’ה נימר, התרחקו ממנו… ואמנם מדי ראותי בימי המאורעות כפיה מבהיקה מרחוק, יריתי בלי שהיות.

רציתי לעזוב את השמירה, – מודה אריה – אך מיד הייתי נזכר בסיפורי סבא אליהו על ראשית התנחלותו במושבה, כשהיה נוהג לחזור בסוף שבוע העבודה מראש־פינה הביתה ואנשי הב אורבים ושודדים אותו בדרך. כן סיפר לי סבא כיצד הפשיטו אותו יום אחד וקשרו את ידיו בארבע־כנפות שלו אל שיח שמיר ועל השיח הניחו אבן גדולה שלא יוכל לברוח – הדבר אירע בליל חורף ולאחר שגולל במאמץ רב את האבן, בא הביתה קפוא למחצה. כל זה נחרת בלבי והרגשתי שעלי לנקום בהב את עלבון סבי. והנה בא אלי באחד הימים ערבי מכפר קראד־בקרה, אחמד עזיז, ואומר לי, כי הוא רוצה לדבר אתי, וביקשני לסור אל ביתו. אכלתי בביתו ארוחת־ערב ולאחר שנשארנו ביחידות אמר, כי שייך חסן אל־אחמד של הב מזמין אותי לבקר אצלו. – מה הטעם? – שאלתי. הסביר לי כי השייך רוגז עלי שאני מטריד את אנשי הב היוצאים כמנהגם לשדוד מעבר לירדן… ופעם בהיותם חוזרים משם בחצות ואתם עדר שדוד, יריתי עליהם והעדר התפזר – והשייך רוגז כי כן לא ייעשה בין שכנים טובים… – אמרתי כי אני דוחה את הזמנת השייך ונימוקי עמי.

על כל פנים, ברי כי אריה כספי, שחזר מנדודיו עד ארצות־הברית ובא משם למשמר בכינויו “ג’ון” – לא רק סיפורי סבא מעוררים אותו לרחשי נקם אלא דומה כ־ הוא עומד לחדש עלינו ב־1936 את יחסי השכנים על גינוניהם המיוחדים מעברה הרחוק של המושבה! – סוסתו האדומה נודעת בסביבה ובחום “פנטזיה” של חתונה בכפר ערבי שכן, היא עוברת בשטף מרוצתה את כל הסוסות הידועות לשם… (ראה לעיל סיפורו של משה גרוסמן)… אם יש מתנכלים לגנוב ממנו סוסה אדמונית זו, הוא בונה סוכה גבוהה בחצרו, בה ישן כשהוא קושר את רסן הסוסה אל מיטתו. ואם זרקו ערבים אבנים לבחון אם אריה ישן, הוא מקיץ וקורא אליהם: אם תתקרבו אירה ואת הסוסה לא תגנבו. – –

נחזור איפוא עם אריה אל סיפור המעשה בשייך של הב, אשר חזר על הזמנתו לבוא אצלו ואריה רוכב אליו בלווית ידידו הערבי. שייך של הב שוחט לכבוד האורחים גדי ואחרי הארוחה פותח בשיחה, לאמור: רואה אני כי יש לך דרך מיוחדת משלך… שואל אריה: מה כוונתך? – משיב השייך: יא חוואג’ה נימר, רוצה אני כי תניח לאנשי.. אמרתי – מספר אריה – כי אניח להם אם יניחו לי וכאשר הם יוצאים לשדוד, אל נא ידרסו בשדות שאני שומר עליהם. ושוב הזהיר בענין סוסתו: לא תוכלו, אתה ואנשיך, לגנוב אותה ממני וחבל על מאמציכם. הבין השייך והצהיר “בדיבור כבוד”: “שוב הביתה ועזוב את הסוסה אצלי – ולאן שתבוא היא תחזור אליך… אף השדות יהיו שלמים…” לאחר דברים כאלה נכרתה ברית, כשהשייך מרוצה ושואל בנחת: ומדוע ירית על אנשי? – השיב אריה על טהרת הנימוסים המקובלים: בני שבטך שדדו בימים עברו אחד זקן, סבי, ואני שמרתי לכם רחשי נקם על העלבון אשר גרמו לו… זאת הבין גם שייך של הב והידידות לא הופרה עוד.

למותר לומר, כי ב־1936 מן הנמנע לחדש מעשי שכנות משנות התשעים של המאה שעברה ושוב לא השמירה והסוסה הן הקובעות במאורעות־הדמים שבתוכם אנו עומדים; – “הראשונים שבאו לעזרתנו – מספר יצחק בלשניקוב – היו אנשי “כופר הישוב” ובמאוחר יותר “הנוטרים המושבעים” ואז גם אני נהייתי לנוטר מושבע, כלומר, נושא נשק ברשיון ובאישור הממשלה הבריטית. כמובן, עובדים ביום קשה ושומרים בלילה לפי התור, ואני הייתי האחראי לקיום התור. – הערבים כבר הפסיקו את עבודתם במושבה ואנו התארגנו לעבודה שיתופית. מאחר שהיה לנו העדר הגדול שבמושבה, הוטל עלינו – על אבי ר' יהושע בלשניקוב ז”ל שהיה לו אקדח פ.ב. ועלי שהיה לי רובה – להיות רועי העדר של המושבה כולה – והאמת ניתנה להיאמר כי היה קשה לסובב כל היום עם הרובה על כתפי – – בלילות מושבתנו הותקפה ביריות, אש שולחה בשדותינו ופעמים הגיעו ערבים עד לגורן – אף־על־פי־כן החזקנו מעמד גם בימים הקשים הללו בעזרת התגבורות שבאו מזמן לזמן, אם בנוטרים, אם בחברי “ההגנה” ואם בבית“רים” – – זה איפוא שלב הכוננות אליו אנו נקלעים מפרק־הביניים, ובשלב זה יסייעו לנו יומנו של מרדכי גרוסמן אשר גדל עם הגנת המקום אף נעשה לה מפקד בשנות החירום בהן אנו עומדים – שנות 1936–1938, לסדרן.

הנוטרות והגנת המושבה (עפ"י מרדכי גרוסמן)    🔗

כבר ראינו לעיל כי מאורעות 1929 גרמו לקירוב צעירי המושבה אל אנשי ההגנה בגליל העליון ולהשפעתם של אלו על המושבה כולה. – ממשיך מרדכי גרוסמן ממקום שהפסיק – בו בזמן הצלחנו לגייס אילו סכומי כסף אחרי דין־ודברים עם אכרי המושבה, כשאבי כראש הוועד ואלעזר סגל הבינו לרוחנו. רכשנו איפוא מההגנה מעט־מעט כלים משוכללים – מכונת־יריה (“שמייסר”) ופצצות מתעשית פולניה. הדבר נעשה במועדו, כי מאחורי הכותל עמדו כבר מאורעות 1936 תוך ההסתה הנמרצת שהתנהלה ע"י הוועד הערבי העליון עם המופתי הירושלמי בראשו. ועד המושבה למרות מיעוט אמצעיו הפריש סכומים קטנים (“מכסף הטבק”) לרכישת רובים והאכרים שוב לא לגלגו אלא התאמנו בנשק, בעוד שדוד וייסבליט התמחה לפעול במכונת היריה, כי היה מצוי במכונאות.

ואמנם דוד וייסבליט, שנעשה חבר להגנה עם מרדכי גרוסמן מתחילה, זוכר את הקורס לנשק אוטומאטי בכפר גלעדי בו למדו יחדיו. בגמר הקורס חזרו השנים ברגל למושבתם ובידיהם מזוודה עם חלקי הכלי המפורק. בהיותם הולכים בין השדות נתקלו בשוטרים, אך אם חששו שמא יבדקו הללו במזוודה, חשש זה נתבדה כי נכנסו בשיחה ערה עם השוטרים על המושבה ואורח חייה… כן הגיעו עיפים אך מרוצים הביתה והקשרים עם ההגנה בכפר גלעדי ובשאר הישובים נעשו אמיצים יותר.

עם זה עדיין לא נשאו הכל בשווה בעומס ההגנה, וחייבים אנו לשמוע כאן גם עצומות שכנגד מפי צפורה אשת השוחט ר' אהרון בוגראד שנתאכר והיה באופן זה אכר ושוחט גם יחד (וכשוחט היה אולי פטור ממיסים אך לא כן כאכר…). דרשו איפוא מהם כי ישלמו ככל האכרים את מיסי המושבה עבור שכר לימוד, רופא וחלקם בהוצאות ההגנה – וכאן “התחילו הצרות”. אמנם מצבם של כל האכרים היה קשה, אך למשפחת בוגראד היה קשה שבעתיים – “הילדים היו קטנים ובעלי לא היה מסוגל לעבוד בהשקאת הפרדס ולא היו לנו לא עגלה ולא פרדות. לא קיבלנו תקציב והיה עלינו לקנות הכל בכספנו”. – מה עשתה? – שלחה את הבנים ללמוד בישיבה בחיפה ורק המושבה הציקה ודרשה לשלם את המיסים…

“הייתי מגדלת עשר כבשים, – מצביעה צפורה בוגראד כאשת־חיל על פרשת מלחמתה במושבה – והבטחתי לוועד המושבה, כי לאחר שאמכור את הכבשים אשלם את המיסים וגם את חלקנו בהוצאות ההגנה. המושבה לא רצתה לחכות ובערב סוכות גנבו אצלי שתי כבשים והחביאו אותן ואת האחרות פיזרו… בעלי ואני חיפשנו את הכבשים כל הלילה וגם המשטרה באה ולא נמצאו. מכרתי את הכבשים שנשארו ושילמתי למושבה את החוב, ואמנם לא עבר זמן והוחזרו לי שתי הכבשים האבודות, שהוחבאו כל אותו זמן בקרבת־מקום”…

ואם כאן ניכרת ידם של צעירי המושבה שלא נמנעו ממעשי תעלולים כדי לגייס את הכספים לרכישת הנשק, הרי מקרה שני מוכיח, כי צפורה בוגראד היתה אשת מלחמה במהותה: “כן אירע מקרה שלא יכולנו לשלם לירה – חלקנו בהוצאות התיקון של מכון המים – מספרת צפורה בגילוי־לב – והנה באחד הערבים אך שכבנו לישון, שומעת אני נקישות בדלת. פתחתי את החלון ושאלתי מי שם – ובני המושבה עומדים סביב, דופקים בשער וכמעט עקרו אותו על בריחו… הללו דרשו במפגיע לשלם את הלירה ועניתי כי מחר אלווה אך עתה אין לי… המשיכו לדפוק ולהטיל אבנים בשער – עד שנגש אלעזר סגל, יהיה זכור לטוב, הושיט לי לירה לשלם בה את חובי – ונרגעו”.

על כל פנים, בתנאים אלו שהכוחות היו מצומצמים מלשאת בעול הבטחון, – הרגשתי כי מחובתי להתמסר לבטחון המושבה ויהי מה! – ממשיך מרדכי גרוסמן לזכר הפרטים הראשוניים הללו – ובפרוץ המאורעות כבר היה לי רשיון זמני של גאפיר. ניתן לי רובה עם 25 כדורים “להגנה על החיים והרכוש בתחום המושבה” – ונוסח זה פירושו היה בתחומה בלבד, אך לא מחוצה לה אף לא בשדות, ורק לאחר זמן הורחב הרשיון וכלל גם את השדות. ניצלתי מעמד “רשמי” זה והמשכתי לאמן את האנשים בנשק – הפועלים שבאו למושבה מהבית"רים הצטרפו וזקני המושבה, והנשים בכלל, למדו את תורת הרובה והאקדוח. עדיין לא נערכה התקפה עלינו, אך “הבארומטר” פעל נאמנה: פני השכנים לא היו כתמול־שלשום, אף־על־פי שנמצאו בהם גם עתה רוחשי טובה ושימשו לנו מודיעין על המתרחש סביבנו.

עדיין שמרו על המושבה המוגראבים, אך אנו הכינונו עמדות, וכאשר קמו יום אחד השומרים והלכו לבתיהם (בלי לומר דבר), ידענו כי משהו קרוב להתרחש. גם השלטונות לא התעלמו הפעם מהמתרחש והוחל בגיוס גאפירים יהודים. אצלנו גוייס יצחק סגל לגאפיר וכן הורשה לנו לפתוח את ארגז הג’יפטים (אשר כינינו בשם “גרינרים”) ויחד עם רובי הגאפירים כבר היה לנו במה לפעול (מלבד הנשק החבוי אתנו משלנו). יק"א באה לעזרה בתקציב מיוחד לבניית עמדות בטון (7 במספר סביב למושבה) ומעתה עברו הימים תוך מתיחות והפוגה לסירוגין. הנה חזרו הערבים לעבוד בטבק והנה שוב התסיסה גברה והם נעלמו מהמושבה.

באותו זמן חלה אבי והבאתי אותו לירושלים כי נחלש מאוד. ליוויתיו עד לבית־החולים ובירושלים היה אחי שמואל, אשר התאכר בזמנו במשמר אך הצטנן ברגליו ומאז נאלץ לעזוב את האכרות. בחור משכיל היה (מכתבותיו בעתונות על המושבה הבאנו לעיל – הכ.) – ואמנם כאשר באנו לבית־החולים בירושלים אמר לי אבי: כמפקד במקום עליך לחזור הביתה ושמור על אמא, שהיתה לעזר כנגדי כל הימים ובכל אשר פעלתי במשמר־הירדן. שמואל אחיך יטפל בי כאן. – ידעתי כי אבי ואחי שמואל קרובים ברוחם זה לזה ונסעתי – וכן אמר לי אבי לפני נסיעתי: ימי קרובים לקיצם ואני הכשרתי צעיר מחונן לטפל בעניני המושבה, אלעזר סגל – הוא ימשיך… ומסור בני שלום לאנשי המושבה. – ואמנם כעבור ימים מספר נפטר אבי ר' שלמה לוי גרוסמן, אחד האחרונים למייסדי המושבה אשר שמר לה אמונים כל שנות חייו ולא עזב אותה בכל התלאות שעדו עליו. הוא הובא לקבורה בהר הזיתים סמוך לקברי הוריו (כזכור מוצאו היה מירושלים ודרך צפת הגיע לעבודה החקלאית ולהתנחלות) – ומותו השפיע קשה על אחי שמואל – הוא נשאר לשבת בירושלים ונפל בהיות ירושלים במצור במלחמת השחרור.

והמאורעות החמירו והלכו. – חוזר מרדכי לסיפורו – הפעם היתה מורגשת בכל תכונה קרבית וגם אנו דרשנו תגבורת באמצעות “כופר הישוב”. אני נסעתי לקורס סרז’אנטים בחיפה, אליו באו אחד־אחד מכל מושבה. גמרתי בהצטיינות ומעתה ידעתי לאמן את אנשינו לקראת הבאות. כאשר הצבא הבריטי נכנס בקרבות עם הכנופיות המאורגנות של הערבים (1938), כבר היתה לנו תחנה עם 24 רובים אנגליים, עם ראקטות להזעקת עזרה ומכונת־ירייה. לכל עמדה יכולנו להפריש 2 אנשים מזויינים (אשר האחד מהם ישן והשני עמד על המשמר בחילופים) – בעוד שיתר תופשי הנשק היו מרוכזים בתחנה, נכונים להחיש עזרה לכל מקום שתידרש. משום חשש לניתוק הטליפון ע“י הערבים, קבענו קשר “מורס” עם אילת־השחר, שהיה לה מצפה על מגדל המים, ולימדנו את ילדי בית־הספר איתות בפנס מעל עמדת־גג. מספר נושאי הנשק במושבה הגיע ל־25, כולל גאפירים, אכרים ופועלים בית”רים שעבדו אצל האכרים. – כבר ידענו כי הערבים לא יאמרו די בשוד כבמאורעות קודמים, אלא הוסתו לרצוח ולתקוף בכל אשר יוכלו. ואמנם ירו על המושבה מצדדים שונים בצורת גישושים, כדי לגלות את נקודות־התורפה שלנו, והיומן של תחנת הגאפירים³¹ שהיתה בפיקודי יעיד: 

ב־1 במאי (1938) התקרבו הערבים והתנגשו עם שני גאפירים (הרצל קאנטור ומשה גרוסמן) והחליפו יריות. בימים שלאחר מכן אירעו הצתות בשדות כדי להשמיד את רכושנו ולהוציא את אנשינו לשדה. בימים 26–28 ביוני עד 2 ביולי – יריות על המושבה לילה בלילה.

עם זאת נשמרנו לצאת לשדה הפתוח משום מיעוט האנשים, והתגוננו בעמדות. מזמן לזמן באו לעזרתנו פלוגות פו'“ש שאורגנו לאותו זמן ע”י ההגנה והיו נכונות להחיש עזרה לכל ישוב – ויום אחד הופיעה פלוגה לבקשתנו ויצאה עם הגאפיר שלנו, אריה כספי, לשדה לארוב למציתים. החליפו יריות ולאחר שברחו הערבים מצאו במקום מטליות ובקבוקי נפט. על כל פנים, הרגשנו במצור המתהדק סביבנו, העבודה הושבתה ותנועה פסקה ואכלנו מן המוכן בבית. גם המשטרה הערבית שחנתה אצל הגשר לא הניחה לנו ובאה לבקר לאחר ליל יריות ולספור את התרמילים, שמא דורש אני להחזיר לנו כדורים יותר מכפי המספר שירינו.

במאורעות אלו כבר נתנו הערבים את דעתם במיוחד על מצבה האסטראטגי החשוב של מושבתנו, השוכנת אצל גשר הירדן, זה המעבר הנוח ביותר לכנופיות מסוריה, ומכאן התכנית לכלותה. כאמור, ביוני התקיפו והבעירו אש בגורן, כשהם סומכים על חולשת המושבה; – אך גם ההגנה הבינה למצבה של משמר בעוד מועד ושלחה את סארז’נט הגאפירים מכפר גלעדי, חיים צפורי (בתפקיד מוסווה כלפי המשטרה של “מדריך לעזרה ראשונה”) ואת אהרון בראנבסקי (היום ניב), מפקד הגוש, “כמדריך חקלאי”. הללו באו לחקור כיצד לארגן את העזרה להגנת המושבה. ביררנו את הדברים עם צפורי בתחנת הגאפירים שלנו ולאחר מכן יצאנו לסיור לילה סביב למושבה. צפורי מהלך אתי ואומר: הרי שקט אצלכם – – ואני משיב לו על סמך נסיוננו: הלוואי ויהיה שקט…

ואמנם מיד פלחו יריות וראינו להבת אש עולה מהגורן, בעוד שמצדדים שונים נפתחו עלינו יריות, כדי להסיח את דעתנו מהמתרחש בגורן ולמנוע את גישתנו למקום השריפה. ירו מצד מזרח וכן מצד מערבי־צפוני, שם נחבאו התוקפים בין הסלעים והמערות. שומרינו השיבו אש וגם אני וצפורי ירינו – אך בה בשעה נפגע צפורי מכדור. הוגשה לו עזרה והוא הובל למחרת לטבריה, שם נפטר כעבור ימים מספר בבית־החולים (ב־1.7). מותו עשה רושם מדכא במושבה ובגוש כולו וכופר הישוב שלח תגבורת. האנשים לא היו מאומנים, ולא ידעו להחזיק רובה, ויש אשר כדורים נפלטו מנשקם ובנס לא פגעו באף אחד. אימונם של אלה – פועלים ופקידים מהעיר – לא עלה איפוא בנקל, אך אני העמדתים לשמירה בעמדות, ותוך השמירה למדו את כלי הנשק (כאן קיבלו איפוא אימון ראשון ו“טבילת אש” ועל כך קיבלתי מכתבי תודה מרבים מהם לאחר שעזבו את המקום, אשר שימש להם בית־ ספר טוב לאימונים).

אם נפילתו של חיים צפורי, חבר כפר גלעדי–תל־חי ואחד מטובי המגינים בגוש כולו, היתה קשה למשפחתו ולקיבוצו, הרי משמר־הירדן אשר על אדמתה נפל שמרה לו רחשי כבוד ויקר, כי לא הבדיל צפורי לגבי החשת עזרה בין ישוב לישוב והיה מראשונים להחיש אותה באשר נדרשה. בני המקום משלבים איפוא בזכרונותיהם את המקרה לפי התרשמותם, כאשר יקרה בימי חירום. – אני וחברי בן־ציון לרנר ז"ל (מבני המושבה) – מספר אריה כספי – יצאנו לשמירה על הגורן. בלכתנו הרגשתי רחש מכיוון הירדן ואך זה הגענו לעץ אקאליפטוס – והנה במרחק חמישים מטר מאתנו ראינו ערבים משלחים אש בגדישי החיטה שלנו. הם הרגישו בנו והתחילו לירות עלינו – ואותה שעה גרוסמן וצפורי שהיו בסיור השיבו אש. במקום עמדנו הרגשנו, אני וחברי, כי נמצאים אנו בין האישים וזרקתי רימון כדי להבריח את התוקפים הערביים. לאחר מכן יכולנו לסגת לצד המושבה ואז שמענו את קולו של צפורי שנפצע מכדור ואני שנגשתי אליו הספקתי להשכיבו על אלונקה ולשאתו למושבה.

בסיפור משלה על מקרה צפורי באה פנינה גרוסמן אשת מרדכי וחברה נאמנה לעבודתו בהגנה גם בימים הללו. אמנם פנינה נולדה לאביה אריה לובובסקי, כשהוא אכר ביסוד־המעלה, אך משמר־הירדן היתה טבועה בנשמתה מלידה: “אני, אחי ואחיותי נולדנו ביסוד – אומרת פנינה – אך אבי זכר תמיד את משמר ולעת זקנה חזר להתאכר בה ואחינו מרדכי מעבד עד היום את אדמת הנחלה”. ושיבתו של אריה לובובסקי למשמר על שום מה? ביסוד־המעלה היה אכר רב־פעלים כבימיו הראשונים במשמר־הירדן יחד עם אביו ר' מרדכי גואל אדמתה, ולא היה מסתפק באכרות בלבד אלא חוכר עם שותפים משכני המקום את הדיג בימת החולה. לימים, התנכלו הערבים להוציאו מן השותפות אף ירו בו ופצעו אותו – ור' אריה חרה לו על בגידתם של שכנים (ובהם ממשפחת כורי). אז השאיר לבנו האחד את אכרותו ביסוד ועבר עם שארית משפחתו למשמר־הירדן – לחדש את האכרות על אדמתו. משום כבודם של ראשונים נציין בזה, כי חלוץ המשפחה ר' מרדכי הותקף בזמנו גם הוא ע"י שודדים מהשכנים (עוד בימים שהתגורר עם בנו ביסוד), ואם אמנם רוח לוחמים נוססה במשפחה זו מתחילה, לא הכזיב מרדכי אחיה של פנינה (שנקרא על שם סבו) והיה לאחד המגינים האמיצים של המושבה. מרוח זו נאצל גם על פנינה, אשר מנעוריה נעשתה מצוייה בין צעירי ההגנה וכתוצאה מכן נישאה לאיש ההגנה של משמר־הירדן, מרדכי גרוסמן.

בית מרדכי ופנינה נעשה איפוא מרכז לביקורי “ההגנה” מתוך המושבה ומחוצה לה. כאן נערכו האימונים הראשונים בערבים, כשפנינה נודעה כמומחית בהגשת עזרה ראשונה וטיפולים רפואיים בפצוע וחולה. – “מילאתי תפקיד של אחות עוזרת לד”ר אליהו בר־יצחק (פופצ’ובסקי – אשר סיפורו הובא לעיל); ובביתנו היו מתכנסים המתנדבים שבאו להגנת המקום מהקיבוצים." – מציינת פנינה. ולא רק בעזרה ראשונה שלחה ידה, אלא בהעדר בעלה לתפקידו בתחנת הגאפירים במושבה ופנינה יחידה עם ילדיה בלילות, לא היססה לירות על ערבים שהתקרבו אל ביתם הקיצוני במושבה.

ובערב בו הציתו את הגורן – מספרת פנינה בנפילת צפורי – הוארה לפתע הסביבה כבאור היום. היריות הדהדו סביב ולאחר שהשארתי את הילדים בבית חמי (שהוא בפנים המושבה), אצתי לביתי להכין ארוחה ולסיים את עבודת היום בחצר־המשק. אותו ערב נשתהה אצלנו חיים צפורי והלכנו יחד אתו וד"ר ויץ למרפאה לקיים שיעור בעזרה ראשונה. לאחר מכן נלווה צפורי לסיור סביב למושבה, אף שמרדכי הפציר בו כי לא ילך וינוח בביתנו. הלכו – וכעבור דקות מספר שמענו צעקה מצד הגורן. אך זה הגעתי בריצה לתחנת העזרה הראשונה והנה מביאים את צפורי פצוע במפשעה. חבשתי אותו כשהוא אומר לי: זו פציעה בבטן, כפי שלימדתי אתכם הערב בשיעור… חייך, אך בו בלילה לוקח לטבריה ושוב לא ראינו את פניו.

עם זאת מסגרת ההגנה שוב לא רפתה – מסיים מרדכי גרוסמן בשלב זה – ומלבד הגאפירים המגוייסים מטעם הממשלה, הוחל בגיוס נוטרים (הללו שחבשו כובע אוסטראלי בהבדל מה“קולפאק” של הגאפיר) – וגם זה לא עבר במשמר כפשוטו. לאחר שישבו בתוכנו פועלים בית“רים שעבדו אצל האכרים (כ־8 בחורים ו־2 בחורות), דרש מאתנו בא־כוחם יוניצ’מן, כי יגוייסו גם מהם לנוטרים ותהיה לבית”רים הכנסה כלשהי ממשכורת הנוטר (שהיתה גדולה משל פועל חקלאי – 6 לא"י בחודש). כמפקד המקום וקורפוראל הגאפירים, אמרתי: הבחורים שלכם אינם חברים ב“הגנה” ולא אוכל להשביעם כנוטרים, כל עוד הם שייכים למעשה לפיקוד אחר (של אצ"ל). מפקד הגוש חיזק את דעתי, שעלי לדאוג לשלימות ההגנה במקום ובנידון זה איני רשאי לפעול אחרת, עד שתבוא הוראה על כך.

אני מרחיב את הדיבור על כך – מסביר מרדכי – כי זו היתה שאלה כללית בימים הללו, כאשר התנהל משא־ומתן בין ההגנה ואצ“ל, באמצעות יששכר סיטקוב מהתאחדות האכרים ועוד מחוגי הימין ופעילי השמאל – (אשר שניהם רצו אז באיחוד הכוחות). סוף דבר הסכימו אנשי אצ”ל עם אלעזר סגל ונאמר: הבחורים שיגוייסו לנוטרים מקרב הבית“רים יעמדו לפקודתי בלבד – ואמנם כמצב הזה היה ביסוד־המעלה. כן גוייסו ארבעה נוטרים מבין הבית”רים ולשבחם ייאמר, כי גילו מסירות וציות להוראות, בשווה לנוטרים שגוייסו מקרב צעירי המושבה.

תגבורת זו היתה בזמנה. – ממשיך מרדכי שוב לפי יומן התחנה: – ב־30.6 תקפו הערבים וכרתו את עצי הפרדסים שעמדו כבר בנשיאת פרי וכל תקוות האכרים היתה על ההכנסה הצפוייה מהם. הכנופיות גייסו למיבצע זה ערבים וערביות מהכפרים והשמידו בלילה אחד 1250 עצי אשכולית ו־400 עצי ברוש. כאשר גילינו את הדבר בבוקר עמדנו מדוכאים, כשעמל השנים ותוחלת השנים מוטלים על הארץ לנגד עינינו. בלילה שלאחר מכן החריבו הכנופיות את הטורבינה אצל טחנת הקמח – זו שסיפקה לנו מים לשתייה. אמנם חוכר הטחנה הערבי אבו־טאהר הודיע לנו, כי מסיתים מערביי צפת משוטטים בכפרים ומעוררים אותם לחבל במפעל המים שלנו, אך הטורבינה רחוקה היתה מהמושבה ונבצר מאתנו להבטיחה. שוב התחלנו להוביל מים בחבית מהירדן כמעשה אבותינו לפני עשרות שנים – וזה כאשר אנשי הכנופיות אורבים ועינם צופיה על היורדים בעגלות להביא מים למושבה – – אף היו לדבר תוצאות קשות.

כן מגיעים אנו לחדשי המאורעות החמורים ביותר של שנת 1938, כאשר ההתנקשויות גברו והלכו מיום ליום, כמו גמרו שכנינו להשמיד את המושבה. הנה יצאה משפחת וייסבליט לתלוש חימצה מבעוד בוקר “על הטל” (כמסופר לעיל) והתנקשו בהם; נוטרינו הספיקו להבריח את המתנקשים ובנס לא נפגע אף אחד ממשפחה זו. ומיד לאחר מכן (ימי אמצע יולי) גנבו טבק וחימצה בשדות, היו חילופי יריה עם כנופיה ונערכה התקפה מצדדים שונים על המושבה. יש ולא השיבונו על היריות משום חסכון בכדורים ורוב הרגל. – מציין מרדכי. – כיוון שהחלו להתנקש באלה שירדו להביא מים מהירדן שלחתי נוטרים להבטיח את הדרך בשעות הבוקר. – אך בא היום הזכור למושבה 26 ביולי, בו נפלו קרבן לכדורי המתנקשים בדרכם למים – חיים גרבובסקי ומנחם בנו ואבל כבד ירד על המושבה.

 

פרק י': מושבת־הספר מביאה את קרבנותיה    🔗

חיים גרבובסקי ומנחם בנו

המושבה, אפשרויותיה ושכניה ־ בשנת תרצ"ח (עפ"י אלעזר סגל)    🔗

ועדיין איש משמר־הירדן, בין חבש קולפאק של גאפיר ובין כובע אוסטראלי של נוטר, הוא גם עתה פלח ביסודו – “אשר ביום אכלני החורב ובלילה הצינה” – כמאמרו של בן־המקום יצחק בלשניקוב. אלא נוסף לעבודה בשדה, בכרם ובענפי החצר שליד הבית – הוא יוצא בלילה לשמירות. ושוב: “השמירה היא במלוא מובנה של המילה. – נביא בזה מדברי יצחק – האוזן קשבת וערה לחלוטין, וכן גם בימים כתיקנם”. – עם זאת אני בן־בית בין “בני דודנו” גם בימי מאורעות ולא אחת קניתי נשק מערביי סוריה והסביבה בשביל ההגנה. תוך חילופים אלו של שמירה ועבודה נטענו גם את פרדסינו ולפרדסי אשר נטיעתו חלה בהוולד בתי חנה קראתי “פרדס־חנה”. אחריה נולדו לי עוד תשעה ילדים שקיבלו את חינוכם בבית־הספר הקטן של המושבה וייזכרו לשבח מוריהם אשר לא רק באו ללמד אותם במושבה הנידחה אלא יצאו אתם לטיולים ויום אחד נערך טיול לירושלים העתיקה – שהפך לחווייה לא־תשכח לבני־הנעורים שלנו. למותר לומר, כי גם ילדים אלה גדלו במזל המתיחות, כאשר האב יוצא בלילה לשמירה ולבו חרד לשלומם, או בהערך התקפה על המושבה ואנו משכיבים את הילדים על הרצפה מתחת למיטה, ליתר בטחון. כן עברו עלינו ימים של אש ותמרות־עשן, איבוד חברים וידידים, כשבידינו הנשק הליגאלי ובשעת הכרח מ“הסליק”. אנו נאחזים בצפרנינו באדמתנו האהובה ובו בזמן כבר מלמדים את ילדינו תרגילי סדר ואיתות, אימוני לילה ו“קפא”ף", בהדרכתם של אחי אהרון ונתן אדלר (לאחר מכן מפקד המקום).

בעיקרו של דבר מתקרבים אנו לראשונה להבין את מלוא־המשמעות של מושבת־ספר (לאחר קרוב לחמישים שנות קיום), אשר סמלה אחד – הדם. אף זה נודע בזמנו בישוב בשם “תל־חי”, כפי שנתנו לכך ביטוי יוסף טרומפלדור וחבריו – עתה הכל בא להעיד, כי מושבה קטנה זו שנוסדה בשעתה ע“י אנשים תמימי־דרך, צפוייה גם היא בקרוב או בעתיד רחוק יותר למיבחן “תל־חי” שניה. – ועדיין אנשיה אינם נסוגים בעוד מועד – האכר בתלישתו ופועלו העברי במחרשתו, הבן ברובהו במשמר והאשה באומץ־לבה למעשה יומיום. וזה המחייב אותנו לסקור בעצם המאורעות המתוארים מה מעמדה של מושבה זו בתמורות הקשות הללו – זאת נעשה בסקירה “יבשה”, אך מוסמכת של פקידות פיק”א (1937).

המושבה משתרעת עתה על שטח כולל של למעלה מ־9000 דונאם, מהם כ־3900 ברשות האכרים והשאר – שטחים פנויים משל פיק“א, טרשים, גאיות ודרכים; – עם זאת מדגישים פקידי פיק”א (אגרונום הדס (האמבורג), חזנוב, מהנדס גולדמן ואיש הפקידות בצפון – טריפון) – כי “עשרים האכרים חיים בדוחק ובדידות. מהנוער רבים יצאו אותה והשדות מעובדים בשיטות ישנות. מי הירדן משמשים אך מעט להשקאה – ואף־על־פי־כן צפונה במושבה אפשרות גדולה להרחבה ופיתוח. מי ההשקאה קרובים ובעיבוד אינטנסיבי של האדמות הקרובות למושבה, אפשר לשחרר קרקעות להתישבות נוספת – אז תגדל המושבה וגם הבנים יחזרו אליה, ואכרים חדשים יבואו להתישב בה. אמנם קשה יהיה לקבל מהאכרים חלק מאדמתם לצורך ההרחבה (ותופעה זו נודעה גם בשאר המושבות הוותיקות), אך יש המתחילים להבין את הדבר ופיק”א תצטרך לפעול למען ההרחבה.

במושבה 23 אכרים (מהם גם במעמד אריסים), כולל הללו שיצאו ונחשבים כבעלי נחלות ומשקים, אשר בבוא מועד ישובו אליהם – כדלקמן: אלפסי יוסף, בלשניקוב יהושע, בלשניקוב יצחק, בוגראד אהרון, גרבובסקי חיים, גרוסמן שלמה, גרוסמן מרדכי, גרוסמן יוסף ושמואל, הרצוג אהרון, הרצוג עמרם, הרצוג שמעון, לובובסקי אריה, לרנר מרדכי, שניידר צבי (יורשים – אלמנה פייגה), שניידר אריה, שניידר עמרם, שניידר דניאל (יורשים – אלמנה שרה), שווארץ אליהו (יורשים – נכדו אריה), סגל זיידה, סגל אלעזר, טייטלבוים חיים ויוסף (יורשים), וייסבליט שבת’ל (יורשים), שור מאיר.

נחלותיהם של אלו בין 150–200 דונאם ועד לסידור הסופי של הבעלות (חתימת החוזים), האדמה שייכת בחלק לפיק“א (4000 ד') ובחלק ליק”א. מהרשימה הג“ל יושבים קבע 19 אכרים והם מעבדים גם את האכרויות הפנויות ואת האדמות השייכות לפקידות. לפי הנהלת החשבונות של החברה, חובה של משמר־הירדן ליק”א הוא למעלה מ־20,000 לא" י, מזה לחשבונותיהם האישיים של האכרים מחצית הסכום, כשמאכסימום חובו של האכר לחברה הוא 730 לא“י ומינימום – 205 לא”י. המספרים אינם כוללים את שווי הקרקע שניתנה לאכרים.

האינסטלאציה של המים (זו ששמענו עליה רבות) כוללת מנוע ומשאבה בבנין קטן על חוף הירדן, המספקים מים ל־240 דונאם פרדסים וחלקות שלחין. מלבד זה יש מוטור חשמלי ומשאבה (טורבינה) המזרימים מים לבריכה והיא מספקת מים למגרשים שליד הבתים ולצרכי החצר והבית. הרחבת המושבה תצריך שינויים גם במערכת זו. המצב המשקי הוא, כאמור, עלוב (בהשוואה למשקים מפותחים בישוב) והאכרים כאן מוסיפים להצטמצם בגידול דגנים. אמנם היבול (באותה שנה – 1937) היה טוב למדי, אבל שגת 1936 היתה קשה מאוד והאכרים יוכלו רק עתה לכסות את החובות שגרמו להם המאורעות של השנה הקודמת.

לצורך הדישה שכרו האכרים קומביין של יסוד־המעלה, שאיפשר להם לסיים במהירות את הקציר. וזה היה חיוני לנוכח התפתחות המאורעות והדליקות בשדות הארץ. האכרים נוטים לייסד קואופרטיב לעיבוד משותף של הפלחה, אך הדבר כרוך ברכישת מכונות חקלאיות, וכמובן בהתחייבויות גדולות. מצד שני, הדבר ישחרר אותם מעבודה שכירה, ובעיקר ערבית, והאכר יהיה פנוי יותר להתמסר לענפים אחרים. אשר לחלקות ההשקאה, אשר מחציתן פרדס אשכוליות ומחציתן נועדה למספוא ירוק ולירקות – עדיין אין האכרים מטפלים בפרדסים כהלכה והיבול מהם מצער (יש לזכור כי הפרדסנות כולה עומדת כבר באותו זמן בסימן שפל); בגידולי־השלחין האחרים עוסקים רק אכרים אחדים, והללו בעיקר בגידול מספוא לפרות החלב. (הדברים נכתבו כמובן לפני עקירת הפרדסים ושאר הפורענויות שבאו על המושבה).

ברם, אם ב־1936 קיבל כל אכר פרת חלב (משובחה), הרי שוק החלב הקרוב למושבה הוא צפת וזה אינו יציב. יש עדר בקר מקומי והאכרים נכנסו במשא־ומתן עם הקואופרטיב “תנובה” בדבר מסירת תוצרתם לידיו; אם יושג הסכם תינתן דחיפה לפיתוח הרפת, הלול וגידולי־השלחין, אבל “תנובה” מתנה את הדבר (וכן במושבות אחרות) בסילוק העבודה הערבית. יש עוד להוסיף את ענף המכוורת, אשר אכרים אחדים למדו אותו מאילת־השחר ויש לו סיכויים כאן, משום הפריחה המרובה על גדות הירדן. האכרים מעסיקים 16 פועלים, עונתיים בעיקר, ומהם 10 ערבים; כן נמצאים במושבה 9 גאפירים, מהם 5 מבני חוץ. – זו סקירתם של מומחים, ומהנדס הפקידות רוזנפלד מעבד הצעה לפיתוח אפשרויות ההשקאה הגדולה במי הירדן.

הצעה זו בדבר אפשרויות ההרחבה אינה למעשה אלא תשובה על משאלותיהם של האכרים היושבים במקום והנהגתם המרוכזת לאחרונה בידי אלעזר סגל. כבר שמענו לעיל כי הוא הוכשר להנהגה ע“י פעולתו עם משמרת הזקנים – עתה הוא העומד על משמר עניני המושבה ומשמש לה לפה בצרכיה הדחופים ובמשאלותיה לעתיד גם יחד. הוא הדן עם הנהלת קופת־חולים עממית (ד"ר כצנלסון) בדבר הקייטנה לילדי המושבה, הסובלים קשה בחדשי הקיץ – “אך מפאת סכנת הדרכים ואי־השקט יש לדחות את הדיון, אף־על־פי שבאים בחשבון ממושבתנו 15 ילדים הזקוקים להבראה זו”. – כן הוא הטוען כלפי פיק”א: עדיין לא נתתם לנו את האפשרות להניע את מכונת המים להשקאת הפרדסים, החצירים והירקות (דהיינו הפקידות היא המעכבת מטעמי תקציב) – לא היה כל הכרח לדחות את הגעת המוטור עקב תיקונים קלי־ערך בבית המנוע, ואם הנפח פיגר בתיקונים, אין זו אשמתנו ואין זו אשמתם של הצומח – העץ והירק. כתוצאה מכן מצב האספסת דל מאוד והפרדסים צמאים מאוד – – ומפליא שהמחלקה החקלאית שלכם, אשר כרגיל היא עוקבת יפה אחר מצב הפרדס, אינה ערה כל־הצורך לגבי עבודת המוטור…"

אבל אלעזר סגל עורך גם תזכיר מפורט וכללי יותר – “לנוכח המצב המיוחד שמושבתנו נתונה בו, לרגל המצב הפרוע בארץ בכלל וגורמים מיוחדים הקשורים לסביבה שלנו בפרט”. – דברים אלה מפי האיש המנוסה ביחסי המקום ראויים להיקבע כאן כדי להבין כיצד לבשו בשנים האלה יחסי השכנות מן העבר משמעות מדינית חדשה וחיונית.

משמר זוהי הנקודה היחידה בגליל אשר טרם ניתקה את הקשרים עם השכנים הערבים. – כותב אלעזר סגל – וזה על אף האיומים מצד “הטרור” (על הערבים) ועל אף הלחץ החזק שלוחצים עליהם כדי להרחיקם מהמושבה. הם התעקשו לבלי לעזוב את מקומם בקרבתנו, כי עבורם זו שאלח קיום. השבט הנמצא במקום מעת הווסד המושבה, מונה כשלושים אוהל ועל משמר־הירדן פרנסתם. והנני להדגיש בזה, כי אם לא ננצל את ההזדמנות בשעה טרופה זו, לעשות את הפעולה הדרושה להרחקת השכנים האלה, מי יודע אם יעלה בידינו אי־פעם להעביר אותם מאדמתנו. וכן ידוע לי, כי תנועת הטרור מביטה בעין רעה על היחסים שבין המשמריים ושכניהם ותוכננה מכבר תכנית התקפה על מושבתנו ושכניה כאחד. התכנית היתה נועזה מאוד, אך לא יצאה לפועל, מפני שכפרי הסביבה סרבו להצטרף, כי לא רצו לקבל לתוכם (כפי שרצו להטיל עליהם) את “הזרים” (הלוחמים מבחוץ). בפרט התנגדו לכך קראד אל־בקרה וקראד אל־ע’נאמה.

מענין הדבר, כי תנועת הטרור (הערבית) ניהלה משא־ומתן בקשר להתקפה הנ"ל גם עם הכפר עלמין, אשר מעבר לירדן מזרחה (בגבול סוריה), מול מושבתנו במרחק לא רב. תושבי הכפר הם ערב וואסיה וראש הכפר – שייך זעל פארס, הוא ראש השבט שבעבר הירדן המזרחי. ברם, המקרה שקרה בשדות אילת־השחר ב־ 1936, כאשר בהתקפה נהרג שם ערבי מערב אלווסיה, שימש כאן חומר להסתה וללחץ, ועדיין שייך זעל עומד בהתנגדות לתנועת הטרור והבטיח רק להתנקש בחייהם של מספר יהודים מסביבתנו. לדעתו, זו גם מצווה של נקמת־דם, שהוא חייב בכך, כראש שבטו של הנרצח, ובפרט לאחר שהיהודים לא פנו אליו בדבר “שלום”, לפי הנוהג המקובל.

והנה בתאריך 20.10.37, בשעה 8 בערב, היתה התנקשות ראשונה ו־5 יריות נורו על קבוצת צעירים מבני המושבה שטיילו במרחק כמה עשרות מטרים מהרחוב. היריות באו ממרחק קטן מאוד ובדרך נס לא קרו אסונות. למחרת גילתה המשטרה בעזרת גשש תרמילים ריקים ועקבותיהם של שני ערבים יחפים, שבאו מעבר לירדן וחזרו בכיוון לכפר עלמין. אח"כ קרו שני מקרי התנקשות מסוכנים פחות. המשטרה קבעה כי בכל המקרים האלה השתמשו באותו נשק והיו אותם המתנקשים.

את כל הפרטים המסופרים גיליתי במאמצים רבים ובעזרת ערבים, קיבלתי ידיעות מדוייקות וכן את שמות הערבים שהשתתפו בפעולות. מסרתי את הידיעות למשטרה ודרשתי פעולה, אולם המשטרה לא יכלה לעשות מאומה, היות והכפר נמצא מעבר לגבול. שוב לא היתה לי דרך אחרת אלא לנהל בעצמי משא־ומתן עם שייך זעל (הייתי נאלץ לרכב אליו, כי הוא לא רצה לבוא אלינו) ועלה בידי להוציא מפיו דברים ברורים שהתאימו לידיעות שהיו בידי.

שייך זעל מטבעו הוא אדם ישר ובעל אופי, פשוט וטבעי, איננו כפוי־טובה ודובר אמת, כמעט ההיפך מהערבי מוסה חג' א־חסן (השכן מכפר תלל מעבר מזה לירדן): עם זה הנהו (זעל) בעל יכולת – כי הוא שולט על אלפי בדווים מערב אלוואסיה, אשר מרכז הטרור לוטש אליו עין ושואף לצרף אותו לפעולות. עדיין הוא עומד בסירובו, אך בפגישותי נוכחתי לדעת, כי באם לא נטפל בו, הרי את חיינו ורכושנו אנו מפקירים, לאחר שידו מגעת אל מכוני המים שלנו הנמצאים על הירדן ללא שמירה.

הדבר הראשון שיש לעשותו הוא חיסול הסכסוך עם אילת־השחר ולכרות את “השלום” המקובל עם השייך. משק אילת־השחר כבר הוציא סכומים גדולים על ענין זה (רצח הערבי), לשם חיסול התביעה המשפטית, ועכשיו אתם (פיק"א) נדרשים להושיט לנו את העזרה הכספית והמוסרית, לשם יצירת יחסי שלום עם שבט זה, פן נשלם אנו בקרבנות בנפש וברכוש. עדיק אני משתדל במיטב כוחי להפגש עם שייך זעל במקום סמוי, כי עוקבים אחריו ושומרים את צעדיו (ערבי מצפת מתגורר למטרה זו בקרבת־מקום אליו) – אך אי־אפשר להמשיך זמן רב את המשחק בידיים ריקות, ומאידך אסור בשום פנים להפסיק את היחסים – אני מסיים פרק זה בתקווה, כי תבינו (הפקידות) מה מוטל עליכם.

ועתה – ממשיך אלעזר – רוצה אני לדון בדבר העברת המתגוררים בקרבת מושבתנו הנקראים ערב “קוואש” (כאמור לעיל). שבט זה מורכב ברובו מערב קראד, קצת כושים וסלוויה. הוא מונה, כאמור, כ־30 משפחה עם 130 נפש (ב־40 נפש יותר משל משמר־הירדן עצמה). בהיווסד המושבה היו רק כעשרה אהלים, אך במרוצת הזמן התרבו (הם גם לא נדדו מהמקום, דוגמת אכרינו ונשארו נאמנים למושבה…). הם משמשים את האכרים כחרתים, פועלים ורועים. הם שמחים בחלקם ואינם מצטרפים לתנועה הערבית “הלאומית”, מתפללים לשלומה של מושבתנו ומקללים את המופתי חג' אמין המרגיז את מנוחתם… רובם של אנשי משמר התרגלו, כי הערבים האלה הנם חלק בלתי גפרד מהמושבה, אשר בלעדיהם לא נוכל כביכול להתקיים, ויש על כן להחזיק בהם בכל מחיר. לא כן מחשבתנו, אני ואנשי שלומי. שאלה זו מנקרת במוחי ואינה נותנת לי מנוח, כי יודע אני שאהבתם וידידותם של ערב קוואש תיהפך לנו באחד הימים לרועץ. מי יודע אם לא יקומו השכנים הטובים האלה בתביעות לגמול להם בעד ידידותם במשך עשרות שנים ולהפריש להם חלק הגון ממשקינו – וחוק האריסות יתמוך בהם. ידועים לי מקרים, שערבים מצפת ביקרו אצלם, כדי לאלפם פרק בהלכה זו.

מזה זמן רב ניסיתי להשפיע על השכנים כי יתרחקו קצת לפחות מתחום המושבה, אך ללא הועיל. אלא מה שהשכל אינו עושה – הזמן עושה ועכשיו ישנו גורם מסייע לפעולה זו והוא – הטרור. אני חושב כי כדי להגיע למטרה שתיארתי כשרים כל האמצעים והתיעצתי עם גורם ערבי חשוב, בעל השפעה בסביבה וערכנו יחד תכנית על העברת השכנים מאדמתנו אל אדמת קראד אל־בקרה. הערבי ימסור לרשות שכנינו עד עשרים דונאם קרקע משלו והוא גם יעשה את הצעדים הדרושים לשם העברתם. תמורת אדמתו הוא מסכים לקבל שטת מאדמתכם (של פיק"א) אשר בקראד אל־חט. יוצא, שהענין צריך לעלות בשטח אדמה ובסכום כסף, שהוא קטן מאוד לגבי התועלת שבדבר. לא פניתי אליכם עד היום בענין זה, אלא שבזמן האחרון הוברר לי כי העברה היא בגדר אפשרות. – אני מסכם פרק זה בקריאה להושיט לי את עזרתכם המלאה, החמרית והמוסרית, לשם העברת השכנים והנני מזהירכם, כי אם לא תיענו, הרי את חייו של ישובנו הדל הנכם קובעים.

אלעזר הרואה איפוא ביחסי השכנים תנאי ראשון לקיום המושבה, לא רק לנוכח הסכנה של שנות המאורעות אלא גם במבט לעתיד רחוק יותר, מוסיף בבקיאות רבה תיאור של שכן נוסף – מוסה חג' א־חסן – “שאדמתו גובלת באדמתנו ורק הירדן מבדיל בינינו”. הצד החיובי שבו: פיקח, משכנע, ומרתק אליו כל איש ובפרט אנשים תמימים, ושואף תמיד להיות הארי שבחבורה. הצד השלילי: דו־פרצופי ומחרחר ריב והכסף מעביר אותו על דעתו. בקיץ 1936, כאשר עוד לא היה ברור אם המאורעות יימשכו זמן רב, וחג' אחסן היו לו חשבונות עם מוסדכם (פיק"א), ואולי גם הבטחות מצדכם, – היה פאסיבי למרות איומי הטרור אף שירת במקצת את ענינינו. את עמדתו זו שינה, כאשר הטרור הפך לעובדה קיימת ואולי גם למקור פרנסה קלה עבורו. במידה שאנו חדלנו להעניק לו, עבר בהדרגה לצד השני, אך הבטיח תמיד כי על השקט בגליל העליון ישמור. כאשר שאלתיו (לאחר הצתות ומקרים שונים בגלילנו), מדוע הפר את הבטחתו, השיב לי: בשבועות האחרונים עצמתי את עיני וסגרתי את פי ולא הגבתי על פעולות הטרור הנעשות ע"י גורמים שונים (אך לא ע"י אנשיו), כי אתם הנכם כפויי טובה. לא ידעתם להעריך את התועלת שלי לגביכם ואת יכולתי. אף הזכיר חוב המגיע לו עבור שמירת בית־המוטור שלנו והלוואה שהובטחה לו על חשבון קרקעותיו – וסיים בהבטחה כי השקט בגליל ישוב לסדרו עם סידור הענינים שלו…

לדעתי, – מסיק אלעזר – יש להטיל ספק ביכולתו להשכין שקט בגליל, אך אין לפקפק בכך שהוא עלול לגרום לנו צרות. לפיכך יש לנהוג בו בזהירות לגמור עמו את חשבון השמירה על בית המוטור (המגיע לו בצדק) ואני מסכם בתקווה כי תמצאו את הדרך, כיצד לשכנע את השכן הזה “ולהחזיקו בידיים”.

פיק"א, אשר אלעזר מפנה אליה את דבריו, אינה רואה את עצמה כתובת לטיפול בבעיות שבמדיניות שכנים, שעה שהמוסדות הלאומיים מוסמכים לכך; – אך הדברים מענינים, לא רק כתיאור מהימן של מצב המושבה, אלא כרקע אשר עליו קרובה להתחולל פרשה של קרבנות־דמים, וכאזהרה למעמדה של משמר לגבי שנים רחוקות יותר. ואם אלעזר עצמו כבר רמז לעיל כי אין אלו משאלות שלו בלבד, אלא גם של “אנשי שלומו” (הללו אשר בעצה אחת עמו בענין זה) – מן הראוי להוסיף חיזוק בדברי אכר פשוטים של מאיר שור, הכותב בשאלה זה בלי כחל ושרק:

“הדבר המחריב את המושבה הוא הבדווים. יש כ־40 משפחה מהם, שהם גונבים ושודדים אותנו הן בשדות והן בטבק ובירקות. כל דבר שאנו זורעים כאן מחציתו לערבים, כי הם הרוב… כל זה אני כותב מפני שהמצב נעשה גרוע משנה לשנה. הנה חושבים אכרים לעזוב ואני גם כן חושב להיות “מועמד” לכך, אם פיק”א לא תשתדל להיטיב את המצב והעיקר הוא, שהערבים לא יימצאו במושבה במספר כה עצום כפועלים. אם לא יסדירו את הענינים האלה שוב איני חורש השנה את אדמתי, כי לא אעמול למען הפראים. המושבה משמר יכולה להיות לסמל בגליל העליון, אילו פיק“א התענינה יותר במצבה. במשמר יש להושיב 15 משפחות אכרים נוספים, ולי אין שום תביעות לפיק”א, אך במקום שמשמר־הירדן תיחרב – אני רוצה כי תיבנה". – הכוונה איפוא אותה אם גם בסגנון שונה. 

“משפחה על הגבול” («פ"י א. אבן־חן)    🔗

זה איפוא רקע המתיחות, עליו המושבה מביאה לבסוף את קרבנותיה ועליו מתגלה גבורה של משפחת אכרים בזהרה. ודאי שידועים לנו מעשי גבורה רבים בנסיבות שונות – אך אם רוח של גבורה והקרבה באה לשמש ביטוי לאפיו של מקום ולתנאי קיומו, הרי בעל־כרחך אתה אומר, כי הגיבור אינו דמות מקרית והמעשה עצמו הוא פרי תהליך סמוי של עשרות שנות החלוציות שחלפו במשמר הירדן. ותיתי לו לאהרון אבן־חן, עתונאי־סופר, בן הגליל וקרוב “המשפחה שעל הגבול”, אשר איפשר לנו בתיאורו להציץ לפינה זו – ביתם של חיים ורבקה גרבובסקי – מה מקורו ואי נעוץ שורשו, כיצד באו ממושבתם בראש־פינה לשבת במשמר־הירדן, ומדוע התאכזר להם הגורל אך בו בזמן קשר להם כתר שיחידי־סגולה זוכים לו. – נספר בלשונו של אבן־חן את הסיפור הפותח ב“מרגלות הר כנען” ומחזיר אותנו לימים עברו.

– – בשנים הללו קודם למלחמת־העולם הראשונה עדיין השתרעו כרמי שקדים ברחבי המישור שלרגלי המושבה ראש־פינה. בימי שבט היה הגיא כולו עוטף לבן ובשמי הפריחה היו מציפים את המושבה עם הנץ “השקדיה”. בבוא האביב הוקמו “שומירות” בכרמים ובחורים משופמים שנולדו בין הרי הגליל, חגורי אקדחים מצועצעים ולראשיהם כפיות ועקאלים דהרו במישור זה על סוסות וארבו ל“שועלים” מבני ישמעאל שבאו, מקרוב ומרחוק, לחבל ולתת אל כליהם. שמעם של כרמי “הלוז” המשובחים של היאהוד הגיע עד חורן וגולן. והיתה אז ראש־פינה שוקקת חיים, מרכז לגליל כולו. בלילות, לאחר העבודה בשדה ובכרם, עלתה צהלת נעורים משדרת האקאליפטוס הארוכה, החוצה את הכרמים ומצפינה הלאה לעבר מחניים. היו הבנים והבנות דבקים באדמת הגליל ואהבות לרוב פרחו במשעולי הכרמים של ראש־פינה.

כאן קשר הגורל את רבקה וחיים, שניהם בני המושבה. הוריהם ממייסדי ראש־פינה היו ובנו את בתיהם בשנת תרמ"ג, בצלע הר כנען, בריחוק משאר הבתים, הקיפו את עצמם גנים נטועים זיתים, תאנים, אגוזים ושאר אילנות פרי. וחיים פלח מלידה, בחור גברתן ופשוט בהליכותיו. את סיפוקו מצא בשדה, במרחב, עת הקמה מתחילה להזהיב או בימי החרישה והזריעה, כשהעורבים מכסים את השדות ומבשרים את בוא הגשם והנביטה. תענוגו – רכיבה על סוס חשוף־גב או אילוף שור לעבודה. כיוון שתפס שור בקרניו היה הופכו לעגל חסר־אונים. מילדותו חושל חיים לכל עבודה קשה. אביו מנחם גרבובסקי, היה מראשוני השומרים בגליל ואת בניו חינך משחר הילדות להסתפקות במועט, לגבורה ולאומץ־לב, כדי שימשיכו את השושלת. בלילות גשם ואפילה היה גרבובסקי מעמיד את בניו בנסיון, מוציאם אל מחוץ לבית ומצווה עליהם, בזה אחר זה, להקיף את החצר הגדולה פעמיים ושלוש, והבית בודד היה בין סלעי ההר ותנים ייללו ליד חלונותיו.

ורבקה – גדלה מעבר לגדר הצבר והיתה טובה ופשוטה, ידיה אמונות לכל עבודה בבית ובשדה. אביה (פיינשטיין, איש דבינסק), עשה בבואו ארצה שתי שנים בכפר הערבי שפרעם, רכש לו שם נחלת שדה, שוורים וגמלים וסיגל לעצמו את אורח־חייהם של בני עם הארץ (היו שם עוד משרידי הישובים היהודים הוותיקים). מאז היה מטיף כל ימיו לעשרת בניו ובנותיו "כי לא פרופסורים דרושים לנו בפלשתינה אלא פלחים שמזונם פת־קיבר וזיתים ולבושם “תובי” (כתונת מבד ערבי). רבקה שמרה בלבה את תורת אביה וכן את משנת מחנכה הגדול, המורה שמחה וילקומיץ.

בן בכור במשפחת אכרים במושבה הגלילית, שנשא אשה, הוסיפו בבית עוד צלחת, פינו חדר או ממגורה בחצר “והסתדרו”… אולם משעמד גם בן שגי להתחתן עמדה בעיה חמורה: כמה נפשות אפשר לקיים סוף־סוף על חיטה שעורה וכרשינה? – והיכן ראיתם בית באותה תקופה, שלא היו בו 6 או 7 “שתילי זית”, בחורים כארזים, וכולם מוכנים להקים ביתם בישראל! – צר איפוא משק הפלחה של ההורים, וכך נוצר במושבה מעמד של צעירים, שקראו להם “חסרי כל”, וחיים נמנה על מעמד זה. שנה בשנה הועלתה שאלת התיישבות הבנים לפני פיק“א והנרי פראנק היה פוטר את הוועד בתשובה – “אין כסף”… וחיים ורבקה כיוון שנישאו, דרו בעליית הגג של בית המשפחה. בקיץ ירדו ל”ווקאז" – זו חווה מרוחקת שהיתה שייכת לאכרים אחדים מראש־פינה, ובה מספר חושות הרוסות למחצה. שם היתה חושה גם להם ובה דרו כחרתים הערביים. חיים חורש כראב ורבקה מעשבת עשבים שוטים בשדה הקטניות, חיים קוצר ורבקה מאלמת אחריו אלומות. בפאת שדה, בצילה של סדריה, שכב לו כבר תינוקם ראשית־אונם, מנחם.

בא החורף והחושה דולפת, הרוח חודרת בעד לפרצות ולחרכים והתינוק קודח – כך עברו שלוש שנים. ימי מחסור הגיעו וביבול הזעום לא היה כדי לכלכל אדם ובהמה וחיים יוצא לעבוד כפועל שכיר. הוא חופר בורות לנטיעת זיתים בין סלעי הר כנען, מבקש לעבוד ב“קבלנות” וחשבונו עמו… הוא שומר בשדות מגדל או נעשה חרת אצל אחד האיכרים ביבנאל. עובד בייבוש ביצות בעמק זבולון וכאשר נגלה לנגד עיניו הים, זו פעם ראשונה בחייו, קרא בהתפעלות תמימה “יאביי” – – לימים הוא חופר תעלות השקאה בנתניה וברמת טיומקין, ופריונו בעבודה מעורר התפעלות. פועלי הפרדסים שבשרון באים לראות את “הג’בלי” (ההררי) המפליא לעבוד, אך הוא חוזר לגליל כי שם אדמת מכורתו “ולא חול” – –

עשר שנים עברו על הזוג ושיחקה לו השעה לבסוף. במושבה משמר־הירדן נתפנתה אכרות ופיק"א מחליטה כי חיים הוא ראשון בתור – ואנשי משמר שמחים במתיישב החדש. “במושבה קטנה כל נפש היא בחינת עמוד שעליו נשען הבית”… היה נוהג לומר אחד מזקני הגליל. ואכן, חיים הוא עמוד כהלכה: גבור, חרוץ ופלח שלא רבים כמותו – "כשידו לוחצת על “הקאבוסה” (ידית המחרשה) “ישנים השוורים בלילה על גבם (מעיפות)…” כן המשילו עליו הפלחים הערביים. לאשרם של רבקה וחיים לא היה קץ – דף חדש נפתח בחייהם והם שקעו ראשם־ורובם בעבודה ולא ידעו ליאות. תיקנו הריסות וביערו קוצים, זיבלו וחרשו. החצר התחילה להמות מבהמות ובעלי־כנף, וכאשר עמדו בנטיעת כרמם נולד להם בנם השלישי אף קראו לו כרמי.

– – מושבה גלילית קטנה על הגבול, מי ידע חייך וסבלך? – שני טורי בתים אדומי־גג עומדים גלמודים באחת הפינות של חבל נפתלי וביניהם עובר הכביש לדמשק רבתי. למטה בבקעה זורם הירדן בין קני־הסוף ושיחי הרדוף פורחים, וממול המושבה מתנשאות הגבעות שבגבול הסורי – שם מאורות הליסטים והשודדים מאז, קומץ קטן של אכרים נאחזו בצפרניהם באדמה זו ומספר הקברים שבמושבה זו רב ממספר החיים בה. עולה בזכרוני דמותו של ראש הוועד, ר' לוי גרוסמן, העולה לצפת רכוב על חמורו, כשכולו רועד מקדחת – וכל כך למה? “הדסה” הפסיקה את השירות הרפואי למושבה בשל פיגור בתשלום ור' לוי אץ לבטל את הגזירה וטעמו עמו: בלי חינוך נוכל לחיות, אף בלי מים ומזון, אולם בלי רופא – משמר בלי עזרה רפואית! – כן היה מתריס ר' שלמה לוי – –

באו מהומות הדמים של 1936 והכנופיות החלו להתאנות למושבה. התנפלו, שדדו עדר, חיבלו במשאבת המים. האכרים חזרו לשאוב מים בדלי מהירדן, בערב מקבלים את מנת הזריקה והכינין ובלילה – אל העמדות… באה ראשית סיוון תרצ"ח. זה כמה לילות מייחלים האכרים לטל, כדי לאסוף את הקטניות מן השדה. חיים חוזר בוקר אחד עם שחר מן השמירה, כולו מתרונן – טל ירד, מבול ממש! – הוא יקדים ויצא להוביל חימצה לגורן – אך כיוון שהשעה מוקדמת, ירד תחילה להביא כמה חביות מים – – הוא רותם את העגלה בזריזות ועוזרו “התורני” בשאיבת המים הוא ילדו כרמי, אך הלה מתעצל לקום וקופץ הבן הגדול מנחם על העגלה. עוד דקות מספר והאכר ובנו עומדים על שפת הירדן, שואבים מים בדליים וממלאים בחביות.

היה שקט. השחר מחוויר והולך והעגלה כבר חוזרת למושבה – ולפתע – – יריות! כנופיה ארבה מאחורי הסלעים שלצד הכביש וממטירה אש על

הנוסעים. בידיו של חיים שוט ולא רובה – והחביות נוקבו, הפרדות נפלו ושני כדורים כבר פגעו בגופו של חיים. הוא דוחף את ילדו מעל העגלה וצועק לו – ברח! – והוא עצמו, בנסיון נואש לגונן על הילד, מסתער לעבר המתקיפים באגרופים קמוצים. מידי ערבי אחד הוציא את הרובה ומשברו על כתפו. שני כדורים נוספים פגעו בו והכריעוהו. וכאשר חשו בני המושבה לקול היריות, מצאו את האב ובנו ואת שתי הפרדות – מוטלים בתוך שלוליות דם.

בן נולד לה לרבקה חודש אחד, לאחר שנפלו בעלה ובנה, והיא קראה לו בשמות שניהם אף ראתה בו בחיים־מנחם הפעוט נחמה באסונה הגדול. רבקה התאוששה והמשיכה, גידלה את אפרוחיה, שדותיה לא הוברו אף שנה אחת וכרמה נחרש ונזמר, מטעיה זובלו ולבלבו. יש בגליל נשים אכרות, אשר יד להן בכל עבודה בשדה, בגן ובחצר, ורבקה עלתה על כולן.

– – וכאשר נקלעתי למשמר־הירדן, מצאתיה והיא חוזרת עם בנה מן השדה על עגלה מלאה חציר. כרמי – עלם־חמד, עיניו כהות, גופו חסון וידיו מטילי ברזל. נכנסנו לחצר והיא שוקקת – פרות, כבשים, תרנגולות וברווזים. יונים לרוב עמדו על גג הבית. כרמי ניצב על העגלה ופרק בקילשון את מטען החציר – ורבקה אומרת אותה שעה באנחת רווחה: עתה ימשיכו הילדים – – –

את התיאור הנאמן והכבוש בצערו של אבן־חן, נסיים בדברי תנחומים, אשר הגיעו מעברים שונים כביטוי לזעזוע שעבר בישוב כולו לשמע דבר הרצח: מזועזעים ונדהמים עד היסוד אנו מבכים אתכם יחד את מותם של שני היקרים, אשר מושבתכם שיכלה בבת אחת, בהרצחם ע"י מרצחים טמאים ומתועבים מן המארב. אין בידינו לנחמכם, כי אין תנחומים על רציחתם של אנשי עבודה שקטים. ולמשפחה השכולה נבקשכם למסור את רגשי השתתפותנו בצערה ואבלה שבאו עליה כחתף – (פיק"א).

נוסיף עוד אילו פרטים לקורות המשפחה משל עמרם שניידר, הכותב כיד בקיאותו הטובה בישוב הגלילי. לפני עשרות רבות בשנים נקלע לראש־פינה בחור גבה־קומה ורחב־כתפיים. שפמו בלונדי, עולה מרוסיה ושמו מנחם גרבובסקי. האידיאל דחף אותו לנוד לארץ האבות ולחונן את עפרה במעשה, לבנות בית ולהקים בה משפחה, כשלנגד עיניו משאת־נפשו – עבודת־האדמה והשתרשות בה. הוא נשא לו לאשה בת ממשפחת בלום, שבאה בזמנו מרומניה ובנה את ביתו. לא פחד מנחם מפני ליסטים ולימים נמשך אל השמירה, הסוסה והרובה – תחילה ה“ג’יפט” בעל שני הקנים ולאחר מכן הרובה היווני “יונאני” שנודע בימים ההם. בזמן שנוסדה חוות מגדל ע"י ציוני רוסיה נקרא מנחם גרבובסקי לשמור בה. גליקין מנהל החווה שאף לקיים “עבודה עברית ושמירה עברית”, אך מגדל היתה מקום קדחת. אף־על־פי־כן קיבל עליו מנחם את השמירה ונשא בה בלי ליאות. מסביב לחווה היו מרובים אהלי קדר ועדרי צאן ובקר, והבדווי בעל הצאן לא ידע בימים הם סייג וגבול – כי בכל מקום היה גבולו. “הכל שייך לאללה” – אמרו שוכני האהלים אך היהודי מנחם הציב להם גבולות. בסביבה העריצוהו על אומץ־לבו והבנתו העמוקה ביחסי שכנות טובה וגם הפלח הערבי כיבד את “אבו־מוסה” אף הוסיפו לו כינוי כבוד “אלמוסקובי אלג’דע” (הרוסי האמיץ). – אך הרוסי האמיץ חלה במלאריה ולא נתן את דעתו על כך עד שנחלה בשחור־השתן ונפטר. יורשו של האב בשמירה היה בנו פנחס, ששמר אמונים לשמירה גם הוא כל ימי חייו. – הרי משפחת שומרים אשר רבות סופר בה בישוב, בדומה לאברהם שפירא אבי השומרים הראשונים, רוכבי הסוסות האצילות “כשהחרב בצידם והרומח בידם”.

לא גדולה היתה הירושה אשר הוריש האב מנחם לביתו – אדמת טרשים שהיתה קשה לעיבוד; באה פקידות הבארון לעזרת היתומים וכאשר קנתה את אדמת אל־ווקאס (בה נחשפה לאחר מכן העיר חצור), חילקה אותה לאכרים וליתומי גרבובסקי בכללם. כיוון שפרצה מלחמת העולם ופנחס לוקח לצבא, לסביבת באר־שבע, נשאר לעבד את האדמה הבן הצעיר חיים ועליו נפל גם עול קיום הבית והמשפחה כולה. וחיים החסון לא נרתע מכל עבודה. הוא עובד באדמת ווקאס ובאדמת ניג’מת־אל־סובה הסמוכה, שנרכשה גם היא ע"י הפקידות. כאן עיבדו מצעירי ראש־פינה ובהם יוסף פיינשטיין (אביו של אבן־חן), אשר הביא עמו את אחותו רבקה לנהל במקום את משק הבית. וכן היו שתי המשפחות שכנות, בין בראש־פינה ובין בווקאס – ובשכנות נתרקמה אהבתם של חיים ורבקה. מלחמת־העולם הראשונה עברה – וחיים שהיה כבר בעל משפחה משלו נטל מקל נדודים כדי להשתכר בעבודתו ובאשר עבד חיבבו אותו על שום חריצותו וכוחו לעבודה. כיוון שנקרא לבוא לנחלתו במשמר, שמחו חיים ורבקה. היו שהזהירו אותם, כי משמר היא מקום מלאריה, אך חיים ורבקה חייכו ואמרו: מחוסנים אנו בפני מחלה. ובתקציב הצנוע שקיבלו העמידו משק למופת. ואמנם היו מאושרים, נולדו להם ארבעה בנים ובת וגם אותם גידלו לעבודה – אך המאורעות שיבשו את סדרי החיים ובית גרבובסקי נפגע מהאסון שירד עליו.

האסון דיכא אותי – מסיים עמרם שניידר שישב כבר בנתניה – והעמדתי את ראש העיריה עובד בן־עמי על הסכנה החמורה הנשקפת למושבה, שאין לה מעתה מים לשתייה, לא לאדם ולא לבהמה. בן־עמי פעל ונעשה מאמץ להחיש עזרה למושבה (על כך ראה להלן במפורט מפי ע. בן־עמי עצמו). – לעת־עתה המושבה שרוייה בתדהמה, בה מתרקם מתוך האבל סיפור הגבורה־ההקרבה: חיים גיבור המושבה, שכוח לו להיאבק נגד עשרה, עומד בידיים ריקות מול הנשק הקטלני… ברצונו להציל את ילדו הסתער אל מול התוקפים באגרופים קמוצים. אבל את נפשו הקריב ואת הילד לא הציל. השמש האירה על אב ובנו וזוג פרדות מוטלים אלה בצד אלה, בדרך העגלה מן הירדן – ומציינים כי זמן מועט לפני הרצח, כתב מנחם בנו של חיים את חיבורו האחרון בבית־הספר על הלילה, בו הוצתה הגורן של המושבה ונפל צפורי מכדורי התוקפים (ראה לעיל), כדלקמן:

"הלילה הארור הגיע למחציתו – כתב – ובחוץ נושבת רוח מנבאת רעות. כל היקום ישן ורק השומרים מהלכים בחוץ. והנה קריאה לעזרה! – קמתי – ואוי לי! – הגורן עולה בלהבות השמימה ויריות בוקעות את החשיכה! – שאלתי את עצמי: אלהים, מה עוללת לנו, מדוע באתנו כל זאת? – יצאתי החוצה, לקחתי את רובי וארוץ בתוך מטר יריות מחריד־לב. מי יודע מה שלום אחי השומרים… הנה הגורן עולה קרבן אישה, ריח ניחוח לה'! הרימותי את רובי ואכין אותו, אבל מחשבה באה אל לבי: על מי אירה… האראה את אויבי? – אמרתי כי חבל על הכדור שיוצא לבטלה ומי יודע את אחרית ההתקפה… שנים התנדבו לצאת לעזרת הנתקפים וההליכה היתה קשה בתוך מטר הכדורים. רק אחד שב שלם בגופו והשני – כדור מוות פלח את בטנו. המגינים הראו אומץ נפלא ובהיות הדרך מלאה כדורי מוות, יצאו אנשים אמיצים ואספו את הפצוע למושבה. המפקד ערך את האנשים לקרב ובמטר יריות גרשו את המתקיפים. הידיים אימצו את הנשק – את גיבורינו הקדמונים זכרנו, את הגיבורים אשר רוחם לא נפל בשעה שאויביהם עלו עליהם במספר, ויניסו את אויבם. גם רוחנו בנו אמיץ ולא יעזבנו בעת צרה – – "

כך כתב מנחם בן חיים גרבובסקי ובכך גילה את שרשו – נכדו של מנחם גרבובסקי הגיבור־השומר של הגליל – והנער בן ה־14 לא דברים מן השפה ולחוץ כתב. נראה כי אמנם היה אמון על הרובה אף שמר בצד אביו במושבה בימים הללו. – ומצבה משותפת הוקמה על קבר האב ובנו ועל לוח האבן נחרת: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.” ותאריך מותם כ“ז בתמוז תרצ”ח.

המושבה באבלה    🔗

הרי גבורתם של אב ובנו, גבורה שהיא בטבע ובדם ושוב רשאים אנו לצייר לנו מהי דמותו של גיבור בישוב צנוע וותיק, גיבור בגוף וברוח כאחד. בסוף־דבר חיים לא איש־מלחמה היה, אף לא איש־נשק ביסודו אלא מין עוקר־סלעים בכוח־עבודה טבעי ובשמחת עבודה שינק מנופו של הגליל. קינו הוא משפחתו, עבודתו היא חייו, והגנה־ריצה לעזרה, להיות ראשון במקום הסכנה, אינם אלא טבע שני, אך לא פרי פקודות ואימונים. בשפע הכוחות שבו ובאשת נעוריו רבקה, אף היא בת־חיל, הוא אוצל מרוחו הטובה על זולתו אף בימי קדרות ומחסור, תחלואה או בהלה וחרדה. כגון זה רואים אותו חבריו על רקע העבודה, ההגנה, השמירה והנוטרות של ימי־חירום; כגון זה זוכרים אותו צאצאיו על רקע חיי הבית. ואמנם יספרו בזה, בחיים ובמנחם בנו, בני המשפחה וחברים לעבודה ולשמירה כסדרם.

למושבתנו באה פלוגת בית"ר, בחורים ובחורות צעירים, שעלו מקרוב ארצה מאירופה. – כותבת הבת צפורה גרבובסקי־אדלר. – הללו עבדו אצל האכרים ובלילות יצאו לשמירה בעמדות. אבי שהיה מגוייס היה לוקח עמו מדי ערב אוכל בשבילו ובשביל הבחורים מהפלוגה, חבריו לעמדה אשר על הרפת. המיבנים של המשקים היוו מעין חומה סביב המושבה, והעמדות סודרו משקי־חול על הגגות (לאחר מכן בנו מספר עמדות מבטון). הערבים התקיפו את המושבה בלילות, אך לא העזו להתקרב, כי למגינים היתה שיטה שלא לירות למטרה רחוקה אף לא לבזבז לריק את התחמושת. הנשים והילדים רוכזו בלילות בכמה בתים, בהם ישנו על הרצפה ולא הדליקו אור – ועל הבתים האלה היתה שמירה מוגברת.

העבודה בשדה לא הופסקה ועבדו ושמרו במשותף, ולבסוף חילקו את התבואה בשווה לכל משפחה ומשפחה. הערבים ניסו מדי פעם לשרוף את הגורן אף הצליחו להצית חלק ממנה, לבסוף הרסו את מיתקן המים של הטורבינה ולא היו עוד מים בברזים. לאכרים אחדים עדיין היו מיים בבורות שבחצרות, אבל לא הספיקו לאדם ולבהמה. הועמדו איפוא שלוש־ארבע חביות על עגלה וירדו להביא מים מהצד המזרחי של הירדן, שם היה מעין והגישה אליו היתה נוחה יותר מאשר לירדן עצמו. כיסו את החביות בשקים, שלא יישפכו מהן החוצה, בשעה שהפרדות עולות במעלה ההר, והדבורים היו עטות למצוץ מהשק הרטוב אשר על החבית. כאשר רצינו לשאוב מים מהחבית, נעקצנו ע"י הדבורים; מאידך, הדבורים היו טובעות ואני מושיטה להן מקל־הצלה, כדי שתצאינה מהמים.

האכרים עיפו מלילות השמירה והעבודה ביום, ואז באה תגבורת (זמנית) של 40 בחור שעבדו ב“גדר” (“גדר טיגרט” – אף היא תוצאה ממצב החירום) והיה קצת שקט, כי שמעם הגיע אל הכנופיות. זוכרת אני יום אחד בין־הערביים ו“החברה” הגיעו באוטו משוריין. אבי ישב על המרפסת, קרא עתון ונח מעבודת היום. אני, ילדה בת 10, קראתי בספר “בן־חור” – והנה השמש שקעה. הפסקתי לקרוא ולקחתי אשכול ענבים, אכלתי מגרגריו ונתתי לאבי גרגר־גרגר בפה כי נהנה מזה. באותו ערב בא אורח מאביחיל ומסר דרישת שלום ממשפחתנו בנתניה. ישבו עוד מספר שכנים ושוחחו על המאורעות בכה ובכה ואני לא רציתי ללכת לישון. היה כבר מאוחר ואבי שילח אותי בגערה.

– – והנה מוקדם בבוקר מתוך שינה שמעתי יריות בודדות פולחות את האוויר. אמי פלטה זעקה – חיים! מנחם! – – והתחילה בוכה… נשארתי מאובנת במיטתי, כי חשתי שמשהו לא־טוב קרה. לאחר מכן חלף האוטו המשוריין עם בחורי “הגדר” ואץ³² למקום היריות – ואל האוטו נאספו אבא ומנחם. את אבא העבירו למרפאה של המושבה ואמא דיברה אתו עד שלקחו אותו לבית־החולים לטבריה ובדרך הוציא את רוחו. את מנתם אחי השכיבו על הרצפה באחד הבתים, בו התכנסו כל בני המושבה. באתי גם אני וראיתי את מנחם, כשהוא נראה ישן שנת ישרים, ורק פצע קטן היה בסנטרו מנפילתו על הכביש. אחר־הצהריים נערכה ההלווייה וכאשר ראיתי כי אבי הובא בארון־מתים מכוסה קרח, פרצתי בבכי. הכל בכו, כי אסון כזה עוד לא אירע במושבה, אשר משפחה תשכל ביום אחד אב ובנו.

אמי היתה בהריון – ממשיכה צפורה – ועמה אני ושני אחי הצעירים. ראיתי בעתונים היומיים את הכותרות השחורות וכתבו הרבה על המקרה. גם חיבורו של מנחם פורסם.

ובלילות אחרי יום־עמל מפרך היתה אמי שוכבת במיטתה ובוכה. בכתה בקול רם מעומק הלב והיתה זועקת: חיים, למה עזבת אותי… איפה אתם, חיים ומנחם… על מי זנחתם אותי ובגורן עדיין התבואה לא נדושה וחלוקת היבול בין האכרים נדחתה, ירקות לא היו מחוסר מים. העופות והבהמות צמאו למים ומדי ערב היה מתנדב אחד האכרים או חבר מפלוגת הבית"רים, ומביא לנו עגלת מים. – חוסר המים נמשך חדשים מספר עד שסודר מכון־מים חדש במושבה (ראה להלן).

פרדסי האשכוליות יבשו גם הם מחוסר מים. מצבנו הכספי היה ברע ואמא התאמצה לפרנס אותנו בכל אשר יכלה. כעשרים בחור שנשלחו ע"י כופר־הישוב לשמור במושבה אכלו בביתנו ואמא אפתה לחם עבורם בתאבון שלה או של שכנים. הלחם היה תמיד טרי והחברה אמרו כי הוא ערב להם כמו עוגות. היא היתה מבשלת להם עופות ויונים מהמשק והם אכלו לתיאבון. את כל העבודה הזאת עשתה אמא בהריונה, עד שקרבו ימיה ללדת; אז הפסיקה לעבוד והתכוננה ללידה, תפרה חיתולים מסדינים ישנים וכאשר נולד הילד קראה לו בשם אבי ואחי זכרונם לברכה “חיים־מנחם”.

בא חורף ואמא קנתה מגפיים ועבדה בכל עבודות החצר. אחי אהרון היה אז בן 14 שנה ונסע ללמוד במקווה־ישראל, ואני וכרמי אחי עזרנו ליד אמא. ניקינו את הרפת, מילאנו “קאסל” בתאבון (להסקה). סידרנו את הגינה לירקות חורף – בצל, שום, חסה, סלק, פול ועוד – ואמא חלבה את הפרות, גיבנה גבינה והכינה שמנת. ירדו גשמים וגג המתבן שלנו עוד לא כוסה ברעפים ולא היה מי שיכסה אותו, והתבן עלול היה להתקלקל. אמא טיפסה על הגג ובשק על ראשה מפני הגשם, הרכיבה בידיה את הרעפים. אם פרה המליטה, נשארה לשמור לידה עד לגמר ההמלטה.

בעונת זריעה לא היו פועלים, ולמושבה נשלחו שני פועלים – עולים חדשים – אשר אחד מהם נעשה פועל אצלנו. הוא גר בביתנו, אכל וקיבל 3 לא"י בחודש. בחור חרוץ היה ולמד מהר את העבודה. אמא קבעה מתי והיכן לזרוע ומה לעשות בחצר והבחור עבד בכל עבודות המשק. אמי היתה נוסעת פעמיים בשבוע לטבריה עם תוצרת חלב ומוכרת בבתים פרטיים או במלון, חוזרת ועדיין מוצאת שעה פנוייה בלילה לעזור לנו בהכנת השיעורים, וזה תוך הטיפול באחינו הילוד הרך. אנו, הילדים, קשה היה לנו להעלות את שמו על פינו (חיים מנחם) וקראנו לו “בובי”. בסוף העונה הפועל עזב אותנו ומאז לא שמענו עליו דבר. 

בשנה שלאחריה חזרו לעבוד הפועלים הערביים והחרתים ולאמא לא היתה ברירה אלא לקבל חרת. כאשר אחי אהרון גמר את מקווה־ישראל, עבד הוא במשק בעזרת הערבי ואני נסעתי ללמוד ב“עיינות”. חזרתי משם וגם אחי השני כרמי כבר היה בחור כהלכה וכולנו עבדנו יחד במשק ופיתחנו אותו למופת. היתה לנו חצר מלאה פרות, היו לנו בריכות דגים (ראה להלן) וגם שטחים גדולים של ירקות. לא ארכו הימים ונישאתי (לנתן אדלר) ובעלי הצטרף לעבוד אתנו, וכן היינו שוב למשפחה מלוכדת. שאפנו יחד עם כל הישוב לעצמאות ישראל ומילאנו תפקידים שונים: קורסים שעשינו מחוץ לבית ובמושבה עצמה, ובבוא העת שיתפנו פעולה עם הפלמ“ח והמגינים. אהרון אחי היה לו מה לספר לחבריו מהידיעות שרכש מילדותו, כאשר טייל בשטחים סביב והכיר בהם כל שביל ושעל, וכן היה למורה־דרך לפלמ”ח בפעולותיו בסביבה. ואמא היתה גאה בילדיה ולא מנעה בעדם ללכת למקומות שנדרשו

* * *

זכרונותיו של דב רפלוביץ (ראה לעיל) משקפים את דמותו של חיים גרבובסקי על רקע השמירה במושבה. – בבואי למושבה – כותב דוב – עדיין מצאתי את השומר הערבי אשר פיק“א שילמה את חלק־הארי של משכורתו (המוגרבים שהוזכרו לעיל). כיוון שהשומר חסן עזב, הוחל בארגון השמירה בכוחות עצמיים אף הגיעו הנוטרים הראשונים וגם אני הושבעתי, קיבלתי רובה ומדים מהבריטים. שמרתי בלילות ובימים עבדתי במשק. פלוגת הבית”רים באה לעזרת המושבה בשמירה וכן נעשינו אחראים לבטחון המושבה. פנינה גרוסמן תצויין לטובה, אשה צעירה ואם לשני תינוקות, הדריכה אותי בשימוש ברובה קנדי, ובעלה מרדכי היה הממונה על תחנת הנוטרים. שמרתי לרוב עם חיים גרבובסקי ובנו מנחם – שומרים יחדיו בעמדות, מובילים יחד מים ועובדים יחדיו גם בשדות.

חיים גרבובסקי³³ היה נהנה לעולל תעלולי קונדס, ובלילות היינו מסתדרים בינינו כך, שכל אחד שמר מחצית הלילה ומחציתו ישן. והנה לילה אחד היה חיים עיף – מה עשה? הלביש על המוט הגבוה של “הערוב” מעיל ארוך וכובע של נוטר ושכב לישון. יצחק סגל שהיה מפקח על השומרים, בא לבקר אך ראה מרחוק את המוט “הלבוש” ועומד על משמרתו… עבר איפוא משם והלאה כשהוא בטוח כי הכל בסדר. כך חזר יצחק פעמים מספר והשומר עדיין על עמדו עומד – התפלא כיצד יעמוד שומר על רגליו כל שעות הלילה?… התקרב וקרא בקול, וגרבובסקי קפץ על רגליו והשיב בשאלה: מן האד? – – שאל אותו יצחק: מה לך עומד כל הלילה על רגליך? השיב חיים: אני מביט על הירח…

אזכור כי פקיד פיק"א, טריפון, עמד לבקר אצלנו והחלטנו לביים התנפלות כדי להמריץ רכישת נשק עבור המושבה. טריפון נכנס בדיון עם ועד המושבה בביתו של אלעזר סגל ובה בשעה נשמעו לפתע יריות… טריפון רצה לחזור במכונית לחיפה, אך סגל לא הניח לו לצאת כי אמר שהדבר הוא בחזקת סכנה. הוא שידל את הפקיד לשכב בפינת הבית, כי כן בטוח יותר, עד שפסקו היריות. אותה שעה עבר הזקן יהושע בלשניקוב והתחיל רוטן בקול נשמע בערבית מתובלת אידיש: הפקידים היושבים שאננים בחיפה… אנו קודחים וסובלים מהתנפלויות והללו אינם באים לעזרתנו… אנו דורשים בתוקף כי תשלחו לנו תקציב לנשק… – לא עברו ימים מועטים וקיבלנו תקציב.

הטורבינה נחבלה וחיים גרבובסקי ואני היינו יוצאים יחדיו, חמושים ברובים, להביא מים ולאחר מכן היינו נוסעים לתלוש את החימצה. – ממשיך דוב – והנה ערבים אחדים קודם למעשה הרצח באתי אל חיים לקרוא לו לרדת אל המעין, אך היה עיף ודחה. ירדתי יחידי ובבואי למעין מצאתיו סתום באבנים ומימיו הצלולים מרופשים. למרות המיאוס שבדבר, ניקיתי את המעין ושאבתי מים, כי ידעתי שאיני יכול לחזור בלעדיהם. כאשר חזרתי סיפרתי על הדבר לחיים והוא ענה לי כי זה נראה לו רציני מאוד (דהיינו, מעשה זיהום בכוונה מצד המחבלים הערביים). ואמנם למחרת בטרם שחר קרה האסון – במושבה המדוכאה החיים נמשכו בעבודה ביום ובשמירה בלילה ורוחנו לא נפלה. אז פעלנו בתכסיסים שונים נגד סרבנים כדי להגיעם לשלם את חלקם במיסי המושבה והבטחון – גנבנו את “החמין” של שבת מהתאבון ומעשים כיוצא בהם.

עבר זמן מועט והערבים חיבלו גם במכון ההשקאה מצפון – וקיבלנו מנוע מ“כופר הישוב” לשאיבת מים, מנוע ישן מאניה. אני נתמניתי למכונן וכדי להתניעו היה עלי לסחוב תחילה ברצועה בכל כוחי ולקרוא “הופ” – ואז הגלגל היה מתחיל להסתובב וכן הותנעה משאבת המים (על כך להלן). המנוע הפעיל גנראטור שהספיק כוח לשאיבת המים ואור לזרקור אף נורה בכל בית אכר – ואכן, זו היתה “אורה ושמחה”! – – גם העבודה המשותפת בקומביין הכניסה חיים והקציר נעשה למרות הסכנה, במספר המועט של העובדים שהיו במקום. אני המשכתי בנוטרות ועמי עוד שלושה נוטרים, אך באותו זמן הגיעה קבוצת אצ"ל לקורס־אימונים שערכו אצלנו – ואם גם היה בכך משום חיזוק, אך מצד שני יצאה מכאן תקלה גדולה, כאשר יסופר להלן. –

אנו מבינים איפוא כי מלבד האבל שהשרה המאורע על המושבה, הוא גרם גם לתוצאות: מצד אחד נעשתה פעולה בהבטחת הספקת המים למושבה ומצד שני אי־אפשר היה שהמקום יעבור לסדר־היום בלי לנקום מיד את דמי חיים ובנו מנחם. – נזכור כי במשמר־הירדן נתהווה מרכז־מעט של בית"רים אשר ביחד עם חבריהם בראש־פינה לא גרסו “הבלגה” אלא נקם, כדי לרפות את רוחם של המרצחים.

נסכם איפוא עם יצחק סגל את השפעת האסון על המקום: אם כי רבות וקשות נאבקו בני משמר כל השנים נגד תנאי הטבע האכזריים, – כותב יצחק – נוסף לאחרונה אויב קשה ואכזר שבעתיים והוא – יד האדם הפושעת, ההורסת ומשמידה. פושעים אלה לא החמיצו את ההזדמנות לחבל בהספקת המים החיונית למושבה; – ככל שלא הצליחו בהתמודדות עם הקומץ הקטן של מגיני משמר, גילו אפשרות נוחה לחבל בנקודת־תורפה זו, כי המקום היה רחוק מהמושבה. לקיים שמירה על משאבת הטורבינה בימי מאורעות היה מן הנמנע מפאת ריחוקו ומצבו הטופוגראפי המיוחד גם יחד, כשמיתקן־המים נמצא בנקודה נמוכה, עטורה הרים וגבעות אשר עליהם שלט האויב בלי מצרים; מספר השומרים שהיה נדרש להבטחת המקום לא היה לפי כוחנו וזו הסיבה שכל־אימת שהשתרר אי־שקט, נאלצנו לחזור מיד לנוהג העגום־הישן של הובלת המים. 

ואמנם בשנות 1936–1938, כשאורגנו כנופיות גדולות ולא יכלו גם הן לשבור את רוחנו ע"י שריפות ומארבים – פגעו הללו במשאבת הטורבינה ולאחר מכן באה הפורענות – הקשה ביותר בתולדות המים של משמר־הירדן: הרצח של חיים גרבובסקי והוא אחד הגיבורים הנודעים בגליל. חיים הפצוע עוד התגושש עם המתנקשים, בתקווה שבנו ימצא מחסה בינתיים כי לא ידע שהוא מוטל בסמוך הרוג. וכאשר הגיעו חברים לעזרה עוד הספיק חיים לומר מלים מספר – – מקרה הרצח הכה גלים בישוב ועורר את הדאגה לגורל המושבה הקטנה – “כופר הישוב” פעל, כי היה הכרח לשקם מיד את הספקת המים למקום.

נקם וחידוש הספקת המים (עפ"י עובד בן-עמ’י).    🔗

בהירות־יתר במתרחש מיד לאחר הרצח יכניס סיפורו של מרדכי גרוסמן, מפקד הגאפירים במקום. – בהיותי סוגר את תחנת הגאפירים עם עלות השחר – כותב מרדכי – נשמעו יריות ולבי ניבא לי רעות. ראיתי מבחורינו רצים אל מחוץ למושבה ונשק בידיהם להשיב אש לתוקפים האלמונים, אף־על־פי שעד אותו יום חזקה עלינו פקודת ההגנה לנהוג בהבלגה, שלא לפגוע בתוקפים בלי הבחנה ולא לצאת אל מחוץ לעמדות המושבה. ובעוד אני עושה במרכז המושבה לריכוז הכוחות, כבר גילו הרצים את חיים הפצוע ואת בנו ההרוג. בחורינו הנרגזים פעלו מיד והרגו בו ביום 6 ערבים וערביה ואני דרשתי עזרה למושבה מהישובים ומפלוגת “הגדר” שחנתה באילת־השחר. הספקתי לבוא אצל חיים בעודנו בהכרה ושאלתיו: האם הכרת מישהו מהתוקפים? – ואמר: את הערבי אחמד הצפתי (שהיה ידוע כמסית) – וחיים שאיבד דם רב החל גוסס.

והשלטונות הבריטיים למנהגם: כאשר חיבלו השכנים בנכסינו, היו יוצאים עם איש המושבה אלעזר סגל, בודקים את הנזקים שנגרמו ורושמים… אך כאשר נורו שבעה מהתוקפים, נזדרזה המשטרה לקבל את עלילות הערבים עלינו, כי האחראים לרצח הערבים הם פעילי המושבה שהכירום כביכול בשעת מעשה – אלעזר סגל, אריה כספי ומרדכי גרוסמן… והמשטרה פתחה מיד בחקירה נמרצת. המשטרה נתפשה בעיקר לעובדה, שבין ההרוגים היתה אשה ערביה והקצין רצה להוכיח, כי הללו נורו בנשק הרשמי של הגאפירים, דהיינו בפקודת הממונה עליהם, הסארז’נט במקום – מרדכי גרוסמן. פתחתי לפניו את יומן התחנה וכאשר לא מצא בו רישומים על המקרה – הסברתי לו בתוקף, כי בעת אסון אין עוסקים ברישומים אלא מחלקים נשק לכל הרץ להגן על המקום (ואמנם הדבר נתקבל לאחר מכן, אך בזמן המעשה עדיין היתה ההוראה בתוקפה, שיש לרשום כל הוצאת תחמושת בו במקום, בכל מקרה שהוא).

המשטרה הוסיפה לחקור ולבדוק, עפ“י התרמילים הריקים שמצאה, את הרובים ודרשה את שמות היורים. טענתי: איך אזכור שמות בחום המאורע – ולנקוב שמות סתם איני יכול. החקירה ארכה ואנשינו מ”ההגנה" באו ויעצו לי – “דע מה שתשיב” – ואם גם המשטרה הוסיפה להציק לי, יצאתי בשלום. הקצין הבריטי רינג זכור לטוב הוא שהבין לרוחי והפסיק את חקירת המשטרה. הוא עזר להסדיר גם את ענין הפיצויים לאלמנת גרבובסקי (אף־על־פי שחיים לא נהרג ב“תפקיד” ושימש כשוטר מוסף (לא במשכורת)) – רינג טען כי גרבובסקי נשלח עם נשק ותוך כך נהרג. ועל יסוד זה אושרו הפיצויים לאלמנה.

למען האמת עלי לציין – כותב מרדכי – כי גם ב“הגנה” מתחו עלי בקורת: מדוע יצאו אנשינו מזויינים לפעולת־נקם ולא מנעתי בעדם?" – והיו בעד ונגד… כאן השיבותי גלויות, כי גם אני יודע הבלגה מהי ומה פירושה של נקמת־דם, אך מעשה הנקם הרתיע את המרצחים – וזה העיקר. ורבים הסכימו לדעתי.

מובן מאליו, כי השמירה קשתה והעבודה בשדה שבתה. אחרי רצח גרבובסקי נענתה פיק“א בעזרה להתקין זרקור וכן להקמת מכון־מים להעלאת מים מהירדן למושבה גופה. אנשי פיק”א (טריפון ומירקין – ראה לעיל) באו אלינו ועמדו על הסכנה האורבת לנו יום יום ולילה־לילה – – – כן מתרכזים והולכים דבריהם של בני משמר בנקודה העיקרית – המושבה “כמשמר על הירדן”, אשר רק עתה נתגלתה בכל חומרת מצבה, במקום המועד למעבר הכנופיות ולוחמיהן ממזרח למערב. ואומר מרדכי גרוסמן: הערבים הקרובים לנו מתמול³⁴־שלשום, שוב לא הסתירו ואמרו גלויות – “פי גום עליכום” (יש נקם עליכם) – ואנשי “המודיעין” שלנו מסרו כי בכפרים נעשות הכנות לפעולת נקם על שבעת החללים שלהם. – אז דרשנו מיד, אלעזר סגל ואני, מהמוסדות האחראיים לחזק את השמירה לא רק בעמדות אלא גם בכוחות למקרה של התקפה אשר גם היא לא איחרה לבוא.

אין לשכוח כי בו בזמן (29.8.1938) נפל בראש־פינה הקרובה מעשה שלמה בן־יוסף וחבריו מקרב הבית“רים, שנמצאו אשמים במעשה הנקם שביצעו בערבים בדרך צפת־ראש־פינה – כשהראשון נידון לתלייה וחבריו נשפטו למאסר־עולם. הסביבה הפכה איפוא למוקד של מאורעות־דמים וב־6.9 עמדה משמר בקרב קשה וממושך. וכותב מרדכי גרוסמן: היריות החלו לפנות ערב, כשאנשינו המאומנים השיבו אש ולאחר ליל מתיחות נשארו לשמור בעמדותיהם. עם זריחת השמש חודשה ההתקפה, כשהתוקפים יורים עלינו מבין סלעים, במרחק 150 מטר מאתנו. דרשנו עזרה מהמשטרה בראש־פינה ונכנסנו בקרב עם כנופיה שהחלה לסגת לצד טחנת הקמח ואנו הנוטרים ובני המושבה, בפיקודו של הקצין האנגלי פיט, רדפנו אחריה. כאשר אזלה התחמושת, שלח הקצין להביא מצפת תגבורת, והרדיפה לא נפסקה. התוקפים השתדלו לסגת לירדן (וניכר היה כי הכנופיה מאורגנת ומאומנת היטב), ומכפרי סוריה חיפו על נסיגתם ביריות עלינו. אף־על־פי־כן רדפנו עד לירדן מדרום ל”קאסר" ומשם חזרנו למושבה. הקצין ציין אז לשבח את אומץ־לבם של שני נוטרים – משה גרוסמן מבני־המושבה וי. שכטר מבית“רי “גלעד” – וכל אחד מהם קיבל פרס כספי של 6 לא”י. לאחר המעשה נודע לנו, כי אמנם כוונת הכנופיה היתה לתקוף את המושבה במאורגן והיא מנתה כדי 50 איש. פעולתנו הרתיעה אותם ואילצה אותם לסגת.

ומשה גרוסמן, אשר במרוצת הזמן בגר והפך לנוטר מושבע במשטרת הישובים ובתור כזה תנועתו נעשתה חפשית יותר בהדרכת אנשים ואימונם לנשק – מספר בפשטות בהשתלשלות המאורע: זכור לי אותו בוקר מר כאשר אחי מרדכי העיר אותי ומסר לי את הידיעה על הרצח. יצאתי מיד עם חברים לפעולת תגמול, אשר תוצאותיה היו שבעה הרוגים ערביים וכן פיצוץ שתי טחנות קמח על הירדן. אף שני הרובים שהיו בידי המרצחים נמצאו ונמסרו ע"י מרדכי אחי לשלטונות. ושבעת החללים – ממשיך משה – היו משלושת הכפרים הסובבים אותנו אשר זממו להכין התקפת נקם עלינו. מדי ערב בערב היו יורים על המושבה מצד גבעה ומסתלקים. הדבר נמאס עלינו ואני ובן־דודי יוסף תמרי יצאנו עם רובינו לצד מערב מהמושבה וירינו כ־30 כדור כל אחד לעבר השכנים – ומאז יריות הערבים בלילות פסקו. אך עברו כשבועיים והערבים חזרו לתקוף אותנו במאורגן.

אני הייתי אז המחסנאי לנשק ההגנה במושבה (מחוץ לנשק החוקי שהיה בידי הגאפירים) ומדי בוקר ברדת השמירה הייתי אוסף את הנשק מידי השומרים – מכונת יריה קלה (רק"מ), מחסניות כדורים, רימוני־יד – ומחזיר אותם בשק למחסן. אותו בוקר היינו הולכים, אני ושני שומרים (נתן ויעקב שכטר ז"ל), ושק הנשק אתנו – לעשות סיבוב אחרון אצל מטע הטבק, בטרם יבואו לעבוד בו הפועלים מפלוגת בית“ר – והנה מאחורי גבעה אצל בריכת המים עומדת קבוצת ערבים ויורה עלינו ואותה שעה ראיתי ערבים מתקרבים למושבה גם מאצל הירדן והם כבר בגנים אשר מאחורי הבתים שלנו. שני חברי אצו למושבה לעורר את צעירינו לצאת לחסום את המעבר על הירדן – ואני מפעיל בינתיים את הרק”מ “שהתחילה מנגנת בצורה כזו, שגל התוקפים פנה בריצה בחזרה”. למזלנו, היו בידי התוקפים רק רובי ציד ומספר רובים גרמניים – הם נסוגו ואני אחריהם, משולהב מנסיגתם, וכן הרחקתי תוך הריצה מהמושבה עד ואדי שהיון. שם התיצבה נגדי חבורת ערבים, אך ידי עדיין היתה על העליונה, וכיוון שתחמושת המקלע אזלה בינתיים – הסתרתי אותו באחת המערות ופעלתי ברובה וברימוני־היד אשר אתי.

בינתיים הספיקו להגיע תגבורת של משטרת הישובים ושני משוריינים של משטרת “המנדאט”. באופן זה נקלעתי בין שני אישים – של הערבים מזה והנוטרים מזה – ואני מיוזע מהריצה ומכוסה כולי עפר עד לבלי הכיר, אך בעוד אני מקפץ בין הסלעים, הבחין הקצין הבריטי במשקפת כי כובע הנוטרות לראשי (ולא מן הערבים אני). הגעתי אליהם בריא ושלם וניידת הנוטרים, אשר בראשה עמדו הסמל שמעון קוך (לאחר מכן גבעתי) וסגנו שלמה רבינוביץ (לאחר מכן אלוף שמיר), החלה להתקדם לצד טחנת הקמח והסבה לערבים אבידות רבות, כשהללו עברו את הירדן והיו מטפסים בהר הסורי. – הקרב נמשך כ־4 שעות ואני קיבלתי ציון לשבח מהנציב העליון, אשר נרשם בכל תחנות המשטרה בארץ, וכן פרס כספי. אך יותר מכל זכורה לי קבלת־הפנים בשובי הביתה, מצד אמי ואחי שמואל שניהם זכרונם לברכה – ואמי הגישה לי חלב ועוגות מעשה ידיה שנודעו לשבח במושבה.. מכאן ואילך המשכתי בנוטרות ולאחר מכן הועברתי לראש־פינה כמדריך גושי מטעם הסוכנות היהודית.

אוסיף – מסיים משה גרוסמן – כי הניידות בימים ובלילות בין הישובים גרמה כי נחליתי בשחור־השתן ואז הובלתי לבית־החולים בטבריה. מאז שוב לא חזרתי לגליל אלא הועברתי כמדריך לגדרה ומדריך פו"ש בסביבת רחובות ונס־ציונה וכן בהדרכת הנוטרים של מחנה חיל־התעופה. אפשר לומר כי העמדתי בהדרכתי כאלף תלמידים תופשי נשק ואני אחד המעטים שקיבלתי פרס מהמיפקדה במזרח התיכון של הצבא הבריטי. – הרי עוד אחד ממשמר־הירדן – נוסיף גם אנו – המתגלה כלוחם אמיץ באותה תקופה, שהקימה לנו את הלוחמים הנועזים שנודעו לאחר מכן במלחמת העצמאות, ובן משמר הוכיח כי אם הקדחת אינה שולטת בו, הוא עשוי להתמיד בשירותו, מאותה תקופת מאורעות עד לאחר מלחמת השחרור.

הנצחון המתואר לעיל על הכנופיה עודד אותנו, אף־על־פי שהערבים הצליחו שוב לפגוע בנו פגיעה קשה בשריפת מכון המים מצפון למושבה, אשר שימש להשקיית הפרדסים. – נמשיך עם מרדכי גרוסמן – מכונאים מאילת־השחר התנדבו לבוא ולתקן את המכון הניזוק, אך הערבים מעבר לירדן התחקו אחריהם ובשעות לפנות־ערב פתחו עליהם אש (27.10). יצאנו מהמושבה לעזרתם ותחת מטר כדורים הגענו אליהם בזחילה. חילופי היריות עם הערבים גברו ותגבורת שהגיעה מאילת־השחר לא יכלה להתקרב אלינו. – רק עם חשיכה הצליח להגיע הקצין מראש־פינה עם תגבורת משלו וחזרנו בשלום למושבה, כשתיקון המכון נדחה לימים שקטים יותר…

בכך נותקה המושבה מעורק חייה, הירדן, – מהטורבינה בדרומה ומכון־המים בצפונה, ולא ייפלא כי זעקתה – “זעקת המים שהפכו לדם” – עוררה לבוא לעזרתה. אלעזר סגל לא נח והיה מטפל אצל המוסדות ומשתדל בפיק“א, כי לא יעמדו מן הצד בשעה זו שקיום המושבה נתון בסכנה – ודבריו פעלו. תוכננה לראשונה בארץ הצעת משאבה תת־מימית אשר ערבים לא יוכלו עוד לחבל בה והיא תהיה מונעת ע”י כבל מוצנע בקרקע מתוך המושבה גופה, ותספק מים ליושביה. הדבר לא היה פשוט והצריך שיתוף של מוסדות עם מהנדסים אשר הושג בהתערבות תקיפה של אישי ציבור ועליה יספר בחום עובד בן עמ’י, ראש עירית נתניה ומייסדה.

משמר־הירדן היתה אחת מאהבות הנעורים שלי. – פותח בן־עמ’י – ההיכרות שלי מקרוב עם המושבה הקטנה התחילה במחצית שנות ה־20, בתקופה שכיהנתי כמזכיר כללי של הסתדרות בני־בנימין. זו היתה תקופה של רומנטיקה תמימה. הייתי מגיע אליה אחרי נסיעת מפרכת מתל־אביב, ואהבתי את אנשיה הפשוטים, הענווים, אנשי עבודה ועמל, שדבקו בפינה נידחת זו ונשבעו לה שבועת־אמונים על אף הסבל, התלאות והקדחת שעשתה בהם שמות. חיים בזכרוני לילות הגורן והכרם, ואותם לילות נפלאים לקול צלילי המנדולינות, על הגשר העתיק של הירדן.

הכל עדיין חי בלבי – וכאשר היינו פונים מראש־פינה מזרחה ומגיעים אל המקום, שבו הרמה משתפלת והולכת לעבר בקעת הירדן, היו מציצים לקראתנו גגותיה האדומים של משמר, החבוייה באחת הפינות הגנוזות שבירכתי הגליל־העליון. כ־20 בתים, בסן־־הכל, אם זכרוני אינו מטעני, וסביבם חצרות גדולות ומרחב מסביב, מוקף נוף פרא, זהב קמה וירק־מטעים, עדרי צאן ובקר רועים בשיפולי הגבעות, והאנשים חורשים בשדה בצמדי פרדות ושוורים.

כזאת אני זוכר את משמר־הידדן. והיה לנו בה אחד הסניפים המסודרים של הסתדרות “בני־בנימין”, סניף קטן אשר הרוח החיה בו היה אלעזר סגל ז"ל, יליד המושבה שנפל על מזבח הגנתה במלחמת השחרור. אני זוכר כינוס אחד בזכרון־יעקב, אשר אליו באו החברים ממשמר בעגלות רתומות לפרדות ושלושה ימים עשו בדרך. מכל הסניפים האחרים באו בכלי־רכב ממונעים, ואילו בני משמר־הירדן רתמו בעגלותיהם פרדות ויצאו לדרך.

בעיותיה של המושבה הקטנה והמבודדת העסיקו אותנו לא־אחת, וגוללנו אותן בפני פיק"א, בלי שיכולנו לצערנו להצביע על תזוזה לטובה. לא בלב קל השלמנו, בסוף שנות העשרים, לאפשר לכמה מחברינו במשמר־הירדן להתנחל בנתניה. ידענו כי עזיבה זו תגרום לדלדול נוסף של מושבת־הספר, אשר שיוועה כל שנותיה לכוח־אדם, אך לא יכולנו לאטום אוזן לקול זעקתם של חברים, שנשקפה להם סכנת כלייה בקדחת, לאחר שבריאותם נתערערה.

בימי מאורעות־הדמים של תרצ“ו–תרצ”ח, כאשר דמו של הישוב כולו הוקז מדי יום ביומו – זועזענו בחודש יוני 1938 מרצח חיים גרבובסקי ובנו, שנפלו חלל בנסעם לשאוב מים מהירדן, לאחר שמכון המים של המושבה פוצץ בידי הכנופיות. מיד לאחר מכן קיבלתי העתק מקריאת־האזעקה אשר שיגרו נשי משמר־הירדן אל מוסדות הישוב. האגרת היתה חתומה בידי רבקה גרבובסקי, לאה הרצוג ופנינה גרוסמן, ואני מביאה בזה ככתבה וכלשונה:

“אחרי שכוחותינו סוף־סוף אוזלים ואין־ביכולתנו להמשיך בחזית של אש והרס – במושבתנו הנדחת בפינה המזרחית של המפה – החלטנו לפגות למוסדות הישוב בזעקה מרה: הצילו אותנו ויונקים שלנו בטרם בוא הרעה. זה קרוב לחצי השנה שבמושבתנו משמר־הירדן אין יודעים מנוחה ביום ושינה בלילה, שדותינו נשרפו, וזה שלא נשרף לא הכנסנו, יען הגברים עסוקים בשמירה בלילה ובהובלת מים מהירדן ביום. אמנם אחרי שהקרבנו מיטב בנינו, מוסדות הישוב התחילו להתענין בגורלנו, שלחו לנו מתנדבים וגם את מכון־המים הבטיחו לסדר, – אך עברו חדשים מהמבטחות וזנ”ל, המתנדבים גמרו שירותם והפסיקו לבוא, למרות זה שבמשקי הקבוצות אשר בגליל העליון כגון: אילת השחר, כפר־גלעדי. תל־חי וחולתא (שעדיין זו קבוצה בלי משק, וקיבוץ בלי אדמה) יש מתנדבים על גבי מתנדבים, ואותנו החרימו.

מוסדות הישוב, אתם הלא “אחראים” והיתכן דבר כזה?! אנו, נשי משמר־הירדן, כפריות בנות כפריים, שואלות בתום־לב ובלי שמץ מפלגתיות: מה ההבדל בין משמר־הירדן לחניתא? לפי השקפתנו הכפרית, שזוהי ההשקפה הישרה בעולם, אנו שואלות האם אין ערך לנקודת־הספר שלנו? לדעתנו, מוסדות הישוב חייבים דוקא לתמוך בנקודה שלנו, מכיוון שמשמר־הירדן כבר בת חמישים שנה, ואם נקודה כזאת תחרב, עליכם האחריות. מפעל “כופר הישוב” מתריע בכל העתונים שהקימו מכון־מים במשמר־הירדן, ואנו נשי משמר, המחכות כל יום עם ילדינו על הדרך המובילה לירדן לשובם של בעלינו, שואלות: איה המים ואיפה המכון? – מוסדות הישוב! ההחלטה לפנות אליכם באה אצלנו באופן ספונטאני וקיבלנו אותה לא באסיפות וישיבות, אלא הלילה³⁵ ב' דחו“המ סוכות בחצות, כשישבנו ב”רכוז" ופחדנו לשכב לישון, יען עוד מעט ויתקיפו אותנו כמו תמול ושלשום – – אבל אז עדיין היו לנו איזה מתנדבים והיום אינם כי נסעו. הלילה הגברים יצאו לשמירה. מי יצא מחר לגורן? ומי יביא לנו מים מהירדן? לתשובתכם החיובית אנו מחכות.

רבקה גרבוכסקי, לאה הרצוג, פנינה גרוסמן – בשם כל משמר־הירדן".

* * *

וממשיך עובד בן־עמי:

אמנם עמדתי בימים ההם ימים ולילות על משמר בעיות התגוננותה של נתניה' אך ראיתי לעצמי חובה ראשונה במעלה, להחלץ לעזרת מושבת־הספר הקטנה הנאבקת על חייה, תוך התנכרות מדהימה של מוסדות הישוב והבטחון. מצאתי לנכון לשגר מיד מברק־עידוד לאלעזר סגל, אך אלעזר לא היה זקוק לעידוד. הוא עמד על משמר מושבתו, כשגבו אל הקיר. “כל עוד כדור אחרון באשפתנו וכל עוד חי אחרון אנשינו, הנני נשבע כי המקום לא ייעזב!” – כן כתב לי אלעזר בתשובה על מברקי. מה מזעזע לחשוב היום, כי זו היתה לא רק זעקת־הקרב של בן־נאמן למושבתו, אלא גם צוואה. אלעזר נפל על משמרתו במלחמת השחרור עם הרובה ביד, והוא שנשאר איתן עם מתי־מעט מבני המושבה עד לרגע האחרון.

זוכרני, שהקדשתי אז את מרבית זמני ומחשבותי, כדי להחיש עזרה למשמר־הירדן. היו לי פגישות עם ראש עירית תל־אביב ישראל רוקח ז“ל, עם ראשי התאחדות האכרים וכופר הישוב. הזעזוע הנפשי שעבר עלי באותם הימים ניכר גם בתוכנם החריף של המברקים שהרצתי אל יו”ר הנהלת הסוכנות, מר ד. בן־גוריון, ואל הנהלת פיק"א.

הברקתי לבן־גוריון ביום 26.7.38: “הישוב ומוסדותיו ופיק”א אשמים בדם של בני משמר־הירדן. יותר מחודש ימים הם משוועים לעזרה ולתגבורת. קומץ אנשים יושב על גדות הירדן ונפשותיהם צמאות למים. אני פונה אליך בקריאת “הצילו”. דאגו מיד לסידור אספקת מים לנקודה הנאבקת בגלי השיטנה של האויב, במחסור ובדלות".

ובמברק³⁶ לפיק“א כתבתי: “הדם של בני משמר־הירדן על ראשכם יחול, יען התעלמתם במזיד ואטמתם אוזן לדרישת בני המושבה, להקים מחדש את מכון המים במקום המכון שנהרס ע”י האויב. האב ובנו נפלו על גדות הירדן בלכתם לשאוב מים, להרוות נפשות עייפות ורצוצות מעבודה ושמירה. אני שולח אזהרה בשם צעירי המושבות “בני־בנימין”: אל תמשיכו לשבת בשאננות ורדו למשמר־הירדן, בטרם היאוש יביא אותם ללפות את עמודי הבית ולזעזעם”.

דוד בן־גוריון השיב על מברקי, כי “סידור המים למשמר־הירדן נתון בידי פיק”א, נעביר לה דרישתכם“. ומפיק”א לא קיבלתי מענה.

היה הכרח לפעול מיד. ראשית גייסנו בנתניה צעירים, בהם מבני משמר ומבני הגליל, ושלחנו תגבורת של כוח־אדם. הדבר הכניס רוח עידוד בגליל, שאנשיו כרעו תחת נטל השמירה והעבודה, ללא אפשרות מנוחה במשך חודשים רבים. המעשה השני היה גיוס אמצעים להקמת מכון המים, ובענין מעשי זה תרמו את תרומתם ישראל רוקח, דוד רמז וגד מכנס ז“ל, שעזרו לי להשיג –.750 ל”י מכופר־הישוב.

ביום 31 ביולי 1938 יכולתי כבר להביא בשורה לועד המושבה משמר־הירדן, וכתבתי להם את המכתב הבא:

לכבוד

ועד המושבה “משמר־הירדן”

ע"י ה' אלעזר סגל

אלעזר היקר,

בהמשך לשיחתי אתכם הריני ממציא לכם את העתק הצעת התכנית שהוכנה ע“י המהנדס קסלמן אשר ביקר במקום לסידור הספקת המים למושבה. – לפי התכנית תראו כי הסידור הנדרש יעלה כ־1300 לא”י. בזמנו אושר ע“י הנהלת “כופר הישוב” סכום של 800 לא”י למטרה זו ולפיכך חסרים עתה עוד כ־500 לא“י, לשם מימון המפעל כולו. נפגשתי הבוקר יחד עם מר גד מכנס ועם³⁷ ראש עירית תל־אביב ה' רוקח ובתוצאות שיחה זו יומלץ בפני הגזברות של “כופר הישוב” בישיבתה מחר, להקציב את עודף הסכום החסר לסידור מפעל המים אצלכם. אשר לפיק”א הרינו ממשיכים ללחוץ עליהם ונראה איך יפול דבר במו"מ שלנו אתם. אני חפץ להבטיחכם כי כל תשומת־לב מוקדשת עתה לביצור עמדתכם ולאפשר לכם להמשיך בעמדת הכבוד אשר אתם עומדים בה.

בידידות ובחבה,

ע. בן־עמ’י

* * *

עם הבטחת האמצעים הדרושים שלחתי למשמר־הירדן את חברנו צבי דרקסלר ז"ל, יליד ראש־פינה ומראשוני נתניה, שהיה מומחה לאספקת מים והכיר יפה את הסביבה והאנשים. הטלתי על שכמו את המשימה לבצע את הקמת המכון במהירות האפשרית ולדווח לי על כל פעולה שניתן לעשות לביצור בטחונן של מושבות הגליל העליון. דרקסלר קיבל עליו את השליחות בהתלהבות, והקדיש לה את כל חום אהבתו לגליל. בואו למשמר־הירדן יחד עם הפועלים לבצע את העבודה בהקמת מכון־המים ובחפירת התעלות להנחת הצינורות, חרף תנאי הבטחון המסוכנים בסביבה, הפיח רוח אמונה ועידוד באנשים הרצוצים והמיואשים. הבחורים שלנו היטו שכם לעול השמירה, והפעולה הזאת הביאה לי בימים ההם תגובות נרגשות ונוגעות אל הלב.

אלעזר סגל כתב לחברו אהרון אבן־חן, ביום 2.8.38: “אין בפי מלים לתאר לך את ההרגשה השוררת בין בני מושבתנו ביחס לאיש עובד בן־עמ’י. כולנו רואים באדם זה את הגואל של ישובנו. קראתי את מכתבו בפני האכרים, אשר התרשמו מאוד ודמעות נגרו מעיניהם… הם הביעו את רחשי הוקרתם ואהדתם לאיש אשר לפניו מטרה גדולה, להרוות את צמאונם בשפע מים ולהחיות את החי והצומח כאן… הלוואי שנוכל להציב לחיים ומנחם גרבובסקי מצבה חיה: משמר מחודשת, מאוכלסת, פורחת וראויה לקרבנותיה הגדולים”.

גם מראש־פינה קיבלתי מכתב נלבב בחתימתו של ישראל גולדשטין, בשם ועדת ועדת הבטחון, אשר כתב: “בתור בן־הגליל אני מתפאר בך ומעריץ את מסירותך הרבה, בעמדך בימים טרופים אלה על המשמר להגנת הגליל בכלל ומושבתנו היקרה ראש־פינה בפרט. ביחוד קלעת אל המטרה, בשלחך אלינו את אחד מטובי ומותיקי בחורי ראש־פינה, את מר צבי דרקסלר, שלא חם על עמלו יומם וליל, ומכניס רוח־חיים בבחורינו העייפים, המושכים בעול היצירה וההגנה גם יחד. עזרה זו שאתה יזמת עודדתנו ומזכירה לנו ימים ראשונים, ימי החלוציות האידיאלית עליה הרבית לדבר ולטפח בלבות בחורינו הגליליים. מתוך הוקרה והערצה למפעלך, אני תקווה כי תמשיך בדרכך זו להגנת הגליל בכלל, בעונה קשה זו, עד עבור הזעם, ושמש הצלחתנו תזרח, לשמחת כל הישוב העברי”,

בברכת בנין הארץ והגנת הגליל

י. גולדשטין (–) חבר ועד הבטחון, בראש־פינה.

הבאתי את תוכן המכתבים האלה, כדי להדגיש את קורת־הרוח הגדולה שהיתה לי על חלקי הקטן בהחשת עזרה למושבה הנידחת והבודדה, כאשר פרפרה פרפורי יאוש ומושיע לא נמצא לה במוסדות הישוב.

כתב לי אז גם ידידי דרקסלר, ממקום שליחותו במשמר־הירדן: “אחרי קבלת הפנים בחיפה ובטבריה בפצצות, הגענו בשלום למשמר־הירדן, הבאתי חמישה בחורים ומסרתים לידי אלעזר סגל. אינך יכול לתאר את מצב־רוחם, אחרי שבבוקר המטירו יריות מכל צד ובדרך נס הכל עבר בשלום. הייתי רוצה שאתה תהיה באותו רגע על־ידי ותראה מה תורמים האנשים, הבאים להחליף קצת את העייפים. איני יכול לתאר זאת במלים… בכל־אופן עשית דבר־מה גדול לגליל העייף, ועכשיו יש רק להמשיך, ולא להתרשם מכל “הדואגים” שקמו אחרי פעולתך זו. זו תהיה העזרה היפה מצידך לגליל האומלל”…

* * *

מה צר וכואב, כי מלאכת ביצור ועזר זו היתה חד־פעמית. הנקודה נשארה קטנה, משוועת לתגבורת, נאבקת על גורלה ובודדה. וכך שתתה את כוס התרעלה עד תום, כאשר האויב הסורי פרץ לתוכה והכריע את מגיניה המעטים. חלקם נפלו עם הרובה ביד, וחלקם יצאו בשבי. משמר־הירדן נמחתה ונשכחה מלב, אך בניה ואוהביה לא ישכחו את סבלה וגבורתה לעד. – מסיים בן־עמ’י.

ובינתיים – חידוש השאיבה ומבחן לנוטרות    🔗

באווירה זו שוב לא ייפלא כי גם הבאים מרחוק מושפעים מצניעות המקום, סבלו וגבורתו; כבר הבאנו דברים מפי ד“ר בורוכוב ששימש כרופא המושבה באותו זמן וכמוהו המהנדס קסלמן, אשר הגה את התכנית החדשה של הספקת המים והתמסר לדבר במיטב נסיונו וידיעותיו. קסלמן שבא מארצות־הברית אחרי מלחמת־העולם הראשונה התמסר לפיתוח המיבנים ולשכלול הציוד במשק החקלאי ופעל רבות במגמה זו גם בישובי פיק”א, מכפר גלעדי בצפון ועד בנימינה בדרום. הוא עצמו סבור, בסקירה לאחור על עשרות שנות עבודתו כמהנדס חקלאי ועבודתם של חבריו להנדסה החקלאית, כי עדיין לא הוערך כראוי לו חלקם במיבנה המשק, מציודו הפרימיטיבי מלפני מלחמת־העולם הראשונה (ככל שתואר גם בספר זה) ועד לשכלולים הטכניים שבמשק המודרני, כולל מדגרה, מיתקני מחלבה (קירור ופיסטור), משאבות מים, קידוחים ועוד – וזה בתנאי התחבורה וסכנת המאורעות.

כאשר נתפרסמה בעתונות זעקת משמר־הירדן “אנו שותים דם במקום מים”, חש גם קסלמן, כי מחובתו לפעול למען המושבה הבודדה. הוא הבין כי בנסיבות הקיימות שוב המושבה אינה יכולה לבטוח במכון מים גלוי על פני האדמה אשר הערבים לא יחדלו לחבל בו – ומשום כך בא להצעה של משאבה תת־מימית submersible אשר נודעה כבר בארה"ב אך בארץ היתה בחזקת חידוש. בהצעתו זו בא אל הסוכנות היהודית וההגנה, אל התאחדות האכרים ומנהליה והללו נתפשו לתכניתו. בפרדסו של יצחק רוקח נמצא מנוע דיזל שאפשר היה להתקינו במושבה גופא לייצור חשמל לצורך הנעת המשאבה אצל הירדן וקסלמן נעשה מעתה אורח קבוע במשמר־הירדן תוך ביצוע התכנית. אמנם נאמר אז במושבה “כי בבוא קסלמן מובטח לנו שתהיינה יריות” – אך ברי כי אנשי משמר החזיקו לו טובה כל ימי עבודתו, וגם בימים המרים הללו לא הניחו לו לחזור העירה לביתו, בלי להניח בשקו מתוצרת הלול והרפת שלהם – מיצרכים שהיו נדירים בימים ההם בעיר (שנת 1939, על סף מלחמת העולם השניה).

ואמנם לחוף הירדן נחפר בור “יבש”, אשר לתוכו הוכנסה משאבה תת־מימית, שסיכתה נעשית במים (ולא בשמן); מי הירדן נשאבו על ידה דרך בור־ ניקוי ומסננת אשר ניקו אותם והוזרמו מכאן בצינור ארוך כדי 1000 מטר (אף הוא טמון באדמת הסלעים שנחפרה בעזרת פיצוץ) עד לבריכת המושבה. הדיזל שהועמד במושבה עם גניראטור חדש סיפק בכבל תת־קרקעי חשמל להנעת המשאבה ובו בזמן סיפק חשמל לזרקורים שהותקנו במושבה וגם למאור בבתים.

כיוון שהושלם מיתקן השאיבה, הבור כוסה באבנים וצוייר מעליו שלט באותיות מאירות עיניים (גם בערבית). – “מוקשים” – – ואמנם החבלנים

הערביים נזהרו מבוא בקרבת הבור. המיתקן פעל יפה ורק מזמן לזמן היה צורך לנקות את המסנן שהיה נסתם מצמחית המים שבאה מהירדן. מדי רדתם לעבודה בבור היו מלווים את העובדים גאפירים מזויינים ותוך עבודת החפירה נמצאו הרבה מחפרים מענינים של שרידי בעלי־החיים הקדמונים, אשר קסלמן היה מביא מהם להראות למדענים מומחים והם עוררו ענין רב (ראה גם לעיל).

זה איפוא דבר שיקום הספקת המים למושבה אך לא נהיה נאמנים גם כאן לרוחה של משמר־הירדן, אם לא נוסיף מפי רחל בלשניקוב: כאשר הגניראטור החל לייצר חשמל למאור לבתים, היו שחששו “שמא החשמל יגרום כי תפול דליקה בבתים”… לבסוף נמצאו אכרים שהכניסו את החידוש לבתיהם והדבר עלה להם בסך 8 גרוש בחודש. ואם לא די בחידוש זה, הרי נתחדש משהו גם בתחבורה – כשהועמד לרשותה “הפורד הידוע של גיסי פינקלר”, מכונית צרה וגבוהה שהנסיעה בה היתה בעמידה. אמנם לא־אחת עמדה המכונית בעלייה לצפת ופעמים כאשר לא יכלה להמשיך, היו הנוסעים יורדים כדי להקל עליה או לשים אבנים מתחת לגלגלים שלא תתדרדר למטה… אף־על־פי־כן התקנאו בנו בגליל ובהראות המכונית היו רגילים להצביע ולומר – “פינקלר’ס פורד פורט” (פורד של פינקלר נוסע). – מתברכת רחל בלשניקוב. – בכך הוחלף סוף־סוף הקשר רב־השנים עם צפת בחמור. ואם בעבר המחמר אהרון שחרור הביא פעמיים בשבוע למושבה כ־10 מכתבים, וכאשר הגיע החמור למעלה־הדרך ונער, רצו לקראתו ילדי המושבה – בקריאות: הדואר בא… – הרי עתה קיים את התחבורה בן המושבה אריה כהן במכונית גם הוא – עד שזכינו גם לאוטובוס “אגד” שהחל להיכנס למושבה פעם אחת ביום כבשאר הישובים.

על כל פנים, המושבה מתאוששת מחדש בעקב עזרת הישוב ומוסדותיו מזה ותוך הכוננות הבטחונית שתוגברה מזה. נוספה לציודנו מכונת־יריה פולנית, – נמשיך עם מרדכי גרוסמן – ההגנה חוזקה ובית“רי פלוגת “גלעד” שנאחזו במקום שיתפו פעולה אתנו, כשהם עובדים במרץ גם בהכשרת השטח שנמסר להם – חרישה בטראקטור וסיקול. חברי אצ”ל מבחוץ כבר ראו במשמר־הירדן “מרכז” משלהם, אשר מפאת בדידותו וריחוקו נוח הוא לפעולותיהם המיוחדות – כגון קורסים ואימונים צבאיים. אמנם הייתי חוזר ומזהיר אותם, כי האחריות למעשים האלה, אם ייתפסו, סופה שתפול עלינו ואף נודע כי הממשלה מתחקה אחר מעשיהם; – גם אלעזר סגל הזהיר ברוח זו את מפקדם יוניצ’מן בראש־פינה – אך הובטח לנו כי ינהגו בזהירות.

לא היתה ברירה אלא להכיר בתגבורת החיובית, אשר ארגון זה מקיים במושבה קיום של קבע, ולהעלים עין מאימוניהם בשדה; ליתר בטחון הייתי מוציא נוטרים חמושים להבטחת מקום האימונים מסביב, כדי למנוע כאפשר שזרים ישגיחו בהם. – אומר גרוסמן. – והנה ב־19.9 (1939) הוצאתי הבטחה לקורס־שדה של אצ"ל, בעוד שאני בעצמי נקראתי למיסדר כללי של גאפירים מהגליל העליון שנערך ביסוד־המעלה. עודני עומד במיסדר וקצין הנוטרים שבא נחפז בטנדר, קרא לי ואמר: קורפ’ל גרוסמן, מה עוללת במשמר־הירדן?! – הבינותי כי נפל משהו אך עניתי בשקט: בצאתי משם היה הכל בסדר. רמז לי הקצין בלי להוסיף דברים, לשבת עמו בטנדר והוליך אותי לאילת־השחר, משמע, כעציר. ובדרך רמז לי בקצרה: נתפסו חברה שלכם עם נשק אי־ליגאלי וכוונתם נגד השלטון! – – והבליע בדבריו נזיפה קשה.

הייתי מנותק ממשמר מספר שעות – ממשיך מרדכי – ולא ידעתי פרטים מכל שהתרחש והחרשתי. באילת־השחר נכנסו קצינים מהבולשת והחלו גם הם לחקור אותי: מה נשמע בתחנה שלך? – אמרתי: איני יודע, כי אני יושב עצור כאן לפי פקודה, אך תחנתי בסדר ובכך תווכחו כאשר נסע שמה ואני אמסור אותה לידיכם (דהיינו את תחנת הגאפירים על תחמושתה). הם ראו כי אני עומד בתוקף על דעתי (וחברי אילת־השחר שעמדו מן הצד עודדו אותי ברמזים) – וחקירתם רפתה. קצין הנוטרים חזר ושאל: אתה בטוח? והשיבותי: הן – –

נסענו למושבה והנה היא “מתה” – אף נפש חיה ברחוב. בתחנה ישב נוטר וכאשר שאלתיו אם נערכו כבר חיפושים בתחנה, השיב לי – לאו. אז הזמנתי את מלווי החוקרים לשבת ופתחתי לפניהם את היומן, בו נרשם הנשק שהוצא ברשיוני והנשק העומד בתחנה. ספרו ובדקו את הכלים ואקדוח הראקיטות בכלל, ואני הוכחתי כי גם חגורות הכדורים מצויות בעין, אף אחת לא נעדרה – – אמנם מהרובים חסרו 4, אך בהם יצאו נוטרים לשדה כחוק, ומה עשו שם בשדה איני יודע – – כאן – ביומן התחנה – רשום על כל פנים הכל כחוק. קצין הנוטרים שוכנע כי אמנם כך הוא והחל להגן עלי בפני אנשי הבולשת, עד שאמרו לי ל בסוף: לך הביתה ואל תיכנס עוד לתחנה עד להודעה חדשה שלנו (דהיינו, אשב כאסיר בית). ונסעו לדרכם.

באתי הביתה וסיפרתי לאשתי פנינה את פרטי הדברים. בו בזמן ראיתי כי אלעזר סגל וכל בני המושבה יושבים בבתיהם קודרים. הבית“רים שהשתתפו בפעולת השדה נתפשו ונאסרו (38 איש) ועמהם גם 4 הנוטרים שהוצאו להבטחה עם הנשק הליגאלי (ארבעת הרובים). – כל אלה הובלו לעכו. כיוון שהייתי בטוח כי לא יעבור זמן מועט ובמושבה ייערך חיפוש נשק ע”י הצבא, קראתי אלי חרש שני בית"רים (מאלה שנותרו) ואמרתי להם: הלילה יקיף צבא את המושבה ויחפש נשק אי־ליגאלי, מחובתכם לסלק איפוא מיד כל־נשק שיש בידכם, כי אם יימצא המשפט יוחמר – והבטיחו לעשות כאשר יעצתי.

מיד נתפניתי לדאוג לנשק ההגנה החבוי אתי, ואני שגדלתי על תודעת ההגנה מיום שראו עיני את פליטי יסוד־המעלה באים למושבתנו (במאורעות 1929) – זכרתי גם בשעה זו, שהייתי צפוי למשפט צבאי חמור, כי נשקנו עלה לנו בדמים מרובים תרתי משמע. לא יכולתי להסכים כי נשק זה יתגלה תוך חיפוש לבריטים – ויעבור עלי מה! – – אף זאת: ידעתי כי בהוצאת הנשק מה“סליק” החפור בחצרי, כדי להעבירו למקום בטוח, איני יכול לשתף בוגרים, כי אעמיד אותם בסכנה אם ייתפשו. תוך שיקול־דעת מהיר זה, כשכל רגע היה יקר, החלטתי כי אין לי ברירה אלא להביא את הנשק אל ה“סליק” באילת־השחר – אך כיצד מובילים אותו שמה, שעה שהמשטרה והצבא אורבים בדרך? קראתי אלי שנים מנערי המקום, אשר גם אם ייתפשו לא ייעשה להם מאום כי “ילדים” הם – הללו צעדו לפני באשון־לילה ואני נוהג אחריהם את הפרדות העמוסות נשק. בשעה אחת אחר־חצות יצאנו משער חצרי והצלחתי להגיע בשלום לאילת־השחר ולמסור הכל לידיים נאמנות. שוב לא חששתי לנסוע בחזרה ריקם, כי היה תירוץ מוכן בפי – –

ואמנם בבוקר השכם נראתה המושבה מוקפה צבא והמשטרה ברחוב, כשהמוכתאר (שמעון הרצוג) הולך אתה לפי הנוהג. חיפשו וגילו את נשק הבית“רים, אשר למרות אזהרתי לא הקפידו להחביאו היטב, אף אסרו מהם בחורים והנשק לוקח מהם כמוצג למשפט בעכו. ואני שלא נמצא אתי מאומה – נשארתי כעציר־בית, כשהתחנה מתנהלת ע”י הנוטרים בלעדי. עברו ימים וב־12.12 קיבלתי הזמנה להופיע בפני בית־המשפט הצבאי, כלשונה: “קורפוראל מרדכי גרוסמן – הנך נדרש להופיע כפני בית־משפט צבאי תכוף היושב לדין בעכו כ־20 בדצמבר 1939 – – ללמד זכות על עצמך – – אם לא תעשה זאת את נפשך אתה קובע. (על החתום) הנשיא: מיז’ור – – –” כן הועמדו למשפט 33 הבית“רים ואילו גאפירים (מבית"רי המושבה) לחוד ומרדכי גרוסמן עם ארבעת הנוטרים שנעצרו בשמירה לחוד. עורכי־הדין שהעמידה הסוכנות היהודית לטעון לעצורים התחלקו גם הם – העו”ד גויטיין טען לראשונים ומר יצחק אולשן (השופט העליון היום) טען לגרוסמן וחבריו. עורכי־הדין של ההגנה היו שרויים בספק קשה לגבי התוצאות ואמרו גלויות: “גם אתה, גרוסמן (ולא רק הבית"רים), לא תצאו נקיים” – – אף־על־פי־כן זוכיתי מאשמה, והקטיגור אמר: גרוסמן, בר־מזל הוא, שלא מצאתי עילה להרשיע אותו, אבל מעתה פסול הוא לשירות…

נפטרתי בכך וידידים לחצו לי יד, כי בטוחים היו שיפסקו לי מאסר שנתיים או שלוש. בכך נסתיים שירותי – מסיים גרוסמן – וכאשר הובא לתחנה כמפקד חדש אחד “מההגנה” (ברלבסקי), אמרתי בהפרדי מהשירות דברים כפשוטם: “נשאתי בעול הבטחון של המושבה מ־1930 דהיינו: עשר שנים רצופות. הייתי מפקד המושבה במחתרת ובגלוי והתנסיתי לעיתים קשה מאוד. אלעזר סגל ידע את הקשיים והושיט לי את עזרתו כראש ועד המושבה; מצד שני עזרה “ההגנה” בהדרכה ובאימונים בנשק. בראש לכל עמדו לי אנשי המקום – גבר אשה וילד – כי לא היתה אשה שלא השתתפה בפעולות ונער בן 14 תפש נשק. חברי “גלעד” שיתפו פעולה אתנו ואחרון־אחרון – הללו שנפלו על הגנת המושבה ואשר בדמיהם הראינו לאויב, כי לא נתן להם להשמידנו”. – אמנם משמר־הירדן נקודה קטנה היא – אמרתי – אך היא פתח בגבולה הצפוני־המזרחי של הארץ ומכאן חשיבותה וייחודה – – ואיחלתי למפקד שבא, כי ידע להמשיך ולשמור על כבוד המושבה.

 

פרק י"א. מנהיגותו של אלעזר סגל ומלחמת־העולם השניה    🔗

בין רשות ישנה לחדשה ־ פיק“א ־ יק”א ־ אמיק"א 1941־1939    🔗

המצב מוסיף להיות מתוח גם אחרי מאורעות־הדמים והאכרים עובדים בקבוצות, מזויינים בנשק ובליווי שמירה. שוב אין נכנסים בשיחה חפשית עם השכן הערבי אלא נוהגים לגביהם בחשד, כי אכר המתמהמה בשדה צפוי ליריות ממארב. גם למסיק הזיתים בקרבת המושבה יוצאים בליווי משמר, והאנגלים מוסיפים על המתיחות בחיפושים שהם עורכים אצל אכרים המובילים את תוצרתם העירה למכירה – עדיין מחפשים הם נשק. הסביבה שוב איננה כשהיתה. יצחק בלשניקוב המתאחר בטחנת הקמח לאחר שקיעת השמש, חיילי הספר מנסים להפחידו, כי ערבים משוטטים בדרך: מסביב כנופיות ערבים משוטטות ואינך חושש לשהות בטחנה? – משיב להם יצחק כי אכרי משמר כבר עמדו בפני פורעים שאיימו עליהם יומם ולילה – משמע שגם עתה אינו חושש להם. כן המצב על סף מלחמת־העולם השניה, כאשר המתיחות בארץ משמשת אות למתיחות המשתררת בעולם כולו.

בימים הללו היה מצבי החמרי קשה. – מספר שמעון הרצוג – נתמניתי להיות שומר על התבואות, אך כמוכתאר המושבה שהערבים כיבדו אותי הייתי מסתובב בלילות בלי נשק, דהיינו: כבודי שמר… אך יום אחד בזמן הקציר בא בנו של מרדכי גרוסמן להודיעני, כי בחלקת השדה שלהם ליד הכפר הערבי אום־שרפה, בין אילת־השחר ומשמר־הירדן, הערבים משחיתים בה. בבוא הערב קראתי לגאפיר מזויין לבוא אתי כדי לארוב למחבלים וסירב ללכת. לקחתי את מקלי, עטפתי כפיה לראשי ויצאתי אל החלקה.

באתי אל חלקת השעורה העומדת בקמתה, ושכבתי תוך התבואה – והנה שמעתי רשרוש של עדר שהוכנס לרעות ובקירוב־מקום ישבו ערבים, לופפו סיגריות והיו מסיחים ביניהם בדבר כיבוש המושבה, כשכל אחד מהם מציין את הבית שיקבל לאחר “הכיבוש”. התרוממתי לפתע ואמרתי: אלוהים נתן אתכם בידי… מרוב הפתעה ברחו שנים, אך אחד, בן מוכתאר הכפר, נגש אלי והתחיל לבקש לאמור: אבי מוכתאר ואתה מוכתאר, האם תרצה במשפט? – אמרתי: איני רוצה במשפט אך בוא אתי אל אביך בכפר. ואמר לי: אני מפחד…

בכל זאת נגש אתי לכפר אך אביו היה ישן ולא רצה להעירו. נכנסתי והעירותיו. הפציר בי לשתות קפה אך תחילה סיפרתי לזקן את המעשה ואמר לי: אנחנו ידידים… אמרתי: אבל אני האחראי לתבואה של המושבה ועלי למסור לממשלה את זה שתפסתי. חזרתי למושבה ויצאנו עם מרדכי גרוסמן ומשטרה להראות להם את סימני הנזק ודרשנו משפט בצפת. הדבר ארך זמן עד שקיבלנו הזמנה לבוא למשפט – אני, בעל החלקה ומוכתאר הכפר ג’בר אל־עלי. בבית המשפט בצפת נמצאנו אז שני יהודים בין המון עם רב של ערבים; – אך מוכתאר הכפר ניגש אלי והציע לבטל את המשפט, דהיינו: נשתווה בינינו – ואמנם שילם את הקנס וחזרנו הביתה.

עם זה מתפנה שוב הדאגה העיקרית לרפא את מצבה החמרי של המושבה, שהוא בכל רע אחרי המאורעות. די להביא בנידון זה את מכתבו של ועד המושבה (אלעזר סגל ומרדכי גרוסמן): “בהמשך להודעתנו חטליפונית לבא־כוחכם מר ש. סגל – כותבים הם לפיק”א – הננו להוסיף בזה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהתחייבותנו כלפי קו“ח עממית ואחרי משא־ומתן ממושך עם מוסדות שונים ועם “כופר הישוב” לשם קבלת הלוואה – ולא קיבלנוה – הוצא הרופא מהמקום והמושבה נשארה בלי עזרה רפואית. במקום עכשיו למעלה מעשרה חולים, מהם שבעה ילדים שהם צריכים לטיפול רפואי דחוף, כי מצבם קשה – ואין בידי ההורים האפשרות להעביר אותם לבית־החולים, כאשר דורשים מהם 250 מיל ליום. כוחות השמירה הנמצאים במקום לא יצאו לשמירת לילה, לאות מחאה ולא יחזרו עד שישוב הרופא ובינתיים המושבה הופקרה”.

ומוסיפים הכותבים: “אין לתאר בכתב את המצב האיום השורר כאן. בכין של האמהות קורע לב ואין אנו מתארים לעצמנו, כי תקשו את לבכם ולא תבואו לעזרתנו. האמנם, מנהל נכבד, תוכל לאכול את ארוחתך במנוחה,.בשעה שידוע לך, כי מאה ושלושים נפש – אנשים סובלים ועייפים – נמצאים בכל רע ובלי עזרה רפואית? אנו חייבים לקו”ח עממית 100 לא“י ואין לנו שום אפשרות כספית לשלם, כי את מיסי השנה שעברה עדיין לא גבינו מהאכרים המדולדלים והננו עמוסים חובות. אתם נדרשים לבוא לעזרתנו באופן דחוף ביותר, ואם אין באפשרותכם לתת לנו הלוואה הכרחית כזאת, בלי אישור מיק”א, הננו מבקשים מכם לגייס סכום כסף של 50 לא“י, עד שיבוא האישור, כדי להציל מושבה מאסונות בנפש (והפעם לא ממאורעות אלא מתחלואה).”

בו בזמן מעריכה המושבה את הנזקים הכבדים שנגרמו לה ע“י המאורעות: הפרדסים שנעקרו, שדות שהועלו באש ומקנה שנגנב – הנזקים האלה מצטרפים גם לדעת מעריכים מטעם הממשלה לסך 635 לא”י ועדיין אין משלמים לאכרים את הפיצויים שהובטחו. מחוסר אמצעים נפסק פיתוח ענפי החצר שהוחל בו. גידול הצאן נכשל, כי חוששים להתרחק עם העדר למרעה והממשלה לא בלבד שאינה מפצה עבור הנזקים אלא מונעת גם את העזרה הבטחונית שנתנה בעבר (אולי גם בעטים של חיפושי הנשק שנערכו בזה ותוצאות המשפט).

ברי כי מיד לשוך המאורעות חוזר מרכז־הכובד לשאלות יום־יום אשר לא פסקו להטריד את המושבה, ואם בשנים שעברו, ימי שלום ומאורעות, הוזכר אלעזר סגל כמדריך ומכוון בעניני הציבור, אף הובא לא־אחת בספר זה ממכתביו המשקפים אהבה, מסירות ואמונה בעתידה – הרי מעתה ככל שהמצב נעשה חמור יותר, גם עוז מאבקו מפליא יותר. עם שצויינו כבר לעיל ע"י רבים ידיעתו את הסביבה, קשריו וכשרונו למשא־ומתן ויחסי שכנים, נראה לנו, כי שמואל סגל בנו של אלעזר, מיטיב להעלות את דמות אביו ותכונותיו – הן שסיגלו אותו למנהיגות זו בעודו צעיר והביאוהו לבסוף עד להקרבה עצמית מדעת למען מושבתו, ככל שנראה להלן.

זכרונות ילדותי קשורים לעולם באבא, שהיה בשר מבשרה של המושבה, ועמה כרת ברית לחיים ולמוות. – כותב שמואל – זוכר אני את המושבה מבודדת ורחוקה תמיד מכל ישוב ואת התחושה של חיי ספר באזור עויין. עודני נער, הרגשתי איזה ערך מייחס אבא למקום, לא על שום היותו הכפר שלו אלא על שום היותו כפר בלתי רגיל בחשיבותו והתבטא בשמו: משמר־הירדן. כי במרחק חמש מאות מטר מהנקודה זרם הירדן שאנו משמר לו – והוא חדר עמוק לתודעת אבי, שהיה אחד המעטים בישוב אשר עמדו מתחילה על חשיבותו של עורק מים זה בשביל הארץ ובשביל המדינה העתידה לקום.

אבי נולד להוריו שלמה (זיידה) ושושנה סגל ב־1903, עוד בהתגוררם בצפת. משם עברה המשפחה למשמר־הירדן – ועוד בהיותו צעיר לימים התבלט אבי בכושר מנהיגות. – כאשר נסוגו הגרמנים מן הארץ לעבר סוריה במלחמת־העולם הראשונה והאנגלים טרם הגיעו למשמר־הירדן, – ציפו הערבים לשעת ביניים זו כדי לשדוד ולהרוס. אבי אץ אחרי קצין גרמני שהתידד עמו וביקש ממנו להחזיר מספר חיילים שיגנו על המקום עד לכניסת האנגלים, והקצין שוכנע ושלח מחייליו שנשארו במשמר עד שהגיעו האנגלים.

אחרי מלחמת־העולם הראשונה חזר אבי ללמוד בקולג' של צפת ועמד בו בבחינות הגמר. הוא למד ערבית, אנגלית וצרפתית והיה תלמיד מצטיין. אף הוצע לו להמשיך את לימודיו בבירות, אך הוריו שהיו אדוקים התנגדו כי בנם ימשיך את לימודיו בבתי־ספר של המיסיון. לכך חזר למשמר־הירדן, אותה לא עזב עוד. הוא נשא לאשה את רבקה שניידר בת המושבה (היא אמי), קיבל משק חקלאי והיה למתישב עצמאי. מעתה, כיוון שהחליט לקשור את גורלו בגורל המושבה, השקיע את כל מרצו וכשרונו בפיתוח המקום ועסק בעניני הציבור, התרבות והבטחון שלו.

ביתו נעשה מרכז לידידיו ומכריו מהישוב והשלטון גם יחד. נציבים עליונים בריטיים שעברו בסיוריהם באזור עם כניסתם לתפקידם סרו לביתנו. והבית – בית אכרים שריהוטו כפרי ובמרתף שלו מלאי של מזון ומיצרכים. לא הורגלנו הילדים לרוץ יום־יום אל חנות המכולת לקנות כיכר לחם, סוכר או בקבוק שמן, אלא הקמח, הסוכר והשמן נאגרו כאן בשק ובחבית ואמי אופה את הלחם בתאבון של החצר, אשר ריחו עולה באפי גם היום. – מציין שמואל.

אבי היה מקובל על חוגי הציבור השונים שפעלו באזורנו וכן השתדל במיטב כוחו למנוע חיכוכים בין אצ"ל וההגנה – בדיבור שלו ידע לשכנע את הצדדים, כי כל אחד יוותר מעמדתו הקיצונית ויסכים להצעת פשרה. כאשר יצאתי אתו לחרוש, בעיצומם של מאורעות 1938, ואני אז נער בן שתים־עשרה, בא לשדה רץ מטעם ההגנה לקרוא לאבי לישיבה דחופה. אמר לי אבי: "אתה כבר גבר, המשך לחרוש עד שאשוב – – " הרגשתי אותה שעה את גאוותו עלי והמקום היה מרוחק מן המושבה, כשמסביב כפרים ערביים מוסתים.

עם זאת אהב אותנו ודאג לנו כאב מסור. לימים, שהיתי מחוץ למושבה כחצי־שנה לרגל מחלה ונסעתי הביתה לביקור. בצומת ראש־פינה שם חיכו הנוסעים לאוטובוס של משמר, טעיתי משום־מה ונכנסתי לאוטובוס שהסיע למתולה. שכן שלנו במשמר שראה אותי בצומת ראש־פינה והיה בטוח כי הגעתי הביתה. פגש את אבי ואמר לו – ודאי הנך שמח בביקור בנך… אבי שהופתע הודאג ובלי לספר על החידה לאמא, יצא ברגל בדרך למתולה – גם אני חזרתי בינתיים ברגל מאמצע הדרך, כאשר נוכחתי בטעותי, וכן נפגשנו וחזרנו יחדיו הביתה.

כבר נאמר כי המושבה לא התפתחה – וצחוק הגורל – מחוסר מים לחוף הירדן!… מלאריה ואי־בטחון גרמו לעזיבה מתמדת של יושביה. אבי לחם על קיום המקום, השתדל שלא יחסרו בו מורה ורופא, ולא עלה על דעתו הרעיון לנטוש אותו, למרות שלא חסרו גם לו הצעות מפתות. היה זה בניגוד לאפיו “להציל את עצמו” והדאגה לזולת בעזרה ממשית, בעצה ובטיפול היתה טבועה בנפשו. ואמנם היו לו ידידים מסורים בין יהודים וערבים, במושבה ומחוצה לה. זוכרני – כותב שמואל – ידיד ערבי מבאי ביתנו, אשר במאורעות 1936 הוטל עליו ע"י המסיתים להביא את אבא אל מקום מסויים, שם התכוונו לרצחו נפש – אך הערבי סירב ועונה למוות. לא ידענו על הדבר, אך כתום המאורעות נודע לנו מעשה ההקרבה של הידיד הערבי מפי אלמנתו ומאז ועד מותו דאג אבי לאלמנה ולילדיה.

כן אזכור את אבי טרוד תמיד גם בהיותו בבית – כי הוסיף להשתלם בכוחות עצמו והתענין בבעיות אשר בדרך כלל לומדים אותן בבתי־ספר עליונים. – היה כותב וקורא, כי היה אוסף חומר על קורות המושבה ואולי על הגליל כולו והכין כתב־יד, אשר דפיו הרבים אבדו עם אבדן מושבתנו.

ואמנם מושבה זו שהיתה ברשות־ביניים – יק“א־פיק”א – היתה צריכה למנהיג עקשן ומאמין, ובפרט לאחר דלדול ממאורעות־דמים. הכתובת האחת היא עדיין פיק“א, הפועלת כאן בשם יק”א, אבל גם כתובת זו קרובה להשתנות (סוף יולי 1939), כי יק“א עומדת למסור את ניהול המושבה משמר־הירדן לחברת־בת אמיק”א. שוב מצב־ביניים (אם כי לאכרים הדבר עדיין אינו ידוע), אך גוטליב, המנהל הכללי של פיק“א, דורש מהמשרד בחיפה להכין סקר מדוייק על מצב המושבה ומצבו של כל אחד מהאכרים, האדמות והבעלות עליהן, וכו', וכן על כל הפרטים שיהיו קשורים להעברה העומדת על הפרק לרשות החדשה. “פיק”א תפסיק לטפל במושבה מסוף השנה היוצאת (1939)”. – מודיע גוטליב ועל הודעה זו משיב פקיד הגליל העליון טריפון: לנוכח השינוי העומד להתחולל, שוב אין טעם להמשיך את הטיפול בשאלת החוזים עם האכרים (וסיכום החוב שהם חייבים לחברה), כי בלאו הכי המצב כה קשה ומספר האכרים כה מועט, שאין עם מי לדון בדבר. מ־23 האכרים הנמנים על המקום, 7 הסתדרו מחוץ למשמר־הירדן, ובין 16 הנותרים במקום מצויות 3 אלמנות.

ברי איפוא, כי חילוף הרשויות מפיק“א לאמיק”א אינו פועל לטובה, בפרט שהדברים מתחוללים בין סוף המאורעות מזה ומלחמת העולם מזה, כאשר שיתוק השתרר בעבודת הישוב כולו ואין תקווה כי יימצא מוסד אשר יתפנה לשאת בדאגה למשמר־הירדן. ואמנם כחומר המצב כן התקציב השנתי העלוב, בו עדיין החברה משתתפת בהוצאות המושבה המעורערת, למרות מצוקתה – וכדאי לרשום את המספרים המדברים בעדם:

תשלום לקופת־חולים עממית במושבות ע“ח שירות רפואי של שנת 1939/40 44,665 לא”י

תשלום למרכז בתיה“ס במושבות ע”ח השתתפות בתקציב החינוך של המושבה 46,500 "

לוועד המושבה לקניית רפואות 3,700 "

לממשלה מס הרכוש לשנת 1939/40 9,370 "

ודמי נסיעזת של הפקידות (שסופם להיזקף לחוב המושבה) 27,915 "

ובסה"כ 130,150 "

אמנם מצוקה חמרית קשה משתררת באותו פרק זמן אף במושבות גדולות – בין לגבי החזקת השירותים הציבוריים ובין לגבי מצבו של האכר הפרט; – המשבר שורר בכל, אך הוא קשה שבעתיים למשמר־הירדן אחרי כל מה שעבר עליה ולנוכח העתיד שאינו צופן בחובו טובות. ובאין רשות מוסמכת לטעון את טענתה, המושבה קופחה גם בחשבון הפיצויים על נזקי המאורעות אשר הממשלה הכירה בהם ואינה ממהרת לשלם (1941!).

רצינו להעיר את תשומת־לבכם – כותבים אז אכרי המושבה לפיק"א – לענין הפיצויים שעומדים לקבל אכרי משמר־הירדן, עבור הפרדסים שנעקרו בשנות המאורעות. הממשלה כידוע העריכה רק את הפרדסים העקורים ולא התחשבה כלל, כי את שאר הפרדסים (שלא נעקרו) היינו מוכרחים לעקור בעצמנו לאחר שמכון־המים נחבל ולא היו מים להשקות את העצים. באופן זה יצאו נפגעים כל האכרים. ובינתיים – עומדים לקבל מהפיצויים גם אלה היושבים בנתניה ובשאר חלקי הארץ ומעבדים את אדמותיהם בידיים זרות. בזמן המאורעות אף אחד מאותם האכרים לא טעם טעם התקפה על מושבתנו, ואף־על־פי־כן ייהנו מהפיצויים הללו שמצבם הכספי הוא טוב, בעוד שהנצרכים והזקוקים היושבים במקום לא יקבלו; – אכרים שנשאו בגורלם המר ויושבים במקום בלי עזרה רפואית ובלי מים – הם לא יקבלו פיצויים. אנו מוחים בתוקף נגד חלוקה בלתי־צודקת זו של כספי הפיצויים ומבקשים לפעול, כדי למנוע סכסוכים ומריבות בין האכרים מבפנים. –

מצד שני הרשות החדשה – חברת אמיק“א – מודה כי נפלה לידיה בעיה שאינה מכירה אותה ואינה מסוגלת לעת־עתה למצוא לה פתרון רצוי. אנחנו מבינים – כותבת אמיק”א לפיק“א – כי בגליל הוחל סידור עניני הקרקעות (מטעם ממשלת המנדאט), ואדמות משמר־הירדן בכללן. לנו אין כל מושג מכל הענינים הקשורים בקרקע, אשר בוודאי הסתבכו במשך השנים, ביחס לשטחים השייכים למשמר־הירדן. עד כמה ששמענו, יש גם שטחים שאינם רשומים בטאבו, ואת הבעלות שלנו (של אמיק"א) יהיה צורך לקבוע על סמך חוזים שיש לכם (לפיק"א) עם הבעלים הקודמים. עכשיו שהוחל בסידור עניני הקרקעות, יש לקבוע באופן מוחלט את הבעלות על כל חלקה השייכת למשמר־הירדן ומאידך את הזכויות של חברת יק”א ואת התחייבויותיהם של המתישבים (כלפי החברה).

כפי שהדגשנו הנכם היחידים הבקיאים בכל השאלות האלה, לאחר שטיפלתם בהן כל השנים, ולכן הננו לבקשכם להמשיך לטפל בהן עד גמר סידור עניני הקרקעות ע“י הפקיד הרושם. אף כתבנו לוועד משמר־הירדן וביקשנו מהם, כי בכל הענינים הקשורים לזכויותיהם על הקרקע, יפנו ישר אליכם”.

ואמנם הנקודה האחת החזקה של משמר־הירדן היא הקרקע – שטח הקרקע הגדול שהוא עשוי לשמש להרחבת הישוב ולהביא ברכה בידיים אמונות. כבר שמענו כי רוכזו סביב למשמר־הירדן במשך השנים כדי 9000 דונאם ואף לאחר שהוחזר חלק מהאדמה למחניים (שישובה התחדש לאחרונה), נותרו לזכותה של משמר למעלה מ־7000 דונאם. הסדר הקרקעות הממשלתי מאשר את השטח (פרט ל־200 דונאם בקירוב ואדיות ודרכים הנרשמות על שם הממשלה) – והמושבה שומרת על שטח זה בשארית כוחה, מתוך תקווה כי ממנה ועליה תיבנה. ברם, גם לגבי הצעות אלו של פיתוח והרחבה הענינים יגעים ואינם מגיעים להכרעה.

פיק“א ואמיק”א גם יחד מבינות שיש לעשות למען המושבה הבודדה, גם התאחדות האכרים משתדלת בדבר. המאורעות כבר החדירו את ההכרה בלב האכרים, כי מושבתם צריכה להרחבה ופיק“א נכונה לערוך תכנית (בתנאי אם רוטנברג ירשה להשתמש במי הירדן להשקאה מורחבת – שהרי המים להשקאה הם תנאי ראשון להרחבה). כן ברור לכל, כי האכרים צריכים להיות מוכנים להפריש מנחלותיהם לצרכי ההרחבה – אבל כדי להפריש מאדמתם האכרים צריכים להיות לבעלי הקרקע וזאת אינם, כל עוד לא חתמו על החוזים, אשר כנגד ההתחייבות לחברה הכלולה בהם תימסר להם הבעלות על אדמתם. תנאי זה מדגישה יק”א (ומקבלת אמיק"א), כי לא תטפל בהצעות של אשראי נוסף למושבה או בהתישבות צעירים מבנית, כל עוד לא חתמו האכרים על החוזים (דוגמת האכרים במושבות ראש־פינה ומתולה).

מסכימים לבסוף, כי עד לביצוע תכנית הרחבה סופית, יסתפקו בינתיים בהרחבה זמנית, כדי שאכרויות עזובות לא תעמודנה נטושות – ואם עומדת שאלה מי הם שירצו לבוא להרחיב את המושבה בתנאים הקיימים (והקופצים על כך אינם) – עולה מאליו הדיון על חבורת בית“רים, אשר חבריהם כבר התנסו במקום כפועלים שכירים אצל האכרים וכנוטרים – וגם ענין זה מעורר חששות בלב הציבור הקטן שנתערער. – “בקשר לסידור קבוצת האנשים, אשר הנכם רוצים לסדר במושבתנו, עד אשר יימצא סידור להתישבות מורחבת, – כותבים לפיק”א בני האכרים שהתכנסו לדון בשאלה – והיות ששמענו כי חושבים הנכם להכניס בינתיים קבוצת אנשים מהבית”רים, הננו פונים אליכם בבקשה ובדרישה, כי באם הנכם רוצים בבנין מושבתנו אין להביא את אנשי הבית“רים “בקבוצה”. כי אם היה עד עכשיו שקט במושבתנו היא תיהפך למרכז לחיפושים וענינים עם הממשלה; אנו רוצים באלמנט שקט ובלתי מפלגתי כמו “הציונים הכלליים”, והננו תקווה כי נשיג את האלמנט הרצוי אשר יסכים להסתדר כאן.”

דא עקא “שהאלמנט הרצוי”, לא מימין ולא משמאל, אינו נחפז לעבור למשמר־הירדן בתנאים הקיימים – ובנסיבות אלו מכריע אלעזר סגל לצד חבורת הבית“רים, המוכנה לבוא בתנאים המוצעים ובלי להציג דרישות מיוחדות. היו שדרשו לאחר מכן הכרעה זו של אלעזר סגל לשבח והיו שמתחו בקורת! – אך מצב המושבה שעמד למבחן קשה במאורעות הצדיק את ההכרעה. פקידי פיק”א המבקרים במושבה מדווחים כדלקמן: “קבוצת בית”רים הובאה עם מכונות חקלאיות והתחילה לעבד חלק מאדמות משמר. מספר חבריהם 15 והם התחילו לתקן את הבתים למגורים, כדי להביא עוד 10 חברים. עם זאת עדיין לא הסתגלו הבחורים למקום וגם רוב האכרים אינם רואים בהם את החומר המתאים למושבה".

סוף דבר מסכימים האכרים כי הפתרון (על כל פנים זמני) נמצא, וועד המושבה (אלעזר סגל ומרדכי גרוסמן) כותבים לפיק“א: בהתאם לשיחתנו ולאחר ביקורם של המהנדס גולדמן והאגרונום המבורג (של פיק"א) אצלנו, אנו מנהלים משא־ומתן עם האכרים לשם ריכוז שני שטחי קרקע מתאימים לסידור השקאה – אחד לצורך התישבותם של המועמדים מבין פועלי בית”ר ושטח שני עבור אכרי המקום הוותיקים. כל האכרים מתיחסים בחיוב לשאלה זו ויש לנו סיכויים לגמור את הסידור – החלפת קרקע והפרשתה – תוך החודש. בהזדמנות זו הננו להפנות את תשומת־לבכם לענין מסירת שטח הקרקע מאדמת מחניים, אשר פלוגת בית“ר מעבדת אותו, לקבוצת יודפת שעלתה להתישב במחניים. דעתנו היא שאין להוציא את השטח הזה מידיהם של פועלי בית”ר, היות ועליכם הדאגה שיקבלו שטח מתאים ומרוכז לפלחה בקרבת מושבתנו (שהוא השטח הנ"ל).

אלעזר סגל מפשר איפוא בין הדעות ומקרב קצוות – ובלבד להביא התאוששות למושבה ולהצילה מהדלדול שעמדה לשקוע בו. כן ראינו מכל המסופר לעיל, כי הבית"רים כבודדים וגם בארגונם הראשוני “גלעד”, הצדיקו את ההכרעה לטובתם ושיתפו פעולה בעבודה ובהגנה עם כוחות המושבה, עם שלא ניתקו את זיקתם הרעיונית למרכז תנועתם ובסוף דבר הוכרחו לעזוב את המקום.

חווייתם של בית"רים    🔗

נמצא, כי גם מתנועת הבית“רים לא בא אותו חיזוק, אשר לו ציפו מכבר המושבה ואלעזר סגל בראשה. – מדוע? – לצורך הבירור יש להיפגש עם חברי בית”ר וגרעין “גלעד” לשעבר, כדי ללמוד מפיהם מה עיכב: האם התנועה שהיו כפופים לה ואשר הבית“רי הצעיר נחשב כשליחה למשך שתי שנות שירות (מעין נח"ל של ימינו) – – האם הציוויים של התנועה אשר לא עלו בד בבד עם אפיין החקלאי המשומר של משמר־הירדן וסביבתה לטווח ארוך – – או מאסר ה־38 הוא שסתם את הגולל על שליחות זו, דהיינו: החליש אותה במידה כזאת שלא היה עוד טעם להמשיך – – ואולי מכל אלה היה בסיום קשרי בית”ר על מחזוריו עם משמר־הירדן במשך 6 שנים רצופות – עם שמודים הם, כי לגבי דידם זו היתה חווייה בלתי נשכחת אשר צריכה להירשם בספר.

“בחיל ורעדה הנני ניגש בשפתי הדלה להקדיש רשימה זו לפנינת הגליל העליון שומרת גבול ארצנו על גדות הירדן, בין ים חולה מצפון וים כנרת מדרום.” – פותח יוסף בוים מהבית"רים, ומשתמע לנו מדבריו ומדברי חבריו לתנועה, כי גם הם בני יהודים פשוטים וכשרים שעלו ארצה ומדברים בירדן ובמושבה, כדרך שדיברו ותיקים מהם לפני עשרות שנים בפרקים שהובאו בספר.

ובוים ממשיך: – – אינני רואה את המושבה כמות שהיא בחורבנה, אלא כהיותה לפני 30 שנה כאשר באתי מראש־פינה ברגל לראות את ירדני הקדוש – ואין להגיע אל גלי הירדן אם אין נכנסים תחילה למשמר־הירדן, לקבל מידה כביכול את המפתח לבוא שמה – – כן התגלתה לנגדי המושבה כשהיא עוטה עצי תות ואקליפטוס וכרמי זית – עובר דרך ודאי חשב מה קטנה ורדומה המושבה, אך בתוכה שוקקו חיים ואי המשורר אשר ישיר שיר־מזמור זה של חיי משמר־הירדן – – כאן ישאלני השואל: מנין לך כל אלה – – ובפרט לאחר שעברו שלושים שנה – כיצד תזכור הכל כביום בואך שם? – ואענה: באתי שמה עם אחי הבית"רים החלוצים מתפוצות הגולה, להיות לעזר ולמגן למתיישבים הגיבורים, אשר שמרו עשרות בשנים על גבול ארצנו – וכרתנו אתם ברית אחים וברית דמים.

ובעד מעטה זה של זכרונות רואה לנגד עיניו הכותב אותם בתים ואכרים אשר נודעו לנו בספר זה (בעשור החמישי לקיום המושבה). חצרו של ר' שייקה (יהושע) בלשניקוב הומה ככוורת דבורים מראשי בקר וצאן ואפילו פרדות לגידול; – כאן אמא בלשניקוב לא רק מכינה לכל דברי אוכל ומאפה אלא גם בגד וסוודר תופרת וסורגת לנכדים – האם ובתה אסתר’קה ידיהן מלאות כל עבודה ובו בזמן מגישות כיבוד לנו, לאורחים הצעירים, המקשיבים לסיפורי ר' שייקה על הימים הראשונים – – וממול בית־הקומותיים של ר' אריה שניידר, האיש החזק שבישובי הגליל וביתו משקיף כאותו מצפה על הרי גולן – – והלאה החצר של ג’ונק, זה נכדו של ר' אלי שווארץ – ר' אלי עצמו כבר יושב בלילות החורף בבית־הכנסת ואומר פרקי תהילים לאור הנר ואילו נכדו נודע כשומר שדות מובהק.

– – כן חצרו של ראובן וייסבליט, אשר בנה עם בנו ובתו משק ואינם מתערבים בין שאר המשפחות, וממול, ביתו של אלעזר סגל המעורה במושבתו תוך קרבת משפחות כפולה ומכופלת. אחריו החצר העזובה הקרוייה “חצר פייגלין” ולא נשתייר ממיבניה לפנים אלא בור המים. שוב חצר מסודרת של האלמנה הצעירה שרה שניידר הנושאת במרץ בעול המשק והיא הראשונה שחלוץ בית"רי שלנו בא לעבוד במשקה. ממולה הבית של ר' זיידה אבי הסגל’ים, והוא עצמו עם שאר זקנים עושים בערוב חייהם רוב זמנם בבית־הכנסת.

– – הרי גם הבנין רחב־המידות אשר אגפו האחד משמש לבית־כנסת והשני – מרפאת המושבה, דירת הרופא ותחנת הנשק ההופכת לתחנת הגאפירים. וכאן גם דרך לגורן מצפון, שם עדיין מפוזרים עצי תות ואקאליפטוס בודדים מימים עברו. הנה ביתה־משקה של האלמנה רחל הרצוג ואחריו משק למופת של שמעון הרצוג המכונה משום־מה “דוד שמעון”, ואי־אפשר שלא להזכיר את ילדיו הקטנים – בניו ובנותיו החמודים ויפי־התואר. בשכנות לו משקם של עמרם ולאה הרצוג אשר הקדחת אוכלת בבני ביתם, אך הם חרוצים ומכניסי אורחים. הנה משקם העזוב של משפחת גלבגיסר, אך בסמוך לו החצר הנקייה של חיים ורבקה גרבובסקי. אחריהם אלפסי יליד יסוד־המעלה ובסמוך לו משקו של ר' אריה־ליפא לובובסקי – הוא בנו יד־ימינו של גואל הקרקע של המושבה ובמרוצת השנים הקים דור חקלאים וגיבורי חייל היושבים ברובם ביסוד־המעלה – ואברהם בנו־בכורו אגרונום במקצועו לימד אותנו לעבוד במחרשה ובטוריה. כאן מאיר שור אשר במו ידיו סיקל את אבני מגרשו וגידל בוסתן של זיתים, ירקות וכרם בעל – גם הוא בראשונים לפתוח את משקו בפני הבית"רי ולהדריך אותו. ואחריו הבנין האחרון (מימין) בנוי בצורת ח' – הלא זה בית־הספר, אשר בין כתליו קיבלו דורות משמר את השכלתם – –

וחזרה בכיוון למרכז המושבה: במדרון בנין קטן ודומם רוב ימות השנה – הלא הוא בית המרחץ וה“מקווה” ועל גגו עמדה מבוצרת כלפי הרי גולן. אחריו בית חדש בו שוכן השוחט, איש ירושלים אשר נפשו חשקה להיות גם חקלאי וזוגתו ציפה, אשת־חיל למופת בביתה ובחצר משקה – – לאחר מכן חצרם של ר' מרדכי ואסתר לרנר, שניהם בני הגליל, וכל הבאים לביתם, וביחוד חברי הפלוגה, נכנסים רעבים ויוצאים שבעים – – בבית תמרי אלמנה שומרת על האכרות, כשהבנים עקרו כבר לאבן־יהודה – ובחצרה שיכנה הפלוגה את בהמות העבודה שלה. אחרי תמרי חצרה של פייגה שניידר זו אשת־חיל השומרת אמונים למושבה גם אחרי מות בעלה ר' צבי, אבי משפחות השניידרים. ביתו של שמואל גרוסמן ואחריו ביתו וחצרו של אביו ר' שלמה לוי גרוסמן, זה הדוהר עדיין אחרי אמירת פרק בגמרא על סוסה בין הפרדסים. כאן עומדות רגלי במרכז וביציאה מהמושבה לגורן – האם אצליח להעלות על הניר את זכרם של הגיבורים והקדושים הללו! – – –

הרי קצרות ודלות ביחס שנות השותפות בין חברי פלוגות הבית“רים ואכרי משמר הירדן – בקירוב מלאחר מאורעות תרפ”ט, עת הנוער הציוני בסימטאות של תפוצות הגולה התמרד ונהר אל התנועה ע“ש יוסף טרומפלדור גיבור תל־חי. ראשוני הבית”רים קיבלו עליהם אז חובת גיוס של שנתיים לעזרה במושבות הגליל – ונוצר מרכז בראש־פינה. פרטי הדברים יבואו להלן, אך כאן אציין כי למרות קשיי הקליטה במשמר הירדן הלכנו יד ביד עם האכרים – יחדיו סבלנו והקרבנו מאז ועד ארגון ווג’בוד שבא כעבור שנים מספר. עסקני הכפר – אלעזר סגל ויצחק אחיו, גרוסמן מרדכי ועוד ידעו להעריך את נכונותנו ככוח עבודה והגנה גם יחד. אמנם מראשית המאורעות 1936 שוב לא ראו אותנו גם המתנגדים “כחומר מסוכן” אלא כחלוצים שבאו להושיט עזרה בעת צרה.

זאת ועוד: הכפר היה כלול מבחינה ארגונית ובטחונית בוועד הגוש של הגליל העליון; בוועדה הבטחונית במקום היו אלעזר סגל ויצחק אחיו ומרדכי גרוסמן כראש ההגנה במקום, שנשא באחריות כלפי ועד הגוש ומפקדת הגליל. ואם יש ונפלו חילוקי־דעות או ניגודי השקפות בין החברים, הרי בהגנת המקום הכל היו מאוחדים ומיד לפרוץ המאורעוות נקבעו עמדות שמירה, חולקו רובים מהישנים שנמצאו במקום – ואם מפקדי המקום חשבו תחילה כי אנו הבית“רים מומחים גדולים בעניני נשק, חיש מהר נתברר להם כי אין לנו נסיון רב, אבל שמור אתנו “מצבר” גדול של אהבת מולדת ונכונות להקרבה. ובלי לבדוק בציציות נקלטנו במערכת ההגנה של המקום וגם מיפקדת ההגנה בגליל העליון התיחסה אלינו באהדה רבה ובלי לבדוק בציציותינו הלהם אנו או לארגון הלאומי (לאחר מכן הארגון הצבאי הלאומי). כן נכרתה ברית האחים באותו קיץ, כשהיינו עומדים יחדיו בעמדות מאחורי החצרות, מוסווים בין ערימות הזבל של הרפתות והדירים, עקוצים ע”י היתושים – עד שהוקמו עמדות הבטון המבוצרות ע"י “כופר הישוב” ותנאי השמירה השתפרו – מציין הכותב ברגש..

במידה שהמאורעות גברו הוספנו חומר אנושי מהעלייה האי־ליגאלית שנמשכה. ד“ר יוניצ’מן, ראש הפלוגה בראש־פינה אשר כונה לעיתים בשם “המפא”יניק של בית”ר“, ביסס את קליטתנו על היאחזות בענפי משק, אם בצורה עצמאית ואם בשותפות עם האכרים, ובכל עבודה אחרת – עד להובלת המים מ”התנור" בפחים על גבי חמור במושבה מתולה (במקום שואב־המים הערבי). באותה דרך חדרנו, כאמור, למשמר־הירדן והסתגלנו: לא בלבד הודרכנו ע"י האכרים אלא יש וחבר שלנו שקיבל הכשרה בגולה, הכניס את החרמש כחידוש במושבה (חברנו פונדילר). – על כל פנים, אם תחילה היו שאמרו (ובין הנשים הוותיקות בפרט) – “כיצד נדחק את הערבים ואנו נולדנו אתם יחדיו” – – אך גם גישה זו רפתה והלכה וככל שהמשיכו מחזורי הגיוס שלנו לקיים את חובתם במושבה, כן התערינו בחייה ונעשינו מעורבים בין משפחותיה המעטות והיקרות.

נסקור איפוא קשר זה לשלביו בסדרם הכרונולוגי, מאז קנתה לה פלוגת בית“ר שביתה בראש־פינה (1932) ומצאה לה כאן תומכים בין בני הגליל, באופן שגילתה סיכויים להוציא משם שלוחות למושבות הוותיקות האחרות – יסוד־המעלה ולאחר מכן מתולה ומשמר־הירדן, בתנאים הירודים שהוצעו להם. עבודה עברית במושבה הוותיקה בהתאם לרוחה (וליכולתה); עזרה מכאן לעלייה בלתי־ליגאלית דרך סוריה ולבנון; גם החדרת התוצרת העברית למושבה במקום התוצרת מהכפר הערבי (לנוכח החרם שנקטו הערבים באותו זמן); בנוסף לאלה אימון בנשק ודרכי התנגדות ותעמולה כלפי ממשלת המנדאט – כל אלה נכללו בשליחות זו של תנועת בית”ר.

וכבר ראינו כי סנונית ראשונה למשמר־הירדן כפועל עברי היה דב רפאלוביץ, שהסתגל יפה והכשיר את הדרך לבאים אחריו. – יחזקאל גדעוני (דיקרמן) כבר בא אחריו בתוך חבורה קטנה של בחורים ובחורות לעבוד אצל אכרים, ואם לאכר לא היה לשלם לפועלו גם עתה במזומנים יזמו שותפויות, דהיינו: עיבוד גנים ובוסתנים של אכרים כנגד מחצית היבול. טובת־הנאה נוספת מצאו הבית“רים בהדרכה החקלאית שקיבלו מהאכר – ואם היה בהם אחד שלמד חקלאות בחו”ל, הרי כאן קיבל הלכה למעשה מה טיבם של גידולי הארץ, אם בפלחה ואם משמש בבוסתן. מבחינה זו הם מזכירים לטובה את ההדרכה של יצחק סגל או מאיר שור.

“כסף לא ראו” – ובכללם גם הצעירה שנשכרה לכבס לבנים בבתי האכרים; – “האכרות היו נשים טובות ופשוטות אך שילמו בקושי 10 גרוש ליום־עבודה ארוך.” אף־על־פי־כן התמקמה הפלוגה ב־2 חדרים של בנין בית־הספר ויצרה מיד מרכז־מעט, בו התכנסו ושרו, קיימו שיחות בערבים והקשרים נתחזקו באמצעותו של אלעזר סגל, אשר היה נכון תמיד לעזור בכל אשר ידו השיגה. אמנם עדיין היתה החדירה למשקי מאכרים קשה, לנוכח הפועל השכן שקנה לו חזקה רבת־שנים במשק, וזוכר גדעוני מבחינה זו את “אבו סעדו”, אשר בעליו בכל רצונו הטוב לא הסכים להוציאו ממשקו. 

במאורעות 1936 הבית“רים ראו שעת־כושר להגביר את לחצם, לא רק בעבודה אלא גם בנטילת חלק אקטיבי בשמירה אליה נכספה נפשם. בו בזמן החלו בחיזוק מעמדם במושבה, תוך פיתוח משק עצמי משלהם על שטח אדמה שהצליחו לקבל לגידול ירקות, ליד הפרדסים ובגידולי־ביניים בתוכם. הבית”רי המתחיל הלך בנידון זה בדרך מתקדמת, לנוכח תמיהתו של האכר כיצד עובדים “לפי ספרים”, דהיינו: – מתקינים משתלה לירקות, פורשים עליה רשת של כילה מפני מזיקים וכיו“ב – – בכל זאת הירקות גדלו יפה לחוף הירדן, ובהתאם “לעקרונות בית”ר” – הייצור נתכוון כבר להספקת צפת, ושוב כנגד החרם שנקטו הערבים.

עם זה הרוח הבית"רית לא יכלה לבוא על סיפוקה אף בגידול ירקות, כי המאורעות קראו לנשק, שזה נחשב כיעוד ראשון־במעלה. כאן באה השתתפות בשמירת הפרדסים ומיד לאחר מכן גיוס חברים כגאפירים (בתוספת טובת־ההנאה מהמשכורת החדשית של הגאפיר, כמסופר לעיל) – והפלוגה מנתה כבר כ־20 בחור ובחורה שעסקו בכל עבודה, בשמירה ובגאפירות. ואם גם לא קיבלו לאלתר נשק ליגאלי רוחם לא רפתה, כי בינתיים הוחל האימון של הצעיר והצעירה בנשק שנמצא במושבה. גם מהלך המאורעות, השקט יחסית בחבל־ארץ זה, עדיין לא הבטיח “גדולות” – אך סוף־סוף באו “מעשים של ממש” – במאי שולחה אש במכון המים וחילופי יריות עם שומרי השדות הפכו לדבר שבשיגרה. יהודי צפתי, קלמן, שירד לרעות עדר עיזים שלו במשמר הירדן – התנפלו עליו, הכוהו ושדדו ראשים מעדרו, אף אמרו לו כי מתקרב היום בו אנשי הכנופיות עומדים לתקוף את המושבה עצמה.

ההתקפה באה בערב־ראש־השנה וארכה שעות מספר. צבא בריטי שחש מראש־פינה לעזרה, לאות הראקיטה שנורתה ממשמר־הירדן, – נתקל במחסומי אבנים בכביש; עם שלמעשה הראקיטה שנפלה בין שורות התוקפים כבר הרתיעה אותם עוד לפני בוא הצבא. אף־על־פי־כן הצבא הספיק לירות מתותח־שדה לעבר התוקפים והיה “שמח” – – לבית“רים היתה זו טבילת־אש ממשית ראשונה – “ואותו ליל ראש־השנה לא חגגו כמנהג – אלא 10 בחורים ו־3 בחורות של הפלוגה עמדו דום ושרו את “התקווה” – ותיכף לאחר מכן לקחנו כולנו את כלינו ויצאנו לשמירה. – גם בליל יום־הכיפורים, שמענו “כל נדרי”, בשכבנו על הגגות בין שקי־חול והרובה ביד.” – כן נרשם לימים בחוברת צנועה **”גלעד“** (ספר זכרון לשמירה ולהגנה של בית“ר והעובד הלאומי, בעריכת ד”ר י. ייבין); – כאן גם תוספת ציון לזכרו של חבר הפלוגה נפתלי גיטלין ז”ל, שנפטר והובא לקבורה למחרת שמחת־תורה.

אמנם לאחר מכן השתרר שוב שקט, אך כיוון שהגדילו את מספר הגאפירים לוקחו חברים נוספים מבית"ר, ותוך הגאפירות, השמירה והעבודה במשקי האכרים גם המשיכו בייצור הירקות. הפלוגה ראתה את עצמה כאזרח המקום בעבודתו ובבטחונו. הגאפיר גדעוני יוצא לשמירה בפרדסים יחד עם חיים גרבובסקי ובגבול נשמע רשרוש. הרשרוש אינו פוסק לקול צעקתם ויריה מנשקם, עד שהבחין חיים כי עדר לוחך בקרבת מקום ונתברר כי ג’אמוסים עברו את הירדן לרעות בשדה תירס של המושבה. הבריחו את העדר, אך בעמל ובטורח רב עלה בידם לגרור בחוט־ברזל תאו מהעדר למושבה… בלילה אחר, ליל בוץ וגשם, נתקלו הגאפירים השומרים בערבי שבא לאסוף כרוב בשקו מגן־הירק של הפלוגה – את השק השאיר והוא הטיל את עצמו במים הקרים ושחה לעבר השני; – ולא גניבת הכרוב הפליאה את הגאפירים גדעוני שבא בחברת יצחק סגל, אלא העובדה שהערבי קל־הרגליים גם הבוץ לא היה לו למכשול, שעה שהם התנהלו ושלפו בקושי את נעליהם מהבוץ.

למדו איפוא הבחורים את המקום ותנאיו המיוחדים עד למעברה מצפון ליד כורי, בה התנהלו ערבים הלוך ושוב ממערב לירדן מזרחה ופעמים שימשה להם לצורך דייג. הפלוגה כבר החלה להוודע בחוץ וגם הוותיקים לא נמנעו להפיץ בין השכנים, כי הצעירים שבאו “מוסקובים הם” ואין כדאי להתעסק אתם… – בחרו איפוא הערבים לעקוף את המושבה ולא לעבור דרכה. בכך אפשר לומר כי מטרת “ההכשרה תוך שירות שנתיים לחבר” הושגה וגדעוני עם חבריו יכלו לעזוב, כשמיכה ליאור בא עם פלוגה שניה, אף הסתמן בכך שלב־כיבוש שני, תרתי משמע.

הפלוגה השניה יצאה למשמר לאחר שנחתם חוזה חכירה עם פיק“א על 1500 דונאם אדמה לסיקול ולעיבוד – מהם אדמות אכרים שעזבו, אך חלק־הארי היה מאדמות מחניים שעובדו ע”י אכרי ראש־פינה ומשמר־הירדן או נתפסו ע“י ערבים. החזרת האדמות שנתפסו נראתה כתפקיד כבוד והפלוגה באה מצויידת בטראקטור ובמכונות חקלאיות, עם שוועד הגוש גילה התנגדות לכניסת גוף בית”רי לכיבוש־קבע במקום. מיכה כראש הקבוצה בא עם ד“ר יוניצ’מן אל אלעזר סגל להוועץ. אלעזר אשר טובת המושבה היתה לנגד עיניו יעץ להם: בואו והיכנסו לבית העזוב ואם יבואו להטרידכם תאמרו, כי בתוקף החכירה יש לכם הזכות לשבת בבית זה. וכך עשו. לא העלימו כי באו מצויידים בכל לעבודה ומכונת־המשא שלהם נגשה כשהיא טעונה שקי זרעים. ואם גאפירים חסמו בפניהם את הדרך “בשם ועד הגוש” – פרקו את מטענם תוך התנגדות לגאפירים. אז בא אלעזר לעזרה: מצד אחד נזף באורחים הצעירים על שמתנגדים הם לגאפירים ומצד שני פעל להשכנת שלום ו”סולחה" – כן השתכנו הבית"רים בפעם זו בבית תמרי העזוב ולאחר מכן בבית המרווח של אריה שניידר, שהיה ניכר בו כי הוא משל אכר אמיד ובעל בעמיו.

והמושבה נראתה בעיני הבאים כמות שהיא – נידחה ומנותקת. חנות בבל־תימצא וקרח בל ייזכר, בני־הנעורים נער יספרם, פרט לדרדקים של בית־הספר. “נוער בן־גילנו לא היה” – וזה התמיה, כי ראש־פינה ויסוד־המעלה היו מפותחות יותר מבחינה זו. על כל פנים, נגשו בלהט למלא את השליחות שקיבלו עליהם – “להפוך” אדמות שנזרעו כבר ע"י ערבים ולזרען מחדש וכן לעבד במכונות שלהם לא רק אדמות שחכרו, אלא גם משל אכרים לפי הסכם ותור שנקבעו עם ועד המושבה. נוצרה אווירה נוחה ומדריכם החקלאי יצחק סגל ניהלם בעצה ובסימון הגבולות של אדמתם. למרבה הפלא גם הערבים ששדותיהם התפוסים נזרעו מחדש לא הגיבו – ואולי משום שהפלוגה נקטה מתחילה תכסיס של הטלת מורא – בחינת “יראו וייראו”. הפלוגה המשיכה איפוא לגרוס “זרוע נטוייה”, ואם באו בקובלנות עליהם שעורכים הם חיפושים אצל ערבים עוברי־דרך או מהלכים חמושים מכף־רגל ועד ראש – ותיקי המושבה הסתייגו ואמרו – "מה נעשה והללו בריונים הם – – ".

מעשה ונהגו עדר גדול שמצאוהו מבער בשדותיהם וללא הקדמות רבות גרשו את העדר למושבה וכלאו אותו בחצר של שניידר. כבר “השחירה” הסביבה מערבים שנזעקו, אך הפלוגה טענה – יצאו אלינו נציגיהם למשא־ומתן. אלעזר סגל שהשים את עצמו מתווך חזר ושינן לערבים, שיהיו זהירים בבחורים אלה… הללו שמעו, וכאשר הוחזר להם העדר, וחסרו בו מספר ראשים, שוב לא הקפידו. הפלוגה נתמלאה איפוא סיפוק, ושירה ורדיו (עם מצבר כי לא היה חשמל) בערבים עשו אותה מרכז. מעדרים שנתפשו בשדות המושבה שחטו ראשים והיה בשר לאכילה במושבה כולה. אף נזדמן להם להפריד מעל עדר של תואים תאו קטן ואמרו לגדלו בחצרם – עברו יומיים והכל היה כשורה, אך לעת לילה נשמעו פעיות אצל החצר – מבפנים ומבחוץ – האם שבאה עד לשער החצר מבחוץ וולדה מבפנים. – כאן ה“מורא” שוב לא פעל והוכרחו להתיר את העגל מכלאו ולהחזירו לאמו… ובנוסף לכך – קיימו קשר והספקה עם הסביבה בטנדר שרכשו – הכל הלך איפוא למישרים.

עם זה ידעה הפלוגה מבחנים קשים יותר, כאשר החמירו המאורעות ב־1938 תוך חבלת הערבים בטורבינה, אשר הכריחה לחזור להובלת מים מהירדן. המושבה הקטנה שעמדה בהתקפות לילה ובסימן אבל על נפילתו של חיים ציפורי, משכה אליה גם מתנדבים מן החוץ, מחוגים שונים – וותיקי קיבוץ יגור שבאו לשמור הודו: כאן ישנה חלוציות – – הבית“רים היו במובילי המים שכם אחד עם האכרים והכל היו דרוכים למאמץ ההגנה, אך בא הרצח המזעזע של חיים גרבובסקי ובנו – וכאן שוב לא יכלו הבית”רים שלא לנהוג לפי עקרונם הם – תגובה בו ביום שנעשה הרצח, באופן “שערבים קברו את חלליהם בו בערב שהמושבה הביאה לקבורה את שני קרבנותיה.” וצבא חקר את מעשי הנקם, אף ראשי “ההגנה” בגליל העליון באו לחקור – כאן אין לשכוח כי באותו זמן היו מצויים במושבה גם בחורי ההגנה מעבודת הגדר – והפולמוס על ציר “הבלגה – תגובה” סער בישוב כולו. הדברים תוארו לעיל – עם זאת נראה לנו כי הבית“רים שהם עצמם היו מעליית “אעפ”י” (העלייה האי־ליגאלית של התנועה), הוכיחו, כי בקנאותם עשויים הם להתאזרח גם בלי סרטיפיקאטים רשמיים – –

– – וכיוון שהיו בני ארצות שונות נזקקו ממילא ללשון העברית המשותפת לכולם. הסביבה שקסמה בנופה ובדידותה, העלתה רעיון נוסף של התנועה: כמקום קורסים לאימונים בנשק, אשר מרכזו האחד היה כבר בנחלת־יצחק (ע"י ירושלים) וכאן עשוי לקום מרכז שני. אף התקיים קורס ראשון לבני הגליל ועין זרה לא השגיחה בדבר – הרי שנעשתה התחלה והיה בה גם משום טובת־הנאה לפלוגה, שחברים מן החוץ הגבירו את כוחה זמנית, באופן שהיתה פנויה יותר לעבודה.

יחס פיק“א לפלוגה היה טוב, בהשפעתו של מירקין סגן־מנהל בפיק”א וחבר תנועת בית“ר. ניתן תקציב לסיקול וכן גידלו טבק והסדירו את מכירתו יחד עם יסוד־המעלה לארגון בתי־החרושת היהודיים לסיגאריות (שוב כתוצאה מהחרם הערבי). ועל הפרק עמד המשך החכירה של אדמות מחניים, לנוכח תביעתו של קיבוץ יודפת. בכך מסתיים מחזורה של פלוגת מיכה – וחוזר תורו של גדעוני אשר עסק אותה שעה בגיבוש גרעין לעליית־קבע למשמר־הירדן – ושוב תוך משא־ומתן עם פיק”א על אדמת מחניים, אשר גם ז’אבוטינסקי דיבר על כך עם ג’ימס רוטשילד, נשיאה של פיק“א. בכך נתגבשה לראשונה מגמה להתישבות של גרעין בית”רי ונימוק נוסף למשיכה: – קברו של מיכאל הלפרין בחורשת מחניים – זה הראשון בחולמי הכיבוש הנלהבים.

לא ניתנה להם משאלתם וגדעוני חוזר למשמר־הירדן עם “גרעין קולקטיבי” (יוני 1939) אף שם ניתן לו “גלעד”. במסגרת הישובית־הכיבושית של “חומה ומגדל” היתה גם עמהם תכנית, להקים נקודה נפרדת עם מכון־השקייה משלה, בסמוך למשמר הירדן הוותיקה. המלחמה פרצה כבר באירופה והמשא־ומתן עם פיק“א בענין זה נפסק, כי מירקין התגייס לצבא צרפת (אשר בשורותיו נלחם ונהרג). הפלוגה וגרעין “גלעד” נשארו איפוא במקום ובזכותם נמשכו הקורסים. בו בזמן החליט הגרעין להשתלב במאמץ הייצור החקלאי לצרכי המלחמה וברוח זו נשא ונתן עם אנשי המחלקה להתישבות של הסוה”י – קרול ומגלי.

כאן הפריעה העובדה של קיום הקורסים – ובפרט שבזמן המשא־ומתן עם אנשי הסוה"י התקיים קורס גדול של 38 איש והדבר בלט לעין. אמנם חברי הפלוגה והגרעין שבמקום טענו כי הם חקלאים בלבד וזו מטרתם העיקרית להתבסס על משק חקלאי, אך גדעוני עצמו מודה: המתיחות סביב לקורס הזה כבר הורגשה בלאו הכי, כי המתאמנים לא נקטו זהירות והאימונים בנשק ובציוד בסביבה הקרובה למושבה אי־אפשר היה שלא ימשכו את עיני השלטון העוקב אחר המתרחש. דרשנו לזרז את סיום הקורס, אך הוא נמשך ורק ב־18 בנובמבר נקבע סיומו בשדה. ואותו יום שבת, כשנוטרי הפלוגה עמדו במדיהם ובנשקם צופים על הגבעות, נשמעו בוואדי (שהיון, סמוך לטורבינה) התפוצצויות מוקשים, רימונים ומוקשים חשמליים ויריות רובים הדהדו סביב…

לא ארכה השעה והשגחנו במשקפת בשריון צבאי שהתקרב וסארז’נט עם שני שוטרים החלו להתקדם אל מקום האימונים (בוואדי שהיון הידוע לנו). – מספר גדעוני – מפקד הקורס עדיין חשב להחזיר את פיקודיו למושבה ולהחלץ מהצרה, אך הסארז’נט בא לקראתם במכונת־יריה ופקד: הנכם עצורים. לא נשאר למתאמנים אלא לזרוק ולהסתיר מכל שנמצא עוד בידיהם בטרם הובאו לתחנת המשטרה אשר עם גשר בנות־יעקב, שם הוקפו ע"י שוטרים וחיילים. התכונה היתה איפוא גדולה וגם במושבה עצמה נמצא צבא. העצורים הובלו בליווי “נכבד” לצפת, ואם לגבי גדעוני וחבריו הנוטרים מהפלוגה היה תחילה ספק אם יש לעצרם גם הם (שהרי “בתפקיד” עמדו), לוקחו לבסוף גם הם, פרט לחברם הרביעי – קרני.

אני הצלחתי להתחמק בעצם המבוכה. – מסיים כאן קרני – מסרתי את רובי והחלפתי את בגדי. חמקתי לתוך המושבה הנתונה במצור כשצבא ושוטרים חיפשו מחסני נשק חבויים. רק לפנות־ערב כאשר שקט סביב התחלנו לאסוף כל חומר ספרותי־צבאי (ספרים וחוברות לאימונים בנשק) שנמצא אצלנו ושרפנו. כן סילקנו נשק שנמצא אצלנו ונשארנו לשבת במקום עד עבור הזעם – ארבעה חברים של פלוגת בית"ר ו־8 של “גלעד” אשר המשיכו בעיבוד האדמה החקלאית שנמסרה להם.

בינתיים 38 האסורים הובאו לצפת והושבו במאסר עם אנשי כנופיות, מהם מסוכנים שהיו כבולים באזיקים – אף נפגשו כאן “מכרים”, אשר פניהם לא נראו בסביבה אחרי רצח גרבובסקי, והנה הוטלו במאסר. כעבור מאסר יומיים בצפת הובאו למבצר עכו, שם הוחלו מיד החקירות וההכנות למשפט הצבאי.. ההגנה על האסורים נמצאה כידוע בידי עורכי־הדין שהעמידה הסוכנות היהודית (בלי להבדיל בין אסירי ההגנה ואסירי בית"ר) – “אך גם התובע הצבאי עשה את מלאכתו ברוב כשרון”. – משבח אותו גדעוני לאחר זמן: הלה בדק בחריצות כל חומר שהובא לידו ואפילו ציטט שירים של בית"רים, כדי להוכיח מה מסוכנים הם למשטר

* * *

גדעוני בהדרכת עורכי־הדין סיפורו היה חלק: הוא וחבריו הנוטרים חקלאים הם ובשעה שנתפשו היו מסיירים בשדות כדי לבדוק מה ייזרע בהם – הסיפור עמד במבחן החקירה והיה רושם, כי ארבעת הנוטרים ייפטרו בעונש קל. לא כן היתה דעתו של המשפט הצבאי: הלה הקציב לבנות – עונש קל של 3 שנות מאסר, לצעירים למטה מ־18 שנה – 5 שנים ולשאר – 10 שנים; לארבעת הנוטרים הוכרז לאחר הפסקה עונש של 10 שנות מאסר לכל אחד (!). נתבדו התקוות ובכל זאת עלו בשירה למכוניות שהחזירו אותם למבצר עכו, כשמפקד המבצר בעצמו ובכבודו מקדם את פניהם ופנס בידו להאיר להם.

בכך תמה החווייה הבית“רית לגבי משמר־הירדן, אף־על־פי שגם ממעצרם שלחו דרישות שלום לחבריהם שנשארו יושבים במושבה וחיזקו אותם להמשיך… כיוון שלא נמצא עוד כוח־אדם לחיזוק המעטים שנותרו, החזיקו הללו מעמד עד סוף 1940 ושאריתם עברה לתל־צור (נחלת ז’אבוטינסקי). – עם זה מחובתנו להוסיף, כי קשר רצוף זה של תנועת בית”ר עם משמר־הירדן שימש בלא־ספק יסוד למעשה ההתישבות של ארגון חיילים משוחררים מתנועה זו אחרי מלחמת־העולם (ראה להלן).

־ ־ ־ ־ ־

במסגרת נושאנו עלינו לחזור לקורות המושבה, לאחר שאפסה תקווה מהתאחזות הבית“רים – ולהציג את השאלה: מה על נוער המושבה שלא עלה בידו למלא את השורות שנידלדלו? בתשובה על כך אין לנו אלא להבהיר לעצמנו, כי המשמרת העולה של בני־הנעורים פוחתת והולכת יחד עם בתי האכרים שנעזבו. רשימת תלמידי ביה”ס והוריהם ב־1938 (משל המורה ב"צ כהן) כוללת: 

בסך־הכל 7 בתי־אב עם 19 ילדים.

שוב אין ספק כי במספר כגון זה אין עתודת הנוער הגדל עשוייה להבטיח את צרכי ההרחבה והבטחון של המושבה. בינתיים, לאחר המשבר שהשתרר בפרוץ מלחמת־העולם השניה, באה גיאות לחקלאות שנתמכה ע"י השלטונות כעזרה “למאמץ המלחמתי” (שלא כבימי מלחמת־העולם הראשונה). הייצור החקלאי נתבע להספקת צרכי האוכלוסיה, כשמקורות היבוא מן החוץ נסתמו, וכן להספקת הצבא החונה בארץ ובגבולה. פרט לפרדסנות, אשר שוקי הייצוא נסגרו בפניה והיא היתה בכל רע, באה איפוא התאוששות לענפי החקלאות השונים – והחקלאים נדרשו אף ניתנו להם האמצעים לייצר, בין תוצרת מן החי ובין תוצרת מענפי הצומח. גם להתאוששות זו של המשק החקלאי לא יכלו להספיק כוחות־העבודה משל המושבה עצמה, עם שנרתמה גם היא למאמץ הייצור.

בסימן גיאות “המאמץ המלחמתי”    🔗

מרדכי גרוסמן, שהכרנוהו בעיקר בפעילותו בתחנת הגאפירים כמפקדה, שוקע עתה באכרותו ומוסר בסיפוק: הצלחתי להקים רפת של פרות הולנדיות מעגלות קטנות שהבאתי בזמנו מכפר־גלעדי ובכך היה משום חידוש במשקי המושבה. למראה הרפת שלי פיתחו גם אכרים אחרים את ענף הרפת הגזעית וכן הוקל גם לי, כי קשה לבודד לעמוד בשכלול ענף. הבית"רים חזרו גם הם לעבד במרץ את אדמתם והשנים היו שנות הרחבת הייצור, כאשר היתה דרישה לתוצרת החקלאית לכל סוגיה.

* * *

ב־1941 ראיתי יבול ברכה וקצרתי בקומביין; ב־1942 באנו לכלל דעה עם אלעזר סגל, שיש לתקן מחדש את מכון המים להשקיה (שנעזב ליד הירדן), כדי לגדל ירקות לשוק ומספוא לרפת ואמנם שיפצנו את המכון והפעלנו אותו. כיוון שהיו לנו מים בשפע, באה הצעה מבחוץ להכניס את ענף בריכות הדגים ונצטרפנו³⁸ לתכנית זו – אלעזר סגל, יצחק בלשניקוב, אני, רבקה גרבובסקי ועוד. ראינו כי ענף הירקות אינו מתאים לכוחותינו המעטים ובמקום שטח הירקות חפרנו והתקנו בריכות לאחר שעשינו חוזה עם מומחה לגידול דגים, ושוב נתעוררה תקווה כי בעזרת הענף הזה נסייע להרחבת המושבה ונרים אותה משפל מצבה. 

הרי שלא רק אכר בכל רמ"ח אבריו, כיהושע בלשניקוב, ממשיך להלך כאן אחר עדרו ומחרשתו, כאילו לא נודעו משברים ועולם כמנהגו, אלא צעיר וזקן מתעוררים לייצר ולשקם את עצמם בכוחותיהם בשעת־הכושר שהאירה להם פנים. האכרה־האלמנה רבקה גרבובסקי מתפעמת מרוב מרץ ועבודה ללא־ליאות וגם במכתביה לילדים הלומדים בחוץ, בזה אחר זה, אין לנגד עיניה אלא חיי העבודה יום־יום ושעה־שעה – נביא מהם וישקפו את המתרחש גם בשאר “החצרות” בשנים הראשונות למלחמה.

– – אצלנו הכל בסדר, עובדים ומחכים לגשם. השנה פשוט מפחידה, אנו הפסקנו את החרישה ועוד לא זורעים – – הפרות כל־כך רזות שאני מוכרחה להשאיר אחדות בבית שלא יפלו במרעה. כפי שאת יודעת אין אצלנו חציר ירוק ולא יבש, מחוסר מים. אך סידרנו גג ללול, תיקנו את הרפתות ואת הסככה הרחבנו. בגן הכל עולה יפה – הכרוב והכרובית, גם החסה. יש לנו עכשיו משתלות והיום זרענו תפוחי־אדמה. יכול להיות כי לאביב אקנה חצי טונה תפוחי־אדמה ונזרע באדמת הפרדס. לעת־עתה גמרו להתקין שתי בריכות דגים ואת היתר משאירים לאביב, מפני שאין להשיג דגיגים קטנים (להטיל בבריכות לגידול).

– – זה כבר שמונה ימים שיורד גשם והיום יצאנו לחרוש. בשנה שעברה בזמן הזה כבר חרשנו לתבואות קיץ והיה עשב לבהמות לשובע. לא כן השנה שהעשב אך זה מתחיל לבצבץ מן האדמה ורוב התבואה עוד לא נזרעה. הלוואי שיהיו גשמים מאוחרים ואז אולי יהיה טוב. בחוץ עכשיו רוח קדים חזקה וזה סימן לגשם. איזו שנה משונה! – גשם ורוח קדים ואחריה שוב גשם. הבריכות של הדגים מלאות מים, אבל את הדגים (הקטנים) עוד לא הביאו (מן החוץ) מפני שקר וחוששים לשינוי האקלים.

ושוב: אצלנו עכשיו רוח איומה ממש עוקרת הרים. אנו מקווים כי אחרי רוח זו יהיה גשם. גמרנו לחרוש את כל אדמות תבואות החורף. אמנם מאוחר, אבל מקווים כי תהיה שנה טובה אם תהיה גשומה. אנו מתכוננים לזרוע השנה תפוחי־אדמה ואגוזי־אדמה (אף זה גידול חדש). את הדגים עוד לא הביאו מפני הקור. השבוע היו כאן סוחרים מצפת לראות את החיטה ויכול להיות כי בשבוע הבא יקחו אותה (מיבול אשתקד) ואז יהיה לנו כסף. בקרוב נקבל זרעים של תפוחי־אדמה שהזמנתי מהתאחדות האכרים ובחודש הבא נתחיל לזרוע – אני הזמנתי קנטאר לדונאם. אנו קונים עכשיו אגוזי־אדמה (זרעים) לשני דונאם. נראה – אולי אלוהים יצליח את דרכנו, כי אם רוצים להוציא משהו (מן האדמה), מוכרחים להשקיע כסף.

– עכשיו חורשים אצלנו וזורעים פול. אחר־כך נזרע חיטה ושעורה. הכל בסדר… וכבר מתחילות התרנגולות לדגור – לעת עתה “הושבתי” שלוש מהן – – –

נוסיף להיכנס לאווירה שכולה פעילות חקלאית, תקווה ודאגה: – – לפני הגשם הספקנו לזרוע חמישה ימים שעורה ועדשים. השבוע מביאים את הדגיגים לשים בבריכות. בריכה אחת כבר מלאה והשניה ימלאו השבוע. מתכוננים לקיץ, לזרוע תפוחי־אדמה. את שואלת, אם אני רוצה ביצים של הודיים? כמובן שעכשיו איני רוצה, מפני שאינן מצליחות בקור. אצל יעקב תמרי יש שתי נקבות והצטברו אצלו ביצים ולי היתה דוגרת. ובכן לקחתי אצלו 11 ביצים והושבתי את הדוגרת וכעבור חודש יצאו שישה אפרוחים. הם צריכים הרבה טיפול מפני הקור ואין כדאי להדגירם בחורף.

– – הפרה זיווה המליטה עגלה שחורה נחמדה וכבר יש לנו שני עגלים – עגל ועגלה. תפוחי־האדמה שזרענו מתחילים לנבוט ובעוד שבוע נזרע גם את אגוזי־האדמה ואחרי זה עגבניות. יש לנו שתילי עגבניות יפים ובעוד 20 יום נשתול אותם. אהרון (בנה) החל לחרוש (בשביל הירקות) וכרמי (בנה השני); עובד בירקות. יש לנו לשתול חסה, כרוב וסלק. כרובית השגתי כ־250 שתילים. מים יש בשפע, אך חבל שבקיץ לא היו המים האלה.

וכן חוזר והולך מחזור העונות של הגידולים השונים כשחורף נוגע באביב וקיץ משיג את החורף: זה בערך שלושה חדשים לא פסק אצלנו הגשם ויכולה את לתאר לך באיזה גהינום אני חיה. בחוץ בוץ ובבית בוץ וכמה שמנקים אין זה מועיל. אני חשה את עצמי כל־כך עייפה, שרק השם ירחם עלי שלא אחלה סוף־סוף. – – והתוצאה – פרי העמל הרב: כעת אצלנו העבודה בוערת. הכל מתבשל בבת אחת. הפול, השעורה והעדשים. מוכרחים לעשב את הזוון (הזון) ועוד. לקחנו לעבודת הגורן את הערבי עלי ואמו. הרבה תרנגולות מתחילות לדגור. אמנם קצת מאוחר אך נקווה שיהיה טוב. אומרים כי השבוע יביאו גם את האפרוחים שקנינו מהממשלה. האקלים אצלנו מצויין, מעונן וקריר, והגינה שלנו יפה מאוד ופורחת.

– – קיבלתי מהממשלה 50 אפרוח והתאספו אצלי עוד כ־50. עד היום החזקתי אותם בחדר השינה בפינה והיום הוצאתי אותם לחצר ללול. במשק הכל בסדר. כבר תלשו את העדשים והפול ומובילים לגורן. בשבוע הבא יקצרו חיטה ושעורה. החיטה יפה מאוד. בכלל לא היה אצלנו חם. בשבוע שעבר ירד אצלנו הרבה גשם ועוד לא זרענו ירקות כי המים אינם בסדר והסכר פרוץ. פנינו לממשלה שתתן לנו מלט לתיקון. השנה אין לנו הרבה חלב, אבל שמנת וחמאה יש די בבית. – – וכן נמשכים הדברים: התבואה על הגורן ודשים. מחירי הקטניות עולים ואם אין לי הרבה למכור, יהיה לנו ממה לחיות. מקרה מעציב קרה אצלנו לפני כ־10 ימים. מרדכי לרנר מת ממחלת הכלבת ועכשיו נוסעים משפחתו ויוסי ואני לאילת־השחר, יום־יום לעשות זריקות. את זוכרת שסיפרתי לך, כי קיבלתי נשיכה לפני 6 חדשים והרופאה אמרה שגם אני צריכה לעשות זריקות. מעכשיו תארי לך את מצבי: 14 יום הייתי צריכה לעזוב את הבית ולעשות זריקות… פה צריך לעשות גבינה ופה ללוש, פה כרמי חולה… חשבתי כי אני נהרסת לגמרי וסבלתי נוראות. באותו זמן רציתי מאוד לקרוא לך הביתה לעזור לי… לך וגדל בנים ולבסוף כשהם יכולים לעזור, הרי הם עוזרים לזרים ולא להוריהם… אלא שאת כתבת כי יש לך בחינות (בבי"ס עיינות) ולא רציתי להפריע לך.

עכשיו יש לנו בכל יום פח חלב ומזה אני עושה גבינה ומוכרת בעיר. וגם מעט ביצים יש בכל יום ואני מוכרת לגאפירים. ביום שישי ושבת היתה רוח מזרחית, ממש סערה – – זה היה פשוט נורא וחשבתי כי הגגות יעופו – אך אחרי הסערה ירד גשם – – חדשות מיוחדות אין. השבוע תבקר אצלנו משלחת מטעם יק"א ומהתאחדות האכרים, בשביל לראות את האדמה שאנו רוצים להפריש להתישבות חדשה.

אם מדברי האכרה רבקה גרבובסקי אנו עומדים על מעשי יומיום בחקלאות משמר־הירדן לתקופות השנה, אינם נעדרים במכתביה גם רשמים מחוץ לחקלאות, ככל שהם כלולים במסגרת עמלה היומיומי: – – אצלי אוכל בחור אחד גאפיר צפתי ועוד גאפיר מחוליות – אכתוב לך על גאפירים אלה. מזמן שאין לנו גאפירים קבועים במקום “דואג” הסארז’נט האנגלי שלנו, שיהיה בכל פעם גאפיר אחד או שניים – כיצד? הוא מופיע פתאום בתחנה של אחד הישובים בחולה ומוצא כי השומר בתחנה נעדר מהתחנה. אז הוא רושם לו מיד “סיבי” (עונש) ושולח אותו למשמר… היו שני גאפירים, אחד מכפר גלעדי ואחד מדן – אחד לחודש ואחד ל־10 ימים לפי שיעור העונש – ואצלנו קוראים להם “סיבי–ר’ניקים”…

ועוד בנושא זה: – – כל הגאפירים עזבו את המקום מפני שהאכרים לא רצו לעזור להם בתקציב המטבח. אתמול היתה אסיפה ודנו על כך. הוחלט כי כל אכר יצטרך לתת להם לירה בחודש – ובאופן כזה יחזרו למושבה. כן רוצים לגייס מבני המקום." – וכיון שהגאפירים תופשים מקום נכבד בחיי המושבה, הרי עוד פרטים: הגאפירים הסתדרו אצלם במטבח, בערך שבועיים וחצי אכלו בבתי האכרים עד שסוף־סוף נפטרו מהם ושלחו להם בחורה מ“ויצו” להיות פה איזה זמן – – אני אפיתי להם איזה “תנורים” לחם והם קיבלו חיטה מהאכרים – מכל אכר חמש מידות. הם בעצמם בוררים וטוחנים ומביאים לי את הקמח ואני אופה, כל מאפה “תאבון” בעשרה גרוש.

לעת־עתה יש לנו הוצאה גדולה לצרכי הציבור והכלל. צריכים לתקן את התעלה של הטורבינה וגם מיסים של “החקלאית” (האגודה לביטוח המקנה), קופת־חולים, מים ושאר ירקות – ומאין לוקחים כל זאת – – בפורים נפטר בראש־פינה ר' זיידל סגל (אבי המשפחה סגל) ועלו רבים ללוותו.

* * *

נוסיף גם אנו, כי באותו זמן (1940) נפטר אריה ליפא לובובסקי, כשהוא מסיים בכבוד את שש עשרות שנות חלוציותו במושבות הגליל העליון – “שושנת הירדן” – היא משמר – יסוד־המעלה וחזרה למושבתו משמר־הירדן. כאמור לעיל, חזר ר' אריה ליפא מיסוד־המעלה למושבה לעת זקנה עם אשתו ברוריה, אף היא בת לראשוני החלוצים שראו בהתישבות על אדמת הבארון בגולן (בית לבקוביץ שהתאכר לאחר הכשלון בגולן במושבה יבנאל), וכשבתו פנינה נשואה כבר לבן משמר הירדן. – שעה שסיפרו לי – כותבת פנינה – כי הם מתכוננים לעבור למשמר הירדן, שאלתי אם אמנם יהיה בכוחם לבנות משק חדש לעת זקנה? – והשיבו לי: לא, אין זה בנין חדש אלא המשך מלפני שישים שנה… ואמי הוסיפה: היה זה חלום חיי להחזיר לאבא את משמר־הירדן שלו – –  

הם באו למושבה ועמהם בנם הצעיר מרדכי, אשר נקרא על שם סבו ר' מרדכי לובובסקי, ב־1933 – “ביום שמלאו לי עשר שנים”. – אומר מרדכי. ועם שנולד ביסוד, הכיר את בני־גילו במשמר, כי היו נפגשים בני שתי המושבות השכנות. ואשר לעבודתו במשמר מספר מרדכי: ביתנו במושבה היה עם מטבח ומחסן, אשר במרכזו היה בור מים שלא השתמשו בו עוד. מאחוריו חצר מוקפת גדר עם מיבני אבן ושובך יונים, שאליו היה קשור כלבנו. מצד צפון שער ברזל ובצידו מחסן התבואה, מאחוריו הלול והמשק החי שכלל זוג פרדות, 50 כבש יפות־מראה, 6 פרות ו־4 מבכירות. נחלתנו בשטח כולל של 200 דונאם היתה מחולקת לחלקות, מהן לזריעת חורף ומהן לזריעת קיץ. ערבי מכפר שכן היה עובד אצלנו וכן נער רועה לפרות ולכבשים. שטחי המרעה היו טובים והעדרים היו מבלים את שעות החום בחורשות האקליפטוס לחוף הירדן.

היינו נפגשים בכל ערב, הבנים והבנות באחד הבתים, ומבלים יחדיו. בשבת ראשונה לבואי למשמר עברנו עם חברי לצד הסורי, כי השוטרים הסוריים הכירו אותנו. יכולנו לטייל בשטח בלי הגבלה (בימים שקדמו למאורעות); גם הקצינים הסוריים היו סרים למושבה ומתקבלים בה בידידות. לאחר מכן חל שינוי כמובן, וכאשר המצב נעשה מתוח, אסף מפקד המקום מרדכי גרוסמן את בני המושבה לבית־הכנסת והסביר את חומר המצב והצורך שבני המושבה יצטרפו ל“הגנה”, – גם אנו הצעירים ביותר הבענו את רצוננו להיות חברי ההגנה. ואמנם באחד הערבים הופיעו מבחוץ שנים מחברי ההגנה אשר לא הכרנום, ובבית־הכנסת ליד נר דולק פתחו “חומש”. הנחנו את ידנו על הספר ונשבענו להיות נאמנים להגנה – והדבר עשה עלי רושם חזק.

כעבור ימים מספר הגיע אלינו מדריך ולימד אותנו איתות (קשר), בפנס־יד חשמלי בלילה ובדגלים ביום ותפקידנו היה להימצא על גג־בית במשך שעות הלילה ולקיים את הקשר בין הישובים. מדי ערב היינו לומדים להשתמש בנשק, בסודיות מוחלטת – והיינו גאים על כך מאוד, שיכולנו למלא תפקיד בהגנה.

כאשר המצב הבטחוני הלך ורע, – מוסיף מרדכי – הוקמו עמדות סביב למושבה ופלוגת ביתר הצטרפה לשמירה. נוסף נשק וגם אנו הצעירים קיבלנו כל אחד רובה, ונוסף לקשר היינו עוזרים כבר בשמירה בלילות ובהבטחה לעובדים בשדה ולמובילי־המים מהירדן. את העדרים רעינו בעצמנו והובלת המים היתה נקבעת לשעה, שכל העגלות היו יורדות ביחד לירדן ומספר בחורים צועדים ברגל ומבטיחים אותן מפני תקיפות הערבים. בגורן שהיתה מצפון למושבה שמרו שנים מבני המושבה. עבודתנו היתה, איפוא, קשה, שמירה בלילה ועבודה ביום – אך הצלחנו להטיל פחד על הערבים סביב, שלא התקרבו עד כדי 3 ק"מ מהמושבה.

ביום רצח גרבובסקי ומנחם בנו שהיה חברי, הייתי תוך שניות מספר בחוץ והרובה בידי, כששכני בן־ציון לרנר ז“ל הצטרף אלי בלי אומר ודברים וכן הגענו בריצה עד לסיבוב אשר עם תחנת ההסגר לבהמות לפני הגשר. הספקנו לראות שנים שברחו לצד דרום ורצנו אחריהם עד לירדן, אך הללו הקדימו ועברו את הירדן ומשם פתחו עלינו אש. רק אז הבנו כי הללו היו רוצחים. נאלצנו לסגת עד למקום שהגיעו כבר מבני המושבה ומפלוגת בית”ר. בחיפושים גילינו את הגוויות – והרגשת־אבן העיקה על לבי – – קציר־הדמים של אותו יום לא מש מנגד עיני עד היום. – –

בו בזמן ניהלתי את משקנו, כי אבי הזקין. לאחר מכן גוייסתי למשטרת הישובים העבריים וקיבלתי רובה אנגלי ומדים – יחידת הנוטרים מנתה כ־15 איש ותפקידנו היה שמירה, קשר ובטחון. המצב השתפר בהדרגה ויחסי השכנות התחדשו. שמרתי בשדות יחד עם חברי נתן (אדלר) ורכובים על סוסות היינו מסיירים בשדות ושומרים מפני עדרי הערבים ו“קוצרי השבלים”. היינו מבקרים בכפרים שלהם ועל ספלי קפה שומעים “סיפורי אלף לילה ולילה” עד עלות השחר – – במלחמה, תוך השתלטות הנאצים שהגיעו גם לגבולות ארצנו (מצד סוריה הווישאית), נעשה המצב קשה משהיה ויחס הערבים השתנה שוב לרעה. אז הוחל בגיוס צעירים לפלמ"ח מבין בני הישובים והתנדבתי גם אני. ברי איפוא, כי אחרי מות אביו עומדים אנו עם מרדכי במשמרת הצעירה, המצומצמת במספר אך ממשיכה בפעילותה בשדה ובבטחון.

בינתיים מסתלקים מאחרוני הוותיקים לעולמם – אריה שניידר… ראובן וייסבליט.. ועמהם מתרופפים קשרי המשפחות היושבות בחוץ. אך זה נסתיימה מלחמת־העולם ורוחנו התאוששה ממהלומת הידיעות על השואה בארצות אירופה. טעמנו שוב מעט אור ושמחה בחיי המשפחה. – כותבת בסגנונה החם שולמית לבית וייסבליט. – ואבינו (ראובן) הצליח להכין את כל מחסורי הבית וקמח לתקופה ממושכת, מיספוא לבהמות ומיצרכים שונים – וכן בא היום בו אסף אבי את יבול תפוחי־האדמה בגינתו. בבית שררה איפוא הרגשת שפע ושלווה ואבי ישב בערוב היום על המרפסת לשאוף אוויר צח אחרי עמל היום. – ראובן, הכנס הביתה. – קראה לו אמי – כי יתושים כבר מצויים בחוץ. – אבי קם, הכניס את עגלת המשחקים של נכדו לחצר, סגר את השער ונכנס הביתה… לפתע חש ברע והרופא שהוזעק לבוא שוב לא הועיל, כי הגבר החסון נדם והוציא את נשמתו בנשיקה.

באתי למושבה ליום השלושים, וכדברי הפתגם, שאסון לעולם אינו בא לבדו – אירעה לנו תקלה שניה. – מוסיפה שולמית – ראיתי את אחי עצוב וקודר וידו חבושה. מה קרה? – באותו בוקר נקרא לתיקון במכון המים וידו נתפסה לתוך הגלגל ושלוש אצבעותיו נקטעו. אחי חזר אתי העירה, לרפא את ידו בבית־החולים וסבל חדשים רצופים. אף אחד לא התענין במצבו ובמצב המשק המיותם שנשאר ללא יד עובדת, ואחי שלא קיבל פיצוי בעד עבודתו רבת־השנים החליט לעזוב את המושבה בה היה מושרש. הוא פנה למרכז החקלאי, כי אברהם הארצפלד היה נושא־ונותן עם האכרים העומדים לעזוב את המושבה, שימסרו את אדמתם לקרן־הקיימת במרוכז תמורת סכום כסף מסויים, שיאפשר להם לסדר את חייהם במקום אחר. ואמנם הושג הסדר וקבוצה של שבעה אכרים – מרדכי גרוסמן, דוד וייסבליט, אריה כספי, בן־ציון לרנר, משה גרוסמן, שמואל גרוסמן ותמרי – עזבו (ראה להלן). כל אחד מהם הסתדר בכסף שקיבל לפי ראות־עיניו ואחי דוד קיבל עבודה בחברת יכין־חק"ל, וכך ניתקו קשרי המשפחה שלנו עם המושבה.

ממילא חוזרים אנו לשאלה שהצגנו בראש הפרק: מה על נוער המושבה? – – האם הוא רואה את עצמו מועמד להרחבת המושבה או נכון למסור את הדבר לאחרים? – – ואמנם כאן נראה אותו פוסח בין רצון וספק.

בעיני מסתכל מן הצד (י. זיו־אב)    🔗

“פעם גם אני חשבתי, כי משמר היא “חור”, כמו שהנך מכנה אותה. – כותבת בת המושבה צפורה גרבובסקי, זו שאמא ערכה אליה את מכתביה, בהיותה לומדת בבי”ס “עיינות” – אך כשאני נזכרת שאולי לא אשוב לחיות באותה משמר – צער רב יתקפני, כי קשורה אני למכורתי, לעבר שלי, לילדותי. זכרונות רבים מרחפים לנגד עיני ואני שוב רוצה להיות אותה צפורה, ההולכת לבית־הספר מתוך גאווה ילדותית של בת הגליל, או משחקת על הכביש – – נמשכת אני בזכרוני אל ההרים והחורשה, הגורן והירדן. וכן זוכרת אני אותם ערבי בדידות, עת הייתי שוכבת על ספסלנו ורוח קלה בלווית יתושים עוקצניים הניעה את עלי האזדרכת בגינתנו. אז הסתכלתי בירח ובכוכבים ומצאתי הכל קודר ומשעמם וחשבתי בלבי – האם לא טוב אעשה אם אלך למקום אחר? – – עתה אני רואה כי גם בחברה גדולה, יש ואתה מרגיש בודד" – – – אפשר שהתלבטות זו טיפוסית לבת מושבה באותה תקופה ולא רק במשמר, אך מפאת מיעוטם של בני־הנעורים היא קובעת כאן יותר.

נמשיך עם בת הכפר שיצאה ללמוד ועדיין אינה יודעת להחליט – מה יפה יותר: המרחב ביהודה ובערים המשגשגות אשר שם או במושבתה הקטנה? – “בכפר אצלנו נעים לחיות, לקום לפנות בוקר ולצאת לחצר, לחלוב ולהוציא את הפרות למרעה. צח ונעים האוויר אצלנו (אחרי כל מה ששמענו על חום קשה ורוחות קדים!) וטוב לטייל על ההרים והגבעות” – – וביתר הדגשה על משמר הירדן כמו שנחרתה בלב: " – – נזכור תמיד את ימי המאורעות, את האבידות שנגרמו לנו ע“י רוצחים ושואפי־דם. ואם הם בחרו דווקא בדרך זו של שנאה אלינו, נשיב להם כפליים – ביום המתאים נתקומם נגדם וגם נוכל להם – וארצנו תישאר לנו לעד”.

* * *

נכנסת לשיחה זו של “הרהורי לב” חברה של קודמתה, שושנה, הכותבת מהמושבה אל צפורה הנמצאת, כאמור, בחוץ: “אני חושבת כי בקראך את מכתבי עולים בלבך מראות וזכרונות ממושבתנו, אשר על אף הכל היא לנו מולדת ואפשר להגיד – חמודה וחביבה. צפורה, אני כבר מתגעגעת לפינת־נעורי עוד לפני שאני עוזבת, ותשאלי מדוע כואב לי? כי חושבת אני במה חטאנו, שבתקופה היפה והפורחת ביותר בחיינו ננטוש את מקום מולדתנו ונחפש לנו מקלט במקום זר, בעוד שבכל מקום תקוות הכל היא על הנוער!” – –

גם זו עוזבת, אמנם כדי לפרנס את עצמה בעבודה ולהקל על מצב הוריה הקשה, ועדייו לא השלימה: “אל תחשבי ששכחתי הכל והתלהבותי פגה – לא! אני עוקבת בהתענינות אחר כל צעד שנעשה במושבה ומלאת שמחה הייתי כאשר שמעתי כי הכניסו לתוכה חשמל. יש לציין כי זה מעשה של התקדמות, והאוטובוס הנכנס למושבה וזה שיש בה מכונית פרטית – כן… ואל יאוש! אני מקווה כי מעתה תתפתח ותלך המושבה.” 

ברוח הזמן נוער זה לא רק מסתפק בהרהורים ובגעגועים, אלא מנסה להשתלב במחשבתו גם בתכניות ההרחבה: “– – מה נשמע אצלכם ומה על ההתישבות? התענינתי בדבר קבוצת הנוער בשמרון (קבוצת הכשרה ליד נהלל) ושמעתי שהם חומר מובחר. ואם באמת עומדת על הפרק התישבות יחד אתם (של נוער משמר), תקוותי היא שתצליחו ועוד תיהפך משמר למושב הגון וטוב.” ועוד: – – בעתונות אני קוראה על תכניות מתכניות שונות לגבי משמר. האם יש בהן משום ממש ביחס לעתידכם? וכיצד הקשרים עם הביתרים, איזה חומר מהווים הם? – – –

כן שואלים בניה ובנותיה הפזורים של משמר בסביבות החדשות ומודים כי אותה “גחלת” של אהבה למשמר עדיין עוממת בלבם. – וכמובן החבר היושב ועובד במשמר רק מוסיף על מבוכת־הנפש לגבי העתיד, “משמר או מקום אחר”? – – "החום כאן פשוט נורא וכל אחד מחפש לו איזו פינה

קרירה, כדי שלא לעבור את הרחוב ולהידבק אל הזפת של הכביש. ישבנו הערב על הספסלים של שושנה עד שעה מאוחרת, שרנו וסיפרנו כרגיל, אחרי זה עושים “סיבוב” (של שמירה) – – אמש הוצאנו דגים, ירדנו לבריכות ועבדנו עד 6 בבוקר. היינו בסך־הכל 8 פועלים והיינו צריכים למלא תחילה מים את מיכל ההובלה בדלי (כי המוטור מקולקל). אחר־כך עברנו בשלוש הבריכות עם הרשת (להעלות את הדגים). חזרנו הביתה “הרוגים” ומחר אני יורד לעבוד במוטור.

ואף־על־פי־כן – – "הנני יושב ליד החלון הפתוח ורוח סתיו נושב במאמציו האחרונים, למנוע את ירידת הגשמים הקרובים. – כותב החבר מהמושבה לנערה בחוץ – בעד חלון נשקף החרמון בקדרותו וענני “צמר” עטורים לראשו כאילו הוא מכוסה שיבה. אך להדום רגליו ים החולה במימיו הכחולים ומבהיקים באור השמש והם קוראים לו לסב – בוא ורחץ בגלי הכסף שלנו – – מצד שני, משמשים מי אגם החולה רקע לגורן אשר העצים מוריקים

סביבה גם עכשיו, כאשר הכל לובש צורה סתווית. הגורן עדיין נראית שזופה ודהוייה מהשמש הלוהטת של ימות הקיץ ובצל העצים משחקים כמה ילדים את משחקם, ואינם נותנים אל לבם כי עצים אלה ישמשו להם כשיתבגרו³⁹ גם למשחק אהבתם." וכסיפא לתמונה השלווה סביב, הרי מנגד – “השובך של אלעזר, בו זוג יונים לבנות מתעלס באין־מפריע” – זה איפוא קסמה של משמר העומד בה גם עתה – –

כוחה זה שובה גם לב עתונאי ואיש התאחדות האכרים יצחק זיו־אב, המזדמן למושבה ובהשראתה מקדיש לה תיאור נרחב: – – מנורת הנפט נדלקה בביתו של אלעזר סגל בשעה מוקדמת, עוד לפני שהרועה החזיר את העדר לחצרות – וחבריו מקדימים לבוא אל הישיבה. ברחוב הקטן התגלגלו קולות, שערים נפתחו והוגפו, ומיד חזרה אליו הדממה. שישים שנה יורד כך הערב על גבעה שטוחה זו והיום שוקע בגעיית פרה, בגערתה של אכרה, במשק אופנים של עגלה שנתאחרה בשדה, בנביחה עצלה של כלב…

שישים שנה – ולא נתחלפו ההרים החשופים של עבר הירדן, רק גשר בנות־יעקב נבנה מחדש ברזל ובטון במקום האבן העתיקה, ובסיבוב הכביש הוקם מבצר של המשטרה הארצישראלית, כשמאחורי הרכס, מגבוה, שומר עליו מצפה של המשטרה הסורית. לא נתחלפו השדות. – היו כאן 23 אכרים ורק חמישה עזבו – מיעוט שלא עמדה בהם הרוח לשאת את הבדידות. ועל צלע של גבעה בבית־העלמין נתרבו המצבות הדומות זו לזו, אפורות ונמוכות, כאילו היו כוורות ולא קברי אדם.

כל שעות הבוקר שוטטנו עם אלעזר סגל בשדות. – ממשיך זיו־אב – ירדנו לעבר הירדן ואיש לא נזדמן לנו בדרכנו – רק מכונית סורית עברה בתרועה על פנינו… מפתח ביתה הציצה אשה גרמית, דמות של אם כפרית, והפטירה: – גם היום לא בא עתון… ופתאום הרגשתי את עצמי אשם בכך, שעתוני אבד בדרך הרועשת מן העיר ולא הגיע לפינה זו, בה מחכים לו ובה הוא דרוש מאוד.

– תמיד היה לך עתון, רבקה?

– נכון… ובכל זאת…

ועל מחצלת, בצל הבית, שיחק עם חתולה פעוט שחור־עיניים. השנים היו שקועים במשחקם האילם והאם שלחה בהם מבט ארוך:

– חיים שלי כמו חיה קטנה… לא ראה דבר בחייו…

הילד לא הקשיב ובוודאי לא חש בדברי אמו, אך סגל השיב תוך הליכה:

– מה הוא חסר, רבקה? בעיר אין גדלים כאלה…

וגאווה הוצתה בעיניה: כמו אביו זכרונו לברכה… חיים שלי כמו חיה קטנה… – מלטפת האשה רבקה את בנה בעיניה, ולתוך הצער לזכר בעלה שנפל בידי מרצחים (חיים גרבובסקי) מתערבת טיפה של נחת אימהית מבנה – הוא זריז וחזק, כאילו ינק לקרבו את ברכת הגליל. כולו – אביו.

סעדתי על שולחנה. מלוא הצלחת ירקות, מלוא הספל חלב ולחם ריחני מ“תאבון” של אכרה. רוחות העיר לא פגעו בבית והשולחן, ספת העץ, התמונה על הקיר, נשתמרו בו כפי שקבע חיים האב שעה שנכנסו לבית או אולי באו להם בירושה מאבא־אמא שלהם. רק הבת הצעירה אינה משתלבת בפשטות גלילית זו, כי טעמה את טעמה של יהודה, הלכה ללמוד בביה"ס “עיינות”, סיימה אותו וחזרה לבית אמה – איך תסתגל מחדש לכפר שלה? – – והיא כשואלת אותי במבטה: מה יהא על שכמותי בשממה זו? – – היא אומרת:

– טוב לי בבית, אבל הגד בעצמך, איך אצא לעבוד בשדה, שני קילומטרים מכאן, יום שלם בין פרחחים ערביים?

האם אינה מגיבה – אך פוטרת לתוך חלל החדר: ומה יהיה? – –

מה יהיה?! – – אלעזר סגל, שהוא המוכתאר והוא הוועד והוא השגריר של הכפר הקטן בעיר, אדם במיטב שנותיו, החליט בראש לכל לעקור מן הגליל את “הלא איכפת” העיקרי. הוא רוצה כי אשה תתקומם נגד הברז “המתיבש” פתאום מטיפת מים… כי תבקש לה רדיו בבית וכמובן חשמל… ושהכל יאמינו בלב שלם כי אמנם יגיעו לכך – זה העיקר! –

בחנות הכפרית מכבדת אותנו חנוונית צעירה בבירה. היא נפנית אלינו מאצל ערימת כבסים גדולה, בריאה גמישה. “לחיים” – מקישים אנו בכוסותינו וסגל לוגם ונהנה. – “יקירי – הוא אומר – כאלה אין אצלכם בבתי הקפה… חמישה ילדים… אם בישראל…” – והאשה המסמיקה: כולנו כך… וכי מה יש לנו עוד בעולמנו הקטן? – –

מעל הקיר, מתוך מסגרות ישנות, מחייכים אליה אבות זקנים של המשפחה – כאן בגליל מחמם מבטם ושומר על הבית, כי בית גלילי הוא קן ואינו דירה בלבד, ובקן מתחלפים דורות בדרך הטבע. מתחלף הצמח בשדה… גלי הירדן זורמים בין חופים מוריקים – גל אינו חוזר על עקבותיו – וגם האדם כך.

עמוק למטה, מעל לירדן, כבש האדם לעצמו אפיק מים ובנה טחנת קמח. המים נופלים לתוך מלכודת של בטון, מניעים ריחיים עתיקות וכל עוד רוחם בם נמלטים חזרה לחיק הנהר האם. הערבי הטחן קם לקראתנו, לוחץ על מוט והריחיים עומדות מנוע – האבנים, המוט והטחן שאינו נחפז – חן בראשית עומד בהם. סגל בוחן את זרם המים, ממשש אבן ריחיים חדשה שהובאה מדמשק – וניכר כי הוא כאן בתוך שלו או אולי מתגעגע לטחנה ישנה זו גם בשעה שהוא הולך לבאר ולמכונות השואבות את מי הירדן לתוך בריכות דגים מודרניות, מעברה השני של המושבה. – – כאן בתוך המיסתורין של שיחים סבוכים עברה עליו ילדותו, כאן שמע על שודדים שירדו מן ההרים, כאן הסתבך בתגרות ידיים עם בריוני השבטים הסמוכים וכאן עברו עליו לילות שמירה במהומות הדמים – –

בשדות הנמוכים האלה היה מרקד על סוסתו שניידר הזקן, חותנו – כאילו גזור מגוש אדמה. אכן, זה היה דור גיבורים – הללו באו אל הירדן ומאום לא חסר להם. המכונות והחשמל וכל אותם החידושים שהביאו מן העיר בנים וכלות אך הטרידו את אנשי הירדן… שניידר לא ירד מן האוכף אל המכונית ולא התפנה לשאול אם עתון הגיע… הדור השני שוב אינו מבין זאת אף הוריד את הפלחה מגדולתה – אך שניידר פלח היה.

מה יהיה?! – אלעזר סגל מבין כי הרומאנטיקה חלפה לבלי שוב – – אולי יש לגלותה מחדש בשדות הירק המושקים ובתכניות של כפר שייהפך למושבה שוקקת, לא־גלילית – – אמנם אפשר לשאת בלב את דמותו של שניידר, אבל חובה להסתגל למכונית, לנטוע פרדסים ולעקור אותם על מנת לשתול ירקות – והפלח צריך להיות מוכן ליהפך למגדל דגים ולנהוג במכונית משא, בטראקטור, ללבוש מדי־נוטר – הכל לפי הצו של המציאות. זו התורה החדשה אשר אבות הגליל לא היו מסכימים לה בנקל – והקדים אלוהים ואספם אל הגבעה מתחת למצבות.

יתכן, כי סגל עצמו היה מתענג יותר מדהירה על סוסתו לצידו של שניידר, אך המציאות ציוותה אחרת. ולכן הוא נדחק באוטובוס המגיע אחת ליום עם שחר מן הצפון, ומרחיק לנדוד לירושלים אל משרדי אמיק"א. כאן, אל מול מפות עם עפרון ביד שאומנה למחרשה, מחלק הוא שדות דשנים של סבא שניידר ומתכן תכניות של משמר־הירדן המחודשת, רבת־אדם, עם מעט אדמה והרבה מים – משמר של אנשים צעירים שלא גדלו בין שיחי הירדן ואשר לא ינקו את אהבת הגליל מסיפוריהם של שניידרים, בוקששתרים ואשכנזים – מייסדי משמר, ראש־פינה ויסוד־המעלה. – – ועל גבי המפות נמתחים קווי־מים, רחובות וככרות־נוי – משמר חדשה בתכלית, לא זו שבנו האבות… 

ובערבים, לאור מנורת הנפט, מצטופפים סביב שולחנו של סגל, חבריו בני הדור השני, בודקים את התכניות ונשימתם נעצרת מהעזתם הם… וכאשר עם שחר, חוזר סגל אל המכונית העולה מיסוד־המעלה, עוד מכה באפו הריח של תאבון הבית, זה ריחה של משמר בת־הדורות.

– מה יהיה? – שאלה זו של ניחוש עדיין אפשר היה להציג בשנים הללו – 1945/1943; לא כן אנו המתארים לאחר זמן מה היה ונתחולל בצורתו הטראגית ביותר – לנו אין ברירה אלא להמשיך בעקבות המציאות, כאשר רצון העבודה מפעם במושבה ונוער שלה נתפש ללימודים, למקצועות ולהגנה – אך עם זאת ברור כי במיעוטו אינו יכול לפעול להרחבת המושבה בכוחות עצמו אלא זקוק הוא לתוספת מבחוץ. אם היתה תוספת בפלוגת “גלעד” משל בית“ר, הרי לאחר המאסר (של 38 איש מהם), שוב לא יכול הגרעין שנצטמק להחזיק מעמד! – בוודאי השפיע גם ההרס שנגרם למרכז בית”ר בראש־פינה לאחר מעשה בן־יוסף. בית“ר–אצ”ל סיימו איפוא זמנית את ריכוזם בחבל־ארץ זה – ואנו קוראים: “בארבע נפשות משרידי קבוצת “גלעד” באנו לתל־צור והבאנו עמנו נדוניה משלנו – כלי־עבודה ושעורה מהגורן שהיתה לנו במשמר הירדן.” – במקומם החדש בתל־צור שפר גורלם יותר, כי לאחר פרשת סבל זכו להתנחל קבע בעזרת פיק"א בבנימינה, כחטיבה בפני עצמה בשם – “נחלת ז’אבוטינסקי”.

במשמר אלעזר סגל אינו פוסק לערוך תכניות ייצור, אשר יבססו את המקום ויפטרו אותו מתלותו האכזרית בסכנת הבצורת ובפלחה דלת־ההכנסה. כבר נאמר כי נעשה חוזה עם מומחה לגידול דגים, פסח דקלבוים (1943), לגידול דגים בבריכות, אף 23 אכרים ואלמנות (בעלי נחלות) מצהירים בחתימה, כי נכונים הם להפריש מאדמותיהם את החלקות המתאימות למטרה זו. בכך נתנה משמר יד לענף שהוחל בפיתוחו בשנות המלחמה, אף תיכננה להרחיב אותו מ־150 דונאם בריכות דגים ל־250 דונאם. המפעל המשותף מתפתח בשם “בריכות משמר הירדן”, אך שוב באו מאורעות שקדמו למלחמת העצמאות (כתום מלחמת העולם) ויד השכנים חיבלה בו.

המושבה למודת־הזעזועים עדיין רואה לנגד עיניה תכניות של התפתחות קרובה לבוא וגם כוננותה הבטחונית לא רפתה. נתן אדלר שקיבל את הפיקוד במקום לאחר מרדכי גרוסמן, ממשיך ממקום שקודמו הפסיק וסוקר את המצב במושבה תוך הקשרים עם הנוטרות, ההגנה ולאחר מכן הכוח הצעיר שנודע במערכות הישוב – הפלמ"ח. את הכרתי הראשונה עם משמר הירדן עשיתי ב־1937 – כותב נתן אדלר – תוך טיול עם חברת הנוער שבה גדלתי וחונכתי. אז לא ידעתי כי לא רחוק היום בו אקשור את חיי עם מושבה נידחת זו – ואמנם חזרתי אליה ב־1939, בשלהי המאורעות, כשכוח־האדם היה מצומצם ביותר ולא יכול לשאת בנטל השמירה במושבה ובשדות בפרט.

זו היתה, למעשה, השנה הראשונה (אחרי המאורעות), שכל השדות שוב נזרעו והאכרים קיוו ליבול. ההגנה שלחה כיתת שמירה לעזרת משמר, כי רוב הנוטרים שהיו בה בתקופת המאורעות חזרו למקומותיהם, ואת מימון הכיתה שלנו קיבל עליו “כופר הישוב”. אני קיבלתי את הכשרתי הצבאית ב“פוש” כשגן־יבנה בדרום שימשה לנו מרכז. הגרעין שלנו השתייך לקבוצת חולתא וזו קיבלה עליה להוציא כיתת שמירה למשמר־הירדן.

קיבלנו לרשותנו את הבית הקיצוני במושבה. המבשלת היתה מבנות חולתא והמיצרכים סופקו לנו מהקבוצה. ביום הראשון לבואנו קיבל אותנו מרדכי גרוסמן שהיה הקורפורל של הנוטרים והכניס אותנו בסוד תפקידנו. הוא הסביר לנו את הסכנות האורבות לנו בשמירת הלילה בשדות, מגנבים בארץ ומעבר לגבולה, מהמבריחים החוצים את הירדן דרך המעברות הרבים, ומליסטים “סתם” שהם משוטטים ומנסים את מזלם לגנוב מכל הבא לידם, ובעיקר מבקרם וצאנם של יהודים. תיאורו של מרדכי היה בהיר ומפורט ואנו התרשמנו כי באנו אל אי בודד, שכל הסובבים אותו מתנכלים לרכושו – ועלינו החובה למנוע את הדבר. בו במעמד גרוסמן הציג לפנינו שנים שיהיו לנו לעזר וישמשו לנו, לפחות בזמן הראשון, כמורי־דרך בשבילים בין השדות והסלעים; האחד היה מכונה בשם “ג’ון” (הוא אריה כספי, ראה לעיל), שהיה בעבר בעצמו שומר שדות, והשני אחד הבחורים שנשאר מתקופת נוטרי “כופר הישוב” והכיר גם הוא את הסביבה היטב. ובו ביום קיבלנו גם את טבילת האש הראשונה.

פלישה לסוריה של צבאות הברית ופרק נוסף בנוטרות (עפ"י נתן אדלר)    🔗

בשעות אחר־הצהריים החלטנו לשטוף מעלינו את אבק הדרך – ממשיך נתן אדלר – ובעוד אנו יוצקים מים איש על חברו (מחוסר מקלחת במקום), נשמעו לפתע יריות מדרום למושבה. קפצנו “לתוך בגדינו”, תפשנו את הנשק והצטרפנו אל אכרי המקום שיצאו מבתיהם והתארגנו לרדיפה אחרי הכנופיה שהעזה להופיע בעצם היום. היריות לא נמשכו זמן רב כי המתנפלים ברחו לעבר ה“סייארה” ומשם לצד השני של הירדן, כשיריותינו מלוות אותם במנוסתם. לאחר מכן היינו מסיירים לילה בלילה במשך כל הקציר בשדות החיטה והדורה. למדנו כל שביל, ארבנו בכה והופענו לפתע בכה. מדי פעם הפתענו אחד מתושבי הכפרים השכנים שקצר בזריזות פיאה של שדה־חיטה והבאנו אותו אל מוכתאר המושבה ר' שמעון הרצוג, שהיה מטיל עליו לשלם לבעל התבואה את הנזק שגרם ובתוספת מכות נאמנות שילחנו אותו לאהלו.

השמועה על כיתת השמירה “מן אל מוסקוב” עשתה כנפיים, הגניבות פחתו ואכרי המושבה הודו כי הצלחנו להשתלט על הגנבים. הקציר נסתיים, גם הדורה נקטפה ובזה תם, לכאורה, תפקידנו כשומרי שדות. חזרנו לחולתא ומשמר־הירדן שוב נשארה ללא כוח מבחוץ, פרט ל־3 נוטרים ששמרו על תחנת הנוטרים והנשק אשר בה. כעבור שנה בקירוב – באה פגישתי השלישית עם המושבה, זו תקופת הפלישה של צבאות רומל לצפון אפריקה, כשבני הישוב התגייסו לצבא הבריטי או לנוטרות. בגורלי נפל גיוס למשטרת הישובים העבריים כנוטר. עברנו קורס של שלושה שבועות, שהיה מורכב ברובו מתרגילי סדר, בפיקודו של קצין בריטי, ונשלחנו למשמר הירדן בכיתה של 7 נוטרים. חבלי הקליטה לגבי דידי היו קלים, כי מאז הייתי כאן לא השתנה דבר. קיבלנו לרשותנו את ביתו של ר' אריה שניידר והפכנו אותו למחנה צבאי בזעיר־אנפין עם מטבח, חדרי־אוכל ומגורים ותפקידנו היה לסייר יומם ולילה בסביבה, ובו בזמן התאמנו במסגרת ההגנה. סיורי הלילה לא היו לגבינו חידוש, כי אחדים מאתנו השתתפו כאן בשמירה בשנה שעברה. שמרנו על מעברות הירדן מפני הברחות נשק מסוריה, מפני חורנים שהסתננו לארץ לחפש עבודה ומפני הברחת סחורות מכל המינים, החל בחלווה וגומר בבד משי יקר. מעברות הירדן שימשו לא רק לערבים, אלא גם יהודים רבים עברו בהם מארצות ערב בהעפלתם לארץ (ראה גם לעיל). במחסה הלילה עברו את הגבול וכאן היינו הראשונים לקבל ולהעביר את המעפילים לאחד הישובים היהודיים הקרובים.

לילות השמירה על מעברות הירדן היו לי לחווייה בלתי נשכחת. בדרכ־ם עקלקלות היינו סובבים בשדה ומשתדלים שלא להשמיע רעש. כל כמה עשרות מטרים אני משמיע צפצוף דק, בדומה לשל ציפור לילה, ומיד כל הכיתה קורסת במקומה. כל אחד צופה לכיוון אחר והכל מקשיבים שמא זע דבר־מה בשטח. וכך אנו ממשיכים להתקרב למעברות לאט־לאט. אנו מחלקים את השמירה: שנים שומרים והשאר נחים, ערים ודרוכים לכל אות שיינתן. והירח עולה לאיטו מעל הרי גולן – שם “המשטרה הצרפתית”, כפי שקראנו לתחנת המכס הסורית… בכה מיילל תן וכלב עונה לו בנביחה, ובכה צפור־לילה מתעופפת מנופו של עץ־תות ובצריחה חדה תוקפת את טרפה ושוב משתרר שקט. והנה עשבים וקוצים מרשרשים… אני נצמד משנה לקרקע ועיני נעוצות לפנים. הרשרוש והרחש מתקרבים ולאור הירח החיוור עולות על רקע שדה־השלף צלליות של חמור עמוס ושני ערבים לידו. מיד עובר הסימן לאורך שורתנו ואנו מצפים דרוכים, כששני הערבים מגיעים עד שפת הירדן (החוף שכנגד), חולצים את “המדאס” וקושרים אותם על גב החמור. גם הם משתהים מעט־קט ובולשים סביב – – גירוד עולה בגרוני, אך אני מחניק אותו; החבר השוכב אצלי רוצה להתגרד אך אני מטיל בו מבט וידו נשמטת. שני הערבים כבר מפשילים את שולי כתנותיהם – אות הוא כי מתכוננים הם לעבור את הירדן. הראשון תופס ברסן החמור והשני דוחק במקלו מאחור – הנה נכנסו לתוך מי הירדן… החמור הטעון עושה לנו “שירות”, כי הוא נוטה לנפול מלחץ הזרם והמחמר תומך בו… צעד בצעד מתקרבת השלישיה לצידנו וערבי עולה מהמים כשהחמור בעקבותיו. הנה ניער מעליו את טיפות המים והריהו מלחך בגבעולי השלף מסביבו. הערבים חוזרים ונועלים את המדאס, סוחטים את המים מבגדיהם, משתהים בקשב ומתכוונים להמשיך את דרכם – אך כעת הגיעה שעתנו.

שנים מהכיתה זונקים לפנים ומגרונם בוקעת פקודה: “ענדך… אירפע יידך… ליתר רושם מקישים בבריחי הרובים והערבים ניצבים דום כמו כפאם שד. שני הנוטרים האחרים תפסו בחמור, כשהערבים מתאוששים וממללים – דאחילכום… חווג’את… – שואלים אנו לתעודת זהות שלהם והערבים מוציאים שתי פיסות קארטון מהן אנו למדים כי מאחד הכפרים בסביבת צפת הם. בדיקתנו העלתה בינתיים כי הובילו מיני מתיקה והלווה, והתרינו בהם כי אם ייתפסו בשניה נמסור אותם לידי השלטונות – ושוב לילות חדגוניים של נוטרים – תוך שמירה או סיור. לצורך בידור נמצאו בחדר־האוכל שלנו משחקים שונים, החל ב”שח" וגומר בחיצים לקליעה – כאן היה גם פטיפון של אחד הנוטרים ומספר תקליטיו כמספר הבנות שהיו במקום וניתן להזמינן לבלות בחברתנו." – כן מסיים בזה נתן אדלר וקרוב לוודאי, כי זהו הזמן בו נותן את אותותיו גם הצד “הרומאנטי” של הנוטרות, כאשר לבבות צעירים מתקרבים – והנוטר בלילות מעלה על הניר את רחשי לבו המסוער:

פנים־אל־פנים עם הפלא הנכסף – הטבע

פנים־אל־פנים עם ימים ניגרים כזהב

פנים־אל־פנים עם לילות שיינם מבושם בטללים

בזהרי כוכבים – –

הרי שבנידון זה אין משמר שונה ממקומות אחרים ובמה ייחודה גם עתה? – כי יושבים הנוטרים הצעירים לעת־ערב על הספסל לפני ביתם ומסיחים על הא ועל דא. נגש אליהם אריה שניידר המכונה נימר־ע’זאל, ולמרות הלקח שקיבל מפיהם בשימוש בנשק, הוא עדיין מתגרה בצעירים לאמור: אמנם יושבים אתם אתנו, אך את הסביבה אינכם מכירים, נוטרים – והוא מציין מיד מספר מקומות מרוחקים בדרום המושבה, דהיינו: אם ידעו ללכת בדיוק לפי הקו אשר יתווה ויעברו ליד הנקודות הללו אשר יסמן אותן בגלי־אבנים קטנים – ובתוך כל גל יצניע פיסת־נייר – ויביאו לו את הניר – הרי הוא מתחייב לשלם לו לאחד שימצא 25 גא"י (!). והרי זו דרכו היתה של ר' אריה מתמיד (ראה לעיל) להתערב עם צעירים.

הנוטרים קופצים על ההצעה של הוותיק, למרות שמדובר בהליכה של שעתיים לפחות… ר' אריה מקדים לצאת לפניהם כדי להגיע למקומות ולסמן אותם כאשר אמר – וכבר קפץ על חמורו ו–יאללה… נעלם בחשיכה. כעבור הזמן הקצוב מראש הנוטרים יוצאים בעקבותיו, מוצאים את התמרורים כסדרם – והרי הם עומדים כבר בוואדי שהיון הידוע גם להם כמקום מועד לפורענות – – תוך חיפושיהם שומעים הם דרדור אבנים בלווית קללות בערבית… הנוטרים אינם מאבדים עשתונותיהם כי חשדו מראש שצפוי להם “מארב” בדרך (מצד ר' אריה הקונדס) – והרי הם משתרעים ומכוונים את רוביהם – ודרדור־האבנים נפסק.

“חברה–חברה, אל תרביצו. אתם בסדר ואני כאן. התקדמו ולכו לאבו־טאהר (טחנת הקמח)”.

והם קמים והולכים רבע־שעה נוסף עד לטחנה, שם יושב כבר ר' אריה שניידר, שואף ונושם וחמורו אצלו. פיו אינו פוסק להלל את הנוטרים הצעירים שהתמצאו בסביבה בחשיכה ולא פחות מכן על הליכתם ללא־היסוס בדרך זו מעיקרה. הסיפור עושה כנפיים בין הערבים הבאים אל הטחנה, והנוטרים גומעים בינתיים מהקפה שהוכן, עד שקמים ביחד עם ר' אריה לחזור למושבה תוך יחסי שלום

* * *

כן עברו הימים עד שהודיעונו יום אחד, כי המטה הכללי של בנות־הברית עומד לפלוש לסוריה, אחרי שצבאות “וישי” התבצרו שם. – ממשיך נתן אדלר – ואמנם, אחת התופעות שהיינו נתקלים בהן בסיורינו, היו קבוצות קצינים צרפתיים בלווית קציני־מטה גרמניים מהצד המזרחי של הירדן, כשהם בולשים אחר כל תנועה מהצד שלנו ובידיהם מפות גדולות. אנו מעברנו היינו מסתכלים בהם באין ברירה, באפס־מעשה, אך בו בזמן הוחלו הכנות פלישה של צבא בנות־הברית מצידנו אנו.

ראשית דבר, הוכן הכביש לפיצוץ למקרה של פלישה מסוריה אלינו ולצורך זה נחפרה מינהרה בקרבת הקארנטינה. אנשי המושבה שהועסקו בעבודות אלו הרוויחו קצת. נוסף לכך פוצצו חיילים את יסודות הגשר הישן שנשארו במים, (כי הצבא התורכי בנסיגתו במלחמת־העולם הראשונה לא הספיק להרסם כלה). עבר זמן והרגשנו תנועה מוגברת של צבא בריטי וארטילריה דרך המושבה וערב אחד באה שיירה של צבא אוסטראלי בדרך מראש־פינה – אשר השגחנו בה רק כשהתקרבה למושבה.

המכונית הראשונה נעצרה ומתוכה יצא אלינו קצין אוסטראלי בעל שיעור־קומה. אנו מברכים אותו “גוד לאק” והוא שואל מה המרחק מכאן לגבול הסורי. אחרי שהצבענו בידינו אל הגבעות ממול, הרגשנו כי עברה בו הפתעה לא־נעימה, אך הרגענו אותו, כי לפי הידוע לנו אין ריכוזי צבא רציניים של הצרפתים עד קונטרה. אחרי שאלות שיגרתיות נוספות השיירה המשיכה את דרכה, כשאנו מונים את המכוניות – שבעים – – שמונים… מאה… וגם הללו נעצרו ופנים חייכניות של חיילים צעירים הציצו מתחת לברזנט של מכונה, בלי לדעת מי אנו העומדים – “פרנדס” או “אנימי” – – רק לאחר שחזרנו וברכנו גם אותם בלווית הסימן “וי”, הבינו כי עדיין נמצאים הם בטריטוריה ידידותית.

השיירה נמשכה, כשהקשרים הראשונים על גבי האופנועים כבר חזרו לאחור מהחזית המתפתחת – מכאן ואילך איבדנו חשבון, כי תנועה רבה התחוללה בשני הכיוונים, כשאנו עומדים ברחוב ומתווכחים על תכסיסי מלחמה עד שגברה העייפות ונכנסנו לבתים לישון… בבוקר התמקם גדוד במושבה ומתחת כל עץ ולאורך כל קיר וליד הגורן עמדו מכוניות מוסוות היטב. החיילים – מהם ישנו ומהם שוטטו באפס־מעשה ואנו הנוטרים לובשים מהר את מדינו שהיו דומים למדי הצבא האוסטראלי ויוצאים לרחוב. החיילים מקיפים אותנו בשאלות – היכן הם ומי אנו? – – גם האכרים יצאו מבתיהם ומתפתח סחר ער – הללו מקבלים קופסאות שימורים של הצבא והללו נותנים להם תמורתם מיצרכים טריים – ביצים, חלב, חמאה, תרנגולות ולחם טרי מהתאבון… הכל נושאים־ונותנים, אחד באנגלית ואחד מסתייע בידיים. והילדים כבר מתרוצצים בכל פינה ובודקים את הנשק והאלחוט במכוניות… ללמוד בבית־הספר אי־אפשר משום רעש האופנועים והמכוניות ובלאו הכי הצבא החרים את הבנין וקבע בו את מטה הגדוד.

הדבר נמשך עד לצהריים, כשפשטה שמועה, כי צבא וישי הגביר את ההתנגדות לכוחות שפלשו והתקדמות בנות־הברית נעצרה אי־שם. אף אחד לא ידע מנין באה הידיעה, אך הדבר הדאיג ועמדנו מקשיבים לרעמי התותחים ממזרח. ואמנם למחרת בבוקר נקראנו אל מפקד הגדוד שהסביר לנו: כוחות הברית נעצרו ולא עוד אלא צבא וישי מתקדם לעבר הגבול. – הוא קיבל הוראה לפנות את המקום מתושביו, כי בכל שעה עלולים הקרבות להגיע עד הלום. המטה עלול להציב את מערך ההגנה בצד המערבי של הירדן, אם ייווכח כי לא יוכל לצבאות האויב – ומהי החלטתנו אנו? – תשובתנו היתה: איננו מפנים את המושבה… הקצין חזר והסביר כי יתכן שיקבל פקודה לסגת, אולי עד ראש־פינה, ואת טובתנו הוא דורש. עקשנותנו לא היתה מובנת לו, אף שהסברנו כי “ליהודים אין לאן לסגת… אנו נילחם על כל בית וחצר – כי זו אדמתנו ולא נוכל להפקיר אותה”. הקצין רצה להפוך את השיחה ללשון פקודה, אך ענינו לו כי בסוף־דבר אזרחים חפשיים אנו ואין אנו סרים לפקודתו אלא רשאים לנהוג כראות עינינו. בקללה עסיסית נפטר מאתנו, כי לא הבין על שום מה מסרבים אכרים אלה לקבל עצה טובה…

תוצאות הקרבות הללו ידועות. לשמחתנו, כוחות הברית התגברו על צבאות וישי והחששות של הקצין התבדו. לאחר הכיבוש של סוריה הוחל מיד בהרחבת הכבישים ושוב היתה משמר לנקודת־מוצא. מהנדסים באו אליה, מדדו וקבעו את השינויים שיש לעשות בתוואי הכביש ואחריהם החלו לבוא משאיות אזרחיות טעונות חצץ וזפת. נהגים שבאו במשאיות מתחנת הרכבת באפיקים עצרו כאן למנוחה והפכו את מטבח הנוטרים למסעדה שלהם. את האפסניה שקיבלו מהצבא הבריטי מסרו למטבח ותמורתה קיבלו אצלנו אוכל מבושל – המטבח לא הפסיד, אך ברוב המקרים העדיפו הנהגים לשתות אצלנו תה, אך את ארוחתם אכלו בקונטרה.

מספר הנוטרים גדל בינתיים עד ל־30. לאור המצב הכלכלי שנשתרר בסביבה, הכוננות גברה וגם האכרים נאלצו לקבל אימונים בכלי־הנשק שנמצאו ברשותנו – לקראת יום יבוא… “המדוכה” נחשבה אז כנשק “כבד” – וכאשר התקיימו השיעורים על הזוויות השונות היוצרות טווחים שונים – נתבלבלה דעת האכרים עליהם ואין צורך לומר, כי השימוש במדוכה נחשב בעיניהם כמעשה תותחן ממש. אותם הקשיים היו גם בשיעור בלואיס־גאן, כשעשרות החלקים הקטנים דרשו סדר מדוייק בפירוק – לא קל היה להחדיר ענין זה לאנשי־האדמה, אשר רובם עדיין ראו באימונים דבר שאינו בגדר הכרח.

במפקדת הגוש באילת־השחר הוחלט בינתיים כי הנשק במשמר־הירדן לא יספיק כדי להגן עליה בעת הצורך ויש לרכוש עבורה נשק נוסף. לצורך זה הוטל על כל יחידת משק סכום מסויים, אשר כנגדו הרים הגוש את חלקו. הדבר הובא לידיעת האכרים מפה לאוזן וכן נרכשו מרגמה עם פגזים, סטנים עם תחמושת והוגדל מלאי הרימונים. גם הטיפול בנשק הוחמר ופעמיים בשנה היתה חובה לבדוק את הנשק החבוי בסליקים. מקום הסליקים היה שמור בסוד ורק חברים אחדים ידעו אותו. בדרך כלל, יצאנו לבדיקה 3–4 חברים, אשר שנים מהם שמרו, בעוד שהשנים האחרים עסקו בפתיחת הסליק. יוצאים בחצות מצויירים בפנס־כיס קטן, עושים תחילה סיבוב כדי להווכח אם הכל ישנים ואין אחד יושב על המרפסת הקרובה – לשומרי המושבה הודענו מראש על הפעולה כדי שיעזרו גם הם, ואני עם חבר נוסף מתחילים בעבודה.

מאחורי בית־הכנסת היה מרתף ללא כניסה ועליו מוטל לוח בטון כבד; אך אם הוצאה אבן מנדבך אבני־היסוד, אפשר היה לרדת בזחילה דרך החור אל המרתף – והדבר לא היה קל מעיקרו. היה צריך למצוא את מקום האבן, כי במשך החדשים עלו קוצים סביב ושוב אי־אפשר היה להבחין בין אבן זו לאחרות – ניקינו בזהירות סביב לאבן ומיד דחף אחד את אצבעותיו לתוך החריץ עד ששוחררה האבן והוצאה ממקומה. ועתה לחלק האחרון והעיקרי שהיה לרוב מנת־חלקי – הירידה לתוך המרתף… כי מי יערוב שאין שם נחש ארסי, אשר מקום חשוך וקריר חביב עליו במיוחד? – – אפרקדן ורגלי לפנים נדחפתי איפוא לתוך החור ופנס־הכיס בפי. ריח עובש וטחב חודר באפי כשאני מתהפך על בטני ומשתלשל למטה. הפחד אינו מניח לי גם לאחר שאני בולש כל פינה בקרךהאור של הפנס, כי אני מנותק אותה שעה מהחוץ ורק המינהרה הצרה היא הקשר היחיד שלי – אך אין פנאי להרהר בדבר ואני מתחיל מיד בבדיקת הציוד.

מזה שקיות עם רימוני־יד ולידן רימוני רובה. אני פותח שקית ומוציא רימון סגור בקופסת־הפח המיוחדת – איני יודע אם פצצה של טונה עושה עלי היום את הרושם של רימון־הרובה בימים ההם. מיד עולה בזכרוני השיעור ששיננתי על מונחיו המיוחדים – “שטח השמדה”… “שטח מוכה”…“שטח פגיעה”.. והריני כשואל את הרימון תוך בדיקה: האם אפשר לסמוך עליך בבוא היום? – – וסמוך לשקיות זקופים שני רובים אנגליים שהורד מעליהם החלק העליון של העץ, כדי להלביש עליהם בעת הצורך את המדוכה – אני מושיט אותם בעד החור החוצה לניקוי וכן את המדוכות בזו אחר זו.

בחוץ מנקים את הכלים בבית קרוב, עוטפים אותם ומחזירים אלי. עוד מבט בוחן – והחוצה! הושטת ידיים למעלה ומישהו מלמעלה מושך, בכוחות משותפים אני משוך בעד החור ונושם עמוק לתוכי את האוויר הלילי הצח ומנקה מעלי את האבק וקורי העכביש. חברי כבר השיב את האבן למקומה ואנו סותמים ומיישרים, מטשטשים את הסימנים ומפזרים קצת קוצים יבשים. – למחרת בבוקר אנו עוברים, כאילו במקרה, לשם בדיקה נוספת, ולא ניכר דבר – אנו “מפסוטים” מהעבודה שביצענו. והיו עוד סליקים – בעזרת הנשים בבית־הכנסת מתחת לאריחים היה אחד… או מתחת לגג של אחד הבתים, אשר צריך היה להיזהר פן הרעפים יישברו תוך טיפוס עד לנשק החבוי. וכל זה באשון־לילה ובפחד מתמיד…

ועדיין היינו רוצים להמשיך עם הנוטרים בהווי רומנטי אידילי זה, – אך שוב אין אנו יכולים לשכוח את הצל שנפרש מענני השואה העולמית גם על מושבה קטנה זו, כשהיא עומדת כאן לחוף הירדן – בין בנות־הברית לבין “וישי”… בין התקווה העוממת של ההצלה ובין קציני־המטה הגרמניים משם – מעל הרכס הסורי. – – ואם איננו יודעים כיצד מתרשמת נפשו של ילד, הרי נראה לנו כי דווקא היא מיטיבה לקלוט את הדי הימים, מכפי שיודעים ומכירים אותם מבוגרים – ודאי על אותם צללים קודרים ועמומים מגיב שלמה סגל לימים לגבי “תקופת הגעש של ילדותו”:

כשאני מנסה לחדור בעד לערפל הזמן לתוך תקופת הגעש של הילדות – כותב שלמה – הרקע המופיע הוא שחור ועל רקע זה דבוקים שברירי זכרונות שאני מנסה לחברם, כדי לקבל תמונה שלמה, אך השברירים מועטים והתמונה פגומה. ברגעים אלה של עיניים עצומות, מחשבה מרוכזת ורצון עז, מצטיירים לפני דמויות מטושטשות, בתים, אירועים שונים ומעבר לכל מתנגנת נגינת התקופה שהיא כולה תופים… אוי לאותם נערים, שילדות ומלחמה נטבעו בהם בחותם אחד ואבוי לאותם בני־אנוש השותים את מימיה של תקופה זו – ואומרים: ילדות היא! –

* * *

ומצטייר לנגד עיני רחוב ביום חמסין, כשמעל לכביש האספאלט מרצדים ועולים אדי חום ומזעזעים את הרי היובש שמעבר לירדן. אותו אספלט שחור, אשר שימש לצבאות ולצוענים נודדים כאחד, שימש גם מקום המשחק שלנו, בו נוהגים היינו לגלוש בעגלות קטנות במורדות הרחוב אל הירדן וליהנות מרוח המהירות המלטפת. הסבל החל רק כאשר היינו צריכים לחזור ולגרור בעלייה את עגלת המשחק שנעשתה פתאום כבדה… וכאן כוחי בגד בי ואת העלייה הייתי עושה בקושי – ותמיד אחרון – –

התמונות המעטות חולפות – ממשיך שלמה – ושוב רובן בסימן מלחמה. ניקוי אקדחים בלילות, רעמי פיצוצים, שיחות בקולות נמוכים ותקווה לימים טובים… זוכרני, שלקחוני לאימוני הקליעה בין עצי הזית במעלה הכביש וזכור לי אותו מבט הערצה שתקעתי במקלעים המבהיקים ובקשותי החוזרות ונשנות לנסות גם אני… היה זה בימים של בניית הביצורים, כאשר רצוני היה עז לעקוב אחר הפועלים בעבודת החפירה, אך רצונה של אמי היה שונה משלי… והייתי מערים עליה כדי לחזות בהסתר בעבודה.

אהובות היו עלינו במיוחד אותן מטפחות צבעוניות עשויות משי, שהיו פורחות בשדות, לאחר שהבריטים שילחו ראקטות בביקורים של רצון טוב ורצון פחות טוב. זכור לי הריח החריף מתרמיל ריק של כדור ונהירה לי דרך לבישתו של “כובע הגרב” שנתפרסם. זכרוני צבוע בצבע הכהה של שריון בריטי, נשק ושוקולאד – צבע שהוא כולו אומר כוח ועצמה.

התפוצצויות מרעידות את השמשות לא עוררו בי שאלות תמיהה, כי הכל נראה ברור וטבעי – המלחמה שלטה בילדותי! אותה אווירה כבדה, שנטלה מאנשים שמחה ומילדים חדווה, כשאני לוטש עיני בגעגועים לאותו רחוב יחיד. “השיחה” האחת הזכורה לי, שניהלתי עם אבי המנוח (אלעזר סגל) נסבה על… המצב הבטחוני – ואני בן ארבע! – האווירה האפילה על הכל ומורגל הייתי בנסיעות של אבי להתיעצויות ובמבטי העיניים הקודרים לעבר ההרים המאיימים – משם…

אולי יגידו כי יש כבר בדברים אלה גם מאותות ימים יבואו, – אך גם אנו אמרנו כך: צל שהעיב על שמי משמר מתלווה לה מכאן ואילך – –

 

פרק י"ב: ביו מלחמה למלחמה (1948־1945)    🔗

עזיבה והרחבה – בארגון ווג’בוד    🔗

אין אנו יודעים אם אמנם המייסדים קראו למושבתם משמר הירדן, כי חזו מראש שהיא מועדת בסוף־דבר יותר לקרב מאשר לחקלאות שקטה – – על כל פנים, שוב אין להתעלם כי אין אנו מספרים בישוב חקלאי על עליותיו וירידותיו, אלא בנקודת־מוקד אשר בתוכה ומסביב לה מתלקחים קרבות, מרעים נפץ, גשר נהרס, מעברות ממוקשים – ותוך כך עדיין מהלך אכר במחרשתו אך חברו מתפכח יום אחד, זקן וצעיר, ומצטרף אל העוזבים – יהיה נימוקו אשר יהיה, אם הוא באמת רואה את הנולד או פשוט נואש מתקוות ההרחבה ומכל תוחלת ממושכת אחרת אשר שגה בה שנים רבות.

כתום מלחמת־העולם ב', נדמה, כי המושבה תזכה סוף־סוף למלא את שורותיה בתגבורת בת־קיימא. ארגוני החיילים המשוחררים להתישבות נחלצו, גם הומרצו ע“י המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים והמחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, לתת יד להחיאת המושבות הוותיקות שנידלדלו במשך השנים מסבל ותלאה – בית־גן, מנחמיה בגליל התחתון ומשמר־הירדן בגליל העליון בכללן. גם המוסדות, אשר תכניות הרחבתה של משמר היו ערוכות עמהם – אמיק”א והתאחדות האכרים – מצאו כי זו היא שעת־כושר לבצע את תיכנון המקום מיסודו ומחדש. אכרי המושבה, שרידיהם, הבינו גם הם כי כוונת המתכננים טובה והוסכם להפריש סוף־סוף מכל נחלה חלק למען תוספת מתישבים לפי תכנית פיתוח שתיערך מראש לכל פרטיה.

מרדכי גרוסמן, מפעילי המושבה, מוסר, כי פסמן מנהל עבודת אמיק"א בארץ, אמר: אם האכרים יבואו לכלל הסכמה ביניהם להפריש אדמה מהנחלות – הרי הוא מוכן לפעול מיד להרחבה. במסגרת זו דרש פסמן לא רק הפרשת הקרקעות “היבשים” אלא גם חלוקה שווה של שטח בריכות הדגים – ואילו כאן נתקל בהתנגדות של אלה אשר החזיקו בענף.

מרדכי, וחברים לדעה, שהיו חסידי החלוקה וההרחבה בכל תנאי, נוכחו לדעת כי אין תקווה להביא את מושבתם לכלל הסכמה טובה כאשר חשבו. הם נלחמו למען מושבה מורחבת כדי 100 משפחות, אשר תהווה ישוב נושא את עצמו בכל השירותים לחיים תקינים (דבר שמשמר הקטנה נלחמה עליו כל ימיה). מצד שני, היה ברור להם כי שתי עשרות האכרים היושבים במקום לא יגיעו לכלל רמת־חיים ראוייה לשמה בשירותים, ובראש ובעיקר – ברפואה ובחינוך. התווכחנו מר בשאלה זו – אומר מרדכי – ולבסוף איבדתי את אמוני בעתיד המושבה בה גדלתי ולה הקדיש אבי את חייו. – הצעתי לקהק"ל את אדמת האכרות שלי והמסירה בוצעה (1947) בתמורה זעומה (קיבלתי 17 לא"י הדונאם) אך לא ראיתי לי ברירה אלא לבנות את עתידי במקום אחר ועברתי לאבן־יהודה בשרון. ומרדכי לא היה בודד בעזיבה, כי גם “חברים לדעה” היו בעוזבים.

כנגד העזיבה נמצאה, כאמור, תגבורת מאורגנת למושבה בגרעין “ווג’בוד”, שנוסד ב־1943 עוד בהימצא החי“ל (הבריגאדה היהודית) בעיר בנגאזי בלוב. חיילי הבריגאדה – כותב בענין זה חבר הארגון שמואל בן־אברהם – הועסקו באותה תקופה בתפקידי שמירה בנמל בנגאזי ובמחסני הצבא והחלו רוקמים תכניות בקשר לעתידם, מתוך דאגה למעמדם כחיילים משוחררים אשר ישובו לחיים אזרחיים – – ואמנם בעידוד המוסדות המיישבים והבריגאדה הוקמו מספר גרעינים להתישבות, אשר אחד מהם היה ארגון ווג’בוד משל חיילים יוצאי תנועת בית”ר – ומטרתו להקים בארץ לאחר השחרור משק חקלאי שיתופי.

בשנת 1946, אחרי השחרור, יצאו חברינו להכשרה בכפר ויתקין, שם השתלמו בענפי חקלאות שונים כשבעה חדשים. תוך הזמן הזה התגבש הגרעין שנקלטו בו חברים נוספים מיחידות אחרות של הצבא הבריטי ובכללם מספר חברים אשר אך זה חזרו מהשבי בגרמניה. כולם עסקו בעבודה חקלאית, מלבד שנים, שקיבלו חופשה עד לעלייה על הקרקע ושוב נמנע מהם לחזור למסגרת הגרעין – והשנים הם: דב גרונר (שהקריב את חייו בהתנגדותו ללא־פשרה לשלטון המנדאטורי) ודוב כהן (המכונה “שמשון”, פורץ כלא עכו).

בתום תקופת הכשרתנו, עבר הגרעין למקום ריכוז והיערכות לקראת העלייה על הקרקע – לראשון־לציון. שם שהו החברים במסגרת של פלוגת עבודה וציפו ליום המיוחל בו יצאו להתישבות קבע. לאחר טיפול מייגע וריצות אין־ספור בין המחלקה לטיפול בחייל המשוחרר של הסוכנות היהודית לבין המרכז החקלאי, הוצעה לגרעין כמקום התישבות־קבע הסביבה של ואדי פאלק באזור החוף. תכנית זו סוכלה עקב שינוי במדיניות של המוסדות המיישבים (אף נשמעה סברה, כי מיפקדת הגוש דהתם התנגדה לחדירת גרעין מתנועת אצ"ל).

לבסוף הוצעו אדמות משמר הירדן, אשר נרכשו ע“י הקהק”ל מאת המתישבים הוותיקים שעזבו את המושבה. הצעה זו נתקבלה על דעת החברים ובחודש נובמבר 1946 נשלח למשמר הירדן חבר כשומר שדות, אך למעשה היווה את “החלוץ” של הגרעין. בינואר 1947 עלה הגרעין כולו למשמר הירדן ותפש את בתיה הריקים שנרכשו גם הם ע“י הקהק”ל. בחלק מהבתים שוכנו מוסדות ושירותים של הגרעין (מזכירות, מחסן הספקה, מטבח וחדר־־אוכל) ושאר הבתים שימשו למגורים. בגרעין נמצאו כבר מספר זוגות נשואים, אך הרוב היו רווקים. חיי החברה אורגנו לעת־עתה בצורה קיבוצית.

מיד הוחל בהקמת ענפי המשק בתקציב המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית – רפת, לול, צאן, גן־ירק ונזרעו גם שטחי פלחה. בסיס למחיית הארגון שהתישב שימשה עבודת סיקול באדמות הקהק"ל בסביבה. לפי תכנית המוסדות נקבע מקומו הסופי של הישוב החדש כ־500 מטר מערבית לגבול המושבה הוותיקה – שם צריכים היו להקים את המיבנים החדשים.

הרי שנסתייעה הרחבת המושבה בגורם חדש – הקהק“ל – ועל אופן פעולתה של זו במשמר הירדן, כאחת ממושבות פיק”א, נביא מרשימותיו של יוסף ויץ. במחצית השטחים שרכשה הקהק“ל מידי יהודים נטלו מושבות פיק”א מקום בראש, והן מנחמיה, סג’רה, ראש־פינה ומשמר־הירדן. המושבות הללו ועוד מחברותיהן בגליל וביהודה, היו משוללות קיום, מבחינה כלכלית וחברתית־ציבורית, אף־על־פי ששטח אדמתן גדול. לכל מושבה הרבה אלפים דונם, שנקנו בשעתו לפני ארבעים וחמישים שנה, ע“י הברון הנדיב וגם נושבו על־ידו, ואחר־כך עברו לרשות פיק”א. בהיות משקן החקלאי מבוסס על פלחה חרבה, אכסטנסיבית, נזדקקו האכרים ליחידת־אדמה גדולה, בת 250 עד 300 דונם, ונמצא שאלפי הדונמים לא הספיקו אלא לכמה עשרות משפחות. משק חדגוני זה, ריבוי ההוצאות הציבוריות שהיוו נטל כבד על משפחות מספר, השימוש בעבודה שכירה שלא מבני ישראל – כל אלה דרדרו את המושבות במדרון של ניוון, בעוד שמסביב שגשגו הישובים החקלאיים החדשים, אם גם אדמתם מועטה, מתוך שקיימו משק מעורב, אינטנסיבי, הכולל גידולי שלחין ומשק חצר.

העזיבה הגדולה שבמושבות באה לידי ביטוי בצעירים – בניהן שעזבון ויצאון למצוא פרנסה וקיום בערים ובמושבות. באותו זמן נתעוררה פיק“א ל”פעולה" במושבות, ולא כדי לשנות את טבע משקן ולהרבות מתנחלים – – אלא כדי להסדיר את חובות האכרים לחברה. הכוונה היתה: להעביר את האדמה לבעלות האכרים, אך לבטחון חובם, שיש לפרעו במשך כך וכך שנים, ימשכנו לה האכרים את נחלתם. פעולה זו נתנה מיד את אותותיה השליליים: האכרים, שעד כאן היו קשורים לנחלותיהם ולא יכלו להעבירן לאחרים, באין להם שטר קנין, נעשו עתה בעלים חפשיים הרשאים למכור את נחלותיהם, אם יפרעו לפיק“א את חוב המשכנתא הרובץ על הנחלה. מכאן נפתח שער לסרסורים ומתווכים, ביחוד בשנות העלייה למחיר הקרקע, והללו פתחו בפעולה, שנתכוונה לשחרר את האכרים מ”עול" נחלותיהם – ולא כדי ליישב בהן אחרים, אלא כדי להשתמש בהן לצרכי ספסרות. פעולה כזאת סכנה גדולה היתה כרוכה בעקבותיה לישובנו החקלאי בגליל התחתון; סכנה זו היתה אורבת למושבות הגליל העליון, ואז נקראה הקרן־הקיימת לעמוד בפרץ, לעשות מעשה רב, שיהא בו לא רק משום תריס בפני הסכנה, אלא ישמש מנוף לתחיית הישובים הללו ע"י הפיכתם למושבי־עובדים.

הקרן הקיימת נענתה לקריאה זו והטילה על עצמה את התפקיד הכלול במסגרת חובתה, היינו: לפדות את הקרקע. וכך התחילה קונה אדמה בסג’רה ובמנחמיה שבגליל התחתון, בראש־פינה ובמשמר־הירדן שבגליל העליון, אף במזכרת בתיה, שביהודה – ומגמה ברורה אחת בכל הפעולות הללו: לשמש גורם ואמצעי לפיתוח המשק החקלאי ולהגדלת מספר המתישבים, מבפנים ומבחוץ. למשימה זו נצטרף גם המוסד המיישב של קרן־היסוד, שקיבל עליו לבצע את ההתישבות במושבות האלה לאחר ששאלת הקרקע תמצא את פתרונה. – כותב ויץ ומוסיף:

על הפתרון לשאלת משמר־הירדן נרשם ביומני (מיום 1.3.47) כדלקמן: עם צאת הכוכבים יצאנו מטבריה למשמר־הירדן יוסף נחמני, נחמן אלכסנדרון ואני, שם נפגשנו עם חנוכי מאילת־השחר ונקראה אסיפה כללית של האכרים. השתתפו שלושה־עשר אכרים שהם כל בני משמר הירדן. אמרתי, כי כל הוקרתנו לרוח הגבורה והעקשנות שהראשונים גילו עם כיבושו של המקום לפני חמישים שנה, וכן של הבאים אחריהם אשר המשיכו ועמדו בודדים ומעטים – בפני כל המכשולים – אך עכשיו אין אנו יכולים להשלים עם ירידתה של המושבה, המתנוונת והולכת ללא תקנה, והשם המהולל משמר הירדן עתיד לעבור מן העולם. עלה בדעת הקהק"ל להחיות את הישוב הזה, ויושביו יתפרנסו על עבודת־האדמה ויחיו חיים נאים. אליהם יצטרפו עוד עשרות אחדות של משפחות, וחיים חדשים ומחודשים יתחילו לפכות במקום זה. לאחר שתתגשם תכנית ההשקאה תוכל אדמת משמר הירדן לקלוט עובדים מרובים. האסיפה נתקיימה בבית־הכנסת, לאור עששית כהה, שפתילתה העלתה עשן, ואחר־כך לאור “לוקס”, שלא בער מאליו אלא זקוק היה להשגחתו של איש מיוחד אשר חזר ותיקנו כשהלהבה התחילה דועכת… אנחנו, שבאנו אל המושבה בגילוי־ראש, כיסינו את ראשינו (משום כבוד בית־הכנסת).

בין הבאים אל האסיפה היו חמישה זקנים משרידי הראשונים. אחד מהם דיבר יידיש וטען לזכותו במשמר הירדן, שאין לקחת ממנו את הקרקע. כשסיימתי את דברי, לא נמצא מיד משיב עליהם, עד שקם אלעזר סגל (הוא הוועד) והרצה לפנינו טענותיהם של האכרים: באים לנשלם מנחלתם, כי הם לא יוכלו להתמזג עם חדשים, מבחינה חברתית ומשקית. לדעתו, מוטב כי התושבים הישנים יעזבו את המקום וימסרוהו בידי החדשים, אולם אם ימצאו אחדים שלא יוכלו להפרד מן המושבה, חובה על המוסדות לדאוג להם, ואפילו לא יוכלו לעבוד לפי שיטת הקהק"ל, דהיינו: יש לקרב את המושב החדש שייווסד אל רחוב המושבה הוותיקה למען יהיו נהנים מצרכי הציבור במשותף. קיבלתי את דעתו ואמרתי, כי גם את אדמתם נרכז במקום אחד, לשם ניהול משק רציונאלי ואת המושב החדש נקרב במסגרת התכנית המשותפת להשקאה. תוך דו־שיח זה בינינו, כי השאר לא לקחו בו חלק, נפרדנו לאחר שהסכמנו בינינו שהוועד יגיש את הצעתו בדבר מספר הנשארים ועל אופן ריכוז הקרקע. בשיחה נכח בא־כוח ארגון ווג’בוד שבא כבר למקום ומנה כשלושים איש, אשר התחילו לעבד חלק מן הקרקע.

המו"מ לא הגיע לסופו כי מלחמת הקוממיות פרצה, המושבה הוותיקה נהרסה והריסותיה לא שוקמו עד עצם היום הזה. בקרבת מקום הוקמו אמנם שני ישובים חדשים (משמר־הירדן וגדות), אך שמה של המושבה ההיסטורית נמחק מן המפה וגם מלב אזרחי המדינה. – מסיים ויץ.

נוסיף, כי רבים קמו לתבוע את עלבונה של משמר־הירדן ואז הגה יוסף ויץ רעיון להנצחת זכר המושבה: לנטוע שדרת עצים לאורך הרחוב שהוליך בעבר מן הגבעה אל הירדן ולהציב בפתח כל חצר לוח שיש, שישא את שם המשפחה שהתגוררה בה עד לחורבן. רעיון זה לא יצא אל הפועל מסיבות בטחוניות ובמקומו ניטעה חורשת אקליפטוסים מוקפת גדר נאה. במרכזה תוקם מצבת־זכרון בנוייה אבני־בזלת שחורות האופייניות לסביבה, ובפתחה יוצב שלט־עץ שעליו תחרת צורת המושבה וחצרותיה. בשולי השלט יירשמו שמות האיכרים שהתגוררו במקום ולמעלה תתנוסס כתובת: “משמר הירדן – זכר גבוריה לתהילה – תודת האומה”. – עם רשימותיו של ויץ הקדמנו את מהלך המאורעות ולפיכך נשוב אל ארגון ווג’בוד בהמשך סיפורו של שמואל בן־אברהם.

בארגון נוספו זוגות ותינוקות נולדו, והיתה הרגשה בלב הכל כי הונח יסוד לישוב חדש בישראל. החיים נכנסו למסלול קבוע והחברים היו שמחים בחלקם. במצב זה נתפרסמה הכרזת האומות המאוחדות (29 בנובמבר 1947) ובאו על הקיבוץ ימים קשים, כשהמהומות התפשטו בכל הארץ והם נתנו מיד את אותותיהם בחיי הישוב הזה. דרכי התחבורה נשתבשו והשגת אספקה נתקלה בקשיים. במקום גופו נוספו לשעות־העבודה המפרכות ביום שעות שמירה קשות בלילה. בפברואר 1948 פוצצו הערבים את הטורבינה על הירדן (זו חבלה שניה ואחרונה בטורבינה), אשר סיפקה מים חיים למושבה, ומכאן ואילך הוחלה הובלת מים לשתייה במיכלים מראש־פינה, בעוד שלצרכי המשק ועבודות־הבית סופקו מים מהירדן ומהבורות שנבנו בזמנו ע“י המתישבים הוותיקים לאיסוף מי גשם. כחודש לפני פיצוץ הטורבינה נשדד עדר הצאן של הארגון (כ־250 ראש) והוברח ע”י הערבים לסוריה.

על כל פנים, אנו מבינים מיד כי אך זה בא ארגון צעיר להתישב וכבר עומדים אנו למעשה לא בשאלות “הרחבה” אלא בפרוס מלחמת השחרור הקשה לכל הישובים ובמיוחד למשמר־הירדן השוכנת על הספר.

1947–1948⁴⁰ (אחרי הכרזת האומות המאוחדות)    🔗

בו בזמן חל שינוי לרעה בכוחה הבטחוני של משמר הירדן, – נחזור לסיפורו של איש המקום ואיש הבטחון, נתן אדלר, ממקום שהפסקנו – כי הנוטרים שהיו ברובם מהעיר והיו מוכרחים לתמוך במשכורתם במשפחותיהם שנשארו לשבת שם, דרשו מהמושבה השתתפות בכלכלתם. למושבה לא היו מקורות לכך והנוטרים עברו לקיבוצים הסמוכים, שם קיימו תנאי זה. במושבה נשארנו 4 נוטרים לשמירת התחנה אך הסיורים נפסקו. שמירת הלילה הוטלה על האכרים, כשמסביב נטוש המאבק של הישוב היהודי נגד שלטון המנדאט ולא פסח גם על מושבתנו הקטנה. כן הגיע “ליל הגשרים” המפורסם (יוני 1946), בו פוצץ בין השאר גשר בנות־יעקב לפי תיכנון מדוקדק מראש.

הקרב היה קצר – נשמעה התפוצצות אדירה ועמוד העשן שהיתמר לשמים הליליים בישר לנו, כי הגשר איננו עוד. לימים, נפגשתי עם מנהל הקארנטינה, ערבי צפתי, ומפיו שמעתי את מעשה ההתפוצצות בגירסה שלו. ישבנו ב“נוקטה” (תחנת המשטרה) – סיפר – ושתינו קפה. קמתי לשוב לקארנטינה לישון, אך בהיותי קרוב לגשר, תפסו אותי לפתע שני “חברה” (משלכם), ציוו עלי לשתוק תוך איום בטומיגאן וכן ליוו אותי עד לקארנטינה, שם קשרו אותי לעץ וכדי שלא אצעק סתמו את פי. עודני רועד בכל גופי והנה אני רואה כי שומר־ראשי הוא “בחורה”. העלבון שבשמירת בחורה היה קשה לי מכל, אך לא ניתנה לי שהות להרהר בדבר, כי קול־נפץ אדיר קרע את דומית הלילה והדף האוויר כמעט שעקר את העץ אליו הייתי קשור. מטילי ברזל כבדי־משקל התעופפו מעל ראשי ונפלו ברעש לירדן, מטר אבנים ירד ולפתע שוב נדם הכל. בעודני הלום מהנפץ, רואה אני כי שומרת־הראש שלי נעלמה ואני ניצב לבדי. השתחררתי מכבלי ומרוב פחד לא הלכתי לראות מה קרה לגשר אלא נכנסתי לבית הקארנטינה וחיכיתי עד אור השחר. אספתי את חפצי המעטים ונסעתי לצפת. מאז נשארה הקארנטינה ריקה.

ובמשמר – – כאן הכל יצאו מבתיהם עד בית המרחץ, לראות במחזה ולדון בו, כשאחד מחייב ואחד שולל. – מספר נתן – היה ברי, כי השלטון הבריטי לא יעבור לסדר־היום בלי לערוך חיפוש מדוקדק אחרי נשק וטרוריסטים במושבה. ואמנם למחרת הפיצוץ הקיפו יחידות צבא את המושבה, חיילים התפזרו בשדות ובמגרשים מאחורי הבתים, עברו מבית לבית לחקור, אם נמצאים בו “זרים”, וכן חפרו בכל מקום שנראה בעיניהם חשוד.

היה הכרח להתקשר עם הישובים הקרובים ולהודיע במכשיר־הקשר שלנו על הנעשה – כי אם “התחנה” שלנו לא תוכנס לרשת המודיעין, לא ידעו שם על החיפוש אצלנו… והמושבה נצורה אין יוצא ואין בא. מכונית־אלחוט בריטית שוטטה בכביש והעבירה הודעות לחיילים. הבינונו כי אם נתחיל לשדר במכשיר הקשר שלנו, המכונית תגלה את המקום – אך לא היתה ברירה, וצפורה (גרבובסקי–אדלר) שציפתה לאות ממני, החלה לשדר מיד את המברק הקצר שהכינותי בכתב־סתרים.

הודעתנו נתקבלה, אך כנראה גם מכונית האלחוט של הבריטים הרגישה בשידור כמו שחששנו, כי היא חזרה לעבר הבית. צפורה פרקה איפוא את מכשיר הקשר והחביאה בדלי בו רבצו גורי חתולים – בדקו החיילים בכל פינה, אך לא עלה על דעתם לנגוע בגורים – וכך ניצל המכשיר והמשיך לשרת אותנו עד לרגע האחרון ממש…

עבר זמן ובא מהנדס מהמחלקה לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדאט; הוא גייס פועלים לפירוק ההריסות של הגשר המפוצץ והעבודה נמשכה מספר חדשים. שוב עבדו האכרים והשתכרו כבעלי־מקצוע, בעוד שערביי הסביבה עבדו כפועלים פשוטים. ורק עכשיו תוך עבודת הפירוק נוכחנו לדעת מה היתה עצמת ההתפוצצות: פסי־ברזל במשקל טונות נעקרו ממקומם והועפו למרחק עשרות מטרים! – לבסוף הכל פורק ופסי הברזל הגדולים נאספו וסודרו – חסר פס אחד, ולמרות החיפושים לא נמצא – “עד היום”. בינתיים הרכיב חיל ההנדסה הבריטי גשר צבאי (“ביילי”) במקום הגשר ההרוס והתנועה לסוריה וממנה חודשה – אוטומובילים עם פירות וביצים באו מהתם וטענו בארץ תפוזים ומיצרכים אחרים. והנהגים הזריזים משתהים במיפגש ראש־פינה אצל “גיטל”, כדי למלא את המיכלים של מכונותיהם בנזין, למכירה בסוריה (שם היה מחירו יקר)… 

נתן אדלר רושם את הדברים לא רק כאיש־בטחון שעלה משורות הנוער והנוטרות, אלא כאיש־המקום אשר נשא אשה מבנותיו (את צפורה בת חיים גרבובסקי) וקשר את גורלו במושבה כמפקדה עד ליומה האחרון וגם לאחר מכן הלך בשבי עם שרידיה. – הוא רואה איפוא בעין דואגת כיצד המושבה בחולשתה מתקרבת למיבחן מכריע בנסיבות אשר אפשר היה כבר לחזותן מראש – וכותב:

החיים במושבה נעשו קשים יותר, מפעם בפעם עזבה משפחה נוספת. ראש הוועד אלעזר סגל, שראה את הנולד, התקשר באמצעות הקהק"ל (כמסופר לעיל) עם ארגון החיילים המשוחררים, ואמנם באחד הבקרים הגיעו המשפחות הראשונות של הארגון, שהחליט להתישב במשמר. עם הופעתם התעודדו הוותיקים שנותרו, מתוך תקווה כי יוכלו שוב לקיים את בית־הספר והמרפאה ויקל מעליהם נטל המיסים. גם השמירה בלילות שוב לא תפול על המעטים והם לא יעמדו עוד בודדים ועזובים בימי חירום…

לא כל התקוות התאמתו וגישתם של המתישבים החדשים לחיים ולעבודה היתה שונה מזו של אכרים, שחיו עשרות שנים במקום. גם שיטות העבודה של הארגון היו חדשות ונפלו ויכוחים בין הצדדים כשהדבר נגע בזכות העיבוד של שטחי קרקע בלתי מוגדרים. במצב זה, כשהוותיקים הפכו למיעוט, לא חל שיפור ניכר גם במצב הבטחוני ועם הכרזת או"מ על תקומתה של מדינת ישראל, נדמה היה כי יותר משנגע הדבר לכל הארץ והעם, הרי הוא נגע במישרים ובראש לכל – למשמר הירדן… משמעות ההכרזה כאן היתה ברורה ללא השליות: מדינות ערב ידחו אותה – אם גם אף אחד לא שיער באיזו צורה ובאיזה היקף ייערך המאבק – והגשר ומעברות הירדן שוב יהיו לזירה מכרעת של המאורעות הממשמשים ובאים.

אף האותות הבדוקים לא בוששו לבוא – העתקת אהלי הבדווים במדרון הסורי מעבר לרכסים. זמן קצר לאחר מכן הוחל בצד הסורי בבניית עמדה מבוצרת ובמקום הבדווים השקטים הוכנסו לתוכה חיילים סוריים, ועמדה זו איימה מעתה יומם ולילה על המושבה. ואילו אנו – מה יכולנו לפעול נגדה? – הגברנו את הערנות ביום ובלילה – במקום זוג שומרים בלילה שמרו 4, ובימים יצאו לעבוד בשדות המרוחקים בליווי משמר. כל זה נעשה באותו מספר מצומצם של תושבים ובלי עזרה מן החוץ. בו בזמן התנועה דרך הגשר עדיין לא הופרעה ומדי יום ביומו ראינו עשרות מכוניות חוצות את המושבה עם ערבים סוריים שחשו להתגייס “למלחמת הקודש”. לשמחתנו, הדבר לא ארך, כי באחד הלילות יצא כוח פלמ"ח מאחד הישובים בסביבה ושוב פוצץ הגשר ותנועת המכוניות נפסקה. – עם זאת זרם המתנדבים נמשך, כי הירדן אינו עשוי לשמש מכשול בפני כל הרוצה לחצותו.

על כל אלה נראה פרטים להלן מדי נתקרב לחדשים המכריעים של סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 (אחרי הכרזת האומות המאוחדות). עם זאת אנו מכירים שוב את נקודות המוקד של המושבה ומלחמתה משנים עברו – הגשר… הירדן… הטורבינה המספקת מים… מכון המים להשקייה… – הרי הנקודות שקבעו תמיד את קיום עובדי־האדמה האלה ובהם הוחל תמיד המצור על מושבת־הספר. ברם, מכאן ואילך מסתבכים והולכים המאורעות ברשמיהם וחוויותיהם של לוחמים ומגינים מהמקום ומפקדים מחוצה לו, באופן שניטיב לעשות, אם נרצה תחילה את הדברים לפי מקורות מהימנים, בלי לחרוג ממסגרת הנושא שלנו – משמר־הירדן ותחומה. בדו"ח מיוחד (חתום ע"י נתן אדלר, בשם מפוני משמר־הירדן, כתום מלחמת השחרור ובחזרם מהשבי, דהיינו כעבור שנה בקירוב לקיצה המר של משמר־הירדן ובעוד הפרטים שמורים היטב בזכרון אנשיה) נאמר:

7.8.1949 – אל הוד מעלתו שר הבטחון,

"אנו מביאים בזה לכב' את השתלשלות המאורעות, החל מאוקטובר 1947 – שאז כבר נודעו חששות לגבי פלישת האויב מעבר לגבולות. כוחנו לשירות פעיל מנה אז 35 איש. באותם הימים נשלחה למושבה תגבורת של 20 איש, אשר עיקר תפקידם היה שמירת מעברות הירדן. כוח זה נשאר במקום כשבועיים, עד שחששות הפלישה נדחו. עם זה מצב “הכן” שהוכרז במשמר נמשך וכך החלו בעבודה קדחתנית של תיקון מערכת ההגנה והשלמתה. העומס על האנשים היה רב, כי נוסף לעבודות השדה לקחו הכל חלק בעבודות הביצור, בשמירת לילה ובתצפיות יום. לאחר הכרזת האומות המאוחדות (29 בנובמבר 1947), הוחמר המצב וכמעט לילה בלילה ניתכו עלינו יריות. בדרכים למשמר הותקפו כלי־הרכב והתנועה דרך הגשר, מעבר לגבול וחזרה גברה. לנוכח המצב נשלח אלינו כוח מן החוץ מפעם בפעם, אך עליו הוטלו תפקידים מיוחדים ולא הקל את נטל הבטחון מעל אנשי המושבה.

ב־5.1.48 אירע המקרה הראשון הרציני, בשוד עדר הכבשים של המקום וכוח שיצא מהמושבה להחזיר את העדר נתקל בהתנגדות נמרצת ונאלץ לסגת מפני עדיפות האויב ושליטתו על הסביבה.

ב־6.2.48 פוצץ מכון המים דרומה מהמושבה (הטורבינה), אשר סיפק מי שתייה ובו בזמן נפתחה התקפת יריות חזקה על המושבה והעובדים בשדה ממזרח לירדן. במקרה זה נפצע איש אחד מהמושבה (נתן אדלר). מעתה היינו נאלצים לספק מי־שתייה במיכלים ממרחק והמצב נעשה קשה משנה. בו בזמן הקימו הסורים ביצורים לאורך הירדן, תוך תנועת צבא על הגבול וכן תפסו בנין ליד מקום הגשר (אשר פוצץ בינתיים על ידינו) ממזרח לירדן. בגלל מצבנו הקשה ומיעוט האנשים פנינו מספר פעמים בבקשת עזרה בכוח־אדם וציוד – ולא נענינו.

ב־15.3.48 התחיל סולל־בונה בהקמת ביצורים במושבה ועל המושבה הוטל להשלים את החסר, כגון: תעלות קשר, השלמת עמדות וכו'. מערכת העמדות נקבעה בהשתתפות המפ"ן, בצירוף הבטחה של תוספת 10 אנשים שיובאו למושבה. דרשנו את מיקוש מעברות הירדן, שחשיבותו היתה מרובה גם לכל הסביבה – הדבר הובטח לנו ומפעם בפעם נשלחו מיחידות שונות אנשים שעסקו בתיכנון המיקוש המתאים.

ב־1.5 נראתה תנועה גדולה של מכונות עמוסות חיילים סוריים בדרכים הצדדיות של הכביש הראשי. שלחנו לדרוש עזרה לנוכח המאורעות העלולים להתרחש וגם אז חזרנו בידיים ריקות. לאחר ימים מספר הבחנו בהקמת עמדות תותחים (מהצד הסורי) ועל הודעתנו למיפקדה היתה התשובה, שעלינו להשלים במהירות את הביצורים בלי להתחשב בכוחותינו המצומצמים. מתוך הכוח הדל שהיה ברשותנו היינו מפרישים במקרים רבים אנשים משלנו להבטיח את מעברות הירדן, כי הערכנו את החשיבות של תצפיות אלו; אך כאשר הסברנו לאנשים (במיפקדה), שקיימת אפשרות פלישה לאו דווקא דרך הגשר, אלא במעברות שהן נוחות הרבה יותר, לא התחשבו בדעתנו.

כל אותה תקופה לא פסקנו לדרוש את שמירת המעברות ומיקושן ובבוקר 14.5.1948 פינינו מהמושבה את האמהות עם הילדים. צעד זה נעשה ביזמתנו והמפקדה לא ראתה אותו בעין יפה, אך הוא מנע קרבנות ודאיים בילדים ונשים. בו ביום אחה"צ הפתיעו אותנו אווירוני האויב והטילו מספר רב של פצצות – אך היות ואנשינו היו מפוזרים מחוץ למושבה, לא נגרמו אבידות בנפש.

ב־18.5 היה ליל המשימה של הפלמ“ח בליווי אנשינו (ראה להלן), ולמחרת עמדנו, נוסף להפצצות מהאוויר, בהרעשת תותחים לסירוגין שלא פסקה עוד עד הסוף. בו בזמן החל הקציר והאכרים לא יכלו להשלים כי יזניחו את יבולם המבורך (באותה שנה) יצאו בחרף־נפש לקציר, כשערבים היו עוברים מפעם בפעם במספר רב את הירדן לפשוט בשדותינו, ואנו הכשלנו את מזימתם. כן קיבלנו ידיעות מהימנות ממקורות ערביים, שהצבא הסורי זומם לכבוש את משמר הירדן והעברנו את הידיעות, אולם גם הן לא מצאו אוזן קשבת. אמנם נשלחו אלינו, כמו קודם לכן, אנשים ששהו ארעית במקום, אך הללו הוחזרו מיד”. – – אנו עוד נשוב לפי סדר הדברים לסיפא של דו"ח זה, אך כאן נסיים בשאלה אשר משמר־הירדן מציגה לבסוף לגבי המתרחש, כדלקמן:

"מדוע הבינו עוד באוקטובר 1947 את חשיבות ההגנה על אזור חולתא–אילת־השחר ושלחו שמה כוחות ניכרים, אך הירדן העשוי לשמש מעצור חשוב במערכת ההגנה של הסביבה הוזנח, לא מוקש ולא נוצל כקו־הגנה טבעי חשוב? מדוע נשארה משמר הירדן בודדה במערכה, בלי תגבורת קבועה של אנשים (בעוד שכוחותיה לא הספיקו כדי למלא את העמדות) ובלי נשק מתאים (מכ"י ונשק אנטי־טנקי)? מדוע נשארו העמדות החיצוניות (בניגוד למובטח) ריקות (ללא כוח־מגן מן החוץ) והן אך סייעו לאויב? מדוע לא התחשבו, כי קיימת אפשרות פלישה בכלי־רכב לאו דווקא ממקום הגשר (אלא דרך מעברות הירדן)? אלו הן העצומות אשר שרידי משמר הירדן במר־נפשם חושבים לנכון להרצותן לשר הבטחון לאחר מעשה.

אנו מבינים אולי היום, כי “אין לשאול על העבר” ואין להעמיד פני חכם לאחר־מעשה. סיורי־הלילה הנועזים, השבילים העקובים מדם מגינים ולוחמים, ועברה של משמר הירדן הצנועה־הבודדה – כל אלה מזהירים אותנו מפני התנצחות־סרק לגבי מה שהיה “והיה יכול להיות אחרת”; – אך הם גם הנותנים ומחייבים כי נרצה את העובדות לאשורן, בין היו תקלות מידי שמים ובין מידי אדם.

ראינו כי משמר עצמה נידלדלה במספר יושביה עוד קודם למלחמת העצמאות; נתמעטו כוחותיה הצעירים מכדי להבטיח את קיומה והגנתה. ראינו כי המושבה הקטנה שידעה את חולשתה, שאפה להרחבה וגיששה אחר אפשרויות – אף נמצאה לה “הרחבה”, אשר מהבריגאדה נחלצה ליישוב משמר־הירדן במרץ ומסירות – זה ארגון “ווג’בוד” שנמנה על תנועת אצ“ל. – מה על ארגון זה, אשר דבר התישבותו תוארה לעיל, וארגון ההגנה על המושבה ובטחונה? שמואל בן־אברהם, חבר הארגון ו”מפקד אצ“ל במשמר הירדן”, בעדות שמסר לאחר מכן במוסדות תנועתו, ציין: הקשר של אצ“ל במשמר הירדן עם המרכז היה באמצעות “המחוז” החיפאי ואני הייתי המפקד במקום (על חברי הארגון – הכ.), ועמדתי בקשר ישיר עם “אמנון” בחיפה, שהיה אחראי ל”סניף" שלנו. אמנם לא הופעלנו במיבצעים צבאיים נגד הבריטים, אבל היחידה שלנו השתייכה למסגרת הארגון, למטרות אימון ולתיכנון פעולות שלא יצאו לפועל.

אחרי כ“ט בנובמבר 1947 (הכרזת האומות המאוחדות) הוחמר המצב במשמר הירדן והקשר עם “אמנון” נעשה חיוני והדוק יותר, תוך דרישתנו לנשק ולתוספת מגינים. אספקה היתה לנו ואת הבעיות המשקיות הסדרנו עם הגופים המוסמכים באזור; אולם – בשאלות בטחוניות פעלנו במסגרת עצמאית, אם כי בשיתוף מלא עם ההגנה ובהסכמת מיפקדת אצ”ל. ראש הכפר אלעזר סגל ומפקד המקום נתן אדלר – שניהם פעלו בשם המוסדות הישוביים וההגנה, וגם הם ביקשו לשתף פעולה אתנו לטובת המקום. הקמנו ועדת בטחון משותפת, בה היו השנים הנ“ל ואני וסגני נתן בן־חיים ויצאנו לעמדות כשברשותנו נשק ליגאלי – 10 רובים אנגליים ולואיס־גן, בתוספת אקדחים ורובים משלנו או שנמצאו במחסן ההגנה במקום. ועדת הבטחון ערכה את תכנית ההגנה והעמדות הוקמו ע”י סולל־בונה.

יחד עם זאת החליטה הועדה לדרוש תגבורת בנשק ובכוח־אדם מן החוץ. פנינו בענין זה גם למוסדות הישוב וגם לאצ“ל באמצעות “אמנון”. ההגנה שלחה למקום מספר סטנים ומפעם בפעם יחידות קטנות של חי”ש; אולם לא קיבלנו תגבורת קבועה כאשר המצב נעשה חמור יותר – ואז הצעתי לפנות לאצ"ל (בשם הוועדה). אחרי שנשדד העדר שלנו ומכון־המים נהרס, הודענו להגנה כי נבצע פעולת תגמול, אך ההגנה הודיעה כי תבצע פעולה משל עצמה, ואמנם יחידת־ההגנה חדרה לכפר הערבי מדרום שידו היתה בחבלות והתקיפה אותו.

הבקשה שלנו לאצ“ל בענין התגבורת נשלחה ונסעתי בענין זה לתל־אביב. חלפו שבועות מספר עד שנתארגנה היחידה ובראשית אפריל לקחתי את היחידה לטבריה – היינו כ־12 איש עם נשק ארוז בארגזים (40 סטנים, מחסניות ותחמושת). כלוחמים קיבלנו מקומות באוטובוס, למרות הקשיים שהיו באותו זמן בתחבורה. הגענו ללא תקלה לטבריה ופנינו לאיש בטחון, שהיה אחראי לסידור התחבורה (כי אז נסעו צפונה בשיירות). – – לאחר דחיות סודר לנו אוטובוס מיוחד ויצאנו בו בבוקר לבדנו, אך כאשר הגענו לגינוסר עצרו אותנו פלמ”חאים, ואחד עלה לאוטובוס וציווה עלינו לרדת בידיים מורמות… נתתי הוראה לאנשים שלא לרדת וירדתי בעצמי. ראיתי כי אנו מוקפים ביחידה צבאית גדולה, הכביש לפנינו חסום ומסביב שכבו חיילי ההגנה מאחורי עמדות של מכונות־יריה – למעלה ממאה איש מזויינים.

שאלתי לאחראי והוא מסר לי כי קיבל פקודה ממיפקדת הגליל לעצור אותנו, כיוון שאנחנו קבוצת פורשים, שבאה לבצע בגליל פעולות בלתי מאורגנות – ובשום אופן לא יסכימו כי חברי אצ"ל ייכנסו לשטח הגליל. הודעתי לו כי באתי עם היחידה, בהסכמת ההגנה במשמר־הירדן, והבעתי דעתי שכאן חלה אי־הבנה. הוא הבטיח להתקשר עם ראש־פינה (מיפקדת ההגנה) ובינתיים דרש כי נרד מן האוטובוס. דחיתי ואמרתי לו כי נחכה עד לבירור בטליפון.

נצטווינו לנסוע באוטובוס לגינוסר, שם הוקפנו במשמר חזק וכן חלפו שעות. לבסוף נגשו עשרות בחורים מזויינים במקלות והורידו את אנשינו אחד־ אחד מן האוטובוס, הכניסו אותם בכוח לצריף וקשרו את הידיים אחורנית, ערכו חיפוש בכיסים (אף שלא מצאו מאום) והעמידום במרחק־מה איש מרעהו (עם הפנים לקיר). הבנות שהיו אתנו וביקשו מים לשתות לא נענו. לפנות־ערב העלו את היחידה לאוטובוס ובעיניים קשורות התחלנו לנסוע – כשנשקנו הוחרם, אך החפצים האישיים נשארו אתנו.

הובאנו לתחנת הנוטרים בכפר תבור ובחצות העירו אותנו ונדרשנו להיכנס לאוטובוס אחר שהסיע אותנו לקיבוץ מעגן ליד טבריה, שם נשארנו עד הבוקר. בצהריים הוסענו במכונית־משא לעפולה (היה יום שישי) ושם השאירו אותנו. אחד מאנשינו מצא מכר בעפולה ולווה ממנו כסף לשכור מכונית שתוביל אותנו לחיפה. אני נסעתי לתל־אביב – ובמוצאי־שבת, עם הודעת אצ“ל על כיבוש דיר־יאסין, נמסר גם על חטיפת אנשינו בדרך טבריה. – חזרתי למשמר ומסרתי את הפרטים לוועדת הבטחון שלנו – והרוגז היה רב. לאחר מכן נמשך מו”מ עם ההגנה בגליל, כי היחידה תוחזר למשמר הירדן (ואמנם הוחזרה). –

ברי כי כאן אינה מובלעת נימת בקורת כבושה, כמו בדבריהם של אנשי המושבה ומפקדם, אלא נמסרות עובדות ונשמעים דברי קיטרוג ברורים (כלפי ההגנה או הפלמ"ח – היינו הך), ומהם עולה הד הפולמוס המר אשר נודע בכל אשר נטשו קרבות – לוחמי ההגנה לחוד ולוחמי אצ“ל לחוד; – הדברים ידועים ועלו במחיר יקר לישוב כולו ואף־על־פי שאין אנו באים לכתוב את קורות הפילוג הזה, אין להימנע מלהביא בזה את העובדה האפיינית ביעקב גלבגיסר, אשר שיכל את שני בניו בחזיתות, ואם גם ישב מחוץ למשמר־הירדן מכבר, הרי ראה את עצמו קשור לגורלה. האם שרה גלבגיסר הזכירה באבלה: היה קשה לגדל ילדים במשמר־הירדן ושני בני שנפלו תאומים היו, שילדתי אותם בחודש השביעי לאחר שנפלתי מהבהמה אשר רכבתי עליה – ונולדו קטנים מאוד אך גדלו והיו לגיבורים. – משמע גם הבנים קשורים בטבורם למושבה – שלמה ששוחרר מהבריגאדה, נכנס למחתרת אצ”ל ונפל בקרב ליד וילהלמה (אייר תש"ח) ומנחם שנפל לאחר מכן בקרב על נגבה.

אף סופר בעתונות על האחים שנפלו: מנחם ושלמה, שני בניו של יעקב גלבגיסר היו חברים בארגון הצבאי הלאומי והשתתפו בפעולות הקרב שלו. שלמה היה ביחידת אצ“ל שיצאה מיהודיה להתקיף את וילהלמה, נפגע הראשון ביחידתו, ונפל בו במקום. מנחם התגייס, לאחר פירוק אצ”ל, לצה"ל, השתתף בקרבות שונים ונפל בקרב נגבה, שם נקבר בקבר האחים. אבל ויגון ירדו על המשפחה השכולה. בהיותם בבריגאדה חרד לב ההורים לגורל הבנים עד שראו אותם חוזרים שלמים! אחר־כך באו ימי מחתרת – מאסרים, חיפושים והכרזות עוצר – עד שבא היום והבריטים יצאו – ושוב לא היה ממי לפחד ולהסתיר את שני הצעירים… אך דווקא עתה נופלים השנים בשורות הראשונות של יחידות הקרב.

וכאן עיקרו של דבר: על כתובת האב, יעקב גלבגיסר, מתקבלת אגרת תנחומים כתובה על קלף וחתומה ע"י ראש־הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון, בה הודיעה הממשלה בהשתתפות בצער המשפחה על נפילת מנחם. האב חיכה כי תבוא אגרת ניחומים גם על נפילת בנו שלמה בקרב וילהלמה. אך היא לא באה… רק לאחר זמן נתחוור לאב, כי הממשלה והצבא משתתפים בצערו על נפילת הבן האחד בלבד – והאב השכול החזיר את האגרת שקיבל וכתב במר־לבו:

לכבוד מר דוד בן־גוריון, ראש הממשלה,

הנני מחזיר לך את ההודעה על נפילתו של בני מנחם. למרות הכאב שבדבר, אני מוותר על הכבוד… כי מביתי נגדעו שני עצים ושניהם היו יקרים לי ובאותה מידה הקריבו את עצמם למען האומה. אם האומה והצבא רוצים להנציח את שמו של האחד ולהתעלם מהשני, כי היה איש אצ“ל ולא ההגנה – הריני מוחל על כך. – – אם אנשי אצ”ל לא היו לטעמכם, הרי בכל זאת מסרו את דמם הטהור בדיוק כחברי ההגנה – ובהתאם לכך יש לנהוג, בעיקר כשמשפחה אחת משכלת שנים". – –

שוב לא נסתיר כי כאן טמון העוקץ ובדבריהם של אנשי משמר הירדן מובלעת מתחילה השאלה: שמא משום כך הופלתה לרעה גם מושבתם שעה שדרשה חיזוק אל מול אויב עצום ממנה בכמות ובציוד? – משאלה זו אין אנו יכולים להתעלם ונמשיך עם “עדותם” של חברי אצ"ל – בין נסכים לה ובין לאו.

“הממונה על הביצורים בגליל העליון ביקר במשמר הירדן חודש וחצי לפני פלישת צבאות סוריה ואז הבטיח כי תיעשינה חפירות נגד טאנקים, יישלח כוח שישמור על קו הירדן כדי למנוע פלישה וכל מעברות הירדן ימוקשו – – עבודות החפירות הוחלו אך הופסקו. מחלקת “חי”ש” נשלחה למקום, אך הוצאה כעבור זמן קצר והמיקוש לא בוצע כלל". (מדברי עדות שניה, (יואב).

ואשר לשאלה, האמנם התכוון הארגון במשמר־הירדן לסמוך על קשריו עם תנועתו? “אינני יודע מה היה כוח אצ”ל בישובי הגליל האחרים. – מעיד בן־אברהם – אינני יודע מי פקד על כוח זה ובכל אופן לנו לא היה כל קשר עם סניפי אצ“ל האחרים בגליל. אף במקרה של צורך לא יכולנו לצפות לעזרה מחיילינו (של אצ"ל) בסניפים הסמוכים.” – ואשר לביצור המושבה גופה:

מיבנה העמדות היה מבוסס על גדר־הבטחון מסביב לכפר, במרחק 50 מטר מהבתים שבמזרח ובמערב; מצפון ומדרום בריחוק של 30 מטר. אנשי הפלמ“ח פוצצו את הגשר במשמר הירדן, כדי להפסיק את התנועה הערבית מכיוון סוריה, ואז הצבנו מחסום בשני צידי הכפר, גדר־תיל ו”דרקונים“. – – בין הירדן והכפר היו כמה עמדות ולאחר⁴¹ פרטים על מיבנה העמדות ותעלות־הקשר ביניהן לבין מרכז המושבה (התעלה לא הושלמה מחוסר כלי־חפירה באדמה סלעית וכו'): העמדה הקיצונית מצד מזרח היתה בבנין “המקווה”; עמדת הגורן – מערבה משם; ובזו אחר זו עמדת בית־הכנסת, בית המרתף, מגדל־מים קטן ועליו עמדה, עמדה ליד הכביש ועמדה דרומה ממנו לא הרחק מבריכת המים שפוצצה ע”י הערבים בהתקפות הראשונות וכו' – – ועוד 2–3 עמדות. – ועובדה נוספת: “בראשית המאורעות, תקפו אנשי אצ”ל ממשמר הירדן את כפר יארדה ביריות, ולמחרת נעלמו אנשי הכפר הזה מן המקום" – –

עד כאן הדברים התואמים בדרך כלל, עם שפה ושם מצויות סתירות: אשר למיקוש – כבר נרמז לעיל כי מעברות הירדן מוקשו בחלק (וזאת נשמע לאחר מכן גם מדברי הלוחמים) – אלא סביבת המושבה היא שלא מוקשה. אשר לפעולות מאורגנות משל אצ“ל (שלא בהוראת המיפקדה של הגליל) – הרי בענין זה הזהירה המיפקדה, שלא תסכים לכך; אשר לחולשת אצ”ל באזור – הרי עדות מהימנה משל חברי התנועה עצמה שלא ידעו על כוח אצ"ל ומפקדיו בישובים סמוכים ומיפקדת הגליל לא רצתה בתוספת־כוח מן החוץ, כל עוד הוא נתון למרותה של מיפקדה משלו. בלי להעמיד את עצמנו כשופטים לגבי התוצאה הסופית של ארגון ההגנה על משמר־הירדן – עובדה היא כי ארגון ווג’בוד אשר לא ניתן לו להתבסס בשקט ביסוס משקי, וכן הכיתה הקטנה שהוחזרה מגינוסר ולאחר מכן הובאה למקום – בשני אלה היה משום תגבורת חשובה שעמדה במבחן, התמזגה עם שאר הלוחמים – בעמדות, במרתפים, במספר ההרוגים והפצועים ועד לכניעה ולשבי.

מפי מפקדים (אלוף יגאל אלון, מפקד מיבצע יפתח)

עד כאן הסתמכנו עם הכניסה לפרק שקבע את סופה של משמר־הירדן על דבריהם ונתוניהם של הלוחמים במושבה ובתחומה; – עם זה מחובתנו לסקור את המצב מבחינה אזורית־ארצית ולנוכח דברי הבקורת לגבי הבטחת המקום שהובאו לעיל לשמוע מה בפי מפקדים שפעלו באזור זה מתוך אספקט ארצי. אך ליתר הבהרה נקדים לדברי המפקד בגליל העליון בשלב הראשון של המלחמה בגליל העליון, אלוף יגאל אלון, את לוח המאורעות שהוזכרו עד לפלישת האויב (15 במאי) לסדר אירועם:

פיצוץ גשר בנות־יעקב להפסקת תנועת “המתנדבים” מסוריה – יוני 1946 (“ליל הגשרים”) ושיקום הגשר (“ביילי”) ע"י חיל ההנדסה הבריטי.

המקרה הראשון הרציני (שוד העדר של ארגון ווג’בוד) 5.1.948.

פשיטה ראשונה על מאנסורה לאחר מכן.

פיצוץ הטורבינה על הירדן – 6.2.1948.

פשיטה שניה על מאנסורה לאחר מכן.

עבודת ביצורים במושבה (ע"י סולל־בונה ועובדים מהמקום) – מארס 1948.

28 באפריל 1948 – פינוי האזור ע“י הצבא הבריטי בר”פ שרק אז נתאפשרה תנועה בטחונית גלוייה משלנו.

10 במאי 1948 – שחרור צפת ומנוסת ערביי האזור.

פינוי הנשים והילדים ממשמר הירדן על דעת המיפקדה במקום – 14 במאי 1948. 

פיצוץ שני של הגשר (“ביילי”) ע“י פלמ”ח לפני תאריך הפלישה.

מיבצע חבלה של הפלמ"ח בצד הסורי – 19 במאי 1948.

אלוף יגאל אלון מתאר את המצב בגליל העליון באזור משמר־הירדן – ערב מיבצע “יפתח” שהועמד בראשו – וממילא מקבלים אנו תשובות על שאלות שהוצגו לעיל.⁴² האנגלים הזדרזו לפנות את מרביתו של הגליל, זמן רב לפני תאריך הפינוי הפורמאלי, ה־15 במאי. אגב הפינוי הסגירו במישרים את עמדות המפתח שבידיהם לידי כוחות האויב, שהיו מורכבים מכנופיותיו של אדיב שישאקלי ומיחידות החלוץ של הצבא הלבנוני הפולש. ואלה העמדות שמסרו הבריטים לידי הערבים: מבצר המשטרה בחאלסה (היום קרית־שמונה), החולש על כביש אילת־השחר–כפר־גלעדי–מתולה ועל הכביש המוליך לחבל דן; מבצר המשטרה נבי־יושע⁴³, הניצב על הדרכים המובילות צפונה למנארה ודרומה לרמות־נפתלי, וחולש גם הוא על הכביש הראשי של הגליל; מחנה הצבא (הבריטי) במלכיה השולט על המבוא היחידי לארץ מצפון שנשאר פרוץ (כי שני המבואות הראשיים, מתולה ומשטרת ראש־הנקרה, היו בידי כוחות יהודיים.). בצפת הגדילו הבריטים לעשות: שם מסרו לידי הערבים את מבצר המשטרה המפורסם על הר כנען, את גבעת המצודה השולטת על העיר, את תחנת המשטרה העירונית המפרידה בין הרובע היהודי והערבי ואת בית־ספר “שלווה” אשר שימש קודם לכן מבצר של יהודים.

בו בזמן נותרו עדיין כוחות־מאסף בריטיים במבצר המשטרה ומחנה הצבא בקרבת ראש־פינה, שם צומת־הדרכים לגליל העליון. אחיזת האנגלים במקומות אלה, שימשה מעין חיפוי להתארגנות הערבים והפריעה להתארגנותנו אנו בדרך גלוייה ומזורזת. נאלצנו, על כן, להמשיך בדרכי פעולה של מחתרת. התפתחות הרת־סכנות הביאה לפעולות מזורזות מצד כוחותינו שהופקדו על הגנת הגליל. הנסיון ללכוד, לפחות את מבצר־המפתח נבי־הושע⁴⁴ נסתיים בכשלון ובאבידות ניכרות לגדוד “הגליל”, על אף קרב הגבורה. והגליל היה משול אותה שעה לאחד, שעניבת־חנק נתהדקה סביב לצווארו והוא ממתין כפות־ידיים־ורגליים למשיכה האחרונה… משיכת־חנק זו היתה צפוייה לנו מפלישתם של צבאות ערב הסדירים, שעתידים היו לפרוץ מכמה עברים בעת־ובעונה אחת.

לנוכח הסכנה המאיימת על הגליל, החליט הפיקוד העליון להוציא את הגליל העליון מכלל האחריות של מטה מרחב הצפון; לארגן מיבצע מיוחד להגנת הצפון ולהדיפת הסכנה; לרכז ביד מפקד ראשי את כל כוחות ה“הגנה” – אנשי הישובים, יחידות פלמ“ח וחי”ש שפעלו בתחומי השטח, בין חופה הצפוני של כנרת עד לקווי הגבול המדיני בצפון. באותם הימים טסתי באווירון “פרימוס” מתל־אביב לביקור בגדוד “הגליל” של הפלמ“ח שחנה בגליל, כדי ללמוד מקרוב את מצבו ואת אשר קרה בנבי־יושע⁴⁵ ולעמוד על אפשרויות הפעולה בעתיד. עלי להודות כי המצב החרידני. חשתי כי הזמן שנותר לשם פעולה והכנות עד לפלישה קצר ביותר. כל יום היה יקר לאין־ערוך. ברור היה כי אם הפלישה “תתפוש” אותנו במצב הנוכחי, כשידנו על התחתונה, לא רק בגבולות כי אם בתוך הגליל ובצפת עצמה, עלול להתרחש אסון. חשתי חזרה לתל־אביב. התייצבתי לפני ישראל גלילי, ראש המיפקדה הארצית, ויגאל ידין, ראש אגף המיבצעים במטכ”ל, וסיכמתי את רשמי ביקורי בהצעה, להזדרז ולפתוח במיבצע שיקדם את פני הבאות. למחרת נקראתי לפיקוד העליון ונשאלתי, אם מוכן אני לצאת לגליל וליטול את הפיקוד על המיבצע. השבתי בחיוב.

סמוך להקמת מטה־המיבצע, כינסתי את המפקדים, את ועד הגוש ובאי־כוח הישובים (פרט לנציגי צפת, ביריה ועין־זיתים המכותרות), תיארתי בקצרה את המצב וסימנתי לפני המשתתפים את מגמת מיבצע “יפתח”. לא הסתרתי את חומרת הסכנה, ואת בקשותיהם להוסיף כוח־אדם ונשק לישובים נאלצתי לדחות מתוך נימוק, שאיננו יכולים להצטמצם בהגנת כל נקודה לחוד; – היה בדעתנו להקדיש מינימום של כוח להגנה ואת מרבית הכוח לרכז להתקפה כללית. ההסברה שיכנעה ולא זו בלבד שאנשי הגליל השלימו עם דחיית בקשתם אלא הם עצמם הפרישו יחידות מזויינות שהופקעו מזמן לזמן מהגנת המקומות ונשלחו להחזקת מישלטים או כתגבורת לנקודות־תורפה. הפגישה עודדה את הישובים ואף אנו יצאנו באמונה, כי הברית בין ההתיישבות ו“ההגנה” חושלה.

נוכחות צבא ומשטרה בריטיים סביב ראש־פינה עדיין הפריעו להבאת תגבורת וחמרי מלחמה. הידיעות שהגיעו לידינו ציינו, כי תוך ימים ספורים יפונו בסיסים אלה. מעודי לא ידעתי ימים “יקרים” יותר מאותם ימים ספורים, ערב פלישת האויבים. אף־על־פי־כן החלטנו לדחות את פעולותינו הגלויות ולהסוות את הכנותינו האחרונות לבל יגונב דבר אל הבריטים, פן יחליטו לדחות את הפינוי ובכך יעזרו לפולשים בעצם נוכחותם. בעוד שפלוגה אחת מגדוד פלמ"ח “הגליל” עסקה בהכנות לקראת תפישת המקומות האלה, עסקו שאר פלוגות הגדוד, שחנו על הר כנען, בהכנות לפריצת המצור על צפת העברית, כשלב לקראת שיחרורה המלא.

האנגלים הבחינו באחד ממשמרותינו, שארב בקרבת המשטרה, והבינו כי משטרה זו תפול לידינו, וב־28 באפריל 1948 מסרו לידי נוטרי ראש־פינה את בנין המשטרה בשלמותו. בו ביום נתגלתה תכונה בקרבת מקום ושדרה ארוכה, נושאת חיילים בריטיים וציוד, נעה לעבר טבריה. מאסף קטן שנותר מאחור במחנה, החל מצית את צריפי המחנה, אך בתגובה על כך החלה יחידתנו לנוע במיבנה קרבי לעבר המחנה, כשהיא מוכנה להתגונן באש אם תותקף. משהגיעו הגששים שלנו קרוב לגדר המחנה, נפתחה עליהם אש מצד הבריטים, אולם מכת־אש נמרצת מצד כוחותינו הבריחה אותם ופרט למספר צריפים שעלו באש, נפל המחנה לידינו בשלמותו. מאותו יום רווח לנו במקצת. מטה המיבצע העתיק את מושבו מאילת־השחר למשטרת ראש־פינה (הנקראת מאז “מצודת יפתח”) ולמתיישבי הגליל נראה הדבר כאות לנטילת השלטון לידינו.

כמטרה ראשונה לשחרור קבענו את חבל צפת. קיבלנו ידיעה מוסמכת כי בדעת האויב להרעיש את הרובע היהודי בתותחים, כהכנה להסתערות. הדרך בין ראש־פינה לצפת נהרסה ונחסמה במקומות אחדים וההספקה לבסיסנו על הר כנען סופקה ע"י יחידת נהגי־פרדות מבני אכרי הגליל, שבאו לעזרתנו ועמלו בלילות במסירות ובאומץ. להפתעתנו, קבע גם האויב לאותו זמן את ראשית פעולותיו בגזרות שונות בגליל. הכביש בין טבריה לראש־פינה הוטרד באש האויב שהתבסס על הגבעות הסמוכות והתנועה בו פסקה לחלוטין. עם שחר פתחו הערבים בהתקפה: כוחות רגלים התקיפו את שמיר וכפר־סאלד על מורדות הבשן, כוחות שריון לבנוניים ויחידות רגלים נעו לרמות־נפתלי, מדן הגיעו ידיעות על ריכוז משוריינים וטאנקים בכוונה לפלוש מצפון־מזרח. מרמות נתקבלה ידיעה, שכוחותינו נסוגו מהמישלט החולש על המשק ומשורייני האויב פרצו לחצר המשק. הגיעתנו זעקה לעזרה ותכנית האויב אמרה לנתק את הגליל העליון מעל יתר חלקי הארץ, בידוד הכוחות המותקפים ומניעת עזרה מצד כוחותינו. כוחות רזרביים כמעט שלא היו ברשותנו.

הדרך היחידה לרכז כוח קרבי היתה אפשרית תוך הפסקת פעולותינו בחבל צפת והטלת שארית הכוח לעזרת רמות־נפתלי. היו אלו שעות גורליות של שיקולים לכאן ולכאן. כתנאי להגברת הפעילות, היה הכרח להבטיח את עורק התחבורה לטבריה. לפיכך פתח הגדוד בפעולת טיהור שלמה בין הכנרת והחולה, משני עברי הכביש, עד לירדן. הפלוגות חצו ברגל את המרחב המבותר ערוצים עמוקים וסלעי מגור, התנגדות הערבים נשברה והשטח טוהר עד לגבול ממש. אלפי תושבים ואנשי כנופיות נסו לסוריה. הפעולה ארכה לילה ויום, ולמחרת החל הכביש שוקק מכוניות (שלנו), תחילה בשיירות ולאחר־מכן ללא ליווי. היה זה מאורע גדול בגליל, לאחר חדשים של נסיעות מייגעות ועקובות־דם, והאספקה החלה להגיע ללא הפרעה. פעולה קטנה נוספת, על הכפרים במורדות המזרחיים של הכנען, פתחה גם את קטע הכביש בין ראש־פינה ואילת־השחר. פעולת “המטאטא”, שחיברה את הגליל העליון ליתר חלקי הארץ – נודעו לה שני יתרונות נוספים: ראשית, בנתקה את הקשר שבין צפת הערבית לסוריה, ושנית, השפעה פסיכולוגית עצומה על ערביי צפת והחולה. שבט בדווי קטן (הב) שמר לנו אמונים (!) ובפעולת המטאטא לא נפגע, אף כי שכן בתחום הפעולה. מיד לאחר מכן התיצב השבט בגלוי לצידנו ואורגנה פלוגה מאנשיו בפיקודו של אחד ותיק מראשוני הפלמ"ח.

כל אותו זמן המשיך צבא הפולשים הלבנוני להרעיש את רמות נפתלי, כדי לשבור את רוח המגינים; אך הנה נפלה בידינו צפת המנהיגה והמחוצפת, והדבר נפל כמהלומה כבדה על ערביי הגליל ונתן את אותותיו גם במדיניות של המופתי. לימים הוברר כי הצלחנו להקדים את האויב בהתקפתנו (על צפת) ביום אחד בלבד, שכן ביום השחרור של צפת (10 במאי 1948) ישבו בצור שבלבנון המופתי ופמלייתו, והשלימו את הכנותיהם לקראת הכרזת ממשלה ערבית, שתקבע את בירתה הזמנית בצפת. הם השהו את הכרזתם עד… לכיבוש הרובע היהודי בידיהם. ונקל לתאר מה היה מראה פמליית המופתי, כשבא הרץ ובפיו בשורת המפלה… בעקבותיו של אותו רץ נעו כשנים־עשר אלף פליטים (יש אומדים 15,000), שהיוו מעמסה כבדה על הנהגת המלחמה הערבית.

הד נפילת צפת הערבית נישא למרחק והמוני הפליטים נשאו אתם אל מעבר לגבולות את האגדה בדבר גבורתם של ה“יאהוד”, אף הוסיפו נופך משלהם… עתה נותרו לפנינו 5 ימים בלבד עד לתאריך המאיים, הוא ה־15 במאי. ראינו הכרח לטהר את פנים הגליל וליצור רציפות־טריטוריאלית יהודית בכל שטח הגליל העליון. אספתי את המוכתארים היהודים, אשר קשרים להם עם ערבים בכפרים השונים, וביקשתים להפיץ ידיעה כי תגבורת יהודית עצומה הגיעה לגליל – והשמועה פשטה ברחבי החולה כי עת לנוס. – –

עיקר דאגתנו הופנתה עתה לנבי־יושע, קדש נפתלי ומלכיה, השומרות על מבוא חשוב מלבנון אל מרכז הגליל. מפקד גדוד “הגליל” ממטה המיבצע הודיע: “אנשינו המכתרים את נבי־יושע נחלשו מהשרב (אחדים התעלפו); בגלל קרבתם לאויב נאלצו לרבוץ ללא תנועה כמעט וללא מזון וכוחם תש. אין אפשרות לתקוף הלילה ויש להחליף את הפלוגה”. הזעקתי את טייסי ה“פרימוסים” ופקדתי עליהם לנסות להאיר את השטח בפצצות תבערה שיוטלו ע“י מטוס אחד, בעוד שהשני ינסה להטיל לחצר המשטרה פצצות ממולאות בחומר־נפץ. לא האמנו שאפשר להצליח בקליעת לילה במטרה קטנה כל־כך, אולם לפעולה היה ערך פסיכולוגי רב. הפלוגה התעודדה ומיד אחרי “ההפצצה” מהאוויר, השלימה את פיצוץ הגדרות וכבשה בו בלילה את המבצר שפונה בבהלה ע”י האויב⁴⁶.

אמנם האויב הפעיל שוב את תותחיו, אך עם שחרור נבי־יושע נפתחה דרך המכוניות אל רמות־נפתלי. עשרות הפצועים מקרבות מלכיה ונבי־יושע הורדו ממרומי ההרים לבתי־החולים שאורגנו במהירות ובכשרון ע“י פרופיסור מר הנודע. מטוסינו התבססו בשדה־התעופה שבקרבת מטה־המיבצע והוסיפו לסייר את השטח לאורך הגבולות ובעומק שטחי האויב, ובשעות הלילה היו מטילים פצצות על בסיסי האויב בארץ ובארצות השכנות. טייסים אלה, חניכי פלמ”ח, שהתאמנו בטיסה בתנאי מחתרת, מילאו תפקיד כביר במטוסיהם הזעירים.

באותם הלילות פעלו יחידות מגדוד “הגליל” מעבר לגבול הסורי, פוצץ גשר גדול בכביש בניאס/מרג' עיון; אולם בגשר חצבאני שהתקפנוהו בו בזמן לא האירה לנו ההצלחה פנים. הופעותינו התדירות מעבר לגבולות סוריה ולבנון החישו את מנוסת הבהלה של הערבים.

מודיעין המבצע (שהצטיין ביעילותו) הפנה את תשומת־לבנו לבסיס סורי גדול שהוקם ליד בנין משטרת המכס, כ־4 ק"מ מזרחה לירדן, מול המושבה משמר הירדן. התצפיות הבחינו בשיירות ארוכות המובילות יומם ולילה למחנה זה אספקה מכיוון דמשק. לאחר סיורי אוויר וקרקע, לא נשאר מקום לספק וחייבים היינו לפעול בזריזות. אף כי ניתן לשער, שהאויב ישים את משמר־הירדן כמטרה ראשונה לכיבוש,⁴⁷ לא יכולנו להתעלם גם ממעברות הירדן, במקומות שמימיו רדודים ואפשר לעבור בהם ברגל וברכב לכיוון חולתא ויסוד־המעלה. ברור היה, שאם גם נשקיע את מעט הכוח שלנו לחיזוק נקודות התורפה, לא נוכל לעשות זאת בעצמה מספיקה ונישאר ללא רזרבה, וכלל ידוע הוא, כי אין צבא יכול להיות חזק בכל חזיתותיו בעת ובעונה אחת. בעוד אנו מתלבטים בסוגיה זו, הגיעתנו ידיעה על פלישה סורית לצמח ופלישה ירדנית־עיראקית בכיוון בית־יוסף. התעלומה פוענחה: תכנית האויב היא לתקוף בחזית רחבה. אם יצליח בעמק הירדן, יוכל לנסות לכתר את טבריה בתנועת מלקחיים, זרועו האחת מעמק הירדן והשניה ממשמר הירדן.

הסורים זכו בהצלחה ולאחר כיבוש צמח, שער הגולן ומסדה, הגיעו עד לשערי הדגניות. נקראנו לעזרה ואף כי היינו שרויים במצוקה, שיגרתי כוח מגדוד “הגליל” לפקודתו של מפקד חזית עמק הירדן. מצד שני, הוברר כי אין לדחות עוד את התקפתנו על בסיס הפלישה (ממזרח לגשר), מחשש שיקדימונו, וב־19.5.48 עם חשיכה נעו היחידות בכיוון שלוש מטרות ואת נקודת־הכובד קבענו במשמר הירדן. עם חשיכה חצתה את הירדן יחידת רגלים מגדוד “הגליל”, כשהיא מצויידת בנשק קל ואנשיה עומסים על גבם ילקוטים עם חומר־נפץ. פני הלוחמים פוייחו לפני היציאה לדרך, לבל יבריק עורם לאור הירח. מאחר שנשק מסייע לא היה בידינו, תוכננה פעולת גרילה טיפוסית. הלוחמים הרטובים ממי הירדן נעו בזהירות ובאיגוף עמוק, ולאחר מסע זהיר ומייגע, התקרבו אל מחנה האויב מעורפו, כלומר מהצד שלא ציפו לו. הכיתה הקדומנית־הפורצת קיצצה את גדר התיל ורק משהתקרבה למחסנים נתגלתה לזקיפים. תנועת סכינים זריזה סילקה את סכנת הזקיפים וקרב תת־מקלעים ורימונים חיסל את התנגדות האויב.

מיד הגיח הכוח העיקרי של היחידה ממקום חנייתו והחל במלאכת ההשמדה. חיל המצב הסורי נדהם ונס ללא ארגון וסדר. רעם פיצוצים ולהבות־ענק בישרו כי זכינו בנצחון גדול. בניינים התמוטטו, צריפים ואהלים אוכלו באש, ערימות תחמושת וחביות דלק עלו בלהבות ומספר משוריינים ושאר כלי־רכב הושמדו במקום. קולות הנפץ, מפעולות לוחמינו בצמח מדרום ובלבנון מצפון, נשמעו במטה הקרבי שלנו שבקרבת משמר־הירדן ונטעו בלבנו תחושה כי אנו שולטים במצב. סיור נוסף מעבר לירדן הוכיח כי המחנה (ליד תחנת המכס) שהיה גדוש שפע חמרי מלחמה, הושמד לחלוטין. הפלישה מכיוון זה נדחתה ואנשינו חזרו לבסיסם בשלום ועמהם שלל יקר.

עתונאי ידיד, “גוי”, שהגיע מעבר לים ונשלח אלינו מתל־אביב למען “יראה, יבין ויכתוב”, נזדמן באותו לילה למטה הקרבי שלנו. משנודעו לו התוצאות המהירות של פעולות הלילה, אמר: “מענין… מאין למדתם טאקטיקה נבונה זו?” – “עיין בתנ”ך, ספר שופטים, פרק ז', ותיווכח כי בטאקטיקה זו ממש, הכה גדעון את מחנה המדיינים". – (אמרנו לו).

נצחון חשוב זה העלה בדעתי שיש אפשרות לחדור לסוריה חדירה עמוקה ולפגוע בכוח האויב פגיעה קשה יותר. אך תכנית זו היתה בחינת “שיר מזמור לעתיד”. לוחמי עמק הירדן כבשו את צמח וכוחותינו חזרו בחשאי לבסיסם בגליל. פלוגת הבדווים שלנו המשיכה בפשיטותיה מעבר לגבול והשתלבה יפה בתכנית הכללית. הפלוגה נקראה בפי האנשים “פל־הב” – פל על שום שרצו להימנות על פלמ“ח (!) – והב על שם השבט – ערב אל־הב (זכור תיאורם בספר זה לעיל). ב־28.5.48 החל הקרב על מלכיה ובמקביל לפעולת גדוד “העמק” במלכיה, בלילה, פעלו יחידות גדוד “הגליל” בגיזרה הסורית. שתי תחנות־גבול שבמדרוני הבשן, החולשות על שמיר ולהבות הבשן, נכבשו ע”י אנשינו והושמדו. בפעולתנו בבשן ומערבה לצפת, התכוונו לא רק למטרות שחוסלו, מטרות שחשיבותן היתה רבה, אלא רצינו לטעת בלב האויב הרגשה שכוחנו רב.

מיבצע “יפתח” הסתיים והמטרות שהוצבו לפניו הושגו במלואן ואף למעלה מכן. אף כי דמם של גדודינו הוקז, כוחם המספרי התמעט ועייפותם גברה, לא ראינו אפשרות לנופש והפוגה – – נסיים כאן עם אלון שהועבר לגיזרה אחרת. 

בסימן ביצור ופשיטות פלמ"ח    🔗

אין ספק, כי אלוף יגאל אלון הבהיר לנו לעיל את רקע המאורעות המתפתחים באזור ובעקיפין מקופלות בדבריו גם תשובות על שאלות שהוצגו – לא כן מגיני המקום, אשר פתרון־הדמים הממשמש ובא היה מרחף לנגד עיניהם, ובלי להתעמק בשאלות הטקטיקה האזורית והארצית, הם מתנים את המצב כפשוטו ובאותה כנות שציינה את דבריהם של אנשי המושבה ומגיניה מתחילה. שעה שמבוצעים המיבצעים המתוארים לעיל, שהועילו בלא ספק לדחות את הסכנה גם מעל משמר־הירדן – כוח המגינים במקום לא גדל וכיתת התגבורת הוחלפה מדי שבוע – פעם אנשי ראש־פינה ואידך יסוד־המעלה וחולתא, ופעם חברי קיבוצים מהצפון. – כותב נתן אדלר – ואני לא פסקתי להטריד את המטה בשאלותי. ניסיתי להסביר למפקדים המבקרים, כי פלישה דרך הירדן תאיים על כל אחת מהנקודות הקרובות אלינו – ומדוע אינה ניתנת לנו עזרה שנעצור את האויב? הוסבר לי כי הישובים נתנו את מיכסת הגיוס שהוטלה עליהם והוצאת חברים נוספים עשוייה לסכן את קיום המשקים. –

בו בזמן לא טרחו לשאול מה המצב אצלנו – מי ומתי חולבים אנו את הפרות ומאין מקבלים אנו מים לשתייה? – – לא נתנו את דעתם כי האכרים מכרו כבר את פרותיהם באפס מחיר, כי לא היו מים להשקותן ולא היה מי שיביא להן ירק. גם ענף בריכות הדגים נהרס לאחרונה, כי ערבים פתחו תעלה והוציאו מהן את המים אל הירדן עם הדגה שהיתה בתוכם – ואנו נבצר מאתנו לפעול, כי הגישה לבריכות היתה בחזקת סכנה. ואמנם לאחר הסברים מצידנו באה ועדה לתכנן קו־ביצור קדמי לעמדות שהיו לנו. סיירנו בסביבה והוחלט להקים קו מקביל לירדן, במרחק־מה מעמדותינו. בקו החדש היו צריכות להיקבע עמדות לנשק כבד – למרגמות ומיקלעים בינוניים. הכל נרשם בדיוק ובדרך הוסבר לי כי עלינו רק לחפור את העמדות החדשות, אך האחריות לביצורן והחזקתן על הגוש. על כל פנים – אמרו לנו – במקרה של התקפה אתם תהיו מסוגלים להחזיק מעמד 25–20 דקה וזה הזמן הנחוץ לנו כדי להגיע מראש־פינה עם הציוד והאנשים לעזרה. – אמנם התשובה לא סיפקה, אך שוב הניפו המגינים המעטים את המכושים לחפירת העמדות החדשות, דיפנו את קירותיהן בפחים וכיסו את גגותיהן בשקי־חול. הקו החדש בו ראינו ישועה למושבה גרם, כי נזניח את עמדותינו הישנות ולא שיערנו כי הקו החדש הוא שיהיה לנו לרועץ בקרב האחרון על המושבה. בו בזמן הובא דחפור, שהרים חל מעל לקו העמדות החדש בגובה 2 מטרים, כדי להסתיר אותנו ואת תנועותינו מעיני האויב הסורי, אך לצערנו הסתיר החל גם מעינינו כל תנועה של האויב, אשר עד אז היתה גלוייה לנו.

כן הוספנו ביצורים במושבה גופה בגדר דו־שיפועית ומאות חבילות תיל־דוקרני נמתחו לאורך ולרוחב ובאלכסון, מאות עמודים ויתדות נתקעו באדמה – ועדיין לא תמה בזה עבודת הביצור. מתחנו “קורי־עכביש” ברוחב 8 מטר, לפני גדר המושבה מצד דרום, כי לפי כל השיקולים היה צד זה מועד להתקפת חיל־רגלים, והדבר לא היה קל מחוסר כוח־אדם מספיק. האכר עדיין לא השבית את עבודת־השדה שלו ושומרים מזויינים הבטיחו את האכרים שיצאו להכין את שדותיהם לגידולי קיץ. צופה שעמד על הבנין היחיד של קומותיים היה מזהיר מיד על הסכנה וכן עקב משם אחרי תנועת הסורים. בלילות הוגברה השמירה, כי הורגשה תנועה חשודה מסביב ואפשר שחוליות של חיילים סוריים היו יוצאות לרגל את השטח. מסביב הדהדו יריות מכפרי ערביים, אשר יש ונורו ע"י שומריהם מתוך עצבנות גרידא. על אלה נתלוו מפעם לפעם היריות של כוחות הפשיטה שלנו, אשר השתלטו על כפר – והיינו נושמים לרווחה כאשר היריות נחלשו והתפוצצויות עמומות בישרו כי הכפר שהותקף נכבש.

בינואר 1948 הובאה אלינו מחלקה מגוייסת של הפלמ"ח ושוכנה בבית־הספר; – אמנם הללו לא נטלו חלק בחיי היום־יום שלנו אף לא בשמירה, אך מבחינה פסיכולוגית הורגשה רווחה. 20 בחור מצויידים בנשק מלא נוספו עלינו ותפקידם היה לסייר בסביבה המרוחקת מהמושבה. כן הגיעה ועדה מטעם המטה הכללי, אשר תיכננה בשיתוף אתנו רשת חדשה של עמדות ותעלות־קשר. אמנם היה בדבר משום נטל נוסף לגבי כוחותינו המצומצמים, והאכר שאל בעל־כרחו: אם אעבוד בחפירת עמדות מי יזרע ומי יחרוש ומי יחלוב, או מי יצא עם הפרות לרעותן? – – והרי אכרות יש לה הגיון חיים משלה: אם אין חורשים וזורעים בזמן, אין יבול, בעוד שהמשק החי זקוק למיספוא. אף־על־פי־כן הכל הבינו לדחיפות הביצורים והוחלט שכל אחד יצא בתורו לעבודת ביצור, נוסף על עבודתו הרגילה – ועדיין לא חשבנו כי אמנם קרובים אנו למיפנה חמור (ינואר־מארס 1948).

באחד הימים נמסר לנו כי אבו־טאהר הטחן הוותיק עזב את הטחנה ואין עוד מי שיניע את הטורבינה להספקת המים – מה עשינו? – אספנו מיד עמודי ברזל, חבילות חוטי־תיל וחומר ביצורים אחר וירדנו כ־10 איש מזויינים אל הטורבינה. ביצרנו את המקום בגדרות־תיל, חסמנו את החלונות והפתיחה שבבנין כדי למנוע כניסת זרים אליו. הנענו את הטורבינה ולאחר שהשלמנו את המלאכה חצבנו שלטים נראים לעין, עליהם צוייר שלד, דהיינו: השטח ממוקש וסכנת מוות לבא בגבולו… בכל מקום שאפשר הנחנו בתוך הבנין רימוני־יד עם נצרה פתוחה וקשרנו אותם בחוט־תפירה דק שנמשך לאורך ולרוחב הבנין, באופן שכל הנוגע בלא־יודעים בחוט יפעיל את הרימונים. כל אותו יום פעלה הטורבינה ומילאה מים את הבריכה ובורות המים אשר מתחת לבתים – ובכך חזרנו למושבה. כיוון שצריכים היינו כעבור שבוע לחזור ולהניע את הטורבינה, כדי לספק מים למושבה, הייתי עובר בזהירות בין החוטים הקשורים לרימונים ונדמה לי, כי הדרך מהדלת עד לגלגל הפותח את זרם המים ארכה עלי בלי־סוף… מרוב זהירות שלא לנגוע בחוטים הייתי שטוף־זיעה, ואמנם אותו יום ולמחרתו היו הפעם האחרונה או אולי לפני־האחרונה, שגלגל הטורבינה סיפק מים חיים למושבה.

לא עברו ימים מרובים – ממשיך נתן אדלר – ונראה אות חמור יותר. למרות האיסור להתרחק מהמושבה, הרחיק הרועה של עדר ווג’בוד כק“מ וחצי מדרום למושבה. היתה שעת צהריים ואנו עומדים ברחוב ומסיחים על מארב מוצלח שביצעו כוחות פלמ”ח בקרבת־מקום – ולפתע נשמעו יריות מצד דרום. כעבור רגעים מספר הגיע רועה העדר בצעקות ששדדו ממנו את הכבשים. מיד התארגן כוח שנסע במכונית־משא וקבוצה שניה יצאה לדרך ברגל, אך כל המאמצים להחזיר את העדר השדוד היו לשוא, כי השודדים הבריחוהו אל מעבר לירדן ומרחוק ראינו רק את האבק שהעלו הכבשים.

מצידנו לא איחרה לבוא תגובה וכוח של פלמ"ח יצא בלילה שלאחר מכן לכפר הערבי מאנסורה לפעולת־עונשין כשאנו נתבקשנו לתת מורי־דרך. אהרן (ארה) גרבובסקי, מרדכי לובובסקי ואהרן בלשניקוב התנדבו למיבצע זה והכוח התקרב עד לכפר. לאחר קרב קצר עם שומרי הכפר שולחה אש בחושות, אך הערבים שידעו כי הבחורים שלנו עתידים לחזור בשביל האחר היוצא מכפרם, התבצרו לארכו ופתחו באש.

מרדכי לובובסקי, שהיה פעיל יחד עם חבריו אהרון גרבובסקי ואהרן בלשניקוב כמורי־דרך וסיירים בפשיטות של הפלמ“ח בסביבה הנהירה להם – מוסר בענין זה: בשעות של אחה”צ חזרו שני הרועים של ארגון ווג’בוד להזעיק עזרה ומיד “דהרנו” במכונית דרומה למקום השוד בסמוך לטורבינה. לאחר שירו עלינו התחלקנו לשתי חוליות לאורך הירדן ומערבית ממנו, כי היריות באו מהכפר מאנסורה ומהצד השני של הירדן בבת אחת. החלפנו יריות כשעתיים ונסוגונו למושבה. – בדרך כלל – מציין מרדכי – בכל הפעולות הללו שיתפו פעולה החברים של הארגון ונוטרי המקום מההגנה; – עם זאת הפריעה העובדה ששני הכוחות קיבלו הוראות ממקומות שונים.

את פעולת התגמול על שוד העדר תיכנן מטה הפלמ“ח שנמצא באילת־השחר, משם באו 16 איש מזויינים ולקחו אותי, את אהרן גרבובסקי (ארה) ואהרון בלשניקוב כסיירים. המטרה היתה לחבל במקנה הכפר, בלי לפגוע בכפר עצמו. מכלאות המקנה נמצאו מדרום לכפר ונאלצנו לחדור אליו תוך חילופי־יריות – עד שהגענו למכלאות וקצרנו בסטנים. משם בחרנו לסגת בעיקוף מערבה, כדי 2 ק”מ, אך בדרך התברר כי אחד הבחורים נעדר. לאחר התיעצות קצרה הוחלט לחזור ולהביא את הבחור שנתקע בכפר ומיד קידמו אותנו משם באש. התקדמנו מהר ומצאנו את הבחור (מחולתא) הרוג אצל גל אבנים במרכז הכפר. הובאה אלונקה וכן נסוגונו בשלום תחת מטר יריות.

שוב עברו עלינו ימים של שמירה ועבודה – מציין מרדכי – אך הצבא הסורי עדיין לא הפעיל את נשקו נגדנו. עם זאת נתקבלה ידיעה כי בחצר המוכתאר של הכפר מאנסורה מצוי ריכוז של חיילים, במגמה לתקוף את הישובים. כיוון שתוכננה פעולה חדשה נגד הכפר שאלתי: כיצד נצא חוליה בת 16 איש נגד ריכוז המונה לפי השמועה 900 חיילים? – ואמר לי מפקד פלמ"ח: תטילו בהלה בתוכם.

ידיעות אלו על מעבר חיילים סוריים למערב הירדן נתקבלו מפעם בפעם בימים המתוחים הללו, ויום אחד יצאנו לקדם אותם אצל מעברות הירדן, כשהתיכנון היה כי נעבור את הירדן ונקבל אותם בצד שלהם ברימונים על “הפורונקל” – גבעה בולטת באותה סביבה. – יצאנו וחזרנו כי לא ראינו דבר. – בפעם זו, שנשלחנו למאנסורה, הוטל עלינו לפוצץ את בית המוכתאר ולהטיל רימונים לחצרו כדי לעורר בהלה. לא היו לנו תלבושות מיוחדות לסיור־לילה ונעלינו שנתקלו באבני הדרך השמיעו רעש. כיוון שהתקרבנו עד כ־2 ק"מ מהכפר – ואני כסייר הולך בראש השורה – השגחתי בנצנוץ סיגאריה אף לחשתי למפקד הכיתה כי יש אנשים בשטח. מיד הבחנו בערבי יושב ומעשן, בדרך בינינו ובין הכפר, אך המפקד הורה להתקדם.

רעש צעדינו כבר הגיע לכפר ומשם נורו לעברנו כמה יריות אף נשמעו צעקות. שינינו את הכיוון, אך כאשר התקרבנו לכפר מצד אחר, נפתחה עלינו אש חזקה. עם זאת הסתערנו לכיוון הבית כמתוכנן – לחוליה ניתנה פקודה לשכב והחבלנים יצאו לפנים והטילו רימונים לחדרים ולחצר. במיבצע זה שכונה בשם “טיהור המקום” פרצו החבלנים את דלת הבית והכניסו לתוכו חומר־נפץ. אמנם גם הפעם לא נמצאו שם חיילים, אך מתוך הכפר המשיכו להמטיר יריות עלינו. הפעולה בוצעה וניתנה פקודה לסגת כשאני במאסף, כי תפקידי היה לסגת אחר אחרון החבלנים, – והנה פגעו בי שני כדורים ביד ובגוף ונפלתי ארצה. צעקתי: חברה, נפצעתי! – – וחובש החוליה התקדם לעברי, אך נתקל באבן ורגלו נקעה.

מרדכי לובובסקי מספר בפרטים אלו, כאיש־עבודה אשר כל פרטי “התהליך” זכורים לו בפשטות ובבהירות. ביקשתי חוסם־עורקים – הוא ממשיך – ובעוד היריות מהכפר נמטרות עלינו אמרתי לחברים: עזרו לי לקום ואוכל ללכת בעצמי, אם תשאו את הרובה שלי. ארה גרבובסקי תמך בי וכן המשכנו את הדרך חזרה תוך אחוות לוחמים, כשארה מציע לי לבסוף: שב על גבי ואשא אותך. – בו בזמן אץ אחד מחברינו (יונה מזרחי מיסוד־המעלה) להביא את מכונית המפקד, בה הסיעו אותי לאילת־השחר ומשם לאחר טיפול – לבי"ח שווייצר בטבריה. תוך שבועות ההבראה באו לבקרני חברי גרבובסקי ובלשניקוב ושידלו אותי לחזור למשמר כי שם “שמח” – יריות… הדבר היה כבר בימים שקדמו לפלישה ואמנם חזרתי למושבה חבוש והייתי השדר – אף השתתפתי בקרב האחרון של המושבה.

הלוחם השני, אהרון בלשניקוב שפעל עם פלוגת הפלמ“ח באותה פעולת־עונשין על שוד העדר של ארגון ווג’בוד ובאלו שבאו אחריה – מוסיף: הלכנו בחשיכה דרך בקעות, גאיות וגדרות אבנים. יש וגם אנו מורי־הדרך, נשארים עומדים וחולקים בינינו אם הכיוון נכון, עד שבסוף־דבר הרגשנו בקרבת הכפר. פלוגת הפלמ”ח מתאוששת ומפקדה מברך את מורי־הדרך שלא טעו בחשיכה ואפשר לסמוך עליהם, אך השומרים בכפר השגיחו בהולכים והוחלו חילופי יריות…

בסיפורים אלה כרוכות למעשה מספר פשיטות שנערכו בעקבות שוד העדר ופיצוץ הטורבינה על הירדן ע"י הערבים, שבאו בהפסקות בזה אחר זה. – היינו עומדים, כרמי גרבובסקי ואני – ממשיך אהרון בלשניקוב – בהבטחת עובדים שהניחו קו צינורות מהירדן ובו בזמן העלינו באש טחנת־קמח של ערבים (זו הקרובה לגשר). כתום הפעולה ואנו בדרך חזרה למושבה שמענו התפוצצות אדירה וראינו מרחוק קבוצת ערבים בורחת בוואדי שהיון, לאחר שפוצצו את הטורבינה. נכנסנו אתם בחילופי־יריות אך נאלצנו לסגת בפני אש המקלעים שלהם ואז נפצע נתן אדלר ברגלו (כמסופר להלן).

נתן עצמו מספר: – מבעוד בוקר הרגשנו “באוויר” כי משהו עומד להתרחש. קבוצת ערבים שוטטה מצד דרום ומפעם בפעם נשמעו יריות. הייתי בסיור עד לקארנטינה, אך בדרך חזרה נשמעה לפתע התפוצצות אדירה וענן שחור היתמר מהמקום, בו עמדה הטורבינה שלנו. מסתבר, כי למרות הרימונים שהנחנו בבנין ומסביבו (כמסופר לעיל), חדר לתוכו כוח ערבי ופוצץ את הבנין עד היסוד. עוד אנו מודהמים מהנפץ ואש נפתחה עלינו ממזרח לירדן. פקדתי על חברי לקפוץ לתוך תעלת הכביש ואני עצמי נחבט אותה שעה ארצה כאילו קיבלתי מכה בברך. אני רוצה לזחול קדימה, אך הרגל אינה נשמעת ודם מזרזף משני צידי הברך. אחד הבחורים רץ לפנים להזעיק “עזרה ראשונה” והשני נשאר לחפות עלי. כעבור שעה קצרה הגיעה אשתי צפורה עם תרמיל “ע־ר”, חבשנו את הפצע וזחלנו בתעלה לעבר המושבה – כשצפורה תומכת ברגלי שלא תיתקל במכשול. בינתיים חשה כיתת פלמ"ח אל המדרון ותחת חילופי היריות הגענו למושבה ולוקחתי לבית־החולים. הנסיעה לטבריה היתה עוד בחזקת סכנה, כי מכוניות הותקפו בדרך; אף־על־פי־כן התנדבו בחורים ללוות אותי ולאחר שהיה לי “מזל יותר מאשר שכל” – חזרתי הביתה כעבור שבועיים להמשיך בתפקידי.

עדיין עומדים אנו במעשים שאירעו לפני מאי 1948, כשהמתיחות גברה מיום ליום וצופה עמד כל שעות היום בתצפית. שומרי השדה הבטיחו את העובדים בשדה – ובלילות – שמירה ועבודה בביצורים. מעל לכל היתה מרחפת באוויר הוודאות של סכנת ההתקפה על המושבה מצד הצבא הסורי העומד ממולנו, ואנו חסרי־אונים להדוף אותה, מחוסר אגשים ונשק. כל זה העיק עלי ללא־נשוא, כאחראי לבטחון המושבה. ואם התכבדנו מפעם בפעם בביקורים של מפקדים מן החוץ, הללו הסתכלו, ירדו מזרחה עד בית־המרחץ (המקווה), הביטו משם על המדרון הסורי, הנידו ראש ונסעו כלעומת שבאו. ושאלה אחת היתה אז בפי אליהם: אם תהיה התקפה רבתי של הצבא הסורי, מי יעצור אותה – האמנם סומכים רק עלינו או אולי יש תכניות נעלמות מאתנו? – –

אכן, יתרון לו לאדם שהוא מתרגל למצב – וגם אנו היינו נרדמים בלילות והיריות שוב לא הפריעו לישון. פרות ופרדות התנהלו לבדן בדרך לירדן לשבור את צמאונן וחזרו; גם אנו למדנו להסתפק במים במשורה ולאחר שהבורות התרוקנו, הבאנו מים במיכל מראש־פינה. עם זאת גבר והלך המתח, כאילו יד נעלמה סובבה את המחוג לעבר השעה ה־12… החיילים הסוריים כבר התחפרו ויש שניסו את נשקם כדי להפגין את עצמתו בפנינו, ומתחילת מאי ואילך תנועות הצבא בצד השני קיבלו צורה מדאיגה. מכונות־משא מלאות חיילים הגיעו אל תחנת המכס ומשם נפוצו בעמדות הפזורות לאורך קו החזית ממזרח. החיילים מילאו את העמדות שלהם במדרון ההר ואנו לא יכולנו להפריע להם מחוסר כלים של טווח רחוק. מכונת־יריה “בזה” שנשלחה אלינו מהמיפקדה, לוקחה בחזרת כי נחוצה היתה לכיבוש נבי־יושע⁴⁸. לנוכח מצב־החירום נסעתי עם אלעזר סגל לאילת־השחר, להתריע על המתרחש ולתבוע תוספת נשק, אך ביקורנו הועמד בצל ההתקפה העזה של האויב על רמות־נפתלי. הכל היו טרודים לשלוח עזרה למקום שהותקף, ולא היה באזני מי להשמיע את עצומתנו. לבסוף חזרנו עם “עצות טובות”: תקימו מסך של בד “יוטה” לרוחב הכביש, כדי להסתיר את התנועה מתצפיות האויב… תמשיכו לבצר את העמדות ודרכי הגישה אליהן… אף 300 כדורים למקלע ניתנו לנו בעקיפין – בעוד שבמושבה ציפו לשובנו, תאבים לדעת מה הבאנו.. בדינו סיפור על עזרה קרובה וציוד שיגיע אלינו, מסרנו ידיעות “טריות” על מהלך ההתקפה ברמות־נפתלי ומה פעל מטוס ה“פייפר” שהשליך רימוני־יד על המתקיפים – כל זה כדי להסיח את דעת אנשינו – –

אף בתחבולה ניסינו – לקחנו צינורות השקייה מאלה שהיו מוטלים בחצרות וזקפנו אותם מאחורי משוכת גדר, כך שפיות הצינורות יהיו דומים ללועי תותחים ויזדקרו יפה לעיני הצד השני… לכאורה, מעשה שטות, אך היה בו לחזק את רוחנו כאילו זקפנו באמת תותחים – ותכסיס נוסף של המיפקדה עצמה:

לילה בלילה, במספר לילות רצופים, ירדו אלינו מראש־פינה מכוניות־משא בפנסים מוארים ובהילוך נמוך, ואך הגיעו עד משמר חזרו באורות כבויים לראש־פינה וחתר חלילה – פעם ופעמיים בו בלילה – למען יראו אויבינו וייראו… גם מעשה זה נטע בנו הרגשה של תוספת־כוח – אך האם התרשם הצד השני ממעשה התרמית?! –

במכשיר־הקשר שלנו קלטנו פעמיים ביום חדשות מ“קול הגליל” ולפעמים גם מ“קול ההגנה” ששידר מתל־אביב. החדשות לא היו משמחות – בכל מקום היו קרבות, התנפלויות על שיירות האספקה שלנו ומארבים לתגבורת שיצאה להציל נקודת ישוב נצורה. אכן, הרגשנו כי כל הארץ אחוזה להבות. אף קיבלנו ידיעות על ישובים שפינו את הנשים והילדים, כדי לפטור את הלוחמים מדאגה להם ולצמצם את מספר הקרבנות, אך כאשר הצגתי במיפקדה את שאלת הפינוי של נשים וילדים ממשמר, קיבלתי משום־מה תשובה חד־משמעית: אין מפנים נשים וילדים, כי אין לאן וכל הארץ היא חזית; ולא עוד אלא פינוי משרה דכאון בלוחמים והגבר נעשה לוחם עז יותר, כאשר אשתו וילדיו נמצאים אצלו והוא מגן על חייהם. – אמרו.

לכאורה, דברים כדרבנות, אך במציאות האמנם כך הוא הדבר? – הגבר בעמדה האמנם ישקוט, שעה שאשתו וילדיו נמצאים תחת הפגזה כבדה – – והאם ניתן להחזיק את הילדים כלואים בבית ולא יתרוצצו ברחוב, כמטרה לצלף הסורי? – ספקות כאלה וכיוצא בהם ניקרו בראשו של כל אחד מאתנו, וכאשר באו משפחות לשאול מה לעשות – יעצנו לנסוע אל קרובים במרחבי הארץ… בכך קיימנו את העקרון ובו בזמן ביטחנו את חיי הנשים והילדים, שיצאו למקומות מבטחים.

 

פרק י"ג: בימי הקרב (14 במאי–9 ביוני)    🔗

(עפ"י נתן אדלר, המפקד במקום וחבריו)

משמר־הירדן כתל־חי בשעתה    🔗

וכן בוצע הפינוי. היו זקנים וקשישים שיצאו את המושבה – ולא בלב קל יצאו. עוד בתחילת מלחמת העצמאות דרשה משפחתי לעזוב את המושבה ולעבור לנתניה. – כותב שמעון הרצוג – ובבית־הכנסת של משמר היו אז שלושה מתפללים אחרונים – יהושע בלשניקוב, אלעזר סגל ואני, אף היו שם שלושה ספרי־תורה. בלכתי ביקשתי כי יתנו לי “ספר” אחד לנתניה, אך לא הסכימו. נכנסתי לבית־הכנסת, פתחתי את ארון הקודש ונפרדתי בבכי מעל ספרי התורה. וכל הדרך לנתניה בכיתי מרוב צער ומלב שבור.

מרים שור־קורנגולד כותבת: אבי (מאיר שור) נשאר במושבה עד לפני הפלישה – ואז נחלה. העבירו אותו לבית־החולים לטבריה, ולאחר שאמי היתה כבר בנתניה, נסע אבי שמה מטבריה והוא רצוץ מצער, – בין היוצאים האלמנה רחל הרצוג, אשר בשנת 1905 באה למושבה מצפת עיר מולדתה, כי נישאה לאהרון הרצוג. לאחר שנתאלמנה מבעלה במלחמת־העולם הראשונה, והיא אם צעירה לארבעה ילדים, המשיכה לקיים את המשק ובו בזמן לחנך ולגדל את ילדיה. כאן רחל נתגלתה בעוז־רוחה, אשר רק מעטות נחנו בו – וכן עמדה איתנה ומוצקה עד שיצאה להתגורר ליקנעם ליד עמרם בנה. –

כן יסופר בזקנה ברוריה לובובסקי שיצאה את המושבה ובנה הצעיר מרדכי נשאר בין הלוחמים, והיא הפליאה את הכל בבטחונה. כאשר מסרו לה כי בנה מרדכי נפצע (ראה לעיל) אמרה: אל דאגה והוא יבריא. האל יעזור לו כי חייבים לשפוך דם בעד מולדת… ואמנם מרדכי הבריא וחזר למשמר האחוזה קרבות ושוב הישישה המאמינה מרגיעה את בני המשפחה הדאוגים: אני מתפללת לשלומו – אמרה – ולבי אומר לי כי הוא חי – – ואמנם מרדכי בנה שלוקח בשבי חזר בשלום.

ואשר לנשים ולילדים – תחילה חשבנו לרכז אותם בשלושה ריכוזים, כדי שיקל לשמור עליהם. – מספר יצחק בלשניקוב. – אך המצב החמיר ומטוסי האויב כבר התקיפו את המושבה מן האוויר. עדיין היה אבי זכרונו לברכה יוצא אחרי העדר למרעה, אך יום אחד יצא עם בני דוד והותקפו ע"י מטוס, ולמזלנו לא אונה להם רע. כיוון שראינו כי התכונה הקרבית מצד סוריה גוברת, החלטנו לבסוף לפנות את הנשים והילדים. העמסנו אותם על משאית וחשבתי ללוותם עד נתניה, אך המקום לא יכול לוותר על כוח־מגן ונשארתי. הנשים והילדים יצאו איפוא לדרך הנתונה לסכנת מתקיפים ומוקשים, והגיעו בשלום לעפולה, שם קיבלו אותם באוכל ובמשקה ואפילו רצו לציידם בבגדים, כי לא לקחו אתם דבר. הם הודו על החסד שגמלו אתם אך דחו את המתנות והמשיכו את דרכם לנתניה שם חיכו להם בני המשפחה. – ואשתי צפורה שעזבה את המושבה בהיותה בהריון ילדה שם את בן־זקונינו וקראה לו עמי־חי – באותם ימים קשים נרמזו בשם תקווה ובטחון על אף הכל (ואני שכבתי אז בבית־חולים כי נפצעתי בעמדה – כמסופר להלן).

במושבה נותרו איפוא רק אלה שיכלו למלא תפקיד במערך ההגנה שלה או אלה שאמרו: כאן סבלתי כל חיי וכאן אשאר עם ילדי, יהיה גורלי כגורלם… הזקנים בלשניקוב והאשה האמיצה רבקה גרבובסקי סרבו לעזוב את המקום ונשארו. אבינו יהושע בלשניקוב! – כותב בהערצה בנו אהרון – עוד לא קם הסופר שינציח את דמותו של גבר זה אשר בגיל שישים יצא כל יום לפנות־בוקר אחר עדרו. כפיה לראשו, חמוש ב“מאוזר”, חליל בידו ובתרמילו טלית־ותפילין – היה יוצא למרעה כשהוא אומר: אני לא אפקיר את הפרות ואם אין פועלים לעבודה, עלינו למלא את כל העבודות. ואמנם חריצותו של אבינו היתה לגו למופת ואנו, הבנים, עבדנו יחד אתו בכל עבודה במשק. זוכרני יום, שאבי יצא לחרוש בזוג בהמות, אחריו אחי הגדול יצחק בזוג שני – ואני רעיתי את העדר בקרבת המושבה. לפתע ראיתי את זוג הפרדות של אבי חוזרות בדהרה ויצחק צועק מרחוק: עצרו אותן! – בקושי עצרתי את הבהמות ומה נדהמתי כאשר ראיתי ביניהן את אבי, רגלו פצועה ומעילו קרוע והוא נגרר ומחזיק במושכות. הוא סיפר: הפרדות נבהלו מרשרוש שנשמע מאחורי הסידרות בשדה והתחילו דוהרות כשאני מחזיק במושכות ואיני מרפה מהן. – כיוון שבו בלילה נורו יריות מאותו מקום, הבינונו כי הפרדות נבהלו מרשרוש הערבים ששמו מארב בין השיחים, וזמן רב שמרנו על מעילו הקרוע של אבי, כי הזכיר לנו את “הנס” כיצד ניצל אבינו, אשר גם בימי חירום לא נטש את אדמתו.

עם יציאת הילדים והנשים – כותב נתן אדלר – המושבה קיבלה צורה של מצודה קדמית. החיים התנהלו במרתפים הבנויים מתחת לבתים. במרתף האחד היתה המיפקדה של המקום ובמרתף השני סודרה המרפאה ושם גם חדר לפצועים. במרתף שלישי סידרנו חדר־אוכל משותף ובמשך שעות־היום כמעט שלא היתה תנועה ברחוב המושבה. אם היה צורך להגיע מבית לבית, התנועה התנהלה דרך החצרות – ולשם כך פתחנו פתחים בקירות בין חצר לחצר, כדי לנוע תחת מחסה מפני הצלפים הסוריים. כל הסידורים האלה נתקלו גם בקשיים ובעיקר כאשר נגעו בזכות הפרט של נכסי האכר – כי עדיין לא חשב אף אחד שגורל המושבה נחרץ והכל ראו את המצב כבר־חלוף. על כן אף אחד לא היה מוכן לוותר על השייך לו, אם עמוד־ברזל לצרכי ביצור ואם פריצת קיר בחצרו. אף־על־פי־כן הסתגלו הכל לחיי מקלט, ורק בנטות השמש לערוב נראו אותות חיים בחוץ: הובאו מים במיכל (מראש־פינה), איש עם רעהו נפגשו וסחו ביום שחלף או התכוננו לשמירת הלילה. ובלילות שוב לא ישן אף אחד בביתו מחשש הפגזת האויב – מי שהיה לו מרתף התקין אותו לשינה או הסתדר במרתף שכנו… שוב לא סמכו על גג הרעפים.

אור ליום 15 במאי, יום הכרזת המדינה, נתכבדנו בהפגזה שנמשכה כמחצית השעה. רעמי ההתפוצצויות הרעידו את הכל, אך לא נפגע איש. כשוך ההפגזה יצאנו בזהירות מתוך המקלטים לבדוק את הנזקים ואמנם רוב הבתים נפגעו וחורים גדולים נפרצו בתקרות ובכתלים המזרחיים. ההרס נראה בכל – ארונות מרוסקים, בגדים מפוזרים, לוחות־עץ שנתלו מתקרה וחלונות שנעקרו ממסגרותיהם. כל זה היה מעורב בשברי רעפים ורסיסי זכוכית, אך עתה שוב לא טרח אף אחד להציל משהו מההרס – –

בשעות אחר־הצהריים של אותו יום הופתענו בשניה, כאשר הופיעו מעל הרכס הסורי מטוסים ועוד אנו מנסים לזהותם, אם לפתוח עליהם אש או לא, והנה אחד מהם חולף בתפנית כלפינו – – מה שהתרחש לאחר מכן ארך שניות, כי באוויר נשמעה שריקה חדה ובאופן אינסטינקטיבי התפזרנו. האחד תפס מחסה מאחורי קיר הרוס ואחד תחת מדרגות מרתף… מיד בקעו התפוצצויות בלווית טרטור מכונות היריה של המטוסים, כשכל מטוס עושה את סיבובו מעל למושבה ומריק את מטענו. לא הספקנו להתאושש והמטוסים נעלמו מעבר לרכס כלעומת שבאו…

שוב יצאו הכל לרחוב לסקור את הנזק ומנינו כ־30 “מכתשים” לאורך הכביש שנגרמו מהפצצות. פגיעה אחת זכורה לי במרפסת האחורית של יצחק סגל ורסיסיה חדרו למטבח וריסקו את כל כלי־הבישול. רק עכשיו הבינונו, כי המזל שיחק לנו ששילחנו את הילדים, אשר הרחוב והחצרות היו משמשים להם למשחקים. והמכתשים הוסיפו עתה גוון חדש לנוף שלנו, כי עד כה ההרס נראה רק בבתים.

ההפגזות עם שחר נעשו “שיגרה” ואם יש ואיחרו קצת, התלוצצנו כי השעון שלהם מפגר. הרגשנו את עצמנו בטוחים במרתפים, כשאנו תוהים ושואלים: כיצד השכילו אבות המושבה לבנות מרתפים כה חזקים! – – לילה אחד נמאסה עלינו השינה במחנק המרתף ויצאנו לישון בחבורה, בביתה של שרה שניידר, שהיה לו גג בטון. והנה – בלילה אני מרגיש כי מרדכי לובובסקי מסתובב בחדר ומעיר את שכנו למיטה. אני שואל מה קרה? והוא עונה כי יש לו הרגשה שצריכים לצאת מתוך הבית… הוא קיפל את מזרונו ויצא, וגם אנו נדבקנו בהרגשה זו וחזרנו בזה אחר זה למרתף. ואמנם בו בלילה היתה הפצצה וכאשר יצאנו לראות בביתה של שרה שניידר, מצאנו הרס וחורבן. פגז התפוצץ בכניסה אליו ופגז שני התפוצץ, כפי שמרדכי ניבא, על הגג. אכן, יד ההשגחה היתה בכך שנצא את הבנין בעוד מועד. – מעתה כל הפגזה הוסיפה על ההרס – צמרות העצים נגדמו והוטלו ברחוב, צינורות המים החרבים הועמדו זקופים – אך מכל טונות המתכת שהומטרו עלינו עדיין לא היו קרבנות אדם. התרגלנו מעט־מעט וכאשר ראינו את מטוסי האויב מופיעים מעבר לרכס ההרים, פתחנו כבר באש מהכלים שלנו והם נאלצו להטיל את הפצצות הרחק מהבתים.

סוף־סוף זכינו גם ליום־תגמול, כאשר לילה אחד הגיעה אלינו פלוגת פלמ"ח מיוחדת כדי לחבל בהכנות של האויב (ראה גם לעיל). מבעוד יום (18 במאי) בא יגאל אלון, ראש המטה העליון בימים הללו, עם מפקד הפעולה, לקבוע את תכנית ההתקפה. הם ביקשו מאתנו בחורים שיצטרפו כמורי־דרך בסביבה הזרה להם. השלושה – אהרון (ארה גרבובסקי), פנחס שניידר ושמואל סגל התנדבו לפעולה מסוכנת זו ולאחר מכן חיכו הכל עד שיחשך. והנה הופיעו 3 אוטובוסים מלאים “חברה” צעירים – הכוח הסתדר בשקט ללא פקודות מיותרות. הקשרים רישתו את מכשיריהם והבחורים עברו בשורה ערפית ארוכה דרך המושבה ונבלעו בחשיכה. ירדנו אחריהם עד למרפסת של בית־הספר שם שוכן מטה הפעולה, שעמד בקשר עם הכוח היוצא, ומפעם בפעם נתקבלו ההודעות: צלחנו את הירדן… עברנו על פני גל האבנים… – ואנו עוקבים אחר המתרחש במתיחות. כשהתקבלה ההודעה – התקרבנו לבנין – עלה המתח. –

מיד פתחה “התזמורת” – וצרורות קצרים של סטנים התערבבו ביריות רובים ומקלעים, פיצוצי רימונים וברק מבזיק את השמים ומיד אחריו – רעם אדיר. ידענו כי זה היה פיצוץ הקיר החיצוני. מכאן והלאה היה קשה לעקוב, כי נפץ רדף נפץ תוך יריות מהכלים – – הכוח הגיע כבר אל מחסני התחמושת והחלו לשלוח בהם אש. מחזה אדיר ונדיר – – כיצד התעופף כדור פורח לשמים והתנפץ לרסיסים קטנים בשלל אורות כזיקוקין. היריות פסקו ונמשכו רק ההתפוצצויות במחסנים.

– – תוך כך נורתה יריה בודדה (ואולי מקרית) מהמדרון הצפוני לעבר המושבה. יריה אחת – ועל ידי ישב אותה שעה זרובבל מראש־פינה שבא אלינו לקחת חבל בשמירה. כדור זה שנורה מרחוק פלח את ראשו של זרובבל ולא הספיק אלא לפלוט –אח–ח – ונדם לנצח… הוא הקרבן היחיד באותו ליל־שימורים, כי “הכוח” חזר שלם אף ללא פציעה קלה מהפשיטה. –

לאחר מכן סיפרו הפלמחאים כי בתוך בנין תחנת המכס ומסביב לו נתקלו רק בהתנגדות קלה וכאשר הסורים תפסו את המתרחש בחרו להימלט מאשר להיכנס בקרב. הבחורים ניצלו היטב את ההזדמנות והמשורינים הסוריים הוצאו מכלל שימוש, ארגזי תחמושת מכל הסוגים הועפו לשמים, אף הציוד שהיה בתוך הבנין נחבל. גיסי ארה הביא על גבו שני מקלעים “שאטו”, אך הפלמ"חאים לקחו אותם בטענה, שהם שייכים לכוח שביצע את הפשיטה ולא לנו. וארה לא פסק לספר על הנשק הרב שהיה שם, אך הזמן דחק והכל נשאר מפוזר בשדה.

ולמרות הרגשת הרווחה שהרגישו הנצורים מהעובדה כשלעצמה, שידנו השיגה את האויב בעמדתו – טבעת המצור נתהדקה והלכה, באופן שקשה להבין כיצד שמרו כאן הלוחמים המבודדים על סדרי חיים ומשטר קרבי בימים ובלילות שבאו לאחר מכן. תעודה נאמנה ביותר על כך היא מכתב בחתימת אלעזר סגל ונתן אדלר בשם ועד המושבה וועד הבטחון (אל ח. אריאב, מנהלה של התאחדות האכרים בתל־אביב, מיום 1.6.1948) – מכתב המזכיר לנו בנתוניו המעשיים והשקולים מיסמך אחר – מאחרוני המכתבים של יוסף טרומפלדור מחזית תל־חי (אל קלוואריסקי) – ראה תצלום.

“אני כותב את הטורים האלה חצי שעה אחר הרעשת מושבתנו בתותחים מעבר גבול סוריה. – פותח המכתב – ועדיין לא ידועה לי מידת ההרס. במשך השבועיים האחרונים הורעשה מושבתנו מהאוויר ומתותחים שש פעמים, נגרמו נזקים לפרט ולכלל, נפגעו מכונות חקלאיות, בניינים, לולים על העופות שבהם, ציוד רפואי (פגז חדר לתוך המרפאה והרס את הציוד). אם לא היו אסונות בנפש, יש לזקוף זאת לנס גדול. יחסם של מוסדות הבטחון אלינו הוא אדיש, כי גם לפינוי נשים וילדים לא רצו לתת את ידם, והפינוי נעשה על אחריותנו עוד ביום 14 במאי וע”י כך הצלנו נפשות יקרות מאסון בטוח ושחררנו את ידי הלוחמים למלוי תפקידיהם בכל היעילות (עכשיו גם האחראים לבטחון הנפתי מכירים בזה שהפינוי היה דבר בזמנו). והננו להודיע לתשומת־לבכם כי החזקת האמהות והטף מחוץ למקום גורמת לנו הוצאה מיוחדת של חמש־עשרה לירות ליום ואין צורך להדגיש כי אין באפשרותנו לשאת הוצאה זו.

"אני תקווה כי לא תעמדו בחיבוק ידיים (התאחדות האכרים) מול מצבנו הקשה, הן בהרס המשקי והרכוש והן בעמידתנו על המשמר בעמדת־הספר הכי רצינית, ללא רתיעה וללא הפוגה בשעות היום והלילה ובתנאי חיים איומים בתוך חפירות ומרתפים (כי אין אפשרות לדור יותר בבנינים), ללא מים וכלכלה מתאימה ובתנאים סניטאריים שאין להעלותם על הנייר – –

“בתשובה למכתבכם מיום 9.5.1948 הננו להודיעכם, כי המפ”ן אישר עבור מושבתנו רק עשרה אנשים לשמירה ולא עשרים וגם עבור עשרה אלה שולם רק החלק החמישי מהסכום המגיע עד היום ואין אנו יודעים את הסיבה ליחס מחפיר זה כלפינו. אגב אנו מאשרים כי קיבלנו שיק על מאתים לא"י שהעברתם באמצעות הממונה על מגבית ההתגייסות. גם זו לטובה, אם כי זוהי רק זריקה סמלית לגבי מחלתנו הכלכלית הקשה.

“בהזדמנות זו אנו מפנים את תשומת־לבכם לעובדה, שעדיין לא הבטחנו את רכושנו החקלאי, הציוד והיכולים. אין באפשרותנו לשלוח בן־אדם לתל־אביב בקשר עם זה ובקשתנו כי תעזרו לנו בענין זה. אין לנו שום ידיעה באיזה אופן נעשה הבטוח העממי ע”י מינהלת העם. הדבר דחוף מאוד בפרט עבורנו, כי יום יום אנו סובלים נזקים.

"אנו סוגרים את המכתב בתקווה, כי לא תעזבונו לנפשנו בשעת חירום זו.

בכל הכבוד

בשם ועד המושבה וועד הבטחון (חתומים)

אלעזר סגל, נתן אדלר".

אך למותר להביא ראיות לנאמנות הדברים, לאחר שמכירים אנו את כותבם אלעזר סגל בנימתו השקולה והמיושבת גם בשעה ה־שתים־עשרה. ר' אלעזר אשכנזי, שכנו מיסוד־המעלה, מעיד גם הוא: הכרתי היטב את אלעזר סגל, כי לא עבר כמעט חודש שלא היינו מתכנסים בוועד הגוש לדון על הענינים הכלליים של האזור ועל כל ישוב לחוד. ואלעזר סגל שהעבודה הציבורית היתה טבועה בדמו, הגן על האינטרסים של המושבות ושל מושבתו משמר־הירדן במיוחד. בפעם אחרונה פגשתיו במארס 1948. עצב ודאגה היו נסוכים על פניו אחרי שוד העדר של ארגון וודג’בוד ורציתי לעודדו, אך הוא שפך לפני את מרי־שיחו: על הידיעות המהימנות שבידו בדבר כוננות האויב ממזרח לירדן ועל מושבתו הקטנה שנפל בגורלה לשמור על ראש הגשר ממערב לירדן. הוא קבל על מיעוט תשומת־הלב לסכנה הצפוייה בגיזרה זו – – ומאז שוב לא התראינו, עד אותו יום מר ונמהר בחודש סיוון בו נפסק קשר האיתות בין יסוד־המעלה ומשמר־הירדן. עדיין סמכנו על מעשה נס אך עברו שעות מספר וידיעה רשמית מסרה על נפילת משמר הירדן.

־ ־ ־ ־ ־

ואולי מתרשמים אנו מהמכתב שהובא לעיל בעיקר מאי־תחושת הקץ או קרבת הסוף הטראגי של המושבה והלוחמים אשר בה; – עדיין מדובר בו על סידורים חיוניים תוך בטחון גמור לקראת הזמן אשר ישוב לתיקנו… אשר לצד המעשי של שאלת ביטוח הרכוש החקלאי לה דואגים המתישבים־המגינים המנותקים, מעיד אמנון הורביץ מהתאחדות האכרים, כי הוא ענה מיד על המכתב ומסר את הפרטים המבוקשים – “אבל לרגל מצב הבטחון, תנאי התחבורה ולבסוף חורבן המושבה – לא הגיע כבר מכתבי לידי החתומים.” – והדבר גרם לא מעט לאחר מכן, לאלה שניצלו, כי נאלצו להתרוצץ במשרדים – כדי לבוא על הפיצויים המגיעים להם כניזוקי־מלחמה, אשר המדינה חייבת לשאת בנזקיהם.

והערה שניה היינו רוצים לקבוע במקום זה: עובדה זו שאנשי משמר חוזרים עליה בדבר פינוי הנשים והילדים, כמצטדקים בכך שראו את הנולד, – הרי לא היו בכך יחידים או בודדים; משק שהיה בחזית אף מאחורי קו־החזית הראשון של מלחמת השחרור פינה את הנשים והילדים, ופעמים גם את הרכוש החי, למקום שיכול או שתנועתו וארגונו עמדו לו לפנותם ולמצוא להם מקלט.

נצחון וקרבות (הימים 1–4 ביוני⁴⁹)    🔗

המדינה כבר עומדת על תילה ולא עוד אלא ב־31.5.1948 מתפרסמת פקודת היום של שר הבטחון ד.בן־גוריון על הקמת צבא ההגנה לישראל. שוב אין אנו עומדים ביחידות לוחמים של פלמ“ח והגנה או אצ”ל, אלא ובעיקר במטה מרוכז החולש על כל החזיתות – ומה על משמר־הירדן שיש להחיש לה עזרה בסכנה הצפוייה לה? מובן מאליו כי לנוכח החזיתות וקרבות הדמים נגד הפולשים לא די להשיב כי בנידון זה לא חל שינוי – ושוב נסתייע תחילה בתיאור מוסמך של מפקד, אלוף משה כרמל (ראה ספרו “מערכות הצפון”), על רקע החזית שהתפתחה בשלב זה באזור, עם שהוא סוקר את המצב במבט לאחור: הגליל העליון המזרחי הוא בעצם רצועת עמק צרה – כותב משה כרמל כמפקד “מבצע ברוש” – והיא עולה מדרום לצפון עד מרגלות החרמון, כשרוחבה כדי 6–8 קילומטרים. באמצעו של עמק זה פרוש ים החולה וצפונה לו הביצות. מעבריו מוקף העמק הרים נישאים, שהיו מוחזקים בידי האויב. ממזרחו פזורים ישובים על ההרים הסוריים וממערבו – הלבנוניים.

נקודותינו הבודדות שעל ההרים ממערב לעמק זה – צפת, רמות נפתלי, מנארה, משגב־עם – לא היו עשויות לשנות את עובדת שליטתו של האויב בהרים, כי ישובים אלה לא היוו שרשרת הגנה רצופה, אלא היו מתגוננים אחד־אחד בפני עצמו. מרבית נקודותינו היו פזורות בעמק שלמטה ולרגלי ההרים שבמזרח.

רצועת־ארץ צרה זו, שנזדקרה ועלתה לצפון היתה מכונה בפינו על דרך הלצה “אצבע” – והכינוי בא להבליט את דקותו וחשיפותו באגפיו. היתה זו אצבע דקה־כחושה אשר היית חושש תדיר, שמא לא תעמוד במכות העלולות לנחות עליה. הכביש העולה לרגלי ההרים היה בטווח אישו של האויב מעבר מזה ומעבר מזה, סכנת ניתוקו היתה מוחשית ופירושה מצור קשה ומוחלט לכל ישובינו באזור זה.

משנבלמה התקפת הסורים, בראשיתה של הפלישה, בעמק הירדן – מיהרו הללו והעבירו את נקודת־הכובד של התקפתם לגליל העליון ותקפו את המושבה הקטנה משמר־הירדן, בעברם את הירדן. הם נהדפו תוך אבדות קשות ושבו לתקוף בכוחות מוגברים יותר. לוחמי המושבה ואנשי התגבורת התגוננו במשך ימים, ויחידות־שדה שלנו חשו להכות באגפו של האויב, כדי להקל את הלחץ על המושבה. עצמת האויב היתה מדהימה ויחידותינו שהיו מצויות אותו זמן בגליל, לא עצרו כוח לעמוד בפניו. – – עד כאן משה כרמל.

והיכן הכוחות אשר אך זה “טיהרו” את הגליל, לפי תיאורו של יגאל אלון לעיל? – על כך משיב המפקד האזורי החדש אורי יפה: כעשרה ימים לפני ההפוגה הראשונה (הווי אומר – בראשית יוני) יצאו גדודי הפלמ“ח מן הגליל במהירות, בהתאם להוראות, והגליל נשאר ללא כוח מספיק למניעת הפלישה. האויב הרגיש בנקודות־התורפה ותקף את הגליל בשתי גזרות – יום אחד הותקפה משמר־הירדן ובו ביום גם – מלכיה. במשמר הירדן ניטשו קרבות כבדים, האויב נהדף בהשאירו חללים רבים ושלל רב שנלקח ע”י צבאנו, אבל במלכיה לא עמד אז הכוח… יומיים לאחר ההתקפה הראשונה, הותקפה משמר הירדן בשניה – –

בינתיים כבר השתרר במקום משטר צבאי מובהק. – נמשיך מכאן עם נתן אדלר – אף אחד לא יצא את המקום בלי נטילת רשות. האוכל הוגש במשמרות באחד המרתפים והכל עסקו לפי התור בשמירה ובתצפית. העבודה בחוץ הוזנחה ובמשך שעות היום שופרו ותוקנו תעלות הקשר, שהוליכו מהחצרות אל העמדות. עבודה זו קיבלה משמעות חדשה, וכל אחד הרגיש, כי במידה שהוא חופר עמוק יותר חייו בטוחים יותר. מדי ערב הקפנו סביב לגדרות ובדקנו את מוקשי האזהרה הפזורים בשטח אף החלפנו מוקשים, שהתפוצצו בגלל פרדה שעברה אצלם או ציפור שהתישבה על חוט והפעילה את המנגנון – בחדשים.

הכל התהלכו – בנשקם האישי על כתפם. “הנשק הכבד” – היינו שני מקלעים – היו מוצבים בעמדות. המרגמה – באחת החצרות שבמרכז המושבה, כך שאפשר היה להפעיל אותה בכל כיוון ואנשי הצוות ידעו כי בשעת הצורך עליהם להימצא אצלה מיד. כל אותו זמן התנהל הכל באמצעות מכשיר־הקשר הפרימיטיבי והמסורבל שהיה לנו, אך אם “מיפקדת הגוש לא באה אל המושבה, הלכה המושבה אל המיפקדה” – – ובכל הזדמנות עלינו לראש־פינה לשיחה עם המפקדים, אשר ברוב המקרים היו טרודים. אם עלה בידי לשוחח עם האחראים ולהזהירם על הסכנה המרחפת עלינו, חזרתי בטפיחות על הכתף – –" אנו עושים מה שאפשר – אמרו – אין לנו אנשים לשלוח אליכם, אך בשעת הצורך נשלח תגבורת רצינית" – – דברים כיוצא בהם שלא היה בהם משום עידוד. 

ארגון ווג’בוד, שהיו לו קשרים עם המרכז שלו, עשה הכל כדי להביא תגבורת (כמסופר לעיל) ואמנם כאשר הובאו כ־12 בחורים ובחורות משלהם, הדבר עודד את כולנו. עם החמרת המצב מבחוץ, פסקו הוויכוחים הפנימיים בין אנשי המושבה והארגון, כי הכל היו מרוכזים במטרה אחת ויחידה; – הכל ידעו כי סכנה אחת מרחפחת על ראשינו, ללא הבדל – אם בן־המקום הוא אם חבר ארגון ווג’בוד, ואם בא אלינו בתגבורת מאחד הישובים בסביבה.

כן מגיעים אנו עם לוח־הימים של הקרבות, לתחילת יוני. ביום 4 ביוני, שישי בשבוע, עליתי אחה"צ לראש־פינה ולנתי שם לרגל סידורים. – כותב נתן אדלר – עם שחר (5 ביוני) אני מתעורר, כשרעש מוכר לי תלוי באווירה של ראש־פינה – אווירון סורי הוא הטס באין מפריע, זורק את מטען ההרס וממזרח מגיעים אלי הדי התפוצצות. ממרומי ראש־פינה נראית לעין סוללת התותחים של הסורים שהוצבה אל מול עמדתנו בטובה (דרומית למשמר ומזרחית לראש־פינה) ומפגיזה אותה – ומשם צפונה ליד “התחנה הצרפתית” ממול משמר־הירדן, מפגיזה סוללת תותחים שניה. פגיעותיה של זו אינן נראות, כי המושבה הנמוכה נמצאת מחוץ לקו־הראייה, אך ליווי ההפגזה באש מהירה ממכונות יריה ורובים העיד, כי מתקיפים את מושבתנו.

אצתי מיד למקום המיפקדה (בבנין המשטרה) בטענה: הבטחתם כי בהתקפה על משמר תשלחו תגבורת – איפה האנשים והנשק? ירדו עמי למשמר. – התשובה שקיבלתי היתה בחצי־הפה: מתקיפים גם את טובה ונחוצות גם שם תגבורת ועזרה. עוד מעט יגיעו אנשים ונראה מה לעשות… והתשדורות המגיעות ממשמר אותה שעה תובעות עזרה דחופה. דובר איפוא בארגון כיתות תגבורת מאילת השחר, מיסוד ומחולתא, אך דעת המפקדה היתה שיש לשלחן לטובה. הרי שכל ההבטחות התנפצו אל שיקול דעתה של המיפקדה ולי ניתן משוריין של נוטרים עם 1000 כדורים אנגליים – –

בהצטלבות מחניים נפגשנו בכיתת לוחמים מיסוד־המעלה שפנתה לטובה ותוך קריאת עידוד הדדיות המשכנו את דרכנו במשוריין עד למקום, שם הכביש יוצא מהמישור ומתחיל בירידה למושבה. הסורים שראו את המכונית הנחיתו צרורות ארוכים על דפנותיה, כשהנהג מגביר את המהירות – כן הגענו עד לכניסה למושבה ומשם למקום חסוי מהתצפיות הסוריות. מיד נתאספו מאנשי המקום שמסרו על מהלך ההתקפה: בשעה מוקדמת בבוקר החלה ההפגזה ולאחריה תפסו יחידות סוריות שצלחו את הירדן את רכס הגבעות המרוחק מאתנו כ־500 מטר מדרום למושבה ומשם פתחו בהתקפתם, שנתמכה במכונות יריה מהמדרון הסורי. חיל הסורים עשה כמה נסיונות להתקרב למושבה, אך אש המגינים הרתיעה אותם – ומספר המתקיפים נאמד ב־500–600 איש מצויירים במיטב הנשק. כיוון שראו כי אינם יכולים להתגבר על כוחות המושבה, פנו אל בריכת המים (שהיתה ריקה) ופוצצו אותה. מצידנו היו שני פצועים קל שנחבשו ונשלחו במשוריין לבית־החולים בראש־פינה. מסיפורי אני על עמדת המיפקדה בראש־פינה הסיקו חברי לוועדת הבטחון מסקנות עגומות מאוד – ובינתיים מכונות־הירייה של האויב הוסיפו להצליף לצד המושבה. בשעות של אחר־הצהריים נתלקחה שוב הרעשת תותחים, אשר התכוונה הפעם אל מעבר למושבה, שם גילו הסורים תגבורת שהתקרבה אלינו (כוחות יסוד־המעלה וחולתא) ומנעה את גישתה. אמנם הכיתות הספיקו למצוא מחסה בחורשת האקאליפטוסים אשר לפני המושבה, אך האש הקטלנית גילתה אותן גם שם ורבים מהם נפצעו ואחד נהרג.

מרדכי לובובסקי, שהיה בתגבורת, משלים את תיאור הקרב. כיוון שפצעו עדיין היה חבוש (כמסופר לעיל), ביקש יום קודם לכן רשות ללכת ליסוד לנוח, אך כאשר נשמעה עם שחר (5 ביוני) ההפגזה על משמר, עלה עם צעירים מיסוד על גבעה כדי לוודא את המתרחש. ב־9 בבוקר בא רץ ממטה ראש־פינה לגייס צעירים לעזרת משמר (וטובה) (כ־8 מיסוד וכמספר הזה מחולתא) ומרדכי הצטרף אליהם. מפקד הכיתה היה שלמה גדולטר (מיסוד) ומרדכי נעשה לו סגן. – לאחר שצויידו בנשק לוקחו במכונית עד מחניים (שם נפגשו במשוריין עם אדלר כלעיל).

אביעזר פרידמן כמפקד האזור הזה, פקד על הכיתה להתקדם למשמר “דרך טובה” וכן עשו; ואמנם אחדים עם יונה מזרחי (אף הוא מיסוד) היו ראשונים להגיע לטובה והצליחו להטיל בהלה בשורות החיילים הסוריים שפלשו כבר לתחום זה, ונחפזו לסגת. טובה ניצלה ומיד הוטל על מרדכי להוביל את הכיתה בדרך הקצרה למשמר “שהיא מותקפת משעות הבוקר”. המפקדים באזור לא ידעו מה בדיוק מתרחש שם ואמרו: “אם נפלה המושבה תכנסו בקרב ותכבשו בחזרה…” הכיתה הוסעה באוטובוס עד יארדה ושם ירדה והתפזרה, כשהפגזים הסוריים נמטרים עליה סביב.

הלכנו כמאתיים מטר בתוך הוואדי – ממשיך מרדכי – עד לכפר משרפה שהוא נמוך, ומשם החלטנו להמשיך ללכת עד לוואדי שני בכיוון למושבה. וואדי זה הביאם כבר עד לחורשת הזיתים והאקליפטוסים מלפני המושבה! – אך בשטח המישורי התקדם מרדכי לבדו ואמר לחבריו כי יחכו לאות ממנו מתוך החורשה כדי להתקדם גם הם. כאן נפתחה עליו אש של כוחות האויב שנמצאו עדיין בקרבת המושבה, אך הוא הגיע עד לעץ הראשון ומתחתיו השיב אש והכיתה עם מפקדה גדולטר התקדמה לעזרתו. יריות הסורים פסקו ואנשי הכיתה קפצו לתוך תעלות־הקשר החפורות בחורשה, כשמרדכי נשלח שוב לפנים, להכנס למושבה ולוודא את המצב. אותה שעה הופיע אווירון האויב וסייר את הסביבה ומיד הפגיזו תותחים את החורשה – ישראל טלטיצקי מיסוד־המעלה ויוסף לבקוביץ חבר חולתא נפגעו ועוד אחד אבד.

מרדכי התקדם בתעלת־הקשר בזחילה עד לגדר הבטחון, ושמע את קולות המגינים – מיד קרא להם וקפץ לעמדתם. כיוון שהתברר לו כי המושבה לא נפלה, ביקש מים ועזרה ראשונה לפצועים בחורשה – אך אי־אפשר היה לגשת אליהם עד רדת הלילה. בערב לוקחו הנפגעים במכונית לראש־פינה ושאר אנשי הכיתה נכנסו למושבה ונשארו בה שני ימי קרבות עד שהוחלפו (והמחלימים הם שלוקחו בשבי). – כן עומדים אנו עם שני המספרים, נתן אדלר ומרדכי לובובסקי – במוצאי־שבת (5 ביוני) ומכאן ואילך הדברים צריכים להימסר כסיפור ימי הקרב האחרונים – חמישה ימי קרבות לסירוגין עם הפוגות עד לנפילת המושבה (6–10 ביוני). 

מרדכי עוד מתפנה לשעה קלה לחזור לחצרו ולהאכיל את הבהמה שנשארה שם, ושוב השתרר שקט, כשמגיני משמר העיפים דרוכים בעמדותיהם לכל רחש. הנשים בישלו במטבח המשותף את הארוחה וחילקו אותה ליושבים בעמדות, כי הללו לא יכלו עוד לעזוב אותן. – וכן עבר עלינו הערב, – כותב אדלר – כאשר לפתע הובא אלינו למרתף המיפקדה שלנו קצין (צ.ה.ל.) לבוש חאקי והתברר, כי הגיע עם פלוגת חיילים מראש־פינה בשלוש מכוניות־משא. ההפתעה היתה רבה וכל מי שלא נמצא בעמדה, בא לראות את חיילי הצבא הראשונים שלנו על ציודם ותחמושתם (ראה לעיל). העיפות פגה מיד: אות הוא כי אין מסיחים את הדעת מאתנו – אמרו המגינים. – וקצין הפלוגה שואל ורושם דו"ח מדוייק על הנעשה במקום ואומר: עלי להתקשר עם המיפקדה ולדווח לה – –

– והרי הכל ידוע להם? – תמהים המגינים.

– אבל עתה שורר כאן שקט. – משיב הקצין.

– כלום אפשר לדעת מה יהיה עם שחר? – מזכירים לו המגינים מנסיונם.

– מה לעשות – ואני מחובתי לדווח ולקבל הוראה מה לעשות. אנו כוח נייד ונכנסים לפעולה במקום שם מתלקח קרב. אין אנו באים לשבת במקום. – אומר הקצין ורוחם של המגינים נפלה שוב.

הם עדיין מנסים לשדל את הקצין כי כיתה אחת במקום עדיפה מגדוד שלם בראש־פינה הרחוקה, אך ההוראה מראש־פינה אינה מאחרת לבוא: אם במקום שורר שקט על הקצין לחזור עם פלוגתו.

העיקר, אל יאוש. – אומר הקצין וצעדיו נעלמים בחשיכה ואחריו גם הקצינים והסמלים של הפלוגה.

המעשה נראה אולי מוצדק מבחינה צבאית, שהצבא בא… מדווח… והולך כי אינו צמוד למקום, בחינת “ייחרב ישוב ובלבד שהצבא יישאר שלם כי בו הערובה לנצחון” – אף־על־פי־כן הופעה כגון זו היה בה כדי לדכא את הרוחות המדוכאות בלאו הכי! – מתריס כאן שמואל סגל בהתמרמרות רבה. – וזאת יכול להבין רק אחד שראה במו עיניו את המציאות. אני נסעתי אז עם הפלוגה הצבאית במשאיות כמורה־דרך, בלי שידעו בחוץ מה למעשה נשאר מהמושבה – האם היא קיימת אם לאו – – משום כך לא התקרבנו אל המושבה ישר ממערב אלא עקפנו והמשכנו לצד צפון. וכאן עם כיתה קטנה הלכתי במחסה השלף הגבוה, בשלהבות־אש עולות לקראתנו מהבנינים הבוערים. מה מתרחש שם? – –

המפקד היסס אם כדאי לסכן את פלוגתו, אך ברדת הדמדומים ניתן לשכנעו שיכנס ויקבל דו"ח מוסמך מפי נתן אדלר מפקד המקום.

כאן שמע כי האויב נהדף והוא מקבל הוראה מהמטה לחזור לראש־פינה. אך אני שנכנסתי בינתיים למרתף המיפקדה וראיתי את אבא ואת חבר המגינים יושבים כמוכי־הלם אחרי קרב רצוף במשך 48 שעות – הרגשתי כי אין עוד אפשרות פיזית להחזיק במקום ואמרתי לאבי: אין טעם להשאר כאן… והוא השיב לי בקצרה: איני זז מכאן – –

אז חזרתי אל המפקד האזורי אורי יפה בראש־פינה, שנתן לי מחלקה (מהפלוגה שחזרה) לחיזוק כוחותינו. המחלקה נשארה אתנו יומיים אך לקחו אותה (לקרבות לוביה–סג’רה) – ואנו מה עשינו בהפוגה הקצרה שהשתררה בינתיים? – מיקשנו ככל שיכולנו את הגישות מדרום למושבה ועובדה היא, כי מיקוש זה הכשיל את התקפת הסורים לצד טובה, לאחר שהמוקשים גרמו להם אבידות רבות. מעשה זה לא שכחו לנו הסורים גם לאחר מכן כאשר נכנענו⁵⁰ והם חקרו אותי במכות – מי הם שפיזרו את המוקשים – –

ושוב נשארנו 40 המגינים המפוזרים ב־13 העמדות, ומספר האנשים אינו מספיק כדי להפעיל את כולן. גם הכוח במרכז, שהחזיק ברחוב המושבה, אינו מונה אלא 5 אנשים ואינו עשוי להפריש תגבורת יעילה למקום שנדרשה. זה היה המצב, בלי כחל ושרק, באותה הפוגת־ביניים שקדמה להסתערות האחרונה. – מסיים שמואל סגל.

ואם שמחים היינו, כאשר ראינו לראשונה את חיילי צבאנו הלוחם כשהם חמושים כהלכה, – מאשר אדלר – הרי אחרי לכתם נראה המצב במקום עלוב ודל משהיה: מספר עמדות קטנות ובכל אחת מהן 4–5 מגינים או בסך־הכל 28–30 לוחמים וביחד עם חולית מקלענים, רגמים, קשר ומטה – מספרם 42. בצירוף התושבים האחדים הרי בסך־הכל 50 נפש ועליהם הוטל לעמוד בפני הכוח הסורי, אשר אף אחד לא ידע את עצמתו ומה הוא עלול להטיל למערכה כאשר יפתח בה ובעוד אנו מביטים בעין יבשה אחר המשאית שנעלמה, והנה נגש אלי שוב לוחם מן החוץ ומבשר: באתי עם כיתת חבלנים, כי צריכים אנו לרדת לירדן ולמקש את המעברות – והלוחם הזה הוא בן יסוד־המעלה (שוב אותו יונה מזרחי שהוזכר לעיל) המכיר היטב את הסביבה.

על־פי הצעתנו, יצאה הכיתה למקש תחילה את מעברות הירדן מדרום למושבה, כי שם נראה לנו הענין דחוף יותר, וכיוון שלמחרת (יום ראשון, 6 ביוני) נמשך השקט משעות הבוקר, עבדו המגינים בתיקוני העמדות שנפגעו או בחיזוק גדרות הבטחון. רק עתה, תוך העבודה אצל הגדרות, הבחינו בחללים הרבים המפוזרים בשטח, אשר הסורים שנסו ביום אתמול לא אספו אותם וכן נטשו שלל רב של רובים וכדורים. במראה זה בלבד מצאו המגינים נחמה פורתא – ושוב ישבו מצפים – מה מלילה… מה מיום… וצפייתם שוב לא ארכה.

כאן נביא במקביל רישום פעולות משל חבר ארגון ווג’בוד (דהיינו פיקוד אצ“ל – אשר הוא תואם בפרטים את המסופר לעיל, עם שהוא לקוי בחסר ומצטמצם בעיקר בפעילותו שלו. לפי רישום זה (סיפור “יואב” ועוד) יוצא: ב־16 במאי הארגון מפנה מהמקום את הנשים והילדים, שהועברו לנחלת ז’אבוטינסקי, והמעשה הזה מקל על חופש התנועה של לוחמי הארגון. לאחר מכן הסתננו למשמר, נוסף לתגבורת שהוחזרה, עוד 8 בחורים ובהם “בועז” מפקדם ושלמה – אשר שניהם נפלו לאחר מכן על הגנת המושבה. ואשר לפעולות האויב: ב־17.5 הופצצה המושבה מן האוויר; ב־19.5 (אחרי חבלת הפלמ"ח – ה. כ.) חילופי יריות ממקלעים ומרגמות; ב~20 הורעשה משמר מתותחים וכן ב־31.5 וב־1.6 לסירוגין. ב־5.6 פתח האויב בהרעשה כבדה לעבר העמדות הדרומיות שלנו ומאות סורים נתגלו מצד זה בסמוך לבריכת המים, כשהם מתקדמים לצד הכביש הראשי (כדי למנוע גישת תגבורת למשמר). שנים מחברי אצ”ל נפגעו והסכנה היא שהאויב יצליח לכתר את המושבה מצד הכביש. האש של מגיני משמר מונעת מזימה זו ולעת הלילה מגיעה התגבורת מאנשי יסוד וחולתא (וגם מכפר גלעדי). עם שחר ב־6.6 האויב מחדש את ההרעשה ושוב מופיעים כוחות מצד דרום. חמשת המגינים מחברי אצ"ל בעמדה מס' 10 נפצעו וכן נפגעים הקשרים הרצים בין העמדות. חלל ראשון נופל, יוסף חיימוביץ מחברי ארגון ווג’בוד, והמצב החמיר כי אין במי להחליף את הפצועים. גם האויב נראה עיף ומתקדם לאט לעבר המושבה וכאן באה לפתע העזרה – פגזי התותח שלנו מטילים בהלה בשורות האויב הפותח במנוסה.

ונציין את האירועים של ימי הקרב 6–5 ביוני לסדרם:

5 ביוני (שבת) בבוקר – התקפה סורית תוך התקדמות מדרום למושבה.

5 ביוני (לפנות ערב) – פגיעות בתגבורת של אנשי יסוד וחולתא, שמצאה מחסה בחורשה עד רדת החשיכה.

אור ל־6 ביוני (בלילה) – ביקור פלוגת צה"ל ויציאתה.

אור ל־6 ביוני (בלילה) – כיתת חבלנים באה למקש את מעברות הירדן.

6 ביוני – מהבוקר התקפה מוגברת מדרום ומצפון למושבה עד בוא התותח מראש־פינה שהטיל בהלה במערכות האויב.

פרטי הקרב הזה ותיאוריו להלן.

איננו זזים מכאן (6–9 ביוני)    🔗

– ובמדרון ממול פעילות מוגברת. בוקר יום ראשון 6 ביוני. – כותב נתן אדלר – התותחים והמרגמות משם הופעלו ביתר־עוז – פגז אחר פגז התפוצץ בשטחה של המושבה ובקרבת עמדותינו, כאילו החליט האויב להפוך את המושבה לתל־חרבות. לאחר ההפגזה החל חיל הרגלים גולש לצידנו, הפעם במספר רב יותר מביום אתמול. מראש־פינה, שמה הודענו על ההתקפה המתקרבת, קיבלנו הבטחה לתגבורת, ועמדותינו ציפו עד התקרב האויב כדי טווח יעיל, כדי לפתוח עליו אש. ואמנם אך התקרבו החיילים הראשונים מהגבעות הרתיע אותם מטח יריותינו לאחור. זרם החיילים מההר ממול לא פסק, כשמכוניות מסיעות אותם עד לירדן, וכלי הנשק שלנו אינם מגיעים שמה כדי למנוע אותם לעבור את הירדן. גם המוקשים שהוטמנו שם אמש לא עצרו בעדם. השורות המתקיפות של האויב נעשו צפופות יותר, אך כל גל תוקף נשבר אל אש המגינים שלנו, שהיתה מכוונת היטב. כיוון שמצפון שרר שקט הועברו כמה אנשים מהעמדות הצפוניות לדרומיות וחוליות המקלע והמרגמה פעלו ללא תקלה. היתה כבר שעה 11 לפנה"צ ועדיין מבטיחים לנו מהמיפקדה את התגבורת שתבוא.

הישובים בסביבה, הקשורים ברשת־הקשר שלנו, מקשיבים לנעשה ומשדרים לנו מזמן לזמן דברי עידוד כי נחזיק מעמד, אך ההתקפה גוברת, כשמאחורי שורות החיילים המסתערים צועדים שוטרים צבאיים ונשקם מכוון בגב הקדמיים. מאחורי השוטרים שומעים את צעקות הקצינים – והכל יחד נראה כמערבולת, בה גושי אדם רצים וצועקים, יורים ונופלים… כל השטח כוסה עשן, אך מדי התקרבה השורה הקדמית לגדר שלנו נאלצה להרתע. עמדותינו עמדו במבחן ולא החדירו את כדורי האויב. והבחורות עוברות מעמדה לעמדה עם מים ומלאי התחמושת. הרגשת הבטחון בעמדותינו לא זועזעה.

משעה 12 קיבלנו מישדר ממשק דרדרה, אשר בצד המזרחי של אגם החולה, כי התצפית שלהם גילתה כוח בגודל גדוד שהוא חוצה את הירדן במעברות הצפוניות. העברנו את הידיעה לראש־פינה ושוב הבטחה: מגייסים תגבורת שתישלח אליכם – – לא ארך זמן ומצד צפון הופיעו חיילים סוריים שהתקרבו לגורן. אותה שעה מודיעים מראש־פינה כי תותח נמצא בדרך אלינו והוא יוצב בחירבת יארדה. דרשתי להפגיז בתותח את הכוח שהתקרב לגדר הבטחון שלנו מצפון – כותב אדלר – ושיחק לנו המזל שהתותחן הבין לדרישתנו.

וזה הדבר: אל צוות התותח הצטרף “טרמפיסט” מבני משמר, שהיה מחוץ למקום וחיפש הזדמנות להגיע אל המושבה הנצורה. הוא הקשיב לדרישתנו באלחוט ותירגם למפקד התותח (שלא ידע אלא רוסית ואידיש). התותחן הבין, כי אם יירה אל מעבר הירדן לא יפעל מאום בפגזים ובטווח של התותח שהיה לרשותו; לפיכך הסכים לירות מצפון לגדר – ואך נשמעה השריקה של הפגז “שלנו”, הופתע האויב – שמא התותחים שלו טעו והפגיזו את החיילים במקום להפגיז את המושבה –

* * *

בינתיים נשמעה התפוצצות אדירה והפגז שלנו מטיל בהלה בשורות שהתקרבו פגז שלישי סיים את הפעולה הסורית והתחילה מנוסה מבוהלת חזרה אל מעבר לירדן. ראו הסורים מדרום כי חבריהם בצד צפון בורחים ואחזה הבהלה גם בהם. צעקות הקצינים והשוטרים שוב לא פעלו ובמנוסה הכללית נזרקו נשק ותחמושת לרוב. עברו דקות מספר ולא נראה אף חייל סורי אחד בשטח מסביב. מרדכי לובובסקי מוסיף כי התותח שעמד למשמר הובא מחזית דגניה והמשמראי אשר שידל את התותחן, לירות לעבר גדר־הבטחון מצד צפון היה פנחס שניידר. עם הפגז השלישי שנורה מהתותח נסוגו הערבים נסיגה גמורה וטבעת החנק הוסרה.

הרי שוב מעשה־נס ממש ואף־על־פי־כן היינו עייפים מרוב מתיחות. – אנו ממשיכים עם נתן אדלר – בכה חדר פגז של האויב שלא התפוצץ אך מעצמת פגיעתו נפגעה העמדה ויצחק בלשניקוב, אב לילדים, נפצע בגבו; לוחם שני ניצל בדרך נס. כעבור זמן־מה התאוששנו ויצאנו אל מחוץ לגדר לאסוף את השלל שנשאר – הובאו עשרות רובים וכדורים ונערמו בערימות, נמצאו מקלעים ורימונים – וידי הכל היו מלאות עבודה במיון השלל הרב. עמדות שנפגעו תוקנו ואם גם היינו בטוחים כי לאחר התבוסה לא ינסה האויב בלילה לתקוף מחדש, בכל זאת חזרו האנשים לעמדותיהם וערנותנו לא רפתה.

בכך עברו הימים שני ושלישי בשבוע (7–8 ביוני), ולאחר שבהתקפה האחרונה השתתפו כבר כ־2000 חיילים היה ברור, כי כוונת הסורים היא אחת: לכבוש את משמר, כדי לקבל פיצוי־מה על המפלה שנחלו בעמק הירדן. וזה בראש ובעיקר, לאור העובדה שהתנהלו כבר שיחות על “הפוגה” (זו שנכנסה לתוקפה ב־11 ביוני) והסורים רצו לזקוף לזכותם נצחון כלשהו, לפני שתחול הפוגה בחזיתות.

יום רביעי' 9 ביוני, עבר בשקט, פרט לפגזים בודדים מהצד הסורי, ואני עם אלעזר סגל עלינו במכונית שנמצאה במשמר לראש־פינה, בכוונה לחדש את מלאי המזונות שלנו מהמחסנים של המיפקדה. עד היום כמעט לא היינו צריכים למחסנים, כי בכל בית במשמר הוכן בזמנו מלאי קטן משלו וגם לארגון ווג’בוד היה מחסן מיצרכים – אך התגבורות שבאו אלינו דילדלו את המלאי. בו בזמן רצינו שוב להשמיע בפני המיפקדה את טענתה של משמר העיפה והמבודדת, אשר גם עתה נדמה היה כי כל מגין ולוחם מרגיש באחד “האבות” הללו ממייסדיה, המביט אליו ממרומים ולוחש לו, כביכול' – אל תבייש אותנו…

בבואנו לראש־פינה ואתנו מספר מלווים, ובסך־הכל כשבעה אנשים מזויינים בנשק סורי (מהשלל), הביטו עלינו כעל יצורים מעולם אחר. הכל התפלאו לראות את תחמושתנו “הסורית” מכידון ועד כובע־פלדה, וביקשו לדעת מה בדיוק קרה במשמר… לאחר דברי הברכה מכל צד, כשרבים ביקשו מאתנו מזכרות, – ביקשנו את המיצרכים ומה התפלאנו לשמוע מפי הממונים, כי המלאי במחסנים נועד רק “למשקים נצורים” – ומשמר כלום איננה “נצורה?” – – ועוד אנו נדהמים מהתשובה והנה שומר השדות של מחניים בא מבוהל למיפקדה וללא גינוני משמעת מסר כי לפני שעה קלה הבחין מראש גבעה גדוד סורי מתאמן בהעברת טנק במעברות הצפוניות של הירדן (בהסוואת עדר בקר).

בחדר הושלך הס, אך כעבור רגע החל המפקד צועק על שומר השדות, כי מפרי דמיונו בא לספר לנו ובוודאי ראה עדר פרות שירד לשתות בירדן “ולא טאנקים”. – ואם שומר מחניים ניסה למחות, המפקד השתיק אותו בגערה. ואשר לנו אמר המפקד, כי הוא עושה את כל המאמצים להשיג תגבורת – – העלינו לאוטו את המיצרכים המעטים שקיבלנו ונכלמים חזרנו, כשאתנו נסעה רבקה סגל שבאה מנתניה לראות את בעלה אלעזר, חתנה ובנה שהיו בלוחמים.

ונסיעה למשמר בימים האחרונים הללו כיצד? – כאן מסיחה לנו רבקה סגל: אנו המפונים, הנשים והילדים, ישבנו כבר בנתניה שבועות אחדים ובשמעי על הקרבות הרגשתי כי מוכרחה אני לראות את בעלי, את בני וחתני שעמדו באש – ויעבור עלי מה! – באתי איפוא לראש־פינה וביקשתי מהמפקדה (בו ביום רביעי שסופר עליו לעיל) כי תאפשר לי להגיע למשמר הירדן, אך נאמר לי כי אין עוד קשר. עמדתי על דעתי כי אני מוכרחה להגיע שמה, ולבי אומר לי שגורל המושבה קרוב להחרץ. אמרו לי לבסוף: חכי עד שיחשיך ואז נוריד אותך למשמר הירדן. ובהיותי מחכה בבנין המכס (צומת־הדרכים של ראש־פיגה) – מספרת רבקה – ראיתי לפתע את אלעזר בא והוא שואל אותי: איך הגעת הנה? – באתי לראותכם. – אמרתי. – כרגע הדבר אינו בא בחשבון, אך כולנו בריאים. – השיב לי אלעזר.

לא שוכנעתי ואמרתי: אני רוצה להיות אתכם. ואלעזר שוב בסירוב נמרץ: איך עזבת את הילדים בנתניה? ואשר למשמר אל תדאגי, כי היתה התקפה והדפנו אותה בנצחון. עתה תוכרז “ההפוגה” ולא יקרה דבר. (שוב נזכיר כי אור ל־11 בחודש יוני עמדה להיכנס לתוקפה “ההפוגה” הראשונה בחזיתות). – לבסוף ראה אלעזר כי אני עומדת בשלי והסכים: נמתין לאוטו ונרד למושבה. ואז תראי במו עיניך כי הכל בריאים ושלמים ורק הבתים הרוסים. –

רק עתה, כעבור רגעי הפגישה הראשונים, – נזכרת רבקה – התאוששתי לשאול את אלעזר לסיבת בואו לראש־פינה? אמר לי: באנו לדרוש עזרה ומיצרכי מזון… ונזכרתי כי עוד בפרוס המהומות נסע אלעזר לחיפה והביא צידה ו“מצות” (כי אמר אז: אם לא נוכל לאפות לחם נאכל מצות…) – ואמנם עתה הזכיר לי: אותה צידה שהבאתי הצילה אותנו מרעב. – כיוון שיצאנו בדרך למשמר, אמר לי אלעזר: יפה. הנה אנו נוסעים שמה ומה אעשה אתך? הבטיחי לי בהן־צדק, כי לאחר שתראי את הילדים תחזרי מיד.

הבטחתי. – ממשיכה רבקה. – נכנסנו למשמר וראיתי כי הכל הרוס, אך אלעזר אומר: נרד למרתף שלנו, שם נמצאים הכל ונקרא לילדים מהעמדות לבוא לראותך. – ואמנם לא אוכל לתאר את המצב בו מצאתים! – מזכירה רבקה בעצב – בני וחתני באו במרוצה ואלעזר אומר: הנה רואה את, כי הכל חיים ושלמים ועתה חזרי…

– אם תעמדי, אמא, על דעתך להישאר. – איים עלי גם בני שמואל – אאבד את עצמי לדעת.

שוב לא הרגשתי, כאשר אנשים נשאו אותי על כפיים אל המכונית כדי להחזירני לראש־פינה… ועוד אזכור: – חוזרת רבקה סגל לחוט רשמיה הקודרים מאותו יום – עוד בהיותנו בדרך למשמר רצה אלעזר להכין אותי למראה שלפני ודיבר על לבי: אמנם הכל הרוס, אך אל תדאגי ועוד ייבנה הכל מחדש. אמרתי: לא זה מדאיג אותי ובלבד שתהיו חיים, בלבד שאני רואה אותך חי – – וכאשר הוכנסתי לבנין שהיה ביתנו – זוכרת רבקה – ראיתי רק את חדר השינה שנשאר עומד, כשהכל עקור והרוס סביבו. הוצאתי מיני מתיקה וסיגריות שהצטיידתי בהם בראש־פינה וחילקתי בין “הילדים”. אמנם לא אכלתי כל אותו יום, אך לא יכולתי לאכול – וכן ישבנו במטבח ההרוס, כשאלעזר אכל ועישן ואנו משוחחים שיחה חטופה. בני שמואל שאל אז את אביו: אולי נסוג? – אך אלעזר השיב לו: לאו…

רבקה נסעה מנוחמה כלשהו מדברי אלעזר, כי ההפוגה נכנסת ותחול הפסקת אש, אך שמואל בנה נותן שוב ביטוי להרגשת המגינים הצעירים: הרי גלוי וידוע כי משמר היתה נקודה אסטרטגית חשובה. – במלחמת־העולם השניה פלשו צבאות הברית מכאן לסוריה הוישאית, כשם שבמלחמת־העולם הראשונה רדפו מכאן האוסטראלים אחר התורכים והגרמנים שנסוגו. יגאל אלון, שהיה חבר־נעורים לאבי, הבין את הדבר והחזיק כאן מחלקה בימים שקדמו לקרבות, אך לאחר כיבוש צפת הועבר לחזית אחרת. לח“י ואצ”ל הציעו למיפקדה, להעמיד גדוד מיוחד להגנת משמר אך דחו אותם. ארגון ווג’בוד שחבריו עיפו ולא יכלו לשאת בשמירה ובעבודה בעת ובעונה אחת, ביקש שיניחו לתגבורת שלהם לבוא – והדבר הורשה להם רק לאחר שהושג הסכם בין ההגנה ואצ"ל. משמע, שהפירוד קירב גם הוא את קיצו של המקום. וקריאות אבי לעזרה של מוסדות הישוב וההגנה לא נענו.

משמר נותקה וסופה קרב לבוא – ממשיך שמואל וב־7 ביוני כבר היתה ברורה לנו מטרתו של המתקיף – כיבוש המושבה. ב־9 ביוני לאחר שעלה אבי לראש־פינה לבקש עזרה ושם פגש את אמי, חזר משם ומלה אחת היתה בפיו – “הופקרנו” – – ניסיתי לשכנעו כי יעזוב את המקום ואולי יעזור לנו יותר בהיותו מחוצה לו, אך תשובתו היתה שוב קצרה בתכלית: כאן חייתי וכאן אמות. – אז העלינו בכוח את אמא על המכונית שעזבה את המקום בשעות האחרונות לפני שהתחיל הקרב על משמר.

ונסיים כאן בוותיקה רבת־הסבל רבקה גרבובסקי, אשר עוד נשוב לספר בעלילות שלה ושל בני־ביתה. כאן היא רושמת: ישבנו במרתף בעת שבא המקשר וסיפר כי הגיע אוטו־משא של ווג’בוד ובו גם אלעזר סגל שחזר מראש־פינה. למה חזר? והלא נשלח להיות בראש־פינה ליד המיפקדה ולהמריץ אותה לשלוח לנו עזרה בנשק, באוכל ובאדם?! ויתרנו עליו במקום כי ידענו שהוא האיש אשר יוכל לעזור לנו משם… והנה חזר… סימן כי המצב לאחר־יאוש. ואמנם ניתנה אותה שעה פקודה: כל הירא ורך־הלבב – – והיו־כמה גברים ובחורות שעזבו באותו לילה את המקום.

ואני – ממשיכה רבקה גרבובסקי – בלכתי ברחוב מביתי למרתף, פגשתי את אלעזר ועמדנו לדבר. מדוע חזרת? – שאלתיו… – והלא אתה נחוץ לנו שם. הוא עמד לפני נכה־רוח ופטר: אין רב־חובל עוזב את אניתו בסערה – – והוסיף: שם אין לי מה לעשות. הם רואים כמוני את מצבנו וידם קצרה מהושיע… הם מבטיחים… ואני חזרתי כדי שנהיה ביחד לחיים ולמוות – –

לא רבים היו איפוא הוותיקים אשר נותרו – מתי מספר… אך במעטים אלה מתגלמת והולכת גבורת המקום כמו נועדו לחתום את האגדה אשר פתחו בה אבותיהם באהבה ובקדושה.

האם תמו בזה אחרוני הוותיקים במשמר? – לא היא! – הרי שוב מיודעתנו האמיצה רחל בלשניקוב, אשר בסיפורה לא נחפש כרונולוגיה אלא רשמים שנחתמו תוך עובדות ומעשים בבנה יצחק שנפצע או בבנה של רבקה גרבובסקי חברתה, ארה, שנפצע גם הוא, ועוד פצועים מבני התגבורת או מארגון ווג’בוד. – דרשנו עזרה ע"י “הקשר” – אומרת רחל בלשניקוב – וגם במכתבים ובשליחים אל המוסדות. אלעזר סגל נסע אל המוסדות והבטיחו לו, אך העזרה בוששה לבוא. – אולי למותר לומר, כי היא ובעלה יהושע זקנו מלקחת חלק ישיר במלחמה, אך רחל עקבה בעין מנוסה אחר מהלך הענינים.

ארבעה ימים לפני נפילת המושבה, בהתקפה הסורית הראשונה, הבחנו באיתות הסורי. – אומרת רחל. הם אותתו מעמדה לעמדה כשרכב סורי החל להתקרב אלינו. שמענו גם צעקות ואווירונים סוריים חגו מעלינו והפציצו… בהתקפה שניה – נפצעו מאנשינו – ובינתיים עם חשיכה נעשו חילופים בתגבורת שהיתה אצלנו – כיתה יצאה וכיתה באה במקומה – – והנה ערב ההתקפה הגדולה, הטמנתי קפה בתאבון המוסק ורציתי להוציאו, אך כבר אי־אפשר היה כי הסורים הפגיזו מסביב. ושני בני, יצחק ואהרון, שוב לא יכלו לבוא מעמדותיהם הביתה לשתות ולאכול. גם את הבהמות אי־אפשר היה להוציא מהחצר – זוכרת רחל האכרה – עד שפסקה ההפגזה וכך שכבנו עם נכדי התינוק במרתף שבחצרי.

– – עתה אף אחד דעתו לא היתה נתונה עוד לאכילה ולשתייה, והפצועים לוקחו במכונית. נהג המכונית אומר לה לרחל: גברת רחל, גם את יכולה להצטרף ולנסוע אתנו… השיבה רחל בלשניקוב בפשטות: אינני יכולה לעזוב את “ביתי” ואת בעלי ואת בני הצעיר. – ונשארה “עומדת על המשמר עד הסוף ואחרי הסוף”, – כשהסורים כיתרו את המושבה בטאנקים ובאלפי לוחמים.

יום הקרב האחרון ־ 10 ביוני, ג' בסיוון    🔗

שוב נקדים את לוח השעות – אעפ"י שמעתה לא נותרו אלא לילה ובוקר לקרב הגורלי והאחרון של המושבה. – אך כלום אורך הזמן קובע בכגון דא? – בבוא השעה הגורלית ההיסטוריה עושה במהירות את מעשיה ומקפלת בשעות מספר את הסיום האכזרי. נציב איפוא לצורך השיחזור את לוח השעות של ליל ויום 10 ביוני – ג' בסיוון (יום ה', בשבוע):

אור ל־10 ביוני, חדירת תגבורת קטנה להחלפת כיתה.

בטרם שחר – התפוצצויות מוקשים לחוף הירדן מדרום, לרגלי הסורים הפולשים ונסוגים.

שעה 6 בבוקר המיפקדה בראש פינה עדיין מבטיחה תגבורת.

שעה 9 בבוקר – תותחי הסורים יורים מעבר למושבה ומונעים כל אפשרות להכניס תגבורת מן החוץ. העמדות מצד מזרח ודרום שותקו. פראנצוס נמצא הרוג באחת מהן. אף ניתק הקשר בין המרכז והעמדות מדרום וממזרח.

שעה 10.30 בבוקר – הטאנקים של האויב מתקרבים מצפון ומחסלים עמדות שנשארו – אף ממשיכים להרעיש מצד הגורן.

שעה 12–11 – שרידי המגינים והפצועים מתרכזים במרתף המרפאה. כרמי גרבובסקי מוסיף לירות על הסורים התופסים עמדות ממול עד שהוא נופל מכדור. ההתנגדות פסקה.

שעה 11–12 – הכניעה לאחר שנופלים מיריות האויב אלעזר סגל ובועז. השבויים קשורים זה לזה בחבל מובלים תחת משמר צבאי דרך רחוב המושבה, שהבתים בו עולים באש – אל מעבר לירדן.

ונשוב אל סיפורי הלוחמים. – באמצע הלילה, אור ל־10 ביוני, נכנסה מכונית שהביאה את התגבורת המחליפה ממשקי הגליל והחזירה את הכיתה ששהתה אצלנו. – כותב נתן אדלר – החילופים בוצעו בשקט, כשכל אחד מהמוחלפים מכניס את מחליפו לעמדה ומסביר לו במילים קצרות את המצב. ואמנם כאן מרצה לנו אחד המחליפים, יהושע היימן, גם הוא את דבריו בכתב: בהגיענו לראש־פינה נאמר לנו – “אתם שייכים למחלקת המטה. הירשמו, אכלו ונוחו”…

אך בנטות הערב הודיעונו: הכונו, כי עליכם לצאת תיכף ומיד למשמר־הירדן, להחליף מחלקה. אתם תסעו באוטובוס בלי אור, ואחר־כך יהיה עליו להחזיר את הפצועים שם… – וכן נכנסנו למושבה. עלטה ודומיה. רק פה ושם גחלו קורות בתים שנפגעו והוצתו ביום מפגזי האויב. חלל הכפר ספוג סרחון פגרים ונהמת בהמות פצועות סואנת בחלל. כמה עשרות אנשים נמצאים כאן – מי שומר בעמדות ומי שוכב במרתף אפל לנוח, והמרתפים מקומרים וחזקים.

האויב חונה למעלה על גדתו המזרחית של הירדן. – רואה היימן את הדברים בעיני איש מן החוץ – הכפר על ביצוריו ושביליו גלוי לעיני האויב כשולחן ערוך לעיני המסובים… על כן ממעטים ללכת ברחוב. כשיצאנו לסייר בשדה – ירו עלינו בתותחים והמיית גלי הירדן חיפתה על קול דרדור האבנים מתחת לרגלינו באשמורת השניה של ליל חמישי – שמענו הדי ההתפוצצויות של המוקשים, כשאנו שוכבים בעמדות (הדרומיות) אחרי הרעשת האויב. כעלות השחר נשמעו חילופי יריות ממזרח למושבה ומספר רגעים לאחר מכן נראה חיל הרגלים הסורי על הרכס הדרומי ועמו צלפים מצויידים במקלעים. אמנם הוא נסוג תחילה בלי סדר, לאחר שנתקל באש שלנו ועבר בחזרה את הירדן, אך מיד חזר להסתער על המושבה מצד מזרח.

הקשר בין המטה המקומי שלנו ובינינו (בעמדה) נפסק מכבר. – ממשיך היימן – לא ידענו מה מצבם של חברינו במושבה. כן הדפנו הסתערות שניה של האויב מצד דרום, כשהוא נתמך באווירונים – והוא מסתער לעברנו בקריאות – “עליהום”… “איטבח אל־יאהוד”… אך כיוון שהגיעו עד לטווח־האש שלנו, התחלנו צולפים בהם ולאחר שנפלו מהם חללים, החלו מסתלקים במנוסה – – האש פסקה ואנו עדיין מאמינים כי בידינו נשארה טבעת העמדות מסביב למושבה. לפיכך החלטנו להישאר בעמדתנו, אך הנה הופגזה העמדה והגג שלה נטה לצד – הסורים שוב נראו מתקרבים וקוראים אלינו מרחוק כי ניכנע ונצא אליהם.

שוב לא היה מה לעשות ושלושה חברים פצועים יצאו אל האויב. לאחר מכן נקרא גם המספר לצאת ורק חבר צעיר, רוני שסקין, הצליח להתחמק ולהגיע אל הכוחות הלוחמים בעורף. סורים חמושים רובים מכודנים פקדו עלי ללכת לפנים והם מאחורי… – ממשיך היימן – לפני הכביש פרקו מעלי את הרימונים, נשקי האחרון – נסוגו וירו ברגלי. שני חברי תמכו בי ובמטלית שנמצאה אתי עצרתי את הדם שניתז ממקום הפצע – – מכאן הובאו עד לירדן, כשחושך אפף את הסביבה – "וברגעים האחרונים הללו על אדמתנו, הגיענו אות עידוד: תותחינו (מהעורף) החלו לירות לצד מעברות הירדן, כאומרים: אל יאוש – – הקרב נמשך – – "

ומן העמדה הדרומית למרכז המושבה. עבר הלילה ולפתע קרעו את הדממה של טרם־שחר רעמי התפוצצות מצד דרום, ליד אפיק הירדן. – ממשיכים אנו עם נתן אדלר – ואחרי ההתפוצצויות צעקות פצועים, אשר העידו כי כוח של האויב עלה על חגורת המוקשים שהוטמנו בסמוך לירדן. במושבה הוכרז מיד מצב “הכן” והמכונית שחזרה עם מטענה החי לראש־פינה צוידה בהוראה מאתנו, להיעצר אצל מטה המיפקדה ולמסור אישית על ההתפוצצויות המבשרות את בוא הקרב. – ואם רבות נכתב על הקרבות הנודעים במקומות שונים בארץ ובחזיתות שונות, – על הקרב האחרון של משמר הירדן והקרבות שקדמו לו לא נכתב כמעט. גם עתה בכתבי את הדברים – מודה נתן – מלווה אותי הרגשה, שאין עוד למי למסור את פרטי הדברים. אולי קטונתי מלגולל את פרשת מלחמתה של משמר־הירדן, אך חובת האחריות כלפי המקום והגיבורים שחיו בו⁵¹, אף הלוחמים אשר עצרו בגופם את האויב – היא הממריצה אותי לרשום בסדר כרונולוגי את שעות הקרב האחרון – שעות כמשמען.

10 ביוני 1948, שעה 6 בבוקר. השמש נחלצה זה עתה מבין ענני ה“צמר” והציצה מעבר לרכס הסורי אלינו, שקטה ושלווה כמימים ימימה… וגם אנו המגינים המעטים משלים אותה שעה את עצמנו, כי המוקשים שהתפוצצו שעתיים קודם לכן לחוף הירדן הרתיעו את הסורים ואין זו הפעם האחרונה אשר שמש קיץ זו תאיר בקרניה את הבתים, או יותר נכון, מה ששרד מהבתים של משמר־הירדן. והנה צרור או שנים נורו מקרבת־מקום והפרו את השקט ואחריהם שוב צרורות רצופים מתת־מקלע – האמנם התקפה?! – היריות באות מתוך חצר של שמואל גרוסמן מעבר לרחוב ממולנו, אך הקיר המקיף את החצר מונע לראות את הנעשה שם פנימה. – סוף־דבר מתברר לנו כי בחצר שורצות קבוצות־קבוצות חיילים סוריים כ־20 איש במספר, כשהם דוחפים זה את זה לפרוץ את הקיר. כיוון שהפעלנו את נשקנו, נסוגו החוליות הקדמיות, אך מאחור נמשכה זרימת החיילים – ושוב לא היה ספק: כוח של האויב פרץ לתוך המושבה, בלי שהרגשנו בכך, וכבר החזיק ברבע מבניניה.

עמדותינו הדרומיות עדיין פעלו נגד האויב שנהר מאחורי הגבעות, אך מצפון־מזרח התקרב כוח סורי נוסף שמגמתו היתה אל הגורן – גם שם העמדה שלנו פתחה מיד ביריות. הקוצים הגבוהים והדוקרניים שעלו שם משמשים כגדר־תיל, אך אינם עוצרים בסורים המתקדמים למושבה.

השעה – 7 בבוקר ומכשיר־הקשר שלנו מדווח למיפקדה הרחוקה ומשם חוזרת התשובה “החזיקו מעמד… התגבורת כבר בדרך”… אולי בכוח זה שלאחר־יאוש אנו נרגעים מהפתעת ההתקפה ועושים את המוטל עלינו בשקט – כשאיש־איש במקומו מפעיל את כליו. והללו שהיו אתי במרכז המושבה זורקים רימוני־יד, כאשר ייזרקו כדורי־שלג… גם המקלע האחד והיחיד שהצבתי על הכביש מונע את מעבר הסורים מצד אחד לצד שני של המושבה ומכריחם לחזור אל השטח שכבשו. כדור פגע בבאלון חמצן, שעמד בחצר של גרוסמן ושימש את המסגריה של ארגון ווג’בוד, – מיד נשמעה התפוצצות בלווית צעקות פצועים (משל הסורים).

השעה 9 – האמנם מחזיקים אנו מעמד שלוש שעות רצופות – ואולי בסוף־דבר תגיע התגבורת? הסורים הפעילו את תותחיהם אל מטרה רחוקה כ־3 ק"מ ממערב למושבה, בכיוון לאילת־השחר וראש־פינה. גם אווירוניהם חגים שם ומפציצים – הרי שתגבורת שיצאה נתקעה שם ואינה יכולה להתקדם אלינו. עם זאת הכל פועלים מתוך אחריות ושיקול־דעת מופלאים. הבנות שלא היו עסוקות בהעברת ציוד ומים לעמדות, ממלאות מחסניות עבור המקלעים ומחלקות אותן בתרמילי־גב בעמדות. בינתיים מתברר כי העמדה של “בית המרחץ” שותקה וכן העמדה בגן של מאיר שור – והלוחם פראנצוס שהיה בעמדה של “שור” נמצא הרוג.

פה ושם מוציאים פצועים מתוך העמדות והללו מגיעים בכוחות עצמם או בעזרת חברים למרפאה שבמרתפו של אלעזר סגל, שם ידיהם של הרופא ד"ר שטייגליץ והחובשת טובה מלאות עבודה – וכל פצוע שעזב את עמדתו משאיר חלל אחריו שאין למלאותו. והנה בא אלי אחד מאנשי העמדה שמאחורי בית־הכנסת (עמדת הגורן) נושם בכבדות ומיוזע ובידיו מקלע הלואים־גאן, שהיה מוצב בעמדה – “כי המקלע הפסיק לירות” – – והמקלע מלוהט מהיריות במידה שאין לנגוע בו ולבדוק את סיבת התקלה. בסוף־דבר מצאתי את הסיבה ותיקנתי תוך שניות מספר, ושוב נוכחתי כי המקלע הזה בידיים מאומנות עשוי לחולל גדולות – והא ראיה: בעמדה היו מלבד המקלען רק שני רובאים ואף על־פי־כן עצרו שלוש מאות חיילים סוריים להתקדם, למרות הציוד הכבד אשר אתם.

עם זאת התקלה במקלע שהסורים הרגישו בה מיד גרמה, כי הם הסתערו ביתר בטחון על העמדה ושני הרובאים לא יכלו עוד לעמוד בפני לחצם. בקושי נחלצו השנים מהעמדה, כשאחד מחפה על חברו, וכאשר נפגשו עם חברם שחזר עם המקלע המתוקן, שוב לא יכלו לחזור לעמדתם. – נפילת העמדה הזאת היתה מכה קשה בשבילנו, כי בכך נפתחה בפני הסורים הכניסה מצפון ובהסתערותם תפסו את בנין בית־הכנסת וקבעו שם עמדות. עתה עמדנו כבר בפני סכנת כיתור. כשהכוחות מצפון ומדרום יתחברו סביבנו – ותגבורת אין… גם במכשיר־הקשר שוב לא היתה תועלת וחיבלתי בו, כדי שלא יפול לידי הסורים.

הקשר ממטה המקום עם העמדות הדרומיות נפסק, לאחר שהסורים שלטו על חלקה המזרחי של המושבה עד בית־הכנסת, שם התהלכו חפשיים בחצרות. אנו הנמצאים במרכז התחלנו לכנס את הבחורות אל מרתף המרפאה והפליאה אותנו רבקה גרבובסקי אשר גם עתה המשיכה לעבור בין החצרות, לבושה “באטל־דרס” וקובע־פלדה סורי, והעבירה הודעות אל הלוחמים המפוזרים לאורך הרחוב – אחד מאחורי גרם־מדרגות ואחד בין ההריסות. רבקה רצה ללא פחד, הודיעה ועודדה כמו לא הרגישה, שהיא עצמה משמשת מטרה לכדורי האויב.

שעה 10.30 ומצד הגורן נשמע קול רעש נוסף – טאנקים של האויב התקרבו אל שדה הפעולה – והם חיסלו בירית תותח את העמדה האחרונה שהיתה על בריכת־המים. מהיריה נהרג אחד המגינים, מחברי התגבורת, אך האחרים הספיקו להתחמק לפנים החצרות. תותח הטאנק הסורי כיוון מיד לעמדה שניה שממנה הופעל הלואיס־גאן שלנו (בית שניידר) – ואם גם התותחן החטיא, הרי שמואל בן־אברהם מארגון ווג’בוד עיניו נפגעו מרסיסי אבן וחבריו הצליחו להורידו למרתף המרפאה כשהוא שותת דם.

פה ושם המשיכו עמדותינו להתגונן ואני נכנס לביתו של שניידר, שם מצאתי את אלעזר סגל יושב בפינה ויצחק אחיו בפינה שניה, בלי להוציא הגה. – שב. – אמר לי אלעזר – ונחשוב בשקט מה עוד נוכל לעשות ומה מצבנו מעיקרו. סיכמנו כי מצד דרום עדיין פועלות שתי עמדות וכן שלישית מצד מערב; מספר בחורים תפסו עמדות בודדות לאורך קיר המושבה – והסורים צרים באלפיהם עלינו מסביב. החרשנו – אך כל אחד הרהר אותה שעה בדבר אחד: כמה זמן יעבור עד אשר הסורים יכבשו גם את הבית שאנו יושבים בו – ואז מה יהיה גורלנו… מה יהיה גורל הפצועים אשר אתנו… אף אחד לא העלה על דל־שפתיו את המחשבות שחלפו במוחו, אך היינו קרובים אותו רגע איש לרעהו, כאשר יהיה עם חברים שכרתו ברית־דמים ביניהם. ורק לאחר שאחד אמר, כי יש לראות מה נעשה עם הפצועים, חמקנו גם אנו אל מרתף המרפאה, אליו התכנסו הבחורות ושרידי הלוחמים והמגינים.

מרדכי לובובסקי שנמצא גם הוא במרכז המושבה, מסר כדלקמן: לאחר ההתפוצצויות של המוקשים ותוך הרגשה שכוח סורי עומד לתקוף אותנו – ישבנו מנומנמים (בעוד חושך), כשהקשר יצחק ראובני מ“ווג’בודים” בא להודיע לנו, כי הבחין בחצרות התחתונות תנועת אנשים. התקרבנו לברר את הדבר ונפתחה עלינו אש – השיבונו אש וגם מעמדותינו פתחו ביריות תוך תיאום אתנו. אני פעלתי בעמדה של המשדר, כשרבקה (גרבובסקי) מקבלת את ההודעות למסור אותן – ובו בזמן הייתי צולף מהרובה כדי למנוע את הסורים להתקרב אלינו. כאשר ראיתים מתקרבים, יצאתי לקראתם ברימונים פתוחים והם נשארו עומדים כהלומים מהפתעה. זרקתי את הרימונים וההתפוצצות הטילה בהם מהומה שקשה לתאר אותה. הצעתי לחברים לחזור על הדבר, אך דחו את הצעתי ואז יריתי מרובי בקצין ממולי שעמד בראש ההסתערות. – כיוון שרבקה גרבובסקי עמדה בפתח הבית מול המסתערים, אמרו הסורים לאחר מכן כי היא שהרגה את הקצין. – ובריחוק ממני כ־40 מטר, במקום גבוה יותר, היה יורה כרמי גרבובסקי במקלע ו“מטאטא” את הרחוב אז ראיתי ממקומי כי אחד הסורים התקדם וירה בכרמי, ושנים מהמגינים קפצו החוצה והכניסו את כרמי ההרוג למרתף המרפאה. הטאנקים כבר פעלו מצד הגורן והרסו ביריותיהם את עמדותינו… עוד הספקנו לירות באווירון שטס מעל ראשינו לעבר התגבורת שהתקרבה, כדי למנוע את בואה אלינו – ובינתיים נפצעתי גם אני (בפעם השניה) וירדתי אל המרתף.

בחדירת הסורים לחצרות אשר בקצה המושבה ממזרח היה איפוא משום הפתעה ושמואל סגל מוסיף: היינו שותים תה ומחזיקים את הכוסות ביד. לא חשדנו כי הסורים קרובים אותה שעה כדי 10 מ' מאתנו. חדירתם נעצרה מיד באש שלנו עד הצהריים, ואז פרצו הסורים בהמון “אשר כיסה את עין הארץ” אפשר והיינו מחזיקים מעמד גם הפעם, כבשתי ההתקפות הקודמות, אך המיפקדה בראש־פינה איחרה באירגון התגבורת שהגיעה עד יארדה ומשם לא יכלה עוד להתקדם. ואם הוזכר לעיל נסיון הסורים להעביר ביום אתמול טאנק בחיפוי עדר בקר, במעברות הירדן אצל פרדס כורי – והמיפקדה לא נטתה להאמין כי הטאנקים של הסורים יעברו במים – הרי עתה עברו ושטפו במרוצתם לעבר המושבה מצד צפון.

כן קרבו הרגעים האחרונים. – כאשר אספנו את הפצועים וההמומים אל המרתף והסורים כבר נמצאו אצל הבית מעלינו. אני ושלושה מגינים תפשנו עמדה סמוכה למרתף כדי להגן עליו, אך נאמר לנו כי אין טעם להתנגד וכאשר יצאנו מהעמדה נפגענו מהדף אוויר של פגז סורי שפגע בקיר והטיל דליקה מסביב. עתה התקרבו הסורים והחלו מטילים רימונים אל המרתף בו התרכזנו שהיו בו 2 חדרים ואנו ישבנו בחדר הפנימי. הסורים ירו אך אנו לא השיבונו עוד. הם צעקו – “ניטבחכום” ואנחנו קראנו אליהם כי רוצים אנו להיכנע – ועדיין התגוננו עמדות קיצוניות פה ושם.

נביא עוד מדברי לוחם מארגון ווג’בוד הכותב: – – ביום ה' המר והנמהר, 10 ביוני הוא ג' בסיוון נמצאו במושבה 58 נפש, בהם 48 לוחמים כדלקמן: 23 מארגון ווג’בוד, 8 מהנוער המקומי ו־16–17 אנשי תגבורת מהמשקים הסמוכים. העייפות כבר שלטה בכל אבר ומספר הלוחמים לא הספיק בשביל העמדות. כאשר נשמעו היריות בשעה 6 בבוקר התברר כי האויב צלח את הירדן בכוח גדול ולאחר מכן סופר, כי למערכה זו הוטלו אלפי חיילים. מיד החלה הרעשת תותחים כבדה. יחידת קומאנדו סורית הסתננה במחסה החל שהוקם בזמנו ותפסה עמדות בחצרות הסמוכות. המטה המקומי שלנו הקים חזית שניה בפנים המושבה – כן התחיל קרב הבתים מבית לבית. הרובים שוב לא הועילו, לסטנים חסרה תחמושת והטאנקים הסוריים הגיעו עד 50 מטר מעמדותינו בשעה 10 בקירוב ופתחו אש ישירה מתותחיהם. בשעה אחת בצהריים פרצו הטאנקים לתוך הרחוב והחלו הורסים את הבתים.

בכל זאת החזקנו מעמד עד שעות הצהריים. – מוסר לאחר מכן איש אצ“ל אברהם הלפרין. – בשעות הבוקר עוד יכולנו לנטוש את המקום בכיוון לאילת־השחר, אך גמרנו אומר להילחם עד הסוף. בשעות הצהריים התכנסו הנשארים בחיים במרתף אשר שימש לנו תחנה לעזרה ראשונה, וכאן ישבנו ללא שמץ תקווה. גם התחמושת אזלה. בעמדות עוד נשארו מתי־מעט לוחמים, אך הסורים חיסלו אותם. עתה תקפו הסורים את המרתף. היה אתנו “בועז”, ד”ר שטייגליץ, רופא שהובא אלינו ע"י “ההגנה”, שרידי האכרים ואנשי התגבורת. צפופים ישבנו במרתף, חסרי כל אפשרות להתגונן והסורים ממטירים עלינו אש בלתי פוסקת. החלטנו להיכנע. “בועז” ואלעזר סגל מוותיקי המושבה ניסו לצאת אל הסורים, אך האויב לא שעה לדגל הלבן והמית את הנכנעים ביריות. לאחר מכן הופיע קצין סורי וקרא אלינו לצאת החוצה. היינו מיואשים לחלוטין. מישהו פתח ניצרה של רימון, להתאבד, אך מנענו איבוד לדעת. 39 איש הלכו בשבי וכבולים הועברנו את הירדן – בין השבויים כ־15 פצועים.

כתב צבאי מגלה לאחר מכן אילו פרטים נוספים: הטור המשוריין הסורי הצליח לעבור לגדה הישראלית בחיפוי תותחים כ־3 ק“מ צפונית למשמר – אחרי הטור המשוריין הלכו כאלפיים חיילים. הטור שמנה כ־20 טאנקים התקדם דרומה, הקיף את המושבה וניתק אותה. האויב כבש את המושבה בשעות הצהריים ומיד הופיעו כנופיות ערבים שהחלו בביזה. רדיו דמשק הודיע כי בין השבויים היו 6 נשים. והצבא הסורי הוסיף להתקדם (יום ו' 11 ביוני) תוך “הפסקת האש” (ההפוגה) והגיעו עד 4 ק”מ ממחניים ועד 2 ק"מ מאילת־השחר. הוא תפש את אזור קראד־בקרה, ע’נוחה ועמרת אמין (חווה), כשההפוגה נכנסה כבר לתוקפה. למרות שוני במספר זה או אחר, הפרטים המובאים ממקורות שונים תואמים זה לזה ולא נשאר לנו אלא לחתום כאן במחאתם הכבושה של “מפוני משמר הירדן” בתזכירם לאחר שנה (ראה לעיל):

" – – עם שחר יום ה' 10.6.1948, זה היום אשר לא יימחה מזכרוננו – מלאי מרירות וכאב וזעם כלפי האחראים" – –

ולבסוף “האחראים” – הם המפקדים עצמם באזור זה של החזית, עדותם מחזקת את המסופר לעיל:

"האויב הוסיף להכות בלי הפסק מכות־מוות במשמר הירדן, כשהוא תוקף את ישובינו האחרים מן האוויר. ואחר התגוננות־גבורה ממושכה נפלה המושבה בידיו, כשמרבית לוחמיה ותושביה נמצאו הרוגים ובחלק הלכו בשבי – – "

(משה כרמל, מפקד מיבצע “ברוש”).

המפקד בראש־פינה אורי יפה מאשר גם הוא:

“בפעם הראשונה הותקפה (משמר) על־ידי חיל־רגלים בלבד, אך בפעם השניה עברו, מלבד חיל הרגלים, טאנקים את המעברה של הירדן וחסמו את הדרך בפני תגבורת ועזרה. הקרב נטוש במושבה וגם לאחר שנפרץ קו־העמדות הקדמי הוסיפו המגינים להילחם בתוך המושבה מבית לבית. כוחות האויב היו רבים וגדולים משלנו והטאנקים מנעו כל הגשת עזרה – והמושבה נפלה. עדיין אין אנו יודעים את כל פרטי הקרב (בהיכתב הדברים) בתוך המושבה, כי עדי־הראייה שנותרו בחיים הלכו בשבי.” – –

 

פרק י"ד: הגורל נפל – מי במוות ומי בשבי    🔗

האשה רבקה וכרמי בנה    🔗

נזכור כי אין אנו עוסקים בגבורתם של מצביאים ובתכסיסיהם של מפקדים מהוללים אלא בראש ובעיקר – בגבורה אישית שהיא בת־הטבע או אולי פרי האדמה ואיננה פרי אימונים ותרגילים. לפיכך נמשיך בדברי הלוחמים – והפעם מפי הלוחמת־האשה רבקה גרבובסקי.

"כל ההתחלות קשות – פותחת רבקה בסיפורה – ולי במיוחד, כי מעודי לא אחזתי עט ולא כתבתי “היסטוריה” או “גיאוגראפיה”. מי אני ומה אני כי אוכל להביע במילים מה התרחש בחיי באותה תקופה קצרה של יומיים מהכיבוש של משמר־הירדן ועד שנתפסתי לשבי. באותו יום מר, העשירי ביוני, קפצנו מן המטות כל יושבי המרתף של המפקדה – אך האם אפשר להגיד מן “המטות”? במשך כל הלילה לא ישנו, לא בעמדות ולא במרתפים, כי הקשרים רצו־אצו בכל העמדות ובמיפקדה (של המקום) להודיע על המתרחש. אמנם ידענו בעצמנו מה המצב, אך מה יכולנו לעשות? – –

כל הימים היינו בקשר עם המיפקדה בראש־פינה והודענו: הסורים מתבצרים על ההר, מעבירים תותחים ממקום למקום, ההר מעל המושבה מלא חיילים והתנועה שם רבה. אי־אפשר להרים את הראש בעמדות או לצאת לחצרות – – שילחו תגבורת כי אין אנשים… רובם פצועים ויש הרוגים… ומראש־פינה הבטיחו: אנו רואים את המצב ותקבלו תגבורת… אל פחד… אימצו והכל יגיע אליכם בזמן – – אך המקשר נכנס והודיע כי הסורים עברו כנראה את הירדן, מפני ששומעים התפוצצויות מהמקום, אשר מוקש בצידה הדרומי של המושבה.

יצאתי מהמרתף לבושה חלוק־בית ו“באטלדרס” (סורבל) שמצאתי במרתף. היה מוקדם והטללים אך החלו לרדת ולהרוות את תבואתנו. בימים כתיקנם היינו נהנים מברכת שמים זו, שהיא מצמיחה את החימצה, ממלאה את תרמיליה וכן את הדורה שעמדה בגדילתה – אבל מי ישים לב לכך כעת? – – הפרות עמדו בעטיניהן הנפוחים ואי־אפשר לגשת לחלוב אותן כי פגזים הומטרו סביב. הנה פרה מרוסקת על הכביש, חמור שותת דם והפרדות משתוללות במגרשים. אלי־אלי! – – רחם נא על אנשינו ועל צעירינו. אי־אפשר לראות כל אלה.

התחלתי מתקדמת במחסה הקירות, כדי לגשת עד למרפאה, כי היה בדעתי לקחת את הבנות ולברוח אתן לצד אילת־השחר. נכנסתי⁵² ואמרתי (לבנות ארגון ווג’בוד): בנות, בואנה, נעזוב את המקום, כי הסורים הקיפו אותנו ונוכל לברוח רק לצד מערב. הבנות הסכימו לי, אבל אחר־כך אמרה אחת: נלך להתיעץ עם הבחורים המבינים את המצב יותר טוב מאתנו. נכנסנו למרתף, שם פגשנו את אלעזר סגל וסיפרנו לו על התכנית. הוא אמר כי אין כדאי להסתכן, כי הסורים עוקבים אחר כל תנועה שלנו וחולשים על השדות, ואם יראו אותנו מתקדמות, יטילו עלינו פגז ויהרגו אותנו. הבנות נפחדו ולא רצו ללכת, אך אני הסברתי את תכניתי: אנחנו נתקדם דרך החצרות עד בית גרוסמן (הקיצוני במושבה) ומשם נחתוך את הדרך לצד מערב, ודרך התבואה הגבוהה נגיע בזחילה לוואדי יארדה ומשם במחסה הגבעות עד אילת־השחר.

תכניתי לא נתקבלה והבנות, מהן הלכו לעזור במרפאה ומהן לעזור למגינים. נכנסתי למרתף המיפקדה, שם עמד המפקד שלנו ליד המשדר והזעיק עזרה מן המטה וענו לו מה שענו… המצב החמיר והמפקד יצא לעזור לאנשים. למשדר נגש מרדכ’לה (לובובסקי) ואני ישבתי לידו ורושמת את המספרים, כי אסור היה לדבר במילים ברורות – ואחר־כך רצה ומוסרת למפקד את הרשום בניר. בשובי אל המרתף נפצעתי באצבע מכדור וברגל מרסיס, אך חבשתי את פצעי ויצאתי שוב לראות מה נשמע בחוץ. אני מביטה לצד הבית ממול ורואה שלושה סורים עומדים בשער החצר, כשאחד הרים את רובהו ואני נרתעתי אחורה. חזרתי למרתף וצעקתי למרדכ’לה (לובובסקי) קח את נשקך, כי הסורים בבית ממול, עזוב את המשדר כי אין בו תועלת. הזניחו אותנו! – – עכשיו הילחמו לחיים ולמוות! –

* * *

והוא שמע בקולי, לקח את הרובה ונכנס לחדר המיפקדה שלנו ועמד בחלון. הוא כיוון אל סורי אחד וירה וראיתי את הסורי מתנודד ונופל אחורנית. כך עמד מרדכי ומנע את ההתקדמות לתוך המושבה מלמטה. המלחמה היתה נטושה בארבע פינות המושבה. מצבנו היה קשה והמגינים החליטו על נסיגה, כי אין עוד מה לעשות. הכלים הכבדים התקלקלו, התחמושת אזלה ולא נשאר במה להילחם. אי־אפשר היה להתקשר עם העמדות הדרומיות וכל בחור שיצא מעמדתו התחייב בנפשו. הסתובבתי בין המגינים ובכל מקום שבאתי, קראו האנשים: האם אינך רואה את האש הצולפת – מה לך מתרוצצת?! – – אמרתי להם: וכי טובה אני מכם שאסתתר במרתף… אני רוצה להיות לידכם עד הסוף.

כבר ידענו כי המושבה כותרה. – ממשיכה רבקה – לאחר שהסורים צלחו את הירדן, הרגשנו תיכף כי המצב חמור. החלטתנו נחושה היתה להילחם עד הכדור האחרון. הנצחון שנחלנו על הסורים לפני חמישה ימים עודד אותנו. עדיין קיווינו כי בבוא התגבורת לעזרתנו, ננחיל תבוסה לצבא הסורים גם הפעם, אך טעינו טעות מרה. הסורים שהיו צופים אל המושבה מההר מנגד הרגישו, כי העמדות מצד צפון ריקות והתקדמו משם. והבתים הראשונים נתפשו על ידם. הגנת המקום נסוגה במעלה הרחוב ותפסה עמדות בין הבתים והחצרות, והעמדות אשר מחוץ למושבה נותקו. בכל פעם הודיעו על חבר שנפל ואי־אפשר היה להחיש שמה עזרה…

פרשת חיי היא מהכאובות ביותר בארץ, – נותנת כאן רבקה מוצא לקשי־רוחה – כי ראיתי כבר במות יקירי, כשידי קצרה לעזור כלשהו. ראיתי את חיים בעלי ואת מנחמ’קה שלי ועתה – – כרמי בני… מעשה כרמי אולי עשוי לסמל את גבורת ילדי הגליל, שאין בפניהם נסיגה – רק לפנים או ליהרג. ובראותי את המצב ואת הפצועים וההרוגים, התחלתי חוששת לו – לבני. איפה כרמי? צעקתי אל האנשים (כולנו נתחרשנו ובקושי שמענו איש את דברי רעהו). בחורה שהטעינה בשביל כרמי מחסניות, הראתה לי על מקומו: תלכי ותראי אותו, אולי ישמע לך וייכנס עם שאר הבחורים פנימה…

נכנסתי לחצר ועמדתי בדלת משתוממת. כרמי ישב על פחית מתחת למרפסת של יצחק סגל, בצל עץ לימון, ורק ראשו בצבץ החוצה, כשהוא זועק ומדבר ערבית… כרמי! – צעקתי – אל מי אתה מדבר? – – הביטי לפנים – השיב בצעקה – ותראי את הסורים… אני קורא להם ואחר־כך “משכיב” אותם. ושוב צעק: בואו־בואו, אחים! – – התקרבו! – – (בערבית). – הם חשבו כי חייל משלהם תפש עמדה ברחוב וקורא להם. וכאשר היו יוצאים מאחורי הקיר, כרמי יורה צרור מה“ברן” ומפיל בהם חללים.

קראתי לו: כרמי, כל המגינים התכנסו למקום אחד, בוא גם אתה כי סוף־סוף יפגעו בך! והוא השיב בצעקה: לא אעזוב את העמדה, כי התגבורת בדרך… תיכף תראי איך נבריח אותם – עזבתי אותו בלב דואג והלכתי עם כולם אל המרתף, אבל לבי לא נתנני לשבת, שעה שילדי עומד לבדו מול האויב.

עליתי שוב והצצתי מחלון, ועדיין ראיתיו עם הברן ביד ויורה, אך פתאום צנח לאט ונפל. קראתי לבחורים: כרמי נפל… חושו לעזרתו… אולי רק נפצע קל… – אך לגשת אליו היה קשה. שני בחורים שעמדו בחלון חיפו באש על חבריהם שרצו לעבר כרמי. ראיתי בהכניסם אותו לחדר, ובשובם והם רכוני־ראש ודוממים. לא שאלתים דבר, כי מעיניהם זלגו דמעות מרות והבינותי בלי אומר ודברים – –

החרשתי. נגשתי לעזור לבחורות למלא את המחסניות, כי היו לנו מעט כדורים מכל הסוגים, וצריך היה לברר כל סוג לחוד. כל הפנים היו קודרות ומהן נשקפה שאלה אחת: האם תבוא תגבורת לפני שהכל יהיה אבוד? – – אחרי שאזלה התחמושת התכנסו הבחורים לתוך מרתף המרפאה והתיעצו, אם לצאת בדגל לבן או לא. הכל היו בטוחים, כי הסורים לא יחונו אותם, אך לא היתה ברירה אחרת. טובה (החובשת) אמיצת־הלב התרוצצה מפצוע אל פצוע והגישה עזרה, כולה מכוסה דם של הפצועים. בשביל כל אחד היתה מילת נחמה בפיה כשלבה שבור, כי בעלה עוד לא נכנס למרתף – שמא קרה לו אסון? – –

בראותי אותה בכך נשבר לבי. – ממשיכה רבקה. – לא! – צעקתי – לא אוכל לראות את הסורים מתעללים בכם! אני לא אמסור את עצמי. אני מוכרחה להודיע לצבא שלנו את קורות משמר. מישהו תפשני בזרועי ואמר: תשארי אתנו, מה טעם כי תיהרגי למעלה מכדור סורי… נחלצתי ויצאתי – לאן – – לא ידעתי. לא הרחק מהמרתף היה מחסן, נכנסתי לתוכו והתחלתי לחפש מקום מחבוא, עד שיבואו חיילינו ויכבשו בחזרה את המושבה. חסמתי את דלת המחסן בגרוטאות שמצאתי בו ובעד החלון ראיתי כי מישהו יוצא מהמרתף ובידו מטלית לבנה… שמעתי את הסורים עוברים ושרים… 

יותר לא יכולתי להביט ורעיון עלה בלבי, להיכנס למזווה של תבואה ולהישאר בו עד הלילה. המזווה היה גבוה כמטר וחצי ולידו עמדה חבית, עליתי עליה ורציתי לקפוץ לפנים, אך פתאום נזכרתי כי הפח חלק ואיך אטפס ואצא בחזרה… מצאתי דרגש־ילדים גבוה, הכנסתי אותו למזווה וקפצתי לפנים… רימון התפוצץ ופלחו יריות… לבי רעד, אך לצאת בחזרה לא רציתי – כי למה איהרג בידיהם? או אנשינו יבואו בלילה או אתחמק לצד אילת־השחר או מחניים – – ופתאום אני שומעת – “כתפוהום, יללה”… והשתרר שקט. התכנסתי במזווה ומסביבי קירות הפח, מעלי גג פחים. מבחוץ שוב נשמעו יריות של מרגמות – אולי אנשינו באים – – לבי דופק ואני חושבת: אצא לקראתם ואספר להם הכל… על הבחורים שלנו אשר ימיהם עברו בעבודת השדה ולילותיהם בשמירה… איזו שנה חיכתה לנו, איזו רווחה נשקפה לנו! – שדות חיטה זהובה שגדלה השנה, כלהכעיס, בגובה איש והשבלים מלאות… תנובת הרפת והלול… הכל הצליח. החצרות מלאו עופות… היונים פרו ורבו. בכל הצלחנו.. האם נמסור כל הטוב הזה לסורים? אי־אפשר! – – ומכונסת בעצמי חשבתי על ימים שחלפו ואשר יבואו… מי יודע מה עושים אנשינו, האם הם חיים עוד או אולי מתים? – –

ודמעות החלו נושרות מעיני בשקט.

– – אני פוקחת את עיני כמקיצה מחלומות ושומעת שוב את צעקות הסורים הנכנסים לבתים, שודדים מתחת למחסן, שם היתה הצרכניה שלנו. באותו לילה הביאו אוטו משא טעון כל טוב למגינים ואני שומעת את הסורים פותחים קופסאות ואוכלים, תופסים תרנגולות והן מקרקרות…

אני חוזרת ומתכנסת לתוך עצמי והמראות נמשכים ועוברים לנגד עיני – – אלעזר סגל אשר עמד נכה־רוח לפני ואמר: אין רב־חובל עוזב את אניתו בשעת הסערה – – והנה בועז־עמרני מפקד אצ"ל במקום, עניו… שקט… עדיין אני רואה אותו כמו חי עם כיס־התפילין מתחת לבית־שחיו, כשהוא נכנס להתפלל לבית־הכנסת, יחידי. אחרי התפילה הוא סועד קצת ורץ לבית־הנשק לאמן ולתקן. התרוצץ תמיד בין העמדות לעודד ולעזור…

וכרמי בני היקר עומד לנגד עיני תמיר־גמיש כאילן צעיר. בלוריתו פרועה. הוא נכנס למרתף לראות את מרכזית הטלפונים שנתקבלה ושמחתו היתה רבה. כרמי היה בצפון ולמד את המלאכה. כאן התרוצץ בין העמדות ומתח חוטים ביניהן ומהן חזרה אל המרכזיה שבמרתף, והיה מזמין כל מי שנכנס: רוצה אתה לדבר עם עמדה פלונית… בוא, דבר… וכך ביום ובלילה – תמיד נכון לעזור ולהגן…

שמריהו פראנצוס – אך אמש עבר ברחוב וכיוון שראה אותי בפתח ביתי, חצה את הרחוב במהירות מפני הצלפים. עמדנו שנינו והוא מוציא מתחת לחולצתו תמונה קטנה: ראי – אמר – קיבלתי היום תמונה של בני מנחלת־ז’אבוטינסקי… בן 9 חדשים יהיה השבוע ומה גדול… האם אראה אותו? – – ודמעות נראו בעיניו. – תראה ותראה – אני אומרת – ואל יאוש… נזכה לימים טובים וכל המשפחות תחזורנה… – אך בבוקר בשעת ההתקפה הודיעו כי שמריהו נפל בעמדתו – וחבל – – רבות סבל בימי חלדו, כחייל בבריגאדה… בשבי הגרמני… וכאשר חזר ורצה להיאחז באדמה ולבנות את ביתו – נפל בהגנת המולדת. 

– – גם יוסף חיימוביץ' מווג’בוד… בחור כארז ואמיץ־לב. נשא אשה ארבעה חדשים לפני מלחמת העצמאות ורצה לבנות את ביתו במשמר הירדן. בהתקפה לפני האחרונה, כשרכב על סוס להזעיק עזרה למושבה, פגע בו פגז ונהרג.

– – ו“שלמה הקטן” – – כך כינוהו חבריו. אמנם נראה כילד, אבל אומץ לב וגבורה היו בו. היה אחד הקשרים בין המיפקדה והעמדות ותמיד רץ כפוף בתעלות־הקשר להביא ולמסור ידיעות, להביא אוכל לבחורים בעמדות, ובמלאו את תפקידו נפל… וזכרתי את בחורי הצפון אף שלא הכרתים כולם – מכפר גלעדי–תל־חי, מכפר בלום, מחוליות ועוד… שזופי־פנים, גבוהי־קומה ואמיצי־לב… שלושה מהם נפלו – יהי זכרם ברוך – –

כך הייתי מעבירה את מחשבותי על פני מושבתי שכך עלתה לה… והסורים משתוללים בינתיים; הורסים וגוזלים את עמלנו – והשנה ברוכה במידה שאיני זוכרת כמותה מכבר. השעורה נתנה 30 שערים והחיטה עוד לא נקצרה… בשדות ווג’בוד נקצרה חיטה אוסטראלית והם הובילו כבר את החיטה לאחת החצרות – – הכל גמל והבשיל – – בינתיים ירד הלילה ואני מתכוננת לברוח במחסה החשיכה. קפצתי בעד החלון והתחלתי לזחול לעבר השער. כלבו של סגל נבח עלי… המסכן – – אילו ידע על מי הוא נובח… ואמנם הגעתי אליו והשתרר שקט. התקדמתי מערבה בכיוון אילת־השחר. הקוצים בגובה קומת אדם ואני רגלי האחת נעולה והשניה יחפה, כי הנעל נשארה במקום מחבואי. הקוצים דקרוני ונתקעו בבשרי, אך איני מרגישה בהם – העיקר לברוח! – – כך הגעתי לגדר הבטחונית שלנו, אשר לא הבאתי אותה בחשבון – – אבל אין ברירה, אני מוכרחה לעבור – ועברתי! –

אילו שאלוני לאחר מכן כיצד עשיתי זאת, לא הייתי יכולה להסביר. הרגשתי כי בריחוק ממני הולך צבא סורי וחיכיתי בין הקוצים עד שיעברו, כדי לחצות את הדרך. לבסוף ראיתי כי בין פלוגה אחת לשניה נוצר מרחק וניסיתי לעבור אך קול קרא: מן האד? – – וכדור הוכנס לקנה רובה. באין ברירה יצאתי מבין הקוצים – וכך נפלתי לידיהם. חיילים חפרו שוחה וציוו עלי להיכנס לתוכה כדי לשבת בה עד שיקחוני מפה. ירד טל והיה קר, רגלי קפאו. ישבתי בשוחה כל הלילה ובבוקר הגיחו מבין הזיתים ארבעה טאנקים ומאחוריהם גדודי צבא סורי שהתקדמו לעבר אילת־השחר. לבי נפל וניגבתי את עיני כדי שהסורים לא יראו בבכיי. – חכי, יהודיה, – אמרו לי בשחצנות – עוד מעט נוליך את כל היהודים בשבי.

בבוקר הוליכוני במכונית־משא בדרך קונטרה־דמשק שהיתה שוממה, הכניסו אותי בתא־מעצר עם עשרה אסירים ושאלתי את החיילים, האם נהוג אצלם להכניס לכלא אשה בין גברים? לא ענו והסתלקו. נדחקתי ליד הדלת והכל נרדמו והחלו נוחרים. ובעוד אני מנמנמת מרוב עיפותי, פתח אחד השומרים את הדלת ושפך עלי דלי מים קרים… הלילה נמשך בלי סוף ורעדתי מקור. בבוקר דפקתי בדלת ושאלתי את השומר לאנשינו ממשמר הירדן? – הרגו את כולם. – השיב – וגם אותך יהרגו. עניתי לו כי איני רוצה לחיות לבדי ולא איכפת לי אם יהרגו אותי. 

עברו שני ימים של חקירה ועינויים אך לא הצליחו לשבור את רוחי. – מוסיפה רבקה – “הלוא תפתחי את פיך, יהודיה, ותאמרי לנו: היכן הטמנתם את הנשק וכמה מאנשיכם נהרגו בהפצצות המטוסים שלנו?” – חקרו. – “אף אחד לא נהרג! –” השיבותי בגאון – כי היו לנו מרתפים טובים ואילו הגיעה תגבורת בזמן, לא הייתם כובשים את משמר לעולם! – –

בבעיטות נרגזות ובצליפות שוטים גמלו לי החוקרים על המענה השחצני. – “אתם גיבורים נגד אשה, אבל צבאנו ינקום בכם! – צעקתי למעני. – ולאחר מכן שוב הוליכוני במכונית והעבירו אותי לראווה בחוצות דמשק – יחפה ופצועה ולבושה קרעים” – עד שהובאה רבקה אל בנין “הקישלה”, היא מצודת העיר.

והכניעה במושבה כיצד? מות גבורים של אלעזר סגל וחבריו    🔗

גם לעדותם של הלוחמים האחרים יוצא, כי השלב האחרון של ההתנגדות נשבר עם מות הגבורה של כרמי, כשהמקלע בידו. מפקד המקום, נתן אדלר, כותב בהמשך לדבריו על השתלשלות הקרב. כרמי גרבובסקי ניהל דו־שיח עם הערבים. קרא להם – בואו… קרבו אלי – – וקצר בהם כשתרמיל המחסניות מוטל אצלו. חבריו קראו לו – “כרמי חזור, כי אנו מתאספים לבית סגל” – והוא לא שמע גם להפצרות אמו עד שכדור האויב פלח את עורק צווארו והמוות בא עליו כחתף. המפליא הוא שרבקה אמו קיבלה את הידיעה בשקט – כאילו ראתה בכך את בנה מתעלה על הסובבים אותו… או אולי האמינה כי נפילתו של כרמי על אדמת משמר לא תהיה לשוא והיא תחזור עוד לביתה ותבנה אותו מחדש…

נתן ממשיך: ההתנגדות ברחוב פסקה וישבנו במרתף העזרה הראשונה – אחד על קצה מיטה ואחד שעון אל קיר. כ־15 גופות שבורים ורצוצים, אשר רק לפני דקות מספר נלחמו כאריות נגד אויב חזק מהם פי אלף מונים. עתה – שהכל ידעו כי כל התקוות היו לאל – היו יושבים רכוני־ראש בצפיפות – כי יחד עם הפצועים והבנות מספרנו הגיע ל־30. רבקה גרבובסקי קמה ועלתה במדרגות, למרות אזהרותינו ונעלמה – ושוב ישבנו מחרישים, כשכל אחד חרד לנתק את חוט המחשבה של חברו. אווירה של ערב יום־הכיפורים עמדה בחדר, כשבחוץ במרחק מטרים אחדים מהלכים החיילים הסוריים העוסקים בשוד – עד שקרא אחד מהם: פה למטה יושבים יהודים! – הצעקות בחוץ גברו מיד והאספסוף החל להתאסף מלמעלה אצל פתח המרתף… רימון־יד התגלגל פנימה מהמדרגות, אך כנראה שכחו להצית אותו…

לאחר מכן נפלו רימונים נוספים, מהם שהתפוצצו ברעש, אך מהרסיסים שהתעופפו לכל עבר נפצע רק אחד – זאב שטאל שהיה פצוע ועתה קיבל רסיס גם בחוט־השדרה. בחוץ שוב השתרר שקט – ואותה שעה מתגבש והולך רעיון הכניעה בתוכנו. בועז, מפקד האצ"ל, מוציא משולש לבן מתרמיל “העזרה הראשונה”, מדלג על המדרגות ומנופף בו כשהוא צועק בערבית – “מוכנים להיכנע” – אך מקלע סורי שהוצב בריחוק מטרים אחדים מהפתח יורה ובועז ההרוג נופל ומתגלגל מהמדרגות פנימה לרגלי היושבים. צילה, אחת הבחורות (של ארגון ווג’בוד) מוציאה את המשולש מידו הקמוצה של בועז ונגשת למדרגות, כשהכל מלווים אותה במבטיהם – – היא שואלת כיצד לצעוק בערבית ומשננת לעצמה: “בידנא נסאלם” (רוצים להיכנע) מיד עולה במדרגות ומנפנפת במשולש, אך המקלען אינו משגיח כי בחורה היא וגם היא נופלת כקודמה, כשהדם קולח מפגיעה בקרבת הלב. הכל חשבו כי נפגעה פגיעת מוות, אך דמה לא פסק לקלוח וטובה החובשת הכניסה תחבושת שלמה לתוך פצעה כדי לעצור את הדם…

אז קם אלעזר סגל בשקט והחל עולה במדרגות צעד אחר צעד, כשהוא צועק אל הערבים – “מוכנים להיכנע” – וגם הוא כקודמיו נקצר מכדורם של אלה שעמדו בחוץ. הוא לא נפרד מאתנו ותוך חרחור חרישי הוציא את רוחו.

מוסיף שמואל, בנו של אלעזר: המושבה נכבשה – – במקום שבו עמד בית־אבי, הבית אשר בת־צחוקו האירה את חדריו – עומד כיום גל־עד עם שמות הנופלים על הגנת המושבה וביניהם שם אבי, זכרונו לברכה, אשר במותו איפשר לנו להמשיך לחיות. הוא עצמו לא ראה טעם בחיים, בהם מושבתו משמר־הירדן לא תהיה קיימת. וכאשר הסורים הסכימו כי אחד מאתנו יצא להסדיר את הכניעה, נשמעה קריאתם: יצא אחד! – – זה היה זיק התקווה האחרון ועתה ציפו הכל – מי יצא אל הבלתי־נודע? – אבא התרומם ויצא. אז ראיתיו בגדולתו, כי ירו עליו וחזר, יצא שוב בלווית בחורה שנפגעה מהצרור – וחזר. עלה בשלישית ונפגע מכדור. והרופא שהעריץ את אבי, חבש את פצעו וניסה להתאבד מרוב יאוש. מפקד אצ“ל בועז קרא לנו: צאו אחרי – – אך גם הוא נהרג ממכונת־יריה שהועמדה ע”י הסורים בפתח המרתף. למראה הזה תקפני יאוש ורציתי להתאבד. שלפתי את הנצרה מהרימון שבידי והגשתי אותו אל בטני, אך חברת ארגון ווג’בוד שמחה מיוחס מנעה אותי והוציאה מידי את הרימון.

דומה כי אין לנו להוסיף לדמותו של אלעזר סגל אשר הכרנוהו כפועל למען מושבתו במשך רבע יובל שנים; – לא בלבד הובא ממכתביו בעניני המושבה אלא גם מדברי אחרים עלה האיש שפעל בכל מקום בגלוי ו“מאחורי הקלעים”. נוטרים ובית"רים הסתמכו על אלעזר – – חבריו למושבה העידו כי היה יכול להעדר מהמושבה בהתקרב הסכנה ולפעול למענה מחוצה לה. הוא בחר לשבת במקום עם אחרוני הלוחמים – והוא עצמו לא נודע כאיש־מלחמה – מה החזיק אותו? הרי היה ללא־ספק אדם שקול בדעתו ושפט נכוחה את המצב – מי כמוהו הבין איפוא מראש את הצפוי! –

* * *

אפשר ואילו היה חבר קיבוץ פרשת חייו ומלחמתו למען המקום היתה מסמלת את קורות הקיבוץ כולו, אך הוא נעשה מנהיג למושבה קטנה אינדיוידואליסטית־קיצונית, בה כל אחד היה היסטוריה בפני עצמו – ואף־על־פי־כן הכירו בו, גם בשעת ניגודים וחילוקי־דעות, את מנהיגם – במה שיכנע? ובכן אין ספק כי בשני דברים שיכנע: א) היותו נאמן לדור “הפטריארכאלי” ובתור כזה העמיד את אבהותו ונאמנותו למשפחה מעל לכל; ב) היות נאמן למקום, לא מן השפה ולחוץ, אלא אותה נאמנות שקיבל מאבות המושבה – בה הרגש שיתק את השכל הבהיר. – ובודאי שני אלה התמזגו בו יחד, באופן שהנאמנות למשפחה ולמושבה היתה אחת.

כיצד? – על נאמנותו לדור הפטריארכאלי יעידו, נוסף לדברים שהובאו, עוד אילו שורות ממכתביו האישיים. לחותנו אריה שניידר (היושב בנתניה ואלעזר מנהל את משקו בהעדרו) הוא כותב בכבוד וביקר:

"חותני היקר – – סוף־סוף אנו כותבים לכם מהמתרחש אצלנו ובאמת אין כל חדש להודיעכם… כל מה שהתרחש בארץ (יולי 1936!) עד משמר לא הגיע – – אמנם יש אומרים כי גם תורנו יבוא, אפס אני אינני מאמין – – "

ובו בזמן תמיד מתון ואבהי לאחד מבניו (שנשלח ללמוד מחוץ לבית):

"האם חושב אתה כי אין אנו מתגעגעים אליך? וכי אין אנו נכספים לראותך? אולי יותר מאשר אתה – אותנו – – אלא מה אפשר לעשות בימים טרופים אלה שהסכנה היא בנסיעות ואין כדאי להסתכן עבור געגועים – – (דהיינו שהבן יבוא הביתה לראותם).

ועוד לנ"ל:

“אנו שולחים לך מעט דבש כדי להמתיק לך במקצת את החיים – – ואצלנו ב”ה הכל בסדר… עובדים ושומרים ומשתתפים בפעולות קרביות.. אפילו שלמה (בנם האמצעי) סידר לעצמו רובה וארגן קבוצה קטנה בתור מגינים, עושים תמרונים, שמירות בתור כמו הגדולים – – והעמדה שלהם היא – הטנק של הדגים – – "

ואשר לאמונתו במקום בעצם הקרבות – ממכתביו לאשתו רבקה היושבת בנתניה (עם המפונים):

"23 במאי – כפי שתיארתי לעצמי כך התקיים – זה כבר היום הרביעי שלא היו אצלנו שום הפצצות – זה גם כתוצאה של האש המרוכזת שהאווירונים מקבלים כאשר הם עוברים ליד המושבה ובורחים ככלבים – החלטנו בכל תוקף להוריד אווירון כדי שמשמר תתפרסם קצת… ויתכן שהם הרביצו כמה פעמים בתור תגמול על מעשינו בסוריה (פעולת הפלמ"ח – ראה לעיל – הכ.). בינתיים התחלנו לעבוד קצת. ביום שלישי התחלנו לרדות דבש בעצמנו כי פועל אי־אפשר להשיג וכל אחד רוצה לעשות את עבודתו – – אין ברירה ומוכרחים גם לעבוד וגם לבשל… רבקה, איני חושב שבא בחשבון כי תבואי הביתה – מפחד אני כי כל אזעקה תגרום לך זעזוע – – מילא, הרי סוף סוף זה יעבור ובינתיים יהיה קצת קשה – – כבר עושים הכנות לצאת לקציר השעורה ואני עם יצחק (אחיו) נמשיך ברדיית הדבש – – "

ב־26 במאי (בהזדמנות שהמורה במושבה עובר עם משפחתו לרחובות שם קיבל הוראה);

– – “אצלנו ב”ה הכל בסדר ועובדים כרגיל. גמרנו את הרדייה הראשונה קרוב לחמישים פח דבש ואנו קוצרים שעורה – – בדרך כלל, השתרר שקט בגליל, האוירונים הסוריים אינם מפציצים יותר, הם מפחדים להתקרב לישובים ואפשר להניח במאה אחוז כי האיזור שלנו הוא הכי חזק והכי בטוח כפי שתמיד אמרתי. שהפחד הוא רק בישוב הגדול והמאוכלס. אני דואג לכם בנתניה הרבה יותר מכפי שהייתי דואג במקום כאן. אין לי כל ספק בזה שיפציצו גם בנתניה והאנשים לא יזהרו ואין גם אפשרות לכך מחוסר מקלטים – – הסבל היחידי שלנו הוא בשטח הכלכלה כי לא תמיד יש חשק לבשל אבל אין ברירה, כי בכל המשפחות שלנו אין אשה אחת עם עצבים נורמאליים… והפחד מהמוות הטפשי אוכל את כולן – אך נקווה שהנצחון יבוא במהרה – – ”

ומכתב אחרון מ־6.6 בערב (3 ימים לפני הנפילה):

“רבקה – – אני כותב את המכתב לפנות ערב אחרי שהצלחנו להדוף התקפה קשה שנמשכה שני ימים – יום שבת והיום. הוכחנו לממשלת סוריה שאת משמר אין לכבוש למרות התותחים ולמרות אלפי ערבים שהקיפו את הסביבה. – אמנם זה עלה בשני הרוגים ומספר פצועים אבל אנשינו ב”ה בריאים ושלמים – – שמואל’יק (בנם הבכור) הגיע למקום לפנות ערב חצי שעה אחרי שנהדפה ההתקפה – הוא בא עם תגבורת מראש־פינה ואפילו עם שני תותחים. נקווה שיותר הם לא יתקיפו ואם כן – אזי יקבלו על הראש כמו שצריך, בפרט עכשיו כאשר יש לנו תגבורת הגונה – בכל זאת אין לחשוב עכשיו על חזירה הביתה – – –”

האיש המתון בהליכותיו והנבון מוכיח איפוא ליקיריו, כי כאן הנצחון בטוח יותר מבכל מקום אחר (ובוודאי הוכיח לעצמו). – ומי יגדיר כוחה של מנהיגות, ובימי קרב בפרט? הרי בחום הקרב אין משפיעים ברוב־דברים ועל אלוף יצחק שדה מספרים הלוחמים מקורביו – כי כך היה נוהג: נפל פגז בקרבת מקום ופגע – היה יצחק אומר בשקט – אמנם חשבתי כי כך בדיוק יהיה – – נתגלתה התקפת אויב ממקום שלא ציפו לה – ויצחק אומר: אמנם חשבתי כי יתקפו משם – ובכך מחזק את לוחמיו העייפים – אלעזר היה איפוא מטבעו מנהיג־מפקד שלא ברוב־דברים: נהדפה התקפה – הרי מעתה שוב לא יעיזו – – שוב הוכחנו כי את משמר אין לכבוש – – ובכך האמין ונפל – – בכך שיכנע וקיים את “המוראל”. – ואחרי נפילת אלעזר מהלך הסיפור פשוט.

נשארנו לשבת עד שחדר אלינו חייל סורי וצעק בתמיהה: האם עודכם חיים?! – – החייל קרא לחבריו והוציאו אותנו לרחוב, והחיילים הצובאים מסביב הסתערו עלינו בחמת רצח – אך בה בשעה החלו לנפול בקרבת־מקום פגזים של תותחים שלנו, שפעלו מצד אילת־השחר והם שעצרו בחיילים הסוריים מהתקרב אלינו. – בינתיים נגשו קצינים אשר הגנו עלינו בגופם מפני חמת החיילים וכך העבירו אותנו בידיים מורמות – –

כן ננעל והולך סיפורה של משמר־הירדן עצמה, כשמתוך ערפילי דמה וסבלה עולה דמותו של ראש המושבה האחרון אלעזר סגל – הוא שפעל במחיצתם של ראשונים ולאחר מכן נעשה מנהיג ונוהג לציבורו שהצטמצם והלך. נזכור, כי עוד במאבקו על זכות התנחלותו כבן המושבה כתב על “קרבן כליל” למושבה – דברים שלא הוערכו אולי ע"י הפקידות באותו זמן (1924); עתה, כשמתאמתים הדברים מסתבר לנו, כי לא מליצה ריקה כתב, אלא כאחד אשר לבו ומאודו היו קשורים למושבה קשר חיים־ומוות.

רבקה אשתו כבר היתה אז בדרכה לחיפה (כמסופר לעיל) ועברה בנהלל שם למד בנה הצעיר. היא עדיין התנחמה בדברי אלעזר, כי “היום התחילה הפוגה” והסורים לא יעזו להסתער אחרי המכה שקיבלו בהתקפה הקודמת… במחשבות אלו נפגשה עם בנה ואמרה לו: יאיר בני, אני באה זה עתה “מהבית” – – אך יאיר כבר שמע ברדיו כי משמר־הירדן נפלה. – "לקחתי אותו עמי לנתניה ובהיותנו בחיפה, שמעתי פרטים נוספים על נפילת המושבה, – מוסרת רבקה – עם שלא ידעו מי נפל ומי נשאר בחיים… כן עברו ארבעה חדשים עד שקיבלתי מכתב ראשון מבני שמואל מהשבי וממנו נודע לי לראשונה כי אלעזר בעלי איננו בחיים – ואני הייתי כה בטוחה כי הוא חי! – – "

נתן אדלר מוסיף לפרטי הכניעה: קצין סורי קיבל את הכניעה ושלח שלושה חיילים סוריים להעלותם מהמרתף באזהרה לנכנעים: אם תהרגו את החיילים לא יצא אף אחד מכם חי – ולמרתף החלו יורדים בפסיעה זהירה חיילים בזה אחר זה. תוך הזמן הזה – כותב נתן – עשינו פעולה מהירה ואם בידינו נותרו עוד רימונים פתוחים שנשמרו לבל נפול חיים בידי הסורים, הרי עתה עם קבלת הכניעה הוחזרו הנצרות למקומן כדי למנוע אסון והאקדחים הורקו מהכדורים.

“אירפעו ידכום!” – צעקו החיילים ברובים מכודנים ובאצבע על ההדק – ובעוד אנו מפקפקים אם אמנם נשאר בחיים או אולי רק תחבולה היא להוציאנו מהמרתף להורג, החיילים דוחקים בנו לצאת. אחד מאתנו מצביע על ההרוגים המוטלים על הרצפה ומסביר לחייל כי אנו רוצים להוציאם החוצה. החייל נותן את הסכמתו ואנו מעלים גוויה – הנה אנו למעלה בחצר וסביבנו עשרות ראשים. אני עוצם עיני אך מרגיש בידיים הממששות בי מלמעלה למטה וגורלם של חברי אינו טוב משלי… אך הנה קצין צועק ומביאים חבל, כופתים את ידינו היטב עד שהדם מפסיק לזרום בהן וסמל מוציא אותנו בחבל מהחצר לרחוב.

מרדכי לובובסקי מוסיף גם הוא. העלינו את גווית אלעזר סגל והנחנו אותה על הארץ. מיד קשרו אותנו בחבל – את שלושתנו, אותי, את שמואל סגל ואת נתן – וחיילים מכודנים מתחילים להוליך אותנו בבעיטה ובדחיפה בכיוון לגשר.

זה היה הפרק הקשה ביותר בחיי. – אומר אהרן בלשניקוב – אלמלא ריחמתי על הורי, שבכו לפני, לא הייתי הולך בשבי – אך הגורל רצה אחרת… וביחד עם אבי (יהושע בלשניקוב) ואמי שתחיה (רחל בלשניקוב) ושאר חברי, לוקחנו בשבי. וחסרה לי הסבלנות אף ניטל ממני הרצון לתאר את השעה בה עזבנו לעולם את מושבתנו, עד שהושיבו אותנו בבית־הסוהר בסוריה… זו היתה תקופה של השפלה ודכאון נפשי, בה נתכבדתי במכות ובישיבה בצינוק, אך עמדתי בגאון.

ואהרן חוזר ומוסיף: – – בעברנו ברחוב המושבה ראינו את ביתו של השוחט בוער וביתו של לרנר שרוף. בבית שלישי עמדו הסורים לשלוח אש. ליד הירדן צילמו אותנו והוליכו אל מעבר לירדן. מאחר שגשר הירדן פוצץ ע“י צה”ל, העבירונו בתוך המים. משם הוליכו אותנו – את הפצועים האחדים ואת הכבולים – במשאית עד למשטרה הצרפתית. הסורים רקדו משמחה, מחאו כפיים וגם לאחר מכן בדרך עד דמשק ליוו אותנו “בכבוד רב” – בלעג ובזלזול. הכפריים בדרך ירקו בפנינו, השמיעו קריאות בוז והראו בידיהם כי ישחטונו, אחד בסכין ואחד בסיף ואחד בשפודי ברזל… בארבע פינות האוטו עמדו חיילים מזויינים לשמור עלינו פן יברח אחד מאתנו, וההמון שואל בקריאות חימה: “מדוע משאירים אותם בחיים” – – כן נסענו ועם חשיכה הגענו לדמשק.

בשעות כגון אלו – מי יוכל לדקדק בדברים כחוט־השערה, אך מחובתנו לרשום אותם לזכרון, כי ודאי יש בדבריו של זה להשלים את החסר בדבריו של זה. – הגורל נפל על בני אהרון והוא תקע מטלית לבנה בחומת החצר כסימן לכניעתנו – זוכרת רחל בלשניקוב. ובכיסו של בעלי היו אז 500 לא"י, אשר בחיפוש הראשון לקחו ממנו. כיוון שיצאנו קשרו את הגברים אחד לשני, אך את הנשים לא קשרו וכן יצאנו את המושבה לשבי – כמה שנאמר “על נהרות בבל” – הלכנו גם בכינו. המושבה היתה מלאה אותה שעה סורים. כאשר הגענו עד בית תמרי ראינו איך הם שולחים אש בגגות הבתים שלנו ושודדים את רכושנו. היו חיילים שכוננו את רוביהם אל מולנו, אך קצין צעק עליהם (בערבית) – “מי שיירה ביהודים אני אירה בו” – –

ואלו הם שנמצאו לאחר מכן יחדיו בשבי:

מבני המושבה: יהושע בעלי, אני, אהרון בני, יצחק סגל, שמואל סגל, פנחס שניידר, מרדכי לובובסקי, נתן אדלר (חתנה של רבקה גרבובסקי), שמואל ויס (חתנו של אלעזר סגל), ולאחר מכן נוספה רבקה גרבובסקי.

מה“ווג’בודים” ומשאר החברים שבאו לעזרתנו, בהם גם שנוספו עלינו בשבי מפרדס כורי ומצמח: אהובה שץ, הלפרין אברהם, ברנשטיין אברהם (שהיה לנו חזן בשבי), צילה ושמואל בן־אברהם, ראובני יצחק, איזיקוביץ מרדכי וטובה, מרים וולוזניק, אסתר רוזנטל, מיוחס שמחה, קנון חיים, כהן אברהם, יעקב נוימן, פריד אליהו, ד“ר שטייגליץ, היימן יהושע, אליהו אימדורף, גדליהו דובינסקי, גוטמן אריה, קוצ’ינסקי אברהם, כהן יעקב, אברהמ’לה, חיים קרנשר, שלמה דסקל, שפונגל דוב, שמואל קושבסקי, לדרר יצחק (הצעיר שבחבורה), משה אהרון עמיאלי, לב משה, צבי שטיינר, חיים שטרן, אברהם שפר, זאב שטאל. בסה”כ ארבעים ושנים ובהם שמונה נשים.

איש ארגון ווג’בוד מסכם את התוצאות כדלקמן: 10 אנשים נהרגו באותו יום־קרב, 29 איש (ואשה) נפלו בשבי, בהם 12 פצועים, ו־9 נמלטו דרך השדות. מפקד חיל הקומאנדו הסורי ומפקד הפעולה נהרגו בקרב זה – יחד עם 300 חיילים סוריים. מספר זה נודע לנו לאחר מכן מפי הסורים. נוסף לכך היו להם הרבה פצועים, ולפיכך לא הכניסו בדמשק את השבויים הפצועים שלנו לבית־חולים צבאי, כי לא היה מקום והעבירו אותם לבית־חולים אזרחי לפושעים. כאן הפצועים שלנו שכבו כשהם כבולים למיטות כפושעים הפליליים, וחברנו שטאל, שקיבל רסיס בחוט־השדרה (ראה לעיל), מת בבית־החולים.

נזכור, כי בינתיים נכנסה ההפוגה בכל החזיתות, אשר אחריה (ב־9 ביולי) התחדשו הקרבות ביתר שאת – ובזמן הביניים אין איש יודע דבר ברור, מה עלה בגורלם של אנשי משמר הירדן. ב־27 ביוני 1948 (למעלה משבועיים לאחר הכיבוש) הודיע לראשונה כתב צבאי:

“שבויי משמר בדמשק. ממקור מוסמך במשרד הפיקוח של או”מ נודע, כי הגברים והנשים נמצאים עתה בריכוז שבויים בדמשק העומד חחת פיקוח הצלב האדום הבינלאומי. והמושבה לא נפגעה קשה בקרבות (?)."

ונסיים בדברי פרידה כנים ונאמנים של יצחק סגל היוצא לשבי: העשירי ביוני – המושבה עולה בלהבות לאחר קרב אכזרי, בו קומץ מגינים רצוצים ועייפים למות לחם מול הצבא הסורי. לאחר עמידה איתנה משך שמונה שעות ועד לגמר הכדור האחרון, פרץ האויב באלפיו שכורי־הנצחון. שרף, שדד והרס. העשן הסמיך והשחור היתמר אל־על וכיסה את פני השמים, הפכם כשחור־לילה. המגינים שהתקבצו באחרון המקלטים לקראת הסוף, היו דנים האם לקפד את החיים במו ידיהם או להימסר להתעללות האויב?

לאחר מלחמה פנימית קשה, וביחוד כאשר לנגד עינינו המשפחות והילדים שנשארו בעורף, קיבלנו לשאת בחרפת השבי ונענינו לקריאת החיילים. לאחר בדיקות וחיפושים קפדניים הוקפנו טבעת חיילים וצעדנו בכיוון הירדן האהוב, כשצריחות החיילים מלוות אותנו – כאות קלון וכניעה למנוצחים. אנו צועדים רכוני־ראש, נדכאים והמומים, נדהמים למראה ההרס שחולל האויב מסביב עד לבלי הכר דבר. עם העשן המיתמר כלו מחסנים מלאי־בר, פרי עמל של עשרות שנים, שהיו מלוות קרבנות יקרים ומלחמת־קיום קשה על המקום. חיילי האויב שורצים בהמוניהם ככובשים ונדמה היה כי חלום־בלהות הוא ולא תיתכן מציאות כה קודרת. צעדנו, כשהמוח נטול מחשבה וחושינו כהים⁵³, עד הגיענו לירדן וכאן נצבט הלב בעוז, מתוך תחושה כי נפרדים אנו מהעבר במולדת וצועדים לקראת עתיד קודר – מי ישורנו – – – עברנו את הירדן והגענו לכביש, בו הועלינו על שתי משאיות, שהסיעונו במעלה הרי גולן עד למשטרה הסורית, שם שכן מטה הפעולה הסורי שניהל את הקרבות. הסביבה שוקקה מאלפי חיילים, סוללות תותחים ארוכי־טווח הוסיפו להמטיר את פגזיהן על הישובים הסמוכים למשמר הירדן, על מנת לרתק את יושביהם למקומם, גם אווירוניהם טסו הלוך וחזור.

סביבנו התאספו המוני חיילים והריעו בקולות מחרישי־אזניים לחיי “הגדודים המנצחים”. כאן הוכנסנו לאחד המיבנים והפצועים לוקחו להגיש להם עזרה. מיד התמלא המיבנה המון מבקרים, מבכירי הקצונה והפיקוד והצהרתם הראשונה אלינו היתה בזו הלשון: “העם הסורי מפורסם בנדיבותו, יודע לסלוח לאויביו ואתם תראו בארצנו את מולדתכם. הצבא שלנו המהולל ממשיך להתקדם. ירושלים החדשה כבר נכבשה בידי המצרים והירדנים וסיום המלחמה קרוב.”

לאחר מכן נרשמו אנשינו איש איש בשמו, כשהוצבנו במיסדר וחקירתם הראשונה של הסורים היתה: "באיזו דרך מיסתורית הצליח צבאכם להיסוג ממשמר הירדן, בזמן שהיתה מוקפה מכל עבריה? – – הרי לא יתכן כי אתם לבדכם העזתם לעמוד מול צבאותינו האדירים! – – " ולאחר שהעמדנו אותם על טעותם נשארו פעורי־פה מתמהון… אף הסיעו אחד הבחורים שלנו חזרה למושבה, כי יעבור לפניהם במספר הבנינים והמרתפים ששרדו לבדוק שמא נותרו שם לוחמים או מחסני נשק חבויים, כי הסורים לא העזו גם עתה לחדור לתוכם מפחד מיקוש. – ולאחר שהות של שעה בערך הוסענו אל בירת סוריה – דמשק. – –

בסיום הפרק של ארגון ווג’בוד    🔗

נודה כי לא בלב קל באים אנו לסיים בפרק זה, ובפרט שעומדים אנו בארגון צעירים וצעירות בישראל שבאו בכוונה תחילה של התישבות קבע ולא עוד כ“פלוגה” זמנית לשירות חובה; יתר על כן: עומדים אנו בצעירים וצעירות משוחררי הבריגאדה ומפליטי השואה אשר גם בזה נטלו כמה קבים במספר הפצועים והחללים בקרבות על משמר־הירדן. אולי בהרצאת הדברים קיפחנו את חלקם – על שום היותם בסוף־דבר חוליה חדשה שלא הספיקה להשתלב בתהליך של קורות משמר־הירדן אשר הביאנו עד הלום. כן לא נוכל להתעלם מהעובדה שכניסתו של ארגון זה עמדה מתחילה במזל פולמוס, עם שבהוראת המוסדות המיישבים ובתיכנונם באו לשבת במקום.

ופולמוס כיצד? – גם ענין זה השתקף בין השיטין של סיפורנו ואין הדברים צריכים אלא לסיכום קצר לבהירות יתר. כניסת הארגון חלה, כשהגליל העליון היווה כבר גוש התישבותי יציב ומגובש, אשר זה מקרוב קיבל חיזוק בישובי החולה וההר וראה בהם את הערובה לפיתוח הגליל וכיבושו. כבר נרמז כי גוש זה בארגונו הכולל לא ראה בעין טובה את המושבות הוותיקות האחדות שנשארו יושבות “תחתיהן” בפיגורן; על אחת כמה סירב להכיר בעובדה, שגוף נוגד בהשקפה פוליטית־לאומית יבוא לשבת בתוכו. ואם בגוש ישובי רצוף נודעה התנגדותם של קיבוצים לכניסת מושב ולהיפך – לגבי גרעין אשר דגל במשמעת מיוחדת משלו עד למרות של פיקוד משלו בשאלות בטחון, כל שכן.

מצד שני, – אם בחתירה של גרעיני אצ"ל ראשונים להתישבות (והוא הדין בפלוגה “גלעד”, כמתואר לעיל) – היה משום שאיפת־אמת להיאחז בקרקע, תוך תקופת הסער הפוליטי ולאחריה, הרי לאחר “שפשוף” קרבי־צבאי ממושך בבריגאדה היהודית, שאיפה זו קיבלה חיזוק־משנה. אולי נצדק אם נאמר, כי דוגמת כל התנועות בישראל גברה גם כאן ההכרה, שיש להוסיף על התנועה מהאחיזה בקרקע וכן על תוכנה “הצבאי־הלאומי” – הווי ושורש בקרקע המולדת. הרי שיש בכל הנסיבות האלה משום מעמד של ניגודים: ניגוד פנימי של הארגון שהחליט להתמסר כולו לרשות משקו החקלאי ועדיין תנועתו וחינוכו אינם מניחים לו להשתחרר לכך שחרור גמור; וניגוד מובן עם הגוש הישובי סביב, בלי להזדהות עמו בכל.

בעל־כרחנו נמצאנו למדים, כי הארגון אשר נשא בחובו בתוקף הנסיבות את מקור הניגודים האלה, שוב לא יכול להביא עמו את הערובה להצלחה, שכוחה בליכוד עם הגוש הישובי. מכאן הפולמוס שליווה את צעדי הארגון, תוך ישיבתו במשך שנה וחצי במקום – בעבודה ובלחימה – והוא היה קשה אולי גם לנו לא פחות מהאבל על הקרבנות אשר הארגון הקריב שכם אחד עם ותיקי משמר־הירדן וגוש הגליל העליון כולו.

עם זה שמחים אנו כי יכולים אנו להעלות את הדברים לאחר זמן ובסקירה לאחור ללא עוקץ מרירות ובנימה של “קדושה ורעדה” בה יזכרו בני־אדם שהתבגרו ומצאו את דרך־חייהם באשר מצאו, אותם ימי סער ודמים שנשארו מאחורי גוום. והדברים – מהם שסופרו לעיל ולא נחזור עליהם ומהם העשויים להשלים את החסר, לכבודם של המתים והחיים כאחד – אותם נביא.

בראשית ינואר 1947 – כותב בן־גוריון – עמד הארגון נכון לעלייה למשמר הירדן בהרכב חברים וחברות כדלקמן: טובה ומרדכי איזקוביץ, יעקב איזקוביץ (נפל בין חללי המושבה), צבי אלוני, צבי בוברובסקי, מרים ונתן בן־חיים, מנחם בראון, אברהם ברנשטיין, יצחק גורביץ, שושנה ואברהם האלפרין, שמואל וייס (נשא לאחר מכן את ירדנה בת אלעזר סגל ממשמר הירדן), דן זילברשטיין, אפרים זינתי, איטה ואברהם כץ, אברהם מאירוב, שושנה מזרחי, דוד מרגלית, אורה (ז"ל) ואליהו פריד, שרה ואליקים סנט, בלה ושמריהו פרנצוס (שנפל בקרב), מרדכי ראובני, יהודה רוזנבוים, מרים ומנחם רוזנבוים, אסתר ואהרון רוזנטאל, עדינה וצבי שטאל, אביגיל וזאב שטאל (נפל בקרב), לאה ואליהו שטרן, חדווה וד"ר נתן שרק, רבקה ואפרים גרוסבוים.

באפריל אותה שנה נוספו עליהם יוצאי ברגן־בלזן – יהודה אושפיץ (נפל במאוחר יותר בקרבות על ירושלים), איזקוביץ, צפורה וצבי אש, שלמה גרוזניק, צ’רנה ויוסף חיימוביץ (נפל בקרב משמר הירדן), יעקב חבקין, ויצקוביץ, יעקב ניומן, רוך⁵⁴ סגל, יוסף פינקלמן, לאה ושמחה פליקס ואברהם שפר. – דרך קפריסין עלו ובאו למשמר הירדן: חנה ונתן אלדמן, אקרמן, בן־מימון, ישראל ולקוביץ, משה לב ויצחק לדרר (צלף מעולה אשר כדור מרובהו לא החטיא את מטרתו). ושנים שלא זכו לעלות עם הארגון (כמסופר לעיל): דוב גרונר ודוד כהן (האחרון בכינויו המחתרת “שמשון”). –זה הרכב הארגון ובו גם זוגות נשואים או עומדים להינשא.

הארגון עלה בתכנית מוסכמת עם המוסדות המיישבים (ראה יוסף ויץ לעיל), לפיה היה עתיד לבנות את ישובו בריחוק של קילומטר לצד מערב מהמושבה הוותיקה, בראש גבעה – ובינתיים הוצע לו מטעמי תקציב להתגורר בבתים העזובים אשר במושבה, כדי להימנע מהשקעות במיבנים ארעיים – עד שיקימו את המושב השיתופי ל־60–80 משפחה. ואומר שמואל בן־אברהם: הבאנו למקום כלי־עבודה ומכונות חקלאיות – טראקטורים וקומביין – ומיד התחלנו בהקמת ענפי המשק: רפת, לול לא גדול, ועדר כבשים. בענף הפלחה התכוונו לעיבוד במכונות, עם שריכוז האדמות המפוצלות עדיין לא נגמר והדבר הפריע למיכון. גם החלוקה של בריכות הדגים עמדה עדיין בסימן משא־ומתן עם בעליהן הוותיקים. אף־על־פי־כן העבודה התקדמה ואלעזר סגל (זכור לטוב) השתדל במיטב כוחו ליישב את הניגודים. הוכשרו מאות דונאם לעיבוד ויצויין במיוחד הסיקול הקשה והמפרך של אדמות טובה (היום משל כפר הנשיא). הכל התנהל איפוא למישרים כל עוד שרר שקט בסביבה, ואין צורך לומר, כי מלבד היותם חברי משק, ראו את עצמם חברי הארגון כשומרים לירדן ברוח שירו של זאב ז’אבוטינסקי, עליו התחנכו: “הירדן הירדן הקדוש” – –

אך גם כאן חל שינוי מיד אחרי הכרזת או“ם בנובמבר 1947 – והחמרת מצב הבטחון סיכלה את הליכי העבודה החקלאית. כדי למנוע ניגודים עם ההגנה בגוש, הוקמה ביזמתו של אלעזר סגל ועדת בטחון מקומית⁵⁵ שהורכבה מחברי המקום וחבר הארגון (אלעזר סגל ונתן אדלר ומארגון ווג’בוד בן־אברהם ובן־חיים). בכך נתחייב גם הארגון להימנע בכל מקרה מפעולות עצמאיות וההסכם קויים גם כאשר נשדד עדרו של הארגון ואנשי ההגנה קיבלו עליהם את יזמת התגובה. כן יצויין, כי ההסכם כלל כמה סעיפים ובכללם רשות להבאת תגבורת. אף הוחלט להביא תגבורת חברים מן החוץ, ואם גם הדבר נתקל בהתנגדות קשה (כמסופר לעיל) מצד מיפקדת הגליל, הרי לאחר מחאה של ועדי הבטחון במושבות – הובאה תגבורת אצ”ל למשמר־הירדן אחרי חג הפסח ברכב ההגנה, כשמצבה הבטחוני של המושבה לנוכח הסכנה הגוברת והולכת כבר היה ברור לכל.

התגבורת כללה 8 בחורים ו־7 בחורות כדלקמן: סעדיה עמרני (“בועז”) המפקד, אמציה, אהרון, דוד, בנגזי ציון, שלמה לוי, חיים קנון ואברהם כהן; הבנות – אביבה, אהובה שץ, שמחה מיוחס, לינדה, שושנה, מרים וצילה גרשון (לאחר מכן בן־אברהם). ברשימה זו יש ומעורבים שמות אישיים בכינויים מחתרתיים ומשום כך אין לערוב לדיוקה, אך יצויין בזה – כי שנים מאנשי התגבורת מצאו את מותם בקרבות לאחר מכן וארבעה שנפצעו ניצלו בטיפולו המסור של ד"ר שטייגליץ. – בבוא התגבורת התאוששו לוחמי משמר העיפים ונתפנו לחשוב על הוצאת הנשים והילדים מהמושבה.

לא נחזור על פרטי הקרבות והתקפות הסורים, לאחר ה־15 במאי ואילך, שנמסרו בהרחבה במקום אחר, – כותב גוריון – ברצונננו לציין בזה פרטים הנוגעים לחברים שנפלו או נפצעו בעמדות ותרמו בדמם ובעמידתם לנצחונות על הסורים המרובים פי־כמה מכוחותינו הדלים. – וככל שגברה והלכה ההסתערות אחרי התבוסות שנחלו כן רבו הנפגעים גם מצידנו. בהתקפה ב־6 ביוני נפצעו אחדים מחברינו (מהארגון והתגבורת). – אמציה, אהרון רוזנטאל, אפרים גרוסבאום, אברהם מאירוב, מנחם בראון ויוסף חיימוביץ אשר ביום קודם נפצע קל ועתה נפצע פצעי מוות. גם החציר בשדה הועלה באש ובריכת המים פוצצה, אך המגיבים בעמדות החזיקו מעמד – ותצוין עמדתו של בועז, בה הדף בעזרת שתים מחברותינו (שושנה ומרים) באש קטלנית את האויב המסתער. תחת מטר כדורים ובזחילה העבירו שלמה לוי וחיים קנון את המקלע והחליפו את הפצועים שהוצאו מהעמדות הקיצוניות. כמסופר לעיל, השאיר האויב שנסוג הרוגים ותחמושת רבה, אך גם אנו ידענו כי כוחנו מידלדל והולך, אם גם יחידה צבאית באה לעזרתנו באותו קרב ובהפגזתה גרמה אבידות כבדות לאויב.

לשמחתנו, השתרר שקט ויכולנו להחליף כוח. ברור היה כי גם הסורים מארגנים את כוחם להסתערות נוספת אחרי התבוסה שנחלו, אך לא עלה על דעת אף אחד מהמגינים, שאפשר להשתמש בשעת־הכושר לעזוב את המקום בלי אבידות. תוך ההפסקה פונו הפצועים והנשים שלא נשאו בתפקידי לחימה. ההסתערות המוגברת לה ציפינו לא איחרה לבוא – עם שחר של היום העשירי ביוני (הוא יום הכניעה) – כשהסורים הטילו לקרב זה את מיטב כוחם הצבאי, את ציודם ואת זעמם הרב על עמידתה העקשנית של המושבה. כמסופר לעיל נפלו בקרב הנואש טובי לוחמינו ומחברינו בכללם, אם בעמדות האחרונות בחוץ ואם במרתף שבמרכז המושבה אליו התכנסו לאחרונה. 

הכל הבינו כי מתקרב הסוף – האם יתאבדו ברגע האחרון או יפלו חיים לידי הסורים – האם יערכו בהם הסורים טבח לנקום את אבידותיהם הקשות או יגלו לפחות כלפי הפצועים יחס ראוי ללוחמים? – רבות המחשבות שחלפו בראשו של כל אחד וצילה בן־אברהם זוכרת: הוסכם על כניעה, אך דגל לבן לא היה בנמצא במרתף… מעל למרתף השתוללה אש צולפת וכל המוציא את ראשו החוצה כמוהו כמתאבד… אף על פי כן ניסו –בועז, אלעזר סגל –ואמנם נפלו בזה אחר זה… צילה נפצעה – והדברים נמסרו לעיל בפרטיהם.

39 לוחמים נפלו בשבי (רשימתם ראה לעיל) ובהם פצועים שנלקחו לבית־חולים – אליהו אימדורף, צילה ושמואל בן־אברהם, אליהו פריד, חיים קנון וד“ר שטייגליץ הרופא שנפצע גם הוא קשה. בשבי ניסו הסורים להפריד בין ותיקים ו”עולים", קציני הבולשת דיברו על לבה של צילה כי תשתף פעולה ותמסור ידיעות על כוחו של צ.ה.ל., גם ניסו להשפיע באמצעים שונים – כך חלפו 13 חדשי השבי. וכאשר הוחלפו לבסוף בשבויים סוריים ובשטח המפורז הקבילו את פניהם קציני צבא ופקידי הממשלה, זכו לבסוף גם הם לשמוע שבחים לזכותם: עמידתה האיתנה והממושכת של משמר הירדן – נאמר להם בפומבי – הצילה את הגליל העליון מניתוק.

“גם זו לטובה” – אמרו אז חברי הארגון שחזרו מהשבי, אך שוב לא יכלו לחשוב על שיקום המושבה ההרוסה, כי מלבד היותה מפורזה, ידעו כי לא תימצא להם תגבורת באדם במקום אלה שנעדרו. מחוזקים בקשרים שנהדקו ביניהם בימי תלאה וגאים על הלקח המר אשר צברו – הבינו כי עדיין כוחם אתם לקיים את שאיפתם למושב שיתופי במקום אחר, אך משמר הירדן נשארה בזכרונם כנקודת־נוף שאינה עשוייה להימחות. – נחזור איפוא לשלב השבי בו הפסקנו.

בשבי (סיפור יצחק סגל וחבריו)    🔗

במשטרה הסורית מצאנו עוד כמה בחורים שלא הכרתים. – מוסר נתן אדלר – הללו היו מהתגבורת המחליפה שבאה אלינו בלילה האחרון ונשבו בשעות הבוקר המוקדמות בעמדות המזרחיות שלנו. וכיוון שאסורה היתה עלינו השיחה בינינו, עברו חילופי־הדברים מפה לאוזן – הנה הגיע בחור שהיה בעמדה דרומית אשר המשיכה להתגונן אחרי שהערבים קראו לבחורים להיכנע. הם לא האמינו לדברי הסורים ושנים מהעמדה נפצעו, אחד נהרג והרביעי לוקח חי בשבי. למותר לומר, כי קשה מכל היה מצב הבחורות שבתוכנו, כי הללו לא ידעו מה צפוי להן.

כן ישבנו על הרצפה הקרה – מוסיפה רחל בלשניקוב – וקצין נגש אל בעלי ואמר לו: אעקור את שיניך, כי אתה הראש והזקן ובוודאי היית ראש למושבה. לאחר מכן נגש הקצין אל הרופא שלנו שהיה יושב וצוחק (מהלם) – והקצין רגז עד שהוסבר לו, כי הרופא בלע תרופה מרגיעה ודעתו מבולבלה עליו ברגע זה… לבסוף אחרי שרשמו אותנו הושיבונו במשאיות – ובכל כפר שעברנו בדרך נתקבלנו בקללות וגידופים. כיוון שנכנסנו לדמשק היו הקצינים מכריזים ברוב התרברבות: “הרגנו מהם יותר ממאתיים איש ורק בודדים הבאנו בשבי, למען תראו…” – וההמון מחא כף והתרונן משמחה פראית כשהוא קורא: ראו מי אנחנו… יחי צבאנו המפואר – –

קשה יותר סיפורו של שמואל סגל שהועמד לחוד במבחן של חקירה. תחילה נחקרנו ע"י קצינים בכירים – כותב שמואל – ובראשם חוסני זעים (מפקד ומי שהיה לאחר מכן ראש ממשלת סוריה). החקירה התנהלה סביב לשאלות: מי מיקש בלילה הקודם את חוף הירדן בדרך לטובה (שם נהרג קצין ממשפחת זעים ולאחר הכיבוש קראו הסורים למושבה ההרוסה על שמו) – וכן בדבר קצין שני שנהרג ברחוב המושבה (מכדורו של מרדכי לובובסקי). ראה אל־זעים כי הבחור שנחקר מביט לצידי – והחל לחקור אותי. סרבתי לענות ואחד הקצינים אמר: זה בנו של סגל (מי שהיה מוכתאר המושבה) ונצטרך לטפל בו לחוד.

ואמנם לאחר שהובאנו לדמשק – ממשיך שמואל – נחקרתי פעמים אין־ספור במשך 4 חדשים ויש שהחזיקו אותי בין חקירה לחקירה בצינוק. החקירה היתה מכוונת להציל מפי “ידיעות בדבר רשת מודיעין” שפעלה כביכול בצד הסורי “לטובת אלעזר סגל”. אף נתברר לי במהלך החקירה כי אחד השכנים שהיה קשור עם שומר בריכות הדגים שלנו (ערבי) אמנם שימש לאבי מודיעין על הנעשה בסוריה וקצינים סוריים מצאו אצל אותו פלוני פתק בחתימת אבי וכלאו אותו. – כעת רצו להעמיד אותי נגדו כעד־המלך, אך הצלחתי לדחותם בתשובה אחת: הייתי חייל פשוט מן השורה ואיני יודע מאום.

החקירה והצינוק דכדכו את רוחי. – מודה שמואל – ולאחר ארבעת החדשים הראשונים נודע לנו כי עומד לבוא אלינו איש הצלב־האדום לעמוד על מצב הבריאות שלנו, התזונה ותנאי המגורים (כי עדיין נחלקו הסורים בינם לבין עצמם אם שבויי מלחמה אנחנו וזכאים לזכויות המקובלות). כיוון שנודע הדבר איימו החוקרים עלי, כי אשמור את מוצא פי ולא אגלה לאיש הצלב האדום מכל שעבר עלי. קצין הצלב האדום בא וכאשר הוכנסנו לפניו, גמרתי אומר לספר לו את האמת ויעבור עלי מה. יצאתי לפנים מהשורה ואמרתי: אני יודע כי זו שאלת חיים ומוות, אך מוכרח אני למסור על ידך כמה פרטים, כי אני עומד תחת איום־מוות ואבקשך למסור על כך למוסדות שלנו. למשפחה תמסור עפ"י הכתובת כי עודני בחיים.

קצין הצלב האדום הבין ולחץ את ידי, כשהקצינים הסוריים עוקבים כל הזמן אחרי שיחתי אתו ואחד מהם תירגם את הדברים שאמרתי. מיד נקראתי ע"י שוטר אל משרד בית־הסוהר שם נכחו כל הקצינים, אך להפתעתי ניגש אלי קצין קשיש וטפח בחיבה על כתפי בדברים אלה: מהיום בן־חסותי אתה, כי העזת לומר דברי אמת. – ואמנם מאז הניחו לי.

מכאן ואילך מגולל יצחק סגל את פרשת השבי, כפי שהעלה אותה בכתב. הוסענו לדמשק בירת סוריה ובכניסה העירה נצטווינו להתיצב במכוניות דום למען ניראה לעיני כל. מסע זה בחוצות דמשק החוגגת נמשך עד שהגענו לבנין הבולשת וכאן הורדנו ללינת הלילה הראשון בשבי. בהזדמנות הראשונה פנינו בבקשה לאחד הקצינים הבכירים, כי יפרסמו בשידור רדיו את מקום הימצאנו כדי להרגיע את משפחותינו והוא הבטיח לעשות זאת (אם כי נתברר לאחר מכן כי אף אחד לא שמע הודעה כגון זו). קיבלנו משהו לארוחת הערב וכן ניתנו לנו שמיכות. אף אחד מאתנו לא יכול לנגוע באוכל, אולם השינה הגואלת השתלטה עלינו מסיבת העיפות הגופנית והנפשית ומחוסר־שינה ממושך.

השכמה ראשונה בארץ האויב – כולנו פוקחים את עינינו ואכן, לא חלום היה יום אתמול אלא מציאות מרה. הננו מבודדים ומנותקים ומסביב לבנין שמירה חזקה של חיילים עם רובים מכודנים, ואליהם מצורפים שוטרים צבאיים. לרחיצה ולארוחת הבוקר הוצאנו לחצר הבנין ובעוד אנו פוסעים בשטח החצר הופתענו לטובה, כאשר הכניסו אלינו את רבקה גרבובסקי⁵⁶ שנעדרה מאתנו. לאחר שהתאוששנו מעט התחלנו לחשוב על מציאות זו בה אנו שרויים. ידענו כי תתחיל פרשת חקירות ובהכירנו את אפיו של הערבי, ששפתו היא המקל והשוט, היתה דאגתנו רבה לקראת התוצאות מטיפול זה. ואמנם לא עברה שעה קלה ואחד השוטרים הצבאיים נכנס אלינו והוציא את אחד מאנשינו לחקירה. דאגנו מאוד לגורל הנחקר ולכל רחש וצעקה שנשמעו מאיזה מקום שהוא, דימינו לשמוע את קול חברנו המעונה. לא שקטנו עד שראינוהו חוזר בריא ושלם, וראוי לציין כי החקירות התנהלו בצורה אנושית. פרט לדברי איום לא נפלה תקרית של מעשי אלימות ורוב אותו יום עבר עלינו בחקירות אף נשארנו במקום ללון לילה נוסף.

בבוקר יום שני הפתעה נוספת, כאשר נפתחה הדלת והוכנס אלינו צעיר כבן 17 שנראה לנו צעיר יותר מכפי גילו. הוא נכנס בהבעת שמחה, במצאו אחים לצרה ומיליו הראשונות היו: איך בין א איד… (אני יהודי). הוא היה עולה חדש אשר טרם למד עברית ונשלח לחזית צמח. עם כיבוש המקום ע“י הסורים לוקח בשבי כשהוא פצוע ולאחר החלמתו הוחזק במשטרה עד שצורף אלינו. בבית־החולים של דמשק נמצאו עוד שני פצועים מחזית צמח אשר טרם החלימו והם צורפו אלינו לאחר מכן. בינתיים שוב הוצאנו למיפקד־יום וקצין הודיע לנו, כי אנו עוברים ל”מזע" הנמצאת במבואות דמשק, שם יהיו התנאים נוחים ותינתן לנו ברירה בין אוכל כשר ללא כשר וכן נוחויות הולמות אנשי תרבות. הקצין הביע תקוותו כי נדע להעריך יחס הוגן זה.

בו במעמד התקיים טקס, אשר בעינינו לא נראה כלל כאות אדיבות והוא – גילוח שער הראש. הספר עשה את עבודתו בזריזות מופתית, ולאחר “הגז” היה מראנו עלוב למדי. כאן נפלה תקרית בר' יהושע בלשניקוב (הזקן היחיד בחבורה) שזקנו גולח. אחד הבחורים הצעירים לא עצר ברוחו למראה עלבונו של הזקן והביע את מחאתו ברקיקה לעבר הסמל שטיפל בנו. הסמל זינק אל אותו בחור והרביץ בו מהלומות מוחצות עד שהיה שותת דם ואנו כינינו סמל זה מיד בשם “שיכורי”, על היותו מתנודד בהילוכו כשיכור. נתברר כי הוא היה המפקח על בית־הסוהר הצבאי “מזע” ומעתה היינו מסורים לידיו. בו במעמד נכח קצין שהיה יוצא־דופן לגבי חבריו, בעל לב ונפש עדינה, והוא גילה הבנה ביחסו אלינו. לאחר התקרית נכנס אצלנו לראות את שלום המוכה, הביע את צערו ונפרד מאתנו בדברי עידוד. גם לאחר מכן היה בא לבקר אצלנו ומתענין במצבנו.

בו ביום בשעות אחה“צ הועברנו ל”מזע", מקום משכננו הקבוע. בית־סוהר צבאי זה בנוי על גבעה במבואות דמשק ומוקף חומה גבוהה כמצודה. היו בו שתי קומות וכל אחת הכילה אולמות ארוכים, שפרוזדור עבר ביניהם. הקומה התחתונה שהיתה גדולה יותר הכילה תאי בידוד קטנים – צינוקות – וכן חדרי משרדים ומגורים לשוטרים. בכניסה לבנין היה כעין פלוש גדול ובאמצעיתו שוקת שהיתה משמשת לשטיפת כלי־האוכל ולכביסה, במידה שהיו בה מים. עד בואנו היה הבנין ריק והכל כוסה שכבת אבק.

כאן הוקצו לגברים שני אולמות, בהיות מספרנו יחד עם שבויי צמח, פרדס כורי ודראג’ת כדי 45 איש; – האולם השלישי נמסר לנשים שהיו שמונה במספר. בקירות האולם לארכו ולשני צידיו היו בנויים מעין כוכים אשר שימשו לנו כמקומות שינה ובילוי כל שעות היום והערב. על המישטחים שרצפתם בטון פרשו לצורך זה מחצלות־קנים והוסיפו לנו שמיכה לאיש. טיפלנו בניקוי האולמות עד שנעשו ראויים למגורים וכן קנינו לנו שביתת קבע בבנין. לקראת ארוחת הערב נערכו עבורנו שולחנות וספסלים ואת הארוחה הגישו לנו בצלחות וכפות. גם למחרת לארוחת־הבוקר קיימו בנו אותו סדר ובטוחים היינו כי אמנם עומדים הסורים בהבטחתם לתת לנו תנאים הוגנים – אך טעינו.

לקראת הצהריים נעלמו השולחנות והספסלים ולכל אחד מאתנו חולקו צלחת וספל פח ללא כף או מזלג. כאשר אחד מאתנו ניסה להתקין לו מין מכשיר שישמש לו כף לאכילה, הסתכלו בנו הסורים כעל אנשים שטרם למדו הלכות אכילה, ומיניה וביה תקעו יד לתוך הצלחות שלנו, חפנו מלוא־הכף בורגול, עיסוהו וזרקוהו לפיהם כדי ללמד אותנו… סיבת השינוי לרעה ביחס אלינו התבררה לנו לאחר מכן וזה הדבר: כל זמן היותנו בשבי נחלקו הדעות בין שני הגופים – הצבא והבולשת; הצבא ראה בנו חיילים שבויי מלחמה ורצה להעניק לנו תנאים הוגנים בהתאם לאמנת ג’נבה, ואילו הבולשת חשבה אותנו כאסירים רגילים, שהם כפופים לתנאי בית־הסוהר ללא יחס מיוחד.

האוכל היה בו כדי להשביע, כמנת־היום שניתנה לחיילים: ככר לחם ולארוחת הבוקר חצי הספל תה ממותק, שני זיתים או חתיכת חלווה; לארוחת הצהריים מנה לא מבוטלת של בורגול או חומוס, בצירוף בשר כבש שמן אשר בהיותו קר רבים מאנשינו לא יכלו לאכול אותו. נוסף לכך מעט עלי ירק שונים כסלאט. לארוחת הערב הוגש לנו מאכל מבושל, אך לא יכולנו להתגבר על סלידתנו, כי היה עשוי חצילים או קישואים ללא תבלים ושמנים. כפרפרת קיבלנו בננה או תחליף לה ובה היינו מלפתים את פת הלחם החרבה.

מנהל בית־הכלא, הסמל שכונה “שיכורי”, הוראותיו ופקודותיו היו חוק בל־יעבור. ממוצא בדווי היה, אנאלפביתי ומגודל שפם עבות, חניך הצרפתים משנות המנדאט לניהול בתי־סוהר של פושעים. שכנה בו חית־פרא וכאשר זו היתה מתעוררת, לא היה מעצור להשתוללותו. הוא שינן לנו את ההוראות הבאות: יש למלא אחר כל פקודה והוראה של שוטר, אסור לשוחח עם שוטר ואדם זר, אסור לבזבז מים, אסור לשפשף יתר על המידה את המטאטא בעת כיבוד הרצפה, אסור לשרוק, לשיר או לשוחח בקול רם, אסור לדבר עם הבנות אף לא להסתכל לעברן. הוא נקרא “ווקיל” (מנהל) או יותר נכון “חדרת אל־ווקיל” (כבוד המנהל).

וכך נקבע סדר־יומנו: לפני ארוחת־הבוקר הוצאנו למיפקד. ביומיים הראשונים ניסה הווקיל לקרוא בשמות המשפחה אך ללא הצלחה, כי השם היה יוצא מפיו מסורס ולא ניתן להבינו. התאפקנו שלא לצחוק, כי אבוי היה לאיש הצוחק לו, שהיה מוחצו במכות אכזריות. כיוון שנוכח לדעת כי לא יצליח בקריאת שמות המשפחה הסתפק בשמות הפרטיים. לאחר המיפקד וארוחת הבוקר השתרענו שוב על המחצלות עד לשעה עשר, שאז הוצאנו לחצר הכלא לטיול היומי למשך שעה – ובין השעות 12–1 ארוחת־הצהריים. שאר שעות היום והלילה היינו רבוצים על מישטח הדיור שלנו וידינו ריקות ללא ספר, משחק, ניר או עפרון – ומדי יום נערך חיפוש מדוקדק מתחת למחצלות שמא החבאנו איזה חפץ שהוא.

בימים הראשונים נשאנו בטלה זו, אולם לאחר זמן נהיה הדבר ללא נשוא והבטלה טרפה את דעתנו. שוב לא מצאנו ענין בשיחות ובדיחות והכל רצו בתעסוקה האחת שנמצאה לנו – ניקוי המגורים, עד שהנהגנו תורנות. כעבור ימים אחדים ניתוספו אלינו דיירים חדשים – עשרות חיילים דרוזיים, ואז קיבלנו את הארוחות בחדרים כדי שלא נבוא במגע אתם. בהיותנו מבודדים מהעולם החיצוני היינו להוטים לדעת מהמתרחש בחוץ וביחוד במולדת ובחזית; עשינו כל מאמץ כדי להשיג ידיעות ואפילו תוך סיכון. תפקיד זה היה מוטל על דוברי הערבית שבנו ואמנם היינו מצליחים אגב שטיפת כלי־האוכל לדובב את האסירים החדשים. כן נודע לנו כי הללו נאסרו מפני סירובם להתקדם בקרב על משמר הירדן ולא צייתו למפקדיהם בימי ההפוגה שהוכרזה ע“י או”מ אשר שני הצדדים קיבלוה.

באחד הימים שמענו צעדים ומספר קציני או"מ התקרבו אלינו. פרצנו בשמחה, כי היינו בטוחים שבאו לבקר אותנו, אך לצערנו התקרבו עד לחלון, הציצו והסתלקו וכפי הנראה לא מסרו אודותינו דבר “בבית”. ואנו מהימים הראשונים לשבי חזרנו וביקשנו מהקצונה שביקרה אצלנו, להפגישנו עם הצלב האדום – אך ללא הועיל – ושוב מחמת הניגודים בין הבולשת ושלטון הצבא.

ו“שיכורי” נוהג ביד רמה, בשעות היום והערב לא פסקו צריחותיו וריצותיו לכל פינה. הוא לא סמך על שוטריו והיה ער בעצמו לכל תנועה, וכמעט בכל ביקור מצא דברים שלא לרצונו. פעם דיברו בקול רם, פעם בוזבזו מים לשטיפת הרצפה וכו'. לרוב היינו נפטרים בצריחות מחרישות ואיומים, אולם היו גם מכות וכליאה בצינוק. עונש זה נודע לנו בימים הראשונים בשעת ארוחת־הצהריים, כאשר ראינו את שיכורי מוליך אחת הנשים המבוגרות (רבקה גרבובסקי) ופוקד על שוטר להכניסה לצינוק. לשמע המילה “צינוק”, ולגבי אשה, נחרדנו וקמנו כאיש אחד לברר מה קרה. והנה הוזעקו השוטרים כשהם מאיימים עלינו בנשקם. ושיכורי צווח בחמת זעם כאילו היינו עומדים להתמרד. עברו דקות מספר והחלטנו לשדל את שיכורי כי ישחרר את האשה.

התקרבנו אליו שנים והוא קידם אותנו בצעקת פרא – מה רצונכם?! – אמרתי כי ברצוני להיכלא במקום האשה. – האם היא קרובה שלך? – צווח – עניתי כי אינה קרובה שלי אלא חובתי כגבר לקבל עלי עונשה של האשה. מילים אלו פעלו עליו כקיתון צוננים ואז שאלתיו: מה פשעה כי הובאה לצינוק? והוא ענה: הוא מצאה מדברת הרבה ובקול רם עם הבחורות, וכנראה מסיתה אותן להפר את המשמעת. הבטחתי לו כי לא היו לה כוונות כאלה, אך הוא הטיח כנגדי: ודאי לו כי אשה זו הרגה ערבים לא פחות מגבר ולכן עליה להיכלא. למרות זאת הוא מתחשב ומפחית לה את מספר ימי הכלא. המשכתי בשלי שיש לשחררה והסכים לבסוף כי תשהה בצינוק מספר שעות בלבד.

ושיכורי היתה לו שיטה לכוף את רצונו על המסורים למרותו. תחילה לובש ארשת אכזרית, מזנק אל קרבנו כרוח סערה, לוטש עיני רוצח וקרבנו נרעש ונשבר… שנאנו אותו כי היה מפלה אותנו לרעה משאר האסירים, ולא היה מסוגל להבין כי לשבויי מלחמה יש זכויות מיוחדות. הוא היה אומר: אתם אויבי ורצחתם את אחי, בעוד ששאר האסירים הם אחי וידידי, כיצד איטיב עם אויבי?! – – עם זאת היו רגעים שדעתו הצטללה, לרוב בשעות בין־הערביים, כאשר השתרר שקט בתחומי ממלכתו. אז היה פוסע בנחת, מסלסל שפמו ופותח בשיחה עמנו. – אתכם קל להסתדר, – היה אומר – כי נבונים ושקטים הנכם; אך בחדר זה היו לי כמאה אסירים, אנשים פראים, והללו גרמו לי צרות רבות יומם ולילה. לא יכולתי להניח את השוט מידי והייתי מוכרח להרביץ על ימין ועל שמאל, כדי שלא יטרפו איש את אחיו. – ובשעת רצון כגון זו הערנו לו: ומדוע אתה מרביץ בנו?… על כך ענה: האם ראיתם אב שאינו מרביץ בבנו ואתם נחשבים כבני…

קשה היתה לנו מצוקת המים, שהיו מובאים פעם ביום במכונית וצריכים היו להספיק לאסירים ולחיילים שחנו בסביבה. נאלצנו לשמור על כל טיפה. המנוע להעלאת המים היה מקולקל, ושיכורי אמר כי מטפלים בתיקונו – “בוקרה” ייגמר התיקון – ופירושו של “בוקרה” ידוע… מפעם בפעם באו קצינים לחקור אנשים בודדים מתוכנו ובהתקרב סוף “ההפוגה” בחזית הארץ, לחצו יותר בחקירותיהם והבטיחו הקלות רבות אם “נשתף פעולה”. למטרה זו היה להם יהודי דובר עברית, שהיה בעבר תושב חיפה, לדבריו. לאחר שלא העלו מאום בחקירתם הם, שלחו אלינו יהודי זה להשפיע עלינו, כי היו מעונינים לדעת את מערך ההגנה והציוד המלחמתי בישובים הסמוכים למשמר הירדן, וביחוד של אילת־השחר. היהודי הפציר בנו שנספר משהו, כי לוחצים עליו שיציל מפינו ידיעות.

לאחר שהתחדשו הקרבות בארץ, באו החוקרים ובפיהם חדשות על נצחונותיהם הגדולים ועל ההרוגים שלנו שנפלו כביכול באלפים ושבויים שנפלו לידיהם. אז הובאו אלינו שבויים, מפרדס כורי אשר הסורים השתלטו עליו ועוד שבוי מדרג’את. זה אירע בזמן שכוחותינו נכשלו בעברם למזרח הירדן כדי לאגוף את האויב שקבע את בסיסו במשמר ההרוסה. עתה רצינו לקבל ידיעות ברורות ויהי מה. היו שוטרים שהיו מוכנים לעזור לנו והסיבה לכך היתה שנאתם למשטר והערצתם מצד שני לרמה התרבותית שלנו. היו ביניהם קומוניסטים שאהדתם אלינו היתה רבה. בסודיות שאין למעלה ממנה ומפחד שמא ייוודע לממונים עליהם, מסרו לנו על אסירים שלנו בבית־הסוהר האזרחי וידיעות כיוצא בהן. ומעשה אפייני בשוטר צ’רקסי. היות והיינו להוטים לקבל ידיעות, פניתי אליו בבקשה שישיג לנו עתון באנגלית או בצרפתית. ראיתי כי פניו החווירו וענה לי: היודע אתה מה יקרה אם ייוודע הדבר? אני עלול לקבל עונש מוות, אולם אם אתה רוצה בכך אביא… כמובן, אסרתי עליו לעשות את הדבר ובכל זאת כעבור יום לחש לי שנעמיד צופים לכל מקרה או הפתעה – ומסר לידי עתון צרפתי ישן. הוא הוסיף כי עתונים אינם מגיעים עוד מארצות־חוץ משום הצנזורה החמורה. כמובן, שהעתון הישן לא סיפק לנו ולא כלום.

והיו גם שוטרים רעים שהציקו לנו. מקרה תמוה אירע באחד הימים, כאשר שיכורי הודיע לנו כי למחרת יגיעו הרבה שבויים והוא סוקר את אחד האולמות לשיכונם, כהוכחה שאין בדבריו משום התרברבות גרידא. – בכל זאת השבויים לא הגיעו ולא עלה בידינו לברר דבר אמת בענין זה. – עד כאן סיפורו של יצחק סגל, אחיו של אלעזר סגל ז"ל.

האשה בשבי (סיפוריהן של רחל בלשניקוב ורבקה גרבובסקי)    🔗

בבואנו לדמשק הכניסונו תחילה במרתף – מספרת בפשטנותה רחל בלשניקוב הקשישה שבשבויות – הביאו לנו מזרן לשבת והעלו חשמל. ישבנו ומאחר שמרוב בכי מקור דמעותינו יבש צחקנו. נכנסו כמה סורים בריונים ואמרו לנו: אתם אורחים שלנו, כהורים ואחים… ושאלו מה רצוננו? אמרתי לו (בערבית): רצוננו שתודיע היכן אנו נמצאים והתכוונתי כי יודיעו על מקום הימצאם של שבויי משמר הירדן. אחר־כך הביאו לנו נתח בשר צלוי וככר לחם נאה ומעתה שמרו עלינו מאחורי בריח ומנעול. כאשר מישהו היה צריך לנקביו, היה מקיש בדלת ובא השומר ופתח; הבחורות היו קוראות לי ללכת אתן: סבתא, בואי… וגם אני לא רציתי כי תלכנה לבדן ונלוויתי אליהן לשמור. נרגענו מעט ושכבנו על המצעים שניתנו לנשים, אך לגברים לא ניתנו. כל מי שעבר ברחוב והציץ בעד החלון לפנים הכלא צעק לנו: “שלוקאת” (זונות) ושאר מיני כינויים משפילים. והיו שקראו כלפינו: “יא חראם” (מסכנים). – זה היה בליל שבת ולמחרת בבוקר קראו את השבויים לתספורת. את בעלי יהושע, הקשיש בשבויים, הכריחו לכרוע על ברכיו למען התספורת. הבחורות בכו כי חששו שיספרו גם אותן, אך נאמר לנו כי אותן לא יספרו.

משם העבירונו למקום אחר והפרידו בין הגברים והנשים. – בלילה הראשון לבואנו שמה חשה אחת הבחורות ברע וגם אני לא הרגשתי בטוב. לבסוף שוכנו שיכון־קבע (ב“מזע” כמסופר לעיל) והיו מכניסים לנו שלוש פעמים ביום אוכל. נשים מן החוץ היו באות ומחלקות לנו סוכריות, טבק ותוך כך היו אומרות: “אנתי וואטני בתאדלכום הון ולאד רוראבה אל באחר” (אתם ילידי הארץ תישארו אבל ילידי חוץ יושלכו לים). ויום־יום הוציאונו למשך שעה לשאוף אוויר צח. היינו חייבות לשטוף את הרצפות אך אותי פטרו מעבודה זו משום כבוד לזקנה. כך סבלנו למעלה מחצי שנה מתוך צפייה לשחרור ובשלושה מחזורים שוחררנו מהשבי – אני ובעלי במחזור השני (12 יום לפני חג הפסח).

כבר קראנו לעיל, כי רבקה גרבובסקי הגיעה הנה, אף שלוקחה בשבי לחוד ובזה סיפורה היא. כשנכנסתי לחדר הבנות בחצר המשטרה הצבאית בדמשק, ראיתין יושבות בחדר קטן תת־קרקעי, ושוטרים סובבים ליד החלון. רציתי לשבת ולא יכולתי, כי המזרנים והשמיכות הוצאו לניקוי והבנות ביקשו רשות לתלותם בחוץ (מפני הכינים). הצטופפנו באחת הפינות וביקשתי מהבנות כי יספרו לי מהקורות אותן. אם הבחורים נמצאים גם הם כאן ומי נפל מלבד אלה שידעתי. רבות היה להן לספר לי ודמעות עמדו בעיני כולנו אף שהתאמצנו להבליג.

סיפרו איך נפלו אלעזר סגל, בועז עמראני, שלמה הקטן הקשר־הגיבור, זאב שטאל שהיה פצוע קשה ועוד פצועים שהסורים הביאום לדמשק ומי יודע מה עוללו להם – – צילה הפצועה – לא ידעו על שלומה. כן חשבו כי גם אני בין ההרוגים ובואי הפתיע אותן. סיפרתי על ההרפתקה שעברה עלי והן נפלו על צווארי וקראו: מזלנו הוא שנשארת בחיים ותהיי כאמא לכולנו. הן סיפרו על הנסיעה לדמשק בליווי צבאי וכיצד המפקדים הקפידו שיעברו בחוצות דמשק להפגין בעיני ההמונים את נצחונם הכביר על היהודים.

בצהרים פתחו את הדלתות והוציאו אותנו לחצר בזמן אחד עם הבחורים. שמחת הבחורים לקראתי היתה רבה והכל נגשו ונשקו לי. השוטרים הביאו לנו אוכל ובינתיים כל אחד שאל למצב כאילו הייתי באה מהחזית, אבל מה ידעתי לספר? – – על השבטים בסביבה שפשטו מיד בשדותינו והשחיתו את התבואה,על התקדמות האויב לצד אילת־השחר והטאנקים וחיל־הרגלים שהלך בעקבותיהם לנגד עיני… על פסגות ההרים שהשחירו מרוב צבא ועל התנועה בכביש דמשק–משמר ואולי הלאה… מי יודע מה יהיה על הגליל שלנו – – על כך חשבנו כולנו ורעיון אחד עבר במוחנו: הלוואי ונהיה הראשונים כאן וגם האחרונים… דאגנו למשפחותינו ולחיילינו הלוחמים, אבל מה היה בידינו לעשות ואנו מנותקים ללא סיכוי…

אחרי שהחזירונו לחדר המאסר ישבנו (הבחורות) לתכנן מה עלינו לעשות. בינינו זקנה כבת 65 ידועת־חולי (רחל בלשניקוב) – שמא יחוסו עליה וישחררוה? – – והנה אשה צעירה בהריון שפניה חיוורות, אינה מדברת ואינה אוכלת. גם יתר הבנות מבוהלות וכל רשרוש קל מביא רעדה בעצמותיהן. הנחמה האחת היא לראות את בחורינו, שזקניהם גדלו פרא ובגדיהם בלויים ומזוהמים – אבל איזה זוהר בעיניהם! – הללו כאילו גאים כי פעלו משהו להגנת הארץ ובמתי־מעט עצרו את צבא סוריה האדיר לפלוש אל הגליל. הם נלחמו כאריות אחד נגד מאה, בלי נשק ועזרה! – –

בערב הכניסו לנו אוכל. ישבנו על המזרונים והזכרנו נשכחות – על ימי משמר הירדן, על בחורים שנפלו ולא יראו עוד בטובה. לבסוף כיבו את האורות וכל אחת התכנסה בשמיכתה – אך זה נרדמתי – וכבר האיר הבוקר. השוטרים דפקו בדלתות להעירנו. יצאנו לחצר להתרחץ והודיעו, כי אחר־הצהריים יעבירו אותנו למקום־הקבע (לבית־הסוהר – כנ"ל). נשתררה הרגשה לא טובה בלב, כי מי יודע מה יאונה לנו… ואמנם אחרי הצהריים נפתחו הדלתות וכולנו, גברים ונשים, יצאנו לחצר, שם עמדו מכונות־משא ושוטרים מזויינים בנשק קל וכבד. העלו אותנו ונסענו בשתיקה, כשכל אחת אחזה בידי חברתה והידיים רעדו. האוטו עלה בהר ונעצר ליד בנין. נכנסנו לפנים משער שנסגר מאחורינו והשוטר אומר לנו כי כאן בית־הסוהר הקרוי “מזע”. הכניסונו לחדר צר וסגרו בעדנו את הדלת, אחרי שנתנו לנו כלי־מיטה. לבחורים הוקצו חדרים לא רחוק מאתנו. ישבנו על מחצלות וחיכינו לבאות. 

שוב נפתחה הדלת ונכנס ה“ווקיל”, מפקד בית־הסוהר. ביקש כי נציית לפקודות, כי אחרת יושיב כל אחת מאתנו ב“סלו” (בצינוק). הוא עשה רושם קשה כי גאה היה על משרתו החשובה, צעק וגידף את פיקודיו. כינינו לו “המן ועשרת בניו”, כי 10 שוטרים שמרו עלינו מלבדו. חולקו לנו צלחות וספלי־מתכת ואחרי האוכל שטפנו אותם ומילאנו בהם מים לשתייה בין ארוחה לארוחה. בבוקר הכניסו תה, לחם וחתיכות קטנות גבינה, אשר השוטר הניח ליד הדלת והסתלק. חיכינו שיפתחו לנו את הדלת כדי להתרחץ קודם לאכילה והנה הופיע ה“ווקיל” בצעקה: מדוע איננו אוכלות? עניתי כי הבנות אינן יכולות לאכול לפני שהן מתרחצות ופונות לצרכיהן. כעס והתחיל מגדף אותנו. הוא שפך עלי את זעמו וקרא לשוטר כי יוליך אותי לצינוק, שאני מסיתה את הבנות לא לאכול. כאשר השוטר קרא לי לצאת, התנפלו עלי הבנות בבכי ולא הניחו לי ללכת. אמרתי להן כי לא תפחדנה ויצאתי למסדרון בו היו גם תאי הצינוק. הכניסו אותי וסגרו את הדלת אחרי. חדר קטן עם מיטה מאבן, איצטבא לצרכי האסיר, ללא חלון, ורק בדלת חור מרובע עם סורג צלוב שהשוטר יוכל להציץ בעדו פנימה. (גמר המעשה כיצד שוחררה מהצינוק כבר קיבלנו לעיל מפי יצחק סגל).

בית־הסוהר הוא מצודה – ממשיכה רבקה גרבובסקי את סיפורה אשר נסיון מר והסתכלות ערה משמשים בו בערבוביה. – לפני כ־20 שנה נבנה ע"י הצרפתים אגפים אחדים ואין זאת כי היה מתוקן בכל לנוחות האסירים. משעבר לידי הסורים, שיברו את מיתקן המים, הוציאו את הברזים, קלקלו את הצינורות והזגוגיות בחלונות נופצו. היינו שותים מים שהובאו בחביות מהעיר, פעמים החביות נקיות והמים טובים ופעמים היה למים טעם שמן או נפט והיינו סולדים לשתותם.

כאמור, חדרי הבחורים היו ממולנו באלכסון, כדי שלא נראה את פניהם. חיינו היו קשים בלי עבודה ובלי ספר ועם הבחורים נאסר עלינו להיפגש בכל חומר הדין; – בעברנו למלא מים הבטנו לצידם כמתנכרות, כי מאחורינו הלכו שוטרים ואוי לה לזו שהחליפה מלה או שאלה משהו מגבר – והבחור שפנינו אליו היה סופו מכות או נענש בישיבה בצינוק. רק לאתר שהוסדר כי שנים מהשבויים יהיו מכניסים בתור את הארוחה אלינו לחדר, היינו מספיקות לשאול אותו לחדשות – – הישיבה בחדר בלי אור שמש השפיעה לרעה על בריאות הבנות, שפניהן החווירו והן ישבו עצובות על המזרונים. כל אחת חזרה ודיברה רק במשפחתה ובעברה – האמנם תבלינה כאן את חייהן? – –

באחד הימים נכנס לחדרנו מפקד בדרגת מי’ור, זקן וחרש, ושאל לדרישותינו. ביקשנו להרשות לנו לטייל בחצר, אוכל טוב יותר, כי יש בינינו חולות וחלשות. ואמנם למחרת הוציא אותנו שוטר לטיול ואמר כי הגג של הבנין יהיה מקום הטיול שלנו. שני חיילים עמדו ברובים מכודנים והשוטר התרה בנו כי לא נדבר אליהם, שהללו כורדים הם ואכזריים מאוד. מעל הגג נגול לעינינו מראה, שהסיח את דעתנו מהצרות שעדו עלינו. ראינו את העיר דמשק טובלת בירק ובגני פירות על בתיה, מסגדיה ונהרות המים העוברים בתוכה. הגנים פורצים לימין ולשמאל וביניהם משתרעות שכונות גדולות אשר הצריחים מזדקרים מתוכם כלפי מרום. יפה היה מראה דמשק ולא עלה על דעתי כי תיראה בעיני אויבת ושנואה. מהצד השני התנשאו הרים קרחים שנראו קרובים לקירות הבנין שלנו, ובהר מבצרים – מיבנים מיושנים עם קירות עבים וחלונות אטומים – ועל גגותיהם הזדקרו קני־רובים נגד אוירונים.

עוד אנו עומדות ותוהות כיצד מעלים לצבא במבצרים הללו את מזונותיו והנה ראינו אוטו חורק ועולה עד שנעצר שם. מעט־מעט הבחנו כי ההרים מבותרים בתעלות וחפירות, ביצורים וכבישים וליד הכפר “מזע” (אשר על שמו נקרא בית־הסוהר שלנו) עובר הכביש הראשי המוליך מכאן גם לעבר הארץ. גם בו אצו כלי־רכב שונים הלוך וחזור, כשאנו יושבות ומתעדנות בחום השמש, שמש סיוון הברוכה.

משנכנס אלול התחלנו, הבנות, לטכס עצה מה לעשות וראש־השנה מתקרב וצריכים לקדם את פני החג. חיכינו בקוצר־רוח למקשר של הצלב־האדום, ד“ר מונייה, זה האחד אשר כל אחד מאתנו שמח לראותו. אדם חביב ועדין, שהיה בא ומתישב בקצה האיצטבא, הבחורים והבחורות סביבו, והכל צמאים לשמוע את דבריו ומשמיעים את אשר בפיהם. לידו נמצא תמיד קצין סורי, שומע אנגלית וצרפתית, כדי להקשיב לשיחה ואתם גם “הווקיל”, מנהל בית־הסוהר בלווית שוטר. רק ביום בואו של המקשר הותר לנו להיות בחדר הגברים ובבוא חודש אלול חיכינו לו, כאמור, במיוחד. ראשית נקבל את התמיכה מהארץ (על כך להלן) ושנית נבקש ממנו כי ירשו לנו לחוג יחד את ראש־השנה ולשמוע יחדיו אל התפילה. הנציג שלנו הגיש את בקשתנו וד”ר מונייה הבטיח להתקשר עם הסורים בנוגע לתפילה – ואשר לכסף (להוצאות החג) נצטרך להמתין עד שובו מהארץ.

כמובן רצינו לחוג “ולהיטיב את לבנו” – אך במלאי שלנו נמצאו רק חלווה וריבה שנמאסו עלינו, ונאלצנו להסתפק במאכלים הסוריים שהיינו מקבלים. למותר לומר כי בגדי הבחורים התבלו והיו מהם שלא היו להם מכנסיים ללבוש. ידינו היו מלאות עבודה בתיקון – להטליא את הקרעים בבד של הכיסים ותחבולות כיוצא בהן. רק הבנות קיבלו מהסורים בד לשמלות, כי הם בעצמם התביישו שנהיה לבושות קרעים. והכסף שנשלח לנו כבר מהארץ הספיק לנו רק לאוכל אך לא ללבוש. לבסוף נתקבלו בשביל הבחורים מדים משל הצבא הסורי – ואז נזכרתי במלחמת העולם הראשונה, כשהצבא התורכי היה עובר בראש־פינה במדיו הקרועים והפרומים. הסורים לא יכלו לתת לבוש טוב יותר משל הצבא שלהם עצמם. והבחורים לקחו ראשית חכמה את המדים שקיבלו לכביסה, לאחר מכן הכניסו אלינו לתיקון וכן סודר לבסוף שיהיו לבושים לחג.

כארבעה ימים לפני החג באו אלינו לביקור “המוקאדם”, מפקד המשטרה הצבאית, והמי’ור, מפקד המבצר ששכנו בו. אותה שעה היינו בטיול בוקר בחצר והמפקד דרש בשלומנו ושאל מיד לדרישותינו. הוא דיבר צרפתית ולבש כטרזן ולידו הלך מזכיר שלו שהיה מבאר לו הכל (כי המי’ור היה כאמור לעיל חרש). חזרנו וביקשנו בדבר התפילה יחדיו, לקבל “מחזורים” לתפילת החגים, וחזן מיהודי המקום שיעבור לפני התיבה. הוא הסתכל בנו ופנה אל הווקיל: תניח להם להתפלל ביחד, אך לא יותר מדי קרוב בין הגברים והנשים. אף הבטיח “ספרים” (מחזורים) ואשר ל“חכם” (לחזן) שאל, אם נסכים כי הלה יישאר אתנו לשבת לאחר מכן עד לשחרור? לא רצינו כי יהודי אדוק יהיה אנוס בגללנו לאכול מאכלים שאינם כשרים וויתרנו. 

יום לפני החג קיבלו הבחורים חופשה להתכונן לחג. הם כבסו וניקו את החדרים, התגלחו והתקינו את עצמם. אשר לארוחת הערב התחלנו לנחש מה יביאו לנו, אולי מאכל מיוחד לכבוד החג… אך האכזבה לא איחרה לבוא. קיבלנו מרק דלעת שחור ודלוח. בינתיים העמדנו נרות על האיצטבא וברכנו עליהם. הלב כאב כאשר נזכרנו בבית בהתקדש חג, במחמדינו בארץ ובמצב המלחמה. הבנות נגשו לברך אותי ואשה את רעותה, ופתאום פרצתי בבכי והבנות אחרי בקול, עד שחדרנו הפך למקום הי ונהי. חבוקות אשה בזרועות חברתה בכינו, האחת על צווארי השניה, וכן נתנו פורקן לכל מה שנצטבר בלב במשך ששת החדשים הארוכים שעברו.

השוטר שעמד במסדרון אץ אל הדלת לראות מה קרה – – וחזר לקרוא לחברינו כי ישפיעו עלינו שלא נבכה, אך ללא הועיל… בכינו עד שיבש מקור הדמעות. אותה שעה נודע כי הווקיל סירב להניח לנו להתפלל בצוותא עם הבחורים, אך כאשר השוטרים סיפרו לו כי אנו בוכות, נתרכך לבו ושלח להגיד לנו שגם אנו נשתתף בתפילה, אף בא בעצמו לשמוע לתפילה ואתו מספר שוטרים. פתחו את החדרים והתכנסנו לחדר אחד. המחזורים שנמצאו בעיר היו ישנים וקרועים, התפילה נוסח ספרד והיה קשה לנו להתפלל על פיהם. רק מחזור אחד היה “בסדר” ואותו מסרנו לחבר “ווג’בוד”, אברהם, שהיה חזן שלנו – הוא קרא את התפילות ואנו חזרנו אחריו. בסוף שרנו יחדיו משירי הארץ.

בגמר התפילה החלטתי על דעתי לעבור בין הבחורים ולאחל לכולם “שנה טובה” בלחיצת־יד, ואפילו אם תביאני עזותי לצינוק. עשיתי כאשר החלטתי ואחרי הלכו הבחורות – ברכנו את החברים – ומה התפלאתי כשראיתי את הווקיל הולך אחרינו ולוחץ גם הוא את ידי החברים ומאחל להם: “עידכום מובארך” (חגכם מבורך)… לבסוף לחץ את ידי בברכת החג ואיחלתי לו בלבי “מיתה משונה”… כן חזרנו לחדרנו מנוחמות כשאנו שרות משירי ציון עד בוש.

אחרי ראש־השנה קיבלנו את הכסף מממשלתנו וערכנו רשימה ארוכה של מיצרכים, ובפרט פירות וירקות, אשר השתוקקנו אליהם מכבר. קיבלנו הכל ערב יום־הכיפורים ושוב חיכינו למחזורים שיגיעו מהעיר, אך קצין סורי בא והודיע לנו כי “הרב של דמשק נסע לחוג בבירות ואין מי שישלח לנו מחזורים”. התפללנו בלעדיהם וכל אחד תפילה בלבו לגאולת הארץ ולחזרתנו בשלום ארצה. כמעט כל החברים והחברות צמו ואחרי הנעילה איחלנו חתימה טובה לכל ישראל בארץ ובגולה וגם לנו, שנזכה בקרוב להתראות בארץ.

 

פרק ט"ו: מן השבי לשחרור    🔗

ובעורף – “יד” למגינים    🔗

אנו חוזרים לעת־עתה, ממקום השבי בדמשק אל העורף, בו מתעצמים והולכים קרבות הדמים באשר נפנה, וסופה המר של משמר־הירדן נבלע לעת־עתה בתרועת הנצחון של המדינה שקמה ובמאמצים גוברים של היחידות הלוחמות תוך התגבשותן לחטיבות צה"ל ברחבי החזיתות – מהקרב על ירושלים הבירה עד שערי העמק ומערבות הנגב עד למרומי הגליל. ואם אין בכוונתנו לנגוע כאן בקורות הקרבות הללו, הרי העתונאי־הסופר אהרון אבן־חן מיטיב להחזיר אותנו אל דרך הנצחון והדמים ממשמר־הירדן שנפלה והלאה –

היתה שעת בין־ערביים – כותב אבן־חן – ובכביש הרעוע נעו מכוניות פלמ"ח, היה זה יומיים לאחר נפילת משמר־הירדן בידי הסורים. במורד לכנרת נעצרנו. עמדה כאן מכונית טנדר, אשר אחד מגלגליה האחוריים היה שקוע בתוך התעלה ובחורים טרחו להעלותה אל הכביש. והנה נגש צעיר רחב־גרם שזרועו חבושה, הסיט את חבריו לצדדים, התכופף והשעין את כתפו מתחת למכונית – ובתנועה אחת הרים אותה מהתעלה לכביש. הבחורים נהנו וטפחו לו על שכמו – “ג’דע!” וכאשר הפנה את ראשו כלפינו, הכרתיו: הרי אהרון גרבובסקי הוא ממשמר הירדן! –

בזכרוני עלתה אותה שעה תמונה מקיץ רחוק מאוד, מימי קציר כשעגלה עמוסה בר שקעה באחד מבקיעי השדה בראש־פינה… השוֹט הצליף, הפרדות משכו אך העגלה לא זזה. נגש אז צעיר חסון, היטה שכם ובטלטלה אחת חילץ את הגלגלים – זה היה חיים גרבובסקי, אביו של אהרון.

קרבתי אל אהרון. לא עלה על דעתי כי אפגשנו כאן, בין יבנאל וכנרת, כשהאסון שמצא את מושבתו וביתו עדיין שותת דם. רוחו היתה נכאה. הוא סיפר, כי רק אתמול יצא את בית־החולים. שני כדורים פגעו בו באחד הקרבות האחרונים והנה משהחלים “פחות או יותר”, היה רוצה לחזור מיד בזרועו החבושה לאותה חזית – “אך מבלבלים לו את המוח ואומרים כי עליו לנוח, להיות בחופשה” – – הוא נשתתק באפלולית זו שהחלה עוטפת את בקעת דגניה המשתרעת לרגלינו אך עדיין הבהיק בה נחש הירדן בין מטעים ומרחבי ירק…

– אמא נפלה כנראה בשבי – הוסיף אהרון – התעקשה ולא רצתה לעזוב את מושבתה. אחי כרמי נעדר וכנראה נהרג… ולאחר שתיקה: “הכל הלך לאיבוד”… ואהרון החליק על זרועו החבושה. הרימותי את עיני אליו ומתחת לשפמו השחור התפתל חיוך מר: ככה זה – הפטיר בלחש והושיט לי את ידו לפרידה.

פצוע שני שנשאר בעורף, יצחק בלשניקוב, השכוב בבית־החולים בצפת, אף הוא מחזיר אותנו במיעוט דברים אל העבר: – – העמדה שלי היתה מצד מערב והאויב לא פסק להמטיר אש מכל מיני כלים, כדי לנקום את חרפתו שלא יכול למקום קטן כזה – – ובעמדתי כיוון שנהרג אחד מכדור צלף, שלחתי שנים מאנשינו להביא אלונקה כדי לשאת את ההרוג (אשר עדיין התנחמנו שמא רק נפצע קשה ובמרפאה יצילו את חייו). הבחורים שהלכו שוב לא חזרו ונשארתי יחידי. פגז האויב פגע בפח אצל הכניסה לעמדה ורסיס פגע בי בגב, אך המשכתי לירות כי ידעתי שאם העמדה תשתתק, יחדור אליה האויב ולא ירחם עלי. בינתיים הכאבים גברו והדם מהפצע חדר בעד ללבושי – הבינותי כי אין לי ברירה אלא להגיע בזחילה למרתף של סגל. אמנם הסורים כבר היו אז במושבה אך הצלחתי לעבור את הרחוב לרחבו ולהגיע למקום שם היו עוד כמה פצועים. בהשתרר החשיכה קברו את ההרוג מעמדתי ואותנו הפצועים הובילו לבית־החולים בצפת… מאז קיבלתי את הפרטים על הקרב האחרון מפי אחרים וכן סופר לי כי הסורים שכבשו את המושבה הרסו אותה ולא השאירו בה אבן על אבן. חודש ימים שכבתי בבית־החולים וכל אותו זמן הייתי שרוי באי־ידיעה על גורלם של אנשינו – היו שאמרו כי לוקחו לאילת־השחר והיו שסיפרו כי נמצאים הם בראש־פינה, עד שנודע לי כי לוקחו בשבי ואבי ואמי בין השבויים.

המושבה עצמה נשארה בידי הסורים עד להסכם שביתת הנשק בין ישראל וסוריה שנערך בוועדת שביתת הנשק הישראלית־סורית. – ב־18 ביולי 1949 (דהיינו כעבור שנה וחודש בקירוב מהכיבוש) עובד נוסח ההסכם וב־19 בו נחתם באישור או“מ, כשהוא מתבסס על הצעותיו של ד”ר באנץ', לפי התנאים דלקמן: נסיגת הסורים ממשמר הירדן וחילוף השבויים (ישראליים בסוריים) והאזור ממנו ייסוג הצבא הסורי ייחשב כמפורז. ב־20 ביולי התכנסו המשלחות הישראלית והסורית, בשטח ההפקר שבין מחניים למשמר ההרוסה – באוהל המרובע הגדול אשר שימש כמקום הדיונים במשך שלושה וחצי חדשים – לחתימה סופית בנכחות משקיפי או“מ, ב”כ הצלב האדום ומספר אורחים. – “הפגישה התקיימה באווירה טובה – נאמר בעתונות – תוך החזקת טובה לממשלת ישראל על מאמציה להביא את הסכסוך לידי גמר.” –

וכן נאמר: ביום המסירה הרשמית של משמר הירדן לישראל, עמד לבוא קצין צבאי סורי בלווית אנשי אונ"א, כדי למסור על מקום הימצאו של קבר־האחים בו נקברו (לאחר מכן) 12 איש מחטיבת “כרמלי” ובני המושבה שנפלו בהגנת המקום. הקצין הסורי לא בא (למרות “האווירה הטובה”).

נמצא, כי לפני שנמשיך בסיום סיפורנו על המוצאות את שרידי המושבה שנותרו בחיים, אם בשבי ואם בהיותם פזורים במקומות שנקלטו בהם זמנית, מחובתנו להתיחד אצל לוח־השיש של “היד” למגינים, אשר הוקמה לאחר מכן מאבני הבזלת שנמצאו לרוב בהריסות המושבה ובו נחרת:

“גל־עד לזכר מגיני משמר הירדן אשר בגופם חסמו את הדרך לפולשים בשערי הארץ, נפלו על משמרתם וקידשו בדמם את כבוד ישראל ביום ג' סיוון תש”ח, שנת עצמאותנו" –:

ממשמר הירדן	סגל אלעזר
	גרבובסקי כרמי
מיסוד־המעלה	טלטיצקי ישראל
מארגון ווג’בוד	איזיקוביץ חיים
	חיימוביץ יוסף
	פרנצוס שמריהו
	שטאל זאב
מתגבורת אצ"ל	עמרני סעדיה
	לוי שלמה
מכפר־גלעדי־תל־חי	בודו יוסף
	שטרלינגר אברהם
	קסטן אברהם
מחולתא	ג’מור שלמה
	לבקוביץ יוסף

הם הם ארבעה־עשרה הלוחמים שנפלו ואשר נוסיף בזה מתולדות חייהם הצעירים.

אלעזר סגל – מנהיגה המחונן של המושבה אשר שמר לה אמונים עד הסוף, בו סופר לעיל. ויצחק אחיו מוסיף לדמותו: מנערותו התבלטו בו כשרונות של הנהגה ציבורית ופעילות בציבור. הוא מצא לשון משותפת עם זקנים והיה אהוב עליהם בגלל אפיו ותכונותיו. הוא לא חסך מאף אחד טובה ובאי־ביתו היו רבים ושונים, ממקבץ נדבות מר־נפש ועד לגדולי הדור ונכבדי הממשלה. עם הכל התחבר ולכל הסביר פנים. בטוב־טעמו השכיל להשכין שלום במשפחות ובקרב הציבור, כי מצא נתיב לכל לב ובמרצו ותבונתו נלחם על הענין הצודק.

הוא השרה על סביבו רוח טובה ובחברה נראה תמיד עליז ורענן, צל לא העיב על פניו ואת דאגתו האישית לא הסיח לאיש – הוא נשאה בנפשו פנימה. באישיותו ובהשראתו עודד את בני המקום בשעות הקודרות ביותר ואתו יחד היה קל לנו יותר לשאת את משאנו הקשה וללכת בדרכנו היגעה, לעמוד במיבחן החלוצי הקשה ביותר בדברי ימי החלוציות בישוב. אלעזר עמד בשאיפותיו מעל עניני מפלגה ומעמד, כי אהב כל יהודי באשר יהודי הוא. וכן היה בעת שנידלדלו והלכו כוחותינו במקום וצעירים באו לעזרתנו מבחוץ – הוא שקיבלם בזרועות פתוחות ועודד והדריך אותם באהבה, בלי לבדוק את השתייכותם למפלגה, כי הציבור כמות שהוא היה נאמן עליו ולפיכך היה נאמן על הציבור. נולד 1903 – ונפל בשנה ה־45 לחייו.

כרמי גרבובסקי – לתולדותיו נמסר מעטה של אמו רבקה: הוא נולד בראש־פינה, ובהיותו בן ארבע עברנו להתישבות במשמר הירדן. למד בבית־הספר במושבה ובהיותו בן עשר נרצחו אביו ואחיו במאורעות תרצ“ח, ליד המושבה. אחרי גמרו את חוק לימודיו בבית־הספר נכנס לעבודה ויחד עם אמו ואחיו אהרון שיקמו את המשק למופת. היה מסור למושבתו ולחבריו, ונודע כאחד הבחורים האמיצים אשר לא נרתעו מפני כל. עם מלחמת העצמאות הזניח את עבודת המשק והתמסר כולו להגנת המקום. מעתה נראה מתרוצץ על אופנועו בדרכי הגליל, למסור ידיעות ממרכז ההגנה שבמקום לממונים בחוץ; וכן נמצא בלילות בשמירה וב”אמבושים" על חוף הירדן. הגיעו ימי קציר השעורה ואיסוף החציר, לנוכח הסורים המשקיפים עלינו – בשדות אורב האויב, אך מי יעצור את כרמי? רובהו על כתפו הוא נוהג בטראקטור בשדה ועמו עוד בחורים לכנוס את התבואה. ומה שיגורנו בא – ימי הקרב בהם הכל נמצאו בעמדות ואנשינו פלטו אש לעבר הסורים הפולשים – הנה הלב גאה מתקווה כי ניצחנו והם נסוגו באבירות, אך שמחתנו לא ארכה… מבעוד בוקר נשמעו ההתפוצצויות מתחת רגלי האויב המתקדם. אנו יודעים כי סופנו לנפול, אך הכל החליטו לעמוד “עד הכדור האחרון”. בעמדות נמצאו פצועים והרוגים ובתעלות הקשר נאנחו פצועים. – הכל נתכנסו למרתף “העזרה הראשונה” להוועץ מה לעשות – אך כרמי לא נכנס, כי אמר: אני אעצור את הסורים עד בוא תגבורת… וכך ישב במחסה עץ הלימון ובידו “ברן” והצליף מוות על חיילי הסורים עד שפגע בו כדור ונפל – ולא זכה לקבורה למגינת־לב אמו. (לאחר הכתב הדברים האלה נמצאו עצמותיו והובאו לקבורה בבית־הקברות בראש־פינה).

טלטיצקי ישראל – נולד בשבט תרפ"ט להוריו בנימין וחיה ביסוד־המעלה, שם גמר את בית־הספר בהצטיינות. כבנו של נפח כפרי ספג מילדותו את הכרת ערכם של כלי־העבודה של האכר, נתפס לטכניקה שבעבודת־האדמה ובמשק החקלאי ושאף להכניס שכלולים בסדנה של אביו. תוך לימודיו התקין דגם חדש של מחרשה, ובהמשך לימודיו במקווה־ישראל שקד על ייצוג כלי העבודה בתערוכה של בית־הספר בדגמים מעשי ידיו. גם כאן עמד בבחינת הגמר בהצטיינות ואחד ממחנכיו כתב עליו – “לו ירבו כמוהו”. בו בזמן התמסר לאימוניו בהגנה.

מראשית מלחמת העצמאות השתתף בהגנת הגליל העליון, ונמנה בין טובי המקלענים. השתתף בקרבות נבי־יושע⁵⁷ – ובעת נסיגה היה מחפה ב“ברן” שלו על חבריו עד שעלו על האוטובוס. כיוון שנשאר יחידי, הטיל את עצמו מבנין המצודה והתגלגל עם “הברן” במורד ההר – וכך ניצל כשנפגע בברכו. מעתה היה צולע ושוב לא לוקח לפעולות, אך בהתקפה על משמר־הירדן לא נתנו לבו לשבת בביתו. הוא דרש לשתף גם אותו בעזרה שחשה למקום באמרו, כי לחיפוי יצלח גם בצליעה. יצא ונתרסק בפגיעת פגז – הובא לקבורה ביסוד־המעלה מושבתו. 

ששת הציונים לחברי אצ“ל מובאים עפ”י “זכרם נצח” – ספד יזכור לגבורי ארגון צבאי לאומי (אצ"ל).

אייזיקוביץ יעקב (תרפ“א/1921 – ג' סיון תש”ח – 10.6.948). יעקב היה יליד טראנסילבניה שברומניה ומשחר ילדותו נמנה עם חבריה המסורים של תנועת בית“ר. בפרוץ מלחמת־העולם השניה הצליח להגיע לחופי הארץ והוא בן 19. הצטרף לנוטרים וב־1946 נכנס ל”ארגון ווג’בוד" ועלה להתנחל עם חבריו במשמר־הירדן. במלחמה נגד הפולש הסורי עמד בגבורה ובהתקפה האחרונה נפל ולא ידע איש את קבורתו.

חיימוביץ יוסף (בן שלמה והינדה, תרפ“ו/1926 – כ”ח באייר תש"ח/6.6.1948). נולד בטראנסילבניה שברומניה ובעודנו ילד פרצה מלחמת־העולם – מאז נע־ונד, היה במחנות עבודה והשמדה ועד לשער הכבשן באושוויץ הגיע, וניצל. כתום המלחמה, הגיע לברגן־בלזן והצטרף לפלוגת העבודה הבית“רית ע”ש זאב ז’אבוטינסקי. ב־1946 הצליח לעלות ארצה ומיד יצא לנקודת ההתישבות של ארגון ווג’בוד במשמר הירדן. כאן למד את מלאכת החרישה ואת תורת הלחימה כאחד. בפרוץ הקרבות יצא להדוף את הפולשים. היתה זו הפעם השניה שקמו אויבים בדרך חייו, אולם הפעם לוחם היה – וכלוחם נפל על הגנת המולדת.

לוי שלמה (בן סעדיה ושרה, נעדר בג' סיוון תש"ח/10.6.1948). נולד בצנעא בירת תימן וב־1942 עזב את בית הוריו והעפיל למולדת. סבל מחוסר־עבודה אף מרעב, אולם במרוצת הזמן הצליח לקבל עבודת קבע בתל־אביב. רצונו ליטול חלק בשחרור העם הביא אותו לשורות הארגון הצבאי הלאומי ובפעולות קרב נגד הבריטים גילה אומץ־לב. אחרי החלטת או"מ התנדב לשירות מלא ונמנה עם כובשי יפו. בהתקפה האחרונה על משמר הירדן נפל חלל ומקום קבורתו לא נודע.

עמראני סעדיה – ראש קבוצה “בועז” (בן שמעון וחממה, ט“ז באדר תרפ”ב/15.3.1922 – ג' בסיוון תש"ח/10.6.1948) – נולד בירושלים. לאחר מכן השתקעה משפחתו בתל־אביב וסעדיה החל לומד שם בישיבה ולאחר מכן בישיבת כפר הרא“ה. גמר והיה למורה ומדריך במוסד לילדי תימן בכפר גנים. כיוון שהתגייס לשורות אצ”ל, העמיד את בנין המוסד או ה“וילה”, כפי שכונתה בפי חברי אצ“ל, לצרכי הפעולה. והווילה הפכה לאחד המקומות המרכזיים של אצ”ל, כשסעדיה מנצח על הכל. כאשר יצאו הלוחמים מן המחתרת, עבר סעדיה לתל־אביב, סיים קורס סגנים ונתמנה כמפקד יחידה. נשלח בראש יחידת אצ"ל מפתח־תקווה להגנת משמר הירדן ובה נפל. כתום המלחמה הובאו עצמותיו לקבורה בהר הרצל בירושלים.

פראנצוס שמריהו (בן שלמה וסימה – כ“ד באלול תרע”ג/26.9.1913 ־ ג' בסיוון תש"ח/10.6.1948) – נולד בפולין ומנעוריו השתייך לבית“ר. כשהגיע לבגרות עלה ארצה וכאן היה מחלוצי ההתישבות הבית”רית. מ־1939 שירת בפלוגת “משמר הירדן”. ב־1940 התגייס לצבא הבריטי ועבר לבריגאדה היהודית – בה הצטרף לגרעין ההתישבותי “ארגון ווג’בוד” וכאשר הוקצב שטח קרקע במשמר הירדן להתישבותם שמח – כי נפשו נקשרה בנוף הגליל העליון. את מיטב כוחו השקיע בהקמת הנקודה וכאשר באה שעת המיבחן מסר את חייו על הגנת המקום. כל הימים והלילות עמד בחפירות ורק בשעות הפוגה קצרות חש לביתו לדרוש בשלום אשתו וילדו הפעוט. כאשר פרצו הסורים למושבה עמד שמריהו יחיד בעמדתו והוסיף לירות מנשקו עד שנפל. עצמותיו הובאו לקבורה בנחלת־יצחק.

שטאהל זאב (בן יצחק ופייגה־חנה – תרפ“ח/1928–י”ב בסיוון תש"ח/19.6.1948) – נולד בבוקארשט ולמד שם בבית־ספר תיכון מקצועי. בדרך נדודיו במלחמת העולם השניה הצטרף אל הבריגאדה היהודית וב־1946 העפיל ארצה. כחבר “ארגון ווג’בוד” עלה להתישבות למשמר הירדן וכאן נתחבב עליו במיוחד מרעה הצאן, כי חובב טבע היה וכרועה יכול להתמסר לידיעת הצמחיה שבגליל. כאן השתתף בקרבות נגד הפולש הסורי ולאחר שפונו הנשים והילדים לא הסכים לעזוב את עמדתו כדי לבקר אצל אשתו ההרה – “למענה ולמען שלום ילדם העתיד שומה עלי ללחום באויב” – אמר. בקרב האחרון נפצע קשה ולוקח בשבי הסורים, ובבית־חולים בדמשק מת. עצמותיו הובאו לאחר מכן לקבורה בארץ ובנו שנולד אחר מותו, נושא את שמו.

“שלושה שלא זכו לחזור” (עפ"י החוברת “כמספר על היחיד”, הוצאת כפר־גלעדי–תל־חי):

יוסף בודו – בן הכשרתנו ההונגארית היה יוסף. עלם אדיב ופיקח. ידענו אך מעט על הבחור הנאמן, אשר יצא בשמנו להגן על הגליל ולא שב! – משיחותי עמו הוברר לי כי היה בן יחיד לאביו, פקיד בכיר בשירות הדואר ההונגארי והוריו גידלו אותו בעושר ובאהבה… אך באו ימים קודרים בהם נמצא יחד עם אמו במחנה ריכח ולבסוף – השעה בה הפרידו ביניהם… מדי דברו במעמד זה, זלגו מעיניו דמעות, ולמרות הייסורים שנתייסר בהם, נשאר עליז. יש ושאלתיו – יוסף, מתי תהיה קצת רציני יותר? – והיה משיב: יבוא זמן ודעתי תתישב – – אך הזמן הזה לא בא… הוא דיבר בחום על תנועת “הבונים” אליה השתייך וגם לרעיון הקיבוץ היה מסור. אמיץ היה והסתגל יפה לכל מצב, ב“שורה” כבעבודה היה מציית להוראות. בצהריים לפני צאתו לדרכו האחרונה נפגשנו ואמר לי בבת־צחוק: אני נוסע… את הרובה והכדורים שלי תמצא באהלי… כן נפרדנו וזמן רב לא יכולתי להשלים עם המחשבה כי יוסף איננו.

אברהם קסטן – ב־1933 גמר את ביה"ס התיכון במאנהיים שבדרום־מערב גרמניה. עד 1937 נמצא בהכשרה עירונית ולמד שרברבאות. היה פעיל בתנועת הנוער “הבונים” ובהסתדרות “החלוץ”. בסתיו 1937 עלה ארצה ובא לכפר־גלעדי. עבודתו היתה בשרברבאות והתעניין במעינותינו – כיצד הם קולטים את מימיהם וכיצד מפיקים אותם. היה אתת פעיל ובכך רכש לו מעמד במערכת ההגנה של המקום. היה יוצא עם הקוצרים לחמרה ופנס האיתות עמו – ומאז לא פסק להפעיל את הפנס או “ההליו” – במאורעות, בעליות על הקרקע ובשירות המודיעין הטרום־טליפוני בין משקי עמק החולה. אף אמן היה ופעיל בחיי התרבות של המקום. משך במכחול ציירים ובמסירות רבה היה מכין קישוטים לחג, עיטורים ליומן או להגדה של פסח. בסתיו 1947 הכשיר את עצמו להוראה בכיתות ההמשך של בית־ספרנו, אך באביב 1948 הוזעק לחזור הביתה ונשלח בכיתת העזר לראש־פינה ומשם למשמר הירדן. – צנוע ועדין בגישתו לזולת – כך נחרת זכרו בלב חבריו.

אברהם שטרלינגר (תרס“ב–תש”ח) – לאחר שסיים את לימודיו בבית־ספר תיכון בסלובקיה, יצא אברהם להתפרנס מעמל כפיו. למד צורפות ועבד בהוצאת־ספרים, אך משהחמיר השלטון הנאצי בגזירותיו, העפיל אברהם ארצה דרך הדאנובה, הים השחור והאיגיאי באניה “פאנצ’ו”, שנשאה על סיפונה כ־500 מעפילים. האניה נטרפה בסערות אל צוקי אי שומם ואת פרטי האסון העלה אברהם ביומן המסע שלו (זו העדות היחידה בכתב לאותו אסון מזעזע)⁵⁸. האיטלקים כלאו את טרופי האניה במחנה הסגר ואברהם המשיך כעבור חמש שנים (עם שחרור איטליה) את דרכו לארץ ובא לקיבוץ. בערבים היה אברהם פורט על כינורו. בהגנה התגלה אברהם כמקלען ועל אף גילו הקשיש (שהיה מעבר לגיוס) היה נשלח לשמור בג’חולה (בעמק חולה). כאן בהיותנו רובצים לישון דחוסים כבקופסה ורוח הקדים החרפית הצליפה עלינו – היה מצטער אברהם על דבר אחד – היעדר אור ולו קלוש, בו יחטוף קריאה בספר לפני שנתו. בגבור הקרבות נשלח לחזית – – “בשביל כל יהדות העולם אין פתרון אלא ארץ־ישראל ומדינה יהודית” – ניסוח זה משל אברהם היה ובו האמין בכל לבו.

“לזכרם”, הקיבוץ המאוחד חולתא:

לבקוביץ יוסף – ב־5.6.48 הותקפה משמר הירדן וקולות נפץ, פגזי התותחים ופצצות האווירונים הגיעו עדינו בחולתא. לא ידענו בדיוק מה נעשה שם, אך בצהריים קיבלנו פקודה לצאת, בתוספת כיתה מיסוד־המעלה, לעזרת משמר הירדן, והיינו 22 איש במספר. נסענו באוטובוס עד למקום גלוי לתצפית האויב ומשם הלכנו ברגל בוואדי היורד אל הכפר קראד אל־בקרה. בקצה הכפר ישבנו רגעים מספר לנוח (בו בזמן הרעישו תותחי הסורים את אילת־השחר), ולאחר המנוחה צעדנו בכיוון למשמר־הירדן. בדרך הבחין בנו האויב ונפתחה עלינו אש חזקה ממכונות יריה כבדות. לאחר פיזור התקדמנו בקפיצות לכיוון חורשת הזיתים ממערב למשמר, כדי למצוא מחסה מפני הכדורים. עם כניסת אחרון החברים לחורשה, נפתחה עלינו אש תותחים ומרגמות וחמש שעות נתקענו ללא אפשרות של התקדמות או נסיגה טאקטית – עד חשיכה. בהתקפה זו איבדנו שני חברים יקרים: יוסף לבקוביץ חבר קבוצתנו וישראל טלטיצקי בן יסוד־המעלה. יוסף נפגע פגיעה ישירה וכעבור חצי שעה מת מפצעיו. הוא גמר בית־ספר עממי ונכנס לתיכון (בחוץ־לארץ), אך בפרוץ מלחמת־העולם השניה נפסקו לימודיו והיה מיטלטל בודד במחנות ריכוז. – במאי 1945 שוחרר ע"י האמריקאים ושאיפותיו לחיים חודשו, אם כי הצער על אבדן משפחתו לא נתן לו מנוח. הוא התנחם שאיננו יחידי בין אלפי השרידים של השואה והצטרף לקבוצת חברים שעלתה ארצה. נמצא בקיבוץ חולתא שלוש שנים והיה ראשון בה לעולים החדשים אף ראשון לנופלים מבניה במלחמת השחרור. – לא זכה לחוג את עצמאותנו עליה חלם ולקראתה ערג.

שלמה ג’מור – נולד בדמשק 1919, עבר את הגבול בקרבת חולתא ב־1940, הוקסם מנוף המקום ונשאר. קשר את גורלו עם החולה וביצותיה והעבודה הקשה, תנאי המגורים והקדחת לא ריפו את רוחו. בימים הראשונים עבד בקצירת הגומא בביצות, והיה גאה כי הצליח להתחרות במהירות עבודתו בערבים. במרוצת הזמן עבר לעבוד בדייג ובו בזמן היה למקשר בין הקבוצה ושכניה הערבים. אהב חברת רעים וידע לספר מעשיות בחן מזרחי. בשנה האחרונה לחייו קיבל עליו את ריכוז הדייג וכאן הוכיח את יכולתו הארגונית. לא החמיץ הזדמנות להבריח עולים ארצה ולמד את דרכי המעבר בגבול. כאשר שמר על שדות דרדרה שעל הגבול, נאסר בערמה ע"י הסורים והובל לקונטרה. שלמה התיצב בין ראשונים להגן על נבי־יושע⁵⁹ ורמות נפתלי. גם בחזית משמר הירדן היה מראשונים לחוש לעזרה – ובמערכה זו נפל וקידש בדמו את אדמת החולה שאהב מאז עלייתו – כשמותו היה אבידה קשה להוריו, אשתו וילדיו הקטנים.

* * *

זכור!

– – ו,,יד" זו למגינים שנפלו, בכל צניעותה – כשהיא מזדקרת בשחור הבזלת ללא קישוט ותוספת אדריכלית – הופכת לימים למקום כנס של שרידי משמר־הירדן הפזורים ביום השנה לנפילתה. מדי שנה בשנה שוב אתה יורד באותם עיקולי דרך אל המקום. אתה חש כי הנך שב אל מקומך – ביתך. זה ביתך האמיתי, שאין בו אף לא בית אחד. – כותב בנו של אלעזר שלמה סגל – החום של השנה טופח אל פני – ואני מונה את השנים מאז החורבן תוך פחד התרחקות – אתה מפחד לשכוח

* * *

אך ביום זה של שיבה אל מקור מחצבתך אתה מרגיש שוב כחלק בלתי נפרד מהמקום – הכל הופך מציאותי וחי לרגע קט… הנה אבי שכמעט ולא הכרתיו. הנה ידידים למאבק ששמעתי עליהם רבות… הכל עומדים סביבי ואני מרגיש בנשימתם החיה – חיים ומתים עומדים זה אצל זה. וככל שאתה עומד ונושם אוויר־חלוצים זה, אתה משוכנע שהנך זוכר את כולם. החום העז מפשיר את השכחה המאיימת ואני חוזר לשאול – מדוע – –

מדוע אנו חייבים להלך בין חרבות ומדוע נגזר עלי לומר כי כאן היה ביתי? – – מדוע עלי לבקר על קבר אבי? – – אין סוף לשאלות… ומבעד

לאדי החום אתה חוזר ומביט סביבך – ונזכר… שתי שורות הבתים לשני צידי הכביש – בתים קטנים אך רוויי היסטוריה וכביש הבא מאי־שם ונבלע בין ההרים ממול… מיד ניבטות אלי במטושטש דמויות של אנשים חיים, נופו של עץ – –

מתקתקים באזני צרורות מקלע וקולות נפץ עמומים – כל אלה שנקלטו בתאי זכרונו של ילד רך, כשסביב לו אווירת אסון ומלחמה, קול הפלדה של האקדוח וכובע גרב… אכן זו שאיפתי היתה אז, לחבוש כובע־גרב לראשי ולהפוך את משחקי המלחמה של ילד למלחמה ממש, כמעשיהם של הגדולים. וכל אלה חוזרים ומצטמצמים לתוך “היד השחורה” – זו המצבה האומרת בקיצורה הכל, בכל אבן ואבן משלה שלוקחו מבין החרבות. כל אבן מספרת בשדות חיטה, בעדרי צאן, בבריכות דגים. – לא ככל האבנים הן – זועקות הן. גם הקוצים הדוקרנים סביב למצבה, דוקרים בי בחודיהם ואומרים: זכור – –

שוב עם אסירי תקווה (בשבי) ־ יצחק סגל    🔗

אסירי השבי מתנסים לעת־עתה בחקירותיהם של הסורים המנסים להשיג את מבוקשם בשיטות שונות. – נחזור אל סיפורו של יצחק סגל – מטרת הסורים היא לרגל אחר מוצא פינו, לשבור את אחדותנו ולזרוע בתוכנו בהלה. ע"י כך יימצאו להם – כך סברו – משתפי פעולה. ובאחד הלילות בשעות המאוחרות התעוררנו לקול צעדים, הדלת אל חדרנו נפתחה לפתע והושלך אלינו אדם כבול. שוטר שנכנס אחריו התיר את כבליו והשאיר את הברנש הזר בינינו. הלה סיפר לנו כי נתפס סמוך לגבול והובא הנה. הוא יליד טבריה שם יש לו קרובים, אך זה זמן רב שלא התראה אתם. הבינונו מיד כי לא הובא אלינו אלא לרגל ובכל זאת התיחסנו אליו כמו לאחד משלנו, כדי לעקוב מה יהיו מעשיו. התברר כי השוטרים לא הצליחו למצוא את האיש הנכון והוא שהה אתנו אך ימים מספר. לפני שסולק אמר לנו כי יועמד לדין, אף־על־פי־כן בהזדמנות יקנה עבורנו סיגאריות בעיר… מאז לא ראינוהו אף לא את הסיגאריות שהבטיח לקנות בכסף שנתנו לו.

ושוב ניסו החוקרים בשיטה אחרת – הופצה שמועה בינינו כי עומדים לשחרר חלק מאתנו בקרוב ושני קצינים נכנסו לבצע את מיון האנשים לפי ארץ־ מוצאם (בהתאם למה שנמסר להם בחקירה הראשונה), דהיינו: ילידי הארץ העומדים כביכול להישלח ארצה לחוד וילידי חוץ לחוד. תחילה גרם לנו הדבר זעזוע, אולם כיוון שראינו כי אין הללו מדקדקים ביותר במיון, הבינונו שוב כי אין זו אלא אחיזת עיניים. וכן הפריחו בינינו מזמן לזמן שמועות כוזבות, על מנת לסכסך בינינו – כשהכל נשא אופי של מלחמת עצבים.

פרט לכך, הזמן זחל בעצלתיים כשאנו שרועים על מחצלות קשות. בקשותינו חוזרות ונישנות בדבר משלוח מכתבים לבתינו, פגישה עם “הצלב האדום” והעברתנו מבית־הסוהר למחנה, ולא נשאו פרי. כל יום ארך כאורך הגלות, כשאף אחד מאתנו אינו יכול לנחש מהו המצב לאמיתו ואם יגיע היום הנכסף של שחרורנו. חוסר וודאות השפיע לרעה על מצב־רוחנו וההסגר השרה עלינו מחנק – החדשים המעטים שעברו נראו לנו, כאילו בילינו רוב שנות חיינו בכלא. גם הזכרונות מהבית ניטשטשו והלכו והעבר הקרוב נראה רחוק מרחק־דורות… רק במאמצים רבים הצלחנו לשמור על שלוות רוחנו, ביחוד כלפי חוץ, ויש לציין כי החברים “עמדו על הגובה” – אם נפלו מקרי התפרצות, הדבר נשמר בקפדנות בינינו־לבין־עצמנו וכלפי חוץ נראה ארגוננו שלם.

פגע נוסף לסבלנו היה “מכת הכינים”, אף שהקפדנו מתחילה על הנקיון והאוורור! הפגע פשה בין כולנו כשאנו משתדלים לבערו במיטב מרצנו. פנינו לעזרת המפקח מר שיכורי, אך הלה העמיד פנים תמהות כשואל – מה הזעקה? – – הדבר נמשך עד לביקורו של רופא בכלא ובהמלצתו של זה נאותו לשלוח לנו אבקה שפטרה אותנו מנגע זה. גם מיעוט הסיגאריות הציק, כי רוב אנשינו היו מעשנים, והפכנו לפושטי־יד ממש. הפצרנו בשוטר או בחייל כדי לזכות בסיגאריה, ואם נזדמנה לנו היינו מחלקים בינינו “מציצות” מפה לפה… התחלנו לאסוף בדלי סיגאריות אך לאחר שעלה בפינו טעמם המר זרקנום – ואז הוחלט להפסיק את העישון – לא עוד נהיה מכורים לתאוות העישון! – – אך יד הגורל היתה בהפרת ההחלטה, כי למחרת הובאו לנו פתאום חפיסות סיגאריות וסבון לכביסת בגדינו – ויכולנו כבר להציע סיגאריה לשוטרים.

יום אחד הופיע שיכורי ובשורה בפיו, כי נשלחו אליו כלי־עבודה – מכושים ואתים ומחר נצא לעבודה. – זמן רב הייתם שרויים בבטלה – אמר – ועתה עליכם לעבוד. כוונתו היתה להעכיר את רוחנו, כי בעבודה ישפיל אותנו – אך לגבי דידינו היו שעות אחדות של הליכה ועיסוק במשך היום משום הקלה על ישיבתנו. אם דאגנו שמא יטילו עלינו עבודה קשה – חשש זה נתבדה, כי היינו מפזרים עפר בצידי כביש או מתקנים את התעלות. היו גם תקריות כאשר שוטרים מסרו לשיכורי מפקחנו על אחדים שהתרשלו ושיכורי שש להראות את נחת זרועו. בדרך כלל, היינו מסתדרים בבוקר למיפקד, בו מסר שיכורי את הוראות היום וחזר והזהיר אותנו שלא לבוא בשיחה עם החיילים השומרים עלינו, לא לשבר את כלי־העבודה ולציית בכל לשוטרים המשגיחים. ולאחר מכן יצאנו לעבודה, כאשר משני צידינו מלווים אותנו חיילים וכן מלפנים ומאחור – אף בשעות העבודה הקיפו אותנו בטבעת.

והנה הגיעתנו הבשורה המשמחת, כי איש הצלב האדום עומד לבוא, והידיעה הפיחה בנו מחדש רוח חיים ותקווה. היינו מאושרים לקבל סוף־סוף על ידו גלויות ומכתבים מהבית אף חבילות של מיצרכים. נתברר כי איש הצלב האדום, ד"ר מוניה, דאג לנו מאוד, ומפיו נודע לנו כי הטיפול של הצלב האדום הוחל עוד בימים הראשונים לשבי ולבסוף הורשתה פגישת בא־כוחו אתנו. בפגישה הראשונה דנו במספר תביעות, אשר אמנת ג’נבה מחייבת אותן: א) מפקח על בית־הסוהר בדרגת קצין; ב) העברתנו למחנה; ג) בחירת איש אשר ייצג אותנו בפני השלטונות והצלב האדום. תביעה נוספת: ייעשה הטיפול בנו בצורה אנושית, כיאות לשבויי מלחמה, ללא מכות וללא כליאה בצינוק על לא־דבר; אם מישהו עובר על התקנות ייענש בהתאם לחוק… לאחר דין־ודברים הוחלט כי קצין יבקר אצלנו מדי יום ביומו לשם פיקוח, אך העברתנו למחנה נשארה בגדר צריך עיון… אף הורשה לנו לבחור בנציגות.

בינתיים הורשה לנו לכתוב הביתה, בשפה הצרפתית ובמיעוט מילים, ואף־על־פי־כן כללו מכתבינו ידיעות ברורות על האבידות שהיו למשפחות השכולות. והכל נשאר כשהיה, כששיכורי מתרה בנציגנו הנבחר, כי לא יגיש תלונות נגדו לקצינים או לצלב האדום פן יכביד את ידו אכן, רב היה כעסו על הפגיעה שנגרמה בהסדר זה בסמכותו הבלעדית… נציגנו מילא את תפקידו לפי מיטב הכרתו ומשום כך התאנה לו שיכורי ומצא הזדמנות להענישו ולסלקו מתפקידו. גם הקצין שהובטח לנו ביקר פעמים אחדות, הקשיב לתלונותינו בניע־ראש, בלי לשנות דבר.

במצב זה נפלה תקרית חמורה, כאשר אחד הפצועים הוחזר אלינו מבית החולים צולע ברגלו והוא עדיין זקוק למקל להשען עליו. לצורך זה נטל האיש מקל של מטאטא משומש והתקין אותה כמשענת – אך ראה שיכורי והתרתח: חיבלת ברכוש הממשלה! – – צווח על הנכה ופסק לכלוא אותו בצינוק. הדבר קרה בהיותנו בעבודה, וכאשר חזרנו נזדעזענו לשמע הידיעה. אני שהייתי דובר ערבית וממלא תפקיד של מתורגמן־שתדלן אצל “הווקיל”, הלכתי אליו הפעם לא להשתדל אלא למחות על העוול שעשה לנכה. ובעוד אני מוכיחו על מעשהו, שהוא נוגד לכל חוק וצדק, התרתח שיכורי בחמת־זעם, אשר עוד לא ראיתי דוגמתה. הוא השתולל כחיה וצרח בקולי־קולות: אתה תלמדני חוק וצדק! – – עוד לא נברא האדם שיאמר לי מה לעשות ואיך לנהוג! – – בכלא זה ישבו שרים וראשי ממשלות שנמסרו לטיפולי! – – וכו' – – ותוך הצווחות שלח את ידו אל האקדוח שהיה מונח על שולחנו… חשבתי כי בא קיצי והסיבותי את עיני.

והנה הושלכתי ארצה ורגלי נכבלו כשהן מורמות למעלה. שני שוטרים החזיקו בי ושיכורי חבט על כפות רגלי בכל כוחו כשהוא מוסיף לצרוח: אתה תעז לדבר אלי בצורה זו! – – הבלגתי ולא השמעתי תחנונים אף לא ביקשתי ממנו מחילה. לאחר המכות הובלתי בזחילה לצינוק, כי רגלי צבו ושתתו דם. אך הסוהרים לחצו את ידי על עמידתי האמיצה. למחרת היום בא לבקרני בצינוק שיכורי בכבודו ובעצמו כדי להכניע את גאוותי ושאל אותי אם רוצה אני להשתחרר מהצינוק – עניתי כי אין זה חשוב לי כלל…

עבר יום נוסף ונכנס חגם של המוסלמים, בו מחלקים דברי מתיקה גם לאסירים וכאשר נגש אלי שיכורי לכבדני גם אותי, סרבתי לקבל. עמד אובד־ עצות ולבסוף הושיט לי יד וביקש את סליחתי ואז קיבלתי ממנו את הכיבוד. שוחררתי מהצינוק, כששיכורי מתרה בי שלא אוסיף עוד להקניט אותו. רגלי התרפאו ויצאתי עם החברה לעבודת היום, אך שיכורי פסק כי לא אעבוד אלא אטפל ביחסים בין אנשינו לבין השוטרים. ע"י כך ניתנו לי הזדמנויות להפגש עם שומרינו ולסחוט מהם ידיעות על הנעשה בחוץ.

עבר זמן והרשו לנו לכתוב את מכתבינו גם בשפה העברית. נוסף לחבילות המיצרכים מהבית נשלחו כבר אלינו מיצרכי מזון, מדים ושאר צרכי לבוש מצה"ל, אף כסף משכורת חדשית קיבלנו. מסרנו את הכסף לידי קבלן אשר סיפק תמורתו כל מיצרך שהוזמן ומעתה יכולנו להכין לנו מאכלים לפי טעמנו; הבגדים שנשלחו לנו הגיעו במועד, כי החורף הקדים והקור היה חזק מאוד. כן הועילו לנו השמיכות ושקי־השינה החמים שקיבלנו, כי הסורים לקחו מאתנו אחת משתי השמיכות שנתנו לנו תחילה, בנימוק שחייליהם ישנים בעמדות ואין להם אף שמיכה אחת… כן החלו להגיע במשלוחים ספרי קריאה, משחקים ופאטיפון, אך סרבו למסור אותו לידינו וגם במקרה זה גברה יד הבולשת על זו של הצבא. ובבוא איש הצלב האדום שאלנו אותו תמיד ברמזים על סיכויינו לעתיד, אך הוא סירב להודיע לנו מטוב ועד רע, כי לא רצה שנתאכזב. במדים החדשים ובמעילי־הגשם נשתפרה הופעתנו ושוב לא חששנו לקור החורף.

ענין רב מצאנו במכתבים שקיבלנו, כי למרות הצנזורה החמורה, עלה בידינו לפענח מתוך המכתבים את הרמזים על המתרחש בארץ. כל אחד מאתנו בכתבו מכתב הביתה השתדל להסוות במיטב כשרונו על השאלות ששאל והתשובות שפוענחו לאחר מכן שימחו את לבנו, כי רובן בישרו כעת את נצחונותינו בכל החזיתות. ביקורי מטוסינו בשמי דמשק הגבירו את שמחתנו ובמו עינינו ראינו באחד הבקרים, כיצד אווירון שלנו הגיח בעד לערפל בטיסה נמוכה… לאחר מכן סופר לנו כי הפצצתו גרמה לאבידות בנפש ולנזקים גדולים ברכוש.

כל ימי שהותנו בכלא לא פסקו לבקר אצלנו אורחים מסולתה ושמנה של דמשק – שרים, חברי פרלאמנט, ראשי ממשלה לעתיד וראשי ממשלה לשעבר, נשים צדקניות, עתונאים וכו'. על שאלותיהם היינו עונים תשובות קצרות מתוך נימוק, שהווקיל אסר עלינו לשוחח… בינתיים יכולנו כבר לעסוק בעניני תרבות שונים, לאחר שקיבלנו את הדרוש לכך. התחלקנו לחוגים בהתאם לנושא הלימוד והיו לומדי עברית, תנ"ך או חוג להרצאות ושיחות על נושאים שונים. פעולה זו פיצתה אותנו על חוסר המאור בערבים, כי המאור היה קלוש מאוד מכדי כתיבה או קריאה. בשבת היינו מתכנסים אל התפילה וגם הבחורות הורשו להתקרב לחלונות ולהקשיב. ביקשנו פעמים מספר לשלוח אלינו את רבה של קהילת דמשק, כי רצינו לשמוע מפיו על מצב יהודי העיר – אך בקשתנו לא נתמלאה.

סוף־סוף הוחלף שיכורי ב“ווקיל” אחר, בלי שידענו את הסיבה לכך, אם בלחץ הצלב האדום או מסיבה אחרת. הווקיל החדש היה צ’רקסי ושמו עזת, גם הוא קשה וקפדן, אולם לא נהג הפלייה לרעה בינינו לבין שאר האסירים. ולא עוד אלא הורגשה בו הערכה לאומץ ולגבורה של צבאותינו בקרבות. – בינתיים גדל והלך מספר “הדיירים” בבית־הכלא, כדי אוכלוסיה מגוונת מבני אומות שונות. חיילים שסרחו הוצאו כאן מדי יום ביומו לתרגילים תוך שירה מחרישת־אזניים וכן נראו קצינים בכירים שנתפסו במעילה. היו אנגלים אשר שרתו כנראה בצבא הסורי, אך נתאכזבו ולא גילו נכונות להמשיך. היו גרמנים לבושי אזרחית, אשר את סיבת מעצרם לא יכולנו לפענח כי הסוהרים גם הם לא ידעו את הסיבה. היו קומוניסטים ואזרחים סוריים וכן בדווים מהספר שנחשדו בריגול ונכלאו. הללו נתפסו שעה ששוטטו בקרבת הגבול וכאן הוכו ועונו ללא משפט. כאשר הערתי פעם לסוהר על התעללותו באסיר כזה, ענה לי כי אחזוהו חבלי שינה ועשה זאת למען יתעורר – והרי הלקח מגיע בלאו הכי לבוגד בעמו – –

צפיפות גדולה ביותר השתררה בכלא, בהתחולל משברים פוליטיים, תוך התנקשויות במדינאים ומרידות, אשר בעקבותיהן חלו חילופי שלטון. בזמנים כאלה לא הורשינו לצאת מחדרינו אלא לטיול בלבד. באחת המרידות אוכלס הכלא עד אפס מקום וגם אנו נאלצנו להצטופף באולם אחד – וזה בזמן שהיו לנו כבר מזרנים, מזוודות ומיצרכי מזון ואנו הכינונו בעצמנו חלק מארוחותינו. – לבסוף, עמדנו גם בנסיון של שביתת רעב – כיצד? שוב מעשה בצינוק.

אחד מאנשינו טיפס עד לאשנב האולם שהיה בגובה רב מהרצפה, כדי להציץ בעדו החוצה. בו ברגע נכנס הווקיל ומצא את האיש בקלקלתו, לאחר שהרביץ בו מכות כלא אותו בצינוק. נציגנו דרש להזמין קצין אשר ישפוט את החוטא, כי אחרת נכריז שביתת רעב. קצין לא בא והכרזנו שביתת רעב, אם כי רוב האנשים היו בדעה שהמקרה אינו חמור במידה שיצדיק זאת. ביום הראשון לשביתה יצאנו לעבודה, אולם ביום השני נחלשנו ונשארנו שכובים בחדרים. בערב היום השלישי לשביתתנו, הגיע אוטו הצלב האדום ובו חבילות מיצרכים עבורנו ונציגנו שיצא לקבל אותן, נתמך בכוונה ע"י שני אנשים כדי להפגין את חולשתו. נהג המכונית הבין כי כאן התרחש משהו ומסר על כך בשובו לאיש הצלב האדום. למחרת בערב הגיע קצין הצלב האדום והענין סודר. חברנו שוחרר מהצינוק ורוב אותו לילה היינו יושבים ואוכלים במנות קטנות ובהפסקות וכן חזרנו במהרה לאיתננו.

אגב, גיבור המעשה היה אהרן בלשניקוב אשר שמע כי למחסן הנשק הקרוב הובא ציוד רב והיה סקרן להציץ בעד האשנב ולראות מהו ה“רכש” שהובא לסורים. כאשר תפסוהו בשעת מעשה טען כי רצה לסגור את האשנב שהיה פתוח. הסוהר לא שוכנע וקרא לו “מרגל”. כלא אותו בצינוק בלי אוכל ומים, עד ששוחרר ביום הרביעי למאסרו, (לאחר שביתת חבריו, כאמור לעיל). עם זאת שפר חלקו של אהרן בכך שלא יצא לעבוד בכבישים, אלא נשלח לעבוד עם אביו, ר' יהושע, בהכנת גינה. עבודתו של ר' יהושע היתה למופת והסוהרים היו מצביעים עליו לאסירים הערבים, לאמור: ראו זקן זה ולמדו ממנו כיצד לעבוד. לימים, הביאו מהגינה עגבניות ושאר ירקות ובעגבניה הראשונה כיבדו את רחל בלשניקוב בנימוק כי פרי־הביכורים מעמל בעלה מגיע לה – והסוהרים קיבלו פרס על הגינה היפה ביותר בבתי־הסוהר…

בו בזמן השתדלנו להשפיע על השלטונות הסוריים כי ישחררו חברה שלנו אשר ימיה קרבו ללדת. כל הפניות לא פעלו והחברה בחודש התשיעי להריונה הועברה לבית־החולים. לאחר מכן נודע לנו כי הסורים דרשו תמורת שחרורה שחרור קצינים בכירים משלהם שנמצאו בידי צה"ל. למזלנו הטוב, הגיעו שלטונות ישראל וסוריה להסכם של חילוף שבויים – פצועים, חולים וזקנים – ואז שוחררה החברה יחד עם עוד שלושה. – ממשיך יצחק סגל את סיפורו.

שוב נתארכו לנו הימים ללא שינוי, עד שיום אחד בהיותנו בעבודה בא רץ אל סוהרנו בפקודה להחזירנו אל בית־הכלא. שם ראינו שלושה קצינים בכירים, אשר הודיעו לנו כי ישראל וסוריה הגיעו שוב לכלל הסכם בדבר חילוף חלק מהשבויים ובו במעמד נקבעו המועמדים לשחרור. שמחת המועמדים שלנו היתה מהולה בעצב, למראה חבריהם שיישארו לשאת בסבל; אך עברו ימים ושחרורם נשתהה… ושוב נגרמה לנו אכזבה.

איש הצלב האדום גילה לנו, כי שבויינו במצרים וירדן כבר שוחררו ואמנם פריסות שלום ודברי עידוד נשלחו אלינו משבויי ירדן, כשהם כתובים על התיבות אשר הועברו מהם אלינו והן מלאות סיגאריות ומיצרכים שנשארו להם עם השחרור. עברו שבועיים ואנו דחוסים בצפיפות בשעות שלאחר־הצהריים – אחד מהרהר בפני עצמו ואחד מסיח עם חברו, אחד מנבא שחורות ואחד חוזה טובות – והיום אביבי היה, חמים ונעים. הלב שיווע לחופש ולשמים התכולים, בלי כידוני שומרים וסוהרים… ואחד הבחורים קרא לפתע: חבריה, אנו נמצאים כאן קרוב לשנה ונפשי יוצאת לראות את שמי הלילה הזרועים כוכבים, כי עוד מעט נשכח כיצד הם נראים – – כתשובה על משאלה זו נשמעה שירה מאולם הבנות וגם היא רווייה געגועים עזים – “האמיני יום יבוא…” – שוררו בקול.

– – וקול צעדים נשמע בפרוזדור שלא כרגיל והשוטר הצ’רקסי שנגש אל חלוננו רומז אלי לגשת. התקרבתי ולאט לי סוד: עוד מעט תגיע ידיעה טובה – – והסתלק מהר. מסרתי את דבריו ל“חברה” ולשמעם פרצו בצחוק ביטול… אך עברה שעה קלה והווקיל בא, קרא בשמות המשתחררים ואמר כי תוך מחצית השעה עליהם להיות מוכנים לנסיעה. הזמן הקצר שעמד לרשותנו כדי להתלבש, לארוז את מזוודותינו ואת חבילותינו, לא הניח לנו להתפנות למחשבות. הסידורים והבקורת נעשו בחטיפה והסוהרים נפרדו מעלינו במשאלה להתראות בעתיד של שלום ואחווה. הפרידה מהחברים הנשארים לשבת היתה קשה – לחיצות ידיים ודמעות, עד שעלינו על המכוניות שטסו לעבר המולדת – –

עדיין לא יכולנו לעכל את גודל המאורע, לאחר ההבטחות שנתבדו מפעם בפעם – אך שתי שעות הנסיעה, המפרידות בין דמשק והמולדת, חלפו מהר ובהיותנו קילומטרים אחדים לפני הגבול נצטווינו לקשור את עינינו – והמכוניות נעצרו… קולות קראו לנו לרדת – אנו מרימים את קישורי עינינו ורואים סביבנו חיילים סוריים. אנו שואלים את עצמנו שמא טמנו לנו מלכודת? – – אך קראו לנו בשניה ושאלו: האם אינכם רוצים לרדת? – אז התאוששנו וירדנו, ולנגד עינינו שדותיה של משמר הירדן! –

התקדמנו עד לנקודת המשמר של מפקחי או"מ. התרגשותנו גברה והלכה ולאחר סידור אילו ענינים פורמאליים פסענו לעבר הקהל הרב שבא לקדם אותנו עם בני המשפחות. הכל נתרחש כבחלום. הראשונים שקיבלו אותנו היו בני משק מחניים ומסיבה חגיגית נערכה לנו לאחר מכן בראש־פינה. – ואם ראשוני המשתחררים מהשבי חזרו לאחר 9 חדשים (כאמור לעיל) ואנו לאחר 11 חודש – מסיים יצחק סגל בענין זה – הרי נשארו עוד אחרינו שבויים ל־2 חדשים נוספים – ובוודאי היו קשים להם שבעתיים מכל שעבר עלינו.

מתוחלת ממושכה ־ לאכזבה    🔗

הרי שתקופת השבי עומדת גם היא להסתיים, כשסערות הקרב שככו בארץ, נחתמו הסכמי שביתת־הנשק עם ארצות ערב והמדינה הצעירה כבר מתפנה למשימות העלייה והקליטה שנתעצמו והלכו. ואנשינו היושבים בשבי או משתחררים ממנו – לעת־עתה כל מעיניהם בקשרים עם יקיריהם בארץ או ברמזים המפוענחים על המתרחש בארץ המולדת. מילואים לחוויות אלו ישמשו לנו אילו מכתבים ומי הראוייה לפתוח במכתבה, המעיד גם כאן על ערות־רוחה אשר הסבל לא שבר אותה – אם לא רבקה גרבובסקי:

אודיעכם כי אני ב"ה בריאה ומרגישה בטוב. – כותבת היא לילדיה בארץ – יש לנו כל מה שדרוש ואיננו חסרים מאום, רק לראות אותכם במהרה בקרוב בריאים ומאושרים. את מכתבך, ארה (בנה), קיבלתי ושמחתי מאוד, אך הוא בלבל אותי לגמרי. האם אתה חוזר לראש־־פינה לשירות בצבא? אין אני מסכימה, תחוס על עצבי ותישאר בנתניה להשגיח על צפורה (בתה) ובובי (בנה הצעיר). די במה שעבר עלינו ואני זכאית לכך כי תישאר בנתניה. בליל שמחת־תורה קיבלנו את החבילות והיתה שמחה גדולה. קיבלנו חבילות גם מהצבא (צה"ל) ולכל אחת מאתנו – סוודר, נעליים, גרביים וחולצת חקי, סיגאריות, שוקולאד וקופסאות בשר. בנוגע אלי לא איכפת שישתדלו למען שחרורי – אבל אם יוציאוני כעת לחפשי, הרי זה יהיה בחסד ולא בזכות (קודם הזמן). אמנם בגיל 65 שנה אפשר לשלוח אותך הביתה, כמו הזוג בלשניקוב, שיש תקווה כי הם ישוחררו – אף שהם נראים יפה והזקן ר' יהושע יושב כל היום עם הפצועים ומספר על העדר במשמר הירדן…

ואתה, ארה, אינך יכול לתאר לעצמך מה חולל מכתבך אצלנו. קראתי אותו בחדרנו והבחורות התגלגלו מצחוק על המחצלאות. אולי בימים הקרובים תסע מפה החברה א. נ. מווג’בוד שהיא בהריון (ראה לעיל) והצלב האדום מתענין במצבה. היא תסע לפרדס־חנה, שם כל החברה שלהם ותוכלו לקבל ממנה דרישות שלום… ועוד אני רוצה מפה לבנה לרקימה, ותהיה גם מצויירת, כי כאן אין לנו דוגמאות – –

כן אודיעכם, כי אני ונתן (חתנה) ב"ה בריאים, אוכלים, ישנים ועובדים, אך מיום ליום גוברים הגעגועים עליכם ועל הארץ. עדיין איני מתארת לי כי אני יושבת כאן, לאחר חמישים שנה שהייתי בגליל – – (מחיקת הצנזורה). כל המשק שלנו ירד לטמיון יחד עם ילדי כרמי – ומה יהיה? – – תמיד אני חושבת עליכם ומצבכם. אני מחזיקה את תמונתכם לידי… אך אבקש לא לעשות שום צעדים אצל המוסדות בנוגע לנזקים. גם דעתו של יצחק (סגל) היא, כי אין למהר עד שנשוב. עכשיו קר אצלנו. גשמים מעט אך מסביב הכל קרח – – הפקיד מהצלב האדום אמר כי בקרוב יצלמו אותנו ואז תקבלו תמונה.

הבחורים הצעירים סגנונם וחוויותיהם הם כמובן מסוג שונה והם כותבים: אנו עובדים 4 שעות בכל יום עבודת כביש, את ומכוש. העבודה אינה קשה ואת רוב הזמן אנו מבלים בחדרים – כעשרים בחור בחדר. יש כמה חפיסות קלפים וסיגאריות. יושבים ישיבה מזרחית על המחצלת, משחקים ומעלים עשן. מכינים קפה, משחקים גם בשחמט, שרים או מספרים צ’יזבטים. למעשיות יש כבר מספרים (מרוב חזרות), כך שאין צורך לשוב ולספר אלא די לציין את המספר והחברה צוחקים… אם זה לא יארך עוד זמן רב, הרי אין רע גם בחיים כאלה, כי אדם לומד מנסיון – – ומה נשמע (בארץ)? איך אתה והמין החלש – האם יש בך האומץ לקבוע פגישה עם בחורה ואיך בדרך כלל החיים כעת – – (מרדכי לובובסקי לחברו ארה גרבובסקי).

כיוון שהחבר מהארץ מזכה אותם בתשובה, פורצים הכל לענות לו ואין הגליון מספיק: ידעתיך תמיד כעצלן מובהק ובפרט בכתיבת מכתבים. לא אחת התלוצצנו כאן על חשבונך, אבל כשהעמקנו חשוב, התחלנו לשאול – מהו פשר שתיקתך במשך כל הזמן? אילו ידעת מה ערכו של מכתב שמקבל שבוי! – בחיינו כאן מכתב הוא ברק מאיר לשניות מספר את החשיכה. על חיינו אין מה לספר, שהרי נעשינו גולמים “כחומר ביד היוצר” – קמים בבוקר.. העבודה משעממת ומונוטונית, עם שזה ספורט חשוב לנו מבחינת הבריאות. ואמנם כשיוצאים לעבודה אנו נהנים – נושמים אויר צח, שומעים ציוץ צפרים, רואים את מראה העיר על גניה הפורחים ונדמה לנו כי איננו שבויים. אבל – כשאתה מסתכל לעבריך ורואה את המשמר המזויין, גז מיד החלום הנהדר… וכדי להשכיח זאת אתה דופק ביתר מרץ במכוש – – אינני מצטער שמקומך נפקד בינינו, כי אין לקנא בנו כלל – – ועוד: – – שיחק לך מזלך, כנראה, ותפילתך אשתקד נתקבלה יותר מתפילתנו (לכך לא נפל בשבי). דומני כי צמנו אז יחד וגם השנה צמנו כמעט כולנו. – אני מסיים כי יש עוד הרוצים להוסיף. השתדל, אהרון, לכתוב לנו ונקווה להתראות במועד קצר יותר מאשר הקצבת לנו.

וחבר שני אחר קודמו: שמואל הרבה לכתוב וניכר שיש לו מצב־רוח רע היום… גם זה קורה, אך אל דאגה – יהיה טוב… בקשר ל“ג’ינג’ית”, החלפנו את “המספר” מאז ושוב איני יודע מי מהן תבוא בחשבון בשובי ארצה. בכל אופן, בביקורך שוב בגליל מסור ד"ש לזו הנוסעת בג’יפים… והשלישי: בפגשך מהמכירות שלנו מימי הטיולים או כאלה האומרות שהן מכירות אותי, דרוש בשלומן. אני מתאר לי, כי הבת בעלת המשקפיים מהנקודה הקרובה אלינו כבר נחטפה בינתיים – בכל זאת דרוש בשלום כולן.

וחוזר חלילה: קיבלנו את מכתבך לפני חודש ורק כעת באפשרותנו לענות לך. המכתבים מהארץ מגיעים אלינו באיחור רב – ומצב־הרוח כאן לא קשה לתאר אותו אחרי ישיבה של שמונה חדשים. ומי יודע כמה נגזר עלינו לשבת! גורלנו נתון בידי שמים – ומה מעשיך אתה? נצל, אהרון, את הזמן כי חבל על כל רגע. החיים הם קצרים והמחר אפוף מיסתורין – – השני אחריו: מכתביך מלאי ההלצה גרמו לי נחת־רוח, אך מצד שני איעצך כי תסיר את מסך הבושה מעליך לבל תיהפך לכרונית. די שאנו מתנוונים כאן… והשלישי: – – קיבלנו השבוע שני מכתבים ממך – וקוראים אותם כל החברה. דע לך כי אתה “בא־כוחנו” היחידי כעת (בארץ) ומוטל עליך התפקיד לכלכל את ענינינו השונים בהעדרנו. כאן נמאס לדפוק במכוש מזה תשעה חדשים במקום אחד, אבל הנהגים שבכאן נהנים מעבודתנו ומשבחים – “באמת עבודה למופת”… במערכת הקלפים המצב חלש, אך בולמוס הקריאה תקף את כולנו ובולעים ספרים כמו לחם. יתכן כי נהיה לסופרים במשך הזמן. והעיקר: אחרון־אחרון חביב – – הרגשתנו נעימה מאוד כעת, שנשארנו אחרונים לשבויי ישראל בנכר. נקווה כי גם תורנו יבוא אי־פעם לחזור הביתה – מתי? – – אמנם מצות ויין הזמנו, אך אולי השם ירחם – – אולי? – –

– – וביחס לכוכבים – סגרתי חלון בלילה (ראה לעיל) וראיתי כוכבים “טבעיים”, אך הדבר עלה לי בארבעה ימי צינוק. אקווה כי עוד לפני שיגיע מכתבי זה, אמך (רבקה גרבובסקי) והורי (בלשניקוב) ועוד כמה חברים כבר יהיו בארץ אצלנו רבה ההתרגשות בזמן האחרון וחברים מנסים לנחש את היום בו יגיע תורנו – מי מנחש בימים מי בחדשים ומי בשנים.. כל חיוך ולחיצת־יד (של הסוהרים או אנשי הצלב האדום) נראים לנו כרמזי עידוד.. כרגע יורד שלג ומצב הרוח כמו מזג־האוויר. 

כך כותבים מהשבי, וכיוון שמשתחררים וחוזרים ארצה, משכיחה השמחה את הסבל. – מי לנו נאמנה מהישישה רחל בלשניקוב – הרי היא נחשבה בשבי “כסבתא” ומסתבר כי גם הסוהרים הכירו בזכותה זו עפ"י דרכם. היא שהסבירה לסוהרים עד מה גדולים ונוראים חגי ראש־השנה ויום־הכיפורים בעיני יהודי ודרשה מחזורים וחזן – ואם הבקשה האחרונה, כזכור, לא ניתנה לשבויים – “התפללנו ואין לתאר את התפילה והבכיות באותו יום” – – אף זוכרת רחל בלשניקוב כי למראה הזה נתחמץ בו לבו של הסוהר ששמר עליהם, אשר הודה כי אינו יכול לראות בצערנו – – והיא שדקדקה, כי כל אחד ידליק נר אזכרת־נשמות. כן הקשיבו לתפילה וחזרו מילה במילה אחר החזן מהשבויים, אברהם ברנשטיין (היום איש נורדיה) – ברנשטיין קרא והשאר ענו אחריו בקול. היא שטענה גם לזכותה של הצעירה ההרה (אשר בעלה הפצוע מחברי ווג’בוד, לוקח עוד ממשמר־הירדן לבית־חולים ובשבי לא הלך) – עד שלאחר מאמצים הוחלפו 4 קצינים סוריים שבויים בחברה שהוחזרה ארצה בלווית “מילדת ערביה” עד לגבול.

ורחל ויהושע בעלה, רבקה גרבובסקי ועמהם עוד מן הבחורות והפצועים היו מראשונים לשחרור, כמסופר לעיל. אמנם גם זה לא היה כפשוטו, כי הפשיטו את המשתחררים, נשים לחוד וגברים לחוד, חיפשו אצלם “אפילו מתחת לסוליות” שמא הסתירו “מיסמכים” – – ואצל יהושע הזקן הקפידו בחיפוש, אף כלאו אותו בצינוק ברגע האחרון, עד שהמשתחררים הצהירו כי לא יזוזו עד אם יוציאו את ר' יהושע הזקן… רק אז נפרדו בידידות מהסוהרים שהודו כי הכל התנהגו בסדר ולא העלימו בין חפציהם דבר אסור. לבושים בגדים חדשים שהובאו מהצלב האדום ישבו במכונית “אמבולאנס”, עם קצין בפנים וג’יפ של הצלב האדום מאחור, וכן נסעו דרך הלבנון בשלג ובקור, כשהצעירים יותר ירדו לשחק בשלג, אך ר' יהושע חש ברע כל הדרך. הנה באו קרוב לגבול הלבנון והצטלמו ורחל זכרה את נדרה כי בשובה לארץ תשק את אדמתה – וכך עשתה – – הנה גבול ראש־הנקרה וכבר נראו בני המשפחות שבאו לקבל אותם, ורחל השתטחה על אדמת ראש־הנקרה ונשקה אותה – “רבקה (גרבובסקי) והבנות כמעט שהתעלפו ואני היחידה החזקתי מעמד”. – מציינת הסבתא בגאון.

ומהגבול נסעו בלווית עם רב לחיפה, שם נערכה לכבודם סעודה קלה, בה רבקה הודתה בשם השבויים לצלב האדום ולצה“ל על דאגתם וטיפולם. – משם לנתניה ביתם, אשר בכניסה אליה קידמה את פניהם ברכה מצויירת על גבי בד – “ברוכים הבאים”. – “לבושים כחיילים במדי צה”ל ובידינו תעודות צה”ל היינו מסובים עם הקרובים שבאו לראות אותנו, מספרים את הקורות ובוכים מרוב שמחה." – מספרת בגאווה רחל בלשניקוב. גם בבדיקות שנעשו בשבויים בבתי־החולים בארץ עדיין נחשבה רחל כחיילת ושוכנה בבית־חולים במחנה 21 והיא מסכמת: “כחודש לאחר בואנו נסענו למחנה צבאי וקיבלנו **שחרור מצה”ל, שהיינו נאמנים לו וכן נשארנו עד היום** – – " – כגון זה תבקש איפוא לראות גם בילדיה – להיות נאמנים תמיד איש לרעהו. 

ושוב רבקה גרבובסקי שאינה שוכחת לשגר פרטים וידיעות מהארץ לאלה שנשארו יושבים בשבי תוך המרץ העניני בו הצטיינה תמיד: בגליל עוד לא הייתי ובחודש הבא אסע שמה לאיזה זמן לנוח. הייתי אתמול אצל “ווג’בוד” (הארגון במקומו הארעי בפרדס־חנה) וראיתי את רובם מתקיימים ועושים חיים. המשפחות שוב אינן כותבות לכם ומי שאני פוגשת אומר לי: אין כדאי עוד לכתוב כי בקרוב יבואו וכך מבטיחים גם השלטונות שלנו… אל תדאגו לנו כי כל דאגתנו נתונה לכם. כולנו מחכים בכליון־עיניים לבוא לקראתכם “בראש הנקרה” (מסתבר, כי החזרת השבויים נעשית כעת לא דרך משמר אלא דרך ראש־הנקרה). רבקה עצמה שחזרה מן השבי אינה מתפנה לנוח והיא כותבת: – – יצאתי מטבריה ישר אל “המכס” בראש־פינה. שם השארתי את המזוודה ונסעתי למשמר הירדן עם האנשים שבאו להוציא את ההרוגים (אפריל 1949) – שעד עתה לא הובאו לקבורה. לעת־עתה מצאו את שלושת ההרוגים שעל המגרש של הרצוג וקשה לזהות אותם, אלא עפ"י הנעליים הגבוהות שנעלו הכיר יהושע היימן כי הם מבחורי כפר־גלעדי. הביאו את הרופאה מכפר־גלעדי לזהות ולא יכלה. כל היום חיפשו סימנים של קברות ולא מצאו. אין יודעים מה עוללו הסורים בגופות. ביקשתי לפתוח את העמדות, כי יכול להיות שנמצא גופות מתחת למפולת, ואין מי שיעשה זאת אני נמצאת בינתיים אצל סבתא בראש־פינה, כי היא שוכבת במיטה ואני מטפלת בה.. אחכה איזה ימים עד שיתבררו הדברים במשמר – –

הסבר נוסף לקודם נמצא גם אותו כתוב בידי רבקה גרבובסקי לאחר מכן: – – רק בהיותנו בדמשק בבית־האסורים נוכחנו כמה נפלו מאתנו וכמה נפצעו, אך מה נעשה בהרוגים לא ידענו. כאשר שאלנו את אחד המפקדים לגורל הנופלים הבטיח כי הם הרשו לאנשי הצלב האדום ולכמה מאנשי הגליל, להביא את החללים לקבורה בראש־פינה. האמנו ולא האמנו, אך כאשר חזרנו ארצה נודע לנו הכל… כשהוחזרה המושבה למדינת ישראל נסעתי לראות את המקום וחשכו עיני – הרס כזה רק ברברים עלולים לחולל ואת קברות ההרוגים עדיין לא מצאו. הודות לצה"ל והרבנות הצבאית, שחיפשו במשך שנתיים אחרי הנופלים, גילו לבסוף את מקום מנוחתם והביאום לקבר ישראל. את בני כרמי ביקשתי לקבור בקברות הצבא בראש־פינה, המושבה שהיתה ערש־ילדותו.

האשה האמיצה נשארת איתנה ברוחה על אף הכל ושומרת אמונים לחבריה וחברותיה מהשבי גם בארץ: – שלום רב, – כותבת היא לחברה־לשבי בעבר – לשם מה אתחיל את מכתבי בבכי ונהי ואני כבר למודת סבל וצרות. כי מה יועילו לנו הבכיות והדמעות – האם נחזיר את אהובינו מקברם? – אותם היקרים שנפלו, מי במלחמה ומי במחלה! – – הנחמי יקרה במה שנשאר לך ולא תוסיפי לדאבה עוד…

ועוד: כל הזמן ציפיתי לדעת מתי תהיה חתונת מרים (מארגון ווג’בוד), כי ידעתי שאתן תהיינה שם (חברותיה לשבי). רציתי כי נסדר ביחד איזה “ערב דמשקאי” כדת וכדין, אבל אתן אינכן עומדות “על הגובה” בענין זה. הייתן צריכות לנסוע לנתניה ולסרוק אותה ולמצוא אותי. – – כך מפליאה אותנו

רבקה גרבובסקי גם עתה, כשהיא איתנה ברוחה כחברה שווה בגיל לצעירות ממנה, אשר היתה להן “כאם” בשבי.

אמנם בכך לא מוצתה הפרשה כולה וכחלוף שמחת הפגישה שבו ימי המעשה העצובים: בחזרנו מהשבי, – משיחה רחל בלשניקוב – היה מסתובב בעלי יהושע ודמעות בעיניו, כי נשאר לפתע ללא בית וללא רכוש ועמל שישים שנות חייו ירד לטמיון. יעץ לו מישהו מעובדי עירית נתניה שילך לעבוד, פן יצא חס־ושלום מדעתו מרוב צער. ואמנם בעזרת עובד בן־עמי ראש העיריה ושקד סגנו ניתנה לר' יהושע עבודה במשתלה העירונית ובנטיעת הרחובות בנתניה – כאן השקה את הנטעים כשהוא מעביר את הצינור במריצה. – כאן נכנסים גם אנו בלב כבד לפרשת סיום, אשר אין להסתיר את האמת המרה שבה – “כי האמת לא תסלח” נאמר מיד כי הענינים הנוגעים לגורלם של שבויי משמר הירדן המשוחררים מסתבכים והולכים מתחילה, ולמען הבהירות אין לנו אלא להישאר בתחום העדויות והכתובים ככל שנהגנו עד עתה. ראינו את השבויים חוזרים קבוצות־קבוצות – רובם הגדול מחברי ארגון “ווג’בוד” – אשר לגבי דידם הפתרון הוכן מראש: מיד לאחר שהתאוששו שרידי הגרעין שנשארו בארץ מהמכה שהונחתה עליהם, – כותב שמואל בן־אברהם – החלו מטפלים בהשגת מקום חדש מהמחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, מקום שבו יוכלו להתבסס זמנית ולקבל בצורה נאותה את חבריהם שישובו משביים. לאחר כמה הצעות תפשו החברים את בתיו העזובים של הכפר הערבי אבו־כביר אשר במבואות הדרומיים של תל־אביב – שם הכשירו כברת אדמה לגידול ירקות להספקת הבית וגם למכירה. כיוון שחזרו חברי הגרעין מהשבי באפריל 1949, נוצר מיזוג של שרידי “ווג’בוד” עם גרעין “מרגולין” שעלה על אדמות בית־ליד ליד נתניה – ושם יסדו יחדיו בכוחות משותפים משק שיתופי משגשג – היא נורדיה היום.

לא כן שרידי הוותיקים של המושבה. אמנם.מעטים הם במספר והאיש המרכזי אשר ידע לכלכל את הענינים של ציבורו ורק הוא עשוי היה לשוב וללכדם – אלעזר סגל – לא היה עוד בחיים; אף־על־פי־כן לא נתנם לבם להשלים עם העובדה שהם אינם עוד בעלים לאדמתם ולאשר יקום עליה. אלעזר סגל אמר לבנו לפני מותו, כי רכוש האכרים הובטח מפני נזקי המלחמה בהתאחדות האכרים (כאמור לעיל), אך המיסמכים על כך אם היו – אבדו. החומר רוכז מחדש במאמצים רבים ונמסר לטיפול לוועדת הכנסת וחבר הכנסת, עזרא איכילוב, הגן בחום ובמסירות על עניניהם של שרידי משמר־הירדן אף הציג שאלה שניה: מדוע אין משלמים את הפיצויים המגיעים לאכרים שנפגעו, כדי שיוכלו לשקם את משקיהם? תשובה ברורה לא באה וועדת הנזקים לא הגיעה משום־מה לכלל אחדות־דעות בדבר שווי הנכסים שניזוקו בקרבות.

אף־על־פי־כן לא נואשו השבויים שחזרו מלשוב לחרוש את אדמתם, ובהם רבקה סגל ושמואל בנה. הנה באה רבקה מנתניה ביום המיועד אל השדה שלה אשר ב“ארד אל־חט”, שמה צריך היה לבוא טראקטור מיסוד־המעלה לחרוש, אך נתברר כי קיבוץ הגוברים (גדות) כבר הקדים וזרע את השדה ואנשי הקהק"ל שבאו למקום מציעים לה לרבקה: נתן לך אדמה במקום אחר. רבקה טענה: מקום זה יקר לי ואני רוצה לחזור אליו, – אך שוב לא היה שומע לה, וזה אחרי התרוצצות במשך חדשים להשיג את הזרעים ברשיון מיוחד לכך.

מודה רבקה, כי לשמע הידיעה הזאת, נשארה לשבת במקומה בהרגשה כי לבסוף תש כוחה – די.. אמרה בלבה – עתה אני גמורה ושבורה ואנשי הגוש מהמשקים סביב, הללו שהיו באי ביתה, בהיות אלעזר בעלה בחיים, התעלמו ממנה. “ובעד נחלתם שכללה 160 דונאם אדמה ובריכות דגים בכלל, קיבלה את הפרוטות, בהן בנתה לה דירה קטנה בנתניה – זה השכר של עמל חייהם שלה ושל אלעזר בעלה” – – יותר מכן: זו חתימת פרשה של שלושה־ארבעה דורות של משמר־הירדן. – מדגישה רבקה בכאב קודר – הפרשה אשר בסבא צבי שניידר החלה, באריה בנו, נימר ע’זאל, נמשכה וכן חוליות השרשרת – רבקה נכדתו ושמואל נינו ככל שהועלה בספר זה. – – בעל כרחה נשארה מנסרת שאלה באווירה של משמר הירדן ההרוסה: מדוע? –

* * *

סימוכין לשאלת ר' יהושע בלשניקוב: מדוע? –    🔗

יוסף נחמני, איש הקרן־הקיימת לישראל, שהיתה לו יד בהסדרים שלאחר מלחמת השחרור במשמר־הירדן ואדמותיה, מודה בסקירה לאחור, כי “אולי צריך היה להיות אחרת” – – נזדמנתי למשמר הירדן שנמחתה כליל מעל פני האדמה, ובמקומה על שטח פנוי וישר הוקמה “יד לגיבורים” – כותב י. נחמני – נזכרתי בגורלם הטראגי של איכרי המושבה שנלחמו במקום זה, הלכו בשבי, ובחזרם מצאו את עצמם עזובים לנפשם ואין דואג לשיקומם כאן. זמן־מה התרוצצו, השתדלו לחזור ולשקם את משקיהם, אבל נתקלו באדישות נוקשה. שוב לא ראו הללו לפניהם מוצא אלא לעקור ממושבתם ונחלתם, בה הרוו בזיעתם ובדמם את רגבי האדמה. ולא אחת מעיקה עלי ההרגשה, שאולי גם לי חלק בכך וגם אני אשם, שלא עשיתי את הדרוש לתקנת האנשים הטובים, החלוצים הנאמנים, שמסרו את חייהם לעם ולארץ.

מובן, כי שוב אין תועלת בהכאה “על חטא”, אך יש עם נחמני תאורים נאמנים של שרידי המושבה במאבקם הנואש האחרון. – במשרדי ישב בלשניקוב, מראשוני מתישבי משמר הירדן, – ממשיך נחמני – זקן כפוף ממשא עשרות שנים של סבל ותלאות, פניו המקומטים והצמוקים אכולי קדחת ויאוש וידו הגרומה, יד אכר יהודי, מונחה על שולחני. בקול עצוב הוא מגולל את פרשת חייו ודמעה ניגרת על לחיו: "לפני 64 שנה (מגולל בלשניקוב) באתי למשמר הירדן עם אבי ישראל וסבי הרב אייזיק שניידמן (שטבע לאחר מכן בירדן של מנחמיה) – ואני אז בן 4. באנו למדבר שממה ובנינו בידינו את ביתנו, חצרנו ומשקנו. הקדחת פקדה אותנו, החלישה את גופנו אך לא את רצוננו. הרבה קרבנות הקרבנו לה אך התקשרתי לקרקע ונאחזתי בה בכל חושי. היו לנו חיים קשים מאוד, לי לאשתי ולילדים אשר גידלנו. יום־טוב לא ידעתי בחיי, חוץ ליום בו כנסנו את התבואה מהגורן למחסן, בשנה שהאדמה נתנה את יבולה. מעולם לא עלה על דעתי לעזוב את המושבה ושמחתי בחלקי. התגאיתי בזכות שנתן לי השם להיות איכר בארץ־ישראל ולהתפרנס. לא נעניתי לשידולים, למכור את משקי ולעזוב כמו שנתפתו כמה מהאכרים הוותיקים אשר פקעה סבלנותם. אני לא יכולתי לבגוד באדמתי. אמרתי: במושבה זו אמות ובני ימשיכו אחרי. כשהתחילה מלחמת השחרור אמרו כי עלינו הזקנים לעזוב את המקום. צחקתי כי לא יכולתי להשיג, כיצד יפקיר איכר את אדמתו אשר אתה כרת ברית ולה מסר את כל כוחו! – – זקן אני וכיצד אפרד ממנה?! – – נשארנו הוותיקים ונלחמנו יחד עם הצעירים. רכי“לב לא היו בתוכנו ושני בני, יצחק ואהרון, נפצעו. אחר־כך כבש הצבא הסורי את המושבה והמפקדים הסוריים שראו מה מעטים אנחנו, תמהו ושאלו: היכן הצבא שהגן על המושבה? לא האמינו כי קומץ קטן של מגינים, חסרי הכשרה קרבית, עמדו בפני חילם הגדול והסדיר. מי שנהרג נהרג… ואלה שנותרו בחיים הלכו בשבי, אך הסתרנו את דכאוננו מעיני שובינו.

כאשר חזרנו מהשבי (המשיך בלשניקוב) לא מצאנו את בתינו חצרותינו ורכושנו, כי הסורים הרסו הכל ולא השאירו לנו קורת־גג. הלכנו לראש־פינה והתחננו (לפני ב"כ המוסדות) כי יבנו לנו את בתינו ומשקינו. כל יום הלכתי מראש־פינה למקום שהיה משמר בעבר, ישבתי על הקרקע שהיתה חצרי ובכיתי מרה. חשבתי והרהרתי: הנה זכיתי לעת זקנה, אחרי 60 שנות עמל, לראות בקום מדינת ישראל. לא לחינם סבלתי ונלחמתי בפגעי הטבע והאדם. עכשיו שקמה המדינה, אבוא למנוחה על אדמתי – – אבל הממשלה, המדינה והמוסדות אינם רוצים להכיר ולדעת את בלשניקוב. עכשיו הוא זקן ומה יועיל עוד? – – אין צורך בו ואין מי שיתבע כי יחזירו לי את ביתי, נחלתי ורכושי, ולי אין כוח לצעוק. ואם אצעק מי ישמע? – – האם כך נוהגות מדינה וממשלה בחייליה שעזרו להקימן? האם זהו צדק? – – מעודי לא נזקקתי לבריות ועכשיו אומרים לי: מכור את אדמתך ודרוש פיצויים מהממשלה בעד רכושך שנחרב. מה הרע אשר עשיתי כי אלוהים משליכני לעת זקנה? לא פיללתי שכך יהיה סופו של יהושע בלשניקוב. כאשר עמדתי בשתי רגלי על אדמתי לא היה חזק ממני, אך עתה שהורחקתי ממנה, תש כוחי, כמו שסר כוחו של שמשון, כביכול, כאשר גילחו את מחלפות ראשו – – ואני מרגיש כי קרוב קיצי – –

ומוסיף יוסף נחמני: בלשניקוב כשאר הוותיקים, נמצא אנוס למכור את אדמתו ועבר לנתניה כפועל יומי בעיריה. כמו שלבו ניבא לו, לא האריך ימים ומת שבע מרירות ואכזבה.

וכן ישבה אצלי רבקה גרבובסקי – ממשיך נחמני – והיא אינה בוכה. דמעות אינן ניגרות על לחייה כמו על לחיי בלשניקוב. הבעת אדישות בפניה, כמו קפאה, אך אתה מרגיש כי יאוש ואכזבה מקננים בלבה. הגורל התאכזר לי – אומרת היא לבסוף – ונאלצתי למכור את הקרקע. מזה שבע שנים (אחרי השחרור מהשבי) שאני, עם יתר אנשי משמר, מתרוצצת במשרדי הממשלה ודורשת כי ישולם לנו בעד הרכוש שנשדד ע"י הצבא הסורי. האם זה צודק ואנושי לנהוג כך באשה אלמנה, אשר שיכלה את בעלה ושני בניה על תקומת המדינה? – אלמנה אני ומוכרחה לעבוד קשה לעת זקנתי, כפועלת נקיון (בנתניה). אילו היה לנו “גב”, לא היו נוהגים בנו בזלזול כזה. הממשלה מקימה אנדרטות לגיבורים שנפלו במלחמת השחרור, אך אינה מחזירה את המגיע ללוחמים אשר נותרו במקרה בחיים. לא נדבות ולא קיצבה אני מבקשת, אלא להחזיר מה שאבד. אנחנו שהקרבנו את כל היקר לבנין הארץ בלי תנאי וסייג, הננו מקופחים. כמה הרגשתי את עצמי עלובה ומושפלת ביום העצמאות, כאשר משמר הירדן היתה נעדרת מרשימת הישובים שקיבלו את אות הקוממיות, ואפילו את לוחמיה שנשארו בחיים לא ראו צורך להזמין לטקס!

גורל דומה פקד את רבקה סגל אשר בעלה אלעזר נהרג ע"י הסורים תוך כיבוש המושבה, והיא נשארה אלמנה עם ילדים קטנים. – מסיים נחמני – כל סבלם של ותיקי השרידים של משמר הירדן, במאבקם הממושך והספוג גבורה והקרבה במשך 68 שגה (במועד כתיבת הדברים), כשהם בודדים, לא עמד להם שיחזירום אל נחלותיהם ויניחו להם לשקם את חייהם. המדינה, הממשלה אף המוסדות הלאומיים, לא ידעו למלא את חובתם כלפי שרידי החלוצים מהתקופה המפוארת של ההתחלות.

מהדברים עולות איפוא שלוש עצומות – ועל כך נראה גם להלן: העצומה האחת שדחו את השרידים מלקבל בחזרה את אדמתם; השניה – “לך־ושוב” במשרדי הממשלה בדבר הפיצויים עבור רכושם שנחרב במלחמה; ג. נס־הקוממיות – ניתן (במאוחר יותר) לישובים שעמדו בחזית־הספר ומשמר לא הועלתה על לב באותו מעמד. אשר לעצומה הראשונה בדבר הקרקע, יש להביא כאן הודאה נוספת של איש משמר יצחק בלשניקוב (שנפצע בקרבות האחרונים ושכב בבית־החולים כמסופר לעיל): כאשר החלמתי משמר היתה הרוסה ואף אחד לא הושיט לי עזרה. אך זאת אמרו לי: למשמר לא תוכל לחזור, כי שם דרוש עכשיו “דם צעיר”. הבינותי כי הם צודקים מטעמים לאומיים, אך מדוע לא יכלו להשאיר גם לנו פינה במשמר שלנו! – – כל עברנו וסבלותינו לא היו שווים בעיניהם של אלה, לעומת השיקול, שאסור כי יישארו לשבת כמה “אכרים פרטיים” ליד “גוף מאורגן” (קיבוץ)… מכרתי איפוא את אדמתי לקרן־הקיימת־לישראל ב־15 ל"י הדונם ואותו יום בכיתי כאשר לא בכיתי מעודי.

כתבתי להקהק“ל: “במקום כסף תנו לי נחלה במושבה אחרת.. עבור 160 דונאם שלי תנו לי חמישה דונאם עם משק־עזר ליד העיר – ולא זכיתי לתשובה.” – ויצחק בלשניקוב – כתב עתונאי – בן חמישים, צנום וכחוש, הולך עם רעיתו, עשרת ילדיו והוריו הזקנים, עמוס עשרות שנים של כינין ורסיסי פגז בגבו – לנתניה, מטה שכמו לעבודת בנין כדי להתפרנס ולהקים לו בית ב”שיכון".

רבקה גרבובסקי עדיין אינה משלימה עם העובדה, כי אמנם נגזרה עליה פרידה לצמיתות ממשק, לול ורפת משלה ולוחמת בעקשנות רבה: לכ' הקרן־ הקיימת לישראל, – כותבת רבקה ומגוללת את פרשת חייה – לפני עשרים שנה עלינו, בעלי ואני וארבעת ילדינו, להתישב במשמר הירדן ע“י פיק”א, ואנו בני אכרים בראש־פינה. לאט ובכוחות עצמנו הקימונו משק למופת – – – (גם אחרי רצח בעלה) לא נפלתי ברוחי ומשקי התפתח יפה, הילדים גדלו והכל הצליח… עם הכרזת המדינה התיצבו שני בני לשירות, אך הושארו במקום־הספר להגן, לשמור ולעבוד – – ימים שחורים עברו עלינו, כשבני הגדול נפצע והשני נהרג ועד היום אין מוצאים את קברו. מאז חזרנו ארצה מהשבי איני מוצאת לי מקום עבודה, כי אשה מבוגרת אני. אני מבקשת שלושה דונאם אדמה בנתניה לסדר לי משק קטן – – ויש הרבה אדמה נטושה וזכויותי אינן פחותות משל אחרים – –

לא נענתה כאן והידפקה על משרד הבטחון, האגף ליישוב חיילים משוחררים ושיקומם: כשביקשתי מפקיד קק"ל להפריש לי קרקע, יעץ לי לקבל בית בשיכון… לאחר מכן נאמר לי כי לא אקבל את הדירה עד שיבנו בשיכון את גן־הילדים והצרכניה – ואני שואלת: היתכן, כי כך יתעללו בי? עשו כל מה שביכולתכם ותהיה גם לי קורת־גג לראשי.

ואשר לפיצויים (כותבת רבקה להתאחדות האכרים, אל יצחק זיו־אב מנהלה): זו לי פעם ראשונה מאז שובי מהשבי לפנות בענין הנזקים שנגרמו לי במשמר הירדן… אני גרה בנתניה עם בתי, בני הקטן וחתני – ומאז הנני מחזרת על פני המשרדים לבקש עצה מה לעשות. שלחתי למשרד נפגעי המלחמה את ההערכה של רכושי במשמר הירדן, אשר לפי שומת מומחים ב־1949 עלה לסך 13,800 ל“י – – והנה לפני שבוע קיבלתי בתשובה הערכה של אותו משרד בסך 1750 ל”י ומבקשים ממני מענה: אם אני מסכימה להערכתם ישלחו לי את השיק. הרכוש שיצרנו אני וילדי רווי דם וזיעה – – ועתה מה אעשה בכסף זה? האם אוכל לסדר את חיי לעת זקנה –

בתוקף ההכרה השרשית, כי הקריבה כל היקר לה למען מולדת זו והעם “בתוכו היא יושבת” – רבקה חוזרת וכותבת (אל א. חנוכי, משרד החקלאות): קיבלתי מכתב, ששר האוצר הסכים להקציב לי סך 6000 ל"י כהלוואה לנסיעת פרדס או למטרה חקלאית אחרת. האם לא מגיע לי סכום, שאוכל להשתקם ולחיות במנוחה?

וגם בתביעה מוסרית (לראש הוועד של גוש ישובי הגליל העליון, הלל לנדסמן): אני מצטערת שאיני יכולה להיות נוכחת בהזכרה שאתם עורכים ליד מצבת אנשי משמר הירדן שנפלו בקרב, כי ביום השישי אין קשר בחזרה (מראש־פינה) לנתניה. לכן אעלה על קבר בני כרמי בראש־פינה ביום חמישי, כי הנני עובדת ומוכרחה לדאוג לפרנסתי. הנה – – בגיל חמישים ושש הולכת רבקה גרבובסקי לחפש יום עבודה, לפרנסתה ולכלכלת בנה הצעיר. איני בושה בעבודתי כעובדת נקיון במלב"ן, בנתניה, אך בושה אני למען המדינה אשר יראו עלי באצבע: הנה דוגמה נאה, להקריב בנים ואין דואג לה! – – מה לכם לפנות אל המתים, דאגו לחיים! הרימו את קולכם, אנשי הגוש – – ודאי שאני כותבת על אוזן לא־שומעת, כמו בשאר פניותי אליכם, כדי לגולל קצת את העומס מן הלה. היה שלום, ואנא תזכירו חבר שהלך לעולמו משברון־לב על היחס אליו לעת זקנה, ר' יהושע בלשניקוב זכרונו לברכה, אכר בעל שיעור־קומה חרוץ וישר – –

הדברים משכנעים ובעל־כרחנו סוקרים אנו לאחור – אחר סיבה ושורש ליחס זה. רמז ברור בכיוון זה עולה לנו גם מדברי טוענים שקמו לאנשי משמר מן החוץ, במוקדם או במאוחר, כגון שראינו לעיל. ר' יעקב גלבגיסר אשר ישב מכבר מחוץ למושבה, אך ראה את עצמו שותף לגורלם של חבריו לשעבר (גם באבלו האישי על שני בניו התאומים שנפלו במלחמת העצמאות – כאמור לעיל). כותב – “כאב שכול ובן אחד המייסדים של משמר הירדן”: אני משוכנע ובטוח, כי אילו היתה מגיעה עזרה למשמר־הירדן, המושבה לא היתה נופלת. אנשי משמר עמדו בגבורה עילאית עד הסוף. ורק כאשר אחרוני הלוחמים ראו את עצמם מוקפים מכל צד – רק אז הרימו את דגל הכניעה והלכו בשבי.

ר' אלתר אשכנזי, שכנה של משמר־הירדן מיסוד־המעלה, משמיע ברמה את עצומת משמר־הירדן, הריסותיה ושרידיה מלב נרגש: – – אחותנו משמר־ הירדן – בשמה הראשון “שושנת הירדן” – אשר נחרבה ונמחתה במלחמת השחרור ע"י האויב הסורי! – מושבה קטנה היתה באוכלוסיה (בסך־הכל עשרים וחמישה בתי־אב) ודלה בנכסיה, אבל עשירה היתה ברוח חלוצית ולאומית וחוט של חן היה משוך עליה. היא שישבה ליד הירדן היתה חוצצת בין הישוב העברי התרבותי ובין הישוב הפראי מעבר לירדן – ובכל כוחה ומאודה שמרה על חיץ זה, אם בדרכי שלום ואם במלחמה שערה – – רוב אנשיה באו מצפת, חלוצת ההתישבות החקלאית של “בני הישוב הישן” – ואם אנו סוקרים את קורותיה שוב אין אנו מתפלאים מנין שאבה את העוז והאמונה לעמוד בודדה במערכה מול אויב אשר ריכז את מיטב צבאו על כל נשקו. חמישה מנינים איש ואשה נמצאו בה בעת הקרבות הללו – והדברים ידועים… אף שמעתי מפי יהושע בלשניקוב, כי בלכתם בשבי פנה אליו קצין סורי בכיר ואמר: ראה מה עוללו לכם “אלפי גיבוריכם” שנלחמו בגיזרת משמר הירדן, אשר בשעת ההכרעה נסו והצילו את עורם ורק אתכם, הזקנים והחלשים, הניחו לנפול בשבי. אך הזקן בלשניקוב שקל לו בגאון: אילו היו הדברים כפי שאתה אומר, כי אז דגל ישראל היה מתנוסס על ארמון הממשלה בדמשק האמת היא כי “גיבוריכם” אתם נלחמו נגד קומץ אנשים זה העומד כאן לפניך – זו היתה תשובתו של איש משמר־הירדן ונחמתנו היא כי מלחמתם וקרבנם לא היו לשוא.

אין אנו באים לחדש מדנים על קברותיהם של לוחמים, אך בעל־כרחנו אנו ממשיכים עם ר' אלתר הטוען בתום־לבו: – העזרה שהגישו למשמר־הירדן (בקרבות האחרונים) היתה בכך שמדי ערב שיגרה המיפקדה שלנו כעשרים מכוניות ריקות באורות מלאים למשמר־הירדן והחזירה אותן בו בערב באורות כבויים, כדי להטעות את האויב, כאילו מרכזים כאן כוחות גדולים. וכן אזכור את דבריו של המנוח אלעזר סגל, מי שהיה עמוד־התווך של משמר־הירדן ונפל עם כיבוש המושבה. הוא סיפר לי כי אנשי המטה תבעו ממנו לסלק מהמושבה את אנשי אצ"ל – “ואם תעשה זאת נתן לך עזרה ונשק”. – ואילו אלעזר טען לעומתם: הם היו אתנו בעבר והם יישארו אתנו גם עתה. – –

רק אז עמדתי על פשר החידה! – מתריע ר' אלתר אשכנזי – שכן על אכרי משמר נמנו לאחרונה חברי ארגון שהשתייך לאצ“ל, ולא עוד אלא תקופה ארוכה קודם לכן עשתה שם פלוגת עבודה של בית”רים ובכך “נפסלה” המושבה בעיני המוסדות – – ההפלייה מאז נמשכה גם במדינה והמושבה הוכרעה – – כעת עומדים אנו רכוני ראש לפני מצבת הזכרון ולבנו מתמלא גאווה לאומית על עמידת הגיבורים שחרפו את נפשם ונלחמו כאריות, מעטים נגד אלפים – – מנין באו לאנשי האת והמחרשה גבורה עילאית והקרבה עצמית? הרי אלה אינם עשויים להיווצר מאין – – אבל אם אנו מסתכלים סביבנו ולנגד עינינו בית־הקברות של משמר הירדן, בו נחים הנחשונים שעלו על המקום הזה לפני שישים שנה – נבין: על מופת זה נתחנכו גיבורינו ועם חלב אמם ינקו את הנכונות לשמור על אדמתם – – וקול דמיהם זועק אלינו מתוך האדמה אשר הקריבו את נפשם עליה: אנו נתנו למדינה הכל – ומה עושה המדינה למען הנפשות הקשורות אלינו שנשארו בחיים?! – –

השאלה הוצגה איפוא באומץ וביושר ע"י זקן הדור השני למייסדי הישוב בגליל העליון ושוב לא נוכל לראות בעצומתם של בני משמר הירדן קובלנה לשמה, אלא פרי הכאב שכואבים הם על עלבונם הם ויותר מכן על עלבונה של יצירת אבותיהם.

 

פרק ט"ז: ואף על־פי־כן – “היה כדאי”    🔗

ללא מענה    🔗

בלי לבדוק בציציותיהם של הדוברים והכותבים אם הם “משמאל” ואם “מימין” – ראינו כי גם הללו מבחוץ ומשקפים את “דעת הקהל” – מהם שהיו מעורבים במישרים בעניני משמר־הירדן וגורל שרידיה – טוענים פה־אחד לעלבונה של המושבה האמיצה והצנועה ושואלים – כיצד ומדוע גמלו לה כך תוך הקרב האחרון ואחריו?

אנו רחוקים היינו מלראות הפקרה במתכוון של משמר־הירדן בימי הקרב, שהרי לא בלבד דברי מפקדים שהובאו לעיל העידו, אף נשלחה תגבורת למושבה מזמן לזמן, אלא יודעים אנו על קרב־הדמים שיזם צה"ל כתום ההפוגה הראשונה, לאחר שהתחזק בארגונו ובציודו, כדי לדחוק את הסורים מראש־הגשר שתפסו כאן. אם גם הדבר חורג ממסגרתנו, אין אנו פטורים מלהזכיר כי בליל 10 ביולי (חודש ימים אחרי נפילתה של משמר הירדן), כתום ההפוגה הראשונה, פתחו היחידות הישראליות במיבצע שמטרתו היתה – חיסול מוחלט של האויב בראש־הגשר, תוך כיתור הסורים בעמדותיהם הם ממזרח לגבול.

על אותה מערכה כותב כתב צבאי (נתן דונביץ, “הארץ”): במשך כל ימי ההפוגה הראשונה הזרימו הסורים תגבורת לראש־הגשר (משמר ההרוסה) וביצרוהו בקדחנות. ניכר היה כי הם עומדים לחדש את התקדמותם בשלב הקרבות השני⁶⁰, אולם כאן נטל צבאנו את היזמה לידיו ובלילה הראשון לחידוש הקרבות פתחו היחידות הישראליות במיבצע נגדי… – כוח אחד יצא מקיבוץ “איל” (דרדרה) שעל החוף המזרחי של ים־חולה, כדי לכבוש את תחנת המשטרה והמישלט הסורי; כוח שני יצא מדרום למשמר, צלח את הנהר, במגמה לחסל את המישלטים מול משמר הירדן ולהתאחד עם הכוח הבא מדרדרה, וכוח שלישי עמד להתקיף את משמר־הירדן עצמה. האויב הבחין בתנועת המתקדמים ופתח באש חזקה, כששייטת סירות שיצאה מחולתא צריכה היתה לשמש מעין גשר־מעבר ליחידותינו לגדה המזרחית. חברי חולתא המשיכו בשיוט הסירות (בקרבת פרדס כורי) וחיילינו עברו בהן קבוצות־קבוצות לגדה המזרחית. התפתחו קרבות קשים והסורים הטילו למערכה את חיל השריון שלהם, בחיפוי אווירי בלתי פוסק. היזמה ביבשה עברה לידי הסורים תוך קרבות עקובים מדם – הם תקפו את “איל” ופרדס כורי עבר לידיהם – – מצד שני התפתח קרב אכזרי על יארדה שעברה שלוש פעמים מיד ליד ונפלו בו לוחמים רבים משני הצדדים – המצב בראש־הגשר נשאר איפוא כשהיה בסוף השלב הזה של הקרבות. האויב לא מוגר, אך לא ניתן לו להתקרב אל הכביש הראשי – הגליל לא נותק והתנועה בו נמשכה.

בעל־כורחך אתה אומר: – כאן כבמקומות אחרים (וירושלים העתיקה בכלל!) פעל יתרונו של האויב. ואנו באים לסכם את עצומתם של שרידי משמר־ הירדן בנקודה המכאיבה האחרונה – הענקת נס הקוממיות בה קופחו לאחרונה (1955). מי שהיה מפקד המקום, נתן אדלר, פנה בשאלה דחופה למשרד הבטחון ודרש את תיקון העוול; ראש עירית נתניה, עובד בן־עמי, שלח מברק לשר־הבטחון, בו העמידו על העוול שנעשה בכך לשרידי הלוחמים. מזכיר משרד הבטחון השיב, כי האות ניתן רק לנקודות קיימות שעמדו במערכה ואילו משמר הירדן נהרסה ושוב אינה קיימת – –

מיד נשמע כאן שוב קולו של אחד מ“ותיקים” – מאלה ששמותיהם הופיעו בעשרות השנים הראשונות למושבה – בשאלתו: “לפני 68 שנה נוסדה המושבה וכל קיומה רווי גבורה ודם, מחולי הקדחת הצהובה ועד לקרבנות בניה במלחמת השחרור – – האין ראוייה גם משמר הירדן לנס קוממיות?” – וחתום מנחם בלשניקוב “חייל משוחרר מהגדוד העברי הראשון ליהודה”. – מיד אנו נזכרים בו וברובהו קצוץ־הקנה במאורעות 1929, אך לא זה העיקר; מנחם היושב מכבר מחוץ למושבתו נפגע למשמע עלבונה ועולה לירושלים – אל נשיא המדינה, יצחק בן־־צבי ז"ל, שהרי הוא “חבר לגדוד” ויבין לצערו. בן־צבי קיבל אותו (אף שלא בהזמנה מראש), כיאה לחברים־לנשק אף ניתן לו להשמיע את עצומתו באזני השליש של הנשיא – ומנחם טען: אנו שנולדנו במושבה זו, גדלנו וסבלנו בה – דור ראשון, שני, שלישי ורביעי – לא נוכל לשאת את החרפה, שלא ניתן גם למשמר הירדן אות הקוממיות כמו ליתר הישובים שעמדו מול האויב.

הדבר עורר תגובות נוספות ונתן בן־חיים ממושב נורדיה כתב (עתון “דבר”, 24.5.1955): בעתונכם מ־19.5 פורסמה תשובת הממונה על יחסי ציבור במשרד הבטחון, שעניינה בכותרת: “נס הקוממיות רק לישובים קיימים” – ונאמר בה: “נס הקוממיות הוענק לא לאנשים אלא לישובים שעמדו במערכת מלחמת העצמאות ונשארו קבועים גם היום. למגינת לבנו נעזבה משמר הירדן ונשארה בהריסותיה עד היום ומשום כך לא הוענק לה הנס.”

“בקשר לנ”ל הננו להעיר – כותב בן־חיים – א) משמר הירדן עמדה בגבורה בפני התקפות ישירות של הצבא הסורי הסדיר מ~15 במאי עד ה־10 ביוני; ב) הישוב לא נעזב, אלא מתישביו־מגיניו נלקחו בשבי האויב; ג) לאחר שמשמר הירדן הוחזרה לישראל, התישב בה ארגון “בני צפת” אשר ירש את מקומם של המתישבים הקודמים. אמנם הישוב הוזז כ־2 ק"מ מערבה אולם הוא קיים. ד) הישוב הקיים ידוע בשם “משמר הירדן א' " (אמנם בענין זה חל ערעור והדבר נמשך – ראה להלן) ועל כן אין לומר, כי משמר הירדן נעזבה ונשארה בהריסותיה. המתישבים הקודמים אמנם לא חזרו לנקודה, אולם היא קיימת. ואשר לטענה כי היא הוזזה ממקומה הקודם, הרי גם בנגב קרה כי נקודה הוזזה, ואעפ”י כן הוענק לה הנס. – לפיכך תמוה הדבר, כי לישוב משמר־הירדן לא הוענק נס הקוממיות – – "

מעתה ברור, כי מדי שנה ב־ג' בסיוון, כאשר עולים שרידי משמר להתייחד עם זכר מושבתם ולכבד את זכר חבריהם לקרב אשר את חייהם מסרו על הגנת המושבה – בין אמירת “קדיש” ל“אל מלא רחמים”' – אינו פוסק הרחש בין הנאספים מתחת לקרניה הלוהטות של השמש, במחאה אילמת ובדברים נוקבים.

כולם הכזיבו אותנו – מסכם יצחק סגל, אשר קמטי פניו הצנועים מעידים על עצב ילדותו ונעוריו במושבה ועל קדרות המערכה ולאחרונה השבי – בכל אותן השנים של האכרות העניה־הלוחמת של משמר־הירדן. כאשר יצאנו לזרוע את אדמתנו אחרי שחזרנו מהשבי, מצאנו אותה זרועה ע“י הקיבוץ שהשתכן אצל חרבות משמר הירדן. הדבר גרם לסערת רוחות בגליל העליון והאכרים שראו את עצמם נפגעים פנו אל המוסדות העליונים של המדינה בדרישה להתערב בדבר. בעקיפין נרמז לנו כי נמכור את הקרקע והיו שמכרו מיד, היו שנכנסו במשא־ומתן עם המרכז החקלאי! אך היו משפחות, ובהן משפחת אחי אלעזר ז”ל, שלא רצו למכור את אדמתן. שכרנו טראקטור ועיבדנו את אדמתנו בגידול פלחה, כשאנו מעוניינים היינו בפיתוח משק אינטנסיבי ובחידוש גידול הדגים בבריכותינו, שיצאו להן מוניטין בזמנו אך נחרבו בימי המלחמה. דרשנו עזרה לכך מהמשרד לנפגעי מלחמה וכיוון שניתנה לנו בצמצום רב לא יכולנו לחזור לבריכותינו.

משנוכחנו ביחס של ביטול וזלזול אלינו, החלטנו בכאב רב, כי מקומנו לא יכירנו עוד במשמר הירדן – המושבה האהובה. – ממשיך יצחק – ואמנם שרידי משמר לא חזרו עוד על נסיונם ומאמצם לקומם הריסותיה. הם עקרו רגליהם הרחק מן המושבה החרבה ועד נתניה הגיעו – יעצתי אז לחברי לקבל מה שנותנים להם, כי נואשנו להוסיף להידפק על הדלתות. והתנכרות המוסדות הגיעה לשיאה, שעה שנפקד מקומה של מושבתנו בחלוקת נסי הקוממיות. – משמר הירדן אשר היוותה ראש־גשר לחדירותיו של האויב ואשר שיכלה את מיטב בניה־לוחמיה – לה לא הגיע נס הקוממיות! – – – ואם כל אלה עוללו לנו מה טעם כי נלין, אם ביום ההתיחדות והזכרון עומדים שרידי המגינים גלמודים ובודדים לבכות את מר־גורלם, בהעדר נציגי השלטון אף לא נציגי צה“ל – כאילו נחשבנו בנים חורגים למדינה! – – ולא סיים יצחק סגל ז”ל את מחאתו, כי תוך חיבור ספר הקורות של “מושבתו האהובה” – הספר אשר יזם – נפטר בטרם עת, אך הספיק לקפל בדבריו הצנועים את האמונה ששמר למושבתו עד מותו.

בין המתים והחיים    🔗

ועדיין חייבים אנו גם עתה בתיאור המתרחש סביב למשמר הירדן מאז נעזבה בהריסותיה, כי יש לומר שהעתונות שקדה מזמן לזמן ובפרט בימי הזכרון, להעלות תיאורים לכבודה. כאמור לעיל, נחנך ביום השנה השני (1950) גל־העד “לזכר המגינים” – גלעד בנוי אבן שחורה בגובה 5 מטרים, על בסיס של 2 מטרים ועל לוח־השיש נחרתו שמות 14 הגיבורים. יפה ציינה התאחדות האכרים בישראל באותה הזדמנות את השתתפותה עם בני המושבה ואנשי הגליל שנאספו לטקס, בדברי משוררנו חיים נחמן ביאליק:

וּפָקַדְתָּ קִבְרוֹת הַקְּדוֹשִׁים

לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,

וְנִצַּבְתָּ עַל עֲפָרָם הַתָּחוּחַ

וְהִשְׁלַטְתִּי עָלֶיךָ דְּמָמָה – –

שנה קודם לכן (נובמבר 1949) נעשה גם נסיון ראשון לשיקום ההתישבות על אדמת משמר, ושוב ע“י גרעין מחברי אצ”ל – לפי הסכם עם המוסדות המיישבים – ושם הגרעין “בני צפת”. אמנם מטעם או"מ הופעל לחץ להרחיק את נקודת ההתישבות מערבה יותר מכפי שעלה בכוונת המוסדות – אך אותה עליה עצמה ששימשה יסוד לישוב הצעיר על האדמה הוותיקה תוארה (עתון “הבוקר”, מאת שליחנו המיוחד מ. כהן) בהרחבה (3.11.1949): בשעות הבוקר המוקדמות הוחלו בראש־פינה הההכנות ליציאה לדרך וליד תחנת המשטרה הועמסו צריפים ואהלים ארעיים למתישבים. בני הגליל מנקודות שונות באו לקחת חבל פעיל בשיקום הנקודה והשיירה זזה מראש־פינה בליווי משמר שוטרים. בין הבאים שרידי משפחתו של אלעזר סגל שנפל במושבה. חבלני הצבא נגשו מיד לניקוי השטח ממוקשים –

* * *

שני טורי הבתים – 28 במספר – שעמדו כאן בעבר לאורך הכביש הראשי, הפכו לתילי חרבות, כשגלי האבנים ושברי הקירות מזדקרים אי־פה אי־שם. החורבן גדל והולך ככל שמוסיפים להתקדם לעברה המזרחי של המושבה, עד שאין רואים שם אפילו שרידי מיבנים. – מהבנינים הציבוריים המעטים שהיו במושבה – בית־הכנסת, בית־המרחץ ובית־הספר – לא נשאר זכר. האויב כילה את חמתו גם בעצים, בנטיעות הזיתים הרבים – ואבני הבזלת השחורות, הטיפוסיות למושבות הבארון בגליל, הן העדות היחידה שהיה כאן ישוב עברי.

גם הגן של מאיר שור, אשר נודע בעצי הפרי שלו, הושחת ורק שיחי צבר אחדים שרדו בו. מאיר שור שמכר לפני שנתיים את אדמתו לקהק"ל סירב למכור אז את הגן, כי אמר: ברצוני למסור גן נאה זה כתשורה לנכדי – – ולא זכה.

“כאואזיס” בנוף זה של חרבות מזדקר בית של שתי קומות, הנמצא מעבר לגדה המזרחית של הירדן – ובמרחק צעדים אחדים ממנו ־ שרידי תחנת המשטרה הבריטית שפוצצה ע“י הסורים לפני פינוי האזור. גשר בנות־יעקב שנהרס בזמנו בידי חבלני פלמ”ח, נשאר בהריסותיו וגשר אחר הוקם ע"י הסורים על פני הירדן. – הלב מתכווץ למראה העזובה והחורבן ורבקה גרבובסקי עומדת תוהה ליד חרבות ביתה ומשקה, אשר בנתה וטיפחה במשך עשרות שנים – וכן האחרים מהשרידים. גל אבנים ועמוד־בטון של שובך – זה כל מה ששרד… 

עברו שנתיים והמושבה זוכה שוב לכותרת בדפי העתונות, בהקשר למפעל ייבוש החולה ועבודות הקהק"ל בשטח זה, מהמקום שבו יוצא הירדן מימת החולה בדרכו לדרום. כותב מ. סלומון (“הארץ”, אפריל 1951): לא קלה הגישה לעבר משמר הירדן ועליך להצטייד ברשיון ממשטרת ראש פינה, כי מיד לאחר מחניים חסומה הדרך ושוטר עומד עד המשמר שלא ייכנסו אנשים ללא רשיון לאזור המפורז (לאחר מכן הועתק המחסום עד למקום המושבה). לפנים היתה דרך זו שוקקת ממכוניות שהיו באות מעבר לגבול; כיום שומם הכביש, אך במרחק־מה לצד שמאל נראים בתי המושב השיתופי “בני צפת”, אשר כמה מהם לקחו חלק בקרבות של משמר הירדן. הארגון התישב על מישלט יארדה המפורסם. מכאן יורדת הדרך אל עבר הירדן והמראה כאן הוא מן הנדירים ביותר. בצפון – מלבין החרמון המושלג (זכור התיאורים שהובאו לעיל). בשנים כתיקנן לבן החרמון בימי האביב, אך עתה (שנת בצורת) כמות השלג מועטה. לפניך משתרעת ימת החולה ולידו השפלה הנקראת בשמה הערבי “ארד אל חט”. ממול מתנשאים הרי גולן בעלי הלועות השחורים, אשר פלטו לבה בימים קדומים – – המקום המפורז ממנו הכביש יורד במאונך לירדן, מצב של “סטאטוס קוו” הוכרז בו. הסורים פינו את השטח והרסו את הביצורים שלהם לפגי נסיגתם, אך ליהודים נאסר להקים כאן ביצורים או להעלות צבא. רק משטרה רשאית להימצא שם. גם הערבים הורשו להישאר במקומותיהם – קראד־אל־בקרה במערב וקראד אל־ע’נמה אצל הירדן – מספר משפחותיהם כדי 250 (לימים הועברו השבטים האלה למקום אחר), אך הבדווים שהעתיקו את אהליהם אחרי הצבא הסורי אל מעבר לגבול, אינם רשאים לשוב ולעבור את הירדן ואהליהם משחירים בעבר השני. ובמרחק־מה ממקום עמדי מזדקרים עתה הדחפורים המעמיקים את אפיק הירדן, – – הדחפורים נצטוו להעמיק את האפיק והסורים מעבר לירדן צופים מביצוריהם על פני השטח, אף צליפותיהם נמשכות, כשאנשי המשק ועובדי הייבוש נאלצים לעמוד דרוכים וזהירים.

וחבר־לעט (צבי וולמוט מעתון “הבוקר”) מוסיף אילו ידיעות על “יורשים נוספים של משמר הירדן” – הם חברי קיבוץ “הגוברים” (לאחר מכן גדות) שבאו להתנחל על אדמות אלו ולזכותם נאמר, כי הם שליקטו את אבני הבזלת המסותתות מחרבות משמר, מהן נבנתה “היד” ע“י כץ מראש־פינה. – בכך נראה הקשר בין המתים והחיים, בין החרבות וניצני הבנייה המתחדשת – – “מורה־הדרך שלי, נער שעוד לא הגיע לגיל הגיוס – כותב העתונאי – מספר בפשטות צברית, כי בשעה שעסק בחפירות לגל־עד ננעץ מכושו בשתי גולגלות משל מגיני המקום – – לצרכי המשק השתמשו בשרידי ההריסות – הלולים ב”גוברים” הורכבו מפחים ששרדו במשמר. לדבריו, שכני הקיבוץ מיוצאי אצ"ל (בני צפת), אשר לדעתם גדולה החזקה שלהם על המקום משל אחרים בזכותו של ארגון ווג’בוד שהתנחל כאן כשנה וחצי לפני נפילת המושבה – בנו גם הם את בית התרבות שלהם מאבני הבזלת המסותתות שמצאו בהריסות.

בחדר המזכירות של “הגוברים” אני שומע – ממשיך העתונאי –, כי תושביו הצעירים חדורים אמונה ביעודם, להקים ישוב עברי גדול וחזק בגבול זה. אחרי הצרות והתלאות ששבעו בדרדרה מעבר לחולה (מקום היאחזותם לראשונה) הם נקלטים יפה בסמוך למשמר ההרוסה. כאן אלפי דונאמים לרשותם, ויש באדמות אלו גם 180 הדונאם של בריכות הדגים, אשר הובטחו לקיבוץ ע"י המרכז החקלאי; – בריכות אלו היו שייכות לאכרי המושבה, אשר המרכז החקלאי עומד לשלם להם דמי פיצויים.

אנשי אצ“ל שכני הגוברים בחרו בצורת המושב השיתופי – תחילה נקראו בשם “ארגון בני צפת”, אולם יוצאי צפת מספרם כאן מבוטל. כעת הם מכנים את עצמם “משמר הירדן א”, אך הגוברים מערערים על כך – – ואשר ליחסי שכנים בין הגוברים של “שמאל” ובין המושב של אצ”ל – הרי שניהם שותפים ליעוד אחד – להקים את משמר – גדולה וחזקה אשר תשמור על מבואות הירדן ולא תפול עוד לעולם.

מובן מאליו כי אין אנו פותחים כאן בקורותיהם של הישובים הצעירים, אך העתונאי מתרשם מהחרוזים שמצא בעלון של קיבוץ הגוברים. שהם מוקדשים למשמר הירדן הוותיקה בהערצה – ונעתיק מהם גם אנו:

… אש ועשן, ודם שפוך

קידשו כל קוץ ודרדר.

עוד נשוב אליך, משמר.

משמר הירדן, אדמתך נחרוש,

פה נקריב כוחות עלומים.

יד כאן ניטע לנופלים.

הרי שמתקיים גם כאן הכלל, כי ההיסטוריה אינה יודעת שכחה ואשר היה בא על המשכו.

במרכז נתניה    🔗

על אדמות משמר־הירדן יושבים איפוא שני ישובים – – “בני צפת” הרוצים בשם משמר הירדן א' (מושב שיתופי) והגוברים (גדות) (קיבוץ) – שניהם מרוחקים מערבה ממקום המושבה שנהרסה. במקום עצמו “היד לגיבורים” ומיבני צריפים למשטרת הספר מעבר למחסום – אך כל אלה שזכר המושבה יקר ללבם אינם משלימים עם כך והם אינם פוסקים להידפק על שערי המוסדות שייעשה כאן משהו לשיפור העזובה ולהקמת ציון ראוי לקורות המקום:

“עברו 11 שנים מאז מושבה זו נהרסה והיא עומדת בשוממותה. – כותב ר' אלתר אשכנזי לראש הממשלה מר ד. בן־גוריון – קוצים וברקנים מכסים את השטח והמראה עגום מאוד. מדי שנה בשנה ביום ג' בסיוון מתאספים אצל מצבת הזכרון אלמנות ויתומים, הורים שכולים, קרובים ואוהדים להתיחד עם נשמות הגיבורים ותמונת ההרס המזדקרת לעיניהם, מעלה על הדעת, כאילו היתה כאן, חס־־ושלום, “עיר נידחת” אשר דינה להישאר “תל עולם”. אדוני ראש הממשלה, מי עוד כמוך יודע איזה ערך היה אז, בבואך לארץ, לכל ישוב ואפילו הזעיר ביותר ואיזה משקל הוסיף לארץ ולעם – מדוע לא יינטע איפוא במקום הזה וייגאל משוממותו – חורשה ופארק לזכר הישוב הזה וגיבוריו?” –

אמנם תנאי הפירוז קשים כאן והסורים ממול אינם פוסקים מהתנקש בכל נסיון של פעולה – וגם זה נימוק וסיבה לדחיות; – אף־על־פי־כן מתגבשת והולכת תכנית להנצחת המושבה (מטעם קהק"ל – וראה יוסף ויץ לעיל) כדלקמן: “במגרש הראשון ייבנה יסוד כזכר לבתי המושבה שנהרסו ע”י האויב; תיעשה נטיעה לעבר עמוד הזכרון; תושלם הנטיעה במגרשים ובפינות שאין בהם מוקשים; יוצב שלט גדול ועליו תכנית המושבה עם ציון שמות האכרים שישבו במושבה" – בכך ייחתם העבר.

ובני משמר החיים? שוב איננו צריכים להזכיר כי מצאנו מהם תוך עבודת הספר פזורים ברחבי הארץ איש־איש במשלח־ידו או בסדנתו ובמלאכתו, כאזרחים טובים ועמלים בכל מקום. בישובים העירוניים של רמת־גן והרצליה נמצא מהם וכן בישובי כפר; גם בישובי הגליל אינם נעדרים – ביסוד־המעלה או באילת־השחר, כי בן משמר יוצא המושבה הסתגל יפה גם לישוב הקיבוצי. עם זאת יד הגורל היתה בכך שהוכן ליוצאי משמר־הירדן עוד מלפני עשרים שנה מקום מקלט מרוכז בנתניה כגון שראינו לעיל. כאן מוצאים אנו איפוא את המשפחות שנודעו לנו בספר זה בשמותיהן כמייסדי המושבה והן הסתעפו והלכו במרוצת השנים – משפחות סגל, שניידר, הרצוג ובלשניקוב, שור ואדלר־גרבובסקי. יד החיים היתה בהם להקים שניים שלישיים וריבעים ולהתמזג בחיי עירם.

ואמנם בחיק משפחותיהם ובתוך חבריהם־אחיהם לעבר החלו נפטרים לעולמם בזה אחר זה גם אותם שרידים שעמדו על משמרתם במושבה עד הסוף. כאן רבקה גרבובסקי, אשר אחרי שמונה שנים של דין־ודברים רכשה לה בית צנוע בשיכון הוותיקים בקרבת בתה וחתנה נתן מי שהיה מפקד המקום במשמר־הירדן. היא עבדה במטבח של מוסד זקנים “מלב”ן" עד שאפסו כוחותיה – אך כאן נגזר עליה לשאת באבידה נוספת כדי להגדיש את סאת סבלה, במותו הפתאומי של אהרון בנה שעבד כברזלן. רבקה באה מבית־החולים להלוויית בנה ואחרי הקבורה חזרה לבית־החולים שבורה משנה. – וכותב העתונאי א. גלבלום: “אלפי אמהות שכולות לנו, אך אחת היא ששיכלה בעל ושני בנים ואחת בשכולות שראתה את בנה נופל לעיניה, כמעט “בהסכמתה”, כשכל רכושה ועמל חייה עלו באש. בשבתי נכחה בושתי ונכלמתי ובלבי היתה תפילה: סלחי לנו, לאזרחי ישראל, שלא ידענו כיצד לנהוג כלפיך… עכשיו שאנו יודעים עוד יקרא לך המפקד העליון במלחמת השחרור, הוא ראש הממשלה ושר הבטחון במדינה כיום – יקרא ל”גבורת ישראל" ויגיד לך ולשבעת חבריך ששרדו ממשמר העתיקה: עלי ועל ראשי, שלא תראו עוד דאגה במדינתנו עד סוף ימיכם'' –

* * *

ואהרון זה הבן השלישי לבית גרבובסקי, המכונה “ארה” – הכרנו גם אותו בספר זה וגם אמו רבקה עוצרת כוח לרשום לזכר את קורות חייו הצעירים: – הוא נולד בראש־פינה כדור רביעי בארץ והיה בן שמונה כשעברנו למשמר הירדן. הוא אהב את סביבתו והלך תמיד לסייר עם חבריו על גבעה והר וואדי משני עברי הירדן – ואמנם באו ימים שבידיעותיו היה משום תועלת חיונית. היה חרוץ וחזק ובהימצאו במשק ידעתי כי הוא נתון בידיים אמונות. אך הנה נשלחה אלינו פלוגת פלמ“ח לפרוץ את בנין המשטרה הסורית ואהרון נדרש להוביל את הפלמ”ח כי הכיר את מעברות הירדן והסביבה. פעולת הפלמ“ח הצליחה והחבלנים עמדו לפוצץ את הטאנק, אך ארה הוריד תחילה את מכונת היריה, העמים אותה על גבו ואמר בשובו הביתה: הנה “חתיכת נשק” למלאי העלוב שלנו – – ארה היה נכון תמיד להרפתקה וחבריו כינו לו “אואנטוריסט”. נגנב העדר של ארגון ווג’בוד ונודע כי יד הכפר מאנסורה בדבר (הוא שחיבל גם במכון המים) – ארה וחבריו הלכו בראש פלוגה לחבל בכפר, פוצצוהו וחזרו. היו הרוג ופצוע משלנו, אך פעולת העונשין היתה למופת. ובאו הקרבות של מלחמת השחרור, בהם נפצע אהרון ולוקח בלילה לבית־חולים. לאחר שהחלים, וכרמי אחיו נפל כבר בקרבות ואני הלכתי בשבי, התגייס אהרון לצה”ל. לאחר שחרורו מהצבא עבד בבנין והיה חביב על פועלים וקבלנים כאחד. אף נשא אשה והיה מאושר בחייו. כאשר שבתי מהשבי אמרתי בלבי – הנה בצילו אחיה, הוא נחמתי כי היה טוב אלי. והנה בא המוות ולקחו.

שוב לא ארכו הימים ובינואר 1962 הופיעה ידיעה על קיצה של “האשה מגדות הירדן” האכרה־האם רבקה גרבובסקי: “עמדנו קבוצה קטנה של מלווים, ליד תלולית של חול, בבית הקברות של נתניה, שרידים מבני המושבה משמר הירדן ובהם איש שיבה אחד, שהתייפחו כילדים. לעינינו היתה מוטלת דמות אשר סימלה את הטראגדיה שלהם עצמם. וכאשר השארנו מאחורינו את תלולית החול, הפטיר מישהו בבכי עצור: היא לא היתה אדם… היא היתה סלע… סלע… ואמרה אשה פלונית, חברתה של רבקה ז”ל לשבי: כאשר היינו בוכות על גורל־איוב שלה, היתה היא המנחמת אותנו… עובד בן־עמי, ראש עירית נתניה, אמר: אף־על־פי שלא זכית לתודת האומה, ונתקלת ביחס קשוח ובחוסר כבוד לגיבורים, עוד יבואו אלפי תלמידים לשאוב גבורה מדמותך – –

וכאן הלך לעולמו גם האכר למופת ר' יהושע בלשניקוב, אשר לא יכול להשריש במקום מושבו החדש. – “כעבור חמש שנים אחרי השבי, נקרא בעלי לחיפה בענין הפיצויים. – מוסרת אשתו רחל – הגשנו רשימה של נזקים והשיבו כי יפצו אותנו בסכום מצער. מאז נחלה ונפל למשכב עד שנפטר מכאב־לב בר”ח אייר תשי"ד. – – לימים קראו לה, חקרו מחדש והיא ובנה קיבלו את הפיצויים בתוספת מענק – אך לא זה העיקר: “אינני מתחרטת על העזרה שהגשנו למדינה – מסיימת רחל הקשישה גם בשם בעלה ר' יהושע ז”ל ואתה מסיימים גם אנו – כי לא הכסף העיקר – שלום המדינה הוא העיקר." – או אולי זו תמציתן של קורות משמר הירדן מתחילה ועד סוף. 

־ ־ ־ ־ ־

– – סיימנו, כי בסוף־דבר היתה “היסטוריה” של ישוב־ספר לנגד עינינו; אף־על־פי־כן אין אנו פטורים מלהוסיף שלב נוסף – מעשה הספר. אם לא באנו מצויידים בדיאגראמות של ייצור, פריון ויבולים של ישוב חקלאי פורח ומשגשג, הצטיירה נגד עינינו מעין “עקומה” אנושית, אשר במקביל לירידות העמוקות שבה נסתמנו עליות תלולות. ב“עקומה” זו היינו מסתכלים היטב, מדי ישבנו יחד עם השרידים הזועמים ונזעמים במסיבתם – כאן היו רבים מאלה שנזכרו בספר: מרדכי גרוסמן ונתן אדלר – מפקדי הישוב הזה, עמרם שניידר ומרת רחל בלשניקוב אשר חרצה בוודאות כי “שכחו אותנו” – – כאן ישבה רבקה סגל ובניה הצעירים עם חשבונם הם – – כאן היו מצאצאי שניידר ו“הדוד־הגדודאי” מנחם בלשניקוב מי שהיה בעל הרובה היחיד במושבה, בו הגנתה הוחלה – – וכל אלה עד לצאצאי חלוץ־החלוצים, ר' מרדכי יצחק לובובסקי שקורותיו לוטות בערפל – כל אלה החלו שואבים את זכרונותיהם מבין הסלעים והקוצים של מושבתם שנמחתה.

לשמעם היה קשה להחליט אי רישא ואי סיפא של ספר הקורות – – מי כאן קרוב למי, שמא הרצוג לבלשניקוב או סגל לשניידר או אולי קרובים הכל קרבת־דם של משפחה אחת – – אין אנו בטוחים כי גם עתה הצלחנו להתיר את פקעת־הדמים, תרתי משמע, אשר קשרה את המשפחות עם הגליל… עם צפת… עם ראש־פינה, עם הירדן… וקשה השאלה ביותר כאשר זכרנו כי מקפידים בשאלה זו הללו שאינם אתנו – – אלעזר סגל מה הוא היה אומר, אילו עמד להיכתב הספר בחייו? גרבובסקי האב האם והבנים שנפלו – כיצד היו מגיבים הם? – – ר' צבי שניידר ורבי שלמה לוי גרוסמן וחבריהם – האם לא היו נדים בראשיהם למעשה ב“דבע” מימים שנשתכחו? –

ואף־על־פי־כן נתלכדנו, הרינו והגינו. יצחק סגל ואהרון שניידר, שניהם זכרונם לברכה, נפטרו לעולמם בטרם שלמה המלאכה – והם היו בממתיקים את הדין, במישרים את ההדורים, במפייסים ובנוטעי האמונה כי הספר חייב להיכתב ולראות אור כדי לספר מה שהיה – – מתוך רחשי כבוד ויקר לכל אלה שלא היו אתנו שלמה העבודה וזה פריה, על הטוב והקשה שבו, על קבלת הדין ודחייתו. ויהי רצון כי כן יתקבל על הקורא – אשר יבין כי ראשונים אינם משתכחים וקורותיהם משמשות לקח לבאים אחריהם ומוסיפים לבנות.

מייסדי המושבה, אכריה וקרבנותיה ממחלות    🔗

(עפ"י פנקס הבתים של ר' ש. ל. גרוסמן ורשימותיו של עמרם שניידר)

מייסדים ומתנחלים

בני דור שני וחילופים

שלא־בעתם    🔗

(קרבנות קדחת ואסונות)

קבר ראשון: שלושה ילדים שנהרגו במפולת (ערב־פסח 1894)

רשימת המקורות    🔗

בכתב־יד:

בעל־פה:

 

בדפוס:

בנימינה – מאת א. עבר הדני

מאה שנות שמירה – מאת הנ"ל

נחשוני החולה (תולדות יסוד־המעלה) מאת א. מ. חריזמן וי. גרינקר

באדמות הבארון – י. זיו־אב

זכרונות לבית דוד – מ. דוד שוב

שוורים חרשו בהר – א. אבן־חן

מערכות צפון, אלוף משה כרמל

מבצע יפתח, ספר פלמ"ח ב' – יגאל אלון

לקט – מנחם בן־אריה

עתונות:

ארכיון פיק"א (יק"א)

בוסתנאי, דאר־היום, דבר, הבקר, הארץ, חרות

פנקס המושבה והנחלות של ר' ש. ל. גרוסמן (ועד המושבה)

“הלבנון” (בית אוסף לעתונות)

הארכיון הציוני

מכון אבשלום – ד"ר אביצור

The Rob Roy on the Jordan – by Macgregor, 1870

East of the Jordan – by Selah Merill, 1883

עטיפת השער עפ“י תצלום מספרו של ישראל בלקינד “גיאוגראפיה של א”י” (צוייר ע"י נ. גמדי). 

עם נעילת הספר    🔗

אמנם הרגשנו חובה קדושה להקים זכר למושבתנו האהובה, למייסדיה ולקרבנותיה היקרים והקדושים – אך נודה כי משימת הספר נראתה לנו קשה מכפי כוחנו, לנוכח הפיזור של יוצאי משמר־הירדן בארץ. וכאשר יצאה לראשונה יזמת הספר מפי חברנו היקר יצחק סגל ז"ל, לא האמנו כי אמנם משאלה היא שתתגשם. – כיצד יכונס החומר המפוזר ומי יבוא לעזרתנו? – חברים וחברות – האם יעלו נשכחות מן העבר בכתב או בעל־פה? – – ספקות אלה וכיוצא בהם ריפו את רוחנו, ובעיקר לאחר שנשאר בלבנו משקע מר: – יחסים של המוסדות אל מושבתנו בבדידותה… השאלה הכאובה אם משמר־הירדן, מושבת־הספר שנלחמה בגבורה עד לאפשרות האחרונה – האמנם אי־אפשר היה להגביר את כוחה לנוכח האויב העצום שגמר אומר למחותה? – – אף יחסם של המוסדות לגורל שרידינו שחזרו מן השבי ולמשפחותיהם שהוזנחו – – במועקה זו נכנסנו לעבודה, כשהסופר א. עבר־הדני קיבל עליו להגיש לנו את עזרתו בכתיבת הספר ואשתו חמדה עזרה על ידו באמונה בכינוס החומר ורישומו.

למרבה הצער, נפטרו לעולמם עם כניסת העבודה למסלולה, שני החברים הנאמנים של ועדת ספרנו – יצחק סגל ואהרון שניידר – השנים שקיבלו עליהם לשאת בהוצאות של הכנת כתב־היד לדפוס – – זו היתה מכה קשה ושוב עמדנו בפני האפשרות המדכאה אשר חששנו לה: מצד אחד קוצר־ידנו להגשים את משאלתנו היקרה ומצד שני החשש להכזיב את חברינו, משפחות משמר־הירדן, אשר החלו לראות בספר גמול־מעט לסבל בעבר, אף תרמו בכוחם ואונם להביא את מלאכתנו עד־הלום.

כאן עלינו להחזיק טובה למוסדות אשר נענו לקריאתנו לעזרה ובראש להם – מר משה שרת, יושב־ראש הסוכנות היהודית והישראלי אציל־הרוח, אשר גורל מושבתנו נגע ללבו. יוסף ויץ בשם הקהק"ל, לוי אשכול כשר הבטחון (באמצעות המדור להנצחה), עובד בן־עמי ראש עירית נתניה ואוהב נאמן למושבתנו מנעוריו, צ. איזקסון כנשיא התאחדות האכרים (באמצעות המועצה להדרים) – לא בלבד הושיטו לנו את עזרתם, אלא עודדו גם אותנו להכפיל ולשלש את מאמצינו כדי להצדיק יחס זה שהשתנה אל זכר מושבתנו לטובה.

הגברנו את הפעולה בין יוצאי מושבתנו ושוב נוכחנו לדעת כי גורמים ציבוריים שונים – במושבה הוותיקה ובמועצה האזורית – מגלים הערכה למפעלנו ולבסוף לא נוכל שלא לציין בתודה את עזרתם הנדיבה של יורשי חברינו, יצחק סגל ואהרון שניידר זכרונם לברכה – אשר מילאו את צוואת הנפטרים לגבי הוצאת הספר באמונה.

וזאת לחברינו יוצאי המושבה: עשינו יחד עם הסופר את המלאכה באמונה, אף לא חסכנו מאמץ כדי שיירשם לזכר ולציון כל מאורע ופרט מהווי מושבתנו, כל נפש שנשאה בסבלותיה ואחרון־אחרון – כל קרבן שהוקרב על במותיה במלחמת העצמאות, אם מבפנים ואם מבחוץ. ודאי שלא מיצינו את 60 שנות מושבתנו עד תומן ופה ושם לקינו בחסר; – אך בואו ונחזיק טובה לחברינו אשר בכוח זכרונם ואהבתם למושבה ולעברה תרמו לספר – אחד המרבה ואחד הממעיט – אם לתקופת “בראשית” ואם לתקופות שבאו אחריה. אנו תקווה כי לא קופחו גם אלה שבאו לשבת ולעבוד במושבתנו – אם פלוגות בית"ר ואם ארגון ווג’בוד – ותרמו את תרומתם לחיזוק המושבה בימי חירום ובקרבות הגבורה האחרונים.

כל אלה יבואו על הברכה ולבסוף גם אלה שהשלימו את המלאכה לפארה ולהדרה: דפוס “ישראל”, הצינקוגראפיות המאוחדות, הצייר גמדי (בציור השער) – ובראש להם סופרנו א. עבר־הדני, אשר תרם לא־מעט בבקיאותו ונסיונו ונשא עמנו בטורח של הוצאת הספר המוגש בזה לקהל קוראינו.

המעשה בוצע ואי־אפשר לנו שלא להביא את דברי ההערכה ששלחו לנו בנות יצחק סגל ז"ל, ילידות מושבתנו:

" – – מה עז הכאב כי הנה התגשם חלומך, אבא, ולא זכית לראותו. מרגע בו חזרת משבי הסורים, הגית וחשבת כיצד להנציח את המקום אליו קשור היית בכל נימי נפשך העדינה. שאיפה זו לא הרפתה ממך עד שקרמה עור וגידים – והובטחה כתיבת הספר על תולדות המקום שהיה ונחרב. אתה קראת עוד בחייך לילוד העתיד לבוא בשמו –" משמר הירדן מושבת־הספר שנפלה“. בזכות המאמצים אשר המרצת במסירות אין־קץ, התגשם רעיונך וקורות מושבתנו תהיינה ידועות לכל, לזכרון־עד.”

(אילנה שנער–סגל).

חברי הועדה להנצחת משמר הירדן וועדת הספר

סגל יצחק

שניידר אהרן

אדלר נתן

בלשניקוב מנחם

בן־אברהם שמואל

גרוסמן פנינה

הרצוג אברהם

סגל שמואל

שניידר דוד

שניידר עמרם

הרצוג אברהם

בנציון סגל – מזכיר הוועדה